בבית הקפה של הנעורים האבודים

פרק ראשון:

בֵּין שתי הכניסות לבית הקפה, היא נכנסה תמיד בצרה יותר, זו שקראו לה דלת החושך. היא היתה מתיישבת ליד אותו שולחן, בירכתי החדר הקטן. בהתחלה לא דיברה עם אף אחד, אחר כך התחילה להכיר את הקבועים של לֶה קוֹנדֶה, שרובם היו בגילנו, נאמר בין תשע־עשרה לעשרים וחמש. לפעמים היתה מצטרפת לשולחנות שלהם, אבל לרוב נשארה נאמנה למקום שלה, הרחק מאחור.
היא לא הגיעה בשעה קבועה. אפשר היה לראות אותה יושבת שם מאוד מוקדם בבוקר. או שהיתה מופיעה דווקא לקראת חצות, ונשארת עד הסגירה. זה היה הקפה שנשאר פתוח הכי מאוחר בשכונה, יחד עם לֶה בּוּקֶה ולָה פֶּרגוֹלָה, וקהל הלקוחות שלו היה הכי מוזר. אני תוהה, ממרחק הזמן, אם לא נוכחותה עצמה היא שהעניקה למקום ההוא ולאנשים ההם את המוזרות שלהם, כאילו הספיגה את כולם בבושם שלה.
נניח שהיו מביאים אתכם לשם בעיניים קשורות, מושיבים אתכם ליד אחד השולחנות, מסירים את המטפחת ונותנים לכם כמה רגעים לענות על השאלה: באיזו שכונה של פריז אתם נמצאים? אם הייתם מסתכלים בשכנים שלכם, ומקשיבים לשיחות שלהם, ודאי הייתם מנחשים: באזור צומת האוֹדֵיאוֹן, שבעיני רוחי מצטייר תמיד עגום תחת הגשם.
יום אחד נכנס ללה קונדה צלם. דבר במראהו לא הבדיל אותו משאר הלקוחות. אותו גיל, אותו לבוש מרושל. הוא לבש מעיל ארוך ממידתו, מכנסי בד, ונעל נעליים צבאיות מגושמות. הוא צילם הרבה תמונות של האנשים שישבו בלה קונדה. גם הוא נהיה אחד מהקבועים, והשאר התייחסו אליו כאילו הוא מצלם תמונות משפחתיות. כעבור זמן רב, התצלומים האלה הופיעו באלבום שהוקדש לפריז, ובתור כיתובים הופיעו פשוט השמות הפרטיים של הלקוחות או הכינויים שלהם. ורואים אותה בכמה מהתצלומים האלה. היא תפסה את האור יותר טוב מהשאר, כמו שאומרים בקולנוע. מכולם, היא הראשונה שמבחינים בה. בתחתית העמוד, בכיתובים, היא מצוינת בשם לוּקי. "משמאל לימין: זַכַּריאַס, לוקי, טרזן, ז'אן־מישל, פרֶד ועַלי שֶריף..." - "בחזית, יושבת ליד הדלפק: לוקי. מאחוריה: אנֶט, דוֹן קרלוֹס, מירֵיי, אַדַמוֹב ודוקטור וַאלָה." היא יושבת מאוד זקופה, לעומת האחרים שרובצים בתנוחות רפויות, זה שכּונה פרד נרדם למשל כשראשו שעון על ריפוד העור של הספסל, ורואים שכבר כמה ימים לא התגלח. צריך להבהיר: השם לוקי ניתן לה מאז שהתחילה לפקוד באופן קבוע את לה קונדה. הייתי שם ערב אחד כשהיא נכנסה לקראת חצות, אחרי שכולם כבר הלכו חוץ מטרזן, פרד, זכריאס ומיריי, שישבו סביב אותו שולחן. טרזן הוא שצעק: "תראו, הנה לוקי!..." ברגע הראשון היא נראתה מבוהלת, ואז חייכה. זכריאס קם והכריז בחגיגיות מעושה: "הלילה, הריני מטביל אותך בשם לוקי." וככל שנקפו השעות וכל אחד מהם קרא לה לוקי, התרשמתי שהיא חשה הקלה למשמע השם החדש שלה. כן, הקלה. למעשה, ככל שאני מהרהר בזה, אני שב ומשתכנע בהתרשמות הראשונית שלי: היא מצאה כאן מפלט, בלה קונדה, כאילו רצתה לברוח ממשהו, להימלט מסַכנה. המחשבה הזאת עלתה בי כשראיתי אותה יושבת לבד, מאחור, במקום שאיש לא היה יכול להבחין בה. גם כשהיא התרועעה עם האחרים, היא לא משכה תשומת לב. היא נשארה שקטה ומאופקת, והסתפקה בלהקשיב. אפילו אמרתי לעצמי שהיא מעדיפה, ליתר ביטחון, להצטרף לחבורות הרעשניות, ל"צעקנים", אחרת לא היתה יושבת כמעט תמיד בשולחן של זכריאס, ז'אן־מישל, פרד, טרזן ולָה הוּפָּה... כשהיתה בחברתם היא התמזגה ברקע, הפכה לדמות אנונימית בקבוצה, מהדמויות שמצוינות בכיתובי התצלומים כ"לא מזוהה" או פשוט "X". כן, בהתחלה, בלה קונדה, אף פעם לא ראיתי אותה יושבת עם מישהו ביחידות. וגם אם אחד הצעקנים היה קורא לה לוקי בקולי קולות, זה לא היה נורא, כי הרי זה לא היה שמה האמיתי.
ובכל זאת, מי שהסתכל היטב יכול היה לגלות כמה פרטים שהבדילו אותה מהשאר. הלבוש שלה היה מוקפד בצורה לא־אופיינית ללקוחות לה קונדה. ערב אחד, כשישבה עם טרזן, עלי שריף ולה הופה, היא הדליקה סיגריה ונדהמתי לראות כמה עדינות כפות הידיים שלה. מה שהכי בלט לעיני היה הציפורניים הבוהקות. היא משחה עליהן לכה שקופה. הפרט הזה עלול להיראות טפל. אז בואו נהיה רציניים יותר. לשם כך עלינו להבהיר דבר או שניים על הלקוחות הקבועים של לה קונדה. הם היו, כאמור, בני תשע־עשרה עד עשרים וחמש, חוץ מבודדים כמו בַּבּילֶה, אדמוב ודוקטור ואלה, שהתקרבו אט־אט לגיל חמישים, אבל אנשים שכחו בני כמה הם. בבילה, אדמוב ודוקטור ואלה שמרו אמונים לימי עלומיהם, למה שאפשר לכנות בשם היפה, המתנגן והמיושן "ימי הבוהמה". אני מחפש במילון "בוהמה": מי שחיים פה ושם, בלי לציית לכללים ובלי לדאוג למחר. הגדרה שמתאימה מצוין לגברים ולנשים שישבו בלה קונדה. חלקם, למשל טרזן, ז'אן־מישל ופרד, טענו שכבר הסתבכו כמה וכמה פעמים עם המשטרה, ולה הופה ברחה בגיל שש־עשרה מהמוסד לעבריינים צעירים בּוֹן־פַּסטֶר. אבל היינו בגדה השמאלית, ורובם חיו בצל הספרות והאמנות. אני עצמי למדתי באוניברסיטה. לא העזתי לספר להם, ולא הייתי באמת חלק מהחבורה שלהם.
היה לי ברור שהיא שונה מהאחרים. מאין באה לפני שקיבלה את השם שלה? לעתים קרובות החזיקו הלקוחות של לה קונדה ספר כלשהו ביד, הם היו מטילים אותו ברישול על השולחן, העטיפה היתה מוכתמת ביין. "שירי מַלדוֹרוֹר". "האילוּמינַציוֹת". "הבּריקדות המסתוריות".* אבל לה, בהתחלה, לא היה שום ספר ביד. אחר כך היא רצתה כנראה להיות כמו כולם, ויום אחד מצאתי אותה שם יושבת לבדה וקוראת. מאז ואילך לא נפרדה מהספר שלה. כשהיתה בחברת אדמוב והאחרים היתה מניחה אותו במקום בולט על השולחן, כאילו הוא הדרכון שלה, או אשרת שהייה שמאפשרת לה להימצא במחיצתם. אבל איש מהם לא שם לב, לא אדמוב, לא בבילה, לא טרזן, לא לה הופה. זה היה ספר כיס, עם כריכה קצת מרוטה, מהמשומשים שקונים בדוכנים ליד הנהר, והשם שלו היה מודפס באותיות אדומות גדולות: "אופקים אבודים".** באותם ימים, השם הזה לא אמר לי דבר. הייתי צריך לשאול אותה על מה הספר, אבל אמרתי לעצמי בטיפשותי ש"אופקים אבודים" הוא רק אביזר בשבילה, ושהיא עושה את עצמה קוראת כדי להיטמע בקהל הלקוחות של לה קונדה. עובר אורח שהיה מעיף מבט חפוז מבחוץ על הקהל הזה - ואפילו מצמיד לרגע את המצח לשמשה - היה חושב שזה סתם קהל של סטודנטים. אבל אם הוא היה רואה את כמויות האלכוהול ששתו בשולחן של טרזן, מיריי, פרד ולה הופה, הוא היה משנה מהר מאוד את דעתו. בבתי הקפה השקטים של הרובע הלטיני, בחיים לא היו שותים ככה. נכון, בשעות הריקות של אחר הצהריים, לה קונדה היה יכול להטעות. אבל ככל שירד הערב, הוא הפך למקום מפגש של מה שפילוסוף סנטימנטלי אחד כינה "בני הנעורים האבודים". למה הקפה הזה ולא אחר? בגלל בעלת המקום, מדאם שַדלי, שנראתה כאילו דבר לא יוכל להפתיע אותה, ואפילו התייחסה ללקוחות שלה בשמץ של סלחנות. הרבה שנים אחר כך, כשברחובות השכונה כבר אפשר היה לראות רק חלונות ראווה של חנויות יוקרה, ובַּמקום שבו שכן לה קונדה נפתח בוטיק לדברי עור, פגשתי את מדאם שדלי בגדה השנייה של הסֶן, בעלייה של רחוב בּלאנש. היא לא זיהתה אותי מיד. הלכנו שעה ארוכה זה לצד זה ודיברנו על לה קונדה. בעלה, שהיה אלג'יראי, קנה את הנכס אחרי המלחמה. היא זכרה את השמות של כולנו. לא פעם תהתה מה עלה בגורלנו, אבל לא היו לה אשליות. היא ידעה מהתחלה שנגמור רע. כלבים אבודים, היא אמרה לי. ורגע לפני שנפרדנו, מול בית המרקחת שברחוב בלאנש, היא הסתכלה לי ישר בעיניים וגילתה לי בסוד: "מכולם, הכי חיבבתי את לוקי."
[* יצירות ידועות מהשירה הרומנטית והסוריאליסטית. (כל ההערות שלאורך הספר הן של המתרגם.)]
[** השם המקורי של הרומן מאת ג'יימס הילטון הוא "Lost Horizon", הרומן תורגם לעברית בשם "האופק האבוד".]
כשישבה ליד השולחן של טרזן, פרד ולה הופה, האם באמת שתתה הרבה כמוהם או שרק העמידה פנים, כדי לא להרגיז אותם? בכל אופן, גופה היה זקוף, תנועותיה איטיות וחינניות, חיוכה כמעט בלתי מורגש, והיא החזיקה את האלכוהול בצורה ממש משכנעת. ליד הדלפק יותר קל לרמות. אתה מנצל רגע שהחברים השיכורים שלך לא שמים לב, ומרוקן את הכוס לכיור. אבל שם, ליד השולחנות של לה קונדה, זה היה יותר מסובך. הם היו מכריחים אותך להצטרף לסיבובי השתייה שלהם. בעניין הזה הם גילו רגישות קיצונית, ולא החשיבו אותך ראוי להשתייך לקבוצה שלהם אם לא היית מְלווה אותם עד קצה ה"מסעות" שלהם. הבנתי במעומעם, אבל לא הייתי בטוח, שלוקי ועוד כמה מאנשי החבורה משתמשים גם בחומרים רעילים אחרים. אולם לא היה במבט או בהתנהגות שלה שום רמז שהיא מבקרת בגני־עדן מלאכותיים.
לא פעם תהיתי אם מישהו ממכריה סיפר לה על לה קונדה, לפני שנכנסה לשם בפעם הראשונה. או אם מישהו קבע איתה פגישה בקפה הזה ולא הופיע. ומאז היא מתייצבת, יום אחר יום, ערב אחר ערב, ליד השולחן שלה, בתקווה לפגוש את האלמוני במקום ההוא, שהיה נקודת הקשר היחידה ביניהם. אין שום דרך אחרת למצוא אותו. לא כתובת, לא מספר טלפון. רק שם פרטי. אבל יכול להיות שהיא סתם נקלעה לשם במקרה, כמוני. הסתובבה בשכונה וחיפשה מחסה מהגשם. תמיד האמנתי שמקומות מסוימים הם מגנטים שמושכים אותך אליהם אם אתה עובר לידם. באופן לא מורגש, בלי שאתה בכלל מבחין בכך. די במדרון רחוב, במדרכה שטופת שמש או דווקא מדרכה שחוסה בצל. ואולי גשם שוטף. וזה מוליך אותך לשם, בדיוק לנקודה שאליה היית אמור להגיע. נדמה לי שללֶה קונדה, בגלל המיקום שלו, היה הכוח המגנטי הזה, ושחישוב הסתברותי היה מאשש זאת: ברדיוס די גדול, לא היה אפשר שלא להיסחף אליו. אני יודע על מה אני מדבר.
אחד מהחבורה, בּוֹאינג, זה שקראנו לו "הקפטן", התחיל פרויקט שהשאר ראו בעין יפה. במשך כמעט שלוש שנים הוא רשם את שמות הלקוחות של לה קונדה, בעת הגעתם, ובכל פעם הקפיד לציין גם את התאריך והשעה. הוא הטיל על שניים מחבריו לעשות אותו דבר בלה בוקה ובלה פרגולה, שהיו פתוחים כל הלילה. לרוע המזל, בבתי הקפה ההם הלקוחות לא תמיד הסכימו לומר את שמם. מה שבואינג ניסה לעשות, בסופו של דבר, היה להציל מתהום הנשייה פרפרים שחגים כמה רגעים מסביב למנורה. הוא חלם, לדבריו, על יומן רחב יריעה שיכיל את שמות כל הלקוחות של כל בתי הקפה של פריז במאה השנים האחרונות, כולל שעות ההגעה ושעות העזיבה. הוא לא הפסיק לחשוב על מה שכינה "נקודות קֶבע".
בזרם הבלתי פוסק של נשים, גברים, ילדים, כלבים, שעוברים ברחובות ובסוף אובדים בהם, היה נחמד לבודד מפעם לפעם פרצוף אחד ולאחוז בו. כן, בואינג טען שבמערבולת של הערים הגדולות חייבים למצוא נקודות קבע כלשהן. לפני שנסע לחוץ־לארץ, נתן לי את המחברת שבה מתועדים, יום אחר יום, במשך שלוש שנים, הלקוחות של לה קונדה. היא מופיעה שם רק בשֵׁם השאוּל שלה, לוקי, ומוזכרת לראשונה ב־23 בינואר. החורף של אותה שנה היה קשה במיוחד, וכמה מאיתנו שָרצו בלה קונדה כל היום כדי למצוא מחסה מהקור. "הקפטן" רשם גם את הכתובות שלנו, כדי שאפשר יהיה להתחקות אחר המסלול המשוער שבו נוהג כל אחד מאיתנו להגיע ללה קונדה. גם זו היתה, לדעת בואינג, דרך למצוא נקודות קבע. את הכתובת שלה הוא לא ציין מיד בהתחלה. רק ב־18 במארס נרשם, "שתיים בצהריים, לוקי, רחוב פֶרמָה 16, הרובע הארבעה־עשר." אולם ב־5 בספטמבר של אותה שנה היא כבר נמצאת בכתובת אחרת: "23:40. לוקי, רחוב סֶל 8, הרובע הארבעה־עשר." אני משער שבואינג שירטט את מסלולי ההליכה שלנו ללה קונדה על גבי מפות גדולות של פריז, וש"הקפטן" השתמש לצורך זה בעטים כדוריים בצבעים שונים. אולי רצה לדעת אם יש סיכוי שניתקל זה בזה עוד לפני שנגיע ליעד.
ואני באמת זוכר שפגשתי את לוקי יום אחד, באזור של פריז שלא הכרתי. נסעתי לשם לפגוש איזה בן־דוד רחוק של הורי. כשיצאתי מביתו הלכתי לתחנת המטרו פּוֹרט מאיוֹ, ונתקלתי בלוקי בסוף שדרות גרַנד־אַרמֶה. הסתכלתי עליה וגם היא נעצה בי מבט מודאג, כאילו הפתעתי אותה במצב מביך. הושטתי לה יד: "נפגשנו בלה קונדה," אמרתי לה, ופתאום היה נדמה לי שבית הקפה הזה נמצא בצד השני של העולם. היא חייכה במבוכה: "כן, בטח... בלה קונדה..." זה היה זמן קצר אחרי שהיא הופיעה שם לראשונה. היא עדיין לא התחברה עם השאר, וזכריאס עוד לא הטביל אותה בשם לוקי. "קפה מצחיק, לה קונדה, לא?..." היא הינהנה בהסכמה. הלכנו קצת יחד והיא אמרה לי שהיא גרה בסביבה אבל בכלל לא אוהבת את השכונה. זה היה טיפשי מצדי, יכולתי לברר ביום ההוא מה שמה האמיתי. אבל נפרדנו בפורט מאיו, מול הכניסה למטרו, והסתכלתי עליה כשהתרחקה לעבר נֵיִי ויער בּוּלוֹן, בהליכה יותר ויותר איטית, כאילו ניסתה לתת למישהו הזדמנות לעצור אותה. חשבתי שאולי לא תחזור עוד ללה קונדה, ולעולם לא אשמע עוד דבר על אודותיה. היא תיעלם בתוך מה שבואינג כינה "האלמוניוּת של העיר הגדולה", אותה אלמוניוּת שהתיימר להיאבק בה במילוי דפי המחברת שלו בשמות. מחברת קלֶרפוֹנטֶן של מאה ותשעים עמוד, עם עטיפת ניילון אדומה. לומר בכנות, זה לא עוזר הרבה. כשמדפדפים במחברת, לא יודעים על האנשים האלה דבר חוץ משמות וכתובות חמקמקות, גם לא עלַי. "הקפטן" חשב שעצם העובדה שנתן לנו שם ו"קיבע" אותנו במקום כלשהו, זה כבר משהו. ולגבי שאר הדברים... בלה קונדה אף פעם לא שאלנו זה את זה מאין באנו. היינו צעירים מדי, לא היה לנו עבר שאפשר לחשוף, חיִינו בהווה. אפילו הלקוחות המבוגרים יותר, אדמוב, בבילה או דוקטור ואלה, לא אמרו אף מילה על העבר שלהם. הם הסתפקו בלהיות שם, בינינו. רק היום, אחרי כל הזמן שעבר, אני מצטער: חבל שבואינג לא פירט יותר במחברת שלו, חבל שלא הקדיש לכל אחד ואחד הערה ביוגרפית קצרה. הוא באמת האמין ששם וכתובת יספיקו כדי להתחקות, כעבור זמן, אחר חוט של חיים? ועוד סתם שם פרטי, שבכלל אינו אמיתי? "לוקי. 12 בפברואר, 1 בלילה." - "לוקי. 28 באפריל, 2 בצהריים." הוא ציין גם את מקומות הישיבה של הלקוחות סביב השולחנות, מדי יום. לפעמים אין אפילו שם פרטי או שם משפחה. בחודש יוני של אותה שנה רשם שלוש פעמים: "לוקי עם הבחור בעל השיער הכהה וז'קט הזמש." הוא לא שאל את הבחור לשמו, או אולי הבחור סירב לענות. ברור שלא היה מהלקוחות הקבועים. הבחור בעל השיער הכהה וז'קט הזמש נעלם לנצח ברחובות פריז, בואינג הצליח רק ללכוד לכמה שניות את הצל שלו. וגם היו במחברת אי־דיוקים. בסופו של דבר עלה בידי לבסס את ההשערה שהיא לא הגיעה ללה קונדה לראשונה בינואר, כפי שניתן להסיק בטעות מהרשימות של בואינג. אני זוכר אותה הרבה לפני התאריך הזה. "הקפטן" הזכיר אותה רק מרגע שהשאר הטבילו אותה בשם לוקי, ואני מניח שעד אז הוא פשוט לא שם לב שהיא נמצאת שם. היא לא זכתה אפילו לאזכור עמום מסוג "שתיים בצהריים. ברונטית עם עיניים ירוקות", כמו שקיבל הבחור בעל השיער הכהה וז'קט הזמש.
היא הגיעה לראשונה באוקטובר של השנה הקודמת. מצאתי במחברת של ה"קפטן" נקודת ציון: "15 באוקטובר. 9 בערב. יום הולדת לזכריאס. סביב השולחן שלו: אנט, דון קרלוס, מיריי, לה הופה, פרד, אדמוב." אני זוכר את זה מצוין. היא היתה איתם בשולחן. למה בואינג לא היה סקרן לשאול אותה לשמה? העדויות שבריריות וסותרות, אבל אני בטוח שהיא היתה שם באותו ערב. כל הדברים שהעלימו אותה מעיניו של בואינג, דווקא הותירו עלי רושם עז. הביישנות שלה, התנועות האיטיות, החיוך, ובעיקר השתיקה שלה. היא עמדה ליד אדמוב. אולי בגללו היא הגיעה ללה קונדה. הרבה פעמים נתקלתי באדמוב בסביבות האודיאון, וגם יותר רחוק, באזור סַן־ז'וליֶין־לֶה־פּוֹבְר. תמיד הלך כשידו שעונה על כתף של בחורה צעירה. עיוור שמנחים אותו. ובכל זאת הוא נראה כאילו הוא צופה בכול, במבט הכלבי הטרגי שלו. ונדמה היה לי שבכל פעם אשת הנחִייה - או האחות הרחמנייה - היא בחורה אחרת. אז למה לא היא? ובאמת, בערב ההוא, היא יצאה מלה קונדה יחד עם אדמוב. ראיתי כשהתרחקו במורד הרחוב השומם לעבר האודיאון, אדמוב הניח את ידו על כתפה והתקדם בהליכה המכנית שלו. נראָה כאילו היא חוששת ללכת מהר מדי, ולרגעים נעצרה, כמו כדי לאפשר לו להחליף כוח. בצומת האודיאון לחץ אדמוב את ידה בחגיגיות מה, והיא נעלמה במדרגות המטרו. הוא המשיך בהליכתו הסהרורית ישר קדימה, בכיוון סַנט־אַנדרֶה־דֶז־אַר. והיא? כן, היא התחילה לבוא ללה קונדה בסתיו. וזו ודאי לא היתה יד המקרה. בשבילי, הסתיו מעולם לא היה עונה עצובה. עלֵי השלכת והימים המתקצרים מעולם לא עוררו בי תחושה של סוף של משהו, אלא להפך, תחושה של ציפייה לעתיד. בפריז, בערבי אוקטובר, עם רדת הלילה, יש חשמל באוויר. אפילו כשיורד גשם. בשעה הזאת אני לא מדוכדך, גם לא מרגיש שהזמן בורח. נדמה לי שהכול אפשרי. השנה מתחילה בחודש אוקטובר. חוזרים ללימודים, וכמדומני מתכננים תוכניות. אז אם היא הגיעה ללה קונדה באוקטובר, סימן שהיא השאירה חלק מהחיים שלה מאחוריה, ורצתה, כמו שאומרים, "לפתוח דף חדש". יש גם ראיה שמוכיחה לי שאיני טועה: בלה קונדה נתנו לה שם חדש, וזכריאס אפילו דיבר באותו יום על "טבילה". מעין לידה שנייה.
הבחור בעל השיער הכהה ומעיל הזמש אינו מופיע, למרבה הצער, בתמונות שצולמו בלה קונדה. חבל. לא פעם מזהים מישהו בזכות תצלום. מפרסמים אותו בעיתון ושואלים מי מכיר מי יודע. האם הוא היה אחד מהחבורה, שבואינג לא הכיר והתעצל לברר את שמו?
אתמול בערב דיפדפתי בעיון בכל עמודי המחברת. "לוקי עם הבחור בעל השיער הכהה ומעיל הזמש." וגיליתי, להפתעתי הרבה, ש"הקפטן" הזכיר את אותו אלמוני עוד לפני חודש יוני. בתחתית אחד העמודים שירבט בחופזה: "24 במאי. לוקי עם הבחור בעל השיער הכהה ומעיל הזמש." אותו כיתוב מופיע פעמיים גם באפריל. בשעתו שאלתי את בואינג למה, בכל פעם שהשם של לוקי מופיע, הוא הדגיש אותו בעיפרון כחול, כאילו כדי להבדיל אותו מהשאר. לא, לא הוא עשה זאת. יום אחד, שעה שעמד ליד הדלפק ורשם במחברת את הלקוחות הנוכחים בחדר, עמד לידו גבר אחד והתבונן במעשיו: טיפוס כבן ארבעים, שהכיר את דוקטור ואלה. הוא דיבר בקול נעים ועישן סיגריות בהירות. בואינג הרגיש שהוא יכול לסמוך עליו, וסיפר לו קצת על מה שכינה "ספר הזהב" שלו. האיש גילה התעניינות. הוא היה "מו"ל של ספרי אמנות". כן, ודאי, הוא מכיר את ההוא שצילם לא מזמן בלה קונדה. הוא חשב לפרסם אלבום שייקרא "בית קפה בפריז". האם יהיה מוכן להשאיל לו את המחברת עד מחר, זה יעזור לו להתאים כיתובים לתצלומים? למחרת החזיר את המחברת לבואינג, ומעולם לא שב ללה קונדה. "הקפטן" הופתע לגלות שהשם לוקי הודגש בעיפרון כחול בכל פעם שהוזכר. הוא רצה לברר את העניין, ושאל את דוקטור ואלה כמה שאלות על אותו "מו"ל של ספרי אמנות". ואלה השתומם. "מה, הוא אמר לך שהוא מו"ל של ספרי אמנות?" הוא הכיר אותו היכרות שטחית, היה נתקל בו לא פעם ברחוב סן־בֶּנוּאָה, בקפה לָה מאלֶן או בבר מוֹנטנה, הם אפילו שיחקו שם קלפים כמה פעמים. כבר הרבה זמן הוא מסתובב באזור, הטיפוס הזה. שמו? קֵיסְלי. ואלָה נראה קצת נבוך לדבר עליו. וכשבואינג הזכיר את המחברת שלו, עם הדגשות העיפרון הכחול מתחת לשם לוקי, התענן לרגע מבטו של הדוקטור. רק להרף עין. אז חייך. "הוא בטח מתעניין בילדה... היא כזאת יפה... תגיד לי, איזה מין רעיון זה למלא את המחברת שלך בכל השמות האלה... אתם מצחיקים אותי, אתה והחבורה שלך והניסויים שלכם בפַּטַפיזיקה..." הוא בילבל הכול, פַּטַפיזיקה, לֶטְריזם, כתיבה אוטומטית, מֶטאגרפיה* ושאר הניסויים שהעסיקו את הלקוחות היותר־ספרותיים של לה קונדה, כמו בואינג, ז'אן־מישל, פרד, בבילה, לַרוֹנד או אדמוב. "חוץ מזה," הוסיף ואמר דוקטור ואלה בחומרה, "זה מסוכן מה שאתה עושה. המחברת שלך נראית כמו רשומות של המשטרה, כמו פנקס של יומנאי. כאילו שכולנו נעצרנו בפשיטה..."
[* pataphysique; lettrisme; l'écriture automatique; métagraphies תיאוריות ספרותיות/אמנותיות ניסיוניות שפותחו מסוף המאה התשע־עשרה ועד אמצע המאה העשרים.]
בואינג מחה וניסה להסביר לו את תיאוריית נקודות הקבע, אבל מאותו יום ואילך הרגיש "הקפטן" שוואלָה נזהר ממנו, ואפילו משתדל לשמור ממנו מרחק.
אותו קֵיסלי לא הדגיש רק את שמה של לוקי. בכל פעם שהוזכר "הבחור בעל השיער הכהה ומעיל הזמש", הופיעה הדגשה כפולה. הדברים הללו הטרידו מאוד את בואינג, ובימים שלאחר מכן הוא הסתובב ברחוב סן־בנואה, בתקווה להיתקל באותו מו"ל של ספרי אמנות בְּלה מאלן או במונטנה, ולדרוש ממנו הסברים. הוא מעולם לא ראה אותו. כעבור זמן מה נאלץ הוא עצמו לעזוב את צרפת, והשאיר לי את המחברת, כאילו רצה שאמשיך במחקר שלו. אבל עכשיו כבר מאוחר מדי. ובכלל, אם כל התקופה ההיא מתעוררת לפעמים לחיים בזיכרוני, זה בגלל כמה שאלות שנותרו ללא מענה.
בשעות המתות של היום, כשאני חוזר הביתה מהמשרד, או כשאני לבד בבית בימי ראשון בערב, חוזר ועולה לפעמים איזה פרט. אני מנסה בכל כוחי להתרכז ולהיזכר בעוד פרטים, שאותם אני רושם בסוף המחברת של בואינג, בעמודים שנשארו ריקים. גם אני מחפש נקודות קבע. זה מעביר לי את הזמן, כמו שאחרים פותרים תשבצים או משחקים פַּסיאנס. השמות והתאריכים במחברת של בואינג עוזרים לי מאוד, הם מציינים מפעם לפעם עובדה מדויקת כלשהי, נגיד אחר צהריים גשום או שמשי. תמיד הייתי רגיש לעונות השנה. ערב אחד נכנסה לוקי ללה קונדה עם שיער לגמרי רטוב, זה היה שבר ענן, או אולי אחד מאותם גשמים לא נגמרים של נובמבר או של תחילת האביב. מדאם שדלי עמדה באותו רגע מאחורי הדלפק. היא עלתה לקומת הביניים, לדירה הזעירה שלה, להביא לה מגבת. כפי שמציינת המחברת, בערב ההוא התכנסו סביב אותו שולחן זכריאס, אנט, דון קרלוס, מירֵיי, לה הופה, פרד ומוריס רפאל. זכריאס לקח את המגבת, ייבש את השיער של לוקי וכרך לה אותה סביב הראש כמו טורבן. היא ישבה ליד השולחן שלהם, הם נתנו לה לשתות גְרוֹג, והיא נשארה איתם עד שעה מאוד מאוחרת, עם הטורבן על הראש. כשיצאנו מלה קונדה, בשתיים לפנות בוקר, עוד ירד גשם. עמדנו במחסה של פתח בית הקפה, ולוקי עדיין היתה עם הטורבן על הראש. מדאם שדלי כיבתה את האור בבית הקפה והלכה לישון. היא פתחה את החלון של קומת הביניים והציעה לנו לעלות אליה כדי לא להירטב. אבל מוריס רפאל אמר לה באבירות: "לא בא בחשבון, גברתי... הגיע הזמן שניתן לך לישון..." הוא היה גבר נאה וכהה, מבוגר מאיתנו, לקוח קבוע של לה קונדה, וזכריאס כינה אותו "היגואר" בגלל ההליכה והתנועות החתוליות שלו. כמו אדמוב ולרונד, גם הוא פירסם כמה ספרים, אבל אף פעם לא דיברנו עליהם. תעלומה ריחפה סביב האיש הזה, ועלתה אפילו סברה שיש לו קשרים עם העולם התחתון. הגשם התחזק, גשם מונסוּני, אבל השאר לא התרגשו, כי הם גרו קרוב. תוך זמן קצר נשארנו מתחת לגגון רק לוקי, מוריס רפאל ואני. "אפשר לתת לכם טרמפ?" הציע מוריס רפאל. רצנו בגשם עד קצה הרחוב, שם חנתה המכונית שלו, פורד שחורה ישנה. לוקי התיישבה לידו, ואני במושב האחורי. "את מי אני מוריד ראשון?" שאל מוריס רפאל. לוקי אמרה לו את שם הרחוב שלה, והסבירה שזה מאחורי בית הקברות של מוֹנפַּרנאס. "אז את גרה בלימבּוֹ," הוא אמר. אני חושב שלא היא ולא אני לא ידענו מה פירוש המילה "לימבו". ביקשתי לרדת הרבה אחרי הגדר של גני לוקסמבורג, בפינת רחוב וַאל־דֶה־גְרָאס. לא רציתי שיֵדע איפה בדיוק אני גר, כדי שלא ישאל שאלות.
נפרדתי מלוקי וממוריס רפאל בלחיצת יד, ואמרתי לעצמי ששניהם בעצם לא יודעים מהו שמי הפרטי. הייתי לקוח מאוד שקט בלה קונדה, ישבתי קצת בצד, נהניתי להקשיב להם, לכולם. זה הספיק לי. הרגשתי טוב בחברתם. לה קונדה היה בשבילי מקום מפלט מכל האפרוריות שציפתה לי בחיים. ידעתי שיום אחד איאלץ להשאיר שם חלק ממני - את החלק הטוב ביותר שבי.
"אתה עושה נכון שאתה גר באזור ואל־דה־גראס," אמר לי מוריס רפאל.
הוא חייך אלי, ונדמה היה לי שהחיוך הזה מביע חביבות ואירוניה גם יחד.
"להתראות בקרוב," אמרה לי לוקי.
יצאתי מהמכונית וחיכיתי שתיעלם בכיוון פּוֹר־רויאל. אז שבתי על עקבותי. לאמיתו של דבר בכלל לא גרתי באזור ואל־דה־גראס, אלא קצת יותר למטה, בבּוּלבאר סן־מישל 85, בחדר שמצאתי בדרך נס מיד כשהגעתי לפריז. מהחלון ראיתי את החזית האפלה של האוניברסיטה שלי. בלילה ההוא לא יכולתי להסיר את מבטי מהחזית המרשימה וממדרגות האבן המפוארות של הכניסה. מה הם יחשבו אם יגלו שכמעט מדי יום אני עולה במדרגות האלה, ושאני סטודנט בבית הספר הגבוה למִכרות?* האם זכריאס, לה הופה, עלי שריף או דון קרלוס בכלל יודעים מה זה בית הספר הגבוה למִכרות? הייתי חייב לשמור על הסוד שלי, אחרת הם היו עלולים ללעוג לי או להירתע ממני. מה מייצג בית הספר הגבוה למִכרות בעיני אדמוב, לרונד או מוריס רפאל? כלום, מן הסתם. הם היו ודאי מייעצים לי להפסיק ללכת למקום ההוא. לכן ביליתי כל כך הרבה זמן בלה קונדה, כי רציתי לקבל ממישהו את העצה הזאת, פעם אחת ולתמיד. לוקי ומוריס רפאל ודאי כבר הגיעו לצד השני של בית הקברות של מונפרנאס, לאזור שהוא כינה ה"לימבו". ואני המשכתי לעמוד בחושך, מול החלון, והתבוננתי בחזית האפלה. זה נראה כמו תחנת רכבת נטושה בעיר שדה. על קיר הבניין הסמוך הבחנתי בחוֹרֵי כדורים, כאילו הוציאו שם מישהו להורג. חזרתי ולחשתי לעצמי את ארבע המילים הללו, שנשמעו לי יותר ויותר מופרכות: בית הספר הגבוה למִכרות.
[* l'École supérieure des mines - במקור מוסד להכשרת מומחים בתחומים הקשורים במִכרות, וכיום אוניברסיטה נחשבת להכשרת מהנדסים, בעיקר בתחומי תעשייה שונים.]