"הנה, החיים חלפו כמעט לבלי שוב ועוד מעט יחשיך סביב הכול. אתמול עדיין הייתי נער, איש צעיר, והיום כבר סב לנכדים המסיבּים לי אושר רב. לעומת הסערות והדיכאונות שידעתי פעם, בשנים האחרונות אני זוכה לשקט יחסי ולכך שאיני חייב לרוץ ולהתרוצץ לפרנסתי בערים השונות, במטוסים, בחדרי המכירה הדחוסים בפריס, ובלונדון, ובניו יורק. אלה היו שנים יפות, שנתנו לי דבר-מה אשר כנראה היה חסר לי: ההרגשה שאינני רק תולעת ספרים, ספוּג בליטֶרטוּרה, או מעֵין תולעת משי הטוֹוה סביבה חוטים כדי להפוך לגולם בסופו של דבר. הסִפרוּת, השירה, משכו ודחו אותי בעת ובעונה אחת, בדומה ליחסים המסובכים שהיוּ לטולסטוי עם אשתו. משכו, כי הביאו איתן אינטנסיביות, התרגשות, מימוש עצמי ועניין. ודחו, כי היתה בהן מידה של סובלימציה והתרחקות ממה שנראה כחיים הממשיים עצמם."
ישראל פנקס, "אנטנות וחיישנים", סעיף 87
פתח
אהבתי למשוררים נולדת מתוך שיריהם, לדבר בשבחם הוא לנסות לעמוד על שרשי אהבתי לשירה.
לאהוב את שירי ישראל פנקס זה דבר אחד ולכתוב עליהם "פנקס קטן" זה דבר אחר לגמרי. שירי פנקס הולכים אתי שנים רבות ולא ידעתי עד לאן אגיע עד שבאתי אל "הפנקס" ונתעסקתי בו חדשים רבים.
התעסקות זו הפכה לאפשרית רק לאחר הפגישה עם ליאת קפלן, שרעיון ה"טנֿדו" בשל בה: יכתוב משורר על משורר. התלהבותה דחפה אותי להשלים את "הפנקס" הזה, ועל כך תודתי לה. כמו כן אני מודה מקרב לב לשרון אס, עורכת וידידה, שקראה את כתב-היד. הערותיה המקפידות היו חשובות לי ושיחותינו על השירה, שצמחו מתוך עיון בדפים אלה, היו לי רגעים של עונג.
הגרסה האחרונה של ספר זה נחתמת ביום בוא הגשם הגדול הראשון של נובמבר. כל מה שיבוא מכאן והלאה ביצירתו השירית של ישראל פנקס אין "פנקס" זה עסוק בו. יבואו אחרים וישלימו את המלאכה.
י.א.
ירושלים, סוף נובמבר, 2014
יותר מכל משורר אחר מבני דורו הרביתי לקרוא את ישראל פנקס. עברתי בו כמו בתוך ערוגה יפהפיה. יום אחד, אחרי שנים רבות, אחרי אלף דחיות, התחלתי לכתוב פנקס קטן זה, משנן לעצמי: ישראל פנקס אולי לא היה ולא נברא אלא משל היה לְמה שאני (או כל קורא אחר של שיריו) עומד לכתוב עליו. עלי להמציאו מתוך היעלמותי בתוכו ולומר כאן משהו על שיריו, על משליו, על נמשליו.
