1
ובכן, הנה הוא: משורר בן 32, כחוש, מהורהר ובודד. החברה האחרונה שלו – אישה נעימה בעלת עיניים חומות וחיוך שמשקף את כל פיתויי העולם – עזבה אותו לטובת גבר זר, שָׂעיר, ולא טעתה. הגבר השעיר נתן לה במתנה דירת שלושה חדרים עם נוף לים. בים נשמעות קריאות שחפים, שטות ספינות ורוח נכנסת מבעד לחלונות הפתוחים של הדירה החדשה. בלילה הגבר השעיר לופת את שדיה וגונח בהנאה, מתענג על רגליה הפתוחות. אבל האהובה עדיין מתקשרת לפעמים למשורר.
– ואדיק – היא אומרת בקולה הרך, העייף לאחר הפעלולים הליליים – משוררי היקר ואדיק, כל כך מזמן לא שמעתי אותך.
ואדיק שותק.
– ואדיק? מה, שכחת אותי?
– לא שכחתי.
– שכחת! וזה לא יפה!
– אבל התחתנת...
– אז מה? היינו חברים כל כך טובים! ואדיק, בוא נדבר. למשל, על ספרות?
ואדיק מקשיב לכאב הנוגס בליבו, ומפתיע את עצמו באמירה קלילה. הם מדברים. האהובה מנתקת, ניגשת לחלון, שואפת את אוויר הים ומציצה לארון: אולי הגיע זמן לסדר?
עד כאן על האהובה. וכעת, על הכסף.
המשורר שלנו הוא לא סתם משורר – הוא משורר לבורנט. לפני חמש שנים החל לעבוד במעבדה רפואית בבית חולים גדול, אוניברסיטאי.
פרופסור מאיר אברמסון, בעל פנים עגולות של ינשוף ערמומי וזהיר, ישב בנחת בכורסה הרחבה וסובב את העט בין אצבעותיו הבשרניות. מימין לכורסה היה שלט בצורת חץ שעליו נכתב "המקום תפוס", ומצד שמאל, במסגרת, רקדו פלמינגואים ורודים.
– אציג את עצמי – אמר ואדים בהחלטיות – אני משורר ולבורנט. סוף סוף למדתי עברית והחלטתי לפנות אליך.
פרופסור אברמסון צמצם את עיניו.
– טוב, בתור משורר אתה לא מעניין אותי. בתור לבורנט, לעומת זאת... אתה יודע איך לשאוב אריתרוציטים?
ואדים הסמיק.
– רק מהאצבע.
הפרופסור חייך חיוך רחב. הסיטואציה שעשעה אותו.
– מהאצבע כולם יכולים. אז מאיפה אתה, משורר ולבורנט?
– מוורוֹנֶז'.
– אותי, בוורונז' – הפרופסור צקצק בשפתיו – לימדו מילה רוסית אחת – פותחנצ'יק. אתה יודע איך משתמשים בו? שאל בגאווה.
ואדים הנהן בראשו.
– לפחות את זה אתה יודע... בסדר, אתן לך הזדמנות. לך תלמד את העבודה. תמצא את ליובה, היא תהיה המדריכה שלך.
הבחור המוזר יצא ופרופסור אברמסון חייך חיוך נוסטלגי.
"אחח, איזו בחורה חמודה הכרתי בוורונז' המושלגת! והיא בעצם לא היתה צריכה שום דבר. לא כסף, לא מתנות. פותחנצ'יק..." אמר בליבו, "איפה את, פותחנצ'יק? האם את זוכרת?"
ואדים יצא למסדרון החשוך. לקראתו צעדה במהירות אישה מבוגרת ודקיקה, לראשה מטפחת כפרית, פרחונית, גוררת איתה עגלה שמיועדת בדרך כלל לקניות.
– תגידי, איפה אני יכול למצוא את ליובה?
האישה נעצרה, זרקה לכיוונו מבט בוחן וענתה:
– נו, אני ליובה. ומי אתה, יצור?
ואדים השתתק בפליאה, ואז אמר:
– פרופסור אברמסון שלח או...
– הבנתי. בסדר. בוא – אמרה ליובה ומשכה אחריה את העגלה.
– לעזור לך?
– היית מת.
ליובה נכנסה לאחד החדרים, הורידה את המטפחת וחשפה מתחתיה שיער לבן קצר. היא לבשה חלוק מעבדה והעיפה מבט במראה.
– אז איך קוראים לך? – היא שאלה בפיזור דעת.
– ואדים.
– בקיצור, ואדים – ליובה התיישבה ושלפה סיגריה, תוך שהיא מעיפה מבט לחוץ לכיוון הדלת הפתוחה למחצה ולוקחת שאיפה עמוקה – במדינה הזאת צריך תמיד לפקוח עין, להסכים עם כולם ולהיות בכוננות. וברגע שהישראלי לא ישים לב – לדחוף לו אבטיח לתחת.
– ליובה – שאל ואדים – את יודעת איך לשאוב אריתרוציטים?
ליובה נחרה בבוז.
– ברור שאני יודעת, זה בסיסי. הרי מה הקטע?
– מה? – חזר אחריה ואדים, ומשום מה הרגיש שחומו עולה.
– הקטע שזה כאילו כלום עבודה – אבל כמה אתה נהנה!
ליובה נופפה בידה כדי לסלק את העשן וכיבתה את הסיגריה. – בסך הכול אתה מפעיל צנטריפוגה אחת – היא התחילה להסביר – והחומר מתחלק למה שמיותר, למה שנחוץ ולמשקע. אתה מעביר למבחנה נקייה, סוגר בפקק רך ומכניס למקרר. למחרת הכול עובד! – עיניה של ליובה ברקו מחגיגיות לא ברורה. – אתה מבין? עובד!
– מעניין – פלט ואדים.
– ועוד איך! – הסכימה ליובה – את הילד שלי עוד לא ראית?
– את מי?
– את הילד! מיכאל! גבוה כזה.
ליובה התיישבה מול המחשב ופניה עטו דאגה.
– מה זה, כל האייקונים נעלמו. נראה שרוח הקודש ירדה על המחשב שלי. רוח! – ליובה נשאה את ידיה לשמיים – תחזירי מיד את האייקונים למקום! – היא גירדה באפה בהבעה מהורהרת. – אין לי זמן בשבילך עכשיו, ואדים. תבוא מחר.
מחר, אז מחר. ואדים הביט בשעונו והחליט לנסוע לקופת חולים. אבל בדרך לשם הוא קפץ לשוק. למה לא? בשוק יש חצילים ועגבניות, דגים ובשר, קפה ושזיפים. אנשים יושבים במסעדות, אוכלים במזלגות ענקיים ובכפות ענקיות, אבל האוכל לא נגמר. האוויר החם רטט. הניחוחות הציפו את חוש הריח, וצעקות הרוכלים התמזגו לרעש אחיד. ואדים פסע להנאתו בין הדוכנים ואחר כך עשה את דרכו לקופת החולים.
במסדרון ישבו שתי נשים, עטויות שחור מכף רגל עד ראש. אחת מהן נרעדה לפתע, והשנייה תפסה את ידה ושאלה בדאגה:
– אימא, את מרגישה לא טוב? מרגישה לא טוב?
– בטח שלא טוב – ואדים לא התאפק – זה לא קרנבל פה. הסירו את המסכות, והביטו למעלה – צבאות מלאכים יש מעלינו!
המסכות הסתובבו אליו, אבל באותו רגע נפתחה הדלת וואדים קם ממקומו. במשרד נישא ריח בושם. רופאה לבושה מתחת לחלוקהּ בחצאית וחולצה ומסתירה תחתיהן כמה זוטות אינטימיות ואת גופה הלבן והבשל, אמרה במותחה מעט את המילים:
– שם משפחה? שם פרטי?
– גרינברג ואדים.
– תתפשט.
מבלי להסתכל עליו, הקלידה הרופאה במהירות משהו במחשב, ועיוותה את שפתיה בחוסר סבלנות.
– ואת?
– מה?
ואדים החליט לא לשאול יותר כלום, ופשט את חולצת המשבצות שלו. הוא העיף מבט בדיוקן של זקנצ'יק רפואי במשקפיים אשר הסתכל בשעון מולו בכזה רוגז שהשעון היה עשוי לאבד את הקצב. אחר כך סקר מאמר מדעי על אוזן חתוכה, סובב את ראשו לעבר ארון הזכוכית המלא במשהו מתכתי להחריד. הקור כמעט הקפיא אותו והוא שילב את שתי ידיו והשתעל.
הרופאה הרימה את ראשה מהמחשב. לפניה ישב גבר כחוש ושקט.
– ממה אתה סובל? אחח... בעצם זה לא משנה...
היא לקחה בהחלטיות מקל לבדיקת גרון.
– תגיד אה!
– אה!
– הגרון נקי – אמרה הרופאה בהרהור. – יש לך חום? כאבי בטן? כאב ראש? הרגליים? אולי הגב?
– לא.
– אז למה התפשטת? ממה אתה סובל?
– עוד לא סיפרתי את זה לאף אחד.
– זה בדיוק הזמן – אמרה הרופאה.
ואדים אזר אומץ והצהיר:
– אף אחד לא אוהב אותי.
הרופאה הביטה בו בתדהמה. הגרושה הטרייה, אשר בקרבות שבינה לבין בעלה הצליחה לנכס לעצמה דירה, אם לילד אחד אך תובעני ביותר, המאהבת של אלוף קרבי אך פצוע קשה, התעצבנה.
– מה זה הקשקוש הזה? מה זה קשור אליי?! – היא צעקה, כשהיא בולעת מילים מרוב התרגשות, והחזה היפה שלה עולה כלפי מעלה בדרמטיות.
– שום דבר לא מצליח לי – הסביר ואדים. פשוט שום דבר.
– החוצה!
– לאן? אה, כן... – ואדים הסמיק.
הוא לבש את חולצתו, סובב את ראשו כדי לא לפגוש במבטה של האישה הצעירה והיפה – ויצא.
הרופאה עיסתה את פניה באצבעותיה העדינות, בלב רועד:
"אני כל כך עייפה... אלוהים, שמישהו ייקח אותי מכאן!"
היא חיכתה כמה שניות בתקווה, ואז אספה את עצמה ואמרה בקול מתכתי:
– הבא בתור!
ונעלמה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
