עוד מעט אור

תפרים גסים

1

ריחה המשכר של השיטה, שנישא ברוח הבוקר הקלילה, המם במתיקותו את שרה. היא נשאה עיניה אל ענפיו הקוצניים, חסרי החן, של העץ שתחתיו ישבה. עטור היה בעלים קטנים, משוננים, בלתי יעילים ליצירת צל או נוף ראוי. אחר כך התרוממה וקטפה מלוא החופן מפרחיו השעירים, הזעירים, הזהובים. היא קירבה את שללה אל חוטמה. מעולם לפני כן לא טעמה ריח כה מרוכז וכה מתוק שמקורו בטבע.

בת עיר היתה, בת עשרים ושתיים.

בפראג, בקיאה היתה בסודותיה הגלויים והנסתרים של העיר. היא ידעה על בוריים את רחובותיהם של העשירים ואת שכונות העוני. היכן נמצאות החנויות הזולות והיכן היקרות, היכן תמצא ספר טוב ובאיזה בית קפה תשב. שם, בעירה, הכירה את הסכנות וידעה כיצד להימנע מהן. כאן בלבל אותה המרחב הצחיח, המסולע, שאי פה אי שם צומחים בו עצים או מוריקים עשבים. הכול נראה לה חשוף וגלוי, אך עם זאת מעורר אימה, צופן רע.

הזמן, זה שבעבר היה דחוס בעשייה, בהליכה ממקום למקום, בחוויות אינטלקטואליות ורגשיות, נפרש לפניה כאוקיינוס ענק, שאין דרך לחצותו ואין גם דרך אחרת להישאר על חופיו. היא ידעה שכעת, משהוטל עליה להוליך את עדר הפרות אל ההרים השוממים הללו, תיאלץ למדוד את הזמן באמות מידה חדשות, שכן מחשבותיה וזיכרונותיה יהיו לה בני לוויה יחידים, בהיעדר מכר או מודע להשיח עימו במשך שעות היום הארוכות.

עוד בערב הקודם, כששכבה על יצועה בצריף, כתבה לאור הנר שיר קצר לאחר שרחל וציפורה נרדמו. את יומנה טמנה בעמקי ארגז התפוזים הריק ששימש כארונה. ממילא יכולתה לשמור על פרטיות היתה מוגבלת למדי, אך היא קיוותה שהכתיבה בצ'כית תגן עליה מפני עיניים זרות. בתחילה היה השיר זהיר ומהוסס. בהמשך התעצם בה הכוח היוצר, והיא נתנה דרור לגעגועיה אל ההוויה הפתוחה, חסרת הגבולות הגאוגרפיים והאנושיים, שבה יכלה לפסוע במשך ימים ברחובות יפים ושונים, בלי לחזור על עקבותיה ובלי שהמקרה יפגיש אותה עם אותו אדם פעמיים. השיר זרם מעצמו, וכשסיימה לכתוב מצאה בו את ההשוואה הבלתי נמנעת עם החצר הקטנה, שכל מתקן בה הוא בעל תכלית, חן אין בה והאנשים הסובבים בה כה מעטים, עד שאין דרך שלא להתחכך בהם שוב ושוב.

הקבוצה שהגיעה להתיישב על אדמת העמק מנתה לפני בואה עשרה חברים ושמונה חברות. הם היו חבורה אידיאליסטית וקפדנית, נטולי חוש הומור ואף מרירים לעיתים. בתקופת נדודיהם ברחבי הארץ השתקעו באורח זמני בכל מקום שבו נדרשו ידיים עובדות, התבלטו באיכות עבודתם ובסבר פניהם החמור, עד שהגיעו לנקודת הקבע שתקעו בה יתד. מעשיות מרובות פרטים סיפרו מדי ערב על קורותיהם וחוויותיהם המשותפים, ששרה לא נטלה בהם כל חלק. אף ששמחו שהצעירה הצ'כית החדשה הצטרפה אליהם, ליוו אותה עננים של זרות. מה לה ולכל אלה? זמן רב נדרש לה עד שנתנה אמון בציפורה, שהיתה רחבת לב וחזה, בלתי שיפוטית וחכמה. זו נטלה עליה חסות והיתה לה כאחות בוגרת.

רק בשדה חשה שרה הקלה. שם השתחררה מהדחיסות המעיקה. נעמו לה צחותו של האוויר וצבעם הבהיר, השקוף, של השמיים ובעיקר הידיעה שהכינרת, עין כחולה ומזהירה, משתרעת ביופייה מאחורי הרכס.

היא הוציאה מתרמילה ניירות ועיפרון שהכינה מבעוד יום כדי להקל על השיממון, והחלה לשרבט מילים. היעדר השפה הכביד עליה במיוחד. צ'כית היתה שפת הדיבור, וגרמנית השפה של החלומות והשירה. המילים היו עבורה גשר, שבאמצעותו הגדירה שוב ושוב את מקומה בעולם. כל חייה ליהטטה בהן בטבעיות, פלרטטה איתן והשתמשה בהן לצרכיה באין מפריע, והנה התקשתה למצאן.

אותו בוקר אביבי, שטוף שמש, היתל בה ובעירוב הלשונות שבפיה. נדמה היה לה חילול הקודש להשתמש בשפה הגרמנית לתיאור תחושותיה בעודה עובדת את אדמת ארץ ישראל. אך מה תעשה שעברית ידעה רק במידה הנדרשת כדי להסתדר במקום החדש, והמילים שזכרה לא אפשרו לה להתבטא בחופשיות? כך, בעודה מתחבטת בינה לבינה, גילתה שהדף, שאך לפני מספר דקות ריק היה, נמלא במילה אחת שרשמה, בלא יודעין, שוב ושוב בגרמנית, בצ'כית ובאותיות עבריות נלעגות, מעוקמות: בְּרוֹדְצְקִי, בְּרוֹדְצְקִי, בְּרוֹדְצְקִי, בְּרוֹדְצְקִי, בְּרוֹדְצְקִי, בְּרוֹדְצְקִי, בְּרוֹדְצְקִי, בְּרוֹדְצְקִי, בְּרוֹדְצְקִי...

היא עצמה את עיניה והניחה לראשה לצנוח לאחור. משפקחה אותן, שטופה ברגשותיה, דומעת מעט, נשתברו בהן קרני השמש שהגיעה אל רום השמיים. מזרקה של צבעים סנוורה אותה, ועתה דמעה בחופשיות. לעצמה אמרה שאין בכך כלום, הרי עיניה חשופות והחמה עזה מאוד. אך כהרף עין ניטלה גם ההגנה מנשמתה, והיא פרצה בבכי רם, צעקני. אף שחשה טיפשית לגעות כך בין הפרות התמהות, לא הצליחה למשול ברוחה, ויפחותיה נפחו באוויר הבשום קולות צורמים שהפכו אט־אט ליבבות רכות, עד שהשתתקה כליל. היא השתרעה על האדמה בפישוט איברים ונאלצה להזדקף מיד, שכן גופה נוקב באבנים הקטנטנות ובקוצים הזעירים, שהיו פזורים על הגבעה הטרשית. היא כמהה למיטתה הרכה, שהותירה אחריה בטיפשות ובפזיזות נמהרת בחדרה הפרטי, שהיה רק שלה, בבית היחיד שהכירה עד אז, בית הוריה שבפראג.

אומללותה היתה כה רבה, שקרובה היתה אפילו להודות, בינה לבין עצמה, ובחצאי אמיתות בלבד, שרבים מכול היו געגועיה להוריה, שלא מצאה בה עוז לבקש את סליחתם כשעזבה את הבית.

מאז עלתה לארץ דחקה מנבכי זיכרונה את מהלכיה כשסטו חייה ממסלולם המתוכנן בבוקר הצונן והגורלי בסופו של אותו חורף. היא נמנעה מלענות על השאלות של החברים, שמתוך סקרנות פשוטה ביקשו לדעת על מוצאותיה. קשה היתה עליה ההתמודדות היום־יומית, ורב היה סבלה גם כך. מאוחר מדי היה להימלך בדעתה, שהרי היא כבר כאן.

דווקא היום ניטלו ממנה ההגנות. היא הוצפה ברגשות חרטה איומים, ליבה הכביד עליה באופן כל כך נורא שחשה בכאב גופני. כל שהיה לה והפסידה נרשם בתאריכים שהתקשתה לשכוח. יום ההולדת של אבא בשניים בדצמבר, יום ההולדת של אמא שחל לפני זמן קצר בעשרים וחמישה במאי, היום שבו עלתה על הספינה בחמישה בינואר השנה, והיום ההוא במרץ שבו השתנו חייה.

2

נולדתי פעמיים. לראשונה בינואר 1949, מיד לאחר המלחמה, ובשנית בסתיו של 1969, בהיותי בת עשרים. סיפור חיי שזור באהבתי העזה אל מקום שהיה שלי ואבד לי.

בשל כל אלה, אין זה מפתיע שהתוודעתי אל המוות עוד בטרם לידתי הראשונה, וזו הקדימה אך במעט את היכרותי עם העמק עטור ההרים, שנהר זורם בו ואקליפטוסים מוריקים את מימיו. חשתי את סימני המקום לזמן קצר עם לידתי, ואחר כך נותקתי מהם, עוד לפני שזכיתי ללקק את עליו הבהירים של המלוח על הירדן, או להתרגש מגילוי הכלנית הראשונה עם בוא החורף במורד הגולש אל המים, או להתעלף מהקיץ המתיש בחומו. גם את קבר אבי מצאתי רק בהיותי בוגרת. את סבתא שרה לא זכיתי להכיר. ועל כך איני סולחת.

שרה נפרדה אומנם מחייה הסוערים כשנפל בנה, שהיה אבי, במלחמת השחרור, עוד לפני לידתי, אך היא הלכה לעולמה רק זמן קצר לפני שהגעתי אל ביתה בשנת 1969, כעשרים שנה אחרי שעזבה אימי את קיבוץ נאות ירדן וניתקה אותי ממנו.

כמו סבתי, גם אני מאמינה שכל דבר הוא עצמו ובה בעת יש לו השתקפות נוספת. אחת לפחות. כך למשל עורנו מגן על גופנו, אך הוא גם כמיהה בלתי צפויה למגע ולרוך. חפצים טומנים במהותם תודעות, זיכרונות וריחות, תשוקות וחלומות המתקיימים כל עוד חרותה בנפש החוויה שהעניקה להם את כפילותם. כשזו תישכח, או כאשר האדם הנושא אותה ימות, יאבדו כל אותן משמעויות וההר ישוב להיות הר, וכך גם הנהר והעצים.

המוות הפך עבורי לחוויית יסוד בלתי מודעת, אך נוכחת בחריפותה ובעוצמתה. העמק היפה נמחק כמעט כליל מזיכרוני. משפחתו של אבי נידונה לנידוי מוחלט. כמעט לא דיברנו בה או בעברנו המשותף, שקדם ללידתי. את מקומם תפסה ביוגרפיה חדשה עם אב חדש ומקום חדש, שנהר לא זרם בו ואך עצים מעטים היו בו, וכל השאר נוף מדברי, שבתים צמחו בו לאיטם.

היעדרם מחיי של סבי וסבתי וכל חבריו ומוקיריו של אבי היה לי לטבע שני. אמא התעלמה במפגיע מזכויותיה כאלמנת מלחמה, שעל המדינה לפצות אותה ואת פרי בטנה על אובדנן. היא, שהיתה בת גרעין, עזבה את הקיבוץ בסערה ושבה לדירת שני החדרים של הוריה בתל אביב עם תינוקת בת חצי שנה. בתל אביב היא הכירה את יוסף, פליט שואה מרומניה, שהיה פקיד בלשכת העבודה. נפשותיהם נקשרו, וכשהוצע לו לנהל את לשכת העבודה במעברה בדרום הוא ראה בכך הזדמנות להפוך לחלק מהממסד ההסתדרותי. המעבר זירז גם את התמסדות הקשר ביניהם. מיום שנישאה לו הפכנו למשפחה מתוקנת. בחוט גס נתפר הקרע, והיא שמרה באדיקות שלא ייפרם.

בסיפור מותו של אבי משתקפים סופה של סבתי וראשית חיי. סבתא התחרשה כליל, שכן הרעש באוזניה היה כה רב, שלא יכלה לשמוע כבר דבר או לכתוב או לצייר או לאהוב. גם אל לידתי בחורף כבר לא נמצאו לה המילים. היא, שהאמינה כל חייה בכפילותן של תמונות ופרשנויות ובחזרתן מהתודעה אל הזיכרון; היא, שחוותה על בשרה מערכת יחסים כפולה ומורכבת ואין־סוף שיברונות לב, מצאה במוות רק גוון אחד וכאב אחד מרוכז ומצמית. את מקומו של הדמיון היוצר תפס בלפיתה אכזרית סרט קצר בצבעי שחור־לבן: כדור אויב שטס במהירות ופגע בראשו היפה של בנה יחידה. הוא — בכורה ובה בעת בן זקוניה — נפל במטחווי הליכה ממנה, מביתה, מביתו. עד יומה האחרון חשה שהפקירה אותו, שתפקידה היה להגן עליו, שכן זהו תפקידן של אימהות גם ברפת, בלול ובקיני הציפורים.

אבי נפל ביומה השני של המלחמה בעמק, בקרב העקוב מדם על משטרת צמח. על העגלה של המשק נערמו הגופות, שחלקן הושחתו עד לבלי הכר. הן זוהו והופרדו משאר המתים על פי מספרי החולצות, שסומנו במחסן הבגדים המשותף. שורת קברים נחפרה לכל המתים: חיילים, חברי קיבוץ, מתנדבים, ניצולי שואה, אודים כחושים ומבוהלים שרק הגיעו לארץ, וגם לדבר עברית עוד לא למדו. כולם היו שווים בפני המוות בסערת הקרבות. אף מילת הספד עדיין לא נישאה באותה העת. המילים אבדו ולא רק לסבתי.

באותו היום, היום הנורא מכולם, פונו בבהילות הנשים והילדים לחיפה. סבתא, שהיתה הגננת של ילדי הקיבוץ, נגררה מכורח המציאות אחר התפקיד שהועידו לה חייה החלוציים. היה עליה לעודד את הילדים ולחזקם בתהליך הנטישה המזורז של אזור המערכה. התמכרותה לאבלה הפרטי נדחתה נוכח הנסיבות, אך לא לזמן רב. מתוך מודעותה לילדיהם של האחרים, שעדיין בחיים, ומי יודע לכמה זמן, אספה את כוחותיה ובררה לעצמה צלילים מיוחדים בלבד שנעתרה לשומעם. היתה זו מצוקתם של הקטנטנים, בני טיפוחיה, שהצליחה להתירה מגופתו החמה עדיין של בנה האהוב. היא היתה קשובה אליהם כששִחזרו בפניה שוב ושוב את חוויותיהם מהבריחה המהירה מהקיבוץ המופגז בחסות החשכה, בהסתר, מאחורי הבתים והמכונות החקלאיות שהועמדו בטור אופקי כדי לספק להם מחסה. הם דיברו על מה שהרגישו בנסיעה הארוכה מהעמק המופגז לחיפה, מיטלטלים במשאיות המקרטעות בינות לכדורים ששרקו מכל עבר, מתגנבים מעת לעת כדי למצוא מחסה בין סלעי ההר כשגברה ההפגזה. הם בכו מגעגועים אל הבית ואל האבות שנלחמו עליו. היא האזינה להם, חוותה איתם שוב את תלאות המסע, מכווצת באובדנה.

מבחינתה של סבתא תמה המלחמה משעה שהגיעו למקום מבטחים. היא סובבה בכרמל בינות לאורנים היפים וחשבה רק על חלקת האדמה שבה נטמן בנה. היא נאטמה כליל לידיעות מהעמק, לסיפורי הקרבות של המגינים על הבית, שהיה גם ביתה. אפילו לסיפור הגבורה האדיר, המופלא, שהתפשט במהירות, על הטנק הסורי שעלה באש ועל בקבוק המולוטוב הפשוט שנזרק עליו מאחת השוחות, לא הקשיבה. את שארית כוחותיה ומעט המילים שנמצאו לה העניקה לילדים. היא טוותה את סיפוריה המנחמים מהמקומות הקודמים שלפני המלחמה, וידעה שבדרך זו היא דוחה מעט את רוע הגזירה — התפוגגותן הסופית של המילים, שאינן הכרחיות. כבר אז ידעה כי כשתיגמר המלחמה, אם יעמוד הקיבוץ על תילו, היא תשוב לחיות בו, אך לא תשוב אל החיים, ולעולם כבר לא תיצור. היה זה המוות שגזרה על עצמה כדי שאבי לא ימות כל כך לבד.

סבי, שנשאר עם שאר הגברים להגן על המשק, נחרת במוחה באופן סופי ברשימת האובדנים החדשה. הוא לא מת, והיא גם ידעה מתוך פטליזם עמוק שלא ימות, אך עבורה הן לא נחשב כבר זמן רב קודם למלחמה. במות אבי היא גללה סופית את האבן על פי הבאר של היחידה המשפחתית.

סבי וסבתי לא נפרדו אומנם עד יום מותו, אך לא האהבה היא שהחזיקה את סיפור חייהם המשותף, אלא היעדר הרצון המופגן של שרה לנסות להשפיע על מהלך חייה ובחירתו התמוהה (בעיניי) של דויד להיכנע לשיגיונותיה.

את כל אלו הרי לא בדיתי מליבי, וכיצד נודעו לי העובדות אם לא זכיתי להכירה?

מקצתן שמעתי מאימי, כשתבעתי לי סוף־סוף חזקה על תולדות חיי המוקדמים והחלטתי למרר את חייה עד שתיאות לדבר.

רבות למדתי על שרה מציפורה היקרה, חברתה הקרובה מיום הגיעה לקיבוץ נאות ירדן. משיחותיי עם ציפורה הבנתי לעומקם את הסדקים ואת הלבטים; עד כמה התענתה האומנית הסוערת, המשוררת והציירת האוונגרדית מפראג, שנפשה המועדת להתאהבות בלתי אפשרית נלכדה בגופה של חלוצת הגננות בתנועה הקיבוצית.

את כל השאר טוויתי במשך הזמן כתולעת משי, המייצרת את מלכודת הגולם לעצמה, מעזבונה של סבתי שנשמר במזוודה החומה, הישנה, שאיתה הגיעה לארץ. היה זה אוצר בלום של עשרות מחברות יומן שהחלה בכתיבתן עוד בפראג, ציורים ורישומים מתקופות שונות, טיוטות של סיפוריה ושיריה, העתקי מכתבים ששלחה ואחרים שקיבלה. פיסות נייר רבות, שאצרו מידע רב ערך.

מפתח למזוודה השאירה גם בידי ציפורה. היה זה אקט שהיא ליוותה בהוראות הפעלה ברורות — דבר דבור על אופניו — ואף בדרישה להבטחה מפורשת, שלא תיכנע חברתה ללחציו של איש ובייחוד לא לאלו של נחמן, מנהל הארכיון המסור, שתבע לעצמו חזקה על כל נייר כתוב ובדל מידע על הימים הראשונים. הוא ידע לומר שהוא רואה שליחות בליקוט העובדות, "כדי שמה שיספרו עלינו הילדים והנכדים בעוד שנות דור לא יהיה בלבולי מוח והמצאות מופרכות. נגבה את מעשינו כאן בתיעוד מצוין שיש לו אחיזה במציאות."

"גם לא אחרי מותי, ציפורה," היא הפצירה. "במיוחד לא אז. כל מה שראוי היה לפרסם, פרסמתי."

היטב ידעה סבתי כי עובדת היותה "המשוררת, הסופרת ומתוות הדרך החינוכית שלנו", אך בה בעת גם דמות בלתי שגרתית, שאזכורה לווה לעיתים בהגשת האצבע אל הרקה וסיבובה, מגבירה את האיום על פרטיותה וניכוס כתביה לטובת הכלל.

גם בפניי עמדה ציפורה כחומה בצורה. "הבטחתי לשרה שלא אפתח את המזוודה, והבטחות לא מְפֵרִים. לא בדור שלנו לפחות," היתה חוזרת ואומרת לי בכל פעם שניסיתי להתדפק על חדרי ליבה. יותר משנתיים חלפו מהיום שבו הכרתי את ציפורה ועד שקיבלתי לידיי את המפתח לתיבת האוצרות.

מעט מידע שאבתי מהוגו בְּרוֹדְצְקִי, ממכתביו שנשמרו והועברו אליי ומקטעי יומן שרשם בחופזה על קרעי דפים שטמן בנבכי ספרייתו הענפה. לא הספקתי להכירו בחייו. גם על כך רב צערי.