ברית כפות הידיים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ברית כפות הידיים

ברית כפות הידיים

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: מרץ 2016
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 307 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 7 דק'

נתן גובר

נתן גובר הוא מורה לספרות ומרצה לפילוסופיה של החינוך באוניברסיטה העברית.

תקציר

אהבה היא כמו גורל שנקבע מראש, כמו יצירה של מטבע: טובעים על המתכת את צורת המטבע וזהו זה. המטבע וצורתו צמודים יחד לעד.
 
בשכונה קטנה בירושלים, בראשית המאה שעברה, מפגיש הגורל את לאה ואת אלכס והם מתאהבים. הוא כנר בראשית דרכו, בן למשפחה קרימאית חילונית, שהליכותיה זרות לתושבי השכונה; היא בתו של ראש ועד הקהילה - איש מאמין ובעל עקרונות, שלא מסכין עם בחירתה של בתו בגלל זיכרון ילדות שאינו נותן לו מנוח. עד כמה תרחיק אהבתם של לאה ואלכס, שהגורל אמנם קבע אותם כמטבע אחד, אבל משפחותיהם קבעו אחרת?
 
נתן גובר, מורה ומרצה לשעבר, עוקב בספר זה אחרי אהבה מופלאה זאת, תוך שהוא משלב את סיפור העלילה עם אזכורים מעולם המוסיקה ועם אהבתו לכינור ולנפלאותיו.

פרק ראשון

לילה בדירתה
 
בשעת לילה מאוחרת זו, הדירה הגדולה שמול הכיכר המרכזית, כיכר "הבימה" ואולם הקונצרטים של הפילהרמונית, מלאה צללים המתנועעים בחדרים המוארים למחצה מאורות הכיכר. על מיטתה בחדר הפנימי שדלתו פתוחה, שוכבת לאה. שוכבת ואינה ישנה. ראשה שעון על הכר ובידה סיגריה. כך תעשן ממחצית הלילה ועד סופו. מתבוננת בריצודי האורות בווילונות וברהיטים. הרוחות הבאות מן הים מניעות את הווילונות, משוות לצללים דמויות אנושיות מוכרות וגם לא מוכרות, גם חיות, גם חפצים משונים. לידה חפיסת נומבון שממנה תשלוף עוד כדור לקראת הזריחה וחפיסת סיגריות. לא תדליק את המנורה שלידה. אין מורא הצללים ומשחקי האורות עליה. גם הבדידות בדירה הגדולה שממול הכיכר אינה מפחידה אותה.
 
וכך היא שוכבת לילה לילה, כבר עשר שנים מאז מות בעלה, ומבטה מישיר לחלון המרוחק, הפונה לכיכר. מתעלמת לגמרי מתזזיות הלילה של הצללים והאורות. היא שקטה. לא נסערת. מתעלסת עם זיכרונותיה. עכשיו טוב. עכשיו שקט. הכאבים מיטיבים אִתה. טוב לכאוב בזיכרונות. כבר לא יהיו כאבים. אלכס מת, בעלה מת, גם אביה ואמה. עכשיו היא בבור לבדה לגמרי. אך זה בור מואר, גדול, מלא אור ורוחות נעימות מן הים. אפשר לעשן בשקט, לא לצפות לכלום. בעיקר לא לסבל הנורא הקשור לבור ההוא, בשכונה ההיא, לימים ההם, שעכשיו הם זיכרונות מענים. אהובים עליה כל כך, מענים-מהנים, עם כל שאיפה מן הסיגריה.

נתן גובר

נתן גובר הוא מורה לספרות ומרצה לפילוסופיה של החינוך באוניברסיטה העברית.

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: מרץ 2016
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 307 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 7 דק'
ברית כפות הידיים נתן גובר
לילה בדירתה
 
בשעת לילה מאוחרת זו, הדירה הגדולה שמול הכיכר המרכזית, כיכר "הבימה" ואולם הקונצרטים של הפילהרמונית, מלאה צללים המתנועעים בחדרים המוארים למחצה מאורות הכיכר. על מיטתה בחדר הפנימי שדלתו פתוחה, שוכבת לאה. שוכבת ואינה ישנה. ראשה שעון על הכר ובידה סיגריה. כך תעשן ממחצית הלילה ועד סופו. מתבוננת בריצודי האורות בווילונות וברהיטים. הרוחות הבאות מן הים מניעות את הווילונות, משוות לצללים דמויות אנושיות מוכרות וגם לא מוכרות, גם חיות, גם חפצים משונים. לידה חפיסת נומבון שממנה תשלוף עוד כדור לקראת הזריחה וחפיסת סיגריות. לא תדליק את המנורה שלידה. אין מורא הצללים ומשחקי האורות עליה. גם הבדידות בדירה הגדולה שממול הכיכר אינה מפחידה אותה.
 
וכך היא שוכבת לילה לילה, כבר עשר שנים מאז מות בעלה, ומבטה מישיר לחלון המרוחק, הפונה לכיכר. מתעלמת לגמרי מתזזיות הלילה של הצללים והאורות. היא שקטה. לא נסערת. מתעלסת עם זיכרונותיה. עכשיו טוב. עכשיו שקט. הכאבים מיטיבים אִתה. טוב לכאוב בזיכרונות. כבר לא יהיו כאבים. אלכס מת, בעלה מת, גם אביה ואמה. עכשיו היא בבור לבדה לגמרי. אך זה בור מואר, גדול, מלא אור ורוחות נעימות מן הים. אפשר לעשן בשקט, לא לצפות לכלום. בעיקר לא לסבל הנורא הקשור לבור ההוא, בשכונה ההיא, לימים ההם, שעכשיו הם זיכרונות מענים. אהובים עליה כל כך, מענים-מהנים, עם כל שאיפה מן הסיגריה.