1
מרטין מת כי הגיע זמנו.
לרגע מונח היה בכורסתו הבלויה, טובל פרוסת לחם אחיד בספל חבוט של קפה בחלב, וברגע שאחריו מת. שלושה פירורים לחים של לחם שמו קץ להיסטוריה שלו. למרות ימי הסער של המאה ה 20 הצליחה ההיסטוריה דנן להישאר משמימה ומישורית, כמו האיש.
זקן היה מרטין בלאו. בן שמונים ואחת וכמה שבועות. זקן כצעיר קימץ במילים. רגש ביטא במימיקה דקה, כמעט מסומנת, מלווה בהמהומים עשירי גוון, אותם היה מהמהם דרך שפתיים סגורות על סיגר זול, פולט עשן אפור וצחנה חונקת. לעיתים רחוקות, כשנחה עליו רוח שטות, היה מחלץ את הסיגר מפיו ומזייף שיר לכת גס בגרמנית ברלינאית גרונית. עם סיומו חייך, הסמיק, החזיר את הסיגר לפיו ופלט עננת עשן קטנה ולצידה המהום מחויך.
ועכשיו מת היה.
בעודו מתקרר והולך התחממו העניינים במטבח הקטן, מעבר לקיר. יום השניצל היה היום הזה ואלזה בלאו חבטה שם שניצלים מופשרים בכח מוגזם בעליל. קשים היו פניה. תוויהם חדים, קמטים חרצו בהם את תולדות תלאותיה וחתימת שפם קשה צמחה בין אפה המעוקל לשפתיה המהודקות-דקות. קשה הייתה, כמכות שחבטה בבשר המרודד עד דק.
בדייקנות טבלה את הבשר בקמח, אחר כך בביצה ובפירורי הלחם, אחר כך פרשה אותם במחבת רווי השמן.
“מרטין” קראה בלי להרים עיניה, “האוכל מוכן”.
ומשלא ענה ערכה לעצמה את השולחן הקטן במטבח וישבה לאכול.
בחמש בדיוק הגיע פרנץ הרוקח.
יום השניצל היה גם יומו של פרנץ. כמו תמיד הוא היה שם, בז’קט מהוה שהסתובב עליו כמחפש את עצמו. מקפצת עם תנועות גרוגרתו הייתה עניבת פרפר אדומה זרועה פרפרים צהובים, נעוצה בצווארונה מוקשה העמילן של חולצה צחורה מגוהצת שכמו הז’קט ראתה ימים טובים יותר. בידו האחת אחז זר קטן של פרחי בר, בשנייה שקית ובה רקיקי וניל מעשה ידיו.
“אח, אלזה, את נראית נהדר” פתח את הריטואל הקבוע, מושיט לה בתנועה דרמתית את זר הפרחים.
“נו, פרנצי אל תתחנף” צחקה, נטלה ממנו את הפרחים, הריחה אותם בריכוז יתר, “הם יפים מאוד. בוא, הקפה מוכן”.
“מרטין בבית?”.
“נו, איפה שיהיה?”.
“איך הוא, אלזה?”.
“אהההח, מה אגיד לך, פרנצי, גם הוא כבר ראה ימים יותר טובים. איש טוב, מרטין שלי, אבל הזיקנה לא עושה לו טוב”.
“נה יא, למי כן?”.
היא חייכה אליו ושניהם פנו למטבח להכין את שולחן הקפה.
פרנץ פיזר את הרקיקים על פני צלחת חגיגית אותה הניח על המגש. אלזה הציבה לצידה את קנקן הפורצלן החגיגי, גדוש בקפה ריחני. שלוש צלחות קטנות ועליהן שלושה ספלים עדינים מילאו את המגש ארומה בורגנית-אירופית. בכבוד הראוי נשא אותו פרנץ אל הסלון.
“נה, מרטין קשישי, מה שלומך?” ובלא לחכות לתשובה המשיך, “שמעתי שקרומהולץ שלח את אשתו לבית משוגעים ועכשיו הוא מוכר את הבית. אתה יודע, מרטין, דס איסט דוך נורא (זה נורא. תערובת של גרמנית ועברית); רק לפני חודש הלך שטיין הספר, ושבועיים לפניו מוישה פישר מת פתאום אצל כחולי במכולת. עוד מעט לא יישאר כאן אף אחד”.
“נה, יא” המשיך פרנץ, כאילו שמע את הימהום ההסכמה הרגיל של מרטין, “ככה זה איתנו הזקנים”.
בסדר מדוייק ערך פרנץ את שולחן הקפה לשלושה. אחר כך הציב את אגרטל הפרחים קרוב לחלון, מסיט מעט את הוילון כדי לתת לאור לשחק בצבעי הפריחה. משסיים את הדיווח התפנה לזמזם לעצמו מעט ואגנר, מתובל במאהלר פה ושם. מנער ראשו מעשה מאסטרו מנצח, פנה אל השירותים לרחוץ ידיים.
אחר כך חזר אל הסלון ביחד עם אלזה.
ביחד קירבו את השולחן אל כורסתו של מרטין ופרנץ מזג.
הוסיף סוכר וחלב ומשנחה דעתו נשען לאחור וגמע גמיעה קטנה ומנומסת מהספל שלפניו.
אלזה נטלה רקיק, נגסה בו וקינחה בקפה, “מממ טעים יצא לך הפעם” אמרה, כמו בכל הפעמים הקודמות.
“תודה, אלזה, משתדלים, את יודעת”.
ושוב נגסו רקיק וקינחו בלגימת קפה.
ודיברו על קרומהולץ ועל שטיין, אבל בעיקר על הילדה קרומהולץ שהלכה והשתגעה, משמיעה בקולי קולות תקליטים חורקים של וואלסים של שטראוס, רק כדי לפרוץ בבכי מר על שכאן זה לא וינה ובשכונה כבר אי אפשר לשמוע גרמנית נקייה אלא רק גרמנית מעוברתת מעורבת ביידיש ופולנית.
“את הילדה לקחו אחרי ששברה תקליטים וצלחות וניסתה להתאבד” אמרה אלזה, ” עד כדי כך היא השתגעה”.
“נורא” הסכים פרנץ, פיו עמוס רקיק, “נורא ואיום”.
“יא” אמרה אלזה בלחש, “נה, מרטין, למה אתה לא שותה… מ..רטין! אוח, הוא שוב נרדם ככה בפוטל. טוב, בוא, נשחק רמי”.
ואלזה חילקה קלפים.
ופרנץ אכל רקיק.
ומרטין הביט בגופו שהלך והתקרר בכורסה.
בחיבה הביט בגוף הזקן. בחיבה השמורה למכונית עתיקה קלופת צבע שכבר מזמן עשתה את שלה. אחר כך הלך להציץ מעבר לכתפו של פרנץ. היו לו קלפים מצוינים. מפרנץ עבר מרטין לאלזה, הביט בקלפיה ולחש על אוזנה, “תרדי מהר פרנץ הולך לעשות הנד”.
אלא שאלזה ופרנץ לא ראו ולא שמעו אותו.
“הנד” הכריז פרנץ בשמחת נצחון.
“אוה” השמיעה אלזה את האכזבה המצופה, “תמיד אתה מנצח”.
פרנץ חייך מוחנף.
“כמו בחיים, כמו תמיד” אמר מרטין לעצמו, “הם לא רואים ולא שומעים. נפלא להם כל זמן שאני בכורסה והם בשטויות שלהם. אז, מצידם, יכול העולם לעלות באש. לבריאות שיהיה” אמר וצחוק חרישי הצטרף אל הרהוריו, “בעצם” המשיך ודן, “יש הרי המון דרכים למות. לשבת בכורסה, לסבול את הכאבים של מחזור דם מקרטע, ולא לקחת חלק בכלום זה לא למות? הרי כל יום חמישי היא עושה את השניצלים הארורים שלה ופרנץ בא עם הרקיקים המחורבנים שלו והם משחקים להם את הרמי הנלעג שלהם, רק אחרי שווידאו שנרדמתי בכורסה. עולם קסום נוצר בשבילם, ברגעים אלו. כמו עכבר שמכרסם רקיק, הם מכרסמים בו מהר, לפני שיבוא החתול. מה שנספיק נספיק. אלא שהפעם הם יכולים לחלום את כל הרקיק מצידי. היום החתול לא מגיע”. וצחוק סוחף של שחרור עלה בו, “ופתאום, מתישהו, הם יבינו שאני לא ישן אלא ממש מת בכורסה. ומה יהיה אז, ברגע שייקחו אותי מכאן? חזר ואמר לעצמו, “אבל שקט ומכובד, בגדים שחורים, הספדי מילים, פנים רציניות, כראוי למאורע. ובתוכם הקלה; הא הא העיקר שזה לא אני הם ילחשו לעצמם בשקט. מה מתוק יהיה אז טעם פירורי הרקיק… מה יפים יהיו אז רגעי האושר של משהו חדש שמתרחש. אבל כשלא אהיה שם, ישן בכורסה ביום חמישי, יזכירו אותי עם אנחה חורקת, צמודה לשמי, ויגידו לעצמם שבסופו של דבר גם תורם יגיע, ועל זה הרי כל האבל. ועכשיו, כשכלום לא כואב לי ומאום כבר לא יכאב…. ורק שקט מבורך מכאן ולעולם יהיה לי… אח… אם זה המוות… אז אני מת”.
