תאי עצב

א.
 

עטוף גלימה לבנה ומבריקה, על גבי ערסל ענקי מחופה מרבד רך, נע אנה ואנה, שכב המלך בכבודו ובעצמו, כפות ידיו תחת ראשו, עוטה כפפות משי לבנות, צופה בי בשתיקה. דווקא אני זוכה לראות אותו במרחק נגיעה, חי וקיים. תיארתי לעצמי שכל זה לא קורה סתם, ושתכף ומיד אחטוף את הבומבה.

המלך התרומם מיצועו על הערסל וירד ממנו בקפיצה, במין גמישות של שמנים, ניגש אליי, חיבק את כתפיי והוליך אותי לספה. התיישבנו.

"ביג-מאמא הכניסה אותך?" שאל בקול רך, קולו המוכר, ואני רק הנהנתי בראשי כי לא יכולתי לדבר.

"מה לביג-מאמא ולך?" שאל.

"הבאתי לה מכתב באמהרית."

הוא הביט בי רגע: "גם אתה חולה?"

"כן," אמרתי. "גם אני."

הכול כאן העציב אותי. לא הבנתי איך זה יכול להיות.

הוא אמר משהו נוסף על המארחת שלי, שבייש אותי.

לא נועזתי להביט סביבי.

"...אז אתה לא מת." אמרתי.

"מת?" תמה, "למה שאהיה מת?" וחייך את החיוך המפורסם שלו – מעלה שפה אחת לעבר עצם הלחי: "זו טעות שלא רצינו לתקן. הקבר הוא של ג'ארי גארון, אחי התאום, שנפטר בלידה."

הוא דיבר, ואני ראיתי סביבו גביעים של גלידת שמנת בחרוטי ואפלים פריכים, ואת משפחתו קשת היום שאיבדה את ביתה ומחכה לאב המשפחה, וֶרנון, שיֵצא מהכלא שריצה בו עונש על הונאה. היכן בלו מון אוף קנטאקי, מוזיקת הבלוז והקאנטרי.

לפתע שלף מצווארון חולצתו שרשרת זהב עם תליון "חי". היה לו מבט צמא. הוא התבונן בי.

"אתה רוצה לשתות משהו, לאכול? יש כאן מכל טוב לאורח מישראל."

"איך אתה יודע שאני מישראל?"

"אני מלך," אמר מבלי להתבלבל, "אגב, מִנַיין האנגלית הטובה שלך?"

חשבתי שאם אתיידד עם המלך, גם המחלה תהיה נסבלת.

"אימא שלי נולדה בשיקגו ואבא שלי בבולטימור. שמי דיוויד, דיוויד סיימון."

זעזוע קל מאוד חלף בו, אלומת אור זרמה בעָצמה בקו האמצע של גופו, מעלה ומטה, וגלים יצאו ממנה החוצה בהמון ממדים, כמו באגם. בה בעת ראיתי מאחוריו, כאילו דרך הקירות, את האחוזה שלו עולה באש. אחוזה שלמה, לא איזה כפר נידח, והלהבות כמו תמכו בגלגל השמש השוקעת והניחו לה לרדת לאטה אל מעבר לגלי המיסיסיפי העכור.

"אתה יודע," אמרתי מהר כדי לשוב למציאות, "מי יאמין שישבתי אתך באותו חדר ודיברתי אתך, שהזמנת אותי לשתות ולאכול ואפילו הנחת לי יד על הכתף."

המלך עצם את עיניו ונראה עייף כאילו אין בו גם לא טיפת מרץ, אפילו לא כדי לעבור לערסל. רק הניד לעברי בסנטרו לשלום ונאנח מעומק לבו.

בפרוזדור הארוך נשענתי על איזו שידה מבריקה, הוצאתי את הפנקס הקטן שלי מהכיס האחורי בג'ינס וכתבתי באנגלית כמה שורות, מבלי לראות דבר. מזרן מפוספס על מיטת קפיצים, עשן מעל מדשאה גדולה, מעל גלי מים, כשנחשול אחד עומד לסובב את הבית על צירו.

חיפשתי את ביג-מאמא ונתתי לה את דף הנייר המקופל, ואמרתי שזה מה שהמלך ביקש לראות דבר ראשון בבוקר. והלכתי.

חזרתי היישר לזרועותיה. אני אומר לזרועותיה כי ברגע שפתחה את הדלת וראיתי אותה קיבלתי התקף חזק ונפלתי עליה. היא הגנה עליי ומנעה ממני להיפגע. השכיבה אותי על הצד, והניחה לי משהו רך מתחת לראש, כדי שנוזלים יוכלו לצאת מן הפה. בעדינות, בלי להפעיל כוח רב מדי על הגוף. גם לא ניסתה למנוע ממני את התנועות ולא לחסום את הפרכוס. לא איבדתי את ההכרה.

הייתי מבולבל. היא ניקתה לי את הפה בעדינות. שחררה את המכנס ההדוק והעבירה אותי למקום בטוח ונוח. היא נשארה אתי עד ששבתי לעצמי. מחיתי את הזיעה מעל מצחי.

ניגשה בפיזוזים לאיזה פרגוד ומאחוריו החליפה את גלימתה ושבה בגלימה לבנה. היא התיישבה מולי. הזדקפתי והעברתי יד בשערי.

היא אמרה: "הצבעים שלבשתי היו חזקים וניגודיים, ירוק-אדום. היה לך התקף של אפילפסיה פוטוסנסטיבית, שבה רק הניגודיות בצבע לבדו, בלי שינוי ברמת האור, גורמת להתקף. זה נדיר."

"אני מרגיש שלווה מוזרה," אמרתי, "שלווה מוזרה."

"תחושות כאלה של שלווה ומודעות מועצמת והאטת הזמן מתקיימות גם בחוויות דתיות," כך אמרה.

"אני מבין מדוע מייחסים משמעות דתית להתקפים. אפילו האגנוסטיים מסוגלים להבין איך התקף כזה מחדיר בך אמונה..."

שתקנו.

ד"ר אידה וד"ר אריק נכנסו בערב.

"זה מתחיל לאט־לאט," אמרתי, "בצורת אשכול פנינים מסנוורות. עוד לפני המופע הפיזי, אני יודע שזה עומד לקרות. מעין מאמץ בגשר האף, בין העיניים, עומס שלא היה שם קודם. ואז מתהווה האשכול המסנוור. בשתי העיניים. הוא ישנו גם כשאני עוצם אותן. בזווית של השעה אחת־עשרה. ואז משתנה לצורה הסופית, נמתח ומתעגל כמו קשת, שתופסת שטח גדול עם קונטור עליון ותחתון, בתוכה מתהווים משולשים שמתחילים לסנוור, קריסטלים בוהקים. סנוור קשה. לא יכול להביט. לא יכול לראות כלום. האאורה הזאת נמשכת עשרים דקות. מופיעה לאט ונעלמת לאט. חוץ מתחושות מוזרות בזמן הסנוור, אין לי כלום. לא כאבי ראש, לא הקאות, לא שכחה. זה לא מופיע בזמן שינה."

הם הקשיבו קשב רב.

אחרי לכתם, אכלנו קצת ושתינו תה ירוק. גם היא יודעת שהוא חי, ולא ניזונה משמועות על מותו.

לא יכולתי עוד לשמור את הדבר אצלי:

"הוא אמר לי שהוא מת לשכב אתך כשאת בזמן התקף."

היא חיקתה נאקות של חזיר ונחרה בבוז. "זה לא יקרה," אמרה.