הגבעה

השדות

ראשונים היו השדות. בימים ההם התגורר עתניאל עסיס במעלה חֶרמֵש, וגידל להנאתו עז, רוקט ועגבניות שרי בגינת ביתו. העז נועדה לילדים, הרוקט והעגבניות - לסלט של רחל אישתו. ראה עתניאל כי טוב, ומאס בעבודתו כמנהל חשבונות, ומצא שדה קטן בשטח ההתנחלות כדי לפתח בו את גידוליו. אך השדה נשק לכרמים, שענביהם שימשו לייצור יין הבוטיק של אחד התושבים, שמכר אותו למסעדת "תפוח זהב" בתל אביב ולמסעדות פאר אחרות, לדבריו אפילו בעמק הדוֹרְדוֹן ובפריז. עיקם היינן פניו, וטען שקיבל מהמועצה אישור לנטיעת כרמים נוספים בחלקה שמצא עתניאל, כי אדמתה, יחד עם החורף הקר והקיץ ממוזג הלילות, הקנתה לגפנו איכות יוצאת דופן, טֵרוּאָר ייחודי, והעניקה ליין גוף וניחוחות אגוזיים.

ויתר עתניאל ליינן, ויצא לטיולים בסביבה כי אהב את הארץ אהבה גדולה ואהב להתבודד אהבה גדולה ואהב להתפלל אהבה גדולה ואהב להלך אהבה גדולה. מכיוון שעזב את עבודתו, איפשר לזקנו ולשׂערו לגדול ולבש רק בגדי חקלאי כחולים. טייל בנחלים ובנקיקים ועל ראשי הגבעות השכנות, והגיע לשטח רחב ידיים ושטוח ולא סלעי במיוחד ולא תפוס בעצי הזית של הכפר השכן חַרְמִיש, ואמר, "כאן אקבע את שדותַי."

ערך ניסויים: מלפפון ועגבנייה, פטרוזיליה וכוסברה, קישואים וחצילים, צנוניות ואף חסה. הרכינו הצמחים ראש בפני שמש הקיץ ונאלמו דום בצינת החורף ונפלו קורבן לעכברים ולצבים, עד שהתקבע עתניאל על אספרגוס בשדה ופטריות בחממה, וגם הרוקט ועגבניות השרי, כמובן, שרחל אישתו וגיתית ודבורה בנותיו אכלו כמו פיצוחים.

ביקש מהמועצה לנהל במקום חווה חקלאית ולהעלות אליה מְכוּלָה - משרד ומחסן. ומכיוון שהממשל הצבאי דורש כי יינתן אישור מהדרג המדיני, למעט כשמדובר בתוכנית מנדטורית, אמר עתניאל עסיס, "מנדטורית, בטח, מה שתגידו, יהודים," וקיבל את ההיתרים ללא ידיעת הדרג המדיני.

העביר את העז, ולקח הלוואה קטנה לרכישת עוד חמש, והחל לחלוב את חלבן הטוב ולהביאו בכדים קטנים הביתה, לנסות בעזרת רחל מיני ניסויים, חיבוצים וגיבוני גבינות. התרחבו נחירי עתניאל ואמר לעצמו, יום אחד אקים כאן מחלבה קטנה ומתקדמת, וגם אטע כאן גפנים ואפתח יקב טוב משל שכני לשעבר, שיראה מה זה, הוא והדוֹרְדוֹן שלו!

החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית החתימה אותו על גנרטור של 20 קילוואט, ואז ביקש להציב בּוּטְקֶה לשומר, כי גנבו הישמעאלים מהכפר חרמיש את פרי שדהו. עתניאל שמר כמה פעמים, עם אקדח נשר המדבר סימן VIIשלו, אבל רוב הזמן עמדה הבקתה שוממה, כי נגנב היבול רק פעם אחת, שלאחריה נסע עם כמה חבר'ה אל תוככי הכפר, השתולל קצת וירה באוויר, והזהיר שמי שיעז.

אחד מאותם מתנחלים היה עוזי שמעוני, יהודי גדול גוף וזָקָן, איש ארץ־ישראל מסוּר, ששנים רבות קודם לכן למד עם עתניאל בישל"צ, ישיבת ירושלים לצעירים שליד מרכז הרב, לפני שעתניאל עזב את המסלול הרגיל והלך לשירות קרבי מלא בסיירת. שמעוני דיבר על ליבו של עתניאל והציע לו להקים במקום יישוב. הסתייג עתניאל, כי הותר לו רק לנהל חווה חקלאית ולהציב בוטקה לשומר. אמר שמעוני, "אל תדאג." אמר עתניאל, "מאיפה תשיג כסף לבתים ולבנייה ולשינוע?" ושמעוני אמר, "הרמתי תרומה מיהודי טוב היושב במיאמי."

באותה עת תיכנן עתניאל לבנות בית קבע במעלה חרמש, אך נקלע לסבך בירוקרטי מתמשך עם מהנדס המועצה, שָכן קנטרן ועו"ד מקרקעין מושחת. לבסוף אמר לאישתו רחל, "לעזאזל עם כולם." נמאס לו מהבירוקרטיה המתישה, ומהבורגנות הנינוחה והמנומנמת של מעלה חרמש, ומן ההליכה מדי יום אל חלקת אדמתו, שני קילומטרים הולך ושניים חוזר. אהב את הגבעה ואת הרוחות ואת הנוף הקדמון, והתגעגע לאווירה החלוצית של ימי נעוריו: הגיחות לחברון ולקריית ארבע, הירידה לימית לפני הפינוי הדרמטי, השבתות בהתנחלויות שסבלו מהטרור הערבי באינתיפדה הראשונה, ההפגנות הסוערות נגד אוסלו, שבהן חטפו מכות מהיס"מ וזרנוקי מים מהמשטרה. קיבל את הצעתו של עוזי שמעוני, וזה השיג אי־משם שני קרוואנים של 22 מטרים רבועים. עתניאל חיבר קרוואן למכוּלת המחסן־משרד ולבקתת השומר בעזרת רתך מיומן, ועבר לשם עם רחל והילדים, ושמעוני התמקם בקרוואן השני עם משפחתו, והשניים ניגשו יחד לרשם העמותות בירושלים והקימו עמותה, "אגודה שיתופית חקלאית חֶרמֵש" שמה.

לאחר מכן נפרץ ציר גישה לגבעה. לדברי גיורא, מח"ט הגזרה וחבר של עתניאל מסיירת הצנחנים, הוא לא היה ער לפריצת הציר. הציר נפרץ בתוואי שלא רואים מהכביש, ממעלה חרמש ב', במורד הוואדי העמוק, ובמעלה הגבעה. אבל כעבור זמן קצר, לאחר שיחת טלפון עם חבר במשרד התשתיות, הציבה מע"צ במקום מעקה בטיחות, כי הדרך עברה בציר תלול ומְסכן חיים.

המח"ט סיפר כי בלילה חורפי אחד קיבל בקשר הודעה, שחמישה קרוואנים טְרוֹמְאַזְבֶּסְטים 24 מ"ר הוצבו על הקרקע סמוך לחוות עסיס. הוא הגיע לשטח ומצא משאיות וקרוואנים. לדבריו, המתיישבים חסמו לו את הקומנדקר. הגיע ראש המועצה, נערכו עימותים מילוליים, וקללות הורעפו על ראש המח"ט, שהתקשר למִנהל האזרחי ושאל מה עושים. נאמר לו שאין אישור להציב את הקרוואנים. אבל גם אין אישור להורידם מהשטח. החיילים העלו את התושבים על כלֵי הרכב הצבאיים והסיעו אותם משם - על כן נרשם ברשומות הצבא ומשרד הביטחון כי פּוּנָה המאחז. למחרת חזרו המתיישבים, והמח"ט עבר לטפל בעניינים דחופים יותר.

כך נאחז המאחז.

•••

את חמשת הקרוואנים השכירה חברת עמידר, באישור משרד השיכון, שניתן לראש המועצה בזכות קשריו עם עוזר השר. הקור היה עז, ולמרות זאת היו במקום יתושים. המבנים היו רעועים, אבל המתיישבים אטמו את החלונות ברשתות, הרכיבו דלתות עץ, סללו דרכי גישה במחפרון וריצפו שבילים, ייחדו מבנה לבית כנסת (בית כנסת בירושלים שחידש ריהוט תרם את הישן, כולל ארון קודש במצב טוב. אחד הגברים הביא ספר תורה, לא סיפר מאין). בלילות, אחרי עבודת יומם הקשה, שמרו, כי הערבים מהכפר השכן הציצו בחשדנות על מעשיהם. מים וחשמל עדיין לא הגיעו באופן סדיר, התושבים הסתפקו בעוקב־מים חלוד עם נזילה ובעששיות. צבוֹעַ הרים חגג על אוכל ובגדים מדי פעם. גם שפני סלע וחולדות אהבו לבקר.

שתי משפחות עזבו בשבועות הראשונים. משפחות עסיס ושמעוני החזיקו מעמד, והשורד השלישי היה חיליק ישראלי, סטודנט למדע המדינה בסוף שנות העשרים לחייו, שמשקפיים דקי מסגרת ושפם עיטרו את פניו הכחושים. חיליק גדל במעלה חרמש אבל מאס בבורגנות שלה, חיפש חלוציות וגאולת אדמה, ועבר אל אחד הקרוואנים עם אישתו ושני בניו הפעוטים. אבל במקום שיש בו שני יהודים יש שלוש דעות, ובמקום שיש בו שלושה יהודים - אלוהים ישמור. חיליק העלה בפני שמעוני את שאלת התרומה המובטחת של העשיר ממיאמי, כי נראה היה ששמעוני מזרים כספים לבנייה ולתשתיות, אבל לא ברור כמה בדיוק, מי מקבל מה ולמה. פנה עוזי שמעוני לעתניאל והתלונן על "הילד החצוף הזה שהזמנתי לפה ומעיז לשאול אותי שאלות." עתניאל הינהן, אבל כשחזר הביתה ושוחח עם רחל, הבין שהשאלות של הילד במקומן. הוא חזר לשמעוני וניסה לקבל תשובות. כמה כסף יש? אפשר להשיג גנרטור יותר חזק? אולי להקים גדר אבטחה? להרים תאורת לילה? שמעוני רטן שהוא "מטפל בהכול" ו"לא לדאוג". עתניאל התחיל לדאוג.

יום אחד הודיע שמעוני לעתניאל ולחיליק, מתוך מכוניתו, ששתי משפחות חדשות ייכנסו בימים הקרובים לקרוואנים הריקים. חיליק המופתע ענה, "מי המשפחות האלה? ומי החליט לקבל אותן, לפי איזה קריטריונים?" שמעוני נעץ בו מבט, ליטף את זקנו העבות, ואמר, "ילד, תמשיך עם השאלות האלה ותמצא את עצמך בחוץ."

מאותו הרגע היו עתניאל וחיליק למחנה מאוחד. כשניסו לחקור, הבינו שבסיפור התקציב ממיאמי רב הנסתר על הגלוי, וניקר חשד כבד למעשים לא כשרים של עוזי בקופת העמותה. עתניאל רתח. הוא נתקל במספיק שחיתויות בימיו, אבל על חשבון ההתיישבות בארץ ישראל? אין גבול? הוא לא התעמת איתו ישירות. במקום זאת החל למשוך בחוטים: שמעוני היה די מקושר, אבל גם עתניאל הכיר אנשים במועצה והיה מקורב לעומד בראשה ולמזכיר מעלה חרמש. שמעוני הורחק לאט־לאט ממעגלי הכוח.

בוקר אחד עלה עתניאל ברֶנוֹ־אקספרס שלו אל המאחז. באמצע הדרך היה שרוע כלבו של שמעוני, מגרד מאחורי אוזנו.

"למה? למה הוא? מה הוא אשם?" הזדעק שמעוני כשיצא עם בני ביתו למשמע זעקות השבר של החיה.

"הוא קפץ לי מתחת לגלגלים, לא הספקתי לבלום," אמר עתניאל, עדיין המום ממה שעשה.

"אל תשקר! אתה דרסת אותו בכוונה! הוא לא עשה לך כלום!" הילדות של עוזי ייבבו. עוזי הביט בהן בכאב, ואז החזיר מבט זועם לעתניאל. "לא האמנתי שתגיעו לזה, עתניאל. אין לכם גבולות?"

אצל עתניאל, הלם התחלף בזעם הולך וגובר, ככל ששמעוני הוסיף להאשים. הוא נעץ בו מבט ואמר, "מה עם העמותה, עוזי? מה קורה עם הקופה?" שמעוני לא ענה. הוא שלף את האקדח, טען אותו, ובירייה אחת שם קץ לסבלו של הכלב. "בואו," אמר למשפחתו ופנה בחזרה אל ביתו. למחרת ארז את כולם ועזב לגבעה בשומרון. הוא קרא לחיליק ולעתניאל "גרועים יותר מקורח".

נותרו שתי משפחות, מאוחדות באהבת הארץ ובדעתן על אופי המקום וניהולו, אך חסרות תקציב. לאט־לאט שפר עליהן גורלן. מכיוון שבכל מקום שיש בו ישראלי, תינתן לו הגנה, וברדיוס כלשהו סביב שטחו תיאסר כניסת ערבים, הגיעו חיילי צה"ל לשמור על משפחות עסיס וישראלי ועל שלושת הקרוואנים הריקים, ובאמתחתם בוטקה, מגדל מים וגנרטור חשמלי שעוצמתו עולה עשרות מונים על עוצמת הגנרטור הקטן של הסוכנות. ביקש עתניאל מַעֲרוּף מידידו גיורא, מח"ט הגזרה, למשוך חשמל מהגנרטור ומים ממגדל המים לקרוואנים. קרץ גיורא ואמר, "שוּר, למה לא?"

בחטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית אהבו את רעיון החווה - איך אפשר להתנגד לאספרגוס טרי ופטריות וגבינות עיזים משובחות, ובכלל, לחלוציות אמיתית כמו פעם. הפקידים של החטיבה אישרו בדיעבד את ההרחבה של מעלה חרמש ג' ואף כללו את החווה בהסכם המאחזים - שבו היא מופיעה תחת השם "חוות צאן חרמש דרום" - תמורת פינוי קרוואן אחד, שבסופו של דבר לא פונה כי הגיעה משפחה לאכלס אותו, למרות שגם היא עזבה אחרי כמה שבועות.

זה איפשר לעמידר להעביר עוד קרוואנים.

ולרשות הדואר לפתוח במקום תא חלוקה.

ולמשרד התשתיות להורות למע"צ לסלול קצת אספלט בימים שהפקחים של המִנהל לא הסתובבו באזור.

ולמשרד החקלאות לאשר לעתניאל מעמד של חקלאי ומכסות של מים מוזלים.

ולסגן החשב הכללי באוצר להורות לבנק טפחות לתת משכנתאות ליחידות דיור במקום, שמגיעות עם אישור אוטומטי ממשרד השיכון לבצע עבודות תשתית, מה שגם מגדיל את הרדיוס נטול הערבים.

ול"אמנה", תנועת ההתיישבות של גוש אמונים, ללטוש עיניים וליזום מיזמים ולקבוע קריטריונים לעיבוד אדמות.

אפילו קוֹמְבַּיין הגיע יום אחד, תרומת ארגון גרמני של נוצרים תומכי ארץ ישראל השלמה.

בעקבות טיסת צילום של אחד מארגוני השמאל הגיעו טלפונים ממשרדי הביטחון, הפנים, השיכון והבינוי וראש הממשלה - מי קיבל את ההחלטה על הקמת יישוב חדש בישראל? של מי האדמה ומה טיב הזכויות בקרקע? האם קרקעות מדינה המה, קרקעות מדינה מוכרזות, קרקעות סקר? פרטיות שנתפסו מטעמי ביטחון? פרטיות שנרכשו מפלסטינים? פרטיות של פלסטינים שלא נרכשו? ואם פרטיות של פלסטינים - מעובדות חקלאית או לא? קרקעות מוסדרות, רשומות, מנדטוריות? מי אישר? האם התבצע תהליך פורמלי של תכנון, הופקדו תוכניות מִתאר של אדריכלים לוועדות התכנון, ואם הופקדו - האם אושרו? מה תחום השיפוט של היישוב החדש? מה אומר הממונה? מה גורס האפוטרופוס הכללי? מה טוען המתאם? והחטיבה, מה דעתה? ועם משרד האלוף דיברו?

כמה שאלות!

הוסבר לכולם באדיבות שמדובר רק בחווה חקלאית שנמצאת בתחום השיפוט של מעלה חרמש, ברובה לפחות; בסך הכול הרחבה של היישוב הקיים, שאינה טעונה אישור ממשלה כמו הכרזה על הקמת יישוב חדש, ושאין מה לחשוש. אפשר לחשוב מה קרה. רצה עתניאל עסיס לגדל פטריות ואספרגוס ורוקט שאותם שמאלנים עצמם חותכים לסלט וחולטים ליד הסלמון בארוחות הערב התל־אביביות שלהם, אז בבקשה. ובכל זאת, המאחז צוין בדו"ח מעקב המאחזים של שלום עכשיו ואפילו עלה על המפה האינטראקטיבית באתר של "הארץ". יחידת הפיקוח של המנהל האזרחי הגיעה והוציאה צווי הפסקת עבודה למגורי המשפחות.

מה שהוביל למבול של טלפונים של מבקשים להצטרף.

ולאישור של עוזר שר הביטחון לענייני התיישבות לשנע ולהציב עוד שני קרוואנים מעמידר.

ולסיוע מהמִנהל לבנייה כפרית במשרד הבינוי והשיכון.

ולהקצאת תקציב מהמועצה האזורית.

ובאו עוד משפחות, וזוגות צעירים, ורווקים - מי חובב ארץ ישראל, מי חובב שֶקט וטבע, מי חובב הוצאות נמוכות. דבר לא הוסתר - פרוטוקול ישיבת חלוקת הקרקעות נתלה בבית הכנסת לעיני כול! - אבל כלום לא הוצהר, ומדי פעם הושמעו איומי פינוי או הונפה אצבע נוּ־נוּ־נוּ, ותינוקות נולדו בגבעה, וכך פרחה לה החלוציות בת־ימינו, ומעלה חרמש ג' גדלה והתרחבה.