מבוא
לידתו של נמר
״המסורת יודעת לתת סנוקרת רצינית.״
העיתונאי הייווד ברון, כשצפה במתאגרף ותיק מחסל יריב צעיר ב־1927
ב־2014, כשמחליקת הסקי אסטריד אוּרֶנְהולט יאקובסן הגיעה לרוסיה כדי להשתתף באולימפיאדת החורף בסוצ'י, נודע לה שאחיה נעדר מביתם שבנורווגיה. יאקובסן היתה מודאגת, והיתה לה בהחלט סיבה טובה: היא ואחיה נהגו להתאמן יחד, ויאקובסן ידעה שהוא חזק דיו ושאין כמעט סיכוי שייקלע לצרה במהלך גלישה על המסלול בלי שתהיה לו היכולת להיחלץ ממנה על שתי רגליו. ״סטן יכול להחליק ללא הפסקה במשך עשרים וארבע שעות,״ ציינה יאקובסן. ואכן, חששותיה התאמתו כשלמחרת נמצאה גופתו של אחיה. מאז ועד היום, שומרת משפחת יאקובסן על נסיבות המוות בסוד.
ד״ר קֶלי סטארֶט, מומחה לתנועה וחלוץ קרוספיט,1 עקב מביתו שבסן פרנסיסקו אחר דיווחי החדשות בנוגע למקרה. הידיעה כי סטן נמצא מת הפתיעה אותו, אך פרט אחר הדהים אותו עוד יותר. ״איך הוא הצליח לגלוש כל היום וכל הלילה?״ חשב סטארט. ״לעזאזל! זה בכלל אפשרי?״ סטארט הוא ספורטאי בעל ניסיון שכושרו הגופני מעולה, אלוף ארצות הברית לשעבר בשיט קיאקים, שמשקיע כיום את זמנו בהרמת משקולות אולימפית ובאימוני קרוספיט. אבל האם הוא עצמו יכול ללכת ברציפות במשך עשרים וארבע שעות, לא כל שכן לגלוש בשלג? ספק רב. אולי הגיע הזמן שיעדכן את ״רשימת הנמר״ שלו.
1 CrossFit — שיטת אימוני כושר המבוססת על תנועות פונקציונליות בעצימות גבוהה, ומשלבת הרמת משקולות, התעמלות מכשירים ותרגילים אירוביים המבוססים על משקל גוף. (כל ההערות בספר הן הערות המתרגמת, אלא אם כן צוין אחרת.)
סטארט החזיק ב״רשימת נמר״, בגרסה כזאת או אחרת, מאז ילדותו. הוא נולד בארצות הברית, אבל כשהיה בן שנתיים נשלחה אמו לשמש כמורה בחיל מצב אמריקאי בגארמיש, גרמניה. בשלוש־עשרה השנים שלאחר מכן חי סטארט בהרי האלפּים הבוואריים, וחזר לאמריקה רק כשהגיע זמנו ללכת לתיכון. כיום הוא אחד המומחים המבוקשים בארצות הברית לשיקום פציעות ספורט, ורבים מהספורטאים שבטיפולו לא יודעים כלל שהתנועות שנראות להם מובנות מאליהן נולדו כתוצאה מאתגרים שעמם נאלץ סטארט להתמודד בדרכים יצירתיות. ״הייתי בן יחיד לאם חד־הורית, וגרתי במדינה זרה,״ הוא אומר. בשנות ילדותו ונעוריו לא היו לו לא אבא ולא חברים ילדים שעמם יכול היה לשחק. במקום זה הוא למד מהתבוננות. הוא נגרר אחרי שכנים גרמנים שיצאו עם משפחותיהם לאלפּים בסופי־השבוע, כדי לעשות סקי ולחתור בקיאק ולטפס על הרים.
״בבוואריה כולם עושים הכול,״ הוא מסביר — בנים ובנות כאחד — וזה מה שהוביל אותו לגילוי עובדה פשוטה שהפכה, ברבות השנים, למנטרה המקצועית שלו: אנחנו במיטבנו כשאנחנו דומים לנמרים. נמרים ובני אדם יכולים לשרוד בתנאים המטורפים ביותר ובכל מקום — מפסגות הרים מושלגות ועד למדבריות צחיחים; ושני המינים — נמרים ובני אדם — יכולים לצוד כל דבר, מאיילים ועד תנינים, ללא כל אמצעים מלבד גופם העירום. כמו חתולי הג'ונגל, אנחנו טובים כמעט בכל פעולה: אנחנו יכולים לשחות במידת הצורך, לטפס במצב חירום, לרוץ רחוק ככל הנדרש, ולהילחם בשעת צרה. אנחנו לא היצורים הכי גדולים או הכי חזקים בטבע, אבל אנחנו חיות סתגלניות ומיומנות להפליא — והמיומנויות שלנו זהות למיומנויות של הנמרים.
״כתף היא כתף,״ אומר סטארט. ״זה לא משנה אם זאת כתף גברית או כתף נשית, התפקוד הוא אותו תפקוד.״ אבל פה העניינים מסתבכים. הנמרים מעולם לא סטו מדרך אבותיהם הקדמונים, ולכן הם עדיין מתפקדים כפי שתיפקדו לפני 10,000 שנה. ואילו אנו, בני האדם, סטינו מדרכנו לפני זמן כה רב, עד שאנחנו בקושי זוכרים מהי הדרך. איך בדיוק אמורה חיה אנושית לנוע? מה היו כישורינו בתקופת האבן? האם הריצה עוזרת לנו, או הורסת את הברכיים והלב שלנו? ומה עם משקולות: האם כדאי לעבוד עם מכשירים, או ללכת על אימוני הקרוספיט המטורפים האלה שמפוצצים לנו את השרירים? ומה לגבי מתיחוֹת: האם הן חשובות, או שהן סתם פעולות המיועדות לתינוקות יוגה מפונפנים? נמרים לא חושבים פעמיים לפני שהם מתנפלים על טרף, אבל בני אדם — בכל פעם שהם לוקחים ביס, הם צריכים לחשוב פעמיים אם זה לא יזיק להם. לא פלא שהם לא יודעים אם להיות טבעונים, צמחונים או ללכת על פָּלֵיאוֹ, כמו בימי האדם הקדמון.
מענה לשאלות האלה, שהעסיקו את בני האדם כבר לפני אלף שנה, הפך למשימת חייו של סטארט. לא מזמן הוא נתקל בתצלום של מטבע עתיק ועליו מוטבעת דמות אדם בישיבת לוטוס. ״כבר אז התייחסו ברצינות ליציבה,״ הוא מציין, ״וראו בישיבת הלוטוס תנוחה מושלמת ליציבות עמוד השדרה.״ לא במקרה הגיעה עצת הזהב הזאת אל עולם המטבעות, כשהיא מוטבעת לצד דיוקנאות של מלכים ואלות; בעיני סטארט, זה היה מעין שירות לציבור שניתן בימי קדם, וכיום — תזכורת לתקופה שבה מציאת ״הנמר הפנימי״ היתה עניין של חיים ומוות. פעם, אם לא יכולתם לזוז, הייתם מחוסלים. הייתם חייבים לדעת איך לנוע כמו חתול, להיות מוכנים לזנק לפעולה כהרף עין, להילחם או לנוס על נפשכם, בלי להתחמם קודם על מכשיר שנקרא ״אליפטיקל״.
וכך נולדה ״רשימת הנמר״. בכל פעם שסטארט שומע על איזשהו הישג ״על־טבעי״ שהשיג אדם כלשהו, הוא תוהה אם אין זה אלא הישג של אדם פשוט אשר רכש מיומנות כלשהי שכולנו כבר שכחנו. למשל, מבחן הכוח הוויקינגי הקדום. לפני שנים רבות התחרו הסקנדינבים בינם לבין עצמם מי יוכל ללכת את המרחק הרב ביותר, כשתורן ראשי של ספינה מונח על כתפיו. האגדה מספרת שאוֹרְם סְטוֹרוּלפסון קבע שיא כשצעד שלושה צעדים עם קורה אימתנית במשקל 630 קילו. איש לא איים על תוארו של סטורולפסון במשך אלף שנה, עד שלבסוף, ב־2015, צעד הֶפְתוֹר ביוֹרנסוֹן, השרירן האיסלנדי ושחקן ״משחקי הכס״ (המוכר בכינויו ״ההר״), חמישה צעדים — וקבע שיא עולם חדש.
למה זה לקח לנו כל כך הרבה זמן? לא בגלל חסך בשרירים, אלא בגלל חסך במיומנות.
״איבדנו את היכולת לעשות דברים בעלי משמעות,״ אומר סטארט. ״נהיינו כפייתיים בכל הקשור למראה החיצוני שלנו, במקום לאופן שבו אנחנו זזים.״ סחיבת משהו כבד — כמו חבר פצוע — היא מיומנות מועילה מאין כמותה, אבל לא משהו שהרמת משקולות, כפיפות בטן או שיעורי ספינינג יכולים להכין אתכם לקראתו. ״אם אתם רוצים לקרוע את התחת, לכו לשיעורי ספינינג בסגנון סול סַייקל,״ אומר סטארט. ״תמצאו שם מדריך שיעביד אתכם עד שתבכו מרוב כאב. אבל כך לא תרכשו מיומנות.״ זאת שרפת אנרגיה מיותרת שלא תורמת לדבר. היא אפילו לא תעורר בכם רצון לרכוב על אופניים אמיתיים.
אז כשסטארט שמע על כוח הסבולת ה״על־טבעי״ של מחליקי הסקי הנורווגים, הוא נאנח לעצמו ותהה האם אכן אתגרי סבולת אמורים — בין אם זה מוצא חן בעיניו או לא — לתפוס מקום ב״רשימת הנמר״ שלו. ולמה? כי סטארט שנא לרוץ. הוא בחור גדול, בעל מבנה גוף של מתאבק ומסת שריר במשקל של 104 קילוגרם, הודות למשימות שביצע בעבר ב״רשימת נמר״ קודמת — למשל, טיפוס על חבל והרמת משקולות אולימפית. למען האמת, הוא היה שמח אם ריצות למרחקים ארוכים לא היו נכללות בשום ״רשימת נמר״. אבל כדי לבדוק את העניין, הוא התחיל לשאול שאלות.
כדי להיחשב למיומנות קדמונית, פעילות כלשהי חייבת להיות בעלת אופי אוניברסלי, מעצימה ומתמשכת לאורך זמן. כלומר, להיבחן על פי שלוש שאלות:
* האם כל אחד יכול לעשות אותה?
* האם היא נעשית מִסיבה טובה?
* האם היא מבוצעת למשך כל החיים?
מיומנויות אנושיות אמיתיות הן מיומנויות שמשותפות לכלל בני האדם, נשים וגברים, והן מיומנויות שלא פוגעות בנו. ״הרקמות שלכם נועדו לשרוד מאה ועשר שנים,״ אומר סטארט. ״תחשבו על זה. אם תלמדו לזוז בגמישות, תתוודעו למצב של 'מאמץ חסר מאמץ'; תלמדו להפעיל כוח מבלי לגרום לפגיעה גופנית; ותוכלו לעשות את זה לאורך כל חייכם מבלי להיפצע. לא רק שתתחזקו ותהיו מועילים יותר, אלא גם תהיו עמידים יותר מבחינה גופנית.״
סטארט חשד שהבעיה האמיתית שלו עם ריצה קשורה בטכניקה. הוא הכיר, כמו מדען, כל יציבה אנושית אפשרית, עד כדי כך שהיה מסוגל להביא את עצמו בעדינות למצב של הרפיה גופנית. (למשל, כשהוא סתם עמד, הוא נהג ״לשתול״ בתנועה סיבובית את כפות רגליו בקרקע, וכך ליישר את יציבתו.) כעת, לראשונה בחייו, החל סטארט להתייחס לריצה כאל אמנות: הוא פיתח מודעוּת לאופן שבו גבו מתקשת, ברכיו נעות קדימה וכפות רגליו נוגעות בקרקע. בתוך כמה חודשים הוא חצה את קו הסיום של תחרות קווֹד דיפּסי — ריצת שטח מייסרת של ארבעים ושישה קילומטר במעלה הר טָמַלפּאיס שבקליפורניה, הכוללת טיפוס על מאות מדרגות צוקים — כשהוא עושה זאת בקלילות וב״מאמץ חסר מאמץ״. ל״רשימת הנמר״ שלו נוסף הישג חדש.
כך אני בוחר לפתוח בפניכם את ״גיבורים מלידה״. זהו סיפור הרפתקאות מטורף שנטווה סביב אחד האירועים המוזרים ביותר במלחמת העולם השנייה. באי היווני כרתים ישבה באותם ימים חבורה קשוחה של לוחמי מחתרת, שחלקם נפלטו ממסגרות צבאיות, והגתה תוכנית שנועדה להכות בהיטלר מכה אחת ניצחת. בעינַי, סיפור המעשה הזה משמש אבן בוחן לתיאוריית ״רשימת הנמר״. אותם גברים מורדים מכרתים לא היו לוחמים כשהמלחמה פרצה; הם היו אזרחים רגילים. חייהם לא ניצלו רק בזכות אומץ לבם. וגם לא הודות לכוחם המתפרץ ולכלי נשקם. תקוותם היחידה להינצל היתה טמונה ביכולתם ללמוד חוכמה גופנית קדומה; חוכמה שבזכותה שרדו אבותינו הקדמונים במשך אלפי שנים, בעידנים שבהם כלי הנשק היחידים שעמדו לרשותם היו הכוח, המיומנות וכושר הסבולת שלהם.
אז איך מצליחים לשרוד כשהרוצחים הנוראים ביותר בהיסטוריה האנושית רודפים אחריכם בהרים? בחיפוש אחר תשובה לשאלה הזאת אקח אתכם למעבדות מחקר, למחנות אימונים מימי קדם, אל תוך מוחם של גאונים נשכחים. אסתכל בעיניים רעננות על מיתוסים ישנים, ואנתח כמה דוגמאות עכשוויות של מעשי גבורה טבעית, בהם של מנהלת בית ספר יסודי שהדפה במו ידיה גבר שפלש לבית ספרה.
ככל שלמדתי יותר על העבר, כך הבנתי יותר שמהפכה חדשה החלה בימינו, ובראשה עומדים מהפכנים אשר זוכרים כי החיה האנושית מיטיבה לחיות בטבע. כשקלי סטארט לא הצליח למצוא מכון כושר שיתאים לדרישות ״רשימת הנמר״ שלו, הוא יצר מכון כזה: בחוץ, בחניון בסן פרנסיסקו. אותה חדווה שמעוררות ברכיים מדממות וידיים פצועות המטפסות על חבלים, מובילה כיום ללידתם של מירוצי מכשולים כמו ה״טאף מאדר״ וה״ספארטן״. חדווה זו מתבטאת בעוצמה גם ב״פרויקט נובמבר״ — מיזם שהגה שייט קולג' לשעבר, שהחליט לחזור לכושר בחודש נובמבר אחד. הפרויקט שהוא הגה אינו כרוך בתשלום ופתוח לכל משתתף, והוא עושה שימוש מרחיק לכת בעיקרון ה״היה יעיל״ של אימוני הקרוספיט: בזמן סופות שלג עזות יוצאים משתתפי הפרויקט מבתיהם ומנצלים את פינוי השלג משבילי הגישה של שכניהם על מנת לעשות כושר.
הספר ״גיבורים מלידה״ מספר על כל המהפכנים האלה. זה מסע מפותל, אבל הוא תמיד חוזר אל המסלול הראשי שלו: אל סיפורם של אנשים פשוטים, בדיוק כמוכם, שגילו עד כמה יוצאי דופן הם יכולים להיות.
כריסטופר מקדוגל
דצמבר 2015
