חלק ראשון
כשהייתי בן שתים־עשרה דיבר אלוהים אל אבי בפעם הראשונה. אלוהים לא אמר הרבה. הוא אמר לאבי להיות צייר, ולא הוסיף, חזר למקום מושבו בין המלאכים והתבונן מבעד לעננים בעיר האפורה לראות מה יקרה.
בימים ההם היה אבי עובד מדינה. הוא היה אדם רזה, גבוה וחזק, ועצמותיו בלטו מתוך עורו. שערו הכסיף כשהיה בן עשרים וארבע והקנה לו מראה בוגר ורציני, שגדל והעמיק עד שלא היה יכול ללכת ברחוב בלי שיבחינו בו. הוא נראה כאילו פגע בו משהו, הבעה שהועצמה באמצעות הכחול המסנוור של עיניו ומיעוט מילותיו. למרות שלא היו לי אחים ואחיות, אני זוכר רק מעט ממה שאמר לי בשתים־עשרה השנים הראשונות של חיי. המילים נעלמו, ונותרתי בעיקר עם תמונות מילדותי המוקדמת: אבי בחליפה אפורה נכנס בדלת הבית בשובו מהמשרד בערפל של ערבי נובמבר, תיק מסמכים הנופל בחבטה ליד שולחן הטלפון, חריקה במדרגות ועל תקרת המטבח כשהחליף לסוודר וירד לשתות תה. שרטון מצחו הגדול צף מעל לקו העיתון בתשובה לשאלה כלשהי. שחייה ביום השנה החדשה בים הקפוא בגרייסטונס. אני מחזיק במגבת שלו והוא מצעיד את שבריריותו הגבוהה לתוך המים, צלעותיו וכתפיו כמו ערבוביה מעוותת של קולבי מעילים בתוך שקית חליפה ריקה. אצבעות רגליו נוטות מעלה הרחק מהאבנים, ונדמה שהוא נושא תיקים בלתי־נראים בקצה זרועותיו. שחפים אינם זזים ממנו, והבוהק החיוור של גופו העירום, כשהוא ניצב מול הים הכחול־אפור, עשוי להיות בצבע הרוח. אבי דק כמו האוויר, כשגל גבוה מתרסק על ירכיו השקועות במים הוא עלול לשבור אותו כמו מצייה. אני חושב שהים יסחוף אותו, אבל זה לעולם לא קורה. הוא מופיע לפתע ולוקח את המגבת. עומד רגע בלי להתנגב. אני רכוס ומכורבל בתוך מעילי וחש ברוח שמקפיאה אותי. והוא עדיין עומד ומביט אל המפרץ האפור, ממתין רגע לפני שהוא מתלבש אל השנה החדשה, עדיין אינו יודע שאלוהים עומד לדבר.
הוא תמיד צִייר. בערבי קיץ, לאחר שהדשא כוסח, הוא היה יושב בקצה הגינה עם פנקס רישומים ועפרונות, רושם ומוחק קווים בעוד האור גוֹוע ונערים בועטים בכדור ברחוב. כילד בן שמונה עם נמשים וראייה לקויה, לפני שהזדחלתי אל מתחת לשמיכות הייתי מביט מחלון חדרי מטה, ומרגיש שבדמות הדוממת, הזוויתית שבקצה הגינה יש משהו טהור, שלֵו וטוב כמו במתפלל של שעות הלילה. אמי היתה מביאה לו תה. היא העריצה אז את כישרונו, וגם אם אף אחת מתמונותיו לא קישטה מעולם את קירות ביתנו הקטן, לעתים קרובות הן ניתנו במתנה לקרובי משפחה ושכנים. שמעתי איך מהללים אותו, ובגאווה של ילד שמתי לב לאותיות WC הקטנות, שהיו חתימתו, מתנוססות בפינת התמונות, ואני דוחף את הרכבת שלי על השטיח, מונע בכוח הידע הסודי שלאף אחד אין אבא כמו שלי.
ואז, כשהייתי בן שתים־עשרה, העולם השתנה. ערב אחד בא אבי הביתה בחליפתו האפורה, התיישב לארוחת מנחה והקשיב לאמי שסיפרה איך חיכתה כל היום לאיש שיבוא לתקן את הדליפה שבגג המטבח האחורי, איך חזרתי מבית הספר עם קרע בברך המכנסיים, איך גברת פיצג'רלד התקשרה להגיד שאינה יכולה לשחק ברידג' ביום חמישי. הוא ישב בשקט הזוויתי, המקומט שלו והקשיב. האם היה נצנוץ אור מיוחד בעיניו? מזמן כבר אמרתי לעצמי שאני זוכר שהיה. לא ייתכן שזה היה כל כך פשוט ומאופק כפי שאני רואה זאת עכשיו, אבי בולע ספל נוסף של תה בחלב, פרוסת עוגת פירות, ואומר, ״בט, אני הולך לצייר.״
בהתחלה, היא כמובן לא הבינה. היא חשבה שכוונתו לאותו ערב ואמרה, ״יופי, ויליאם,״ ושהיא תנקה אחרי התה והוא ילך בינתיים להחליף בגדים.
״לא,״ הוא אמר בשקט, בנוקשות, דיבר כפי שדיבר תמיד, גורם למילים להיראות גדולות יותר, מלאות יותר ממנו עצמו, כאילו גודל משמעותן קשור ישירות לדקיקות שלו עצמו, כאילו כולו רוח. ״גמרתי לעבוד במשרד,״ אמר.
אמי כבר נעמדה וחגרה את סינרה לקראת רחיצת הכלים. היא היתה אישה קטנה בעלת עיניים חומות וזריזות. היא הפסיקה, הביטה בו וקלטה את דבריו, ובמהירות האור חצתה את המטבח, צבטה בזרועי בחוזקה בלי להתכוון לכך והורתה לי לעזוב את השולחן ולעלות להכין את שיעורי. נשאתי את הזעם העצור של תגובתה מהמטבח אל האפלולית הקרה שבמסדרון וחשתי במקבץ הדם והכאב שהיו הפצע של אחרית הימים. טיפסתי שש מדרגות והתיישבתי. תחבתי אצבע לחור במכנסיים, ניסיתי להדק את שני צדי הקורדרוי הבלוי זה אל זה כאילו ניתן לתקן את החור. ואז, ראשי שעון על אגרופי, ישבתי והקשבתי לסוף ילדותי.
