איך לשרוד כפסיכותרפיסטית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
איך לשרוד כפסיכותרפיסטית
מכר
מאות
עותקים
איך לשרוד כפסיכותרפיסטית
מכר
מאות
עותקים

איך לשרוד כפסיכותרפיסטית

5 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: עידית שורר
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2018
  • קטגוריה: עיון, פסיכולוגיה
  • מספר עמודים: 247 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 7 דק'

תקציר

"כשאני מביאה דוגמאות מדרך ההתמודדות שלי, אין לי כוונה לרמוז שאלה הדרכים הנכונות היחידות, אלא רק לספק רעיונות. מי יודע, אולי ביום מן הימים, משפט או שניים מהספר הזה יצוצו לפתע בראשה של מטפלת ברגע הקריטי".
 
ספר זה שופע תובנות בנוגע לעבודת הפסיכותרפיסטים – נשים וגברים כאחד – כמלאכה המשלבת התמדה, אתגרים והנאה. נינה קולטארט (1997-1927), מהפסיכואנליטיקאיות הבריטיות הבולטות בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים, מתארת באומץ, בשנינות ובהומור את הפרדוקסים השונים המאפיינים את העיסוק הטיפולי. מטפלות בגישה הפסיכודינמית תמצאנה בין דפי הספר הד לחווייתן, כמי שעוסקות ב"מקצוע הבלתי אפשרי" ששמו פסיכותרפיה.
למהדורה העברית מצורפות הקדמה הסוקרת את דיוני המחלוקת הסוערים בלונדון, אשר הולידו את קבוצת הפסיכואנליטיקאים הבריטים העצמאים וכן אחרית דבר המשרטטת קווים לדמותן של "הקבוצה העצמאית" ושל נינה קולטארט.
הספר נחתם ברשימה לזכרה של חיה שטיינפלד (2017-1964), מייסדת סדרת פגישות בהוצאת כרמל.

פרק ראשון

פרק 1
הישרדות מהנה
 
חייה המקצועיים של פסיכותרפיסטית־אנליטית במשרה מלאה קשים במובן רגשי ונפשי, והקושי הזה, שמשמעו להכיר באתגרים, להתמודד איתם ולהתגבר עליהם, הוא שמצדיק את השימוש במושג הישרדות. יום עבודה חסר אתגרים הוא לא בהכרח יתרון. המונח "הישרדות מהנה" משמעו אפוא בהכרח היתקלות באבני נגף, התובעות סְבוֹלֶת, תושייה וגיוס כוחות, אך מניבות גם סיפוק מיוחד כשהן באות על פתרונן ונהפכות לנחלת העבר.
 
כיוון שאין הכַּוונה לקשיים בסיסיים קיצוניים דוגמת קור ורעב, יש אכן צורך להגן על בחירת המושג "הישרדות". אבל אם מוסכם עלינו שההֶקשר שבו אנחנו עוסקים – פסיכותרפיה – כרוך בקשיים אופייניים לו, יש הצדקה לקביעה שלעיתים הבעיות עלולות להיראות בלתי פתירות, והקשיים הנפשיים הם אמיתיים, ולפיכך המונח אינו מוגזם במהותו.
 
מהן הבעיות בקווים כלליים? הבעיות המהותיות למערך הזה, המתוחכם ללא ספק, הן בדידות מסוג מסוים והמתחים הרגשיים הנלווים לדרישה מהמטפלת להציע את עצמה מרצון וברציפות לסבל הפנימי של אדם אחר בתקווה – או באמונה – שהחשיפה העצמית המיוחדת הזאת תהיה בעלת ערך טיפולי.
 
אותן מכנים בעיות של המעמד הגבוה הן סמויות מן העין האקראית של הציבור הרחב. אפילו לא יעלה על הדעת להתלונן עליהן. ובסך הכול, אנחנו לא מתלוננות. גם אם עוברת עלינו תקופה של חרדה חמורה או של בלבול גדול, גם אם אנחנו מרגישות אוזלת יד גמורה נוכח מצוקתו האדירה של אדם אחר, אנחנו יודעות שבחרנו להימצא במקום שבו אנחנו נמצאות. אני סבורה שרבות מאיתנו מקפידות מאוד להגביל את התלונות ואת ההתמרמרות לקהל מסוג מסוים – קרוב לוודאי של נשות מקצוע כמונו, עמיתות לעבודה או בני משפחה – ואלה יבינו אותנו או ישתכנעו מההסבר שלנו, שהקשיים האלה ממשיים מאוד אצלנו.
 
אנחנו מבקשות לעצמנו, בתקווה מוצדקת, הישרדות מהנה. אנחנו ערות לעובדה שהעבודה עצמה היא מקור לסיפוק בלתי נדלה, ואיננו מחפשות כתובת להפניית תלונות, אלא ידע כיצד לשרוד באושר מְרַבי. לשם כך יועילו לנו טיוטת מפה שמתווה כמה מהבעיות, מעין גיאוגרפיה של "אזורי סכנה", וידע שתורמים "שורדים־נהנים־עד־כה", ואלה ישרתו הן את היוצאות למסע הן את אלה שנמצאות בעיצומו.
 
כשהתחלתי להתעמק בנושא, התחוור לי שכדי שהכתיבה על הישרדות מהנה תהיה כנה, יידרש ממני להיות אישית יותר מכפי שציפיתי מלכתחילה. כי בסופו של דבר אין זה ספר הדרכה פשוט, ואילו היה עליי להכין רשימה של רעיונות שעשויים לסייע לכן, הייתה מתקבלת רשימה דקדקנית מדיי, צדקנית או טרחנית שהייתה מחטיאה את המטרה. קרוב לוודאי שהכול יחד; ובוודאי שלא כנה. כי מאַין אני יודעת את הדברים האלה? מי אני שאגיד לכם מה צריך להיות?
 
הישרדות בשלב הראשון, כלומר בתקופת ההתמחות – שעשויה להימשך עד כחמש שנים – שונה לחלוטין מההישרדות בשלבים שאחריה. במילים אחרות: "להגיע לשם" ו"להיות שם" – אלה שני דברים שונים בתכלית במהותם. יש להניח שהשנים הראשונות בשלב השני – "להיות שם" – הן הקשות ביותר וזקוקות למיפוי המפורט ביותר. בהשוואה אליהן, "להגיע לשם" הוא משחק ילדים, דרך סלולה, מדרון מתון לעומת הטיפוס הקשה, התובעני והחשוף (וחושפני) בקטע הבא. ולמרות זאת, אולי לא חשים בכך בזמן אמת, ולפעמים הפסיכותרפיסטית הצעירה – ואולי עליי לומר, המוסמכת הטרייה – מבינה רק בדיעבד שההבדל אינו רק עניין של דרגת הקושי, אלא עניין של כניסה לממד שונה לחלוטין.
 
המושג "צעירה" תובע שימוש זהיר; לא עולה בדעתי עוד מקצוע חופשי שבו המוסמכת הטרייה היא בגילם של רוב עמיתותיה. בעולם האקדמי, מינוי לכהונת פרופסור הוא לעיתים חוויה חדשה שעתידה להציב אתגרים חדשים למי שעד אז כיהן כחבר מן השורה באחד מחוגי האוניברסיטה, אבל השוני אינו מהותי משום בחינה. פסיכותרפיסטיות שזה עתה הוסמכו, הן בדרך כלל בשנות השלושים לחייהן, אף כי לאחרונה נראה שהן מבוגרות יותר, ולעיתים אף עברו את גיל ארבעים.
 
במה נשקף ההבדל הגדול בין השלב הראשון לשלבים שאחריו? התשובה נעוצה באופי ההתמחות: המבנה הקפדני והמורכב, על שלביו הרבים והמוגדרים, מסוכך על המתמחה הלומדת בתוכנית לפסיכותרפיה כמו אם מסורה. תנועת היציאה מתוכנית ההתמחות והכניסה אל העיסוק בתחום כמומחית, הן שמייצגות את הפער העצום. במקרים מסוימים, המבנה המהודק והתומך מתפרק בהדרגה, או שהמתמחה־לשעבר נוטשת אותו בזהירות, בשלבים מתוכננים; אבל תכופות המבנה קורס בשלמותו בבת־אחת, והמתמחה מוצאת את עצמה במקום שבמודע היא שאפה להיות – עצמאית. הפרדוקס הסובייקטיבי של הגיחה מתוכנית ההתמחות חשופה וחסרת ניסיון, אך למראית עין זהה למי שהיא הייתה קודם לכן – מבוגרת אחראית, מיושבת בדעתה ובטוחה בעצמה – עשויה להיות אחד מקטעי הקושי המסוכנים במסע.
 
יש להבין – והמאפיין הזה מוזר לציבור הרחב – שמתמחה שלומדת להיות פסיכותרפיסטית דינמית או פסיכואנליטיקאית, אינה יצור זהה לסטודנטית או למתמחה בכל תחום אחר. קודם כול, אצלנו המתמחה היא תמיד בעלת תואר מוסמך לפחות, שלמדה כסטודנטית מן המניין רפואה, פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית או אנתרופולוגיה ולעיתים תחומים רחוקים יותר.
 
התווית "מתמחה" והשלכותיה – היעדר ידע, ותק וסמכות – טורדות מאוד חלק מהמתמחות, והן קובלות עליה במהלך כל ההכשרה. אחרות, לעומתן, נהנות מהרעננות שבחזרה למעמד הלומד, הן מצפות לקבל, ולא לתת, ונהנות מהחופש מאחריות סמכותית, לפחות בפרק הזה של חייהן. אני חושבת שהיכולת ליהנות מסייעת להישרדות; היכולת היא נרכשת, גם אם אדם נוטה מטבעו דווקא לבעוט בה. כי הרי כל המתמחות בחרו בהכשרה הזאת בשלב מאוחר זה בחייהן, ואולי, כיוון שהקורס נוטה להגנת יתר, אפשר לשבת בנחת וליהנות ממנו.
 
מרבית המתמחות עובדות בהיקף של משרה מלאה או חלקית, ונאלצות להתאים כמיטב יכולתן בין דרישות הקורס לדרישות העבודה. אומנם כמה מאגודות הפסיכותרפיה נדיבות בהלוואות ובמענקים, אך הן אינן ממַמנות את ההתמחות, ורבות מהמתמחות אינן מקבלות סיוע. ההכשרה תובענית מאוד הן בכסף הן בזמן – גורם נוסף להתמרמרות, אלא אם כן שוכחים שהמתמחות באות מבחירה, ושהמסלול החסכוני, במובן הרגשי, הוא להפיק מהלימודים את מרב ההנאה.
 
יש מתמחות שבשבילן השקעת הזמן קשה יותר מההשקעה הכספית. המתמחה אמורה לעבור אנליזה מלאה או טיפול אנליטי מרוכז, לב־ליבה של ההכשרה; שניים או שלושה ערבים בשבוע נדרשת נוכחות בהרצאות ובסמינרים; השנתיים האחרונות בהכשרה המלאה אמורות לכלול גם כמה שעות בלי תשלום שמוקדשות לטיפול פסיכותרפי מלא במטופלים במסגרת ההתמחות, ולפגישות שבועיות קבועות עם מנחה שונה לכל אחד מהמטופלים הללו.
 
כיוון שרוב התרפיסטיות המנחות בהתמחות נפגשות עם מטופלותיהן (כלומר, עם המתמחות) בשעות העבודה הרגילות, פירוש הדבר שבין שתים־עשרה לשבע־עשרה שעות לפחות בשבוע עבודה, מוקדשות ללא תמורה לעמידה בדרישות הקורס. אני כותבת "לפחות", כי רבות מהמתמחות מבזבזות כמה שעות בכל יום עבודה בנסיעה לפגישות הטיפוליות ובחזרה בתנועה כבדה. לפגישות היומיות הרבות, לרבות התרפיה שלהן עצמן, ולנסיעות יש להוסיף עשר שעות בקירוב של סמינרים. מכאן שבחלק המתקדם של ההתמחות, כמעט שבוע עבודה שלם מוקדש ללימודים, והחלק הזה עלול להימשך גם יותר משנתיים אם המתמחה לא נראית מוכן להסמכה.
 
דרישות ההתמחות מפסיכותרפיסטיות־אנליטיות נמוכות במקצת מדרישות ההתמחות מפסיכואנליטיקאיות קלאסיות, אך גם הן נוקשות דיין. רבות מהמתמחות בוחרות לעבור בעצמם אנליזה מלאה (כלומר, חמש פעמים בשבוע), אך הדרישה, הן לעצמן הן למטופלים במסגרת ההתמחות (training patients), היא לפגישות תלת־שבועיות. מה הפלא ש"הישרדות", במובנה הבסיסי ביותר, נתפסת כמונח נכון למתמחה המתקרבת למטרה הנכספת – סיום ההתמחות והיציאה – החזרה לחיים עצמאיים?
 
אם המתמחה נשואה, ומשתדלת להיות שותפה מלא בגידול המשפחה הצעירה, החסרונות חמורים. נדמה לי שזו אחת הסיבות העיקריות לצמצום הנמשך בגיוס פונים מתאימים. המנחות הבכירות מואשמות לפעמים שהן איבדו קשר עם העולם האמיתי, האשמה מוצדקת לעיתים. דיונים ארוכים ומעמיקים על הסיבות שרופאות בנות שלושים ממעטות להירשם להתמחות, פוסחים על הרתיעה מהכורח להקדיש להתמחות שעות ארוכות באמצע החיים, בתקופה שהילדים גדלים והעבודה בכל מקרה תובענית למדיי.
 
קיימת נטייה קלה בקרב פסיכואנליטיקאיות מבוגרות ורווקות (קבוצה שאני זהירה איתה, כיוון שבקרוב אֶמָנה עימה) להתבטא ולהתנהג כאילו התמסרות מספקת של המתמחה הפוטנציאלית ל"אנליזה" תיישב את כל ההדורים בדרכה. אלה שטויות אנכרוניסטיות ואידאליסטיות כביכול. יכול להיות שתחושת הייעוד חזקה, אבל ההכשרה קשה מהמצופה, והבעיות הלוגיסטיות אמיתיות מאוד. לפעמים המתמחות מותשות לחלוטין כשמתקרבות החופשות בין שלישֵי הלימודים. יש נישואים שאינם שורדים אחרי פסיכותרפיה או אנליזה אישית, וילדיהן של חלק מהמתמחות לוקים בהפרעות שונות.
 
כמו כן קיימת נטייה בקרב טיפוס מסוים של פסיכותרפיסטיות בכירות (החופפת לקבוצה שלעיל) לטעון שהן בני הזוג הן הילדים צריכים גם הם לעבור תרפיה, או אפילו אנליזה, כמו הייתה זאת התרופה לכל חולי. לדעתי, גם הטענה הזאת תומכת בהשקפה שאנחנו מנותקות מחיי היום־יום. אי־אפשר לפתור או למתן את ההפרעה החמורה למהלך החיים המשפחתי שנובעות מתביעות ההתמחות של בעל ואב, רעיה ואם, באמצעות הטלת דרישות נוספות על המשפחה במונחים של זמן וכסף.
 
אני מקווה שעכשיו ברור יותר מדוע הישרדות מהנה אינה דבר של מה בכך, אף־על־פי שתושייה רבה ותחושת הייעוד העזה המונחת ביסודה של הבחירה עשויות לסייע להשיגה. אולם הנטייה הברורה לאידאליזציה של ה"פסיכואנליזה" וכל הנובע ממנה לא תבוא על פתרונה אם אלה הגישות המקובלות על חלק ממנחי המתמחות.
 
ייתכן מאוד שאנליטיקאיות ותרפיסטיות מאמצות את הנטייה לאידאליזציה של האנליזה וכוחה במהלך קורס ההתמחות, ושהיא הכרחית כי היא מאפשרת למתמחות לשאת בעוּלן של הדרישות הכבדות. אפשר לראות שהאידאליזציה מתחילה להצטמצם, ובסופו של דבר נעלמת – כרצוי וכהכרחי – זמן קצר למדיי אחרי שהמתמחה מקבלת הסמכה (ראו פרק 6); אפשר להסיק מכאן שהשפעות לא־מודעות חזקות מזינות אותה לפני ההסמכה. האידאליזציה הולכת יד ביד עם תופעת ה"התיילדות" [האינפנטיליזציה] הכרוכה בהתמחות, שהלומדות מאמצות בעצם חזרתן להיות סטודנטיות, אך עלולות להתקשות להיחלץ ממנה גם אם הן מבחינות בהתרחשותה. כל המתמחות עוברות פסיכותרפיה בעצמם, ואין ספק שיש לה השפעה רגרסיבית גם על האישיות היציבה ביותר. וכמובן, המתמחות המחוננות ביותר הן בשום פנים לא תמיד טיפוסים יציבים. התפיסה שאדם "נורמלי" לא יכול להיות מטפל מחונן היא כמעט בבחינת מוסכמה בעולמנו המשונה.
 
בחרתי במילה "ייעוד" (vocation) יותר מפעם אחת, חרף העובדה ששורשיה נעוצים בהקשר אחר לחלוטין – בהקשר של אנשים המייעדים את עצמם לשרת את אלוהים במסגרת דתית. אולי אני מסתכנת בנוקדנות יתר כשאני מציינת שהמילה נובעת מהשורש הלטיני vocare, שמשמעו "לקרוא", ומשתמע ממנו שקיים כוח עליון שקורא למאמיניו. המועמדים להתמחות שלנו בדרך כלל אינם אנשים מאמינים, לפחות לא בדת שבמרכזה עומד אל. לכן בבחירה במילה ייעוד כוונתי שהאדם משוכנע בכל ליבו, במובן רגשי ואינטלקטואלי עמוק, שהוא חותר למטרה הראויה ביותר לו עצמו – בלי תפיסה דתית כלשהי, למשל, שאלוהים "קרא" לו. חשוב להבהיר את הנקודה הזאת, כי יותר מפעם אחת התגלעו חילוקי דעות ביני ובין אדם "מאמין" כשהשתמשתי במילה בלי לבאר אותה.
 
אני סבורה שהתחושה החזקה, שהדרך המסוימת הזאת בחיים מתאימה לאדם במובן האישי שלו, לא רק זכאית לכינוי "ייעוד", אלא גם שעצם האיכות הייעודית הזאת היא המקור לחוויה העמוקה והמהותית ביותר בהישרדות מהנה. אדם ייאלץ לעמוד בקשיים מרובים בחתירתו לייעוד – לאמיתו של דבר הייעוד נבחן דווקא בנשיאה סבלנית כזאת בעול. ואני מרגישה שאני רשאית לדון בנושא שבו עוסק הספר הזה, רק כי זה שנים רבות אני משוכנעת לחלוטין שמצאתי את מקומי. כבר מהימים הראשונים הייתה לי תחושה בלתי ניתנת לערעור של הדבר שזיהיתי כ"ייעוד".
 
קיימת זיקה בין הדבר שהתייחסתי אליו כאל "התיילדות" בעת ההתמחות ובין ההיקף הרב של החומר שיש ללמוד, בעיקר לבורות בתחום הזה, כפי שהייתי אני כשרק התחלתי. קודם כול, קיימת כיום ספרות ענפה שהולכת ומתרחבת כמעט משבוע לשבוע בזכות שפע של מאמרים חדשים המופיעים בכתבי עת מקצועיים רבים. יש להניח שרוב התרפיסטיות מתפשרות על קריאה סלקטיבית של שלושה או ארבעה כתבי עת לכל היותר ממינוי קבוע, כמות רבה מזו הופכת עד מהרה למטרד. בדבריי הקודמים ודאי הבהרתי שבתקופת ההתמחות הפנאי הוא מועט, ואחרי ההסמכה, מספיקים שבועות הוראה מעטים, בעיקר של נושא תאורטי, כדי להבין שמוטב לצמצם ככל האפשר גם את רשימות הקריאה הקפדניות שמכינים למתמחות. אפשר שיש ערך ביבליוגרפי עתידי לרשימות קריאה ארוכות, אבל לכל מרצה ולכל מנחה בסמינר, שמצפה מהמתמחות לקרוא את החומר כהכנה לשיעור, נָכונה אכזבה. בשנים האחרונות הגבלתי את עצמי להוראת "טכניקה" למתמחות בשנה האחרונה – השנה שבה מתברר להן בחדות שהן זקוקות לסיוע במקצוע הזה – ואני מבקשת מהן לקרוא רק את חמשת או ששת המאמרים של פרויד על "טכניקה" (1914-1912). הן משום שאלה מאמרים מצוינים, רעננים, בהירים ורבי ערך, הן משום שאני סבורה שאם במהלך ההתמחות קראו המתמחות כמה שיותר פרויד, פירוש הדבר שהן החלו להפנים את היסודות שעליהם נשענת כל יתר הספרות הענפה.
 
אחרי ההסמכה חל שינוי קיצוני, כי נעלמים הטיפוח ותשומת הלב המוקפדים שהורעפו בשפע על המתמחות. חלקן אינן צופות את גודל האובדן, ורק הניגוד במצב שבו הן מוצאות את עצמן מבהיר להן אותו. אבל האֵבל הכבד ביותר חל בסיום התרפיה האישית, לפעמים כמה שנים אחרי תום ההסמכה. כי כל עוד התרפיה האישית נמשכת, אובדן המסגרות האחרות המטפלות באופן אישי במתמחה מעומעם, גם אם מורגש.
 
לכל מתמחה מוקצה יועצת־התקדמות (progress advisor) שמלווה אותו במהלך כל ההתמחות. האישה הזו, אנליטיקאית־מנחה או תרפיסטית־מנחה בכירה, מתפקדת בערך כמו מדריכה אישית (moral tutor) באוקספורד ובקיימברידג' – אדם מהימן בדרגה בכירה שאליו הסטודנטית יכולה לפנות בכל בעיה מעשית שאינה מטופלת במישור הטיפול האנליטי־האישי. מתמחות רבות מרבות להיוועץ תכופות ביועצות־ההתקדמות שלהן, אבל היחסים הללו מסתיימים עם ההסמכה.
 
המנחות (supervisors) נבדלות זו מזו בהתנהלותן עם המתמחות. חלקן ממשיכות להיפגש זמן־מה עם המתמחה לשעבר; אחרות, ובהן אני, מבהירות למתמחה שההנחיה מסתיימת זמן קצר מאוד אחרי ההסמכה. משום שלפי דעתי, להוציא מקרים שבהם המתמחה מגלה חוסר ביטחון ניכר בעבודתה, מוטב שהמטפלת הטרייה תקדים ככל האפשר לעמוד על רגליה. באומנות התרפיה, אֵמון המטפלת בעצמה הוא מחויב המציאות. ככל שהמבוגרות הללו יקדימו להגיח מגולם ההתמחות, כן הן יקדימו להיווכח בכך.
 
ההכרה המלאה במציאות החדשה נוחתת על המתמחות הטירוניות בסוף האנליזה או התרפיה האישית שלהם. ההישרדות אחרי שרשרת האובדן הזו היא אחד משלבי המעבר הקשים ביותר בחייהן המקצועיים של תרפיסטיות. הן נאלצות עכשיו לאסוף לאט־לאט כמות עצומה של השקעה רגשית ולפרושׂ אותה מחדש. האבל הוא ממשי מאוד כי הוא מתרחש בעקבות קטיעתה של אחת ממערכות היחסים החשובות בחיי מתמחות.
 
רבות נכתב על סיום הטיפול, אבל בראש הרשימה עומד המאמר החשוב והמעמיק של פרויד מ־1937 "אנליזה סופית ואינסופית".[9] אינני מציעה לערוך פה סקירת ספרות, אבל בהקשר הזה ראוי לציין דבר אשר למרבה הפלא כמעט שאין מתייחסים אליו ישירות. אני שואלת את עצמי אם אין כולנו כאחד מעלימות עין מהפרדוקס הטמון בטבעם המלאכותי מאוד של היחסים המרכזיים הללו – שעשויים לעלות יפה ו"לעבוד" למרות המלאכותיות הזאת – רק אם שני המשתתפים, מעמדותיהם השונות, נכנסים אליהם בכנות. כל הרגשות שחווים בטיפול אנליטי הם ממשיים; הרחבת גבולות הנפש של האדם באמצעות עיבוד ותובנה היא ממשית; העוצמה (המדומה) והאינטנסיביות הטיפולית הכרוכות בתהליך ההעברה, הן ממשיות. ואף־על־פי־כן חייב הקשר הזה – חרף הייחודיות המאפיינת אותו מתחילתו ועד סופו – להסתיים בדרך שרירותית מאין כמותה. למרות כל מה שעשוי להיאמר ואף נאמר, באריכות, על "קריטריונים לסיום טיפול", על "המוכנוּת לשים סוף" וכדומה, עובדת סיום הטיפול היא מלאכותית לחלוטין. עליי לציין שאומנם מצאתי לנכון לדון בנקודה הזאת, אך אינני דוגלת בשום פנים בהארכת הקשר, וגם אינני טוענת שתהליך חִברוּת הדרגתי צריך להחליף את האינטנסיביות הטיפולית הלא־סימטרית הייחודית. ההפך הוא הנכון, אני דבקה חד־משמעית בהשקפתי שהסוף חייב להיות נחרץ ככל האפשר, למען שחרור המטופל מתלותו בי. ברצוני אך להדגיש עד כמה האובדן הזה, החמור לפעמים, הוא חלק בלתי נפרד מכל התהליך הזה, ולמעשה צפוי מראש ושרירותי.
 
קיימת תמימות דעים על כך שבשלב הסיום של כל אנליזה או פסיכותרפיה ארוכה שבים סימפטומים ומופיעים בצורה קצרה ומרוכזת, וכן המטופל נזכר רגשית בחוויות פרידה קודמות בחייו, ויש לו הזדמנות לעבוד עליהן יותר בפירוט ולעומק מכפי שהתאפשר לו בשעת מעשה. גם המתמחה (המטופלת) המגיחה עלולה להיתקל באחד מהקשיים הנפשיים הללו. לאמיתו של דבר, הקושי המסוים הזה הוא שמרכיב את המעבר מממד חווייתי של ניסיון מסוים לממד אחר.
 
באמצעות טיפול דינמי אפשר בהחלט לחולל שינוי שיחזק ויגמיש את האני, ויקנה לו כלים להתמודד, בין היתר, עם כאב פרידה קשה במיוחד. אבל מעבר לנקודה מסוימת, אי־אפשר לצפות מראש את חוויית האובדן הממשית (כדי להתגונן מפניה). אפשר שפסיכותרפיה מכשירה את הקרקע ליכולת לעבד אֵבל מתאים יותר, אבל פה אנחנו נתקלות בפרדוקס: כיוון שהאני מסוגל להכיל טווח רגשות גמיש יותר, האֵבל שהאמת והבריאות דורשות עלול להכאיב ממה שהיה עשוי להכאיב קודם לפסיכותרפיה. פרויד, ורבים שכתבו אחריו, תמיד טענו בתוקף שאנליזה וכל טיפול הנובע ממנה לא נועדו לגונן על אדם מפני המציאות, אלא רק להעשיר אותה ולהקנות לו כלים להתמודד איתה. פעם הייתה סיסמת פרסומת שהכריזה: "אין תחליף לצמר". כשמגיע הרגע לסיים תרפיה כזאת, גם אם עיבוד סיום הטיפול נעשה במשנה זהירות, אין תחליף לסיום. והסבל שמסב הסיום, כאב האבל ואפילו הופעת סימפטומים, הם בדיוק המאפיינים שבוחנים את מלוא ערכו של הטיפול עצמו, כיוון שמעצם הגדרתם הם הסבל הראשון זה כמה שנים שהמטופל אינו יכול להכניסו ל"מְכָל המנחם" כפי שהתרגל לעשות.
 
אדם כמוני, הנושא מעברו הרחוק אובדן של שני ההורים בשלב רגיש בחיים (תחילת גיל ההתבגרות), עשוי לחוש נאלץ לעבד מחדש חלק ניכר מהקרקע שכבר קיבלה כמובן תשומת לב מרובה בתקופת האנליזה. באנליזה שלי התקשיתי לפעמים להבחין בין העצב שעלה מן העבר לבין העצב שנבע לאמיתו של דבר מהאֵבל על סיום האנליזה. אפשר שלא הייתה לכך חשיבות; העיבוד הפנימי נעשה בסופו של דבר, ותחושת הודיה על מה שקיבלתי, בעיקר על היכולת לאנליזה עצמית קבועה, תרמה תרומה ממשית להישרדותי באותה עת. האני המנותק, הצופה, למד בפירוט מדוקדק, שלא נתאפשר לפני כן, את שלבי האֵבל השונים כשהגיע אליהם, ואז עיבד אותם והמשיך הלאה. היכולת המשופרת לגלות עניין אמיתי בהתקדמות הרגשית המתרחשת בנפש האדם, עומדת למבחן והיא שיוצרת הישרדות מסוג חדש. במיוחד עניינה אותי היכולת להעריך נכונה באמצעות אֵבל בריא את תפקיד ההזדהות עם האדם שאבד. הבנתי, כפי שלא הבנתי עד אז, באיזו מידה ההזדהות עם שני הוריי, אבי הרופא ואימי שניחנה ביכולת התבוננות עצמית מפותחת, מילאה תפקיד מרכזי בבחירת המקצוע ואורח החיים שלי, שעד אז ייחסתי אותה בתמימותי לבחירה עצמאית. מובן מאליו שיכולתי להבין הייתה תולדה של הזדהותי עם האנליטיקאית שבי, והזדהות היא בחלקה אנליזה עצמית.
 
דרך אגב, טעות לחשוב שעצם מעמד ההסמכה הופך בִּן־לילה את המתמחה ל"אנליטיקאית" או ל"תרפיסטית". המתמחות רוכשות ידע רב, מהר למדיי בעת ההכשרה, ובעיקר אם הן כבר הקימו פרקטיקה פרטית, רק יתחילו לצבור ניסיון ביישום הנלמד על הבעיות העומדות לפניהן. אבל ההתפתחות האיטית של טכניקה מיומנת וגמישה, נקודות המבט המתחדשות בהתמדה של הידע האינטלקטואלי והצמצום ההדרגתי של החרדה, כל אלה יארכו זמן רב. ביום שהוסמכתי, הייתי ברקיע השביעי, ויש להניח שלקיתי מביטחון עצמי מופרז. האנליטיקאית שלי אמרה, "כן, טוב שההתמחות מאחורייך. עכשיו ייקח לך עוד עשר שנים להיהפך לאנליטיקאית". אני מניחה שהיא הוציאה לי את הרוח מהמפרשׂים, אבל בדיעבד אני יודעת שהיא צדקה.
 
נסו להשאיר בקרבכן מקום נטול "חרדת המתחילים" הרווחת מאוד. היא אכן דועכת בהדרגה כשאתן מכירות על בוריו את מה שאמור להיות כולו שלכם, ומפנימות אותו. וכשכל הידע שרכשתן ישקע במאגרי הלא־מודע, תתקדמו ביתר חופשיות מפגישה לפגישה ותרכשו בהתמדה ביטחון עצמי.
 
ייתכן מאוד שרבות מהתרפיסטיות המוסמכות הטריות, שמסיימות את הפסיכותרפיה האישית שלהן, לא התנסו עד אז בחייהן באירוע שהפך את השלב המסוים הזה לעשיר ולמכאיב יותר. אני יודעת שחלקן, יש בעברן אירוע כזה, ואני יודעת גם שרובן צריכות ללמוד להתאבל בנקודה הזאת, ושהאֵבל הזה יחזק אותן לקראת העתיד. אדם צומח בתקופה הזאת, צמיחה כואבת אומנם, אך גם מספקת מאוד. התרפיה האישית כאירוע מרכזי בחיים, ואחר כך סיומהּ, משתבצים בהדרגה במקומם הנכון בנפשו של כל אחד. ואז עם טיפת מזל ועם בסיס ממשי ומהנה לבניית זהותה המקצועית החדשה, עוברת הטירונית לשלב הבא של הדרך.

עוד על הספר

  • תרגום: עידית שורר
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2018
  • קטגוריה: עיון, פסיכולוגיה
  • מספר עמודים: 247 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 7 דק'
איך לשרוד כפסיכותרפיסטית נינה קולטארט
פרק 1
הישרדות מהנה
 
חייה המקצועיים של פסיכותרפיסטית־אנליטית במשרה מלאה קשים במובן רגשי ונפשי, והקושי הזה, שמשמעו להכיר באתגרים, להתמודד איתם ולהתגבר עליהם, הוא שמצדיק את השימוש במושג הישרדות. יום עבודה חסר אתגרים הוא לא בהכרח יתרון. המונח "הישרדות מהנה" משמעו אפוא בהכרח היתקלות באבני נגף, התובעות סְבוֹלֶת, תושייה וגיוס כוחות, אך מניבות גם סיפוק מיוחד כשהן באות על פתרונן ונהפכות לנחלת העבר.
 
כיוון שאין הכַּוונה לקשיים בסיסיים קיצוניים דוגמת קור ורעב, יש אכן צורך להגן על בחירת המושג "הישרדות". אבל אם מוסכם עלינו שההֶקשר שבו אנחנו עוסקים – פסיכותרפיה – כרוך בקשיים אופייניים לו, יש הצדקה לקביעה שלעיתים הבעיות עלולות להיראות בלתי פתירות, והקשיים הנפשיים הם אמיתיים, ולפיכך המונח אינו מוגזם במהותו.
 
מהן הבעיות בקווים כלליים? הבעיות המהותיות למערך הזה, המתוחכם ללא ספק, הן בדידות מסוג מסוים והמתחים הרגשיים הנלווים לדרישה מהמטפלת להציע את עצמה מרצון וברציפות לסבל הפנימי של אדם אחר בתקווה – או באמונה – שהחשיפה העצמית המיוחדת הזאת תהיה בעלת ערך טיפולי.
 
אותן מכנים בעיות של המעמד הגבוה הן סמויות מן העין האקראית של הציבור הרחב. אפילו לא יעלה על הדעת להתלונן עליהן. ובסך הכול, אנחנו לא מתלוננות. גם אם עוברת עלינו תקופה של חרדה חמורה או של בלבול גדול, גם אם אנחנו מרגישות אוזלת יד גמורה נוכח מצוקתו האדירה של אדם אחר, אנחנו יודעות שבחרנו להימצא במקום שבו אנחנו נמצאות. אני סבורה שרבות מאיתנו מקפידות מאוד להגביל את התלונות ואת ההתמרמרות לקהל מסוג מסוים – קרוב לוודאי של נשות מקצוע כמונו, עמיתות לעבודה או בני משפחה – ואלה יבינו אותנו או ישתכנעו מההסבר שלנו, שהקשיים האלה ממשיים מאוד אצלנו.
 
אנחנו מבקשות לעצמנו, בתקווה מוצדקת, הישרדות מהנה. אנחנו ערות לעובדה שהעבודה עצמה היא מקור לסיפוק בלתי נדלה, ואיננו מחפשות כתובת להפניית תלונות, אלא ידע כיצד לשרוד באושר מְרַבי. לשם כך יועילו לנו טיוטת מפה שמתווה כמה מהבעיות, מעין גיאוגרפיה של "אזורי סכנה", וידע שתורמים "שורדים־נהנים־עד־כה", ואלה ישרתו הן את היוצאות למסע הן את אלה שנמצאות בעיצומו.
 
כשהתחלתי להתעמק בנושא, התחוור לי שכדי שהכתיבה על הישרדות מהנה תהיה כנה, יידרש ממני להיות אישית יותר מכפי שציפיתי מלכתחילה. כי בסופו של דבר אין זה ספר הדרכה פשוט, ואילו היה עליי להכין רשימה של רעיונות שעשויים לסייע לכן, הייתה מתקבלת רשימה דקדקנית מדיי, צדקנית או טרחנית שהייתה מחטיאה את המטרה. קרוב לוודאי שהכול יחד; ובוודאי שלא כנה. כי מאַין אני יודעת את הדברים האלה? מי אני שאגיד לכם מה צריך להיות?
 
הישרדות בשלב הראשון, כלומר בתקופת ההתמחות – שעשויה להימשך עד כחמש שנים – שונה לחלוטין מההישרדות בשלבים שאחריה. במילים אחרות: "להגיע לשם" ו"להיות שם" – אלה שני דברים שונים בתכלית במהותם. יש להניח שהשנים הראשונות בשלב השני – "להיות שם" – הן הקשות ביותר וזקוקות למיפוי המפורט ביותר. בהשוואה אליהן, "להגיע לשם" הוא משחק ילדים, דרך סלולה, מדרון מתון לעומת הטיפוס הקשה, התובעני והחשוף (וחושפני) בקטע הבא. ולמרות זאת, אולי לא חשים בכך בזמן אמת, ולפעמים הפסיכותרפיסטית הצעירה – ואולי עליי לומר, המוסמכת הטרייה – מבינה רק בדיעבד שההבדל אינו רק עניין של דרגת הקושי, אלא עניין של כניסה לממד שונה לחלוטין.
 
המושג "צעירה" תובע שימוש זהיר; לא עולה בדעתי עוד מקצוע חופשי שבו המוסמכת הטרייה היא בגילם של רוב עמיתותיה. בעולם האקדמי, מינוי לכהונת פרופסור הוא לעיתים חוויה חדשה שעתידה להציב אתגרים חדשים למי שעד אז כיהן כחבר מן השורה באחד מחוגי האוניברסיטה, אבל השוני אינו מהותי משום בחינה. פסיכותרפיסטיות שזה עתה הוסמכו, הן בדרך כלל בשנות השלושים לחייהן, אף כי לאחרונה נראה שהן מבוגרות יותר, ולעיתים אף עברו את גיל ארבעים.
 
במה נשקף ההבדל הגדול בין השלב הראשון לשלבים שאחריו? התשובה נעוצה באופי ההתמחות: המבנה הקפדני והמורכב, על שלביו הרבים והמוגדרים, מסוכך על המתמחה הלומדת בתוכנית לפסיכותרפיה כמו אם מסורה. תנועת היציאה מתוכנית ההתמחות והכניסה אל העיסוק בתחום כמומחית, הן שמייצגות את הפער העצום. במקרים מסוימים, המבנה המהודק והתומך מתפרק בהדרגה, או שהמתמחה־לשעבר נוטשת אותו בזהירות, בשלבים מתוכננים; אבל תכופות המבנה קורס בשלמותו בבת־אחת, והמתמחה מוצאת את עצמה במקום שבמודע היא שאפה להיות – עצמאית. הפרדוקס הסובייקטיבי של הגיחה מתוכנית ההתמחות חשופה וחסרת ניסיון, אך למראית עין זהה למי שהיא הייתה קודם לכן – מבוגרת אחראית, מיושבת בדעתה ובטוחה בעצמה – עשויה להיות אחד מקטעי הקושי המסוכנים במסע.
 
יש להבין – והמאפיין הזה מוזר לציבור הרחב – שמתמחה שלומדת להיות פסיכותרפיסטית דינמית או פסיכואנליטיקאית, אינה יצור זהה לסטודנטית או למתמחה בכל תחום אחר. קודם כול, אצלנו המתמחה היא תמיד בעלת תואר מוסמך לפחות, שלמדה כסטודנטית מן המניין רפואה, פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית או אנתרופולוגיה ולעיתים תחומים רחוקים יותר.
 
התווית "מתמחה" והשלכותיה – היעדר ידע, ותק וסמכות – טורדות מאוד חלק מהמתמחות, והן קובלות עליה במהלך כל ההכשרה. אחרות, לעומתן, נהנות מהרעננות שבחזרה למעמד הלומד, הן מצפות לקבל, ולא לתת, ונהנות מהחופש מאחריות סמכותית, לפחות בפרק הזה של חייהן. אני חושבת שהיכולת ליהנות מסייעת להישרדות; היכולת היא נרכשת, גם אם אדם נוטה מטבעו דווקא לבעוט בה. כי הרי כל המתמחות בחרו בהכשרה הזאת בשלב מאוחר זה בחייהן, ואולי, כיוון שהקורס נוטה להגנת יתר, אפשר לשבת בנחת וליהנות ממנו.
 
מרבית המתמחות עובדות בהיקף של משרה מלאה או חלקית, ונאלצות להתאים כמיטב יכולתן בין דרישות הקורס לדרישות העבודה. אומנם כמה מאגודות הפסיכותרפיה נדיבות בהלוואות ובמענקים, אך הן אינן ממַמנות את ההתמחות, ורבות מהמתמחות אינן מקבלות סיוע. ההכשרה תובענית מאוד הן בכסף הן בזמן – גורם נוסף להתמרמרות, אלא אם כן שוכחים שהמתמחות באות מבחירה, ושהמסלול החסכוני, במובן הרגשי, הוא להפיק מהלימודים את מרב ההנאה.
 
יש מתמחות שבשבילן השקעת הזמן קשה יותר מההשקעה הכספית. המתמחה אמורה לעבור אנליזה מלאה או טיפול אנליטי מרוכז, לב־ליבה של ההכשרה; שניים או שלושה ערבים בשבוע נדרשת נוכחות בהרצאות ובסמינרים; השנתיים האחרונות בהכשרה המלאה אמורות לכלול גם כמה שעות בלי תשלום שמוקדשות לטיפול פסיכותרפי מלא במטופלים במסגרת ההתמחות, ולפגישות שבועיות קבועות עם מנחה שונה לכל אחד מהמטופלים הללו.
 
כיוון שרוב התרפיסטיות המנחות בהתמחות נפגשות עם מטופלותיהן (כלומר, עם המתמחות) בשעות העבודה הרגילות, פירוש הדבר שבין שתים־עשרה לשבע־עשרה שעות לפחות בשבוע עבודה, מוקדשות ללא תמורה לעמידה בדרישות הקורס. אני כותבת "לפחות", כי רבות מהמתמחות מבזבזות כמה שעות בכל יום עבודה בנסיעה לפגישות הטיפוליות ובחזרה בתנועה כבדה. לפגישות היומיות הרבות, לרבות התרפיה שלהן עצמן, ולנסיעות יש להוסיף עשר שעות בקירוב של סמינרים. מכאן שבחלק המתקדם של ההתמחות, כמעט שבוע עבודה שלם מוקדש ללימודים, והחלק הזה עלול להימשך גם יותר משנתיים אם המתמחה לא נראית מוכן להסמכה.
 
דרישות ההתמחות מפסיכותרפיסטיות־אנליטיות נמוכות במקצת מדרישות ההתמחות מפסיכואנליטיקאיות קלאסיות, אך גם הן נוקשות דיין. רבות מהמתמחות בוחרות לעבור בעצמם אנליזה מלאה (כלומר, חמש פעמים בשבוע), אך הדרישה, הן לעצמן הן למטופלים במסגרת ההתמחות (training patients), היא לפגישות תלת־שבועיות. מה הפלא ש"הישרדות", במובנה הבסיסי ביותר, נתפסת כמונח נכון למתמחה המתקרבת למטרה הנכספת – סיום ההתמחות והיציאה – החזרה לחיים עצמאיים?
 
אם המתמחה נשואה, ומשתדלת להיות שותפה מלא בגידול המשפחה הצעירה, החסרונות חמורים. נדמה לי שזו אחת הסיבות העיקריות לצמצום הנמשך בגיוס פונים מתאימים. המנחות הבכירות מואשמות לפעמים שהן איבדו קשר עם העולם האמיתי, האשמה מוצדקת לעיתים. דיונים ארוכים ומעמיקים על הסיבות שרופאות בנות שלושים ממעטות להירשם להתמחות, פוסחים על הרתיעה מהכורח להקדיש להתמחות שעות ארוכות באמצע החיים, בתקופה שהילדים גדלים והעבודה בכל מקרה תובענית למדיי.
 
קיימת נטייה קלה בקרב פסיכואנליטיקאיות מבוגרות ורווקות (קבוצה שאני זהירה איתה, כיוון שבקרוב אֶמָנה עימה) להתבטא ולהתנהג כאילו התמסרות מספקת של המתמחה הפוטנציאלית ל"אנליזה" תיישב את כל ההדורים בדרכה. אלה שטויות אנכרוניסטיות ואידאליסטיות כביכול. יכול להיות שתחושת הייעוד חזקה, אבל ההכשרה קשה מהמצופה, והבעיות הלוגיסטיות אמיתיות מאוד. לפעמים המתמחות מותשות לחלוטין כשמתקרבות החופשות בין שלישֵי הלימודים. יש נישואים שאינם שורדים אחרי פסיכותרפיה או אנליזה אישית, וילדיהן של חלק מהמתמחות לוקים בהפרעות שונות.
 
כמו כן קיימת נטייה בקרב טיפוס מסוים של פסיכותרפיסטיות בכירות (החופפת לקבוצה שלעיל) לטעון שהן בני הזוג הן הילדים צריכים גם הם לעבור תרפיה, או אפילו אנליזה, כמו הייתה זאת התרופה לכל חולי. לדעתי, גם הטענה הזאת תומכת בהשקפה שאנחנו מנותקות מחיי היום־יום. אי־אפשר לפתור או למתן את ההפרעה החמורה למהלך החיים המשפחתי שנובעות מתביעות ההתמחות של בעל ואב, רעיה ואם, באמצעות הטלת דרישות נוספות על המשפחה במונחים של זמן וכסף.
 
אני מקווה שעכשיו ברור יותר מדוע הישרדות מהנה אינה דבר של מה בכך, אף־על־פי שתושייה רבה ותחושת הייעוד העזה המונחת ביסודה של הבחירה עשויות לסייע להשיגה. אולם הנטייה הברורה לאידאליזציה של ה"פסיכואנליזה" וכל הנובע ממנה לא תבוא על פתרונה אם אלה הגישות המקובלות על חלק ממנחי המתמחות.
 
ייתכן מאוד שאנליטיקאיות ותרפיסטיות מאמצות את הנטייה לאידאליזציה של האנליזה וכוחה במהלך קורס ההתמחות, ושהיא הכרחית כי היא מאפשרת למתמחות לשאת בעוּלן של הדרישות הכבדות. אפשר לראות שהאידאליזציה מתחילה להצטמצם, ובסופו של דבר נעלמת – כרצוי וכהכרחי – זמן קצר למדיי אחרי שהמתמחה מקבלת הסמכה (ראו פרק 6); אפשר להסיק מכאן שהשפעות לא־מודעות חזקות מזינות אותה לפני ההסמכה. האידאליזציה הולכת יד ביד עם תופעת ה"התיילדות" [האינפנטיליזציה] הכרוכה בהתמחות, שהלומדות מאמצות בעצם חזרתן להיות סטודנטיות, אך עלולות להתקשות להיחלץ ממנה גם אם הן מבחינות בהתרחשותה. כל המתמחות עוברות פסיכותרפיה בעצמם, ואין ספק שיש לה השפעה רגרסיבית גם על האישיות היציבה ביותר. וכמובן, המתמחות המחוננות ביותר הן בשום פנים לא תמיד טיפוסים יציבים. התפיסה שאדם "נורמלי" לא יכול להיות מטפל מחונן היא כמעט בבחינת מוסכמה בעולמנו המשונה.
 
בחרתי במילה "ייעוד" (vocation) יותר מפעם אחת, חרף העובדה ששורשיה נעוצים בהקשר אחר לחלוטין – בהקשר של אנשים המייעדים את עצמם לשרת את אלוהים במסגרת דתית. אולי אני מסתכנת בנוקדנות יתר כשאני מציינת שהמילה נובעת מהשורש הלטיני vocare, שמשמעו "לקרוא", ומשתמע ממנו שקיים כוח עליון שקורא למאמיניו. המועמדים להתמחות שלנו בדרך כלל אינם אנשים מאמינים, לפחות לא בדת שבמרכזה עומד אל. לכן בבחירה במילה ייעוד כוונתי שהאדם משוכנע בכל ליבו, במובן רגשי ואינטלקטואלי עמוק, שהוא חותר למטרה הראויה ביותר לו עצמו – בלי תפיסה דתית כלשהי, למשל, שאלוהים "קרא" לו. חשוב להבהיר את הנקודה הזאת, כי יותר מפעם אחת התגלעו חילוקי דעות ביני ובין אדם "מאמין" כשהשתמשתי במילה בלי לבאר אותה.
 
אני סבורה שהתחושה החזקה, שהדרך המסוימת הזאת בחיים מתאימה לאדם במובן האישי שלו, לא רק זכאית לכינוי "ייעוד", אלא גם שעצם האיכות הייעודית הזאת היא המקור לחוויה העמוקה והמהותית ביותר בהישרדות מהנה. אדם ייאלץ לעמוד בקשיים מרובים בחתירתו לייעוד – לאמיתו של דבר הייעוד נבחן דווקא בנשיאה סבלנית כזאת בעול. ואני מרגישה שאני רשאית לדון בנושא שבו עוסק הספר הזה, רק כי זה שנים רבות אני משוכנעת לחלוטין שמצאתי את מקומי. כבר מהימים הראשונים הייתה לי תחושה בלתי ניתנת לערעור של הדבר שזיהיתי כ"ייעוד".
 
קיימת זיקה בין הדבר שהתייחסתי אליו כאל "התיילדות" בעת ההתמחות ובין ההיקף הרב של החומר שיש ללמוד, בעיקר לבורות בתחום הזה, כפי שהייתי אני כשרק התחלתי. קודם כול, קיימת כיום ספרות ענפה שהולכת ומתרחבת כמעט משבוע לשבוע בזכות שפע של מאמרים חדשים המופיעים בכתבי עת מקצועיים רבים. יש להניח שרוב התרפיסטיות מתפשרות על קריאה סלקטיבית של שלושה או ארבעה כתבי עת לכל היותר ממינוי קבוע, כמות רבה מזו הופכת עד מהרה למטרד. בדבריי הקודמים ודאי הבהרתי שבתקופת ההתמחות הפנאי הוא מועט, ואחרי ההסמכה, מספיקים שבועות הוראה מעטים, בעיקר של נושא תאורטי, כדי להבין שמוטב לצמצם ככל האפשר גם את רשימות הקריאה הקפדניות שמכינים למתמחות. אפשר שיש ערך ביבליוגרפי עתידי לרשימות קריאה ארוכות, אבל לכל מרצה ולכל מנחה בסמינר, שמצפה מהמתמחות לקרוא את החומר כהכנה לשיעור, נָכונה אכזבה. בשנים האחרונות הגבלתי את עצמי להוראת "טכניקה" למתמחות בשנה האחרונה – השנה שבה מתברר להן בחדות שהן זקוקות לסיוע במקצוע הזה – ואני מבקשת מהן לקרוא רק את חמשת או ששת המאמרים של פרויד על "טכניקה" (1914-1912). הן משום שאלה מאמרים מצוינים, רעננים, בהירים ורבי ערך, הן משום שאני סבורה שאם במהלך ההתמחות קראו המתמחות כמה שיותר פרויד, פירוש הדבר שהן החלו להפנים את היסודות שעליהם נשענת כל יתר הספרות הענפה.
 
אחרי ההסמכה חל שינוי קיצוני, כי נעלמים הטיפוח ותשומת הלב המוקפדים שהורעפו בשפע על המתמחות. חלקן אינן צופות את גודל האובדן, ורק הניגוד במצב שבו הן מוצאות את עצמן מבהיר להן אותו. אבל האֵבל הכבד ביותר חל בסיום התרפיה האישית, לפעמים כמה שנים אחרי תום ההסמכה. כי כל עוד התרפיה האישית נמשכת, אובדן המסגרות האחרות המטפלות באופן אישי במתמחה מעומעם, גם אם מורגש.
 
לכל מתמחה מוקצה יועצת־התקדמות (progress advisor) שמלווה אותו במהלך כל ההתמחות. האישה הזו, אנליטיקאית־מנחה או תרפיסטית־מנחה בכירה, מתפקדת בערך כמו מדריכה אישית (moral tutor) באוקספורד ובקיימברידג' – אדם מהימן בדרגה בכירה שאליו הסטודנטית יכולה לפנות בכל בעיה מעשית שאינה מטופלת במישור הטיפול האנליטי־האישי. מתמחות רבות מרבות להיוועץ תכופות ביועצות־ההתקדמות שלהן, אבל היחסים הללו מסתיימים עם ההסמכה.
 
המנחות (supervisors) נבדלות זו מזו בהתנהלותן עם המתמחות. חלקן ממשיכות להיפגש זמן־מה עם המתמחה לשעבר; אחרות, ובהן אני, מבהירות למתמחה שההנחיה מסתיימת זמן קצר מאוד אחרי ההסמכה. משום שלפי דעתי, להוציא מקרים שבהם המתמחה מגלה חוסר ביטחון ניכר בעבודתה, מוטב שהמטפלת הטרייה תקדים ככל האפשר לעמוד על רגליה. באומנות התרפיה, אֵמון המטפלת בעצמה הוא מחויב המציאות. ככל שהמבוגרות הללו יקדימו להגיח מגולם ההתמחות, כן הן יקדימו להיווכח בכך.
 
ההכרה המלאה במציאות החדשה נוחתת על המתמחות הטירוניות בסוף האנליזה או התרפיה האישית שלהם. ההישרדות אחרי שרשרת האובדן הזו היא אחד משלבי המעבר הקשים ביותר בחייהן המקצועיים של תרפיסטיות. הן נאלצות עכשיו לאסוף לאט־לאט כמות עצומה של השקעה רגשית ולפרושׂ אותה מחדש. האבל הוא ממשי מאוד כי הוא מתרחש בעקבות קטיעתה של אחת ממערכות היחסים החשובות בחיי מתמחות.
 
רבות נכתב על סיום הטיפול, אבל בראש הרשימה עומד המאמר החשוב והמעמיק של פרויד מ־1937 "אנליזה סופית ואינסופית".[9] אינני מציעה לערוך פה סקירת ספרות, אבל בהקשר הזה ראוי לציין דבר אשר למרבה הפלא כמעט שאין מתייחסים אליו ישירות. אני שואלת את עצמי אם אין כולנו כאחד מעלימות עין מהפרדוקס הטמון בטבעם המלאכותי מאוד של היחסים המרכזיים הללו – שעשויים לעלות יפה ו"לעבוד" למרות המלאכותיות הזאת – רק אם שני המשתתפים, מעמדותיהם השונות, נכנסים אליהם בכנות. כל הרגשות שחווים בטיפול אנליטי הם ממשיים; הרחבת גבולות הנפש של האדם באמצעות עיבוד ותובנה היא ממשית; העוצמה (המדומה) והאינטנסיביות הטיפולית הכרוכות בתהליך ההעברה, הן ממשיות. ואף־על־פי־כן חייב הקשר הזה – חרף הייחודיות המאפיינת אותו מתחילתו ועד סופו – להסתיים בדרך שרירותית מאין כמותה. למרות כל מה שעשוי להיאמר ואף נאמר, באריכות, על "קריטריונים לסיום טיפול", על "המוכנוּת לשים סוף" וכדומה, עובדת סיום הטיפול היא מלאכותית לחלוטין. עליי לציין שאומנם מצאתי לנכון לדון בנקודה הזאת, אך אינני דוגלת בשום פנים בהארכת הקשר, וגם אינני טוענת שתהליך חִברוּת הדרגתי צריך להחליף את האינטנסיביות הטיפולית הלא־סימטרית הייחודית. ההפך הוא הנכון, אני דבקה חד־משמעית בהשקפתי שהסוף חייב להיות נחרץ ככל האפשר, למען שחרור המטופל מתלותו בי. ברצוני אך להדגיש עד כמה האובדן הזה, החמור לפעמים, הוא חלק בלתי נפרד מכל התהליך הזה, ולמעשה צפוי מראש ושרירותי.
 
קיימת תמימות דעים על כך שבשלב הסיום של כל אנליזה או פסיכותרפיה ארוכה שבים סימפטומים ומופיעים בצורה קצרה ומרוכזת, וכן המטופל נזכר רגשית בחוויות פרידה קודמות בחייו, ויש לו הזדמנות לעבוד עליהן יותר בפירוט ולעומק מכפי שהתאפשר לו בשעת מעשה. גם המתמחה (המטופלת) המגיחה עלולה להיתקל באחד מהקשיים הנפשיים הללו. לאמיתו של דבר, הקושי המסוים הזה הוא שמרכיב את המעבר מממד חווייתי של ניסיון מסוים לממד אחר.
 
באמצעות טיפול דינמי אפשר בהחלט לחולל שינוי שיחזק ויגמיש את האני, ויקנה לו כלים להתמודד, בין היתר, עם כאב פרידה קשה במיוחד. אבל מעבר לנקודה מסוימת, אי־אפשר לצפות מראש את חוויית האובדן הממשית (כדי להתגונן מפניה). אפשר שפסיכותרפיה מכשירה את הקרקע ליכולת לעבד אֵבל מתאים יותר, אבל פה אנחנו נתקלות בפרדוקס: כיוון שהאני מסוגל להכיל טווח רגשות גמיש יותר, האֵבל שהאמת והבריאות דורשות עלול להכאיב ממה שהיה עשוי להכאיב קודם לפסיכותרפיה. פרויד, ורבים שכתבו אחריו, תמיד טענו בתוקף שאנליזה וכל טיפול הנובע ממנה לא נועדו לגונן על אדם מפני המציאות, אלא רק להעשיר אותה ולהקנות לו כלים להתמודד איתה. פעם הייתה סיסמת פרסומת שהכריזה: "אין תחליף לצמר". כשמגיע הרגע לסיים תרפיה כזאת, גם אם עיבוד סיום הטיפול נעשה במשנה זהירות, אין תחליף לסיום. והסבל שמסב הסיום, כאב האבל ואפילו הופעת סימפטומים, הם בדיוק המאפיינים שבוחנים את מלוא ערכו של הטיפול עצמו, כיוון שמעצם הגדרתם הם הסבל הראשון זה כמה שנים שהמטופל אינו יכול להכניסו ל"מְכָל המנחם" כפי שהתרגל לעשות.
 
אדם כמוני, הנושא מעברו הרחוק אובדן של שני ההורים בשלב רגיש בחיים (תחילת גיל ההתבגרות), עשוי לחוש נאלץ לעבד מחדש חלק ניכר מהקרקע שכבר קיבלה כמובן תשומת לב מרובה בתקופת האנליזה. באנליזה שלי התקשיתי לפעמים להבחין בין העצב שעלה מן העבר לבין העצב שנבע לאמיתו של דבר מהאֵבל על סיום האנליזה. אפשר שלא הייתה לכך חשיבות; העיבוד הפנימי נעשה בסופו של דבר, ותחושת הודיה על מה שקיבלתי, בעיקר על היכולת לאנליזה עצמית קבועה, תרמה תרומה ממשית להישרדותי באותה עת. האני המנותק, הצופה, למד בפירוט מדוקדק, שלא נתאפשר לפני כן, את שלבי האֵבל השונים כשהגיע אליהם, ואז עיבד אותם והמשיך הלאה. היכולת המשופרת לגלות עניין אמיתי בהתקדמות הרגשית המתרחשת בנפש האדם, עומדת למבחן והיא שיוצרת הישרדות מסוג חדש. במיוחד עניינה אותי היכולת להעריך נכונה באמצעות אֵבל בריא את תפקיד ההזדהות עם האדם שאבד. הבנתי, כפי שלא הבנתי עד אז, באיזו מידה ההזדהות עם שני הוריי, אבי הרופא ואימי שניחנה ביכולת התבוננות עצמית מפותחת, מילאה תפקיד מרכזי בבחירת המקצוע ואורח החיים שלי, שעד אז ייחסתי אותה בתמימותי לבחירה עצמאית. מובן מאליו שיכולתי להבין הייתה תולדה של הזדהותי עם האנליטיקאית שבי, והזדהות היא בחלקה אנליזה עצמית.
 
דרך אגב, טעות לחשוב שעצם מעמד ההסמכה הופך בִּן־לילה את המתמחה ל"אנליטיקאית" או ל"תרפיסטית". המתמחות רוכשות ידע רב, מהר למדיי בעת ההכשרה, ובעיקר אם הן כבר הקימו פרקטיקה פרטית, רק יתחילו לצבור ניסיון ביישום הנלמד על הבעיות העומדות לפניהן. אבל ההתפתחות האיטית של טכניקה מיומנת וגמישה, נקודות המבט המתחדשות בהתמדה של הידע האינטלקטואלי והצמצום ההדרגתי של החרדה, כל אלה יארכו זמן רב. ביום שהוסמכתי, הייתי ברקיע השביעי, ויש להניח שלקיתי מביטחון עצמי מופרז. האנליטיקאית שלי אמרה, "כן, טוב שההתמחות מאחורייך. עכשיו ייקח לך עוד עשר שנים להיהפך לאנליטיקאית". אני מניחה שהיא הוציאה לי את הרוח מהמפרשׂים, אבל בדיעבד אני יודעת שהיא צדקה.
 
נסו להשאיר בקרבכן מקום נטול "חרדת המתחילים" הרווחת מאוד. היא אכן דועכת בהדרגה כשאתן מכירות על בוריו את מה שאמור להיות כולו שלכם, ומפנימות אותו. וכשכל הידע שרכשתן ישקע במאגרי הלא־מודע, תתקדמו ביתר חופשיות מפגישה לפגישה ותרכשו בהתמדה ביטחון עצמי.
 
ייתכן מאוד שרבות מהתרפיסטיות המוסמכות הטריות, שמסיימות את הפסיכותרפיה האישית שלהן, לא התנסו עד אז בחייהן באירוע שהפך את השלב המסוים הזה לעשיר ולמכאיב יותר. אני יודעת שחלקן, יש בעברן אירוע כזה, ואני יודעת גם שרובן צריכות ללמוד להתאבל בנקודה הזאת, ושהאֵבל הזה יחזק אותן לקראת העתיד. אדם צומח בתקופה הזאת, צמיחה כואבת אומנם, אך גם מספקת מאוד. התרפיה האישית כאירוע מרכזי בחיים, ואחר כך סיומהּ, משתבצים בהדרגה במקומם הנכון בנפשו של כל אחד. ואז עם טיפת מזל ועם בסיס ממשי ומהנה לבניית זהותה המקצועית החדשה, עוברת הטירונית לשלב הבא של הדרך.