אידיופתיה

לא מכבר, במהלך כינוס משפחתי - שלגביו הטילה אמה של קתרין מה שכינתה "משמעת סיעתית", אך אחותה של קתרין בכל זאת הצליחה לחמוק ממנו איכשהו - הציגה אמה של קתרין את התצלומים שבארנקה לפני שולחן מלא קרובי משפחה שטרחו ובאו. קרובי המשפחה היו, רובם ככולם, מהסוג המזדקן, והנאתם המובטחת מתצלומים היתה תופעה שקתרין מעולם לא הצליחה להבין. מבחינתה, תשעים אחוזים מהתצלומים (ומקרובי המשפחה) נראו אותו הדבר. ילד מחייך אחד היה זהה לילד מחייך שני; לא היה כל הבדל בין חתונה אחת לאחרת; ובהתחשב בעובדה שרוב בני משפחתה נהגו לנפוש באתרים צפויים במידה מדכדכת, היתה תנובת התמונות מנסיעותיהם לחוץ לארץ אחידה למדי גם היא. בעוד קרובי המשפחה האחרים: הדודה ג'ואן והדוד דיק ובתם איזבל, שהזכירה באופן מוזר רוח רפאים, ונוסף עליהם שניים־שלושה מקומטים נטולי זהות שקתרין זכרה במעומעם אך לא היה לה כל רצון מיוחד לערוך איתם היכרות מחודשת. בעוד כל אלה הומים ומפזמים למראה התצלומים כפי שעשוי מישהו להמות ולפזם למראה קינוח יפהפה ומעורר תיאבון במיוחד, שמרה קתרין על שתיקה והעבירה את עיניה הלוך ושוב, כפי שעשתה לעתים קרובות כל כך באירועים כאלה, מפניה של אמה אל לוח המחוגים בשעונה, אף כי שני אלה לא נסכו בה כל ביטחון שהאירוע יגיע בקרוב אל קצו.

עור הארנק של אמה, שלא כמו עור הידיים שאחזו בו, היה חלק וחדש; הוא נקנה לא מכבר, כך ידעה קתרין, ב"ליברטי", שם נהגה אמה דרך קבע לשאוב שאיבת יתר ממשאביה.

"איזה ארנק יפה," אמרה דודנית מדַרגה זו או אחרת, שאין ספק כי היתה מודעת לעובדה שכל אביזר שאמה של קתרין מציגה בציבור מוכרח להוליד מחמאה אחת לפחות כדי שלא ייתחב לאלתר אל תוך שק הפריטים העזובים שהיא מפקידה בקביעות מדאיגה בחנות צדקה מקומית. עלה על דעתה של קתרין כי אילו גילו קרובי המשפחה מידה דומה של מחויבות בכל הנוגע לגברים בחייה של אמה, הרי שנסיבות חייה של אמה היו שונות למדי.

"נכון שהוא חמוד?" אמרה אמה של קתרין, כמצופה ממנה. "ליברטי. פשוט מציאה. לא עמדתי בפיתוי."

התצלומים נשמרו היטב ובמידה ראויה לציון, שכן אמה של קתרין נהגה ברוב חפציה כאילו היו עמידים לנצח ולאחר מכן, בעודה מביטה בעצב בשרידים ששבקו חיים, היתה מקוננת על האיכות הירודה שפשתה במלאכת היד של ימינו.

"רק תסתכלו," אמרה אמה של קתרין והתייחסה לתצלומים בנימת קול זהה לזו שבה השתמשה כשדנה בארנק. "נכון שהם פשוט נהדרים?"

היא העבירה בין הנוכחים את התצלום הראשון - בשחור־לבן ובגודל תמונת פספורט - ובו הייזל, אחותה של קתרין, לופתת דובון רפוי. בעיניו המתגלגלות מעלה ובטונוס השרירים הנמוך שלו נראה היצור הקטן כאילו סומם, ובכך העניק להייזל (בעיניה של קתרין, לפחות) מראה של חוטפת ילדים מרושעת.

"לדובון קראו בְּלוּט," אמרה אמה של קתרין בעוד התמונה עוברת מיד ליד, "אבל אלוהים יודע למה. הוא איבד כל צורה אחרי שהיא הקיאה עליו ונאלצנו לכבס אותו במכונה. הילדה הזאת הקיאה על כל דבר שהיה לה, בשלב זה או אחר. בחיי, גוף של גוזל."

"חבל כל כך שהיא לא הצליחה לבוא היום," אמרה מישהי.

"כן, אני יודעת," אמרה אמה של קתרין. "אבל אין לה רגע אחד לעצמה בימים אלה. היא רק עובדת ועובדת. ועוד כל העניין הנורא הזה עם הפרות..."

ראשים הנהנו בהסכמה, ואף על פי שקתרין לא היתה בטוחה, ומאוחר יותר תשכנע את עצמה שרק דמיינה, היא חשבה לרגע כי יותר מזוג עיניים אחד שלח מבט מהיר לעברה מתוך רפלקס הביקורתיות האופייני לכל כינוס משפחתי: נוכחות היתה קשורה קשר הדוק לתעסוקה. אנשים הכירו לך תודה אם באת, ומצד שני הניחו שהמִשרה שלך אינה חשובה ואינה תובענית, שכן כל קרובי המשפחה בעלי המשרות החשובות והתובעניות היו עסוקים מכדי להגיע לכינוסים שכאלה יותר מפעם בשנה, ואז היו זוכים לקבלות פנים כאבירים השבים ממסעי הצלב, ולקריאות עידוד לחזור לענייניהם עוד באותו יום שמא יפריע להם משהו בעבודתם יתר על המידה. זה כמה שנים שאחותה של קתרין התענגה על תפקידה זה, ואת קתרין הטרידה העובדה שככל שהופיעה הייזל פחות, כך נעשתה בעיני כולם יותר ויותר קדושה מעונה שעובדת עד כלות כוחותיה, בעוד קתרין, ככל שהשקיעה והופיעה יותר והתאמצה להיות קשובה למשפחתה, כך נראתה יותר כמי שמבזבזת את חייה. אבל יש להודות שהפעם היו הדברים שונים במקצת, בהתחשב בעובדה שמחצית הכבישים היו חסומים בגלל הפרות. כל מי שהגיע נראה גאה וזועף בעת ובעונה אחת, כאילו חצה אזור קרבות. לקתרין לא היה אכפת בכלל מהבקר, אבל היא נהנתה מן הכבוד הרגעי שעוררה נוכחותה, כך נראה לה.

התצלום השני הוצג רק כשהושלם הסיבוב של התצלום הראשון בין כולם. נראה בו אביה של קתרין, לבוש במעיל גשם, עומד בתנוחה מגושמת ובידיו רובה ציד.

"הנה ניק," אמרה אמה של קתרין. "הוא לא פגע בשום דבר, כמובן, אבל הוא נהנה לשחק את התפקיד. היה לו כל הציוד הדרוש, מיותר לומר, אבל זה היה ניק. חזק בתוכניות, חלש בהוצאה לפועל. צילמתי את התמונה הזאת בעצמי."

לפני שהעבירה את התמונה בין הנוכחים עצרה לרגע לשם הדגשה ובכך סחטה כמה הנהוני אהדה מדודות ודודים. מובטח היה כי אמה של קתרין תפרוט על מיתר האהדה - היא עשתה זאת מאז ומעולם, ככל שזכרה קתרין - בבואה לדון באיש שהיה אבי בנותיה, נשאר בסביבה שנתיים וערק ליוון עם אישה שפגש במרפאה כשהמתין לבדיקת רמת כולסטרול. קתרין קיבלה שתי איגרות ברכה בשנה מאביה, בחג המולד וביום הולדתה, ואיגרת בונוס אם הגיעה להישג כלשהו הראוי לציון. הוא התקשר אליה רק פעם אחת, במצב של שכרות רגשנית ובלי ספק כשהוא לפות בצבתותיו של משבר־אמצע־חיים מעיב ומערער, ואמר לה להיזהר שלא תגדל להיות כמו אחד מהוריה.

התצלום עבר סביב השולחן ואחריו באה, בתזמון מדויק, תמונה צבעונית של הוֹמֶר, הכלב של המשפחה, שלא היה הנבון בבעלי החיים וזינק אל מותו ברודפו אחר כדור טניס מעל שורת עצים כרותים כשהוא משפד את עצמו על ענף מרוסק ומותיר לקתרין, שהשליכה את הכדור, להסביר לאמה כי לא זו בלבד שבן הכלאיים היקר לה כל כך מת, אלא שיש לחלצו מהענף שלו, בעוד בתה בריאה ושלמה באופן בלתי־מוסבר ועיניה יבשות מדמעות במידה שלא תסולח.

התצלום הבא, שהתברר כי הוא האחרון, היה של דניאל, בכובע חג המולד נטוי כשיכור, מרים את כוסו מתנוחתו המלכותית מאחורי תרנגול הודו גדול וצלוי.

"אהה," אמרה אמה של קתרין. "הנה דניאל, תראו. איזה חמוד. פגשתם את דניאל? כן, כמובן, הרי הוא הגיע לאירוע ההוא לפני כמה שנים. פשוט השתגעתי עליו. קתרין המסכנה. זה הבחור שברח לך מהידיים, נכון, חביבתי?"

"לא ממש," אמרה קתרין. "לא."

"זה עדיין נושא רגיש," אמרה אמה של קתרין וחייכה אליה חיוך אמהי - דבר שעשתה אך ורק בפומבי. "דניאל מצליח מאוד בימים אלה, כמובן, שלא כמו אחרים שיישארו עלומי שם." מבטה, ששינה את צורתו כמו ספָרות נוזליות בשעון דיגיטלי, הפך נוקשה. "כמה קל להיתקע, נכון?"

היא החליקה את התמונה בחזרה אל בין קפלי ארנקה, סגרה את התפס בנקישה והשיבה את הארנק לתיק היד שלה כך שכולם יוכלו להעיף מבט אחד, קצרצר, בקתרין ואחר כך לבהות בחוסר נוחות בשולחן ולשתוק עד להגעתו הברוכה של הקפה. אז ביקשה קתרין בנימוס את סליחתם כדי ללכת לשירותים ולקרוע גליל נייר טואלט לשניים...