בעיניים כלות

ספר זה מוקדש באהבה רבה לאימי היקרה, אורנה קדם, זכרה לברכה

 

אימא, את הראשונה שזיהית את אהבתי לכתיבה, והראשונה שהאמנת בי. החלום הזה שמתגשם הוא של שתינו. כל זה לא היה קורה אילולא החדרת בי, עוד משחר ילדותי, את האהבה לספר ולמילה הכתובה, ועודדת אותי בכל הזדמנות לכתוב.

 

חיים שלמים לא יספיקו להודות לך על כך, ועל זה שהיית האם הנפלאה ביותר שמישהו יכול לבקש.

 

זמננו יחד על פני האדמה היה מתוק, יקר וקצוב, אך אני מאמינה שאת רואה את כל זה ממקום מושבך.

 

תמיד אהבתי אותך, ותמיד אוהב.

 

 

 

הקדמה 

 

בחייה של כל ילדה, כמעט, מגיע הרגע שבו נזרע בנפשה הנבט. היא כמובן לא מבינה זאת באותו הזמן. היא רק מערסלת בזרועותיה בובה יפת עיניים, שרה לה שיר אהוב, צובטת בלחייה בחיבה. היא יודעת במעמקי תודעתה הילדותית שזהו משחק, אך עם זאת ברור לה ונהיר שיום אחד תחזיק בזרועותיה את הדבר האמיתי.

 

בחייה של כל נערה, כמעט, מגיע הרגע שבו צומח הנבט והופך לניצן צעיר ועדין. היא שמרטפית של תינוק השכנים או משגיחה על אחיין אהוב או סתם רואה תינוק אקראי ברחוב. ליבה מתרונן בפרץ חיבה לא הגיוני למראה העולל. היא חשה צורך עז לחבק אותו ולאחזו בזרועותיה. היא יודעת שהוא אינו שלה, אבל די לה בכך, בינתיים.

 

בחייה של כל אישה צעירה, כמעט, מגיע הרגע שבו הניצן הופך לפרח. פרח קטן, שברירי, אבל נחוש. היא מבקרת חברה שילדה זה מכבר, דוחפת עגלה שאינה שלה, מבחינה בבטן מתעגלת בזווית העין. היא חשה במעומעם שאולי, רק אולי, הגיע גם זמנה. אולי גם היא כבר בשלה.

 

 

 

בחייה של כל אישה, כמעט, מגיע הרגע שבו הפרח העדין הופך לשתיל נחוש ועיקש, אשר שורשיו נטועים עמוק עמוק בליבה. הידיעה הברורה ממלאת אותה. היא יודעת שהגיע הזמן. היא מוכנה. בטנה תתעגל בשמחה, גופה ישתנה, חייה הקודמים יתבטלו והיא תקדיש אותם מעתה לפרי בטנה. היא לא תוכל ללכת לחדר הכושר מתי שיתחשק לה, היא לא תוכל לצאת בערב בספונטניות, היא תניק את תינוקה ותישן שעות מעטות, אם בכלל. אבל כל זה לא אכפת לה. היא תעשה הכול באהבה.

 

 

 

ומגיע הרגע בחייהן של מקצת הנשים,

 

ואני ביניהן,

 

שבו אנו מבינות שכל זה הוא חלום,

 

וכדי לנסות להגשים את החלום, יהיה עלינו לעבור מסע.

 

 

 

פרק 1

 

בזמן שישבתי על הספסל מחוץ לבית החולים והתפללתי לנס, לא יכולתי שלא לתהות, בפעם המיליון, איך העניינים התדרדרו עד כדי כך. איך החיים שלי, עיינה מזרחי, מהנדסת תעשייה וניהול בעלת תארים ראשון ושני בהצטיינות, יצאו משליטה? איך כל זה קרה דווקא לי? אני לא מעשנת, לא שותה אלכוהול, והדבר המסוכן ביותר שעשיתי בחיי היה טיול ג'יפים, למשפחות, בתאילנד. 

 

אולי הכול התפרק כי הסתרתי מכולם את המצב האמיתי לאורך זמן רב כל כך. אבל אם החברים המעטים שלי ועמיתיי לעבודה היו יודעים מה באמת קורה, אין ספק שהתדמית הרצינית שלי, שעליה עמלתי קשות, הייתה נפגעת ללא תקנה. באמת, ממני אפשר היה לצפות ליותר מזה. לא יכולתי לשאת את המחשבה שהם ידעו שאישי עזב אותי, ובעיקר לא מדוע עשה זאת. די היה בכך שאני ידעתי שבמו ידיי או נכון יותר במו מעשיי, העזבתי אותו ממני. הטרפתי את נפשי ואת נפשו, הפכתי את חיינו לבלתי נסבלים, ודחפתי אותו לעזוב לא רק אותי אלא גם את המדינה. יכולתי להמשיך ולייסר את עצמי עוד זמן רב במחשבות הללו, אבל צל שהוטל עליי גרם לי להרים את ראשי ולהתנער.

 

הפקד משיח.

 

הוא ביקש לבוא לשוחח עימי, ואני הסכמתי. לא היה משהו אחר שיכולתי לעשות, חוץ מלהתפלל, וכל דבר שהיה יכול להסיח את דעתי מהמתרחש בתוך בית החולים היה מבורך. האם הוא יעצור אותי אחרי שאספר לו את כל מה שקרה? גם אם כן, כבר לא היה לי אכפת. כל מה שעניין אותי זה רק שיתרחש נס.

 

"עיינה," קולו היה מחוספס כרגיל. "זה לא זמן טוב, אבל אנחנו חייבים לדבר." הנהנתי בהשלמה. "על מה את חושבת?"

 

הבטתי בפקד מופתעת. לא אופייני לו להביע עניין כזה במחשבות של מישהו אחר. אבל אולי זו עוד אחת מאין־סוף הדרכים המתוחכמות שלו להניע אנשים לדבר. נעצתי את מבטי בעץ הסמוך לספסל שעליו ישבנו לפני שעניתי.

 

"סתם, חושבת על איך כל זה התחיל בכלל." יכולתי להרגיש איך החוש הבלשי של הפקד מתעורר. הוא לא דיבר, אך ידעתי שהוא ממתין לתשובתי בדריכות. "אני חושבת שהכול התחיל באותו יום שבו הצגתי את  ה'בייבי שלי' במשרד."

 

"הבייבי שלך?"

 

"זה הכינוי שהדביקו לפרויקט במשרד." אמרתי בקצרה, והודיתי בליבי לפקד על הטקט שהפגין, שלא המשיך ללחוץ בנקודה הזו.

 

הפקד נתן בי את אחד המבטים החודרים שלו, אבל לשם שינוי לא הצטמררתי. בנקודה זו כבר לא היה לי מה להסתיר ולא היו לי סיבות לחשוש, הרי הגרוע מכול כבר קרה. הייתי נכונה לענות לפקד משיח על כל שאלותיו. אולי אם אעשה עכשיו את הדברים כמו שצריך, יקרה הנס שאליו אני כה מתפללת.

 

 

 

 פרק 2

 

ביום שבו הצגתי את הפרויקט התעוררתי בשעה שש וחצי. בהיתי בחצי הריק של המיטה, ושל נשמתי, שהיו תזכורת תמידית לאשמתי. היום החל ככל שאר הימים בתקופה ההיא בחיי, אף שהיה הרה גורל מבחינת חיי המקצועיים. היה לי קשה להחליט מה אלבש וכיצד אשליט סדר בשערי החום, שטרם החליט אם מתולתל הוא או סתם גלי.

 

            התגלגלתי לאיטי בפקקים העצומים בדרכי לעבודה. מכוניתי הישנה מסוג פולו ניווטה בין הפקקים, חזקה ונאמנה. המאבק היומי הזה בפקקים בכביש איילון חידד בי את תחושת התקיעות שליוותה אותי בזמן האחרון. לא ידעתי היכן נגמרת המכונית והיכן מתחילה אני עצמי.

 

אני מתגוררת ברמלה, בדירת חלומותינו. יש צמדים של מילים שפשוט לא נטמעים לאנשים בראש, והצירוף 'רמלה' ו'חלומות' הוא אחד מהם. אבל מדוע לא? בימינו דירת חלומות במרכז אפשר להשיג כמעט רק ברמלה. מי תיאר לעצמו שכעבור זמן לא רב אחיה בדירה בגפי?

 

הגעתי בשמונה וחצי למשרד, והייתי כמובן כמעט לבדי.

 

לחברה שלנו קוראים "פיינברג, ייזום וייעוץ בע"מ". לחברה הגעתי מייד לאחר שסיימתי את התואר הראשון בהנדסת תעשייה וניהול, בגיל עשרים וחמש, ואני עובדת בה כבר חמש שנים. החברה אמורה לייעץ לחברות במגוון תחומים, כגון לוגיסטיקה, הנדסה, משאבי אנוש, שיווק, אך לאחרונה אני הולכת ומשתכנעת שמטרת החברה שלנו היא קודם לכול לחלוב כסף מהארגונים השונים, ורק לאחר מכן להחליט איזה שירות לתת להם.

 

נכנסתי למחלקה שלי והתיישבתי במשרדי. אנו חמישה מהנדסים במחלקת ארגון ושיטות, שנמצאת באגף הנדסה. אגף ההנדסה כפוף ישירות למנכ"ל ולבעלים - איתן פיינברג.

 

"עיינה?" קול דק של גבר נשמע בפתח הדלת ומייד לאחריו הופיע ראש צהבהב ומאוס.

 

זהו פיני שכטר, הבוס הישיר שלי, ראש מחלקת ארגון ושיטות. אני מכנה אותו בוס רק מתוך כורח, כי לא ברור לי מי החליט להעניק ליצור כה כנוע ולהוט לרצות אחרים סמכות לנהל צוות מהנדסים.

 

"היי, מה קורה?" הבזקתי חיוך בחצי פה והתכופפתי להפעיל את המחשב שלי.

 

"את זוכרת שהיום את מציגה לערן את המצגת על הפרויקט שלך?"

 

"בטח, בטח."

 

"תשלחי לי אותה שאעבור עליה בבקשה, לפני הישיבה."

 

"שלחתי לך כבר בשבוע שעבר."

 

"אה, אוקיי, תודה."

 

אני לא מבינה איך ייתכן שמדי יום פיני מגיע לפני כולנו והולך הרבה אחרי כולנו, ובכל זאת הוא בפיגור תמידי של מאות מיילים. פתחתי את הקובץ ובו המצגת שהכנתי כדי להתכונן להצגה, ושוב הוסחה דעתי. הפעם הייתה זו הילה, מזכירת האגף שלנו. הילה היא צעירה עליזה ומלאת חיים שמצליחה להפיג במעט את אווירת החשיבות המעושה שאופפת את המשרדים שלנו.

 

"היי, עיינה, מה נשמע? הגיע מכתב, אני חושבת שזה בשבילך, אף על פי שכתוב פה עיינה דוד."

 

נשכתי שפתיים, חשתי בבירור את המחנק המאיים מזדחל במעלה גרוני, ופקדתי על דמעותיי שיישארו חנוקות בגרון, שם מקומן. שלא יעלו לעיניים.

 

"כן, זה בשבילי." הצלחתי לומר לבסוף בלי להביט בהילה.

 

"אבל השם שלך הוא עיינה מזרחי, לא?"

 

"זה שם הנעורים שלי. אחרי ש... התחתנתי שיניתי את השם בתעודת הזהות לעיינה דוד."

 

"עיינה, מותק, סליחה שאני אומרת לך, אבל למה לא שינית את השם גם פה במשרד ובמיילים? עיינה מזרחי, את יודעת, זה פתח לצרות. לא שאני מי יודע מה, אני גם כן הילה בוזגלו, אבל אם הייתי במצבך הייתי מעדיפה עיינה דוד." בלי להבחין בהבעת פניי החמוצה, המשיכה הילה לנאום. "עיינה מזרחי זה שם של זמרת! עיינה דוד נשמע הרבה יותר רציני, מתאים למהנדסת חכמה כמוך." בשלב זה פזלה הילה לצדדים, התקרבה אליי והוסיפה בלחש: "את יודעת, בינינו, פלא שבכלל קיבלו אותך לעבודה בשם כזה. שמעתי שבחברות מסוימות פוסלים אנשים כבר לפי השם בקורות חיים."

 

"את אומרת שאני צריכה להתבייש בשם שלי? זה מה שאת אומרת?"

 

"לא, לא, חס וחלילה, אני-"

 

"כי תדעי לך שאני לא מתביישת בשם שלי! ובכוונה השארתי אותו! מה רע במזרחי? שידעו שיש אישה שהיא אפילו מזרחי, והיא עובדת פה. אני רואה בזה אפילו מטרה אידיאולוגית לקידום האישה המזרחית! האם משום שהתקבלתי לעבודה בחברה רצינית אני צריכה להסתיר את השם שלי? נכון, יכולתי להחליף אותו, זה לגיטימי כי התחתנתי. אבל במכוון רציתי להשאיר, את מבינה?"

 

במבט מהיר בפניה של הילה היה ברור שהיא לא הבינה דבר. היא בוודאי חשבה שאני משוגעת, ואי אפשר להאשים אותה. נאנחתי בקול, שילבתי את ידיי, שחררתי אותן ושילבתי שוב.          

 

"סליחה שיצאתי עלייך ככה, הילה. אני פשוט לחוצה מהמצגת שיש לי היום."

 

את זה הילה הבינה ופניה טובי הלב האירו.

 

"בטח, עיינה, בטח! אני מבינה לגמרי! אני אתן לך להתכונן, שיהיה לך בהצלחה!"

 

הדבר האחרון שעליו רציתי לחשוב היה צור, אך לא יכולתי שלא לתהות מה הוא היה אומר על כל זה. הוא היה בוודאי צוחק עליי, כפי שמגיע לי, ואחר כך נוזף בי על כך שאני נטפלת לאנשים בעבודה, ועוד בנושאים כבדים כל כך וטעונים. הוא בוודאי גם היה צודק.

 

בצוהריים התכנסנו בחדר הישיבות של האגף, ואני התכוננתי להציג את הבייבי שלי, פרויקט ההבראה החברתית. מובן שלו שאל מישהו אותי, לעולם לא הייתי מכנה את הפרויקט 'בייבי'. זה הכינוי שהתפשט במשרד כשכולם ראו את מידת ההשקעה שלי בפרויקט, והתלהבותי ממנו. הם אמרו, בצחוק כמובן, שאם אין לי עדיין בייבי אמיתי, לפחות יש לי בייבי פרויקט, והצחוק שלהם היה לבכי האילם שלי. בכל אופן, כעת עליי להתרכז במצגת שלי.

 

ערן כרמלי, ראש האגף, נכנס לחדר הישיבות, ושקט השתרר. ערן בשנות הארבעים לחייו, גבוה ובעל גוף בריא או כפי שהילה אומרת, בעל כרס קטנה וסקסית. בלוריתו הבהירה מאפירה בצדעיים, ועיני הקרח הכחולות שלו מביטות סביבן במבטים חודרים וחדים. בגדיו, כתמיד, אלגנטיים ומרשימים - מכנסיים שחורים מחויטים, חולצה סגולה מכופתרת וז'קט תואם. לידו נראו שאר הגברים בחדר חיוורים למדי. לא שהיו רבים, רק פיני המעצבן, קובי ידידי הטוב מצוות ההנדסה, נציג מהאגף השיווקי של החברה, ונציג ממחלקת התקציבים. אה, וכמובן היו הבנות מהצוות שלנו, הבלתי ניתנות להפרדה זו מזו - שירלי, שי־לי ולי.

 

"נתחיל." אמר ערן בפשטות. הוא לא איש שצריך להאריך בדיבורים כדי להפעיל את סמכותו.

 

פיני נעץ בי מבט והחווה בעיניו לכיוון הקיר שעליו מוצגות השקופיות, כאילו לא הבנתי בעצמי שעליי להתחיל בהצגה.

 

"היי," אמרתי במבוכה. זו לא המצגת הראשונה שהצגתי, אבל מכיוון שאני יזמתי את הפרויקט הזה, והתעקשתי מול פיני לבצע אותו ולהציע אותו להנהלה, התרגשתי מאוד. "פרויקט הבראה חברתית - בשמו השיווקי Fine for you - מתכתב עם פיינברג, שם החברה, אתם יודעים... אה, מניחה שהבנתם. בכל אופן, הפרויקט הזה בא לענות על צורך מהותי בחברה שלנו, ובכלל." בנקודה זו השתהיתי, וחלפתי במבטי על פני הסובבים.

 

"כן, ומה הצורך הזה?" שאל ערן בטון משועשע.

 

"מיתוג!" קראתי בנימת ניצחון.

 

"מיתוג?" קולו של ערן כבר לא היה משועשע, וראיתי בזווית עיני את פיני זע בכיסאו באי־נוחות.

 

"מיתוג החברה כמובילה חברתית!" המשכתי. המבטים הלעגניים של הבנות מהצוות שלי לא נעלמו מעיניי אך התעלמתי מהן והמשכתי בנחישות. "כולנו יודעים שבשנים האחרונות ישנה מודעות חברתית הולכת וגוברת לאופן שבו מתקשר ארגון עם החברה. ישנן דוגמאות רבות לארגונים שפתחו במיזמים חברתיים כדי לשפר את המיצוב שלהם בעיני הלקוחות והחברה. לדוגמה, הבנק הגדול במדינה פתח במיזם חברתי להשאלת ספרים-"

 

"עם כל הכבוד, אני עדיין לא הבנק הגדול במדינה." קטע אותי ערן בחריפות. קולות צחקוק נשמעו בחדר.

 

"נכון," אמרתי באומץ. "אבל גם לנו יש הזדמנות שתועיל לנו מבחינות רבות. ברשותך, אמשיך במצגת."

 

הוא הניד בראשו ואני המשכתי.

 

פיני לא חדל להתפתל בכיסאו. נדמה היה לי שאפילו ראיתי אגלי זיעה על מצחו. הוא התנגד ליוזמה הזו שלי מההתחלה, טען שהפרויקט לא רווחי, לא כדאי, ואף מנהל שפוי לא יסכים לזה. ייתכן שהוא צדק, אבל אני לא יכולתי להרפות.

 

"כולכם מכירים את מפעל 'פרי־עמק'. המפעל מייצר בעיקר שימורי פירות וירקות שונים. בשקופית הזו מוצגים הנתונים המספריים של המפעל - מספר העובדים, רווח בשנים האחרונות על פי חלוקה לרבעונים ונתוני מכירות. קל לראות שמצבו של המפעל לא מזהיר."

 

"זה המפעל שנמצא בכותרות, שכתבו עליו כתבות?" שאל נציג האגף השיווקי.

 

"אכן. במפעל עובדים מאות תושבים מיישובים בסביבה. המפעל בסכנת סגירה, ואם ייסגר יישארו משפחות שלמות ללא פרנסה."

 

"איך אנחנו קשורים לכל זה?" שאל ערן בחוסר סבלנות.

 

"יש לנו הזדמנות פז!" אמרתי בקול מתלהב, שלא תאם כלל את האווירה בחדר. "אנו יכולים לייצר תוכנית הבראה באמצעות הכלים ההנדסיים שלנו ולהציל את המפעל! כך נזכה לפרסום גם כחברה שדואגת לקהילה וגם כחברה שיכולה לקחת מפעל כושל ולהפוך אותו למצליח!"

 

"ואיך בדיוק תעשי את זה?" הקשה ערן, אבל יכולתי להבחין בניצוץ קטן בעיניו, ניצוץ של אדם מנוסה היודע לזהות הזדמנויות.

 

"אעשה זאת, אנחנו נעשה זאת, בכל הכלים ההנדסיים העומדים לרשותנו - נבלה זמן במפעל, נלמד את מבנה הארגון, נחקור את היבטי התפעול ואת קווי הייצור. נבדוק כמה זמן הם עובדים, כיצד מחולקות המשמרות, כיצד מחולקות המנות המורדות לקווי הייצור. נברר אם יש תחנות ייצור מיותרות, כמה מלאי מוחזק במפעל, אם יש מלאי מיותר, נבחן אם אפשר לחסוך בעלויות הייצור. נוכל לבצע סימולציות על קצבי ייצור שונים. נוכל לחקור את הדו"חות הכלכליים של החברה ולהבין מהם המקורות להפסדים. נשקול אם אפשר להביא עוד לקוחות, נברר אם ההזמנות מסופקות ללקוחות בזמן, אם-"

 

ערן הניף את ידו.

 

"אני חושב שהבנו את הרעיון." אמר בחיוך קל.

 

"יש לי שקופיות שמתארות את כל זה, יש לי שקופיות שמסבירות את התועלת לחברה שלנו בכניסה לפרויקט כזה. אנחנו יכולים להגיע להסכם עם המפעל על תשלום על הייעוץ, לאחר שתושג עלייה במדדים שנקבע מראש."

 

דפיקה נשמעה בדלת, והילה נכנסה ובידה כוס קפה. הילה הולכת בצורה שמדגישה את גזרתה החטובה. בגדיה צמודים, כפתור חולצתה פתוח, וישבניה מתנדנדים בכל צעד שלה. תשומת ליבו של ערן הועברה אליה מייד, שכן עובדה ידועה היא שאף שהוא נשוי ואב לשלושה ילדים, הוא שולח את עיניו, ולא רק אותן, בנשים אחרות.

 

בעוד הילה מתכופפת, יתר על המידה, מגישה לערן את הקפה שלו ומחליפה עימו מבטים וחיוכים, ניצלתי אני את הסחת הדעת הזו והמשכתי במצגת לפני שמישהו יקטע אותי שוב. כאשר הילה יצאה וערן החזיר אליי את מבטו, כבר הייתי בעיצומו של הסבר בעזרת שקופית המתארת את פרק הזמן הנדרש לדעתי לביצוע חקר עבודה במפעל. כעבור עשרים דקות סיימתי להציג את כל השקופיות. התשתי, כך נראה, את כולם, והגיע הזמן לשיח חופשי. הנציג מהאגף השיווקי היה כמובן בעדי, הנציג מהאגף התקציבי היה כמובן נגדי, ופיני גמגם משפט כלשהו, חסר דעה.

 

"פרויקט מסוכן, אבל אני לא פוסל אותו." אמר ערן לבסוף, למרבה ההקלה. "אבל זה דורש מאיתנו לא מעט משאבים. אף אחד גם לא יכול להבטיח שזה יצליח. ואם בסוף נגיע למסקנה שבמפעל יש כזה בלגן שבאמת אי אפשר לסדר וצריך לסגור אותו?"

 

"לא נגיע לזה. נצליח לאושש אותו." אמרתי בקול מלא ביטחון.

 

ערן סקר אותי במבטו כאילו הוא רואה אותי בפעם הראשונה. הרגשתי שהוא מעריך את הביטחון ואת האומץ שלי, אך הוא לא עצר בפניי, ומבטו המשיך לשוטט הלאה על חזי ופלג גופי העליון. אם לא הייתי יושבת בוודאי היה ממשיך מטה במבט הזה. הרגשתי שלחיי מאדימות. לא מצא חן בעיניי להיסקר כך בעיני המנהל שלי. רציתי שיביט עליי בעין מקצועית.

 

"אני אצטרך להתייעץ על זה עם פיינברג," אמר לבסוף. "בכל זאת, מדובר במשהו גדול, משהו שנמצא בכותרות בתקשורת. יש לזה הרבה פוטנציאל, יוזמה יפה ומעניינת, תודה."

 

ובאומרו דברים אלה קם ערן והישיבה התפזרה. נשמתי לרווחה. הפרויקט שלי לא נכשל. הוא לא נפסל על הסף.

 

עכשיו אולי יהיה סיכוי לליז בן־זכאי.

 

 

פרק 3

 

ליז הייתה בת עשרים ושתיים כאשר פגשתי בה לראשונה, לפני כשלוש שנים. זה היה על המדרגות המובילות לדירתו של אחי הצעיר גל. גל צעיר ממני בשנתיים והוא פחות או יותר הפוך ממני בכול. הוא לא למד לתואר, עבד כברמן ויצא בכל לילה עם בחורה אחרת.

 

באותו יום היו לי פגישות בתל אביב, לכן קפצתי לדירתו השכורה שבמרכז העיר. בהתחלה לא הבחנתי בליז. חדר המדרגות היה חשוך ואפלולי, והיא ישבה על המדרגות מכונסת בעצמה, ושערה הארוך והכהה כיסה את פניה.

 

"מי את?" קולה הקפיץ אותי. "החברה החדשה שלו?"

 

"של מי?"

 

"של גל." קולה היה מלא בוז.

 

"לא, אני אחותו."

 

ליז נעצה בי מבט חשדני.

 

"אחות? ליצור כמוהו יש אחות?"

 

"כן, למה? מי את?"

 

"חשבתי שגבר שחי עם אחות בבית יהיה קצת יותר רגיש לאישה."

 

אוי לא. עוד בחורה שגל זרק. שתקתי, לא ידעתי מה לומר. ליז, שאז עדיין לא ידעתי את שמה, קמה ממקומה במהירות.

 

"תמסרי לאחיך שהוא אידיוט. ביי."

 

הייתי חייבת להסכים עימה. משהו בהליכתה הגאה, בעיניה הנבונות וביופייה העיד על בחורה לא רגילה. ידעתי בחוש שגל אכן טעה אם ויתר על מישהי כמוה. מי כמוני מכירה את גל ואת הטעויות שלו, במיוחד מאז שאימא שלנו, שהייתה האדם היחיד שהצליח לרסן אותו, נפטרה. לפני שהספקתי לחשוב כבר רדפתי אחריה במורד המדרגות.

 

"חכי!"

 

"מה את רוצה?"

 

"אה... שום דבר, רק רציתי לדבר איתך קצת."

 

"אני לא מעוניינת, להתראות."

 

"היי, תראי, אני לא אשמה במה שגל עשה!"

 

ליז נעצרה וגבה אליי. לבסוף הסתובבה, עיניה החומות, הגדולות והחכמות היו מלאות עצב.

 

"את צודקת, את לא אשמה. אבל מה את רוצה ממני?"

 

"כלום, אני רק רוצה לדבר איתך קצת, להבין מה קרה, להבין מה גל עשה. הוא מאוד לא נגיש ואין לי דרך לדעת מה קורה בחיים שלו."

 

"עדיף שתדברי על זה איתו, לא איתי. אם הוא לא מספר לך דברים יש לו סיבה."

 

בניגוד אליה, אני ידעתי, ולא רק ניחשתי, שיש סיבה. אך לא יכולתי לומר דבר.

 

"אני עיינה!" צעקתי אחרי דמותה המתרחקת במורד הרחוב. "שמחתי להכיר אותך."

 

חזרתי לבניין ועליתי במדרגות, נחושה לחכות לגל עד הבוקר אם יהיה צורך. הוא יסביר לי מה קרה עם הבחורה הזו. שעה שלמה ישבתי על המדרגות עד שגל הגיע. למזלי, באותו יום לא הייתה לו משמרת בבר. כאשר דיברתי איתו בטלפון והודעתי שאני מחכה לו, אפילו לא היה לי אומץ לשאול איפה הוא. שיערתי שהוא בוודאי נמצא במיטתה של בחורה כלשהי. לבסוף הוא הגיע ונכנסנו לדירתו הזעירה. יחסית לדירה של רווק, הניקיון היה סביר. לפחות זה.

 

"אז מה? באת לעשות לי ביקורת?"

 

גל גבה קומה. הוא ירש מאבינו את קומתו הגבוהה, גפיו הארוכים ומבנה פניו. שערו ועיניו חומים כשלי, אך עורו בהיר יותר. אני דומה לאימנו, שהייתה נמוכה ועגלגלה יותר.

 

"למה ביקורת? למה אתה מדבר ככה?"

 

"סתם. מה נשמע?"

 

"בסדר, מה איתך?"

 

"את רואה. חי."

 

"כשחיכיתי לך הייתה פה בחורה." פתאום קלטתי שאיני יודעת את שמה.

 

"איזו בחורה? שכנה?"

 

"לא, היא ישבה ליד הדלת של הדירה שלך. היא אמרה למסור לך שאתה אידיוט."

 

חיוך עקום עלה בפניו הנאות של גל. לא התפלאתי שבחורות נמשכו אליו.

 

"ליז."

 

"בחורה גבוהה ורזה, שיער כהה ארוך וחלק, יפה. היא יכולה להיות דוגמנית."

 

"ליז, בוודאות, והיא באמת דוגמנית."

 

"באמת?"

 

"כן, אבל היא עוזבת את זה בקרוב."

 

"נראה שאתה יודע יחסית הרבה על מישהי שזרקת. ואם לשפוט לפי מה שהיא אומרת, זרקת גם בצורה לא נחמדה במיוחד."

 

"הכול נכון, אבל אפשר לדעת למה אנחנו מדברים על זה?"

 

"כי במקרה פגשתי אותה, ואם כבר הנושא עלה, אני רוצה לדעת מה לעזאזל אתה עושה בנוגע לחיים שלך. אתה לא רוצה ללמוד, אתה עובד בלילות, אתה יוצא כל שני וחמישי עם בחורה מזדמנת אחרת."

 

"מה הבעיה עם כל זה?"

 

"הבעיה היא שאתה צריך להתבגר, זאת הבעיה. אתה צריך להיות רציני."

 

"כן?" שאל בלעג. "רציני כמוך?"

 

המילים שלו פגעו, ואני שתקתי.

 

"אני צריך לבזבז את כל הזמן שלי בלימודים, כמוך? אני צריך לשבת כל יום על הספה ולראות סדרות דביליות ולא לעשות כלום עם עצמי? אני צריך להיות דבוק לבחורה אחת כל החיים שלי?"

 

"זה לא הוגן." אמרתי, וקולי רעד.

 

"למה לא? למה את תמיד חושבת שרק הדרך שלך נכונה? שכולם צריכים להיות כמוך? מי אמר שחייבים ללמוד? מי אמר שחייבים לעבוד ביום? מי אמר שחייבים לעשות הכול לפי הספר? כל החיים עשינו לפי הספר, מה יצא מזה? תגידי לי מה יצא מזה?"

 

"זה לא קשור למה שקרה עם אימא."

 

"הכול קשור."

 

"לא."

 

"הכול התפוצץ לכולנו בפרצוף, זה מה שקרה. אני הבנתי שהחיים קצרים, מבינה? אני אחיה אותם עד הסוף."

 

"בטח שתחיה עד הסוף! הכי קל לחיות עד הקצה כשאני מתרוצצת ומטפלת בכול. כשאני בישלתי וכיבסתי לכם וניקיתי את הבית ואתה בילית כל לילה עד ארבע בבוקר, בטח שתחיה את החיים! ומה איתי?"

 

השיחה עלתה לטונים גבוהים, וגם גל התחיל לצעוק.

 

"את נהנית מזה! את חושבת שאני לא יודע? את נהנית לשחק את הבוס ולומר לכולנו מה לעשות."

 

"אני נהנית?!" עכשיו כבר ממש צרחתי. "אני נהנית להיות עבד של הבית, לסבול את מצבי הרוח שלכם ולהיות הגורם היחיד שמתקשר עם העולם החיצון?"

 

"כן! את אוהבת להיות בשליטה. אבל אני אגיד לך משהו - את לא אימא! את לא אימא, וגם לא תהיי! ותפסיקי להציק לי רק בגלל שאין לך תינוק משלך!"

 

שתיקה נפלה בחלל החדר ודמעות זלגו על פניי בשקט.

 

"עיינה, אני לא... לא התכוונתי לזה ככה. התכוונתי שאת לא יכולה להחליף את אימא, לא ש-"

 

לא ידעתי אם הקור שהתפשט בינינו הוא שגרם לתחושת הקיפאון בליבי או שהלב שלי קפא, והקפיא גם את כל החדר.

 

ומאז ידעתי שליחסיי עם אחי אין תקנה.

 

 

 

            פרק 4

 

קולה של כתבת החדשות שהופיעה במהדורה המרכזית בערוץ שתיים נשמע בקושי. היא הייתה מוקפת בעשרות מפגינים צועקים, ונראתה כמעט מפוחדת.

 

"אם כן, יונית, כפי שאת רואה, עשרות מפגינים נסערים עומדים כעת בשערי מפעל 'פרי־עמק' הסמוך לעיר כרמיאל שבצפון. העובדים יצאו היום לחופשה כפויה, לאחר שהבעלים של המפעל, רוני שטרן, הודיע על הפסקת פעילות המפעל עד להודעה חדשה. כפי שאת רואה, יונית, המפעל הזה מספק תעסוקה לשלוש מאות משפחות כאן באזור, והתחושה כאן היא קשה, קשה מאוד. הינה, רק רגע, כן, בואי לכאן. אם כן, יונית, נמצאת איתי כאן ליז בן־זכאי."

 

הזדקפתי מייד ממקום מרבצי על הספה. ליז בחדשות? הגברתי את עוצמת הקול בטלוויזיה.

 

"אני לא מעוניינת להתראיין, תודה." אמרה ליז. פניה היפות היו עגומות למדי והיא ניסתה לחמוק מן הכתבת, שאחזה בזרועה כמו עלוקה.

 

"ליז, איזה מסר את מעוניינת להעביר לצופים שלנו כרגע? ספרי לנו על התחושות כאן במפעל ובאזור."

 

ליז הביטה אל המצלמה לרגע, כמי ששוקלת את צעדיה. לאחר כמה שניות נראה היה שקיבלה החלטה, והיא פנתה אל הכתבת בתנופה של אנרגייה.

 

"למעשה, יש לי כמה דברים לומר." ליז הפנתה את מבטה אל המצלמה. אין ספק שהבחורה עוברת מסך היטב, חשבתי. מה באמת היא עושה שם במפעל? "אני רוצה לומר לכל יפי הנפש שגרים שם במרכז, שיבואו לכאן לראות כמה המשפחות עובדות קשה. אם המפעל ייסגר שלוש מאות משפחות יישארו ללא פרנסה. אם למישהו באמת אכפת מהמצב של המפעל, שיגיע לכאן ויראה במו עיניו מה קורה כאן."

 

"ליז, ספרי לנו מה בעצם הביא אותך לכאן, לעבודה כפועלת במפעל?"

 

פניה של ליז, שזהרו לפני רגע בנחישות, שוב התכרכמו. "אמרתי את מה שהיה לי להגיד, תודה רבה." היא מלמלה והשתחררה סוף סוף מאחיזתה של הכתבת.

 

"אם כן, יונית, כפי שאת רואה, התחושות כאן הן קשות, קשות מאוד."

 

"תודה לך, עינת, על הדברים האלה," המצלמה התמקדה שוב ביונית, המגישה. "וכעת, נעבור לפרסומות, ואחריהן, בין היתר..."

 

ליז בחדשות! מעניין אם גל ראה את זה? מובן שלא, הוא בוודאי בבר שלו או באיזה מקום בילוי אחר עכשיו. ידעתי, כמובן, שליז הפכה לפועלת במפעל. עקבתי אחריה מעת לעת באינטרנט מאז פגשתי בה על סף דירתו של אחי. לאחר השיחה הקשה שהייתה לי איתה, הרגשתי שיש עוד דברים שלא נאמרו. משהו בתוכי לא אפשר לי להניח לנושא הזה. גם אני לא הצלחתי להבין מה גרם לדוגמנית מצליחה בתחילת דרכה לעזוב הכול וללכת להיות פועלת במפעל. זה היה פשוט בלתי נתפס.

 

הרמתי את הטלפון הנייד שלי מהשולחן והתכוונתי להתקשר לגל, אך הטלפון צלצל בידי. 'ערן - בוס' הופיעה הכותרת על הצג. ערן?! ערן מתקשר אליי עכשיו? זה צריך להיות משהו חשוב. נשמתי עמוק וקיבלתי את השיחה.

 

"עיינה?" היה זה קולו העמוק ושופע הביטחון של ערן.

 

"כן, שלום ערן, מה שלומך?" השתדלתי לדבר בקול יציב ככל האפשר.

 

"מצוין, מצוין. מה איתך? אוכלת ארוחת ערב רומנטית עם בעלך?" הוא פרץ בצחוק.

 

מאיפה זה הגיע עכשיו?

 

"אה, לא, לא... הוא, אה, לא כאן כרגע." למה אמרתי את זה? טיפשה.

 

"לעזוב אישה כמוך בערב, זה משהו שאני לא הייתי עושה," אמר ערן בקול נמוך וגיחך. "אבל, לענייננו." שתקתי, ממתינה להמשך דבריו. "אני מניח שצפית בחדשות." אמר ערן בקול הבוס שלו, שאותו העדפתי הרבה יותר על קולו המפלרטט.

 

"אכן."

 

"אנחנו הולכים על זה, על הפרויקט שלך." הזדקפתי במקומי על הספה בהתרגשות. "מחר בעשר יש לנו פגישה עם פיינברג, נסכם את כל הפרטים ומייד אחר כך את ופיני תצאו למפעל. פיינברג דיבר עכשיו עם הבעלים, הוא מוכן לשמוע את ההצעה שלך. אם הוא יסכים, אני אסגור איתו את כל הפרטים בפגישה נוספת." מרוב התרגשות לא יכולתי לדבר. "את איתי?"

 

"כן, כן."

 

"זו הזדמנות שלא תחזור, לא צריך להגיד לך. הפגישה מחר חייבת להיות מעולה."

 

"כן."

 

"אוקיי, שיהיה לילה טוב." הוא השתהה לרגע, והוסיף "עיינה? סומך עלייך, את אישה לעניין."

 

הנחתי את הטלפון על השולחן ובהיתי בו. משהו לא הסתדר לי, אבל לא יכולתי להגיד מה בדיוק.