1974
1
באביב ההוא, הגשם ירד בפרצים אדירים וסוחפים שזעזעו את הגגות ורמסו את הפרחים העדינים. המים מצאו את דרכם לחרכים הזעירים ביותר וערערו את היסודות המוצקים ביותר. חלקות אדמה שעמדו איתן דורות רבים קרסו כמו תילי אשפה על הכבישים הנמוכים יותר, ולקחו איתן בתים ומכוניות ובריכות שחייה. עצים קרסו על כבלים, והאזור כולו נותק מאספקת חשמל. נהרות עלו על גדותיהם, הציפו חצרות והרסו בתים. אנשים שאהבו זה את זה נלחצו וריבים פרצו ככל שמפלס המים הוסיף לעלות והגשם הוסיף לרדת.
גם לני הייתה מתוחה. היא הייתה הילדה החדשה בבית הספר, פנים אלמוניות בהמון. נערה עם שיער ארוך ושביל באמצע, שלא היו לה חברות ושהלכה לבית הספר לבדה.
עכשיו היא ישבה על מיטתה, רגליה הדקות צמודות לחזה השטוח, לידה מוטל 'גבעת ווטרשיפ', הספר הישן שלה שהיה מלא קצוות מקופלים. מבעד לקירות הדקים של הבית הקטן היא שמעה את אימה אומרת, אֶרְנְט, בייבי, די, בבקשה. תקשיב... ואת תשובתו הכועסת של אביה, תעזבי אותי בשקט, לעזאזל.
הם שוב התחילו. ריבים. צעקות. עוד מעט יהיה בכי.
מזג אוויר כזה הוציא החוצה את החשכה שבאביה.
לני הציצה בשעון ליד המיטה. אם לא תצא עכשיו היא תאחר לבית הספר, והדבר היחיד שהיה גרוע יותר מלהיות הילדה החדשה בחטיבת הביניים היה למשוך תשומת לב לעצמך. היא למדה את זה בדרך הקשה. בארבע השנים האחרונות היא החליפה חמישה בתי ספר. באף אחד מהם היא לא מצאה דרך להשתלב, אבל התעקשה לא לאבד תקווה. היא נשמה נשימה עמוקה, יישרה את רגליה וירדה מהמיטה. היא חצתה בזהירות את החדר הריק כמעט, הלכה במסדרון ועצרה בפתח המטבח.
"אוף, קוֹרָה," אמר אבא. "את יודעת כמה קשה לי."
אימא התקרבה אליו צעד אחד והושיטה לו את ידה. "אתה צריך עזרה, בייבי. זאת לא אשמתך. הסיוטים–"
לני כחכה בגרונה כדי למשוך את תשומת ליבם. "הֵי," היא אמרה.
אבא ראה אותה ופלט אנחה כבדה. הוא התרחק צעד אחד מאימא. לני ראתה כמה עייף הוא נראה, כמה מובס.
"אני... אני צריכה ללכת לבית־ספר," אמרה לני.
אימא שלפה חפיסת סיגריות איב מהכיס שבחזית מדי המלצרית הוורודים שלה. היא נראתה עייפה. היא עשתה משמרת לילה אתמול ומשמרת צהריים חיכתה לה היום. "תלכי לך, לני. לא כדאי שתאחרי." קולה היה רגוע ושקט, עדין בדיוק כמוה.
לני פחדה ללכת ופחדה להישאר. זה היה מוזר – טיפשי אפילו – אבל היא הרגישה לא פעם כמו המבוגר היחיד במשפחה, כאילו היא המטען המייצב שאחראי לשיווי משקלה של הספינה החורקת. אימא הייתה שרויה במסע נצחי של "למצוא את עצמה". בשנים האחרונות היא ניסתה פגישות בקבוצה של EST – האקולוגיה האנושית – את התנועה לפוטנציאל אנושי, אימון רוחני, אוניטריזם. אפילו בודהיזם. היא עברה על הכול וליקטה לעצמה דובדבנים מפה ומשם. בעיקר, לני חשבה, אימא יצאה מזה עם כל מיני פתגמים וחולצות טריקו. דברים כמו מה שיש יש, ומה שאין אין. דברים שלא הסתכמו בעצם בכלום.
"לכי," אמר אבא.
לני לקחה את התיק מהשולחן ומיהרה אל הדלת. כשהדלת נטרקה מאחוריה היא שמעה אותם מתחילים שוב.
די כבר, קורה–
בבקשה, ארנט, תקשיב לי רגע–
הגשם שטף את קולותיהם, הציף את הדשא הבוצי וזרם בפלגים על הבטון הסדוק בחזית הבית.
זה לא תמיד היה ככה. לפחות לפי מה שאימא אמרה. לפני המלחמה הם היו מאושרים. הם גרו אז בחניון קרוואנים בקֶנט ולאבא הייתה עבודה טובה במוסך ואימא צחקה כל הזמן ורקדה לצלילי 'Piece of My Heart' של ג'ניס ג'ופלין בזמן שהיא הכינה ארוחת ערב (הזיכרון של אימא שלה רוקדת היה בעצם הזיכרון היחיד שלה מהשנים ההן).
ואז אבא קיבל צו גיוס והלך לווייטנאם והמסוק שלו הופל והוא נפל בשבי. אימא התפרקה בלעדיו, ואז לני הבינה בפעם הראשונה כמה שברירית אימה. הן נדדו ממקום למקום תקופה מסוימת, היא ואימא, עברו מעבודה לעבודה ומעיר לעיר עד שבסופו של דבר מצאו בית בקומונה באורגון. שם הן עסקו בטיפול בכוורות והכינו שקיקים ריחניים למכירה בשוק האיכרים והפגינו נגד המלחמה. אימא שינתה את האישיות שלה בדיוק במידה שאפשרה לה להשתלב בקרב ההיפים.
לפני ארבע שנים, כשאבא חזר הביתה סוף־סוף, לני בקושי זיהתה אותו. הגבר יפה התואר והצחקן מהזיכרון שלה נטה עכשיו למצבי רוח, והיה מהיר חֵמה ומרוחק. הוא שנא כל דבר בקומונה, והם עזבו. ואז עברו שוב למקום חדש. ושוב. שום דבר אף פעם לא הסתדר כמו שהוא רצה.
הוא לא הצליח לישון ולא הצליח להתמיד בשום עבודה, אפילו שאימא נשבעה שהוא המכונאי הכי טוב בהיסטוריה. היו לו פלשבקים קשים והוא צרח בחושך. אימא ולני למדו ללכת בין הטיפות סביבו כשהזיכרונות האכזריים לפתו אותו.
ועל זה הם רבו הבוקר: כי אבא שוב פוטר מהעבודה.
לני הרימה את הכובע של הקפוצ'ון. בדרך לבית הספר היא הלכה בשכונות עם בתים מטופחים, עקפה יערות אפלים (אל תתקרבי לשם), עברה ליד הדיינר שהילדים הגדולים יותר מהתיכון שרצו בו בסופי־שבוע ודרך תחנת דלק, שם חיכו מכוניות בטור ארוך להתמלא בחמישים סנט לגלון. זה היה משהו שכולם כעסו עליו בימים אלה – מחירי הדלק.
ככל שהיה ידוע ללני, המבוגרים היו לחוצים באופן כללי בימים אלה, ובצדק. המלחמה בווייטנאם פילגה את המדינה. אי אפשר היה לפתוח עיתון בלי לקרוא על עוד פיגוע של מחתרת הוֶותֶרמן או המחתרת האירית. אנשים חטפו מטוסים ומישהו חטף את היורשת פטי הרסט. מתקפת הטרור באולימפיאדת מינכן זעזעה את העולם, וכך גם פרשת ווטרגייט. ולאחרונה החלו סטודנטיות במדינת וושינגטון להיעלם בלי להותיר אחריהן עקבות. העולם היה מסוכן.
לני הייתה נותנת הכול בתמורה לחברה אמיתית עכשיו. זה כל מה שהיא באמת רצתה: מישהו לדבר איתו.
מצד שני, דיבורים על דאגות לא עזרו. מה הטעם בווידוי?
ברור, אבא התעצבן לפעמים וצעק ואף פעם לא היה להם מספיק כסף והם עברו כל הזמן כדי להתרחק מנושים, אבל זו הייתה דרכם, והם אהבו זה את זה.
אבל לפעמים, במיוחד בימים כמו היום, לני פחדה. היא הרגישה שהמשפחה שלה עומדת על שפת תהום שעלולה לקרוס בכל רגע, להתמוטט כמו הבתים שהתרסקו על מדרונותיה הרעועים של סיאטל.
בסוף היום לני הלכה הביתה בגשם, לבד.
הבית היה באמצע רחוב ללא מוצא, והחזית שלו לא הייתה מטופחת כמו של שכניו. בית חד־קומתי בצבע חום כהה עם אדניות ריקות מפרחים ומרזבים סתומים וחניה מקורה צמודה עם דלת שלא נסגרת. עשבים צמחו בגושים בין רעפי הגג המרקיבים. תורן בלי דגל הפנה אצבע מאשימה למעלה, כהצהרה על שנאתו של אביה לכיוון שארצו פנתה אליו. בתור גבר שאימא אמרה עליו שהוא פטריוט, הוא ממש שנא את הממשלה שלו.
היא ראתה את אבא בחניה, יושב על שולחן עבודה עקום ליד המוסטנג החבוטה של אימא עם המסקינגטייפ שהדביק כמה מחלקיה שלא ייפלו. ליד הקירות עמדו ארגזי קרטון, ובהם כל הדברים שהם לא פרקו עדיין מאז הפעם האחרונה שעברו דירה.
הוא לבש – כרגיל – את המעיל הצבאי המרופט שלו ומכנסי ליווייס קרועים ודהויים. הוא ישב בגו שפוף, עם המרפקים על הירכיים. שערו השחור והארוך נראה כמו סבך פראי והשפם שלו שיווע למספריים. כפות רגליו המלוכלכות היו יחפות. אבל אפילו בהיותו כפוף ועייף, הוא עדיין היה יפה כמו כוכב קולנוע. זה מה שכולם חשבו.
הוא היטה את ראשו והביט בה מבעד לשיער. החיוך שלו אליה היה קצת שחוק בקצוות, אבל עדיין האיר את פניו. זה היה הקטע עם אבא שלה: יש לו מצבי רוח והוא קצר רוח ונרגז, אפילו קצת מפחיד לפעמים, אבל זה רק בגלל שהוא הרגיש דברים כמו אהבה ואובדן ואכזבה בלהט עמוק כל כך. בעיקר אהבה. "לנורה," הוא אמר בקולו המעושן והצרוד. "חיכיתי לך. אני מצטער. התעצבנתי. פיטרו אותי. את בטח נורא מאוכזבת ממני."
"לא, אבא."
היא ידעה כמה הוא מצטער. ראתה את זה על הפנים שלו. כשהיא הייתה צעירה יותר, היא תהתה לפעמים מה הטעם בכל ההתנצלויות האלה אם שום דבר אף פעם לא משתנה, אבל אימא הסבירה לה: המלחמה והשבי שברו בו משהו. זה כמו שהגב שלו נשבר, אימא אמרה. ואנחנו לא מפסיקות לאהוב מישהו כשהוא פצוע. אנחנו מתחזקות כדי שהוא יוכל להישען עלינו. הוא צריך אותי. אותנו.
לני התיישבה לידו. הוא חיבק אותה ביד אחת וקירב אותה אליו. "משוגעים מנהלים את העולם. זאת כבר לא אמריקה שלי. אני רוצה..." הוא לא סיים את המשפט ולני לא אמרה שום דבר. היא כבר התרגלה לעצב של אביה, לראות אותו שחוק. הוא השתתק באמצע משפטים כל הזמן, כמו חושש להביע בקול מחשבות מפחידות או מדכאות. לני ידעה על ההימנעות הזו, והבינה אותה. לרוב היה עדיף לשתוק.
הוא הכניס יד לכיס והוציא ממנו קופסת קאמל מעוכה. הוא הדליק סיגריה והיא שאפה את הניחוח החריף והמוכר.
היא ידעה כמה כאב רובץ עליו. לפעמים היא התעוררה ושמעה את אביה בוכה ואת אימה מנסה לנחם אותו, ואומרת דברים כמו, ששש... ארנט, פשוט תפסיק להיזכר, הכול נגמר עכשיו, אתה בבית והכול בסדר.
הוא הניד את ראשו ונשף זרם של עשן אפור־כחלחל. "אני פשוט רוצה... יותר, אפשר להגיד. לא עבודה. חיים. אני רוצה ללכת ברחוב ולא לחשוש מכך שאנשים יקראו לי רוצח תינוקות. אני רוצה..." הוא נאנח. חייך. "אל תדאגי. יהיה בסדר. אנחנו נהיה בסדר."
"אתה תמצא עבודה אחרת, אבא," היא אמרה.
"ברור, רֶד. מחר יהיה יותר טוב."
זה מה שהם תמיד אמרו.
בבוקר קר ועגום באמצע אפריל לני קמה מוקדם ותבעה את מקומה על הספה הפרחונית הישנה בסלון והדליקה את הטלוויזיה לצפות ב'טודיי שואו'. היא כיוונה את האנטנה עד שהקליטה התייצבה. כשהשידור נכנס לפוקוס, ברברה וולטרס אמרה, "...פטרישיה הרסט, ששינתה את שמה לטניה, נראית כאן בתמונה כשהיא מחזיקה רובה בעת שוד בנק שהתרחש בסן פרנסיסקו. עדי ראייה סיפרו שהיורשת בת התשע־עשרה, שנחטפה על ידי צבא השחרור הסימביונזי בפברואר..."
לני הייתה מרותקת. היא לא האמינה שצבא יכול פשוט לבוא ולחטוף בחורה מהדירה שלה. איך אפשר להרגיש ביטחון באיזשהו מקום בעולם כזה? ואיך הפכה נערה עשירה למהפכנית בשם טניה?
"קדימה, לני," קראה אימה מהמטבח. "לכי תתכונני לבית־ספר."
דלת הבית נפתחה בחבטה.
אבא נכנס לבית, מחייך חיוך כזה שאי אפשר שלא לחייך אליו בחזרה. הוא נראה שייך לקנה מידה אחר, גדול מהחיים במטבח עם התקרה הנמוכה, רוטט על רקע הקירות האפורים עם כתמי הרטיבות. מים נטפו משערו.
אימא עמדה ליד הכיריים וטיגנה בייקון לארוחת בוקר.
אבא נכנס בתנופה למטבח והגביר את הווליום בטרנזיסטור שעמד על הפורמייקה. זה היה שיר רוקנרול קצבי ואבא צחק ואסף את אימא בזרועותיו.
לני שמעה אותו לוחש, "אני מצטער. תסלחי לי."
"תמיד," אימא אמרה, ונאחזה בו כאילו היא חוששת שעוד רגע ירחיק אותה מעליו.
אבא השאיר את ידו על מותנה של אימא והוביל אותה אל השולחן. הוא משך כיסא ואמר, "לני, בואי!"
לני אהבה שהם כללו אותה. היא נטשה את עמדתה על הספה והתיישבה ליד אימה. אבא חייך אל לני והושיט לה ספר. 'קול קדומים'. "את תמותי על זה, רד."
הוא התיישב מול אימא והתקרב אל השולחן בגרירת כיסא. על הפנים שלו הייתה הבעה שלני הכירה וקראה לה חיוך הרעיון האדיר. היא כבר ראתה את ההבעה הזו בעבר, בכל פעם שהוא הגה תוכנית חדשה לשנות את חייהם. והיו הרבה תוכניות: למכור הכול ולצאת לקמפינג לשנה לאורך הכביש המהיר של ביג סוּר. לגדל חורפנים (זה היה מחריד). להתעשר ממכירת אריזות של זרעים במרכז קליפורניה.
הוא הוציא מהכיס שלו חתיכת נייר מקופלת והטיח אותה בשולחן בהכרזת ניצחון. הוא השאיר את כף ידו על הנייר. "זוכרת את החבר שלי בּוֹ הרלן?" הוא שאל את אימא.
אימא היססה רגע לפני שענתה. "מווייטנאם?"
אבא הנהן. ללני הוא אמר, "בו הרלן ואני עברנו גיהינום ביחד. הוא היה מפקד צוות ואני הייתי המקלען. שמרנו אחד על השני. היינו ביחד כשהמסוק שלנו נפל ולקחו אותנו בשבי."
לני ראתה שהוא רועד. שרוולי חולצתו היו מקופלים, כך שהיא ראתה את צלקות הכוויות ממפרק כף ידו ועד המרפק, רכסים גבשושיים של עור מעוות וחיוור שלא השתזף אף פעם. לני לא ידעה ממה הוא קיבל את הצלקות – הוא לא אמר והיא לא שאלה – אבל האנשים שלקחו אותו בשבי עשו את זה. את זה היא כבר הבינה לבד. גם גבו היה מלא בצלקות, והעור שם היה מתוח ומפותל וגבשושי.
"הכריחו אותי לראות איך הוא מת," הוא אמר.
לני הסתכלה על אימא בדאגה. אבא לא דיבר על הדברים האלה. זה הדאיג את שתיהן, לשמוע את המילים עכשיו.
הוא תופף בכף רגלו על הרצפה, ועל השולחן באצבעותיו המהירות. "בכל אופן. העניין הוא כזה." הוא פתח את המכתב, יישר אותו וסובב אותו כך שהן יוכלו לקרוא.
סמל אולברייט –
קשה למצוא אותך. שמי ארל הרלן.
הבן שלי, בו, כתב לנו הרבה על החברות שלו איתך. אני מודה לך עליה.
במכתבו האחרון הוא אמר לי שאם משהו יקרה לו במקום המחורבן ההוא, הוא רוצה שאתה תקבל את האדמה שלו כאן באלסקה.
זה לא הרבה. מאה ושישים דונם עם בקתה שצריכה הרבה תיקונים. אבל גבר חרוץ יכול להתקיים מהאדמה פה, רחוק מכל המשוגעים וכל ההיפים והבלגן אצלכם בדרום.
אין לי טלפון אבל אתה יכול לכתוב לי ולשלוח למשרד הדואר של הוֹמר. אני כבר אקבל את זה מתישהו.
החלקה נמצאת בסוף הכביש, אחרי שער כסוף עם גולגולת של פרה וקצת לפני העץ השרוף, סימן דרך 13.
שוב תודה,
ארל.
אימא הרימה את מבטה. היא היטתה את ראשה קצת, כמו ציפור, ובחנה את פניו של אבא. "האיש הזה... בו, הוא נתן לנו בית? בית?"
"תחשבי על זה," אבא קם בהתלהבות מהכיסא. "בית שיהיה שלנו. שיהיה שייך לנו. נוכל לקיים את עצמנו, לגדל ירקות, לצוד בשר ולהיות חופשיים. חלמנו על זה שנים, קורה. על לחיות חיים פשוטים רחוק מכל הבולשיט פה. בלי אף אחד שיגביל אותי ויגיד לי איך לעשות את העבודה שלי וירסק לי את החלומות. אנחנו יכולים להיות חופשיים. תחשבי על זה."
"רגע," אמרה לני. זה היה חריג, אפילו בשביל אבא שלה. "אלסקה? אתה רוצה שנעבור עוד פעם? רק עכשיו עברנו לכאן."
אימא הזעיפה את פניה. "אבל... אין שם שום דבר, לא? רק דובים ואסקימואים?"
אבא משך את אימא לעמידה בלהט שהוציא אותה משיווי משקלה, והיא נפלה אל זרועותיו. לני ראתה את הנימה המחוספסת והנואשת שבהתלהבותו. "אני צריך את זה, קורה. אני צריך להיות במקום שאני יכול לנשום בו. לפעמים אני מרגיש שאני פשוט משתגע. שם הפלשבקים יפסיקו וכל החרא ייגמר. אני יודע. אנחנו צריכים את זה. אנחנו יכולים לחזור למה שהיה לפני שווייטנאם דפקה אותי."
אימא הרימה את פניה אל אבא. חיוורון פניה בלט ליד שערו הכהה ועורו השזוף.
"בבקשה, בייבי..." אמר אבא. "תחשבי על זה..."
לני ראתה את אימא מתרככת, מעצבת מחדש את צרכיה בהתאם למה שהוא צריך, מדמיינת את האישיות החדשה. אלסקה. אולי היא חשבה שזה כמו יוגה או בודהיזם. התשובה. לאימא לא היה חשוב איפה ומתי ומה. הדבר היחיד שהיה אכפת לה ממנו זה הוא. יותר מכל דבר אחר, היא רצתה שלאבא יהיה טוב, היא רצתה להאמין בו. "בית משלנו," היא אמרה. "אבל... כסף... אתה יכול להגיש בקשה לקצבת נכות מהצבא – "
"די כבר עם הנושא הזה," הוא אמר באנחה. "אני לא עושה את זה. שינוי זה כל מה שאני צריך. ומעכשיו אני אזהר יותר עם הכסף, קורה. אני נשבע. יש לי עדיין עוד קצת ממה שאבא שלי הוריש לי. ואני אשתה פחות. אני אלך לקבוצת תמיכה של חיילים משוחררים כמו שרצית."
לני ידעה איך זה ייגמר. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהיא רואה את זה. בסופו של דבר, זה לא היה חשוב מה אימא או לני רצו.
אבא רצה התחלה חדשה. היה צריך אותה. ואימא הייתה צריכה שיהיה לו טוב.
אז הם ינסו את הקטע החדש שלהם, את המקום החדש הזה, בתקווה שהוא הפתרון. הם יעברו לאלסקה ויחפשו את החלום החדש. לני תעשה מה שיבקשו ממנה ותעשה את זה ברוח טובה. היא שוב תהיה הילדה החדשה בבית הספר. כי ככה זה אהבה.
