ראש בראש

להכיר את האנשים מאחורי הספרים

צילום:אריק סולטן

לילך נתנאל

הוספה למעקב

טובה בשתיקות, לא יודעת להיות לבד ואוהבת לכתוב בקיץ. לילך נתנאל ("עבודות וימים", בהוצאת אפיק) עונה לשאלון האישי

מה הספר הכי טוב שלא את כתבת?
כשצריך לענות ב"הכי" אז יש לי בראש רק סרטים. הספר הכי טוב שלא אני כתבתי הוא סרט צרפתי, שנקרא Les Choses de la vie (דברים של החיים), סרט של קלוד סוטה, עם רומי שניידר ומישל פיקולי. סרט שמתחיל בתאונה קטלנית ומשם הולך אחורה בזמן, אולי שבוע ימים. איך הדברים מגיעים לכדי תאונה? ולמה הסרט לא נקרא, למשל, "התאונה" או "האירוע", אלא "דברים של החיים", כלומר שגרה, אבל כזו שיש בה אסון ממתין בתוכה.

האי הבודד הזה שאת חולמת עליו – איפה הוא בערך?
האי הבודד שלי הוא תל אביב. אי בודד רועש וצפוף ומצחיק. יש אנשים שאני אוהבת ויקרים לי בארלוזרוב, בויזל, בהמליץ באמסטרדם, בי"ל פרץ ואני לא מוותרת עליהם וממילא אני לא יודעת להיות לבד.

כשאת תקועה בכתיבה – מה עובד בשבילך?
אני מעתיקה וכותבת מחדש בתוך מחברת, תמיד בעט. הפעולה של כתיבה ביד, ההעתקה של חלקי טקסט, זו עבודה מדיטטיבית שעוזרת לי תמיד לחזור, להחליק את המשפט, לעבוד חומרית.

כמה ספר חדש צריך לדעתך לעלות בחנות?
השאלה מתחילה בזה שספרים צריכים קודם כל להיכלל בהיצע של חנויות הספרים. רק בזכות חנויות הספרים הפרטיות – כמו מילתא ברחובות, אדרבא בירושלים, סיפור פשוט, הנסיך הקטן, תולעת ספרים והמגדלור בתל-אביב-יפו, ובזכות יוזמות כמו קרון הספרים וכמו ליטרטי – אפשר לקיים פה ספרות וקוראים. החנויות והיוזמות הפרטיות נאבקות ומצליחות להחזיק מבחר אמיתי ואמין של ספרות ישראלית ומתורגמת, להעסיק מוכרים שיודעים ומתמצאים, ולהביא ספרים אל הקוראים שלהם, וקוראים אל הספרים שלהם. לצערי רשתות הספרים הגדולות, עם הפרישה הארצית המרשימה שלהן, הן לא פחות מאשר מביכות ומתסכלות. אני נכנסת אליהן כשאני צריכה לקנות עט או חוברת צביעה לילדות.

השלימי את המשפט: אם הילד שלי יוצא סופר/ משורר, אני...
אני בעיקר רוצה שהילדות שלי יהיו. לא דבר מובן מאליו בעתיד הנראה לעין. רוצה בשבילן מים נקיים, אוויר לא מזוהם, אפשרות למזון לא מתועש.

כתיבה או סקס טוב?
סקס טוב הוא כל כך הרבה דברים ואי אפשר לחיות בלי. אני לא רוצה אף פעם בלי. לא מכירה אף סופרת חיה שתחשוב לרגע להשוות בין כתיבה לסקס. נדמה לי שזאת שאלה שמיועדת לסופרים מתים.

את יכולה לפגוש לשעה כל אדם בעולם. במי תבחרי?
נדמה לי שהפנטזיות הגדולות תמיד כבר קרו. שתמיד כבר פגשתי את מי שהכי הייתי רוצה לפגוש. צריך פשוט ללמוד יותר לראות. יותר לגעת. אני לומדת.

מי הסופר החי הגדול בעולם?
זאת שאלה מכשילה כי הגדולים ביותר הם תמיד כבר מתים. לא יודעת אם שמתם לב. הספרות היא במובנים ידועים תרבות נקרופילית.

על מה אף אחד לא כותב, וחבל?
הרומן "עבודות וימים" הוא, בין היתר, ניסיון לכתוב מין בעברית, בדרך של רחבות ושל נדיבות. ניסיון להקיף במלים את הגוף ואת כל מה שסובב את הגוף, המשא ומתן החרישי של הדבקות, של התשוקה, של כפילות לא מפויסת בין זר ומוכר ובין תשוקה לרתיעה. ואיך התודעה, המחשבות, החלומות בהקיץ, מקיפים אותנו בכל תנועה של הגוף.

כשיוצא לך ספר חדש, את באופוריה/ חרדה/ חופשה בקאריביים/ אחר (פרטי).
אני בעצבות ובריק, כי היתה לי שגרת כתיבה ועריכה ומחשבה שנייה, וכשהספר יוצא צריך להיפרד מהשגרה הזאת. צריך להיפרד גם מההבנה שהספר כבר לא יהיה משהו אחר. הספר הוא מסדר הדברים שישנם בעולם. זה סופי. זה חתום. זה מוכרע וכואב. זו הסיבה היחידה שמצדיקה להתחיל את הספר הבא: להמשיך את הספר הקודם. לכתוב אותו אחרת.

מהו השיא האישי שלך בשעות כתיבה רצופות?
לכתוב רצוף לא קרה לי מעולם. אחרי שלוש או ארבע שעות, כתבתי או לא כתבתי, אני קמה מהכיסא.

איזה ספרים מבזבזים לך את הזמן אבל את מאפשרת להם את זה?
הספרים שקוראים בנטפליקס בלילה. אם יש אזהרת צפייה בסגנון מין, שפה בוטה, אלימות - אני בוחרת. בבוקר אני שוב רכה וטובה.