ספר חמש הטבעות והדוקודו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ספר חמש הטבעות והדוקודו
מכר
מאות
עותקים
ספר חמש הטבעות והדוקודו
מכר
מאות
עותקים

ספר חמש הטבעות והדוקודו

3.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: The Book Of Five Rings
  • תרגום: גיא רנן
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום, הגות ופילוסופיה
  • מספר עמודים: 136 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 16 דק'

תקציר

על פניו, ספר חמש הטבעות עוסק בלחימה. כיצד לנצח את יריביך ולשרוד. אך מפתיע לגלות כי העקרונות המופיעים בספר, שהועלו על הכתב ביפן לפני קרוב ל־400 שנה, נחשבים ביפן, כמו גם במערב, כישימים ורלוונטיים בימינו אלה. עסקים, השקעות, ניהול עימותים, פיתוח קריירה, מיצוי יכולות אישיות, והתמקצעות בכל מקצוע או דרך חיים הם רק חלק מהתחומים שהספר עוסק בהם.

מחבר הספר מִיָאמוֹטוֹ מוּסָאשִי (1584-1645) היה הסמוראי הלוחם הידוע ביותר במסורת היפנית אך גם מתכנן ערים, צייר, פסל, וסופר.

בערוב ימיו כתב את ספר חמש הטבעות, בו פירט על הדרך שהביאה אותו להיות בלתי מנוצח. זהו אחד מהכתבים החשובים והמשפיעים בתרבות היפנית, והוא תורגם לשפות רבות.

הספר מתורגם כאן לראשונה מיפנית קלאסית לעברית, תוך שמירה קפדנית על דיוק ונאמנות למקור. הסברים והערות המלווים את הטקסט מאפשרים להבין את הרקע התרבותי ואת התקופה, ולרדת לעומק מחשבתו של מוסאשי.

המתרגם גיא רנן עוסק מעל 30 שנה באומנויות לחימה יפניות. בעל תואר מוסמך בלימודי יפן. שוהה ביפן תקופות ארוכות לצורך אימונים ועבודה, ומתמחה בהיסטוריה ותרבות הסמוראים.

פרק ראשון

הקדמה

סמלי הדבר, שהתרגום העברי של "ספר חמש הטבעות" היפני יוצא לאור בסמיכות לאולימפיאדה של טוקיו בשנת 2021, כשהסמל של המשחקים האולימפיים הוא חמש הטבעות השלובות זו בזו. כאשר אימץ הוועד האולימפי הבין־לאומי את הסמל הזה בשנת 1914, כביטוי של אחוות חמש היבשות, ספק אם היו חבריו מודעים לכך ש"ספר חמש הטבעות" של אמן הסַיִף היפני מיאמוטו מוסאשי מראשית המאה השבע עשרה היה כבר קיים. בספר זה הדריך מוסאשי את תלמידיו הסמוראים איך לגבור על יריב קשוח באמצעות שימוש מושכל בשתי חרבות ועל ידי הכרה מעמיקה של יכולות היריב.

במשך כמאה שנים, מאז אמצע המאה התשע עשרה ועד אמצע המאה העשרים, הלכה יפן בדרכו של מוסאשי, נמנעה מעימותים חסרי סיכוי עם בריטניה וגברה על מעצמות חלשות יותר כמו סין הקיסרית ורוסיה הצארית. רק לבסוף הובסה במלחמת העולם השנייה על ידי מעצמות, שלא הכירו את מוסאשי אך פעלו בדרך שהטיף לה, כגון פיתוח נשק חדש וחקר האויב.

בעשרות השנים שחלפו מאז תבוסתה הצבאית השיגה יפן הישגים כלכליים אדירים, כשהיא מיישמת את עקרונותיו של מוסאשי בתחום התעשייתי ומייצרת את המוצרים המתוחכמים והמבוקשים ביותר בעולם. אך גם בתחום הזה נקלעה יפן בסוף המאה העשרים למיתון ולמשבר כלכלי חמור כאשר קמו לה מתחרות תעשייתיות קשות כמו סין ודרום קוריאה, שתפסו את מקומה בקדמת התחרות העולמית. דומה שרק הצלחה באולימפיאדה של טוקיו, בהסתמך על עקרונותיו של מיאמוטו מוסאשי, עשויה להחזיר את יפן לימי זוהרה.

טוב עשה גיא רנן שתרגם את משנתו של מוסאשי מיפנית קלאסית של ראשית המאה השבע עשרה לעברית של ראשית המאה העשרים ואחת, ובכך העניק לקורא הישראלי מבט על אחד המסמכים שעיצבו את הישגיה הזוהרים ואת כישלונותיה הכואבים של יפן המודרנית.

בן־עמי שילוני

פרופסור אמריטוס בלימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים

חבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים

חתן פרס ישראל בחקר המזרח הרחוק תשפ”א

חתן הפרס השנתי של קרן יפן 2010

מבוא

מִיָאמוֹטוֹ מוּסָאשִי (1584–1645) היה סמוראי ואוֹמן לחימה בחרב מהמעלה הראשונה, ונחשב אולי לגדול לוחמי החרב במסורת היפנית. הוא ללא ספק הידוע שבהם — נכתבו על אודותיו ביפן עשרות מחזות, ספרים וספרי מָאנגָה (קומיקס יפני), והופקו אין ספור סדרות טלוויזיה וסרטים (האחרון שבהם משנת 2020) המספרים על מהלך חייו.

בערוב ימיו התבודד במערה בשטחו של מקדש זן, לא הרחק מהעיר קוּמָמוֹטוּ אשר באי קיוּשוּ. במערה זו (או בסמוך לה) העלה על הכתב את תורתו, שהתגבשה במהלך שנים של לחימה ובעזרת תובנות שהגיע אליהן בשנים מאוחרות יותר. זהו ספר חמש הטבעות.1

מוסאשי מסר את הספר לתלמידו כשבוע לפני מותו, ודרכו הגיע במהלך הדורות עד לידינו. כתב היד המקורי לא השתמר. ההעתקים שבידינו נכתבו כמה עשרות שנים לאחר מותו, וישנם הבדלים קלים בין הגרסאות שנשתמרו.

הספר נכתב כדי לשמש חומר עזר לתלמידי דרך הלחימה של מוסאשי, חיבור המתמצת את עיקרי התאוריה והפרקטיקה של שיטתו. יש בו רקע תאורטי ופירוט של טקטיקות לחימה, עד לרמה של טכניקות ממש ללחימה בחרב. אולם אין זה ספר לימוד, ולא ניתן ללמוד מהספר בלבד את דרכי הלחימה של מוסאשי. הוא נועד להיות ספר עזר לתלמידי השיטה, הלומדים בהדרכתו של מורה.

אך יש בספר הרבה יותר. הספר מציג את תפיסת החיים של מוסאשי כלוחם וכסמוראי, את דרך מבטו על העולם ועל מקומו של האדם בו, ואת הדרך הנכונה שעל פיה יש לחיות את החיים, לפי תפיסתו.

סמוראים ואומנויות לחימה

מוסאשי השתייך למעמד הסמוראים, מעמד הלוחמים ששלט ביפן פוליטית וצבאית בין המאה ה־12 למאה ה־19. במהלך חייו עברה יפן, מתקופה של כ־150 שנים רצופות של מלחמות פְּנים בלתי פוסקות לתקופה ממושכת של שלום תחת שלטונה החזק של שושלת השוֹגוּנִים2 לבית טוֹקוּגָאוָוה.

הסמוראים בתקופתו לחמו בשדות הקרב תחת שליטים מקומיים שנאבקו ביניהם על שטח, שליטה וכוח. הם היו למעשה וָסלים של אדונים אלה, ולהם ניתנה נאמנותם.

כמתחייב ממעמדם למדו כל הסמוראים שימוש בכלי נשק שונים ומקצועות צבאיים נוספים. בין הערכים שהרכיבו את האתוס המעמדי שלהם היו נאמנות, מסירות, אומץ, כבוד, דבקות במשימה ונכונות להקריב את חייהם. ציפו מהם להפגין ריסון ושליטה עצמית, להצניע רגשות ולתת קדימות למילוי חובותיהם על פני כל דבר אחר.

אוֹמנויות הלחימה השונות היוו נדבך חשוב באתוס הסמוראי, במיוחד בתקופה שבה הייתה הלחימה נפוצה ותדירה. בתקופה זו החלו לוחמים שהתמחו בחרב או בכלי נשק אחרים לייסד בתי ספר — שיטות שלימדו את הטכניקות ואת תובנות הלחימה של המייסד. התפתחו מאות שיטות כאלה, שעברו ממורה לתלמיד במשך דורות; רבות מהן שרדו את תהפוכות הזמן ופועלות גם בימינו.

מקצת תלמידי השיטות השונות הפכו את אומנות הלחימה לדרך חיים. הם שאפו להשתפר עוד ועוד, ובאופן טבעי לאמוד את יכולותיהם אל מול אלו של אחרים. כך התפתח מנהג המוּשָה שוּגיוֹ — לוחמים יצאו למסעות ברחבי יפן כדי להתחשל, ללמוד ולזקק את מיומנותם במהלך הדרך, וכדי לקרוא תיגר על לוחמים ידועי שם מאזורים שונים.

לרוב נערכו דו־קרבות בין שני לוחמים באמצעות חרב עץ, ששימשה לאימונים ולקרבות מעין אלו. גם פגיעתה של חרב כזו הייתה עלולה להוביל לפציעה חמורה ולמוות. לעיתים בחרו הלוחמים להשתמש בחרבות אמיתיות — ואז הייתה התוצאה כמעט תמיד מותו של אחד הצדדים. זה היה המבחן האולטימטיבי של הלוחם: לבחון את עצמו בקרב לחיים ולמוות.

בעבור לוחמים אלו, שיפור מיומנויות הלחימה שלהם היה המטרה העיקרית בחייהם והם הקדישו לכך הכול. מוסאשי היה אחד המוצלחים שבהם.

חייו של מוסאשי

בשנות השלושים של המאה העשרים פרסם הסופר יוֹשִיקָאוָוה אֵייגִ'י רומן היסטורי רחב יריעה על חיי מוסאשי. הספר זכה מאז לקוראים נלהבים רבים. עלילתו יצרה שלד שסביבו כתובים ספרים, סרטים וסדרות רבות שנוצרו מאז, והמסופר בו התקבע במידה רבה בתור עובדות היסטוריות לגבי חייו של מוסאשי.

אולם למעשה, על אף שישנם סיפורים רבים על עלילותיו של מוסאשי ופולקלור עשיר צמח סביב מפגשיו עם אומני לחימה אחרים, המידע ההיסטורי המבוסס על אודותיו אינו רב. מקורות שונים מביאים גרסאות שונות לאירועים שונים בחייו, והתמונה אינה ברורה לחלוטין.

הגרסה הרווחת היא כי הוא נולד בשנת 1584 בכפר במחוז הִיוֹגוֹ, לא רחוק מהעיר הִימֵגִ'י של ימינו. אביו המְאמץ היה סמוראי בשם שִינמֶן מוּנִיסָאי, שהיה מומחה בעל שם בכלִי לחימה שנקרא ג'וּטֶה.3

ייתכן שמורו הראשון של מוסאשי היה אביו המאמץ. בכל אופן, בעודו נער יצא מוסאשי לנדודים ברחבי יפן כדי להשתלם בלחימה בחרב ולשפר את מיומנויותיו. במהלך השנים לחם מוסאשי ביותר משישים דו־קרבות מול לוחמים בשיטות שונות, מומחים בכלי נשק שונים, ולא הפסיד אף לא באחד.

בקְרב בשימוש בכלי נשק, בשונה מלחימה בידיים ריקות, אין כלל מקום לטעויות. חלקיק שנייה של הסחת דעת, שיקול אחד מוטעה או תנועה מיותרת קטנה עלולים להכריע את הקרב, ופירוש הדבר לרוב פציעה קשה או מוות. העובדה ששרד שישים קרבות כאלה מעידה עליו יותר מכל דבר אחר ומעניקה גושפנקה מוצקה לרעיונותיו ולתפיסתו.

מלבד הדו־קרבות הרבים שבהם השתתף לחם מוסאשי ככל הנראה גם בכמה מערכות, מהגדולות של התקופה. ככל הנראה נטל חלק בקרב סֵקִיגָהָארָה, שהתרחש בשנת 1600, כחלק מצבא המזרח המנצח.4

בשנים 1614–1615 נטל כנראה חלק באחת או שתיים מהמערכות של המצור על טירת אוסאקה, גם הפעם בצבא טוקוגאווה המנצח.5

בשנים 1637–1638 לחם נגד המורדים במרד שִימָבָּרָה,6 ושם גם נפצע ברגלו.

מוסאשי היה למעשה רוֹנִין — סמוראי ללא אדון. הוא מעולם לא קיבל על עצמו תפקיד רשמי, משרה עם מעמד ומשכורת קבועה, כפי שהיה נהוג במעמדו. הוא העדיף להישאר חופשי. לאחר תקופה ממושכת של נדודים סייע מוסאשי באופן זמני למספר דָאימִיוֹ — שליטים פאודליים מקומיים — במגוון תפקידים. נוסף על עיסוקו בהוראת לחימה בחרב ואסטרטגיה צבאית, הוא פעל גם כמעצב גנים וכמתכנן ערים. גם בתקופה זו עוד ערך כנראה כמה דו־קרבות עם לוחמים ידועי שם, וניצח בכולם.

בשנותיו האחרונות התמקם בעיר קוּמָמוֹטוֹ שבאי קיוּשוּ. שם עסק בין היתר, עד מותו ממחלה בשנת 1645, בפיסול, כתיבת שירים, קליגרפיה, טקס תה וציור בדיו. רבות מעבודותיו נותרו עד ימינו, והן ברמה אומנותית גבוהה ביותר. מקצתן הוכרזו על ידי ממשלת יפן כ"נכסי תרבות חשובים" — תואר רשמי הניתן ליצירות אומנותיות ותרבותיות היסטוריות נבחרות.

מוסאשי מעולם לא התחתן ולא היו לו ילדים משלו, אך היו לו שני בנים מאומצים.7

שיטת הלחימה של מוסאשי, נִי טֶן אִיצִ'י ריוּ, עברה גלגולים שונים במהלך מאות השנים שחלפו מאז שייסד אותה. כיום פועלים עדיין כמה ענפים של שיטה זו ללחימה בחרב, המיוחסים למוסאשי ותלמידיו. הם מתאפיינים בשימוש בשתי חרבות בו־זמנית, חרב בכל יד.

מלבד ספר חמש הטבעות מיוחסים למוסאשי עוד שני מסמכים:

הֵייהוֹ סַנג'וּגוֹ קָג'וֹ — "35 הסעיפים של תורת הלחימה" — נכתב כנראה כשנתיים לפני שהחל בכתיבת ספר חמש הטבעות. מסמך זה כשמו כן הוא, 35 סעיפים שבהם רשומים עקרונות תורת הלחימה של מוסאשי, שעליהם הרחיב מאוחר יותר בספר. (למסמך זה כמה גרסאות וייתכן שלא נכתב על ידי מוסאשי עצמו אלא על ידי תלמידו, לאחר מותו של מורו).

דוֹקוֹדוֹ — מסמך בן 21 סעיפים, המתארים את העקרונות שלפיהם חי את חייו. הוא נתן את המסמך לתלמידו כשבוע לפני מותו, יחד עם ספר חמש הטבעות. מסמך זה מתורגם כאן לראשונה לעברית ומופיע בַּנספח.

על הספר

ספר חמש הטבעות מורכב מחמישה חלקים, חמש מגילות: אדמה, מים, אש, רוח וריק. לארבע הראשונות יש הקדמה וסיכום קצר.

הראשונה, מגילת האדמה, נפתחת בהקדמה שבה מוסאשי מביא רקע קצר על עצמו ומציין את הסיבות שהביאו אותו לכתיבת הספר. הוא ממשיך ומסביר על מבנה הספר ומתאר בקווים כלליים את תפיסתו ואת עקרונות תורתו.

בשנייה, מגילת המים, מוסאשי מפרט יותר על עקרונות מרכזיים בשיטה, על מצב התודעה שאליו יש לשאוף ועל דרך ההתנהלות הגופנית בזמן לחימה. בהמשך הוא מסביר כמה עקרונות טקטיים, טכניקות בסיסיות ושיטות לחימה ייחודיות לתורתו.

השלישית, מגילת האש, מוקדשת ברובה לפירוט של טכניקות ספציפיות בעת קרב, כמו גם טקטיקות להשפעה פסיכולוגית על היריב ועל עצמנו בזמן לחימה.

ברביעית, מגילת הרוח, מתוארים חסרונותיהן של שיטות לחימה אחרות. חסרונות אלה מנותחים בהגיונו הקר של המחבר.

המגילה האחרונה, מגילת הריק, קצרה במיוחד. היא מהווה מעין תמצות קצרצר של הספר ומצביעה על המקום שאליו יש לשאוף ושאליו יגיע מי שהלך בַּדרך והגיע לשליטה מלאה בה.

הספר כתוב בשפה לקונית ותמציתית מאוד, עד כדי כך שקשה לעיתים לרדת לסוף דעתו של המחבר. אין בו התפלפלויות או גלישה לדיונים פילוסופיים. הכול פשוט, מעשִׂי וישר לעניין. יש בו רק מה שצריך להיות בו, ממש בהתאם לתפיסה המובעת לאורך כל הספר.

סברה מבוססת למדי היא שמוסאשי לא הספיק להשלים את הספר, ומה שהגיע לידינו הוא למעשה טיוטה לא סופית שלו. קטעים לא ברורים מספיק, חזרות במקומות מסוימים וחוסר אחידות במקומות אחרים מחזקים טענה זו.

מוסאשי יוצא דופן בנוף היפני של תקופתו בכך שהוא כותב בשפה מקורית משלו. בניגוד למקובל, כפי שהוא מעיד בעצמו בהקדמה, הוא אינו נשען כלל על מושגים ורעיונות בודהיסטיים או קונפוציאניים שרווחו באותה תקופה, ואף לא נעזר בחיבורים צבאיים או אסטרטגיים קודמים. גם כשהוא שואל מושגים קיימים הוא יוצק בהם תוכן אחר, שונה מן המקובל.

הוא אינו מתייחס לתפיסות ומושגים מטאפיזיים, רוחניים או דתיים, ולא משתמש בהם כשהוא פורשׂ את משנתו. הוא אינו עוסק ב"אנרגיות" כאלה ואחרות, או בכוחות מיוחדים המגיעים מתוך תרגול רוחני כלשהו. זאת אף על פי שתפיסות כאלו היו נפוצות בטקסטים על אומנויות לחימה אז, ובמידה רבה גם היום. כפי שמשנתו מַכתיבה, הוא תמיד נשאר עם שתי רגליים על הקרקע, ונותן מקום אך ורק למה שעבר את המסננת האכזרית של לחימה לחיים ולמוות.

ניתן לומר שהוא בולט כנון־קונפורמיסט בתוך התרבות היפנית של תקופתו. אחדים מרעיונותיו מהפכניים, מודרניים באופיים וקוראים תיגר על המסורת והמוסכמות הנהוגות ביפן, שאז כמו היום היו בעלות השפעה חזקה ביותר.

בין התפיסות הייחודיות לו ניתן לציין את גישתו להוראה, שדוגלת בהתאמת החומר והקצב לכל תלמיד ותלמיד לפי יכולתו. הוא התנער ממסורות של "ידע סודי" וחומר מתקדם ואפוף מסתורין הנמסר רק למתי מעט, ובכך למעשה צידד בשיתוף ידע והפצתו. ראויות לציון הביקורת שהוא מותח על מוסכמות נהוגות בעולם אומנויות הלחימה, וכן תפיסתו את מהותו של מעמד הסמוראים.

נקודה חשובה ביותר במשנתו, וחריגה במחשבה היפנית, היא האינדיווידואליזם הבסיסי שלו. לפי גישתו, גם בתוך מציאות שבה כל אחד הינו חלק מהמרקם החברתי והתרבותי שבו הוא חי, בסופו של דבר גורלו של אדם בידיו. על האדם ללכת בדרכו שלו ולא להסתמך על אחרים או על המסורת. גם אין להסתמך על בודהא או על האלים, או כפי שמוסאשי כותב במקום אחר: יש לכבד אותם אך לא לבקש מהם דבר.[8]

אין לצפות לעזרה מאחרים אלא לסמוך על עצמך בלבד. אדם, באמצעות משמעת עצמית, פיתוח יכולותיו וראִייה נכוחה של המציאות, יכול לשפר עצמו, להתקדם ולהגיע אל מטרותיו. צידו האחר של מטבע זה הוא ההבנה שאין להאשים אחרים, או לתלות את הכישלונות בַּסביבה, במזל או בכוח עליון. מה שהאדם עושה הוא באחריותו הבלעדית. ואכן מוסאשי נשאר כל חייו עצמאי — רוֹנִין, סמוראי ללא אדון, ללא מחויבות רשמית אך גם ללא התמיכה והביטחון שבהשתייכות.

מוסאשי בוחן כל דבר בראי הממורק של ההיגיון והיעילות. בניגוד לתרבות שבה גדל אין אצלו כבוד למסורת, והוא אינו מייחס משקל למנהגים ולמוסכמות. אין אצלו הסתמכות על חכמים קדומים או טקסטים קנוניים כאלה ואחרים. מה שעובד ויש בו תועלת — יישאר, מה שלא — לא. פשוט ביותר.

בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים זכה הספר לפופולריות רבה במערב, בעיקר בארצות הברית. הוא תורגם לשפות רבות ויצא לאור באנגלית לפחות בעשרה תרגומים ופירושים שונים. בתקופה שבה עלתה קרנה של יפן כמעצמה כלכלית עולמית, וחברות יפניות רכשו חברות ונכסים אמריקניים חדשות לבקרים, חיפשו במערב אחר סוד ההצלחה העסקית היפנית. חברות ההוצאה לאור במערב שיווקוּ את ספרו של מוסאשי כמפתח להבנת סוד הכוח היפני וכמדריך לאסטרטגיה העסקית של חברות יפניות. טקטיקות הלחימה השונות פורשו כשיטות עסקיות שאותן לומדים היפנים ושבעזרתן הם מנצחים בעולם העסקים. נטען שכל מנהיג, מדינאי ואיש עסקים יפני יודע את הספר על בוריו ומתנהל לפיו.

אמנם הספר ידוע ביפן ורבים קוראים אותו, וגם שם הספר ממשיך לצאת עד ימינו במהדורות שונות, בתרגום ליפנית מודרנית ובצרוף פרשנויות חדשות; עם זאת אין הוא נתפס שם כמדריך עסקי דווקא אלא יותר כמקור השראה והכוונה לבניית אופי חזק, הנותן כלים לחיים מלאים תוך הגעה למיצוי היכולות האישיות. על אף שהספר הוא יציר של תקופה ותרבות כה שונים משלנו, יש בו נקודות מבט מרתקות כמו גם עקרונות מעשיים הניתנים ליישום בחיים המודרניים.

על מה הוא בעצם ספר חמש הטבעות? יש תשובות מספר לכך.

הראשונה והמתבקשת היא כמובן שהספר על לחימה. קודם לכול הוא עוסק באופן מעשי בשאלה כיצד להיות לַלוחם הטוב ביותר ואיך לנצח תמיד את אויבך ולשרוד.

תשובה שנייה היא שהספר עוסק בניהול עימותים. באילו טקטיקות לנקוט ואיזו גישה יש לאמץ כדי לנצח בכל עימות שהוא, גם אם אינו אלים. רבים מעקרונות לחימת החרב המופיעים בספר ניתנים להמרה ולהתאמה לצורך שימוש בתחומים אחרים: העסקי, הבין־אישי ועוד.

תשובה שלישית היא שהספר הוא על איך להיות "מקצוען": איך להתקדם ולהיות הטוב ביותר במקצוע שלך, יהיה אשר יהיה. הספר מציג דרכים וכלים שבאמצעותם אדם יכול למצות את הפוטנציאל הגלום בו. הוא מדבר על איך לעשות כל מה שתלוי בי עצמי כדי להגיע להישגים הגבוהים ביותר בתחום שבו אני עוסק. אין מדובר על דרך קלה או על פתרונות קסם, שכן במציאות אין קיצורי דרך. מה שעומד בבסיס דרכו של מוסאשי הוא משמעת עצמית חזקה ביותר. כך אדם יכול לסלול במו ידיו את דרכו אל מטרותיו.

תשובה נוספת היא שהספר עוסק באיך "להיות מקצוען" גם בחיי היום־יום. איך לבנות את עצמך כדי ליטול שליטה על החיים, כיצד להיות "בעל הבית" של חייך שלך. איך להתמודד עם אתגרים, איך להסתכל על המציאות ללא פניות ואיך לטפל בבעיות ומכשולים.

ישנן כמובן תשובות נוספות.

באמצעות קריאה בספר חמש הטבעות אנו יכולים להציץ אל תוך תרבות וזמן שונים כל כך מאלה שלנו, ולהבין מעט מתפיסת העולם ואופן המחשבה של סמוראי — אומן לחימה בחרב בן המאה ה־17 ביפן. מובן שאין צורך, וגם בלתי אפשרי, לאמץ את כל עקרונותיו כולם. אך מפליא שבכל זאת, רבים מהעקרונות והרעיונות הנגלים לפנינו בעת הקריאה יכולים לתת לנו השראה ולהיות מיושמים על ידינו, כאן בישראל, במאה ה־21.

[1] משמעות השם נובעת מכך שהספר מורכב מחמש מגילות, הנושאות את שמות חמשת יסודות היקום במחשבה הבודהיסטית. יסודות אלו נקראים ביפנית גם חמש הטבעות.
[2] השוֹגוּן היה השליט הצבאי והפוליטי בפועל.
[3] מעין אלת ברזל דקה. מהמוט המרכזי מתפצל מוט ברזל נוסף, ששימש בין השאר ללכידת חרבו של היריב.
[4] הקרב המכריע, שבו צבא המזרח בפיקודו של טוֹקוּגָאוָוה אִיֵיָסוּ גבר על אויביו, ביסס את אחיזתו בשלטון ואִפשר לו להכריז על עצמו בהמשך כשוֹגוּן — שליט צבאי עליון.
[5] המאבק האחרון בין בית טוֹקוּגָאוָוה למתנגדים לו. בעקבותיו שלטה משפחת טוֹקוּגָאוָוה ביפן ללא עוררין כמעט 250 שנה.
[6] נחשב כמרד הגדול ביותר בהיסטוריה היפנית. נטלו בו חלק עשרות אלפי איכרים נוצרים באי קיוּשוּ, שהתקוממו בשל מיסים כבדים ואיסורים על הנצרות.
[7] מנהג נפוץ ביפן של אותה תקופה. סמוראים היו מאמצים למשפחתם, מסיבות שונות, בנים של משפחות אחרות. המאומץ לאו דווקא היה ילד — לעיתים קרובות דובּר באדם בוגר.
[8] סעיף 19 בדוֹקוֹדוֹ. ראו בנספח.

על התרגום

מטרתו של ספר זה היא להביא, לראשונה בעברית, תרגום מלא ומדויק של המקור היפני. הקו המנחה של עבודת התרגום היה להישאר נאמן ככל הניתן לטקסט המקורי, להביא את הכתוב בדיוק כפי שהוא, בלי להחסיר דבר ובלי לשנות.

כפי שנזכר למעלה, עריכת הספר המקורי כנראה לא הושלמה; על כן ישנם בספר משפטים החוזרים על עצמם, או כאלה שנראים מסורבלים. כולם חלק מגוף הטקסט המקורי והובאו כלשונם. אך יחד עם זאת, כדי לעשות את הספר קריא וברור בעברית של ימינו, הוכנסו על ידי המתרגם במקומות הכרחיים הבהרות [בין סוגריים רבועים], באופן שיסייע להבנת הכתוב מבלי לפגוע בשטף הקריאה.

בשל פער התקופות והמרחק הרב, הן הגאוגרפי והן התרבותי, בין יפן של המאה ה־17 לבין ימינו, ספר חמש הטבעות הינו טקסט שמעמיד קשיים לא מועטים בפני אלה שרוצים להבין אותו לעומקו. לכן, בצד הטקסט המתורגם, נוספו הסברים והערות שנועדו להבהיר את משמעות הכתוב, להרחיב בנושאים העולים ממנו ולהכניסם להקשר הנכון. ההסברים מתמקדים ברובם בהבהרת הטקסט ופחות במתן פרשנות או ניתוח שלו. הפרשנות, ובעקבותיה הבחירה אם לאמץ עקרונות ורעיונות מתוך הכתוב, הושארו לקוראים.

הערה על תרגום מונחים, כתיבת שמות ומקורות
heiho, 兵法 — מושג המורכב משני סימנים: 兵 — חייל או לוחם, 法 — חוק, תורה, או שיטה. למושג כמה פירושים קרובים זה לזה, התלויים בתקופה ובהקשר. הוא מציין תורת לחימה, שיטת לחימה וגם אומנות לחימה. שימוש נוסף הוא לציון אסטרטגיה במובנה הצבאי. במקרים מסוימים הוא מציין את תורת הלחימה בחרב בלבד. תרגום המונח בספר נעשה לפי המשמעות המתאימה בכל מקרה ומקרה.

hyoshi, 拍子 — מושג מרכזי זה בתורת הלחימה של מוסאשי כולל למעשה מספר משמעויות קרובות. זהו שילוב של תזמון, מִקצב, קצב וזמן. הוא תורגם לעיתים כתזמון ולעיתים כמִקצב או קצב, בהתאם לתוכן ולהקשר.

shin ,kokoro, 心 — מילה זו קרובה לעיתים במשמעותה ל־mind האנגלית. בעברית היא יכולה להתפרש כרוח, נפש, שכל, מחשבה, לב, כוונה, תודעה, מצב נפשי־רגשי ועוד. בתרגום שלה בספר השתדלתי למצוא את המקבילה העברית ההולמת ביותר, לפי ההקשר וכוונת המחבר.

השמות המופיעים בספר כתובים בצורתם היפנית — שם משפחה ולאחריו שם פרטי.

מקורות

עותק המקור שעל פיו נעשה התרגום הוא זה שאותו מסר בשנת 1667 תלמידו הבכיר של מוסאשי, טֵרָאוֹ מָגוֹ נוֹ ג'וֹ, ושהשתייך לאוסף משפחת הוֹסוֹקָאוָוה.

האפיזודות מחייו של מוסאשי מופיעות ברובן ב־Nihon Bujutsu Shinmyoki מאת Nakazato Kaizan (1933), שבו מצוטטים מקורות עתיקים.

הציטוט מדבריו של קוֹלדוֶול בעמוד 130 הינו מתוך הסרט התיעודי The Dawn Wall (2017).

התמונות בספר צוירו כולן בידי מוסאשי עצמו.

מגילת האדמה
chi no maki 地の巻

לאחר שנות תרגול רבות אני עומד לכתוב לראשונה על אודות הדרך, תורת הלחימה שלי, המכונה נִי טֶן אִיצִ'י רִיוּ.9

התאריך הוא שנת העשרים לתקופת קַנאֵיי [1643], בשליש הראשון של החודש העשירי. עליתי להר אִיוָוטוֹ שבמחוז הִיגוֹ בקיוּשוּ וחלקתי כבוד לשמיים ולקָאנוֹן,10 וכשבודהא מולי, אני, שִינמֶן מוּסָאשִי נוֹ קָאמִי פוּגִ'יוָוארָה נוֹ גֶנשִין, סמוראי שנולד בהָרִימָה, הגעתי לגיל שישים.

מגיל צעיר התעניינתי בדרך הלחימה. בגיל שלוש עשרה לחמתי את הקרב הראשון שלי, ובו גברתי על יריב ששמו היה אָרִימָה קִיהֵאֶה, לוחם בשיטת שִינטוֹ־ריוּ.

בגיל שש עשרה ניצחתי לוחם חזק בשם אָקִיָימָה מ[מקום בשם] טָאגִ'ימָה.

בגיל 21 עליתי לקיוטו ונלחמתי עם לוחמי החרב הידועים ביותר מספר פעמים. לא הייתה אף פעם אחת שבה לא השגתי ניצחון.

לאחר מכן נדדתי במחוזות רבים ופגשתי לוחמים משיטות רבות ושונות. אף שערכתי יותר משישים קרבות, לא הפסדתי ולוּ פעם אחת.

דברים אלו התרחשו בין גיל שלוש עשרה לגיל עשרים ושמונה, תשע.

כשעברתי את גיל שלושים התבוננתי לאחור על הדרך שעשיתי, וחשבתי שניצחתי לא משום שהבנתי לעומק את דרך הלחימה אלא כנראה משום שבורכתי בכישרון טבעי ללחימה, או משום שכך הסתדרו הדברים באופן טבעי,11 או משום שהשיטות האחרות לוקות בחסר.

לאחר מכן התאמנתי השכם והערב כדי להגיע להבנת המהות העמוקה של תורת הלחימה. כשמלאו לי חמישים הגעתי להבנה מלאה וטבעית של דרך הלחימה.

מאז חלף הזמן ללא דרך נוספת שאותה עליי לחקור.

עסקתי באומנויות ומיומנויות שונות תוך יישום עקרונות תורת הלחימה, ובכל אלו לא היה לי מורה.

גם עכשיו כשאני כותב ספר זה, אני לא שואל מושגים קלאסיים, בודהיסטיים או קונפוציאניים ולא עושה שימוש בכתבים צבאיים קדומים, או בתורות צבאיות קודמות.

אני מביע את המחשבה ואת המהות האמיתית של השיטה שלי, כשהשמיים וקאנון כמראָה מולי. בלילה של העשירי בחודש העשירי, ברבע האחרון של שעת הנמר [4:30 לפנות בוקר], אני נוטל את המכחול ומתחיל לכתוב.

המושג "דרך" — ביפנית 道, do — מייצג גם דרך מוחשית אך נמצא בשימוש רחב במובן של דרך חיים, דרך אומנותית, דרך רוחנית או כולן ביחד. הסימנית הזאת, כשהיא באה אחרי סימנית אחרת המציינת את מהות העניין, מרכיבה מילים רבות בתחום האומנויות המסורתיות השונות, שלכולן גם פן פילוסופי או ערכי. למשל: sado — דרך (טקס) התה; kado — דרך הפרחים או איקבנה, סידור פרחים; shodo — דרך הכתיבה או קליגרפיה; וכמובן באומנויות הלחימה — ג'וּדוֹ (הדרך הרכה), קארטה דוֹ (דרך היד הריקה) ועוד. מוסאשי משתמש במושג זה רבות בספרו במובן הכולל של דרך חיים הטומנת בתוכה את מעמדו, תפקידו, מקצועו, התפתחותו האישית ומטרתו של אדם בחייו.

מוסאשי לא הסתפק ביכולותיו הטבעיות ובכך שבעזרתן ניצח את כל יריביו אלא חיפש דרך, מהות. הוא שאף להבין מה אִפשר לו לנצח ואיך ניתן להגדיר זאת ולבנות גוף ידע מסודר, שאותו יהיה אפשר להעביר הלאה. התורה שאותה הוא פורשׂ בספר זה היא תולדה של ניסיון ושל תובנות, שהתגבשו ממנו לאחר מחשבה עמוקה.

דרך הלחימה היא דרכם של הסמוראים. על כל המפקדים לקיים דרך זו, וגם על כל החיילים לדעת אותה. [אך] בימינו אין לוחם שמקיים דרך זו בשלמותה.

ישנן דרכים שונות שאליהן ליבם של האנשים נוטה והם מתַרגְלים אותן: בודהיזם היא הדרך המושיעה את האדם, הקונפוציאניזם היא הדרך המכוונת את הלמידה, לרופאים יש את דרך הריפוי של מחלות שונות. ישנו המשורר המלמד את דרך הוָואקָה,12 וגם מורה טקס התה, ומורה דרך הקשת, ועוד אומנויות ומיומנויות שונות. אך מעטים האנשים הנמשכים אל דרך הלחימה.

מלכתחילה, הסמוראים עוסקים הן בדרך הלחימה והן בדרך התרבות,13 וזהו דבר בסיסי. גם אם הוא חסר כישרון, על הלוחם להשקיע בדרך הלחימה בשל מעמדו בחברה.

כשבוחנים את ליבם של הלוחמים, בדרך כלל מבינים שדרכם היא דרך המוות.14 אולם דרך זו אינה שמורה ללוחמים בלבד. גם הנזירים, גם הנשים, גם האיכרים ואף אלו שמעמדם נחות יותר יודעים מהי חובה, ויודעים בושה. אין אפליה כשמדובר בהחלטה על מוות.

מהותה של דרכו של הלוחם היא להתעלות על שאר האנשים בכל דבר שהוא. אם זה לנצח בדו־קרב מול יריב יחיד, או אם זה לנצח בקרב מול יריבים מספר. למען האדון, או למען עצמך, או כדי לזכות בתהילה ולרכוש מעמד. זוהי מעלתה של תורת הלחימה.

רוֹוחת מחשבה שאף אם לומדים את תורת הלחימה, היא לא תעמוד לעזר בזמן אמת. בנוגע לכך אומַר כי המהות האמיתית של תורת הלחימה היא תמיד להתאמן באופן שיהיה שימושי וללמד דברים שיועילו במציאות, במגוון רחב של מצבים.

בהתאם למקובל בתקופתו, מוסאשי טוען שלכל אדם, לפי מעמדו, ישנה דרך שלפיה עליו לחיות את חייו. הפירוש של מוסאשי לאופן שבו על בני מעמד הלוחמים — הסמוראים — לחיות את חייהם (אתוס ערכי שנקרא מאוחר יותר בשם הכללי בּוּשִידוֹ — דרך הלוחם), ומה שמבדיל אותם ממעמדות אחרים, ומכך גם מהווה את מהותה של תורת הלחימה, הוא בפשטות לעשות מה שצריך כדי לנצח בכל דבר, להיות הכי טוב במה שאתה עושה; או במילה אחת — מצוינוּת.

על דרך הלחימה

בסין וגם ביפן, האנשים שהלכו בדרך זו נקראו תמיד מומחי אומנות הלחימה. לסמוראי אין אפשרות שלא ללמוד אומנות זו. בימינו מתהלכים בעולם אנשים הנקראים אומני לחימה, אך הם לוחמי חרב בלבד.

רק לאחרונה כוהני המקדשים בקָשִימָה שבמחוז הִיטָאצִ'י, ובקָאטוֹרִי, ייסדו שיטות לחימה [בחרב] אשר נטען שנמסרו על ידי האלים. הם עברו במחוזות שונים ולימדו אותן לאנשים.

אולם כבר מקדם התקיימו עשר מיומנויות ושבע אומנויות;15 מתוכן, תורת הלחימה בחרב לבדה לא מביאה ליתרון ולניצחון. אם נתלים אך ורק בתורת הלחימה בחרב, אי אפשר אף להבין את תורת הלחימה בחרב עצמה. כמובן שדרך החרב לבדה אין בה די כדי להיקרא אומנות לחימה.

כשמתבוננים בעולם רואים שאומנויות שונות הופכות למוצרים למכירה, ואף אנשים חושבים על עצמם כעל מוצרים. גם כלים שונים מיוצרים במחשבה שהם רק מוצר למכירה. אם נחלק הכול לפרחים ולפירות, נראה שיש יותר פרחים מפירות.

זה בולט במיוחד באומנויות הלחימה. אנשים מקשטים אותן בצבעים ומפריחים בהן פרחים, מתרברבים בטכניקות שלהם ופותחים דוֹג'וֹ16 כאלה ואחרים. שם הם מלמדים את הדרך, ושם לומדים [תלמידים] במחשבה שיפיקו מכך משהו. כמו שאומרים, "מיומנות חלקית מביאה לכישלון" — זה בדיוק כך.

בימיו של מוסאשי, לאחר כמאה וחמישים שנה של מלחמות פנים בלתי פוסקות — תקופת "הארץ במלחמה" — נכנסה יפן לתקופה ממושכת של שלום ושגשוג, תחת שלטונם של השוֹגוּנים (שליטים צבאיים) לבית טוֹקוּגָאווָה. בתקופה זו, שבה כמעט לא היו מלחמות, החלה בקֶרב הסמוראים מגמה של התמקצעות והתמקדות בתחומים מסוימים כמו קשתות או לחימה בחרב. אז גם החלו להתרבות בתי ספר — שיטות מסודרות שהתמחו בלחימה בחרב בלבד. זאת בשונה מהסמוראים של דורות קודמים שנדרשו ללמוד, להתאמן, ולהשתמש במגוון של כלי נשק ושל יכולות לחימה.

מוסאשי טוען כי מהות אומנות הלחימה רחבה הרבה יותר, ושלוֹחם אמיתי אמור לשלוט בכל כלי הלחימה והיכולות השונות ולא בחרב בלבד.

הוא מזכיר את שיטות הלחימה שמקורן בשני מקדשי שינטו (הפועלים עד היום) המוקדשים לאלים המקושרים לחרבות וללחימה. מהמסורות האלו התפתחו במשך השנים שיטות חרב רבות הקיימות עד היום. שתי השיטות שאליהן הוא מתייחס הן Tenshin shoden katori Shinto ryu ו־Kashimashin ryu.

מוסאשי גם תוקף את התרחקותן של שיטות לחימה מהמציאות הקרבית שממנה נולדו, ועל נטייתן "להתקשט בפרחים וקישוטים" וכך לאבד מיעילותן. הוא מפרט על כך בהמשך.

כעיקרון, האנשים חיים ומתפרנסים באחת מארבע דרכים: לוחמים [סמוראים], איכרים, בעלי מלאכה, סוחרים.17

הראשונה היא דרך האיכרים. הזמן חולף על האיכרים כשהם מכינים בחריצות את כלי העבודה החקלאיים השונים, [ומשתמשים בהם] מתוך ידיעת חילופי העונות. זוהי דרך האיכרים.

השנייה היא דרך המסחר. לדוגמה יצרן הסָאקֶה.18 הוא מכיר את הכלים ושיטות הייצור ומתפרנס מידיעתו את היתרונות והחסרונות שלהם. דרכו של הסוחר היא לעשות רווח לעצמו. זוהי דרך המסחר.

השלישית היא דרך הלוחם. הלוחם מצטייד במגוון כלי נשק ומכיר את מאפייניו ושימושיו של כל אחד מהם. זו אמורה להיות דרכו של הלוחם. לוחמים שאין ברשותם כלי נשק, ואינם בקיאים ביתרונותיו של כל אחד מהם, האין הם חוטאים לשמם כלוחמים?

הרביעית היא דרך בעלי המלאכה. הנגר מצטייד במגוון כלי עבודה, הוא מיומן בשימוש בכולם, ובאמצעות סרגל הנגרים עובד בהתאם לסרטוטים. הוא משתמש במיומנות זו ללא לאות וכך מתפרנס.

אלה הן ארבע הדרכים של הלוחמים, האיכרים, בעלי המלאכה, והסוחרים.

אני מבקש להמשיל את דרך הלחימה לדרכו של הנגר. כדי להמשיל אותה לנגרות אדבר על "בית".19 אומרים "בתי האצולה", "בתי הלוחמים", "ארבעת הבתים",20 "נפילת הבית", "המשכיות הבית". גם אומרים "מאותו הבית" במובן של אותו סגנון או אותה הרוח. לכן, משום השימושים האלה במילה "בית", אשתמש בדרכו של הנגר כמשל.

המילה נגר נכתבת באמצעות המילים "לתכנן" ו"גדול".21 גם דרך הלחימה עוסקת בתכנון גדול, ולכן אשאל מעולם הנגרות כדי לכתוב עליה.

אם תרצה ללמוד את תורת הלחימה, למד ספר זה היטב. המורה הוא המחט והתלמיד החוט, יש לתרגל ללא לאות.

נגרות כמשל לדרך הלחימה

המְפקד, כמו ראש הנגרים, מכיר את המידות בעולם, מדייק את המידות הנכונות בארצו ויודע את מידות הבתים,22 זוהי דרך המנהיג.

ראש הנגרים יודע את המידות והזוויות של ההיכלים והמקדשים, מכיר היטב את תוכניות הארמונות והבניינים הרב־קומתיים, עושה שימוש בפועלים ובונה בניינים שונים. ראש הנגרים הוא כמו מְפקד הלוחמים.

כשבונים בתים יש למיין את גזעי העצים. את הגזעים שנראים טוב, ישרים וללא בליטות, מציבים כעמודי החזית. באלו הישרים והחזקים אך שיש בהם קצת בליטות, משתמשים לעמודים הפנימיים; אלו שאמנם הם חלשים אך נראים טוב ואין בהם בליטות משמשים למסילות התחתונות והעליונות של דלתות ההזזה ולדלתות עצמן. גזעים בעלי בליטות ועקמומיים אך חזקים צריך לבחון היטב, וניתן להשתמש בהם. אם עושים כך, הבית יעמוד במשך תקופה ארוכה. בעצים שיש בהם בליטות רבות והם גם עקומים וחלשים אפשר להשתמש בתור פיגומים, ואחר כך כחומר בעירה.

על ראש הנגרים להכיר היטב את יכולותיהם של הנגרים שלו, ולהטיל עליהם עבודות המתאימות להם. אם זו בניית הרצפה, או הדלתות, אם זה המסילות או התקרה, כל אחד לפי כישוריו ויכולותיו. על אלה שאין להם כישורים מטילים להניח את קורות הרצפה, ואלה שאף גרועים מהם יכולים להכין יתדות.

אם עושים שימוש באנשים לפי יכולותיהם, העבודה מתקדמת כראוי והביצועים גבוהים.

עבודה יעילה וביצועים גבוהים מושגים כשלא מחמיצים אף פרט, כשמכירים לעומק את כל הנקודות החשובות, כשיודעים להבחין בכל הלכי הרוח, כשמפיחים התלהבות, כשיודעים את הגבולות. מנהיג צריך לשים את ליבו לדברים אלו.

כך הדבר גם כשמדובר בעקרונות תורת הלחימה.

דרך הלחימה

חיילים הם כמו הנגרים העובדים בפיקוחו של הנגר הראשי. משחיזים בעצמם את כלי העבודה, מכינים את כליהם השונים ומכניסים אותם לארגז הכלים, שאותו הם נושאים אל המשימה שאותה קיבלו מהמנהיג. להקציע עמודים וקורות בגרזיני יד, להקציע את הרצפה והמדפים במַקצוּעה, ליצור גילופים ועיטורים, להתאים ולתקן מידות ולדאוג שכל פינה תושלם ביעילות ובמיומנות. זוהי תורתו של הנגר.

מי ששולט היטב במיומנויות הנגרות ויודע היטב את תורת המדידה, יֵיעשה לבסוף בעצמו לראש נגרים.

עניין מהותי בהתנהלותו של הנגר הוא לשמור על כלי העבודה שלו חדים ולהשחיז אותם בשעות הפנאי. מומחיותו, מעצם היותו נגר, היא להכין באמצעות כלים אלו ארונות, מדפים וסוגי שולחנות, ואף חפצים קטנים כמו מנורות עץ ונייר, קרשי חיתוך ומִכסֵי סירים.

חיילים גם הם צריכים להיות כך, יש להבין זאת היטב.

הכרחי שהנגר ידאג שלא יהיו עיוותים, שהחלקים יתאימו זה לזה, ולהקציע היטב במַקצוּעָה בלי לגרום לבקיעים ופגמים.

אם תרצה ללמוד דרך זו, למד היטב ובתשומת לב את כל הכתוב כאן.

באמצעות המְשלה לתחום הנגרות מוסאשי מדבר על מקצועיותם של מפקדים ושל חיילים.

כמו שעל ראש הנגרים לשלוט היטב במִקצוֹעו, לדעת לעבוד לפי תכניות ולהכיר לעומק את תכונות העץ וכישורי הפועלים, כך גם על המפקד לשלוט בתורת הלחימה ולדעת את יכולתם של כוחותיו, לדעת לתכנן את הקרב ולהקצות כוחות מתאימים למשימות השונות.

כמו שהנגר הפשוט יודע לתחזק את כליו, להשתמש בהם בכישרון ולהפיק מהם את התוצרים הטובים ביותר, כך גם על החייל לשלוט בשימוש במִגוון כלי נשק ולדעת מתי נכון להפעיל כל אחד מהם.

תפיסת המקצועיות של מוסאשי יכולה להיות תקפה לכל תחום.

על כך שספר זה על תורת הלחימה מורכב מחמישה חלקים

חילקתי את הדרך לחמישה חלקים. כדי להדגיש את מהותו של כל חלק בפני עצמו, כתבתי חמישה כרכים שהם: אדמה, מים, אש, רוח וריק.23

במגילת האדמה אכתוב על הקווים הכלליים של דרך הלחימה ועל נקודת המבט של אִיצִ'י רִיוּ, השיטה שלי. קשה מאוד להבין את הדרך האמיתית מתורת הלחימה בחרב בלבד. יש לדעת הכול, מהגדול לקטן, מהרדוד לעמוק.

קראתי לחלק הראשון מגילת האדמה, כפי שמכינים ומיישרים את הקרקע כדי לסלול דרך ישרה.

החלק השני, מגילת המים. המים משמשים לנו כדֶגֶם לתודעה, שגם היא צריכה להיות כמו מים. המים מקבלים את צורתם של כלים עגולים וגם של מרובעים, הם נהיים לטיפה אחת, ולאוקיינוס. למים צבע צלול ועמוק. במגילה זו אני עושה שימוש בצבע הצלול הזה כדי לתאר את השיטה שלי.

כשמבינים לעומק את מהות הלחימה בחרב, ויכולים לנצח בחופשיות יריב אחד, אפשר לנצח את כל האנשים בעולם. לנצח אנשים היינו הך הוא גם אם מדובר באלף או עשרת אלפים איש. תורת הלחימה של המפקדים היא לפעול בגדול על פי הקטן, כמו שעל פי דגם קטן אפשר לבנות פסל בודהא ענק.

קשה לכתוב על דברים אלו בפירוט, אך מהות תורת הלחימה היא לדעת את העשרת אלפים על פי האחד. במגילת המים אני כותב על השיטה שלי, אִיצִ'י רִיוּ.

החלק השלישי הוא מגילת האש. כאן אני כותב על לחימה. האש פעם גדולה ופעם קטנה, העוצמה שלה משתנה ולכן היא כמו קרב. דרך הקרב היא זהה, גם אם מדובר בקְרב של אחד על אחד וגם אם מדובר בקְרב של עשרת אלפים מול עשרת אלפים. יש לחקור ולהבין היטב הן את המבט הרחב והן את המבט הפרטני.

דברים גדולים ניתן לראות בקלות, בדברים קטנים קשה להבחין. זאת משום שקשה להניע באופן מיידי מספר גדול של אנשים [ולכן קל להבחין בכך]; אולם כשמדובר באדם יחיד, ההחלטה שלו משנה דברים במהירות. לכן קשה להבחין בדברים הקטנים. יש לחקור היטב נקודה זו.

מה שכתוב כאן במגילת האש נוגע לשינויים שמתרחשים כהרף עין. לכן חיוני לתורת הלחימה לתרגל יום־יום, לשמור על המצב הנפשי הרגיל ולא לתת לו להשתנות [כשהתנאים משתנים].

לאור דברים אלה, במגילת האש אני כותב על לחימה בקרב.

הרביעית היא מגילת הרוח. במגילת הרוח אינני כותב על השיטה שלי, אִיצִ'י רִיוּ, אלא על תורות ומסורות לחימה אחרות הקיימות בעולם.

בנוגע לשם "רוח": אומרים "רוח של פעם", "הרוח של ימינו", "רוח [מסורת] המשפחה" וכדומה. אכתוב בבהירות על מסורות לחימה שונות והשיטות שלהן, זוהי הרוח.

אם לא מכירים היטב את השונה, קשה מאוד להבין את עצמך כראוי.

כל דבר שאותו עושים, עלולים לעשותו בדרך שגויה. לכל דרך שבה הולכים ישנו נתיב שגוּי ללכת בו.

גם אם נלך בַּדרך יום־יום, ונמשיך להאמין כי זו הדרך הנכונה, ליבנו עלול לסטות ממנה [לפתח תפיסה מוטעית לגבי מה נכון]. אך כאשר נסתכל על הדברים באופן ישר וללא פניות, נראה שאין זו הדרך האמיתית. כשלא הולכים בדרך האמיתית, נוצר בתפיסה שלנו עיוות קטן, שבהמשך יהפוך לעיוות גדול. חייבים לחקור זאת היטב.

מקובל להסתכל [משום שאכן זה כך] על שיטות לחימה אחרות כשיטות המתמחות בלחימה בחרב בלבד. אולם עקרונות תורת הלחימה שלי הם משהו שונה לחלוטין.

כדי להכיר את תורות הלחימה השונות אני כותב במגילת הרוח על שיטות אחרות.

החמישית היא מגילת הריק. המגילה הזאת נקראת "ריק" משום שכשאומרים מילה זו, כבר אין חשיבות לשאלה מהו ידע בסיסי ומהו ידע מתקדם. מבינים את המהות האמיתית של הדברים ואז זונחים אותה. דרך הלחימה היא להיות חופשי באופן טבעי, וכך להשיג יכולת עליונה. לדעת את התזמון הנכון בזמן הנכון, להכות באופן טבעי ולפגוע באופן טבעי. כל אלה הם דרך הריק. על הדרך האמיתית והטבעית אני כותב במגילת הריק.

空, ku, עקרון ה"ריק" של מוסאשי מדבר על לא להיצמד לְידע, לדרך או לטכניקה מסוימת. לשחרר את התודעה ואת הגוף ולתת להם לזרום בחופשיות כדי להגיע לביצועים הטובים ביותר. זאת אפשר לעשות רק לאחר שכל הידע נרכש ותורגל זמן רב — להבין את המהות האמיתית ורק אז לזנוח אותה. מוסאשי מדבר על לחימה, אך עיקרון זה יכול להיות תקף למיומנויות ולמקצועות רבים.

אפשר למצוא קווים דומים בין עֶקרון הריק של מוסאשי ובין המחשבה הזן־בודהיסטית. בה מדובר על התנתקות מכבלי התשוקות וההיקשרויות, ומטְרדוֹת ומחשבות מיותרות — על מנת לשחרר את התודעה.

ישנו גם דמיון לתפיסה הדאואיסטית, המדברת על זרימה, על עשייה ספונטנית ללא מאמץ, על תנועה מתמדת.

אולם כאן מדובר בתובנה שמוסאשי הגיע אליה מתוך הניסיון והתרגול שלו. מדובר בגישה מעשית לגמרי: התפקוד הטוב ביותר בקרב הוא כאשר התודעה משוחררת. משוחררת מדאגות ורצונות, לא מתעכבת על חששות, על מה שקרה או על מה שאולי יקרה. כשהיא זורמת כך, יכולת התגובה עולה פלאים. התודעה והגוף מגיבים רק למה שקורה בסביבתם המיידית, לתנאי השטח או לתנועות היריב, בלי מעבר דרך תהליך מחשבתי של ניתוח וכמעט בלי קבלת החלטות מודעת. כמו שאיננוּ חושבים על כל צעד שעושים בעת הליכה. אם היינו חושבים מראש באופן מודע ומתוכנן על כל תנועה של גופנו, בקושי היינו זזים.

במערב מכנים לעיתים מצב תודעתי דומה, של ביצוע ברמה הגבוהה ביותר שבא בטבעיות והוא כמעט בלתי מודע, כניסה ל־zone.

מושג דומה המזכיר מעט תפיסה זו, נמצא בשימוש באומנויות מסורתיות רבות ביפן ומתייחס לתהליך שאותו עובר האומן, הוא shu, ha, ri — לשמור, לשבור, לעזוב:

shu — 守, לשמור — זהו שלב הלימוד הראשוני שבו לומדים, מתרגלים ושומרים על הידע כפי שהועבר.

ha — 破, לשבור — השלב השני, שלב השבירה. שוברים את הידע והטכניקות שנלמדו, משחקים איתם ומוסיפים להם מעצמנו.

ri — 離, לעזוב — השלב האחרון, שלב העזיבה. עוזבים את כבלי הידע, השיטה והחוקים ומאפשרים ליצירה לנבוע באופן טבעי וחופשי כדי ליצור משהו חדש לגמרי.

מושג דומה נוסף בשימוש באומנויות לחימה, אך לא רק בהן, הוא מוּשִין, 無心 — ללא עיבוד במחשבה, או ללא כוונה מודעת.

השיטה הזאת נקראת נִי טוֹ24

קראתי לה נִי טוֹ משום שסמוראים, יהיו בכירים או זוטרים, תפקידם לחגור תמיד שתי חרבות. פעם קראו להן טָאצִ'י וקָטָאנָה, היום קוראים להן קָטָאנָה וּוָקִיזָאשִי. אין צורך לכתוב בהרחבה על כך שכל הסמוראים נושאים שתי חרבות. אין זה משנה אם הם יודעים או לא יודעים מדוע — בארצנו זו דרכם של הלוחמים, לשאת תמיד שתי חרבות.25 כדי להדגיש את היתרון שבשתיהן, קוראים לשיטה נִי טוֹ אִיצִ'י רִיוּ.26

ישנם גם כלי מלחמה כמו יָארִי ונָאגִינָטָה,27 הם נקראים "כלים חיצוניים".

זה נכון שהדרך של אִיצִ'י רִיוּ היא [שהתלמידים] המתחילים אוחזים חרב ארוכה ביד אחת וקצרה באחרת, וכך לומדים את השיטה. כשעומדים להשליך את החיים מנגד [בלחימה], רוצים להשתמש בכל כלי אפשרי שיכול להיות לעזר. לא לעשות שימוש בכלי [שהיה יכול לעזור] ולמות כשאתה חגור בו — זו לא הדרך.

עם זאת, כשמחזיקים כלי בכל אחת מהידיים, קשה להניע את ימין ושמאל יחד כראוי. עושים זאת כדי להתרגל לאחוז חרב ביד אחת.

כשמדובר בכלים גדולים כמו יארי ונאגינטה, אין ברירה [אלא לאחוז בשתי ידיים], אבל החרב הארוכה והקצרה הן כלים שאותם צריך לאחוז כל אחד ביד אחת.

לאחוז חרב בשתי ידיים זה גרוע. זה מפריע כאשר רוכבים על סוס, כאשר רצים, בבִיצה או בשטח בוצי, בשדה אבנים, בעלייה תלולה, בתוך קהל אנשים צפוף. בשמאל אוחזים בקשת, בחנית או בכלי אחר. בכל המקרים האלה משתמשים בחרב ביד אחת, מכאן למדים שלאחוז בה בשתי ידיים זו לא הדרך הנכונה.

[אולם] במקרה שקשה לחתוך ולהרוג [עם החרב] ביד אחת, זה בסדר להשתמש גם בשתי הידיים. זה ודאי לא יצריך מאמץ גדול [אחרי שהתרגלנו לשימוש ביד אחת].

קודם כול, כדי להתרגל להניף חרב ביד אחת, יש להתאמן בשתי חרבות, כשאוחזים כל אחת ביד אחת. לכל אחד בהתחלה החרב תהיה כבדה והוא יתקשה להניף אותה ביד אחת. אבל כל דבר קשה בהתחלה. קשה לדרוך את הקשת, וקשה להניף את הנאגינָטה. כשמתרגלים לכל כלי וכלי דורכים את הקשת בחוזקה, וכשמתרגלים להנפת החרב משיגים את העוצמה של הדרך ויכולים להניף אותה היטב ובקלות.

דרך החרב אינה נמצאת במהירות ההנפה; ראו במגילה השנייה, מגילת המים.

בחרב הארוכה משתמשים במקום פתוח, בחרב הקצרה משתמשים במקום צר, זו הכוונה האמיתית של הדרך.

באִיצִ'י רִיוּ מנצחים גם עם הארוכה וגם עם הקצרה. לכן לא קובעים אורך לחרב, הדרך שלנו היא להגיע למצב שבו ננצח בכל מקרה.

יש מקרים שבהם עדיף להחזיק [ולהילחם] בשתי חרבות יותר מאשר באחת. זה טוב במיוחד כאשר אחד נלחם ברבים וכאשר מתבצרים בתוך מקום סגור.

עכשיו לא אוכל לכתוב בפירוט לגבי דברים אלה. יש לדעת את העשרת־אלפים על פי האחד. כשמגיעים ושולטים בתורת הלחימה, אין אף פרט אחד שלא רואים ומבינים. יש לחקור ולהבין זאת היטב.

לדעת את המשמעות של שני סימני הכתב של תורת הלחימה

בדרך זו [דרך הלחימה] מקובל לקרוא למי ששולט בלחימה בחרב "אומן תורת הלחימה". באומנויות הלחימה השונות, למי שיורה היטב בקשת קוראים קָשָת, למי ששולט בירי ברובה קוראים רובאי, מי שלמד שימוש בחנית נקרא לוחם חנית, ולמי שלמד לחימה בנאגינטה קוראים לוחם נאגינטה. אבל למי שלמד את דרך החרב לא קוראים לוחם חרב ארוכה או לוחם חרב קצרה.

הקֶשת, הרובה,28 החנית והנאגינטה, כולם כלים של לוחמים והשימוש בכל אחד מהם הוא תורת לחימה. אבל יש סיבה לעובדה שרק דרך החרב נקראת "תורת הלחימה".

באמצעות סגולות החרב העולם נשלט, והעצמי נשלט, לכן החרב היא מהותה של תורת הלחימה.

כשלומדים לשלוט בסגולותיה של החרב, אחד יכול לנצח עשרה יריבים. כשאחד יכול לנצח עשרה, עשרה יכולים לנצח מאה, מאה יכולים לנצח אלף, ואלף יכולים לנצח עשרת אלפים. כך, בשיטת הלחימה שלי, האחד הוא כמו עשרת אלפים, וכל תורת הלחימה של הלוחמים נמצאת בה, בלי להחסיר דבר.

ישנן דרכים שונות: ישנם חכמים קונפוציאנים, נזירים בודהיסטים, אומני טקס תה, מומחי הליכות וטקסים, אומני במה ועוד. על אף שכל אלו אינם חלק מדרכו של הלוחם, יש להכיר דרכים רבות לעומק, והדבר שימושי באופנים רבים ושונים.

מרכזי וחשוב ביותר הוא, לכל האנשים, ללטש את הדרך היטב, כל אחד את דרכו שלו.

המילה היפנית ל"תורת לחימה" היא 兵法, heiho, ונכתבת בשני סימנים: 兵 שפרושו לחימה או חייל, 法 שפרושו תורה או חוק. אחת ממשמעויות המילה היא אסטרטגיה. שימוש נוסף של המילה הוא לציון אומנות לחימה בחרב (ראו הערה על תרגום מונחים בתחילת הספר).

לדעת את יתרונותיהם השונים של כלי הנשק של תורת הלחימה

כשלומדים את יתרונותיהם של כלי הנשק השונים, מבינים שיש להשתמש בכל אחד מהם בזמן המתאים ובמצב הנכון.

החרב הקצרה שימושית במרחבים צרים, וכשנמצאים קרוב ליריב. בחרב הארוכה ניתן באופן עקרוני להשתמש כמעט בכל מקום.

הנאגינטה נופלת מהחנית בשימוש בשדה הקרב. החנית יוזמת [התקפה] והנאגינטה מגיבה. באותה רמת המיומנות [של שני לוחמים], החנית חזקה מעט יותר. גם החנית וגם הנאגינטה, בשל תכונותיהן, לא ממש שימושיות במקומות צרים. גם לא צריך להשתמש בהן מול אויב שמתבצר [בתוך מבנה]. הן צריכות להיות בשימוש רק ככלים של שדה קרב. אלו כלים חשובים ביותר בשדה הקרב. אולם כשהאימון בהם נעשה בתוך מבנה, ונצמדים לדקויות, זה יפגע ביעילות השימוש בהם [בשדה הקרב].

הקשתות שימושיות לתמרונים בשדה הקרב, ויעילוֹת בקְרב במרחבים פתוחים. כאשר מציבים אותן לצד נושאי חנית או נשק אחר, הן יכולות להגיב [לאויב] ולתת סיוע במהירות.

הן לא יעילות בהתקפה על טירות, או כשהאויב נמצא במרחק של יותר מ־20 קֶן [כ־36 מ'].29

כיום, לא רק בקָשָתוּת אלא באומנויות [לחימה] שונות, הפרחים רבים והפירות מועטים. אומנויות כאלה לא יעזרו הרבה בזמן אמת, התועלת בהן מועטה.

אין שני לרובה בשימוש מתוך טירה. גם במרחב פתוח, כל עוד לא התחיל הקרב [פנים אל פנים], הוא יעיל מאוד. לאחר שהקרב מתחיל הוא כבר אינו מספיק. יתרון אחד של הקשת הוא שרואים את החיצים שנורים [וכך ניתן לכוון את הירי]; אין רואים את הכדורים שנורים מן הרובים, וזהו חיסרון. יש ללמוד דברים אלו היטב.

לגבי סוס, חשוב מאוד שהוא יהיה חזק, יגיב מהר, ושלא יהיו לו הרגלים רעים.

באופן כללי לגבי כלֵי הלחימה: הסוס צריך שיהיה משובח, החרב הארוכה והחרב הקצרה שישספו כמו שצריך, שהחנית והנאגינטה יחתכו כמו שצריך, ושהקשת והרובה יהיו בנויים חזק ולא יישברו בקלות.

לגבי כל הכלים, אסור שיהיו העדפות, ואסור לאהוב כלי אחד במיוחד. [לדבוק בכלי מסוים] יותר מדי זה כמו פחות מדי. גם לא צריך לחקות אחרים [בבחירת הנשק], צריך ללכת עם מה שנכון לכל אחד. כלי הלחימה צריכים להתאים ייחודית לאדם. גם למפקד וגם לחייל הפשוט, אסור שיהיה אוהב ולא אוהב בכלי נשק. מאוד חשוב ליישם זאת.

מוסאשי מדגיש כי החנית והנאגינטה שימושיות לשדה קרב של ממש ולא לחיי היום־יום בתקופתו, שבה עברו רוב הסמוראים לחיות בערים. מצבי הלחימה בחיי היום־יום היו ללא שריון, ולרוב בתוך או בין מבנים — מִתְאָר שאינו מתאים לכלי הנשק הארוכים.

הוא מתייחס גם למגמה שהחלה להתפשט בתקופתו, של אימונים בתוך אולמות אימון — דוֹג'וֹ — שבהם רצפת העץ חלקה וישרה, בשונה מאימונים בחוץ, במקומות שבהם פני הקרקע טבעיים ודומים לשטח שבו מתרחשים הקרבות בפועל. הוא גם מרמז להיצמדות שיטות הלימוד לְקאטות (תבניות תנועה קבועות) ולהתרחקות מטכניקות לחימה מציאותיות, נקודה שירחיב עליה במגילת הרוח.

הוא מדבר כאן, ולאורך כל הספר, על היעילות כבעלת חשיבות ראשונה במעלה. יש להשתמש בכלי המתאים ובטכניקה הנכונה, המתאימים למקום ולמצב כדי לנצח. אין להעדיף כלי מסוים מכל סיבה שהיא אלא להשתמש במה שנכון כדי להשיג ניצחון — המטרה הסופית. זהו העיקרון המנחה היחיד.

עיקרון זה של תועלתנות — להשתמש רק במה שיכול להועיל, בהתאם למצב, כדי להשיג את המטרה — ניתן להשליכו כמעט על כל תחום. המטרה כמובן משתנה, וממנה יש לגזור את הכלים ודרכי הפעולה כדי להגיע אליה ללא הפרעות וקשיים מיותרים.

תזמון בתורת הלחימה

לכל דבר יש תזמון, אולם התזמון של תורת הלחימה קשה במיוחד להשגה ללא תרגול.

תזמון מופיע סביבנו למשל אצל רקדנים ואצל נגנים. כאשר התזמון והמִקצב מתואמים אצל כולם, זהו תזמון נכון.

באומנויות הלחימה, לירי בקשת ולירי ברובה, ואף לרכיבה על סוס, יש תזמון ומקצב. בכל האומנויות והמיומנויות אין להפר את התזמון והמקצב.

יש גם תזמון למה שאי אפשר לראות בעיניים. גם להתקדמות במשרות כסמוראי יש תזמון. יש זמן לקידום ויש זמן להידרדרות, יש תזמון המתאים למצב ותזמון שאינו מתאים.

למשל גם בדרך המסחר יש תזמון להפוך לעשיר, ויש זמן שבו גם עשיר יֵרד מנכסיו.

בכל דרך יש תזמון מתאים ולא מתאים. לכל דבר יש זמן לשגשוג וזמן להתנוונות. יש להבחין ביניהם היטב.

בתורת הלחימה יש תזמונים שונים. הבסיס של הלחימה, והמייחד אותה, הוא לדעת קודם כול את המקצב המותאם [למקצב היריב], ואז להכיר את המקצב השונה [משלו]. בתוך התזמונים של גדול וקטן, מהיר ואיטי, יש להבין את התזמון של הפגיעה, של ההפסקה [עצירה, חוסר תנועה], ואת המקצב הנגדי [לזה של היריב]. אם לא מגיעים להבנה של המקצב הנגדי הזה, תורת הלחימה לא תהיה שלמה.

דרך הלחימה היא לדעת את התזמון והמקצב של כל יריב ולהשתמש בתזמון שהוא לא יעלה על דעתו; לשחרר תזמון של "ריק" מתוך תזמון של "חוכמה", וכך לנַצח.

לאורך כל המגילות נכתב על עניין התזמון. יש ללמוד זאת לעומק, זהו נושא שיש לתרגלו היטב.

תזמון ומקצב — 拍子, hyoshi — מוסאשי משתמש במילה זו במשמעות מורכבת. צריך להתייחס אליה כשילוב של תזמון, זמן, מקצב, או קצב. לעיתים היא תתפרש כך ולעיתים אחרת, ולפעמים כל המשמעויות האלה ביחד (ראו הערה על תרגום מונחים בתחילת הספר).

ראשית מבינים את התזמון והמקצב של היריב, ואז מייצרים מקצב אחר משלו, שיוציא אותו משיווי משקל. יש תזמון מתאים לתנועות גדולות ולתנועות קטנות, מִקצב מהיר ומִקצב איטי, ואותם יש לדעת. יש תזמון נכון שבו יהיה אפשר לפגוע ביריב, ויש תזמון שבו יש לעצור ולא להכות או לנוע. מוסאשי מדגיש כחשוב ביותר את התזמון הנגדי לזה של היריב, באמצעותו לא נסחפים למקצב היריב אלא שוברים אותו.

ה"חוכמה" היא הידע והתרגול שנצברו באימונים רבים. מתוכם נובע בזמן לחימה ה"ריק". זהו התזמון שיוצא כמו מעצמו בתוך הקרב, ללא מחשבה מקדימה או כוונה מודעת, שהם גורמים מפריעים בקרב (ראו הסבר בעמוד 42).

הלכתי יומם וליל בדרך תורת הלחימה אִיצִ'י רִיוּ שכתבתי עליה למעלה, יישמתי אותה, ובאופן טבעי התרחבה תודעתי, ואני כותב עליה לראשונה, כשיטת לחימה הן בקנה מידה גדול [צבא] והן בקנה מידה קטן [לוחם אחד]. אני מוסר זאת לעולם בחמש המגילות האלו: אדמה, מים, אש, רוח, ריק.

ישנם עקרונות מנחים למי שמעוניין ללמוד את השיטה שלי:

1. יש לחשוב ישר [באופן כן]

2. יש לתרגל את הדרך

3. יש להתנסות באומנויות שונות

4. יש להכיר את דרכי המקצועות השונים

5. יש לדעת את היתרונות והחסרונות בכל דבר

6. יש לפתח יכולת אבחנה לגבי טיבם האמיתי של דברים

7. יש לדעת את הדברים שלא נראים לעין

8. יש לשים לב גם לפרטים הקטנים

9. אין לעשות מה שאינו מועיל

ככלל, צריך לתרגל את דרך אומנות הלחימה תוך שזוכרים ומקיימים עקרונות אלו.

מה שייחודי לדרך זו הוא שקשה להיות למומחה בתורת הלחימה אם לא מביטים משדה ראייה רחב, ישירות על הדברים כפי שהם.

אם לומדים תורה זו עד תום, אחד לא יפסיד — לא לעשרים וגם לא לשלושים אויבים.

קודם לכול הוא שרוח תורת הלחימה תהיה בנו תמיד, ושנלך תמיד היישר בדרך. או אז נכה וננצח בידינו, ננצח באיך שאנו רואים בעינינו, ובאמצעות התרגול נשיג תנועת גוף חופשית וננצח גם בגופינו, אף רוחנו תתורגל בדרך וננצח גם ברוח. כשמגיעים לכל היכולות האלו, האם אפשר להפסיד למישהו?

וכשמדובר בקנה מידה גדול, מנצחים באיכות האנשים, מנצחים בשימוש במספר האנשים, מנצחים בהתנהלות האישית, מנצחים בדרך הממשל בארץ, מנצחים בטיפוח העם, מנצחים בשמירה על סדר וחוקי העולם. בכל תחום שהוא יודעים איך לא להפסיד, איך לשמר את עצמנו, איך לשמור על שמנו. זוהי דרך תורת הלחימה.

שִינמֶן מוּסָאשִי. השנה השנייה לתקופת שוֹהוֹ [1645], השנים עשר לחודש החמישי.

מר טֵרָאוֹ מָגוֹ נוֹ ג'וֹ.

טֵרָאוֹ יוּמֵיוֹ קַטסוּנוֹבּוּ. השנה השביעית לתקופת קַנבּוּן [1667], החמישי לחודש השני.

מר יָמָאמוֹטוֹ גֵנסוּקֶה.30

תשעת הכללים:

1. להיות ישר וכן עם עצמך, בעל יושרה פנימית. לראות את המציאות כפי שהיא.

2. תרגול ואימון בלתי פוסקים.

3. ללמוד תחומים מגוונים ולהתנסות בהם.

4. להכיר תחומים נוספים מעבר לפרקטיקה שלך.

5. להבין מה יעזור ומה לא יעזור בכל מצב, חפץ או תופעה (נשק, טכניקה בקרב, טקטיקה, התנהגות וכו').

6. להבין לעומק את מהותם של דברים, שאינם תמיד כפי שהם נראים במבט ראשון (התקפה של יריב, האם היא רק הטעיה? מה עומד באמת מאחורי מידע מסוים או התנהגות כזו או אחרת?)

7. להתייחס לדברים שמעבר לחוש הראייה (צלילים, ריחות, תחושות, אינטואיציה, ידע).

8. תשומת לב לפרטים.

9. תועלתנות. לעשות רק מה שיתרום להשגת המטרה, לא לעשות מה שלא. להתרכז בדרך ובאמצעים ולא להיות מוסח על ידי מה שלא שייך לעניין (לא לעשות תנועות מיותרות בקרב, לא לבזבז זמן על הרגל מזיק, לא לעסוק במה שלא באמת רלוונטי, לא לתת למחשבה או לרגש לגרום לסטייה מהכיוון שעליו החלטת).

"ננצח" יש לקרוא כ"נהיה הטובים ביותר" או "נתעלה על כל השאר". המשמעות היא שבכל היבט גופני ותודעתי של לחימה נהיה הטובים ביותר, ולכן לעולם לא נפסיד — הן כשמדובר בלוחם יחיד והן כשמדובר במפקד צבאי, מנהיג או ראש מדינה.

המשפט האחרון במגילת האדמה הינו חשוב ביותר להבנת מקוריות מחשבתו של מוסאשי. האתוס הסמוראי המקובל הדגיש פעמים רבות את ההקרבה העצמית למען אדון, או למען מחויבות. לעיתים אף הילל את המוות כהתגלמות מפוארת של ערכי הלוחם, או כמוצא של כבוד ממצבים סבוכים. אך מוסאשי מדבר על לנַצח כדי לחיות. לנַצח כדי לשמר את גופנו ואת שמֵנו.

[9] ni ten ichi ryu 二天一流, "שני רקיעים שיטה אחת" או "שיטת שני הרקיעים". 
[10] אלת הרחמים בבודהיזם היפני.
[11] הכוונה למזל.
[12] שירה יפנית קלאסית.
[13] על משקל ספרא וסייפא. מצופה מהסמוראים להצטיין הן באומנויות הלחימה והן לרכּוֹש השכלה רחבה ולהצטיין באומנויות התרבות כגון כתיבת שירה, ציור, ועוד. מוסאשי מדגיש את החשיבות של צד הסייפא, שלטעמו הוזנח על ידי מעמד הסמוראים בזמנו.
[14] הכוונה היא לא לפחד מהמוות, ולדעת למות כשצריך ובאופן הולם. 
[15] מיומנויות לחימה מגוונות שהיה על בני מעמד הסמוראים ללמוד.
[16] 道場, dojo — מקום אימון לאומנויות לחימה. 
[17] החלוקה לארבעת המעמדות החברתיים ההייררכיים העיקריים ביפן הפיאודלית, בסדר זה. 
[18] יין אורז יפני.
[19] את הבתים ביפן היו בונים נגרים, שכן היו עשויים עץ. 
[20] ארבעת הענפים של משפחת האצולה פוּגִ'יוָוארָה מהמאה השמינית.
[21] ביפנית daiku ,大工 — המילה נכתבת כצרוף של הסימנית "גדול" והסימנית "תכנון" או "מיומנות".
[22] הכוונה כאן למידות במובן של קנה מידה, גדָלים. 
[23] 地水火風空 — chi, sui, ka, fu, ku — חמשת היסודות שמהם מורכב היקום במחשבה הבודהיסטית. מוסאשי אינו משתמש בהם במובן הבודהיסטי אלא נותן להם משמעות משלו. "ריק" במשמעות "אין", void. 
[24] nito ,二刀 — שתי חרבות.
[25] נשיאת שתי חרבות בחגורה, ארוכה (קטאנה) וקצרה (וקיזאשי), הייתה זכות בלעדית, חובה וגם סמל של בני מעמד הלוחמים השליט — הסמוראים. מנהג זה החל ביפן במאה ה־16 ונמשך עד ביטול מעמד הסמוראים, בשליש האחרון של המאה ה־19.
[26] 二刀一流, שתי חרבות שיטה אחת, או שיטת שתי החרבות — גם במובן של שיטה אחת הכוללת הכול.
[27] יארי, 槍 — חנית או רומח, לא שימשה בדרך כלל להטלה אלא לדקירה וחיתוך. נאגינָטה, 薙刀 — להב ארוך מעוקל, חד בצדו החיצוני, המחובר למוט ארוך.
[28] הרובים ביפן בתקופתו של מוסאשי היו רובי בריח פתיל (matchlock guns). לצורך הירי הדליקו פתיל שהצית את אבק השריפה. סוחרים פורטוגזים הביאו אותם לראשונה ליפן בשנת 1543, ובתוך זמן קצר החלו היפנים לייצר אותם בעצמם, ואף הכניסו שיפורים שאפשרו בין השאר שימוש גם בזמן גשם.
[29] טווח יעיל של קשת קרב יפנית היה 100 מטר ויותר. מוסאשי מתכוון ככל הנראה לטווח קשת שבו החץ יכול לחדור שריון.
[30] בשורה הראשונה חתימתו של מוסאשי והתאריך שבו מסר המגילה לתלמידו טֵרָאוֹ. בהמשך מצוינים שמות האנשים שאליהם עברה המגילה

עוד על הספר

  • שם במקור: The Book Of Five Rings
  • תרגום: גיא רנן
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום, הגות ופילוסופיה
  • מספר עמודים: 136 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 16 דק'
ספר חמש הטבעות והדוקודו מיאמוטו מוסאשי

הקדמה

סמלי הדבר, שהתרגום העברי של "ספר חמש הטבעות" היפני יוצא לאור בסמיכות לאולימפיאדה של טוקיו בשנת 2021, כשהסמל של המשחקים האולימפיים הוא חמש הטבעות השלובות זו בזו. כאשר אימץ הוועד האולימפי הבין־לאומי את הסמל הזה בשנת 1914, כביטוי של אחוות חמש היבשות, ספק אם היו חבריו מודעים לכך ש"ספר חמש הטבעות" של אמן הסַיִף היפני מיאמוטו מוסאשי מראשית המאה השבע עשרה היה כבר קיים. בספר זה הדריך מוסאשי את תלמידיו הסמוראים איך לגבור על יריב קשוח באמצעות שימוש מושכל בשתי חרבות ועל ידי הכרה מעמיקה של יכולות היריב.

במשך כמאה שנים, מאז אמצע המאה התשע עשרה ועד אמצע המאה העשרים, הלכה יפן בדרכו של מוסאשי, נמנעה מעימותים חסרי סיכוי עם בריטניה וגברה על מעצמות חלשות יותר כמו סין הקיסרית ורוסיה הצארית. רק לבסוף הובסה במלחמת העולם השנייה על ידי מעצמות, שלא הכירו את מוסאשי אך פעלו בדרך שהטיף לה, כגון פיתוח נשק חדש וחקר האויב.

בעשרות השנים שחלפו מאז תבוסתה הצבאית השיגה יפן הישגים כלכליים אדירים, כשהיא מיישמת את עקרונותיו של מוסאשי בתחום התעשייתי ומייצרת את המוצרים המתוחכמים והמבוקשים ביותר בעולם. אך גם בתחום הזה נקלעה יפן בסוף המאה העשרים למיתון ולמשבר כלכלי חמור כאשר קמו לה מתחרות תעשייתיות קשות כמו סין ודרום קוריאה, שתפסו את מקומה בקדמת התחרות העולמית. דומה שרק הצלחה באולימפיאדה של טוקיו, בהסתמך על עקרונותיו של מיאמוטו מוסאשי, עשויה להחזיר את יפן לימי זוהרה.

טוב עשה גיא רנן שתרגם את משנתו של מוסאשי מיפנית קלאסית של ראשית המאה השבע עשרה לעברית של ראשית המאה העשרים ואחת, ובכך העניק לקורא הישראלי מבט על אחד המסמכים שעיצבו את הישגיה הזוהרים ואת כישלונותיה הכואבים של יפן המודרנית.

בן־עמי שילוני

פרופסור אמריטוס בלימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים

חבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים

חתן פרס ישראל בחקר המזרח הרחוק תשפ”א

חתן הפרס השנתי של קרן יפן 2010

מבוא

מִיָאמוֹטוֹ מוּסָאשִי (1584–1645) היה סמוראי ואוֹמן לחימה בחרב מהמעלה הראשונה, ונחשב אולי לגדול לוחמי החרב במסורת היפנית. הוא ללא ספק הידוע שבהם — נכתבו על אודותיו ביפן עשרות מחזות, ספרים וספרי מָאנגָה (קומיקס יפני), והופקו אין ספור סדרות טלוויזיה וסרטים (האחרון שבהם משנת 2020) המספרים על מהלך חייו.

בערוב ימיו התבודד במערה בשטחו של מקדש זן, לא הרחק מהעיר קוּמָמוֹטוּ אשר באי קיוּשוּ. במערה זו (או בסמוך לה) העלה על הכתב את תורתו, שהתגבשה במהלך שנים של לחימה ובעזרת תובנות שהגיע אליהן בשנים מאוחרות יותר. זהו ספר חמש הטבעות.1

מוסאשי מסר את הספר לתלמידו כשבוע לפני מותו, ודרכו הגיע במהלך הדורות עד לידינו. כתב היד המקורי לא השתמר. ההעתקים שבידינו נכתבו כמה עשרות שנים לאחר מותו, וישנם הבדלים קלים בין הגרסאות שנשתמרו.

הספר נכתב כדי לשמש חומר עזר לתלמידי דרך הלחימה של מוסאשי, חיבור המתמצת את עיקרי התאוריה והפרקטיקה של שיטתו. יש בו רקע תאורטי ופירוט של טקטיקות לחימה, עד לרמה של טכניקות ממש ללחימה בחרב. אולם אין זה ספר לימוד, ולא ניתן ללמוד מהספר בלבד את דרכי הלחימה של מוסאשי. הוא נועד להיות ספר עזר לתלמידי השיטה, הלומדים בהדרכתו של מורה.

אך יש בספר הרבה יותר. הספר מציג את תפיסת החיים של מוסאשי כלוחם וכסמוראי, את דרך מבטו על העולם ועל מקומו של האדם בו, ואת הדרך הנכונה שעל פיה יש לחיות את החיים, לפי תפיסתו.

סמוראים ואומנויות לחימה

מוסאשי השתייך למעמד הסמוראים, מעמד הלוחמים ששלט ביפן פוליטית וצבאית בין המאה ה־12 למאה ה־19. במהלך חייו עברה יפן, מתקופה של כ־150 שנים רצופות של מלחמות פְּנים בלתי פוסקות לתקופה ממושכת של שלום תחת שלטונה החזק של שושלת השוֹגוּנִים2 לבית טוֹקוּגָאוָוה.

הסמוראים בתקופתו לחמו בשדות הקרב תחת שליטים מקומיים שנאבקו ביניהם על שטח, שליטה וכוח. הם היו למעשה וָסלים של אדונים אלה, ולהם ניתנה נאמנותם.

כמתחייב ממעמדם למדו כל הסמוראים שימוש בכלי נשק שונים ומקצועות צבאיים נוספים. בין הערכים שהרכיבו את האתוס המעמדי שלהם היו נאמנות, מסירות, אומץ, כבוד, דבקות במשימה ונכונות להקריב את חייהם. ציפו מהם להפגין ריסון ושליטה עצמית, להצניע רגשות ולתת קדימות למילוי חובותיהם על פני כל דבר אחר.

אוֹמנויות הלחימה השונות היוו נדבך חשוב באתוס הסמוראי, במיוחד בתקופה שבה הייתה הלחימה נפוצה ותדירה. בתקופה זו החלו לוחמים שהתמחו בחרב או בכלי נשק אחרים לייסד בתי ספר — שיטות שלימדו את הטכניקות ואת תובנות הלחימה של המייסד. התפתחו מאות שיטות כאלה, שעברו ממורה לתלמיד במשך דורות; רבות מהן שרדו את תהפוכות הזמן ופועלות גם בימינו.

מקצת תלמידי השיטות השונות הפכו את אומנות הלחימה לדרך חיים. הם שאפו להשתפר עוד ועוד, ובאופן טבעי לאמוד את יכולותיהם אל מול אלו של אחרים. כך התפתח מנהג המוּשָה שוּגיוֹ — לוחמים יצאו למסעות ברחבי יפן כדי להתחשל, ללמוד ולזקק את מיומנותם במהלך הדרך, וכדי לקרוא תיגר על לוחמים ידועי שם מאזורים שונים.

לרוב נערכו דו־קרבות בין שני לוחמים באמצעות חרב עץ, ששימשה לאימונים ולקרבות מעין אלו. גם פגיעתה של חרב כזו הייתה עלולה להוביל לפציעה חמורה ולמוות. לעיתים בחרו הלוחמים להשתמש בחרבות אמיתיות — ואז הייתה התוצאה כמעט תמיד מותו של אחד הצדדים. זה היה המבחן האולטימטיבי של הלוחם: לבחון את עצמו בקרב לחיים ולמוות.

בעבור לוחמים אלו, שיפור מיומנויות הלחימה שלהם היה המטרה העיקרית בחייהם והם הקדישו לכך הכול. מוסאשי היה אחד המוצלחים שבהם.

חייו של מוסאשי

בשנות השלושים של המאה העשרים פרסם הסופר יוֹשִיקָאוָוה אֵייגִ'י רומן היסטורי רחב יריעה על חיי מוסאשי. הספר זכה מאז לקוראים נלהבים רבים. עלילתו יצרה שלד שסביבו כתובים ספרים, סרטים וסדרות רבות שנוצרו מאז, והמסופר בו התקבע במידה רבה בתור עובדות היסטוריות לגבי חייו של מוסאשי.

אולם למעשה, על אף שישנם סיפורים רבים על עלילותיו של מוסאשי ופולקלור עשיר צמח סביב מפגשיו עם אומני לחימה אחרים, המידע ההיסטורי המבוסס על אודותיו אינו רב. מקורות שונים מביאים גרסאות שונות לאירועים שונים בחייו, והתמונה אינה ברורה לחלוטין.

הגרסה הרווחת היא כי הוא נולד בשנת 1584 בכפר במחוז הִיוֹגוֹ, לא רחוק מהעיר הִימֵגִ'י של ימינו. אביו המְאמץ היה סמוראי בשם שִינמֶן מוּנִיסָאי, שהיה מומחה בעל שם בכלִי לחימה שנקרא ג'וּטֶה.3

ייתכן שמורו הראשון של מוסאשי היה אביו המאמץ. בכל אופן, בעודו נער יצא מוסאשי לנדודים ברחבי יפן כדי להשתלם בלחימה בחרב ולשפר את מיומנויותיו. במהלך השנים לחם מוסאשי ביותר משישים דו־קרבות מול לוחמים בשיטות שונות, מומחים בכלי נשק שונים, ולא הפסיד אף לא באחד.

בקְרב בשימוש בכלי נשק, בשונה מלחימה בידיים ריקות, אין כלל מקום לטעויות. חלקיק שנייה של הסחת דעת, שיקול אחד מוטעה או תנועה מיותרת קטנה עלולים להכריע את הקרב, ופירוש הדבר לרוב פציעה קשה או מוות. העובדה ששרד שישים קרבות כאלה מעידה עליו יותר מכל דבר אחר ומעניקה גושפנקה מוצקה לרעיונותיו ולתפיסתו.

מלבד הדו־קרבות הרבים שבהם השתתף לחם מוסאשי ככל הנראה גם בכמה מערכות, מהגדולות של התקופה. ככל הנראה נטל חלק בקרב סֵקִיגָהָארָה, שהתרחש בשנת 1600, כחלק מצבא המזרח המנצח.4

בשנים 1614–1615 נטל כנראה חלק באחת או שתיים מהמערכות של המצור על טירת אוסאקה, גם הפעם בצבא טוקוגאווה המנצח.5

בשנים 1637–1638 לחם נגד המורדים במרד שִימָבָּרָה,6 ושם גם נפצע ברגלו.

מוסאשי היה למעשה רוֹנִין — סמוראי ללא אדון. הוא מעולם לא קיבל על עצמו תפקיד רשמי, משרה עם מעמד ומשכורת קבועה, כפי שהיה נהוג במעמדו. הוא העדיף להישאר חופשי. לאחר תקופה ממושכת של נדודים סייע מוסאשי באופן זמני למספר דָאימִיוֹ — שליטים פאודליים מקומיים — במגוון תפקידים. נוסף על עיסוקו בהוראת לחימה בחרב ואסטרטגיה צבאית, הוא פעל גם כמעצב גנים וכמתכנן ערים. גם בתקופה זו עוד ערך כנראה כמה דו־קרבות עם לוחמים ידועי שם, וניצח בכולם.

בשנותיו האחרונות התמקם בעיר קוּמָמוֹטוֹ שבאי קיוּשוּ. שם עסק בין היתר, עד מותו ממחלה בשנת 1645, בפיסול, כתיבת שירים, קליגרפיה, טקס תה וציור בדיו. רבות מעבודותיו נותרו עד ימינו, והן ברמה אומנותית גבוהה ביותר. מקצתן הוכרזו על ידי ממשלת יפן כ"נכסי תרבות חשובים" — תואר רשמי הניתן ליצירות אומנותיות ותרבותיות היסטוריות נבחרות.

מוסאשי מעולם לא התחתן ולא היו לו ילדים משלו, אך היו לו שני בנים מאומצים.7

שיטת הלחימה של מוסאשי, נִי טֶן אִיצִ'י ריוּ, עברה גלגולים שונים במהלך מאות השנים שחלפו מאז שייסד אותה. כיום פועלים עדיין כמה ענפים של שיטה זו ללחימה בחרב, המיוחסים למוסאשי ותלמידיו. הם מתאפיינים בשימוש בשתי חרבות בו־זמנית, חרב בכל יד.

מלבד ספר חמש הטבעות מיוחסים למוסאשי עוד שני מסמכים:

הֵייהוֹ סַנג'וּגוֹ קָג'וֹ — "35 הסעיפים של תורת הלחימה" — נכתב כנראה כשנתיים לפני שהחל בכתיבת ספר חמש הטבעות. מסמך זה כשמו כן הוא, 35 סעיפים שבהם רשומים עקרונות תורת הלחימה של מוסאשי, שעליהם הרחיב מאוחר יותר בספר. (למסמך זה כמה גרסאות וייתכן שלא נכתב על ידי מוסאשי עצמו אלא על ידי תלמידו, לאחר מותו של מורו).

דוֹקוֹדוֹ — מסמך בן 21 סעיפים, המתארים את העקרונות שלפיהם חי את חייו. הוא נתן את המסמך לתלמידו כשבוע לפני מותו, יחד עם ספר חמש הטבעות. מסמך זה מתורגם כאן לראשונה לעברית ומופיע בַּנספח.

על הספר

ספר חמש הטבעות מורכב מחמישה חלקים, חמש מגילות: אדמה, מים, אש, רוח וריק. לארבע הראשונות יש הקדמה וסיכום קצר.

הראשונה, מגילת האדמה, נפתחת בהקדמה שבה מוסאשי מביא רקע קצר על עצמו ומציין את הסיבות שהביאו אותו לכתיבת הספר. הוא ממשיך ומסביר על מבנה הספר ומתאר בקווים כלליים את תפיסתו ואת עקרונות תורתו.

בשנייה, מגילת המים, מוסאשי מפרט יותר על עקרונות מרכזיים בשיטה, על מצב התודעה שאליו יש לשאוף ועל דרך ההתנהלות הגופנית בזמן לחימה. בהמשך הוא מסביר כמה עקרונות טקטיים, טכניקות בסיסיות ושיטות לחימה ייחודיות לתורתו.

השלישית, מגילת האש, מוקדשת ברובה לפירוט של טכניקות ספציפיות בעת קרב, כמו גם טקטיקות להשפעה פסיכולוגית על היריב ועל עצמנו בזמן לחימה.

ברביעית, מגילת הרוח, מתוארים חסרונותיהן של שיטות לחימה אחרות. חסרונות אלה מנותחים בהגיונו הקר של המחבר.

המגילה האחרונה, מגילת הריק, קצרה במיוחד. היא מהווה מעין תמצות קצרצר של הספר ומצביעה על המקום שאליו יש לשאוף ושאליו יגיע מי שהלך בַּדרך והגיע לשליטה מלאה בה.

הספר כתוב בשפה לקונית ותמציתית מאוד, עד כדי כך שקשה לעיתים לרדת לסוף דעתו של המחבר. אין בו התפלפלויות או גלישה לדיונים פילוסופיים. הכול פשוט, מעשִׂי וישר לעניין. יש בו רק מה שצריך להיות בו, ממש בהתאם לתפיסה המובעת לאורך כל הספר.

סברה מבוססת למדי היא שמוסאשי לא הספיק להשלים את הספר, ומה שהגיע לידינו הוא למעשה טיוטה לא סופית שלו. קטעים לא ברורים מספיק, חזרות במקומות מסוימים וחוסר אחידות במקומות אחרים מחזקים טענה זו.

מוסאשי יוצא דופן בנוף היפני של תקופתו בכך שהוא כותב בשפה מקורית משלו. בניגוד למקובל, כפי שהוא מעיד בעצמו בהקדמה, הוא אינו נשען כלל על מושגים ורעיונות בודהיסטיים או קונפוציאניים שרווחו באותה תקופה, ואף לא נעזר בחיבורים צבאיים או אסטרטגיים קודמים. גם כשהוא שואל מושגים קיימים הוא יוצק בהם תוכן אחר, שונה מן המקובל.

הוא אינו מתייחס לתפיסות ומושגים מטאפיזיים, רוחניים או דתיים, ולא משתמש בהם כשהוא פורשׂ את משנתו. הוא אינו עוסק ב"אנרגיות" כאלה ואחרות, או בכוחות מיוחדים המגיעים מתוך תרגול רוחני כלשהו. זאת אף על פי שתפיסות כאלו היו נפוצות בטקסטים על אומנויות לחימה אז, ובמידה רבה גם היום. כפי שמשנתו מַכתיבה, הוא תמיד נשאר עם שתי רגליים על הקרקע, ונותן מקום אך ורק למה שעבר את המסננת האכזרית של לחימה לחיים ולמוות.

ניתן לומר שהוא בולט כנון־קונפורמיסט בתוך התרבות היפנית של תקופתו. אחדים מרעיונותיו מהפכניים, מודרניים באופיים וקוראים תיגר על המסורת והמוסכמות הנהוגות ביפן, שאז כמו היום היו בעלות השפעה חזקה ביותר.

בין התפיסות הייחודיות לו ניתן לציין את גישתו להוראה, שדוגלת בהתאמת החומר והקצב לכל תלמיד ותלמיד לפי יכולתו. הוא התנער ממסורות של "ידע סודי" וחומר מתקדם ואפוף מסתורין הנמסר רק למתי מעט, ובכך למעשה צידד בשיתוף ידע והפצתו. ראויות לציון הביקורת שהוא מותח על מוסכמות נהוגות בעולם אומנויות הלחימה, וכן תפיסתו את מהותו של מעמד הסמוראים.

נקודה חשובה ביותר במשנתו, וחריגה במחשבה היפנית, היא האינדיווידואליזם הבסיסי שלו. לפי גישתו, גם בתוך מציאות שבה כל אחד הינו חלק מהמרקם החברתי והתרבותי שבו הוא חי, בסופו של דבר גורלו של אדם בידיו. על האדם ללכת בדרכו שלו ולא להסתמך על אחרים או על המסורת. גם אין להסתמך על בודהא או על האלים, או כפי שמוסאשי כותב במקום אחר: יש לכבד אותם אך לא לבקש מהם דבר.[8]

אין לצפות לעזרה מאחרים אלא לסמוך על עצמך בלבד. אדם, באמצעות משמעת עצמית, פיתוח יכולותיו וראִייה נכוחה של המציאות, יכול לשפר עצמו, להתקדם ולהגיע אל מטרותיו. צידו האחר של מטבע זה הוא ההבנה שאין להאשים אחרים, או לתלות את הכישלונות בַּסביבה, במזל או בכוח עליון. מה שהאדם עושה הוא באחריותו הבלעדית. ואכן מוסאשי נשאר כל חייו עצמאי — רוֹנִין, סמוראי ללא אדון, ללא מחויבות רשמית אך גם ללא התמיכה והביטחון שבהשתייכות.

מוסאשי בוחן כל דבר בראי הממורק של ההיגיון והיעילות. בניגוד לתרבות שבה גדל אין אצלו כבוד למסורת, והוא אינו מייחס משקל למנהגים ולמוסכמות. אין אצלו הסתמכות על חכמים קדומים או טקסטים קנוניים כאלה ואחרים. מה שעובד ויש בו תועלת — יישאר, מה שלא — לא. פשוט ביותר.

בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים זכה הספר לפופולריות רבה במערב, בעיקר בארצות הברית. הוא תורגם לשפות רבות ויצא לאור באנגלית לפחות בעשרה תרגומים ופירושים שונים. בתקופה שבה עלתה קרנה של יפן כמעצמה כלכלית עולמית, וחברות יפניות רכשו חברות ונכסים אמריקניים חדשות לבקרים, חיפשו במערב אחר סוד ההצלחה העסקית היפנית. חברות ההוצאה לאור במערב שיווקוּ את ספרו של מוסאשי כמפתח להבנת סוד הכוח היפני וכמדריך לאסטרטגיה העסקית של חברות יפניות. טקטיקות הלחימה השונות פורשו כשיטות עסקיות שאותן לומדים היפנים ושבעזרתן הם מנצחים בעולם העסקים. נטען שכל מנהיג, מדינאי ואיש עסקים יפני יודע את הספר על בוריו ומתנהל לפיו.

אמנם הספר ידוע ביפן ורבים קוראים אותו, וגם שם הספר ממשיך לצאת עד ימינו במהדורות שונות, בתרגום ליפנית מודרנית ובצרוף פרשנויות חדשות; עם זאת אין הוא נתפס שם כמדריך עסקי דווקא אלא יותר כמקור השראה והכוונה לבניית אופי חזק, הנותן כלים לחיים מלאים תוך הגעה למיצוי היכולות האישיות. על אף שהספר הוא יציר של תקופה ותרבות כה שונים משלנו, יש בו נקודות מבט מרתקות כמו גם עקרונות מעשיים הניתנים ליישום בחיים המודרניים.

על מה הוא בעצם ספר חמש הטבעות? יש תשובות מספר לכך.

הראשונה והמתבקשת היא כמובן שהספר על לחימה. קודם לכול הוא עוסק באופן מעשי בשאלה כיצד להיות לַלוחם הטוב ביותר ואיך לנצח תמיד את אויבך ולשרוד.

תשובה שנייה היא שהספר עוסק בניהול עימותים. באילו טקטיקות לנקוט ואיזו גישה יש לאמץ כדי לנצח בכל עימות שהוא, גם אם אינו אלים. רבים מעקרונות לחימת החרב המופיעים בספר ניתנים להמרה ולהתאמה לצורך שימוש בתחומים אחרים: העסקי, הבין־אישי ועוד.

תשובה שלישית היא שהספר הוא על איך להיות "מקצוען": איך להתקדם ולהיות הטוב ביותר במקצוע שלך, יהיה אשר יהיה. הספר מציג דרכים וכלים שבאמצעותם אדם יכול למצות את הפוטנציאל הגלום בו. הוא מדבר על איך לעשות כל מה שתלוי בי עצמי כדי להגיע להישגים הגבוהים ביותר בתחום שבו אני עוסק. אין מדובר על דרך קלה או על פתרונות קסם, שכן במציאות אין קיצורי דרך. מה שעומד בבסיס דרכו של מוסאשי הוא משמעת עצמית חזקה ביותר. כך אדם יכול לסלול במו ידיו את דרכו אל מטרותיו.

תשובה נוספת היא שהספר עוסק באיך "להיות מקצוען" גם בחיי היום־יום. איך לבנות את עצמך כדי ליטול שליטה על החיים, כיצד להיות "בעל הבית" של חייך שלך. איך להתמודד עם אתגרים, איך להסתכל על המציאות ללא פניות ואיך לטפל בבעיות ומכשולים.

ישנן כמובן תשובות נוספות.

באמצעות קריאה בספר חמש הטבעות אנו יכולים להציץ אל תוך תרבות וזמן שונים כל כך מאלה שלנו, ולהבין מעט מתפיסת העולם ואופן המחשבה של סמוראי — אומן לחימה בחרב בן המאה ה־17 ביפן. מובן שאין צורך, וגם בלתי אפשרי, לאמץ את כל עקרונותיו כולם. אך מפליא שבכל זאת, רבים מהעקרונות והרעיונות הנגלים לפנינו בעת הקריאה יכולים לתת לנו השראה ולהיות מיושמים על ידינו, כאן בישראל, במאה ה־21.

[1] משמעות השם נובעת מכך שהספר מורכב מחמש מגילות, הנושאות את שמות חמשת יסודות היקום במחשבה הבודהיסטית. יסודות אלו נקראים ביפנית גם חמש הטבעות.
[2] השוֹגוּן היה השליט הצבאי והפוליטי בפועל.
[3] מעין אלת ברזל דקה. מהמוט המרכזי מתפצל מוט ברזל נוסף, ששימש בין השאר ללכידת חרבו של היריב.
[4] הקרב המכריע, שבו צבא המזרח בפיקודו של טוֹקוּגָאוָוה אִיֵיָסוּ גבר על אויביו, ביסס את אחיזתו בשלטון ואִפשר לו להכריז על עצמו בהמשך כשוֹגוּן — שליט צבאי עליון.
[5] המאבק האחרון בין בית טוֹקוּגָאוָוה למתנגדים לו. בעקבותיו שלטה משפחת טוֹקוּגָאוָוה ביפן ללא עוררין כמעט 250 שנה.
[6] נחשב כמרד הגדול ביותר בהיסטוריה היפנית. נטלו בו חלק עשרות אלפי איכרים נוצרים באי קיוּשוּ, שהתקוממו בשל מיסים כבדים ואיסורים על הנצרות.
[7] מנהג נפוץ ביפן של אותה תקופה. סמוראים היו מאמצים למשפחתם, מסיבות שונות, בנים של משפחות אחרות. המאומץ לאו דווקא היה ילד — לעיתים קרובות דובּר באדם בוגר.
[8] סעיף 19 בדוֹקוֹדוֹ. ראו בנספח.

על התרגום

מטרתו של ספר זה היא להביא, לראשונה בעברית, תרגום מלא ומדויק של המקור היפני. הקו המנחה של עבודת התרגום היה להישאר נאמן ככל הניתן לטקסט המקורי, להביא את הכתוב בדיוק כפי שהוא, בלי להחסיר דבר ובלי לשנות.

כפי שנזכר למעלה, עריכת הספר המקורי כנראה לא הושלמה; על כן ישנם בספר משפטים החוזרים על עצמם, או כאלה שנראים מסורבלים. כולם חלק מגוף הטקסט המקורי והובאו כלשונם. אך יחד עם זאת, כדי לעשות את הספר קריא וברור בעברית של ימינו, הוכנסו על ידי המתרגם במקומות הכרחיים הבהרות [בין סוגריים רבועים], באופן שיסייע להבנת הכתוב מבלי לפגוע בשטף הקריאה.

בשל פער התקופות והמרחק הרב, הן הגאוגרפי והן התרבותי, בין יפן של המאה ה־17 לבין ימינו, ספר חמש הטבעות הינו טקסט שמעמיד קשיים לא מועטים בפני אלה שרוצים להבין אותו לעומקו. לכן, בצד הטקסט המתורגם, נוספו הסברים והערות שנועדו להבהיר את משמעות הכתוב, להרחיב בנושאים העולים ממנו ולהכניסם להקשר הנכון. ההסברים מתמקדים ברובם בהבהרת הטקסט ופחות במתן פרשנות או ניתוח שלו. הפרשנות, ובעקבותיה הבחירה אם לאמץ עקרונות ורעיונות מתוך הכתוב, הושארו לקוראים.

הערה על תרגום מונחים, כתיבת שמות ומקורות
heiho, 兵法 — מושג המורכב משני סימנים: 兵 — חייל או לוחם, 法 — חוק, תורה, או שיטה. למושג כמה פירושים קרובים זה לזה, התלויים בתקופה ובהקשר. הוא מציין תורת לחימה, שיטת לחימה וגם אומנות לחימה. שימוש נוסף הוא לציון אסטרטגיה במובנה הצבאי. במקרים מסוימים הוא מציין את תורת הלחימה בחרב בלבד. תרגום המונח בספר נעשה לפי המשמעות המתאימה בכל מקרה ומקרה.

hyoshi, 拍子 — מושג מרכזי זה בתורת הלחימה של מוסאשי כולל למעשה מספר משמעויות קרובות. זהו שילוב של תזמון, מִקצב, קצב וזמן. הוא תורגם לעיתים כתזמון ולעיתים כמִקצב או קצב, בהתאם לתוכן ולהקשר.

shin ,kokoro, 心 — מילה זו קרובה לעיתים במשמעותה ל־mind האנגלית. בעברית היא יכולה להתפרש כרוח, נפש, שכל, מחשבה, לב, כוונה, תודעה, מצב נפשי־רגשי ועוד. בתרגום שלה בספר השתדלתי למצוא את המקבילה העברית ההולמת ביותר, לפי ההקשר וכוונת המחבר.

השמות המופיעים בספר כתובים בצורתם היפנית — שם משפחה ולאחריו שם פרטי.

מקורות

עותק המקור שעל פיו נעשה התרגום הוא זה שאותו מסר בשנת 1667 תלמידו הבכיר של מוסאשי, טֵרָאוֹ מָגוֹ נוֹ ג'וֹ, ושהשתייך לאוסף משפחת הוֹסוֹקָאוָוה.

האפיזודות מחייו של מוסאשי מופיעות ברובן ב־Nihon Bujutsu Shinmyoki מאת Nakazato Kaizan (1933), שבו מצוטטים מקורות עתיקים.

הציטוט מדבריו של קוֹלדוֶול בעמוד 130 הינו מתוך הסרט התיעודי The Dawn Wall (2017).

התמונות בספר צוירו כולן בידי מוסאשי עצמו.

מגילת האדמה
chi no maki 地の巻

לאחר שנות תרגול רבות אני עומד לכתוב לראשונה על אודות הדרך, תורת הלחימה שלי, המכונה נִי טֶן אִיצִ'י רִיוּ.9

התאריך הוא שנת העשרים לתקופת קַנאֵיי [1643], בשליש הראשון של החודש העשירי. עליתי להר אִיוָוטוֹ שבמחוז הִיגוֹ בקיוּשוּ וחלקתי כבוד לשמיים ולקָאנוֹן,10 וכשבודהא מולי, אני, שִינמֶן מוּסָאשִי נוֹ קָאמִי פוּגִ'יוָוארָה נוֹ גֶנשִין, סמוראי שנולד בהָרִימָה, הגעתי לגיל שישים.

מגיל צעיר התעניינתי בדרך הלחימה. בגיל שלוש עשרה לחמתי את הקרב הראשון שלי, ובו גברתי על יריב ששמו היה אָרִימָה קִיהֵאֶה, לוחם בשיטת שִינטוֹ־ריוּ.

בגיל שש עשרה ניצחתי לוחם חזק בשם אָקִיָימָה מ[מקום בשם] טָאגִ'ימָה.

בגיל 21 עליתי לקיוטו ונלחמתי עם לוחמי החרב הידועים ביותר מספר פעמים. לא הייתה אף פעם אחת שבה לא השגתי ניצחון.

לאחר מכן נדדתי במחוזות רבים ופגשתי לוחמים משיטות רבות ושונות. אף שערכתי יותר משישים קרבות, לא הפסדתי ולוּ פעם אחת.

דברים אלו התרחשו בין גיל שלוש עשרה לגיל עשרים ושמונה, תשע.

כשעברתי את גיל שלושים התבוננתי לאחור על הדרך שעשיתי, וחשבתי שניצחתי לא משום שהבנתי לעומק את דרך הלחימה אלא כנראה משום שבורכתי בכישרון טבעי ללחימה, או משום שכך הסתדרו הדברים באופן טבעי,11 או משום שהשיטות האחרות לוקות בחסר.

לאחר מכן התאמנתי השכם והערב כדי להגיע להבנת המהות העמוקה של תורת הלחימה. כשמלאו לי חמישים הגעתי להבנה מלאה וטבעית של דרך הלחימה.

מאז חלף הזמן ללא דרך נוספת שאותה עליי לחקור.

עסקתי באומנויות ומיומנויות שונות תוך יישום עקרונות תורת הלחימה, ובכל אלו לא היה לי מורה.

גם עכשיו כשאני כותב ספר זה, אני לא שואל מושגים קלאסיים, בודהיסטיים או קונפוציאניים ולא עושה שימוש בכתבים צבאיים קדומים, או בתורות צבאיות קודמות.

אני מביע את המחשבה ואת המהות האמיתית של השיטה שלי, כשהשמיים וקאנון כמראָה מולי. בלילה של העשירי בחודש העשירי, ברבע האחרון של שעת הנמר [4:30 לפנות בוקר], אני נוטל את המכחול ומתחיל לכתוב.

המושג "דרך" — ביפנית 道, do — מייצג גם דרך מוחשית אך נמצא בשימוש רחב במובן של דרך חיים, דרך אומנותית, דרך רוחנית או כולן ביחד. הסימנית הזאת, כשהיא באה אחרי סימנית אחרת המציינת את מהות העניין, מרכיבה מילים רבות בתחום האומנויות המסורתיות השונות, שלכולן גם פן פילוסופי או ערכי. למשל: sado — דרך (טקס) התה; kado — דרך הפרחים או איקבנה, סידור פרחים; shodo — דרך הכתיבה או קליגרפיה; וכמובן באומנויות הלחימה — ג'וּדוֹ (הדרך הרכה), קארטה דוֹ (דרך היד הריקה) ועוד. מוסאשי משתמש במושג זה רבות בספרו במובן הכולל של דרך חיים הטומנת בתוכה את מעמדו, תפקידו, מקצועו, התפתחותו האישית ומטרתו של אדם בחייו.

מוסאשי לא הסתפק ביכולותיו הטבעיות ובכך שבעזרתן ניצח את כל יריביו אלא חיפש דרך, מהות. הוא שאף להבין מה אִפשר לו לנצח ואיך ניתן להגדיר זאת ולבנות גוף ידע מסודר, שאותו יהיה אפשר להעביר הלאה. התורה שאותה הוא פורשׂ בספר זה היא תולדה של ניסיון ושל תובנות, שהתגבשו ממנו לאחר מחשבה עמוקה.

דרך הלחימה היא דרכם של הסמוראים. על כל המפקדים לקיים דרך זו, וגם על כל החיילים לדעת אותה. [אך] בימינו אין לוחם שמקיים דרך זו בשלמותה.

ישנן דרכים שונות שאליהן ליבם של האנשים נוטה והם מתַרגְלים אותן: בודהיזם היא הדרך המושיעה את האדם, הקונפוציאניזם היא הדרך המכוונת את הלמידה, לרופאים יש את דרך הריפוי של מחלות שונות. ישנו המשורר המלמד את דרך הוָואקָה,12 וגם מורה טקס התה, ומורה דרך הקשת, ועוד אומנויות ומיומנויות שונות. אך מעטים האנשים הנמשכים אל דרך הלחימה.

מלכתחילה, הסמוראים עוסקים הן בדרך הלחימה והן בדרך התרבות,13 וזהו דבר בסיסי. גם אם הוא חסר כישרון, על הלוחם להשקיע בדרך הלחימה בשל מעמדו בחברה.

כשבוחנים את ליבם של הלוחמים, בדרך כלל מבינים שדרכם היא דרך המוות.14 אולם דרך זו אינה שמורה ללוחמים בלבד. גם הנזירים, גם הנשים, גם האיכרים ואף אלו שמעמדם נחות יותר יודעים מהי חובה, ויודעים בושה. אין אפליה כשמדובר בהחלטה על מוות.

מהותה של דרכו של הלוחם היא להתעלות על שאר האנשים בכל דבר שהוא. אם זה לנצח בדו־קרב מול יריב יחיד, או אם זה לנצח בקרב מול יריבים מספר. למען האדון, או למען עצמך, או כדי לזכות בתהילה ולרכוש מעמד. זוהי מעלתה של תורת הלחימה.

רוֹוחת מחשבה שאף אם לומדים את תורת הלחימה, היא לא תעמוד לעזר בזמן אמת. בנוגע לכך אומַר כי המהות האמיתית של תורת הלחימה היא תמיד להתאמן באופן שיהיה שימושי וללמד דברים שיועילו במציאות, במגוון רחב של מצבים.

בהתאם למקובל בתקופתו, מוסאשי טוען שלכל אדם, לפי מעמדו, ישנה דרך שלפיה עליו לחיות את חייו. הפירוש של מוסאשי לאופן שבו על בני מעמד הלוחמים — הסמוראים — לחיות את חייהם (אתוס ערכי שנקרא מאוחר יותר בשם הכללי בּוּשִידוֹ — דרך הלוחם), ומה שמבדיל אותם ממעמדות אחרים, ומכך גם מהווה את מהותה של תורת הלחימה, הוא בפשטות לעשות מה שצריך כדי לנצח בכל דבר, להיות הכי טוב במה שאתה עושה; או במילה אחת — מצוינוּת.

על דרך הלחימה

בסין וגם ביפן, האנשים שהלכו בדרך זו נקראו תמיד מומחי אומנות הלחימה. לסמוראי אין אפשרות שלא ללמוד אומנות זו. בימינו מתהלכים בעולם אנשים הנקראים אומני לחימה, אך הם לוחמי חרב בלבד.

רק לאחרונה כוהני המקדשים בקָשִימָה שבמחוז הִיטָאצִ'י, ובקָאטוֹרִי, ייסדו שיטות לחימה [בחרב] אשר נטען שנמסרו על ידי האלים. הם עברו במחוזות שונים ולימדו אותן לאנשים.

אולם כבר מקדם התקיימו עשר מיומנויות ושבע אומנויות;15 מתוכן, תורת הלחימה בחרב לבדה לא מביאה ליתרון ולניצחון. אם נתלים אך ורק בתורת הלחימה בחרב, אי אפשר אף להבין את תורת הלחימה בחרב עצמה. כמובן שדרך החרב לבדה אין בה די כדי להיקרא אומנות לחימה.

כשמתבוננים בעולם רואים שאומנויות שונות הופכות למוצרים למכירה, ואף אנשים חושבים על עצמם כעל מוצרים. גם כלים שונים מיוצרים במחשבה שהם רק מוצר למכירה. אם נחלק הכול לפרחים ולפירות, נראה שיש יותר פרחים מפירות.

זה בולט במיוחד באומנויות הלחימה. אנשים מקשטים אותן בצבעים ומפריחים בהן פרחים, מתרברבים בטכניקות שלהם ופותחים דוֹג'וֹ16 כאלה ואחרים. שם הם מלמדים את הדרך, ושם לומדים [תלמידים] במחשבה שיפיקו מכך משהו. כמו שאומרים, "מיומנות חלקית מביאה לכישלון" — זה בדיוק כך.

בימיו של מוסאשי, לאחר כמאה וחמישים שנה של מלחמות פנים בלתי פוסקות — תקופת "הארץ במלחמה" — נכנסה יפן לתקופה ממושכת של שלום ושגשוג, תחת שלטונם של השוֹגוּנים (שליטים צבאיים) לבית טוֹקוּגָאווָה. בתקופה זו, שבה כמעט לא היו מלחמות, החלה בקֶרב הסמוראים מגמה של התמקצעות והתמקדות בתחומים מסוימים כמו קשתות או לחימה בחרב. אז גם החלו להתרבות בתי ספר — שיטות מסודרות שהתמחו בלחימה בחרב בלבד. זאת בשונה מהסמוראים של דורות קודמים שנדרשו ללמוד, להתאמן, ולהשתמש במגוון של כלי נשק ושל יכולות לחימה.

מוסאשי טוען כי מהות אומנות הלחימה רחבה הרבה יותר, ושלוֹחם אמיתי אמור לשלוט בכל כלי הלחימה והיכולות השונות ולא בחרב בלבד.

הוא מזכיר את שיטות הלחימה שמקורן בשני מקדשי שינטו (הפועלים עד היום) המוקדשים לאלים המקושרים לחרבות וללחימה. מהמסורות האלו התפתחו במשך השנים שיטות חרב רבות הקיימות עד היום. שתי השיטות שאליהן הוא מתייחס הן Tenshin shoden katori Shinto ryu ו־Kashimashin ryu.

מוסאשי גם תוקף את התרחקותן של שיטות לחימה מהמציאות הקרבית שממנה נולדו, ועל נטייתן "להתקשט בפרחים וקישוטים" וכך לאבד מיעילותן. הוא מפרט על כך בהמשך.

כעיקרון, האנשים חיים ומתפרנסים באחת מארבע דרכים: לוחמים [סמוראים], איכרים, בעלי מלאכה, סוחרים.17

הראשונה היא דרך האיכרים. הזמן חולף על האיכרים כשהם מכינים בחריצות את כלי העבודה החקלאיים השונים, [ומשתמשים בהם] מתוך ידיעת חילופי העונות. זוהי דרך האיכרים.

השנייה היא דרך המסחר. לדוגמה יצרן הסָאקֶה.18 הוא מכיר את הכלים ושיטות הייצור ומתפרנס מידיעתו את היתרונות והחסרונות שלהם. דרכו של הסוחר היא לעשות רווח לעצמו. זוהי דרך המסחר.

השלישית היא דרך הלוחם. הלוחם מצטייד במגוון כלי נשק ומכיר את מאפייניו ושימושיו של כל אחד מהם. זו אמורה להיות דרכו של הלוחם. לוחמים שאין ברשותם כלי נשק, ואינם בקיאים ביתרונותיו של כל אחד מהם, האין הם חוטאים לשמם כלוחמים?

הרביעית היא דרך בעלי המלאכה. הנגר מצטייד במגוון כלי עבודה, הוא מיומן בשימוש בכולם, ובאמצעות סרגל הנגרים עובד בהתאם לסרטוטים. הוא משתמש במיומנות זו ללא לאות וכך מתפרנס.

אלה הן ארבע הדרכים של הלוחמים, האיכרים, בעלי המלאכה, והסוחרים.

אני מבקש להמשיל את דרך הלחימה לדרכו של הנגר. כדי להמשיל אותה לנגרות אדבר על "בית".19 אומרים "בתי האצולה", "בתי הלוחמים", "ארבעת הבתים",20 "נפילת הבית", "המשכיות הבית". גם אומרים "מאותו הבית" במובן של אותו סגנון או אותה הרוח. לכן, משום השימושים האלה במילה "בית", אשתמש בדרכו של הנגר כמשל.

המילה נגר נכתבת באמצעות המילים "לתכנן" ו"גדול".21 גם דרך הלחימה עוסקת בתכנון גדול, ולכן אשאל מעולם הנגרות כדי לכתוב עליה.

אם תרצה ללמוד את תורת הלחימה, למד ספר זה היטב. המורה הוא המחט והתלמיד החוט, יש לתרגל ללא לאות.

נגרות כמשל לדרך הלחימה

המְפקד, כמו ראש הנגרים, מכיר את המידות בעולם, מדייק את המידות הנכונות בארצו ויודע את מידות הבתים,22 זוהי דרך המנהיג.

ראש הנגרים יודע את המידות והזוויות של ההיכלים והמקדשים, מכיר היטב את תוכניות הארמונות והבניינים הרב־קומתיים, עושה שימוש בפועלים ובונה בניינים שונים. ראש הנגרים הוא כמו מְפקד הלוחמים.

כשבונים בתים יש למיין את גזעי העצים. את הגזעים שנראים טוב, ישרים וללא בליטות, מציבים כעמודי החזית. באלו הישרים והחזקים אך שיש בהם קצת בליטות, משתמשים לעמודים הפנימיים; אלו שאמנם הם חלשים אך נראים טוב ואין בהם בליטות משמשים למסילות התחתונות והעליונות של דלתות ההזזה ולדלתות עצמן. גזעים בעלי בליטות ועקמומיים אך חזקים צריך לבחון היטב, וניתן להשתמש בהם. אם עושים כך, הבית יעמוד במשך תקופה ארוכה. בעצים שיש בהם בליטות רבות והם גם עקומים וחלשים אפשר להשתמש בתור פיגומים, ואחר כך כחומר בעירה.

על ראש הנגרים להכיר היטב את יכולותיהם של הנגרים שלו, ולהטיל עליהם עבודות המתאימות להם. אם זו בניית הרצפה, או הדלתות, אם זה המסילות או התקרה, כל אחד לפי כישוריו ויכולותיו. על אלה שאין להם כישורים מטילים להניח את קורות הרצפה, ואלה שאף גרועים מהם יכולים להכין יתדות.

אם עושים שימוש באנשים לפי יכולותיהם, העבודה מתקדמת כראוי והביצועים גבוהים.

עבודה יעילה וביצועים גבוהים מושגים כשלא מחמיצים אף פרט, כשמכירים לעומק את כל הנקודות החשובות, כשיודעים להבחין בכל הלכי הרוח, כשמפיחים התלהבות, כשיודעים את הגבולות. מנהיג צריך לשים את ליבו לדברים אלו.

כך הדבר גם כשמדובר בעקרונות תורת הלחימה.

דרך הלחימה

חיילים הם כמו הנגרים העובדים בפיקוחו של הנגר הראשי. משחיזים בעצמם את כלי העבודה, מכינים את כליהם השונים ומכניסים אותם לארגז הכלים, שאותו הם נושאים אל המשימה שאותה קיבלו מהמנהיג. להקציע עמודים וקורות בגרזיני יד, להקציע את הרצפה והמדפים במַקצוּעה, ליצור גילופים ועיטורים, להתאים ולתקן מידות ולדאוג שכל פינה תושלם ביעילות ובמיומנות. זוהי תורתו של הנגר.

מי ששולט היטב במיומנויות הנגרות ויודע היטב את תורת המדידה, יֵיעשה לבסוף בעצמו לראש נגרים.

עניין מהותי בהתנהלותו של הנגר הוא לשמור על כלי העבודה שלו חדים ולהשחיז אותם בשעות הפנאי. מומחיותו, מעצם היותו נגר, היא להכין באמצעות כלים אלו ארונות, מדפים וסוגי שולחנות, ואף חפצים קטנים כמו מנורות עץ ונייר, קרשי חיתוך ומִכסֵי סירים.

חיילים גם הם צריכים להיות כך, יש להבין זאת היטב.

הכרחי שהנגר ידאג שלא יהיו עיוותים, שהחלקים יתאימו זה לזה, ולהקציע היטב במַקצוּעָה בלי לגרום לבקיעים ופגמים.

אם תרצה ללמוד דרך זו, למד היטב ובתשומת לב את כל הכתוב כאן.

באמצעות המְשלה לתחום הנגרות מוסאשי מדבר על מקצועיותם של מפקדים ושל חיילים.

כמו שעל ראש הנגרים לשלוט היטב במִקצוֹעו, לדעת לעבוד לפי תכניות ולהכיר לעומק את תכונות העץ וכישורי הפועלים, כך גם על המפקד לשלוט בתורת הלחימה ולדעת את יכולתם של כוחותיו, לדעת לתכנן את הקרב ולהקצות כוחות מתאימים למשימות השונות.

כמו שהנגר הפשוט יודע לתחזק את כליו, להשתמש בהם בכישרון ולהפיק מהם את התוצרים הטובים ביותר, כך גם על החייל לשלוט בשימוש במִגוון כלי נשק ולדעת מתי נכון להפעיל כל אחד מהם.

תפיסת המקצועיות של מוסאשי יכולה להיות תקפה לכל תחום.

על כך שספר זה על תורת הלחימה מורכב מחמישה חלקים

חילקתי את הדרך לחמישה חלקים. כדי להדגיש את מהותו של כל חלק בפני עצמו, כתבתי חמישה כרכים שהם: אדמה, מים, אש, רוח וריק.23

במגילת האדמה אכתוב על הקווים הכלליים של דרך הלחימה ועל נקודת המבט של אִיצִ'י רִיוּ, השיטה שלי. קשה מאוד להבין את הדרך האמיתית מתורת הלחימה בחרב בלבד. יש לדעת הכול, מהגדול לקטן, מהרדוד לעמוק.

קראתי לחלק הראשון מגילת האדמה, כפי שמכינים ומיישרים את הקרקע כדי לסלול דרך ישרה.

החלק השני, מגילת המים. המים משמשים לנו כדֶגֶם לתודעה, שגם היא צריכה להיות כמו מים. המים מקבלים את צורתם של כלים עגולים וגם של מרובעים, הם נהיים לטיפה אחת, ולאוקיינוס. למים צבע צלול ועמוק. במגילה זו אני עושה שימוש בצבע הצלול הזה כדי לתאר את השיטה שלי.

כשמבינים לעומק את מהות הלחימה בחרב, ויכולים לנצח בחופשיות יריב אחד, אפשר לנצח את כל האנשים בעולם. לנצח אנשים היינו הך הוא גם אם מדובר באלף או עשרת אלפים איש. תורת הלחימה של המפקדים היא לפעול בגדול על פי הקטן, כמו שעל פי דגם קטן אפשר לבנות פסל בודהא ענק.

קשה לכתוב על דברים אלו בפירוט, אך מהות תורת הלחימה היא לדעת את העשרת אלפים על פי האחד. במגילת המים אני כותב על השיטה שלי, אִיצִ'י רִיוּ.

החלק השלישי הוא מגילת האש. כאן אני כותב על לחימה. האש פעם גדולה ופעם קטנה, העוצמה שלה משתנה ולכן היא כמו קרב. דרך הקרב היא זהה, גם אם מדובר בקְרב של אחד על אחד וגם אם מדובר בקְרב של עשרת אלפים מול עשרת אלפים. יש לחקור ולהבין היטב הן את המבט הרחב והן את המבט הפרטני.

דברים גדולים ניתן לראות בקלות, בדברים קטנים קשה להבחין. זאת משום שקשה להניע באופן מיידי מספר גדול של אנשים [ולכן קל להבחין בכך]; אולם כשמדובר באדם יחיד, ההחלטה שלו משנה דברים במהירות. לכן קשה להבחין בדברים הקטנים. יש לחקור היטב נקודה זו.

מה שכתוב כאן במגילת האש נוגע לשינויים שמתרחשים כהרף עין. לכן חיוני לתורת הלחימה לתרגל יום־יום, לשמור על המצב הנפשי הרגיל ולא לתת לו להשתנות [כשהתנאים משתנים].

לאור דברים אלה, במגילת האש אני כותב על לחימה בקרב.

הרביעית היא מגילת הרוח. במגילת הרוח אינני כותב על השיטה שלי, אִיצִ'י רִיוּ, אלא על תורות ומסורות לחימה אחרות הקיימות בעולם.

בנוגע לשם "רוח": אומרים "רוח של פעם", "הרוח של ימינו", "רוח [מסורת] המשפחה" וכדומה. אכתוב בבהירות על מסורות לחימה שונות והשיטות שלהן, זוהי הרוח.

אם לא מכירים היטב את השונה, קשה מאוד להבין את עצמך כראוי.

כל דבר שאותו עושים, עלולים לעשותו בדרך שגויה. לכל דרך שבה הולכים ישנו נתיב שגוּי ללכת בו.

גם אם נלך בַּדרך יום־יום, ונמשיך להאמין כי זו הדרך הנכונה, ליבנו עלול לסטות ממנה [לפתח תפיסה מוטעית לגבי מה נכון]. אך כאשר נסתכל על הדברים באופן ישר וללא פניות, נראה שאין זו הדרך האמיתית. כשלא הולכים בדרך האמיתית, נוצר בתפיסה שלנו עיוות קטן, שבהמשך יהפוך לעיוות גדול. חייבים לחקור זאת היטב.

מקובל להסתכל [משום שאכן זה כך] על שיטות לחימה אחרות כשיטות המתמחות בלחימה בחרב בלבד. אולם עקרונות תורת הלחימה שלי הם משהו שונה לחלוטין.

כדי להכיר את תורות הלחימה השונות אני כותב במגילת הרוח על שיטות אחרות.

החמישית היא מגילת הריק. המגילה הזאת נקראת "ריק" משום שכשאומרים מילה זו, כבר אין חשיבות לשאלה מהו ידע בסיסי ומהו ידע מתקדם. מבינים את המהות האמיתית של הדברים ואז זונחים אותה. דרך הלחימה היא להיות חופשי באופן טבעי, וכך להשיג יכולת עליונה. לדעת את התזמון הנכון בזמן הנכון, להכות באופן טבעי ולפגוע באופן טבעי. כל אלה הם דרך הריק. על הדרך האמיתית והטבעית אני כותב במגילת הריק.

空, ku, עקרון ה"ריק" של מוסאשי מדבר על לא להיצמד לְידע, לדרך או לטכניקה מסוימת. לשחרר את התודעה ואת הגוף ולתת להם לזרום בחופשיות כדי להגיע לביצועים הטובים ביותר. זאת אפשר לעשות רק לאחר שכל הידע נרכש ותורגל זמן רב — להבין את המהות האמיתית ורק אז לזנוח אותה. מוסאשי מדבר על לחימה, אך עיקרון זה יכול להיות תקף למיומנויות ולמקצועות רבים.

אפשר למצוא קווים דומים בין עֶקרון הריק של מוסאשי ובין המחשבה הזן־בודהיסטית. בה מדובר על התנתקות מכבלי התשוקות וההיקשרויות, ומטְרדוֹת ומחשבות מיותרות — על מנת לשחרר את התודעה.

ישנו גם דמיון לתפיסה הדאואיסטית, המדברת על זרימה, על עשייה ספונטנית ללא מאמץ, על תנועה מתמדת.

אולם כאן מדובר בתובנה שמוסאשי הגיע אליה מתוך הניסיון והתרגול שלו. מדובר בגישה מעשית לגמרי: התפקוד הטוב ביותר בקרב הוא כאשר התודעה משוחררת. משוחררת מדאגות ורצונות, לא מתעכבת על חששות, על מה שקרה או על מה שאולי יקרה. כשהיא זורמת כך, יכולת התגובה עולה פלאים. התודעה והגוף מגיבים רק למה שקורה בסביבתם המיידית, לתנאי השטח או לתנועות היריב, בלי מעבר דרך תהליך מחשבתי של ניתוח וכמעט בלי קבלת החלטות מודעת. כמו שאיננוּ חושבים על כל צעד שעושים בעת הליכה. אם היינו חושבים מראש באופן מודע ומתוכנן על כל תנועה של גופנו, בקושי היינו זזים.

במערב מכנים לעיתים מצב תודעתי דומה, של ביצוע ברמה הגבוהה ביותר שבא בטבעיות והוא כמעט בלתי מודע, כניסה ל־zone.

מושג דומה המזכיר מעט תפיסה זו, נמצא בשימוש באומנויות מסורתיות רבות ביפן ומתייחס לתהליך שאותו עובר האומן, הוא shu, ha, ri — לשמור, לשבור, לעזוב:

shu — 守, לשמור — זהו שלב הלימוד הראשוני שבו לומדים, מתרגלים ושומרים על הידע כפי שהועבר.

ha — 破, לשבור — השלב השני, שלב השבירה. שוברים את הידע והטכניקות שנלמדו, משחקים איתם ומוסיפים להם מעצמנו.

ri — 離, לעזוב — השלב האחרון, שלב העזיבה. עוזבים את כבלי הידע, השיטה והחוקים ומאפשרים ליצירה לנבוע באופן טבעי וחופשי כדי ליצור משהו חדש לגמרי.

מושג דומה נוסף בשימוש באומנויות לחימה, אך לא רק בהן, הוא מוּשִין, 無心 — ללא עיבוד במחשבה, או ללא כוונה מודעת.

השיטה הזאת נקראת נִי טוֹ24

קראתי לה נִי טוֹ משום שסמוראים, יהיו בכירים או זוטרים, תפקידם לחגור תמיד שתי חרבות. פעם קראו להן טָאצִ'י וקָטָאנָה, היום קוראים להן קָטָאנָה וּוָקִיזָאשִי. אין צורך לכתוב בהרחבה על כך שכל הסמוראים נושאים שתי חרבות. אין זה משנה אם הם יודעים או לא יודעים מדוע — בארצנו זו דרכם של הלוחמים, לשאת תמיד שתי חרבות.25 כדי להדגיש את היתרון שבשתיהן, קוראים לשיטה נִי טוֹ אִיצִ'י רִיוּ.26

ישנם גם כלי מלחמה כמו יָארִי ונָאגִינָטָה,27 הם נקראים "כלים חיצוניים".

זה נכון שהדרך של אִיצִ'י רִיוּ היא [שהתלמידים] המתחילים אוחזים חרב ארוכה ביד אחת וקצרה באחרת, וכך לומדים את השיטה. כשעומדים להשליך את החיים מנגד [בלחימה], רוצים להשתמש בכל כלי אפשרי שיכול להיות לעזר. לא לעשות שימוש בכלי [שהיה יכול לעזור] ולמות כשאתה חגור בו — זו לא הדרך.

עם זאת, כשמחזיקים כלי בכל אחת מהידיים, קשה להניע את ימין ושמאל יחד כראוי. עושים זאת כדי להתרגל לאחוז חרב ביד אחת.

כשמדובר בכלים גדולים כמו יארי ונאגינטה, אין ברירה [אלא לאחוז בשתי ידיים], אבל החרב הארוכה והקצרה הן כלים שאותם צריך לאחוז כל אחד ביד אחת.

לאחוז חרב בשתי ידיים זה גרוע. זה מפריע כאשר רוכבים על סוס, כאשר רצים, בבִיצה או בשטח בוצי, בשדה אבנים, בעלייה תלולה, בתוך קהל אנשים צפוף. בשמאל אוחזים בקשת, בחנית או בכלי אחר. בכל המקרים האלה משתמשים בחרב ביד אחת, מכאן למדים שלאחוז בה בשתי ידיים זו לא הדרך הנכונה.

[אולם] במקרה שקשה לחתוך ולהרוג [עם החרב] ביד אחת, זה בסדר להשתמש גם בשתי הידיים. זה ודאי לא יצריך מאמץ גדול [אחרי שהתרגלנו לשימוש ביד אחת].

קודם כול, כדי להתרגל להניף חרב ביד אחת, יש להתאמן בשתי חרבות, כשאוחזים כל אחת ביד אחת. לכל אחד בהתחלה החרב תהיה כבדה והוא יתקשה להניף אותה ביד אחת. אבל כל דבר קשה בהתחלה. קשה לדרוך את הקשת, וקשה להניף את הנאגינָטה. כשמתרגלים לכל כלי וכלי דורכים את הקשת בחוזקה, וכשמתרגלים להנפת החרב משיגים את העוצמה של הדרך ויכולים להניף אותה היטב ובקלות.

דרך החרב אינה נמצאת במהירות ההנפה; ראו במגילה השנייה, מגילת המים.

בחרב הארוכה משתמשים במקום פתוח, בחרב הקצרה משתמשים במקום צר, זו הכוונה האמיתית של הדרך.

באִיצִ'י רִיוּ מנצחים גם עם הארוכה וגם עם הקצרה. לכן לא קובעים אורך לחרב, הדרך שלנו היא להגיע למצב שבו ננצח בכל מקרה.

יש מקרים שבהם עדיף להחזיק [ולהילחם] בשתי חרבות יותר מאשר באחת. זה טוב במיוחד כאשר אחד נלחם ברבים וכאשר מתבצרים בתוך מקום סגור.

עכשיו לא אוכל לכתוב בפירוט לגבי דברים אלה. יש לדעת את העשרת־אלפים על פי האחד. כשמגיעים ושולטים בתורת הלחימה, אין אף פרט אחד שלא רואים ומבינים. יש לחקור ולהבין זאת היטב.

לדעת את המשמעות של שני סימני הכתב של תורת הלחימה

בדרך זו [דרך הלחימה] מקובל לקרוא למי ששולט בלחימה בחרב "אומן תורת הלחימה". באומנויות הלחימה השונות, למי שיורה היטב בקשת קוראים קָשָת, למי ששולט בירי ברובה קוראים רובאי, מי שלמד שימוש בחנית נקרא לוחם חנית, ולמי שלמד לחימה בנאגינטה קוראים לוחם נאגינטה. אבל למי שלמד את דרך החרב לא קוראים לוחם חרב ארוכה או לוחם חרב קצרה.

הקֶשת, הרובה,28 החנית והנאגינטה, כולם כלים של לוחמים והשימוש בכל אחד מהם הוא תורת לחימה. אבל יש סיבה לעובדה שרק דרך החרב נקראת "תורת הלחימה".

באמצעות סגולות החרב העולם נשלט, והעצמי נשלט, לכן החרב היא מהותה של תורת הלחימה.

כשלומדים לשלוט בסגולותיה של החרב, אחד יכול לנצח עשרה יריבים. כשאחד יכול לנצח עשרה, עשרה יכולים לנצח מאה, מאה יכולים לנצח אלף, ואלף יכולים לנצח עשרת אלפים. כך, בשיטת הלחימה שלי, האחד הוא כמו עשרת אלפים, וכל תורת הלחימה של הלוחמים נמצאת בה, בלי להחסיר דבר.

ישנן דרכים שונות: ישנם חכמים קונפוציאנים, נזירים בודהיסטים, אומני טקס תה, מומחי הליכות וטקסים, אומני במה ועוד. על אף שכל אלו אינם חלק מדרכו של הלוחם, יש להכיר דרכים רבות לעומק, והדבר שימושי באופנים רבים ושונים.

מרכזי וחשוב ביותר הוא, לכל האנשים, ללטש את הדרך היטב, כל אחד את דרכו שלו.

המילה היפנית ל"תורת לחימה" היא 兵法, heiho, ונכתבת בשני סימנים: 兵 שפרושו לחימה או חייל, 法 שפרושו תורה או חוק. אחת ממשמעויות המילה היא אסטרטגיה. שימוש נוסף של המילה הוא לציון אומנות לחימה בחרב (ראו הערה על תרגום מונחים בתחילת הספר).

לדעת את יתרונותיהם השונים של כלי הנשק של תורת הלחימה

כשלומדים את יתרונותיהם של כלי הנשק השונים, מבינים שיש להשתמש בכל אחד מהם בזמן המתאים ובמצב הנכון.

החרב הקצרה שימושית במרחבים צרים, וכשנמצאים קרוב ליריב. בחרב הארוכה ניתן באופן עקרוני להשתמש כמעט בכל מקום.

הנאגינטה נופלת מהחנית בשימוש בשדה הקרב. החנית יוזמת [התקפה] והנאגינטה מגיבה. באותה רמת המיומנות [של שני לוחמים], החנית חזקה מעט יותר. גם החנית וגם הנאגינטה, בשל תכונותיהן, לא ממש שימושיות במקומות צרים. גם לא צריך להשתמש בהן מול אויב שמתבצר [בתוך מבנה]. הן צריכות להיות בשימוש רק ככלים של שדה קרב. אלו כלים חשובים ביותר בשדה הקרב. אולם כשהאימון בהם נעשה בתוך מבנה, ונצמדים לדקויות, זה יפגע ביעילות השימוש בהם [בשדה הקרב].

הקשתות שימושיות לתמרונים בשדה הקרב, ויעילוֹת בקְרב במרחבים פתוחים. כאשר מציבים אותן לצד נושאי חנית או נשק אחר, הן יכולות להגיב [לאויב] ולתת סיוע במהירות.

הן לא יעילות בהתקפה על טירות, או כשהאויב נמצא במרחק של יותר מ־20 קֶן [כ־36 מ'].29

כיום, לא רק בקָשָתוּת אלא באומנויות [לחימה] שונות, הפרחים רבים והפירות מועטים. אומנויות כאלה לא יעזרו הרבה בזמן אמת, התועלת בהן מועטה.

אין שני לרובה בשימוש מתוך טירה. גם במרחב פתוח, כל עוד לא התחיל הקרב [פנים אל פנים], הוא יעיל מאוד. לאחר שהקרב מתחיל הוא כבר אינו מספיק. יתרון אחד של הקשת הוא שרואים את החיצים שנורים [וכך ניתן לכוון את הירי]; אין רואים את הכדורים שנורים מן הרובים, וזהו חיסרון. יש ללמוד דברים אלו היטב.

לגבי סוס, חשוב מאוד שהוא יהיה חזק, יגיב מהר, ושלא יהיו לו הרגלים רעים.

באופן כללי לגבי כלֵי הלחימה: הסוס צריך שיהיה משובח, החרב הארוכה והחרב הקצרה שישספו כמו שצריך, שהחנית והנאגינטה יחתכו כמו שצריך, ושהקשת והרובה יהיו בנויים חזק ולא יישברו בקלות.

לגבי כל הכלים, אסור שיהיו העדפות, ואסור לאהוב כלי אחד במיוחד. [לדבוק בכלי מסוים] יותר מדי זה כמו פחות מדי. גם לא צריך לחקות אחרים [בבחירת הנשק], צריך ללכת עם מה שנכון לכל אחד. כלי הלחימה צריכים להתאים ייחודית לאדם. גם למפקד וגם לחייל הפשוט, אסור שיהיה אוהב ולא אוהב בכלי נשק. מאוד חשוב ליישם זאת.

מוסאשי מדגיש כי החנית והנאגינטה שימושיות לשדה קרב של ממש ולא לחיי היום־יום בתקופתו, שבה עברו רוב הסמוראים לחיות בערים. מצבי הלחימה בחיי היום־יום היו ללא שריון, ולרוב בתוך או בין מבנים — מִתְאָר שאינו מתאים לכלי הנשק הארוכים.

הוא מתייחס גם למגמה שהחלה להתפשט בתקופתו, של אימונים בתוך אולמות אימון — דוֹג'וֹ — שבהם רצפת העץ חלקה וישרה, בשונה מאימונים בחוץ, במקומות שבהם פני הקרקע טבעיים ודומים לשטח שבו מתרחשים הקרבות בפועל. הוא גם מרמז להיצמדות שיטות הלימוד לְקאטות (תבניות תנועה קבועות) ולהתרחקות מטכניקות לחימה מציאותיות, נקודה שירחיב עליה במגילת הרוח.

הוא מדבר כאן, ולאורך כל הספר, על היעילות כבעלת חשיבות ראשונה במעלה. יש להשתמש בכלי המתאים ובטכניקה הנכונה, המתאימים למקום ולמצב כדי לנצח. אין להעדיף כלי מסוים מכל סיבה שהיא אלא להשתמש במה שנכון כדי להשיג ניצחון — המטרה הסופית. זהו העיקרון המנחה היחיד.

עיקרון זה של תועלתנות — להשתמש רק במה שיכול להועיל, בהתאם למצב, כדי להשיג את המטרה — ניתן להשליכו כמעט על כל תחום. המטרה כמובן משתנה, וממנה יש לגזור את הכלים ודרכי הפעולה כדי להגיע אליה ללא הפרעות וקשיים מיותרים.

תזמון בתורת הלחימה

לכל דבר יש תזמון, אולם התזמון של תורת הלחימה קשה במיוחד להשגה ללא תרגול.

תזמון מופיע סביבנו למשל אצל רקדנים ואצל נגנים. כאשר התזמון והמִקצב מתואמים אצל כולם, זהו תזמון נכון.

באומנויות הלחימה, לירי בקשת ולירי ברובה, ואף לרכיבה על סוס, יש תזמון ומקצב. בכל האומנויות והמיומנויות אין להפר את התזמון והמקצב.

יש גם תזמון למה שאי אפשר לראות בעיניים. גם להתקדמות במשרות כסמוראי יש תזמון. יש זמן לקידום ויש זמן להידרדרות, יש תזמון המתאים למצב ותזמון שאינו מתאים.

למשל גם בדרך המסחר יש תזמון להפוך לעשיר, ויש זמן שבו גם עשיר יֵרד מנכסיו.

בכל דרך יש תזמון מתאים ולא מתאים. לכל דבר יש זמן לשגשוג וזמן להתנוונות. יש להבחין ביניהם היטב.

בתורת הלחימה יש תזמונים שונים. הבסיס של הלחימה, והמייחד אותה, הוא לדעת קודם כול את המקצב המותאם [למקצב היריב], ואז להכיר את המקצב השונה [משלו]. בתוך התזמונים של גדול וקטן, מהיר ואיטי, יש להבין את התזמון של הפגיעה, של ההפסקה [עצירה, חוסר תנועה], ואת המקצב הנגדי [לזה של היריב]. אם לא מגיעים להבנה של המקצב הנגדי הזה, תורת הלחימה לא תהיה שלמה.

דרך הלחימה היא לדעת את התזמון והמקצב של כל יריב ולהשתמש בתזמון שהוא לא יעלה על דעתו; לשחרר תזמון של "ריק" מתוך תזמון של "חוכמה", וכך לנַצח.

לאורך כל המגילות נכתב על עניין התזמון. יש ללמוד זאת לעומק, זהו נושא שיש לתרגלו היטב.

תזמון ומקצב — 拍子, hyoshi — מוסאשי משתמש במילה זו במשמעות מורכבת. צריך להתייחס אליה כשילוב של תזמון, זמן, מקצב, או קצב. לעיתים היא תתפרש כך ולעיתים אחרת, ולפעמים כל המשמעויות האלה ביחד (ראו הערה על תרגום מונחים בתחילת הספר).

ראשית מבינים את התזמון והמקצב של היריב, ואז מייצרים מקצב אחר משלו, שיוציא אותו משיווי משקל. יש תזמון מתאים לתנועות גדולות ולתנועות קטנות, מִקצב מהיר ומִקצב איטי, ואותם יש לדעת. יש תזמון נכון שבו יהיה אפשר לפגוע ביריב, ויש תזמון שבו יש לעצור ולא להכות או לנוע. מוסאשי מדגיש כחשוב ביותר את התזמון הנגדי לזה של היריב, באמצעותו לא נסחפים למקצב היריב אלא שוברים אותו.

ה"חוכמה" היא הידע והתרגול שנצברו באימונים רבים. מתוכם נובע בזמן לחימה ה"ריק". זהו התזמון שיוצא כמו מעצמו בתוך הקרב, ללא מחשבה מקדימה או כוונה מודעת, שהם גורמים מפריעים בקרב (ראו הסבר בעמוד 42).

הלכתי יומם וליל בדרך תורת הלחימה אִיצִ'י רִיוּ שכתבתי עליה למעלה, יישמתי אותה, ובאופן טבעי התרחבה תודעתי, ואני כותב עליה לראשונה, כשיטת לחימה הן בקנה מידה גדול [צבא] והן בקנה מידה קטן [לוחם אחד]. אני מוסר זאת לעולם בחמש המגילות האלו: אדמה, מים, אש, רוח, ריק.

ישנם עקרונות מנחים למי שמעוניין ללמוד את השיטה שלי:

1. יש לחשוב ישר [באופן כן]

2. יש לתרגל את הדרך

3. יש להתנסות באומנויות שונות

4. יש להכיר את דרכי המקצועות השונים

5. יש לדעת את היתרונות והחסרונות בכל דבר

6. יש לפתח יכולת אבחנה לגבי טיבם האמיתי של דברים

7. יש לדעת את הדברים שלא נראים לעין

8. יש לשים לב גם לפרטים הקטנים

9. אין לעשות מה שאינו מועיל

ככלל, צריך לתרגל את דרך אומנות הלחימה תוך שזוכרים ומקיימים עקרונות אלו.

מה שייחודי לדרך זו הוא שקשה להיות למומחה בתורת הלחימה אם לא מביטים משדה ראייה רחב, ישירות על הדברים כפי שהם.

אם לומדים תורה זו עד תום, אחד לא יפסיד — לא לעשרים וגם לא לשלושים אויבים.

קודם לכול הוא שרוח תורת הלחימה תהיה בנו תמיד, ושנלך תמיד היישר בדרך. או אז נכה וננצח בידינו, ננצח באיך שאנו רואים בעינינו, ובאמצעות התרגול נשיג תנועת גוף חופשית וננצח גם בגופינו, אף רוחנו תתורגל בדרך וננצח גם ברוח. כשמגיעים לכל היכולות האלו, האם אפשר להפסיד למישהו?

וכשמדובר בקנה מידה גדול, מנצחים באיכות האנשים, מנצחים בשימוש במספר האנשים, מנצחים בהתנהלות האישית, מנצחים בדרך הממשל בארץ, מנצחים בטיפוח העם, מנצחים בשמירה על סדר וחוקי העולם. בכל תחום שהוא יודעים איך לא להפסיד, איך לשמר את עצמנו, איך לשמור על שמנו. זוהי דרך תורת הלחימה.

שִינמֶן מוּסָאשִי. השנה השנייה לתקופת שוֹהוֹ [1645], השנים עשר לחודש החמישי.

מר טֵרָאוֹ מָגוֹ נוֹ ג'וֹ.

טֵרָאוֹ יוּמֵיוֹ קַטסוּנוֹבּוּ. השנה השביעית לתקופת קַנבּוּן [1667], החמישי לחודש השני.

מר יָמָאמוֹטוֹ גֵנסוּקֶה.30

תשעת הכללים:

1. להיות ישר וכן עם עצמך, בעל יושרה פנימית. לראות את המציאות כפי שהיא.

2. תרגול ואימון בלתי פוסקים.

3. ללמוד תחומים מגוונים ולהתנסות בהם.

4. להכיר תחומים נוספים מעבר לפרקטיקה שלך.

5. להבין מה יעזור ומה לא יעזור בכל מצב, חפץ או תופעה (נשק, טכניקה בקרב, טקטיקה, התנהגות וכו').

6. להבין לעומק את מהותם של דברים, שאינם תמיד כפי שהם נראים במבט ראשון (התקפה של יריב, האם היא רק הטעיה? מה עומד באמת מאחורי מידע מסוים או התנהגות כזו או אחרת?)

7. להתייחס לדברים שמעבר לחוש הראייה (צלילים, ריחות, תחושות, אינטואיציה, ידע).

8. תשומת לב לפרטים.

9. תועלתנות. לעשות רק מה שיתרום להשגת המטרה, לא לעשות מה שלא. להתרכז בדרך ובאמצעים ולא להיות מוסח על ידי מה שלא שייך לעניין (לא לעשות תנועות מיותרות בקרב, לא לבזבז זמן על הרגל מזיק, לא לעסוק במה שלא באמת רלוונטי, לא לתת למחשבה או לרגש לגרום לסטייה מהכיוון שעליו החלטת).

"ננצח" יש לקרוא כ"נהיה הטובים ביותר" או "נתעלה על כל השאר". המשמעות היא שבכל היבט גופני ותודעתי של לחימה נהיה הטובים ביותר, ולכן לעולם לא נפסיד — הן כשמדובר בלוחם יחיד והן כשמדובר במפקד צבאי, מנהיג או ראש מדינה.

המשפט האחרון במגילת האדמה הינו חשוב ביותר להבנת מקוריות מחשבתו של מוסאשי. האתוס הסמוראי המקובל הדגיש פעמים רבות את ההקרבה העצמית למען אדון, או למען מחויבות. לעיתים אף הילל את המוות כהתגלמות מפוארת של ערכי הלוחם, או כמוצא של כבוד ממצבים סבוכים. אך מוסאשי מדבר על לנַצח כדי לחיות. לנַצח כדי לשמר את גופנו ואת שמֵנו.

[9] ni ten ichi ryu 二天一流, "שני רקיעים שיטה אחת" או "שיטת שני הרקיעים". 
[10] אלת הרחמים בבודהיזם היפני.
[11] הכוונה למזל.
[12] שירה יפנית קלאסית.
[13] על משקל ספרא וסייפא. מצופה מהסמוראים להצטיין הן באומנויות הלחימה והן לרכּוֹש השכלה רחבה ולהצטיין באומנויות התרבות כגון כתיבת שירה, ציור, ועוד. מוסאשי מדגיש את החשיבות של צד הסייפא, שלטעמו הוזנח על ידי מעמד הסמוראים בזמנו.
[14] הכוונה היא לא לפחד מהמוות, ולדעת למות כשצריך ובאופן הולם. 
[15] מיומנויות לחימה מגוונות שהיה על בני מעמד הסמוראים ללמוד.
[16] 道場, dojo — מקום אימון לאומנויות לחימה. 
[17] החלוקה לארבעת המעמדות החברתיים ההייררכיים העיקריים ביפן הפיאודלית, בסדר זה. 
[18] יין אורז יפני.
[19] את הבתים ביפן היו בונים נגרים, שכן היו עשויים עץ. 
[20] ארבעת הענפים של משפחת האצולה פוּגִ'יוָוארָה מהמאה השמינית.
[21] ביפנית daiku ,大工 — המילה נכתבת כצרוף של הסימנית "גדול" והסימנית "תכנון" או "מיומנות".
[22] הכוונה כאן למידות במובן של קנה מידה, גדָלים. 
[23] 地水火風空 — chi, sui, ka, fu, ku — חמשת היסודות שמהם מורכב היקום במחשבה הבודהיסטית. מוסאשי אינו משתמש בהם במובן הבודהיסטי אלא נותן להם משמעות משלו. "ריק" במשמעות "אין", void. 
[24] nito ,二刀 — שתי חרבות.
[25] נשיאת שתי חרבות בחגורה, ארוכה (קטאנה) וקצרה (וקיזאשי), הייתה זכות בלעדית, חובה וגם סמל של בני מעמד הלוחמים השליט — הסמוראים. מנהג זה החל ביפן במאה ה־16 ונמשך עד ביטול מעמד הסמוראים, בשליש האחרון של המאה ה־19.
[26] 二刀一流, שתי חרבות שיטה אחת, או שיטת שתי החרבות — גם במובן של שיטה אחת הכוללת הכול.
[27] יארי, 槍 — חנית או רומח, לא שימשה בדרך כלל להטלה אלא לדקירה וחיתוך. נאגינָטה, 薙刀 — להב ארוך מעוקל, חד בצדו החיצוני, המחובר למוט ארוך.
[28] הרובים ביפן בתקופתו של מוסאשי היו רובי בריח פתיל (matchlock guns). לצורך הירי הדליקו פתיל שהצית את אבק השריפה. סוחרים פורטוגזים הביאו אותם לראשונה ליפן בשנת 1543, ובתוך זמן קצר החלו היפנים לייצר אותם בעצמם, ואף הכניסו שיפורים שאפשרו בין השאר שימוש גם בזמן גשם.
[29] טווח יעיל של קשת קרב יפנית היה 100 מטר ויותר. מוסאשי מתכוון ככל הנראה לטווח קשת שבו החץ יכול לחדור שריון.
[30] בשורה הראשונה חתימתו של מוסאשי והתאריך שבו מסר המגילה לתלמידו טֵרָאוֹ. בהמשך מצוינים שמות האנשים שאליהם עברה המגילה