על המשמר

פרק א
שנים ראשונות

במאי 1916 התאחדו בווינה שתי תנועות נוער יהודיות: "השומר" – ברית של אגודות יהודיות לספורט ולצופיות – ו"צעירי ציון" – אגודות שהיו חוגי לימוד להשתלמות ביהדות. סניפים של התנועה החדשה הוקמו בגליציה ובפולין. ב־1919 השתייכו אליה 7,736 חבר וחברה. באותה שנה נטלה לעצמה התנועה את השם "השומר הצעיר".

תנועת "השומר הצעיר" בגולה שאבה ממקורות רעיוניים שונים ומגוונים. האוריינטציה שלה הייתה ציונית־חלוצית, תוך הצבתם של העלייה וההתיישבות כערכי יסוד. כמו כן הודגשו הסולידריות של העם היהודי והאמונה בתפקידו של הנוער כגואל העם. אל הפן היהודי־ציוני נתווספו השפעות של תנועות נוער אירופיות ודעותיהם של הוגים שונים, בהם פרויד, בובר, וינקן ולנדאואר. ממקורות רעיוניים אלה נלקח הפן האוניברסלי באידיאולוגיה של התנועה – השאיפה לשידוד מערכות בחברה האנושית. החברה החדשה שאליה ערג "השומר הצעיר" אמורה הייתה לקום בדרך של "תיקון הפרט" ועילויו ועל ידי כינונן של "עדוֹת" קטנות וחופשיות, נעדרות כוח כפיה שלטוני.[1]

יחסה הראשוני של תנועת "השומר הצעיר" לכוח ולשימוש בו הושפע מעובדת הקמתה במהלך מלחמת העולם הראשונה ומן המקורות הרעיוניים מהם שאבה: המלחמה ומוראותיה, וכן האנטי מיליטריזם של תנועת הנוער "החופשית" הגרמנית, הובילו את התנועה להשקפות אנטי מיליטריסטיות ופציפיסטיות. השקפות אלו נשענו על בסיס רעיוני, שכלל היבטים אנושיים, מוסריים, חברתיים ולאומיים־יהודיים.

מן הבחינה האנושית, ראה "השומר הצעיר" במלחמה רצח מאורגן ונטול הצדקה של מיליונים, "עלבון צלם האדם" בממדים עצומים, ומעשה הרס אדיר בהיקפו של נכסים ואוצרות אנושיים. מבחינה מוסרית, הובלט "ההרס המוסרי" המתלווה למלחמה: "אדי הרעל" של ההיסטריה והפסיכוזה המלחמתיות משחיתים את נפש האדם, מצמיתים מחשבה עצמית, הופכים את הציבור לעדר ומפיחים "אש זרה של שנאה וניהיליזם". מן הבחינה החברתית, חניכי התנועה בגולה חשו וביטאו רגשות ניכור וסלידה כלפי הצבאות והצבאיוּת בארצות בהן חיו. הם ראו בצבאות אלה כלי שרת בידיהם של משטרים ריאקציוניים ובחלו בהווי הקסרקטין וב"סוֹלְדָטְסְקָה" – מסורת הביצוע העיוור של פקודות. מן הבחינה הלאומית־היהודית, הדגישה תנועת "השומר הצעיר" כי "באלפי שנות גלותנו הייתה כל מלחמה בין אומות העולם מרבה את סבלותינו. בחזיתות בתרו אותנו בתרים־בתרים, הקימו חלק של עמנו על חלקיו האחרים, הובלנו לרצח אחים במלחמות לא לנו".[2] לזיכרון ההיסטורי הצטרפו חוויותיהם הטריות של "שומרים", שהתגייסו לשירות צבאי במלחמת העולם הראשונה. אלה נתקלו בגילויים אנטישמיים בוטים וביחס משפיל ומבזה.

לכל הבחינות האלו נלוותה ההכרה כי המלחמה הבאה תהיה קטלנית ונוראה מקודמתה. הצבא והמלחמה נשללו, אפוא, על ידי "השומר הצעיר" מכל הטעמים שפורטו לעיל. "השומר הצעיר" עשה הבחנה ברורה בין צבא ומלחמה ובין הגנה עצמית – שימוש בכוח שהוא בגדר הכרח שהזמן גרמו ואין מנוס ממנו. בזמן פרעות ביהודים שהתרחשו בפולין, בגליציה ובאוקראינה, בשלהי שנת 1918 ובראשית שנת 1919, השתלבו חניכים מהשכבות הבוגרות של התנועה בהתארגנויות מקומיות להגנה עצמית. חלקם מילאו בהן תפקידים אחראיים: "שומרים" אחדים מסרו את נפשם על הגנת בני עמם, ורבים נכלאו בגין השתתפותם בהגנה העצמית. התנועה העריכה את השתתפותה בהגנה העצמית כעמידה במבחן החובה השומרית "לעמוד ללא רתיעה לימין עמנו" – בייחוד בעת מצוקה ואסון.[3]

חרף יחסו העקרוני השלילי לצבא ולמלחמה אימץ "השומר הצעיר" מראשיתו סמלים וערכי גבורה יהודיים, היסטוריים ו"עכשוויים". הקִנים השומריים נקראו להשתית את חינוכם של חברי התנועה על דמויותיהם של בר כוכבא ויהודה המכבי, ובכך "לשים את הדגש על חינוך דור של אקטיביסטים, לקשור את חינוכנו למסורת של היהדות הפעילה והלוחמת".[4] מבין שבעת גדודי הבנים הראשונים של "השומר הצעיר" בוורשה (1918), ארבעה נקראו "בר כוכבא", "גדעון", "יהודה המכבי" ו"מודיעין". קבוצות הנערות הראשונות בתנועה נקראו "דבורה", וגדוד הבנות היחיד בוורשה – "יהודית".[5]

הספר "יזכור: מצבת זיכרון לחללי הפועלים העבריים בארץ ישראל", שנערך וראה אור ב־1912 ותורגם לפולנית ולגרמנית, שימש עבור "השומר הצעיר" בגולה כמקור יניקה עיקרי לגבורת ישראל "בזמן הזה". מבחינתם של חניכי התנועה בגולה, ענה הספר על צורך עמוק במרטירולוגיה יהודית בת הזמן, בקדושים ובגיבורים יהודיים, המקבילים למי שהיו לסמלים לאומיים עבור האוקראינים, הפולנים והצ'כים. "בחרדת קודש עיינו בספר 'יזכור', דמות חדשה של גיבורים עוצבה בהכרתנו. את אמיצי הלב הזרים... החלפתי ברצון בגיבורים קדושים, אשר שפכו את דמם בהרי הגליל ובשדות מרחביה".[6] רגשות ההערצה וההזדהות שנשאבו מספר "יזכור" התמקדו, רובם ככולם, בארגון "השומר": אף את שמו שלו נטל לעצמו "השומר הצעיר" מתוך כוונה להידמות לגיבורי "השומר" וללכת בדרכיהם.[7] "השומר הצעיר" העלה על נס את מידותיהם של אנשי "השומר": אומץ רוח ולב, חירוף נפש, כוח סבל, משמעת והרצון להגן על נפש אחרים, מבלי להציב מידות אלו בהקשרים חברתיים ופוליטיים.

הערצת "השומר" הולידה את רעיון "המושבה השומרית" כמפעל ביטחוני של "השומר הצעיר" בארץ ישראל. בוועידה השנייה של התנועה, שהתקיימה באוגוסט 1919 בטרנוב שבגליציה, הוחלט על יסודה של "מושבה שומרית" בארץ ישראל. חזון "המושבה השומרית" ניזון ממקורות שונים והיווה אך אחת ממספר מגמות שרווחו אז בתנועה. הוא ביטא "שאיפה ערטילאית להמשך התנועה גם במציאות הארצישראלית, כעדה שיתופית המתקיימת מיגיעם של חבריה".[8]

כחזון מופשט, הייתה "המושבה השומרית" מקובלת על שני מרכזיה של התנועה אז – בגליציה ובוורשה; הדעות נחלקו לגבי מטרותיה והדרכים להשגתן. בטרנוב דוּבר על "המושבה השומרית" כעל "מרכז רוחני" לתנועה כולה – מוקד אידיאולוגי מחנך, בו יתרכזו יחידי סגולה בלבד.[9]

בסוף שנת 1919 פורסם בירחון התנועה "השומר" מאמרו של דוד הורוביץ "קולוניה שוֹמוֹרוֹבה" ("מושבה שומרית"). הורוביץ ראה ב"מושבה השומרית" התממשות מכלול האידיאלים של תנועת הנוער– "עבודה גופנית והשתלמות רוחנית בהרמוניה נפלאה" – ועם זאת שמירת "הצוותא" השומרי ומניעתה של "כניעה למציאות", העלולה להביא לניוון ולכליון. בהשפעתם של ספר "יזכור" ועלילות ארגון "השומר" לא נפקד במאמרו של הורוביץ מקומם של "הקנים המבהיקים ושל הרובים על כתפי הרוכבים", אלא שהפן הביטחוני תפס בו מקום שולי בלבד.[10]

גישה שונה מזו של הורוביץ הביע מאיר יערי במאמרו "אנחנו וארץ ישראל", שפורסם ב"השומר" במאי 1920. יערי, אשר טרם התבלט באותה עת כחבר מוביל בהנהלת התנועה, היטה את רעיון "המושבה השומרית" לאפיק ביטחוני־התיישבותי. הוא ביקש לחקות ולהמשיך את האקטיביזם של "השומר". ביודעו על פירוק "השומר", קיווה יערי כי תנועתו תיטול לידיה את התפקידים שמילא "השומר" בטרם פורק ותעפיל לשלב חדש בהתפתחותו של "השומר" בארץ ישראל. בשונה מאלה שקדמו לו בהבעת דעתם על "המושבה השומרית", נקט יערי סגנון נוקשה, מעשי ותכליתי: הוא הניח כי "עם גבור ההתנחלות היהודית בפנים הארץ, יקום יישוב צפוף, סולידי ובטוח. ואולם יחד עמה יעמיק העימות על גבולות ארץ ישראל וערב. אך שעה שבארץ פנימה לא יידרשו שירותי 'השומר', שהרי האנגלים יציעו הגנה מספקת, הדו־קיום עם הערבים בגליל העליון יתבע גבורה רבה מן המתיישבים". ממצב זה גזר יערי את משימתם של עולי "השומר הצעיר": "עלינו להציב שם את החַיץ (kordon)... לחכור מן הקרן הקיימת לישראל יישוב מבודד וסגור, שבו נעבד את הקרקע על בסיס שותפות הקניין. היישוב יורכב תחילה קבוצות, שמלבד עיסוקן שלהן תעסוקנה בשמירה על הגבול... עלינו להתחיל בפעולה צנועה ככל הניתן של יישוב קבוצות קטנות, בנות עשרה עד שלושים איש, על נחלות קטנות בגליל העליון". הדוגמה שעמדה לנגד עיניו של יערי הייתה הזָ'פּוֹרוֹזְיֶיה (Zaporoze) – אזור ספר ערבתי באוקראינה, שיושב על ידי קוזאקים כמחסום בפני פולשים.[11]

תפיסת מאיר יערי לגבי השימוש בכוח היא דפנסיבית: הגנה על היישוב הקיים מפני איומים חיצוניים ועל זכותו להתפתח. בולט בה גם השילוב בין עשייה התיישבותית־שיתופית לבין עשייה ביטחונית בשירות המפעל הציוני. יערי שיווה לחבורות המתיישבים־"השומרים" אופי של מסדר סגור, שלשורותיו יתקבלו, לאחר ניפוי קפדני, רק "פרטים חזקים ובעלי ערך... להק של יחידים לוחמים". הקבוצות תורכבנה מבנים בלבד: זאת, כדי למנוע את האפשרות של הקמת משפחות וכדי להציב את הקבוצה – ולא את המשפחה – כמופת, כיחידה משקית וכמוקד העשייה האמיתי. למעשה, אנשי משמרות הסְפר במאמרו של יערי אמורים היו להימצא במצב של פרישה מוחלטת מהחברה, מהמערכת המשפחתית ומהמסגרת התנועתית לצורך מילוי תפקידם. מאחזי הגבול לא היו ליערי בגדר "חזון לעתיד לבוא", אלא יעד אקוטי, דחוף וחשוב: להשגתו הוכפפו האידיאולוגיה והארגון גם יחד. "המושבה השומרית" – מעין בסיס עורפי למשמרות הספר – אמורה הייתה לקום רק בעתיד הרחוק, במתווה של כפר תעשייתי, או של עיר גנים על גדות הכנרת: היא נועדה לשמש כמרכזם של שומרי הספר כולם, שבו יוכלו גם להקים משפחות.[12]

חזון משמרות הספר של יערי לא קרם עור וגידים: כבר בפברואר או במארס 1921, לאחר שהתוודע באופן ישיר למציאות הארצישראלית, התייחס יערי לרעיון כאל "פרויקציה רומנטית אופיינית... בדמיוננו נלחמנו בסופות המדבר, בערבים ובאיתני הטבע... בש"י עולמות הסתופפו דמיונותינו... לא היה להם כמעט כל קשר לעולם הפלסטיני ולעולם הריאלי שלנו".[13] ב־1936 הגדיר יערי רעיון זה כ"הזיה על טהרת השיתוף והסוציאליזם".[14] מבחינת ההיסטוריה הביטחונית של "השומר הצעיר", עיקר חשיבותו של המאמר היא בהיותו ביטוי ראשון לנושא הביטחוני, כחלק חשוב ובלתי נפרד מן האתוס הציוני החלוצי של "השומר הצעיר" בארץ ישראל וכמשימה אותה נוטלת התנועה על עצמה מרצונה וביוזמתה.

ראשוני העולים לארץ ישראל מאנשי "השומר הצעיר" בגולה הגיעו בראשית העלייה השלישית. הם התפצלו לקבוצות קטנות – כעשר במספר – ללא קשר ממשי ביניהן. הידועות שבקבוצות אלו היו הקבוצה שבביתניה עלית וגדוד "שומריה" בכביש חיפה-ג'דה.

ב־15 באוגוסט 1920 נפל הקורבן הראשון מעולי "השומר הצעיר" לארץ: דב אופר, בן עשרים, חבר המועצה הראשית של התנועה וחבר בקבוצת עולי "השומר הצעיר" בביתניה עלית. חמישה שבועות בלבד שהה אופר בארץ ישראל: בתקופה זו הספיק להתבלט כפועל מצטיין, איש מעשה, וככל הנראה גם ליצור קשר עם אנשי "השומר". הגרסאות השונות לגבי נסיבות נפילתו אינן תואמות בכל פרטיהן. נראה כי הלך עם חברו מביתניה עלית לבית וגן (יבנאל). השניים נקלעו לחשיכה והותקפו על ידי שניים או שלושה ערבים מזוינים. אופר נהרג במקום וחברו הצליח להימלט. על פי אחת הגרסאות, ניסה אופר להשתמש בנשק שהיה בידו – אקדח "שטייר" – אלא שהנשק לא פעל. אופר נקבר בבית הקברות בכנרת. במקום בו נפל הוקם גל־עד, שבסמוך לו הוקם הצריף של ביתניה עלית.[15]

במאמרו "אחרי שלוש שנים" מסמיך מאיר יערי את זיכרונות ההתנפלות על אופר לכך שאנשי "השומר הצעיר" בביתניה עלית החזיקו ברשותם "נשק רב": כל חבר, בהרחיקו מן הקבוצה, היה לוקח עמו אקדח, שכן "הרגשנו את עצמנו כאילו על הסְפר".[16] נפילתו של דב אופר מתוארת בחלק מכִּתבי התנועה כאירוע מכונן: "כך נפל הראשון מחברי 'השומר הצעיר' בארץ... ואחריו באה שורת קורבנות ארוכה מחברי תנועה זו. רבים נפלו בשמירה ובעבודה, בהגנה ובהיאבקות עם פגעי הטבע".[17]

בוועידת היסוד של ההסתדרות הכללית (דצמבר 1920) יוצגו עולי "השומר הצעיר" על ידי חמישה צירים, במסגרת "רשימת החלוצים והעובדים החדשים". אחד מהם, מאיר יערי, נטל חלק בוויכוח על הכללת השמירה וההגנה בתחום פעולותיה של ההסתדרות. הנוסחה שהציע – "ארגון השמירה וההגנה מתוך העבודה" – הייתה קרובה לעמדתה של מפלגת "הפועל הצעיר", שגם בה רווחו נטיות אנטי מיליטריסטיות ופציפיסטיות. נוסחה זו קיפלה בתוכה חיוב של ההגנה העצמית על הנפש והרכוש, כחלק מתפקידם של העובדים בכל מקום, לצד התנגדות לקיומם של שומרים בעלי מקצוע ולהיווצרותו של "קיבוץ מיוחד לשמירה ולהגנה". עמדת "הפועל הצעיר" ונוסחתו של יערי נדחו מפני עמדת "אחדות העבודה": זו חייבה את ארגון השמירה וההגנה כמשימה הסתדרותית, לא רק לשם הגנה עצמית מקומית, אלא גם מתוך קבלת אחריות לעניינים לאומיים וכהכנה ל"מצבי הגנה" שונים על היישוב, שיחרגו מצרכי השמירה וההגנה המקומיים.[18]

מאורעות מאי 1921 יצרו אצל עולי "השומר הצעיר" תחושה שדמתה לאימת הפוגרומים בגולה: הם עוררו חרדות וגרמו לתסכול שכרסם בביטחון האידיאולוגי. במחנה "שומריה" נערכו להתנפלות של ערביי הסביבה: הוקם מטה ביטחוני שחבריו היו מאיר יערי, איז'ו לוש ואבא שנלר (חושי) – שני הראשונים בזכות עברם כקצינים בצבא האוסטרי. ברשות המחנה היו שני רובים. לחברים אחדים היו אקדחים, אותם הבריחו מחו"ל. הוכנו עמדות במטבח, שהיה בנוי מאדני ברזל. ושני שוטרים נשלחו להגן על המחנה, אלא שיושביו לא בטחו בהם. אחד מאנשיו של חושי צויד באלה, והונחה להשגיח על צעדיו של השוטר התורן ולהמם אותו במקרה של התנפלות. באחד הלילות הוזעקו החברים לעמדות, אך מאוחר יותר הסתבר שהייתה זו אזעקת שווא.[19]

אחרי מאורעות 1921, ולאורך שנות העשרים, לא נודע לנושא הביטחוני אלא תפקיד שולי בהווייתו של היישוב היהודי בארץ, ובכלל זה בהווייתם של "השומר הצעיר" וקיבוציו. תופעות של התנכלות ופגיעה בתוצרת וברכוש חקלאיים (גניבות, עליית עדרים על שדות מעובדים) נתפסו בעיקר כבעיות מקומיות של "יחסי שכנים", ומצד הנזק החומרי שהיה טמון בהן, אך לא כבעיה ביטחונית.[20]

בראשית אפריל 1927 הוקם "הקיבוץ הארצי השומר הצעיר", כזרם התיישבותי שיאגד את קיבוציה של התנועה בארץ. במסמכי היסוד של "הקיבוץ הארצי" לא נכללה התייחסות כלשהי לענייני הגנה וביטחון. בכך הוא נבדל מן "הקיבוץ המאוחד", שהוקם אף הוא באותה עת וכלל בתקנותיו את הדאגה "לכישרון ויכולת הגנה של כל פרט בתוכו" ואת עמידתו, כזרם התיישבותי, "לרשותה של הסתדרות העובדים הכללית ולמשמעת מוסדותיה המוסמכים בכל הקשור לעבודה, להתיישבות ולהגנה".[21] ברשימת שמותיהם של "שישה עשר השומרים והשומרות, שנפלו ומתו בארץ או בדרך אליה", מראשית העלייה השומרית ועד 1925, נכללו רק שני קורבנות של אלימות ערבית: דב אופר ושלומי משה (לייטר), שעלה מלבוב ונרצח ביפו.[22]

[1] אלקנה מרגלית, השומר הצעיר – מעדת נעורים למרקסיזם מהפכני (1913-1936), תל אביב, תשל"א (להלן: מרגלית), עמ' 19-36; אליהו שדמי, לידתה של תנועה, גבעת חביבה, 1987(להלן: לידתה של תנועה), עמ' 8-25; מאיר יערי במועצה הי"ג של הקיבוץ הארצי, 22.2.37, השומר הצעיר 5, 1.3.37, עמ' 15; אליעזר הכהן בוועה"פ קבה"א, 11.8.42, עמ' 2, ארכיון השומר הצעיר, גבעת חביבה (להלן: אש"צ), 5 – 10. 3 (2); יהודה גוטהלף ואליעזר הכהן (עורכים), ספר השומרים, ורשה 1934 (להלן: ספר השומרים), עמ' 240-241; יעקב חזן, "הסוציאליזם והמלחמה", השומר הצעיר 35, 27.8.41, עמ' 2-4; מ. בנטוב, "בסימן המלחמה", השומר הצעיר 36, 22.9.39, עמ' 2-4; מאיר יערי, "לא עייפי דרך אלא מפלסי נתיב", בתוך: מאיר יערי, בדרך ארוכה, מרחביה, 1947, (להלן: בדרך ארוכה) עמ' 140-141; זאב צחור, חזן – תנועת חיים – השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי, מפ"ם, ירושלים, 1997(להלן: צחור חזן), עמ' 38-39. 
[2] יעקב חזן, תנועת הפועלים והמלחמה, מרחביה, 1943 (להלן: תנועת הפועלים והמלחמה), עמ' 60. 
[3] שמריהו בן מרדכי (אנגלברג), "נכשיר את עצמנו", בתוך: לוי דרור, (עורך), ספר השומר הצעיר, מרחביה, 1956-1964 (להלן: ספר השוה"צ), א', עמ' 65; מתתיהו מינץ, חבלי נעורים. התנועה השומרית 1911-1921, ירושלים, תשנ"ה (להלן: חבלי נעורים), עמ' 104, 106-107. 
[4] ולד (משה – אחיו של מאיר יערי), "בראש ובראשונה ידים", ספר השומרים, עמ' 31. 
[5] חבלי נעורים, עמ' 130; לידתה של תנועה, עמ' 19. 
[6] מאיר יערי, "וארשתיך לי לעולם", בדרך ארוכה, עמ' 201; אניטה שפירא, חרב היונה, תל אביב, 1992 (להלן: חרב היונה), עמ' 109-111; יונתן פרנקל, "ספר היזכור משנת 1911 – הערות על מיתוסים לאומיים בתקופת העלייה השנייה", יהדות זמננו ד', עמ' 96-67; משה זילברטל, "מאגדת 'השומר' עד הצגת 'השומרים'", השומר הצעיר 19, 1.10.37, עמ' 10-11; "יזכור" (1919), ספר השוה"צ א', עמ' 55. 
[7] אליהו רוזנבוים, "בדרכי 'השומר' בארץ (1917)", ספר השומרים, עמ' 22; דוד כנעני, "ראשונים – עם קובץ 'השומר'", השומר הצעיר 8, 15.4.37, עמ' 5-7. 
[8] לידתה של תנועה, עמ' 27-28; צחור חזן, עמ' 54. 
[9] גד אופז, "מגמות אוטופיות מקוטבות בראשית דרכו של 'השומר הצעיר'", יעד 7, גבעת חביבה, 1991, (להלן: אופז מגמות מקוטבות) עמ' 50. 
[10] משה זרטל, קן נעורים. פרקי "השומר הצעיר" בוורשה 1913-1943, תל אביב, 1980 (להלן: קן נעורים), עמ' 122; לידתה של תנועה, עמ' 27-28. 
[11] תרגום המאמר "אנחנו וארץ ישראל": ספר השוה"צ א', עמ' 72-75; חבלי נעורים, עמ' 250, 261, 360-363; מרגלית, עמ' 44. מעניין לציין כי ביוני 1919 הציע ארגון "השומר" להתחיל בהתיישבות רחבה "סמוך לגבולים" – למטרת הגנה על הארץ: יהודה סלוצקי, ספר תולדות ההגנה, תל אביב, 1954-1972 (להלן: סת"ה), ב', עמ' 901. 
[12] חבלי נעורים, עמ' 250-255, 362-363. 
[13] שם, עמ' 380; אליהו שדמי, "בחיפוש אחר הרעיון המדריך (התפתחות ההשקפה הקיבוצית השומרית, 1919-1922)", מאסף י"ד (להלן: שדמי הרעיון המדריך), עמ' 7. 
[14] מאיר יערי," בדרך לשוויון", הדים 3, אפריל 1936, עמ' 2-6. 
[15] יעקב־קובה לנס, אש"צ, 97. 16 (4 ב'), עמ' 3; זאב בלוך, מונוגרפיות על חברי הקיבוץ השומרי הראשון, שם, 95 – 24 1 (7); חבלי נעורים, עמ' 416-417. 
[16] מאיר יערי, "לאחר שלוש שנים", בדרך ארוכה, עמ' 22; שמעון וולף, אש"צ, 97. 12 (1 פ'), עמ' 4.
[17] שלמה רכב, מבחר כתבים, מרחביה, 1966 (להלן: רכב), עמ' 57. 
[18] פרוטוקול ועידת היסוד של ההסתדרות (4-9 בדצמבר 1920), עמ' 71-74; סת"ה ב', 1, עמ' 72-73. 
[19] חבלי נעורים, עמ' 319; יהושע הניג, אש"צ, 97. 12 (1 ע'), עמ' 2-3. 
[20] עמנואל לין, "24 שעות – מאסר חמור", השנים הראשונות של משמר העמק, עמ' 10, אש"צ, 101. 52. 1 (2 א'); דוד שפיר, היחסים עם הערבים השכנים, שם, עמ' 15-16. 
[21] ההנחות האידיאולוגיות של הקיבוץ הארצי מיסודו של "השומר הצעיר" ותקנון "הקיבוץ הארצי השומר הצעיר", אש"צ, 95 – 2. 1 (3); אורי ברנר, הקיבוץ המאוחד ב"הגנה" 1923-1939, תל אביב, 1980 (להלן: הקבה"מ ב"הגנה"), עמ' 16-17. 
[22] ידידיה שוהם, יומן נעורים. ימיה הראשונים של תנועת השומר הצעיר. לבוב 1917 – בית אלפא 1925, גבעת חביבה, 1987 (להלן: יומן נעורים), עמ' 176. ברשימה של קורבנות השוה"צ בארץ ישראל, שם, מוזכרים גם שלושת אנשי השוה"צ – בל, רוטנברג ופרסר – שנרצחו ערב עלייתם לא"י, בהיותם בהכשרה בסלובודקה.הערות לפרק ב