גלגוליו של אלמוות שקט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גלגוליו של אלמוות שקט

גלגוליו של אלמוות שקט

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 118 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 58 דק'

הדסה אשדות

הדסה אשדות (נולדה בשנת 1935) היא סופרת ומתרגמת ישראלית. פרסמה 3 רומנים ותירגמה לעברית ספרי ילדים ונוער מאנגלית ומצרפתית.

בעלת תואר ראשון בתיאטרון וייעוץ חינוכי מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בפסיכולוגיה מאוניברסיטה בהולנד. אשדות היא פסיכולוגית משפחתית וזוגית, מטפלת בעמותות נט"ל ו"בשביל החיים" ומרצה באוניברסיטת תל אביב.

מספריה:
כל הטובים (תל אביב: ספריית מעריב, 1992)
מריאן של השלגים (כפר סבא: א' ניר, 2000)
גלגוליו של אלמוות שקט (ירושלים: כרמל, 2013)
מתרגומיה:
סוס בלי ראש / פול ברנה (תל אביב: מסדה, 1966)
הצפור הכחלה -- זהבית -- ציצת השער / פרו (תל אביב: מ' מזרחי, 1966)
מקהלת החיות / גרים (תל אביב: מ' מזרחי, 1966)
הנסיך הצפרדע / גרים (תל אביב: מ' מזרחי, 1966)
פינוקיו / קרלו קולודי (תל אביב: מ' מזרחי, 1966)
עשרים ואחד כדורים פורחים / וילים פין די-בואה (תל אביב: מסדה, 1966)
היפות באגדות העולם: הצפור הכחלה, זהבית, ציצת-שער / פרו (קריית גת: דני ספרים, 2002)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/ph39umsa

תקציר

הזקנה קיבלה את פני בסמטה הקטנה, ועדת חתולים נשרכת אחריה. “חיכיתי לך,” אמרה, ואני עייפה מיום ארוך, וסיפור שאינו נגמר של מצוקות אדם שאין להן מזור, ניסיונות כמעט בלתי אפשריים להאיר מנהרות חשוכות, עמוסות אובדן, נוגעים בי ובאובדן שאני חווה בחיי שלי. והזקנה, בעיניים גדולות, כבויות, שזיק של טירוף חולף בהן מדי פעם, מצווה עלי להקשיב.       

במילים אלה פותחת גיבורת גלגוליו של אלמוות שקט את מונולוג הפתיחה של מסעה, לגילוי שורשי השכול והאובדן ולבירור קשרן לחטא קדמון; מסע שראשיתו מרמזת על תחנותיו — שרפה מבעיתה בשכונה ותיקה, קרובה לים, בישראל של ראשית שנות ה־2000. כדי למוסס רגש אשם המלווה את הגיבורה מאז שנות בגרותה, מעמיק המסע באופן שהוא כמעט לא נמנע וחוזר למקומות שחלקם צרובים בזיכרון הלאומי וחלקם הם זיכרון פרטי, לעתים זיכרון מדומיין. המסע הוא פיזי ומטאפיזי. בגלל הדיסוננס התמידי בין החיים למוות ובין הנחמה לכאב דרים בו, הכרה ותת־הכרה, פיקחון ונאיביות, מציאות ודמיון. מובילה אותו זהות נשית מודעת לעצמה, מכילה ואמפתית, נשים נוספות שותפות למסע, בראשן מרים, אם ישוע, שבדומה למספרת, שילמו במות בניהן את מחיר תשוקתן.

הדסה אשדות, פסיכולוגית, מטפלת בטראומות מאז מלחמת לבנון הראשונה. שני ספריה הקודמים מציעים הסתכלות נוספת על טראומה הקשורה באובדן:  כל הטובים (ספרית מעריב, 1992), עוסק בשכול ישראלי כתמה רב־דורית; מריאן של השלגים (מודן, 2000), עוסק בהלם קרב. גלגוליו של אלמוות שקט הוא ספר אישי בנגיעות אוטוביוגרפיות.

פרק ראשון

1

הזקנה קיבלה את פני בסמטה הקטנה, ועדת חתולים נשרכת אחריה. "חיכיתי לך," אמרה, ואני עייפה מיום ארוך, וסיפור שאינו נגמר של מצוקות אדם שאין להן מזור, ניסיונות כמעט בלתי אפשריים להאיר מנהרות חשוכות, עמוסות אובדן, נוגעים בי ובאובדן שאני חווה בחיי שלי. והזקנה, בעיניים גדולות, כבויות, שזיק של טירוף חולף בהן מדי פעם, מצווה עלי להקשיב.

אני אוספת את שארית האור שנותרה בי באותו ערב עייף, ומקשיבה כהרגלי. אולי אכתוב את דבריה הפעם, והמילים הכתובות ייוותרו בספר שאותו אני כותבת בדמיוני ויעידו על מפגשים שחוזרים על עצמם ושאין בהם תיקון למציאות שאבדה ואיננה עוד, עובר בי הרהור למרות הלאות הכבדה.

האביב עמד בעיצומו, וריח הדרים פורחים בפריחה לבנה מילא את האוויר. כבר נעלמו כלניות ונוריות בשלל צבעים, ופרחו הפרגים האדומים, המסמנים את פריחת האביב. בצפון כיסו שטיחים סגולים של תורמוסים את מרגלות הגולן, ויובלים זרמו אל הירדן ההררי בזרימה חזקה, סוחפים איתם גזעי עצים כרותים שמסתחררים בזרם. אף שחג הפסח חלף ויום השואה כבר עמד בפתח, באותו שבוע עדיין ירדו גשמים. היו אלה גשמים רכים שמלטפים עלווה צעירה מלבלבת של עץ אזדרכת עירום מחורף וענפי בוגנוויליה חסרת עלים. והדלף הדק, הטורדני, שכיסה אספלט חסר מדרכות, הרטיב עתה את שֹער השיבה של הזקנה שסורק בפסוקת צדית, אחוז בסיכה גדולה וצבעונית. לפעמים הייתי מדמיינת עצמי קושרת לשולי שערה השֹב סרט לבן גדול, כמו בתצלומים עתיקים של ילדות קטנות מתחילת המאה, שם, בפולין. לגופה הצנום לבשה שמלת קיץ פרחונית שהיתה רטובה מגשם, ולמראה הבד הצמוד לעורה ומבליט חלקי גוף כמושים עבר בגופי רעד.

"בבוצ'קה, לא קר לך?" שאלתי, והיא רק הנידה את ראשה לשלילה, כמו לא חשה דבר. "לא קר לך, סבתא?" שאלתי שוב, והיא השיבה בעיניים כבויות ובאמירה של תחינה שהפכה לנחושה מאוד. ידעתי שכדרכה היא חייבת לדבר.

לא אחת תהיתי על תחושת המחויבות שלי לזקנה. בתוכי ידעתי שאין בכוחי שלא להיענות לה, בדיוק כמו לכל האחרים שנטו לספר לי את סיפור האובדן בכל פעם מחדש ודרכו לפגוש את הבן או בן הזוג שאיננו עוד, כאילו היה בכוחי לברוא בעבורם מציאות חדשה. ואף שידעו שיש בכך אשליה, היה בזה סוג של נחמה בעבורם.

נעלתי את המכונית. כבר היה ערב ופנסי הרחוב הטילו צל כבד על חצר ביתי שפרח ההיביסקוס פרח בה באדום לוהט, ופרחי שושן צחור פתחו גביעים לבנים אל הגשם הצונח לתוכם. פתחתי את דלת הבית ונכנסתי פנימה בעוד הזקנה עומדת בפתח כמהססת, והחתולים מתגודדים סביבה כמו גלגולים של נשמות אבודות, נשמותיהם של אלה שעלו בעשן המשרפות, בשרֵפה הגדולה, מתחככים בגופה הצנום, מפשילים זנב ומגרגרים גרגור לא ברור, והיא מפזרת להם שיירי אוכל, מדברת אליהם דיבורים של שיוך ואהבה בשפה שמובנת רק להם, ולשמע אמירה בפולנית שהיא זורקת לעברם הם מצייתים וממתינים לה בפתח.

כך מדי ערב כשאני שבה לביתי, מחנה את המכונית הקטנה בסמטה, מול ביתה של הזקנה המתגוררת עם בתה היחידה פסיה, עם בעלה המוזר של פסיה ועם שני ילדיהם הקטנים.

וביתי שלי כמו ממתין לשובי חם ומקבל, והשקט עומד בו, ואפלולית של שקיעה. ואני יודעת שבעוד רגעים ספורים אפגוש את האיקונות של מריה ובנה שאיבדה ולצדם את תמונתו של בני שכמו המתין כל היום לשובי אליו.

"זה בסדר שאני באה אצלך," היא שואלת ומיד פוסעת בעקבותי בטרם אשיב לה. "ז'נקויה, תודה," היא אומרת, ואני רוצה לומר לה חכי עוד רגע, סבתא, אני רק אחליף בגדים, אחלוץ נעליים, אחר כך תשבי ליד השולחן ואני אגיש לך כוס תה.

אבל כמו מתוך טקס מוכר שחוזר על עצמו בכל פעם מחדש היא אומרת שוב באידיש שזורה במילים פולניות, "ז'נקויה קינד קוחנה." כך היא אומרת, והולכת אחרי למטבח, ואני יודעת שעוד שעה משעות יומי הארוך אינה ברשותי.

אני שופתת קומקום מים, מכינה לה תה ולי קפה חזק. "שבי, סבתא," אני אומרת.

היא משיבה "תודה," בעברית בהיגוי אידישאי כבד, אבל את התה הרותח היא שותה בעמידה, בגמיאות גדולות כמי שעומד בכל רגע לעזוב, כמי שממהר מאוד למקום כלשהו ומבקש להספיק לומר דבר־מה מאוד חשוב. ובין גמיאת תה אחת לאחרת מתגלגלות המילים כמו מטר לא פוסק של אבנים כבדות המידרדרות במורד של הר גבוה, ושרידי היום שעבר חובר למשפטים העולים ממנה.

"חכי, סבתא," אני מוציאה צרור דפים ממגירה ליד השולחן ומתחילה לכתוב את דבריה בלי פיסוק או ניקוד, וקולה העולה ויורד חליפות הוא שירה מונוטונית שמנגינתה ידועה מראש ושלתוכה אני נשאבת כמו מכורה לסמים, ועדיין אינני מבינה מדוע אני עושה זאת.

המשפטים מוכרים לי היטב והעייפות מציפה את גופי, ואף על פי כן אני מבחינה בשינויים שעולים מדי פעם בסיפור, מזכירה לה פרט זה או אחר שהחסירה כדי שלא אאבד את נוכחותה איתי, ולוגמת את הקפה החזק שהכנתי לעצמי. לרגעים מחשבותי נודדות ואני מתנתקת, מסיטה את מבטי ממנה ומתבוננת באיקונות המונחות על המדף ממול. האיקונות הזרות האלה, של מריה הנושאת את בנה בזרועותיה, שבחרתי בבלי דעת מדוע במסעותי בעולם, חברו לתמונות אימהוּת של עצמי עם בני הרך והפכו לתמונות של בנֵי משפחה מוכרים וקרובים לי מאוד. ואני רואה בדמיוני מראות של כנסיות שביקרתי בהן, רואה את עצמי תרה אחר ויטראז'ים ופסלים של האם ובנה המת בזרועותיה – תמונה של אימהוּת אוהבת ללא גבול ושל אובדן ידוע מראש. כאובדני שלי. כאובדן הזקנה היושבת מולי. ובאותם רגעים אני יודעת את סיבת נוכחותה בחיי. שהרי גם אני באופן כלשהו, דרכה, מחוברת לשם.

הדסה אשדות

הדסה אשדות (נולדה בשנת 1935) היא סופרת ומתרגמת ישראלית. פרסמה 3 רומנים ותירגמה לעברית ספרי ילדים ונוער מאנגלית ומצרפתית.

בעלת תואר ראשון בתיאטרון וייעוץ חינוכי מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בפסיכולוגיה מאוניברסיטה בהולנד. אשדות היא פסיכולוגית משפחתית וזוגית, מטפלת בעמותות נט"ל ו"בשביל החיים" ומרצה באוניברסיטת תל אביב.

מספריה:
כל הטובים (תל אביב: ספריית מעריב, 1992)
מריאן של השלגים (כפר סבא: א' ניר, 2000)
גלגוליו של אלמוות שקט (ירושלים: כרמל, 2013)
מתרגומיה:
סוס בלי ראש / פול ברנה (תל אביב: מסדה, 1966)
הצפור הכחלה -- זהבית -- ציצת השער / פרו (תל אביב: מ' מזרחי, 1966)
מקהלת החיות / גרים (תל אביב: מ' מזרחי, 1966)
הנסיך הצפרדע / גרים (תל אביב: מ' מזרחי, 1966)
פינוקיו / קרלו קולודי (תל אביב: מ' מזרחי, 1966)
עשרים ואחד כדורים פורחים / וילים פין די-בואה (תל אביב: מסדה, 1966)
היפות באגדות העולם: הצפור הכחלה, זהבית, ציצת-שער / פרו (קריית גת: דני ספרים, 2002)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/ph39umsa

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 118 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 58 דק'
גלגוליו של אלמוות שקט הדסה אשדות

1

הזקנה קיבלה את פני בסמטה הקטנה, ועדת חתולים נשרכת אחריה. "חיכיתי לך," אמרה, ואני עייפה מיום ארוך, וסיפור שאינו נגמר של מצוקות אדם שאין להן מזור, ניסיונות כמעט בלתי אפשריים להאיר מנהרות חשוכות, עמוסות אובדן, נוגעים בי ובאובדן שאני חווה בחיי שלי. והזקנה, בעיניים גדולות, כבויות, שזיק של טירוף חולף בהן מדי פעם, מצווה עלי להקשיב.

אני אוספת את שארית האור שנותרה בי באותו ערב עייף, ומקשיבה כהרגלי. אולי אכתוב את דבריה הפעם, והמילים הכתובות ייוותרו בספר שאותו אני כותבת בדמיוני ויעידו על מפגשים שחוזרים על עצמם ושאין בהם תיקון למציאות שאבדה ואיננה עוד, עובר בי הרהור למרות הלאות הכבדה.

האביב עמד בעיצומו, וריח הדרים פורחים בפריחה לבנה מילא את האוויר. כבר נעלמו כלניות ונוריות בשלל צבעים, ופרחו הפרגים האדומים, המסמנים את פריחת האביב. בצפון כיסו שטיחים סגולים של תורמוסים את מרגלות הגולן, ויובלים זרמו אל הירדן ההררי בזרימה חזקה, סוחפים איתם גזעי עצים כרותים שמסתחררים בזרם. אף שחג הפסח חלף ויום השואה כבר עמד בפתח, באותו שבוע עדיין ירדו גשמים. היו אלה גשמים רכים שמלטפים עלווה צעירה מלבלבת של עץ אזדרכת עירום מחורף וענפי בוגנוויליה חסרת עלים. והדלף הדק, הטורדני, שכיסה אספלט חסר מדרכות, הרטיב עתה את שֹער השיבה של הזקנה שסורק בפסוקת צדית, אחוז בסיכה גדולה וצבעונית. לפעמים הייתי מדמיינת עצמי קושרת לשולי שערה השֹב סרט לבן גדול, כמו בתצלומים עתיקים של ילדות קטנות מתחילת המאה, שם, בפולין. לגופה הצנום לבשה שמלת קיץ פרחונית שהיתה רטובה מגשם, ולמראה הבד הצמוד לעורה ומבליט חלקי גוף כמושים עבר בגופי רעד.

"בבוצ'קה, לא קר לך?" שאלתי, והיא רק הנידה את ראשה לשלילה, כמו לא חשה דבר. "לא קר לך, סבתא?" שאלתי שוב, והיא השיבה בעיניים כבויות ובאמירה של תחינה שהפכה לנחושה מאוד. ידעתי שכדרכה היא חייבת לדבר.

לא אחת תהיתי על תחושת המחויבות שלי לזקנה. בתוכי ידעתי שאין בכוחי שלא להיענות לה, בדיוק כמו לכל האחרים שנטו לספר לי את סיפור האובדן בכל פעם מחדש ודרכו לפגוש את הבן או בן הזוג שאיננו עוד, כאילו היה בכוחי לברוא בעבורם מציאות חדשה. ואף שידעו שיש בכך אשליה, היה בזה סוג של נחמה בעבורם.

נעלתי את המכונית. כבר היה ערב ופנסי הרחוב הטילו צל כבד על חצר ביתי שפרח ההיביסקוס פרח בה באדום לוהט, ופרחי שושן צחור פתחו גביעים לבנים אל הגשם הצונח לתוכם. פתחתי את דלת הבית ונכנסתי פנימה בעוד הזקנה עומדת בפתח כמהססת, והחתולים מתגודדים סביבה כמו גלגולים של נשמות אבודות, נשמותיהם של אלה שעלו בעשן המשרפות, בשרֵפה הגדולה, מתחככים בגופה הצנום, מפשילים זנב ומגרגרים גרגור לא ברור, והיא מפזרת להם שיירי אוכל, מדברת אליהם דיבורים של שיוך ואהבה בשפה שמובנת רק להם, ולשמע אמירה בפולנית שהיא זורקת לעברם הם מצייתים וממתינים לה בפתח.

כך מדי ערב כשאני שבה לביתי, מחנה את המכונית הקטנה בסמטה, מול ביתה של הזקנה המתגוררת עם בתה היחידה פסיה, עם בעלה המוזר של פסיה ועם שני ילדיהם הקטנים.

וביתי שלי כמו ממתין לשובי חם ומקבל, והשקט עומד בו, ואפלולית של שקיעה. ואני יודעת שבעוד רגעים ספורים אפגוש את האיקונות של מריה ובנה שאיבדה ולצדם את תמונתו של בני שכמו המתין כל היום לשובי אליו.

"זה בסדר שאני באה אצלך," היא שואלת ומיד פוסעת בעקבותי בטרם אשיב לה. "ז'נקויה, תודה," היא אומרת, ואני רוצה לומר לה חכי עוד רגע, סבתא, אני רק אחליף בגדים, אחלוץ נעליים, אחר כך תשבי ליד השולחן ואני אגיש לך כוס תה.

אבל כמו מתוך טקס מוכר שחוזר על עצמו בכל פעם מחדש היא אומרת שוב באידיש שזורה במילים פולניות, "ז'נקויה קינד קוחנה." כך היא אומרת, והולכת אחרי למטבח, ואני יודעת שעוד שעה משעות יומי הארוך אינה ברשותי.

אני שופתת קומקום מים, מכינה לה תה ולי קפה חזק. "שבי, סבתא," אני אומרת.

היא משיבה "תודה," בעברית בהיגוי אידישאי כבד, אבל את התה הרותח היא שותה בעמידה, בגמיאות גדולות כמי שעומד בכל רגע לעזוב, כמי שממהר מאוד למקום כלשהו ומבקש להספיק לומר דבר־מה מאוד חשוב. ובין גמיאת תה אחת לאחרת מתגלגלות המילים כמו מטר לא פוסק של אבנים כבדות המידרדרות במורד של הר גבוה, ושרידי היום שעבר חובר למשפטים העולים ממנה.

"חכי, סבתא," אני מוציאה צרור דפים ממגירה ליד השולחן ומתחילה לכתוב את דבריה בלי פיסוק או ניקוד, וקולה העולה ויורד חליפות הוא שירה מונוטונית שמנגינתה ידועה מראש ושלתוכה אני נשאבת כמו מכורה לסמים, ועדיין אינני מבינה מדוע אני עושה זאת.

המשפטים מוכרים לי היטב והעייפות מציפה את גופי, ואף על פי כן אני מבחינה בשינויים שעולים מדי פעם בסיפור, מזכירה לה פרט זה או אחר שהחסירה כדי שלא אאבד את נוכחותה איתי, ולוגמת את הקפה החזק שהכנתי לעצמי. לרגעים מחשבותי נודדות ואני מתנתקת, מסיטה את מבטי ממנה ומתבוננת באיקונות המונחות על המדף ממול. האיקונות הזרות האלה, של מריה הנושאת את בנה בזרועותיה, שבחרתי בבלי דעת מדוע במסעותי בעולם, חברו לתמונות אימהוּת של עצמי עם בני הרך והפכו לתמונות של בנֵי משפחה מוכרים וקרובים לי מאוד. ואני רואה בדמיוני מראות של כנסיות שביקרתי בהן, רואה את עצמי תרה אחר ויטראז'ים ופסלים של האם ובנה המת בזרועותיה – תמונה של אימהוּת אוהבת ללא גבול ושל אובדן ידוע מראש. כאובדני שלי. כאובדן הזקנה היושבת מולי. ובאותם רגעים אני יודעת את סיבת נוכחותה בחיי. שהרי גם אני באופן כלשהו, דרכה, מחוברת לשם.