עיר תחתית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2015
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 170 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 50 דק'

יפתח לובצקי

הסופר יפתח לובצקי הוא איש מחקר בעל דוקטורט במדעים מהטכניון, יליד קיבוץ שדה-נחום. 

תקציר

הזמן – ערב מלחמת השחרור. המקום – העיר התחתית של חיפה. ילד יהודי מתיידד עם ילד ערבי, בנו של רוחץ המכוניות האילם, ויחד הם משוטטים באזורי הקרבות המסוכנים, הרוחשים טרור הדדי. הוריו של הילד עלו ארצה בספינת מעפילים רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ולבם אינו נתון לו. האם היפה חולמת על חיי זוהר ואהבה, אך מסתפקת באהבהבים עם קצין בריטי ועם שכן עבריין. האב מטביע את האשמה על נטישת הוריו ואחיו לגורלם באירופה במעשי אלימות שהוא עושה במצוות מפקדו, איש ההגנה הקשוח ומאובן הרגשות. בעוד הדמויות נסחפות בכוח עליון אל גורלותיהן, שני הילדים מציגים דגם של דוֿקיום אוהב ואכפתי, הגובר על השנאה העמוקה בין שני העמים.
 
דומה שכבר קראנו ושמענו הכול על ימי המדינה שבדרך, אך לא - בספרו המרתק, הכתוב באיפוק, בכנות ובטבעיות, פותח לפנינו הסופר צוהר אל מקום מוכר-לא מוכר ואל אנשים ש"חיו מתחת לרדאר". קיומם השולי-לכאורה מוסיף נדבך אנושי חשוב לפסיפס המציאות המורכבת.
הסופר יפתח לובצקי הוא איש מחקר בעל דוקטורט במדעים מהטכניון, יליד קיבוץ שדה-נחום. זהו ספרו הראשון.

פרק ראשון

הקופסה
 
מלכת הקורינטוס, ספינת מעבורת קטנה ששייטה במסעות קצרים, בני פחות מיום, בין איי יוון, השתייכה בעבר הלא רחוק לחברת שירותי הים האגאי הרשומה בפיראוס. שמה היומרני, שנמרח בצבע על דופן המתכת, דהה ונמחק כמעט כולו. גוף הברזל שלה הרקיב מזמן. דרישות חוזרות ואיומים מצד רשויות הנמל, שנתמכו לבסוף בפקודה ממשרד הספנות היווני, אילצו את בעליה להשביתה ולהשאירה באחד המזחים המרוחקים. כאן המתינה הגרוטאה להעברתה לבית הקברות לאניות, שנמצא במרחק מה מנמל פיראוס.
 
 
אוגוסט 1936.
רחוב אקטי-קונדיילי בפיראוס הוא שורת בתים נמוכים קלופי סיד שהיו בעבר לבנים ובוהקים ועתה, כחום היום, אינם מטילים צל. השמש עומדת ברום השמים, קופחת בכל עוז על מדרכות האספלט המאובקות. האוויר כבד ולח.
הרחוב האפור, הסמוך לנמל, שומם בשעה זו של לקראת צהריים. כמה חברות ספנות קטנות שוכנות כאן. דלתות הזכוכית של המשרדים סגורות והתריסים מוגפים מפני החום והלחות. מונית אפורה נעצרת לא רחוק מפתח אחד המשרדים ומורידה איש גבוה ורזה. שֵׂערו שחור, פניו צרים וארוכים, עיניו כחולות בהירות וסנטרו מחודד. הוא לובש חליפה אפורה לא יקרה, גדולה מעט ממידתו, וחובש מגבעת לבד לבנה. במהירות הוא צועד לכיוון החברה לשירותי הים האגאי. בהגיעו למפתן המשרד הוא נעצר, ממתין רגע, ולוחץ בעדינות על מתג פעמון הכניסה. התריס מורם והדלת נפתחת על ידי נער, שנמלט מיָד מפני גל החום ונעלם באפלולית המשרד. האיש נכנס, סוגר את הדלת מאחוריו, ופוסע במהוסס לתוך חדר מרוהט ברהיטים כהים ישנים.
פקיד יושב מאחורי שולחן כתיבה ובוהה בחלל בפנים רוויי סבל, לוגם קפה מספל גדול.
"באתי לראות את אגנוסיס, בעל הבית", אומר הזר.
הפקיד מהנהן באִטיות, רומז בעיניו לכיוון גרם המדרגות. המדרגות מובילות לגלריה מעץ, שבעומקה ניצב שולחן כתיבה גדול מתחת למאוורר-תקרה. היושב מאחורי השולחן יכול לתצפת על דלת הכניסה ועל הנעשה למטה, וגם להאזין לנאמר שם. מאחורי השולחן יושב אגנוסיס, בעליה של חברת ספינות מעבורת.
לאגנוסיס, יווני רחב גרם, יש ראש גדול וקירח ושפתיים עבות. אפו האדמדם מסגיר את נטייתו לטיפה המרה. הוא אוחז ספל חרס זעיר ולוגם, כמו הפקיד בקומה התחתונה, קפה שחור. קיסם עץ תקוע בין שפתיו. בין לגימה ללגימה הוא מניח את הספלון על השולחן, שולח את ידו אל הקיסם ומחטט ברווח שבין שיניו.
הזר מטפס בקלילות במעלה המדרגות. אגנוסיס מניח את הספל שהתרוקן על השולחן ומטיל לתוכו את הקיסם. פניו מחייכות בחביבות מעושה לעבר הזר, ועיניו הקטנות, הנכלוליות, מודדות אותו. לפני שיחת העסקים יש צורך במילות נימוס והיכרות, הוא חושב. המשא ומתן הצפוי יגיע בזמנו.
"תתכבד בספל קפה?" שואל היווני ובטרם ייענה הוא צועק, "יונס, גש הנה!" הנער שפתח קודם את דלת הכניסה מגיח מדלת נעלמת בירכתי המשרד. אגנוסיס מחווה באצבעו סימן מוסכם והנער נעלם ושב מיָד עם טס ועליו קנקן קפה, ספלי חרס וצלוחית פֵרות יבשים.
"שלום אדוני, שב בבקשה. איזה חום היום", הוא נאנח, "מה אני יכול לעשות בשבילך?"
"אני מתעניין במלכת הקורינטוס", אומר האיש באנגלית במבטא זר, אולי מזרח אירופאי. "שמעתי שהספינה עומדת למכירה".
היווני מנסה לעורר רושם של סוחר הגון החושף בפני הקונה הפוטנציאלי את מלוא המידע. במשפטים קצרים וענייניים הוא מפרט את הנתונים הדרושים. הזר מקשיב לו בסבלנות.
בתחילה מתאר אגנוסיס בפירוט את סגולותיה הטכניות המצוינות של הספינה. "אבל אתה צריך לדעת", הוא מעיר בזהירות, "יהיה לך קשה לקבל ביוון רשיון להפעיל את הספינה כמות שהיא... בגלל בעיות של קוסמטיקה".
הזר זוקף את גבותיו בתמיהה, כנראה מעושה. היווני מסביר במהירות, במשפטים מקוטעים: "למעשה, הספינה זקוקה רק לצבע. אפשר לומר – להרבה צבע. אם כי, כפי שציינתי, מצבה המכני די סביר. למרבה הצער, הבוחן של רשות משרד הספנות התבונן בספינה רק מבחוץ, ובכלל בלי לעלות עליה, פסל אותה להשטת נוסעים והשבית אותה. הוא לא היה מוכן להיענות לתחינותיי לבצע בדיקת מערכות והפלגת ניסיון. לא שווה לי סתם לשכור קבוצת עבודה ולשפוך עליה חביות של צבע. אולי באמת היה רק נחוץ, ובטח יותר זול, לרפד את הבוחן בכמה דרכמות, כדי שיתיר לה להפליג".
האורח ממשיך להקשיב בדריכות.
"האמת, הזנחנו קצת את הספינה. למעשה השבַּתִּי אותה בגלל מחסור בכוח אדם. אין אנשים. כל הגברים הכשירים מגויסים לצבא. לחברה כדאי היום להשיט רק ספינות עם תפוסת נוסעים כפולה לפחות. ובזמנים כאלה למי יש ראש לנסיעות?"
אגנוסיס מהרהר מעט ומוסיף: "להיות כן אתך לגמרי, הקונה יצטרך להשקיע איזה סכום, ממש מינימלי, בשיפוץ קטן של כמה רכיבים במנוע...
ואולי אתה רוצה לרכוש את הספינה לברזל? המחירים היום בשמים", הוא מוסיף בידענות, "במקרה כזה התהליך הרבה יותר פשוט. לא צריך להשקיע בספינה או לרפד שום פקיד. לא צריך לקבל רשיון, צריך רק לגרור אותה מהנמל למעגן הספינות המיועדות לשחיטה".
הזר מחייך בלאות. "כן, כל זה ברור לי. כבר ראיתי את כלי השיט. אבל אני מתכוון להפוך את הספינה למסעדה צפה. משהו בשביל החיילים. אין בכוונתי לצאת עם הספינה להפלגות, אני רק אגרור אותה לקטע המזח ששכרתי באזור הבילויים של הנמל".
"זה רעיון!" מרים היווני את זרועותיו בהתלהבות מעושה, חיוך ערמומי דק מותח את שפתיו. בלבו הוא חושב, יש לי פה עסק עם אידיוט. אם יזיזו את הגרוטאה הזאת מהמקום בלי שיפוץ יסודי, בתוך שנה היא תתפרק ותצלול לקרקעית הים.
"תשתה אולי עוד ספל קפה?"
הזר מחייך ומנענע ראשו בשלילה, "לא תודה. איך אנחנו מתקדמים?"
"חמישים אלף דולר. במזומן, כמובן, והמלכה שלך".
"חמשת אלפים", זורק הזר ביובש. נראה שהוא מורגל בעסקאות כאלו. פניו המחויכים קופאים. תמה עת הלהג.
"ארבעים". גם היווני אינו קוטל קנים.
"לא יותר מעשרה".
היווני עוטה חיוך חָנף, מאולץ, אך בוטח. "שמונה-עשר, ותאמין לי שבמחיר כזה אני מוכר אותה עוד הערב לגרוטאות".
"חמישה-עשר", אומר הזר ונימת קולו מעידה שהוא מאבד את סבלנותו. הוא מסיר את כפפות הנימוסים. "במחיר הזה אני יכול לפנות לחברות אחרות שמוכרות גרוטאות כמו שלך. לא חסר כאן כאלה".
"בסדר", נאנח היווני בכניעה מעושה, שואף אוויר וממצמץ בשפתיו, "רק בשביל לפנות את המעגן".
"עורך הדין שלי ייכנס מחר בבוקר לחתום על הניירות, עם הכסף. אבל אני מבקש לשמור על דיסקרטיות, אף מילה או נייר החוצה, שלא יגנבו לי את הרעיון".
הרמז ברור והיווני הפיקח מבין מיָד: אסור שהשלטונות יריחו את העסקה. צריך להוציא את הספינה בלילה, ללא עקבות, שכן היא מיועדת, כנראה, להברחות. "שים עוד אלפיים וסודך ילך אִתי לקבר. לא יישארו שום ניירות".
"חמש מאות. סגרנו?" שואל-מסכם הזר.
"אלף. סגור? מחר בבוקר, בתשע, יהיו פה כל המסמכים. ואל תשכח להביא את כל הכסף. במזומן. דולרים טובים, בבקשה", הוא מוסיף בנימת אזהרה.
הזר מניע בראשו בשתיקה.
היווני מסיים ללגום את שארית הקפה, ממצמץ שוב בשפתיו, קם ומושיט את ידו ללחיצה.
הזר לוחץ ברפיון את היד המושטת. ידו של היווני לחה מזיעה. הוא מלווה את האורח עד לפתח המשרד. האיש פותח את הדלת, מעיף מבט לימין ולשמאל ויוצא בצעד מהיר, מקפיד לשהות בקו הצל הצר הצמוד לחזית הבניין.
בפינת הרחוב ממתינה לו מכונית סיטרואן קטנה. הוא פותח את דלת הנוסע ומתיישב. הנהג, קטן קומה, כחוש, חובש קסקט כחול, מתניע וגולש במורד הרחוב. "איך הלך, מרדכי?" הוא שואל.
"מצוין, מיכה, סיכמתי בשישה-עשר אלף דולר".
"טוב מאוד. מתי הופמן יוכל לסגור?"
"הוא מחכה עם הכסף במלון. המכירה החוזית מחר בבוקר, בתשע".
"טוב. המכונאים שלנו הגיעו מנאפולי והם כבר מוכנים עם כלי העבודה והחלפים. הם מתאכסנים עם הציוד במחסן ששכרנו ליד הנמל. מחר יתחילו לשפץ את הספינה ויכשירו אותה להפלגה במקסימום האפשרי. אני מקווה שיסיימו עד סוף השבוע הבא. האספקה והדלק, וכן כלים וחלפים שנזדקק להם במהלך ההפלגה, כבר ארוזים במחסן. אה... כן", הוא נזכר, "קיבלתי גם מברק שבסוף השבוע מגיע מרומא הדוקטור שמלווה אותנו. זה מצוין. אם לא יהיו סיבוכים מכניים נחמוק מן המעגן ונפליג עם האנשים בעוד שבועיים, בלילה שבין ראשון לשני".
מרדכי זע בעצבנות על מושב הנהג. "אני לא לגמרי שקט, מיכה. אני מקווה שלא יהיו בעיות במהלך ההפלגה; עברתי אתמול במעגן להציץ בספינה וראיתי אותה. מזמן לא ראיתי גרוטאה מזעזעת כזאת. פיסות חלודה גדולות נושרות מהחלק התחתון שלה. רואים את זה ממש בעיניים".
"אני יודע", מנסה מיכה להרגיע, "מיקי, מהנדס האניות, עם נתן והחבר'ה שלו מהפלוגה הימית, הסתננו לפני שבוע לתוך הספינה ובדקו את מצבה עד מתחת למים, בעיקר בחנו את חדר המכונות. מיקי קבע די בביטחון שאחרי מקצה שיפורים הספינה תחזיק מעמד ותפליג שבוע-שבועיים כמו שנדרש. מזג האוויר נוח. היא תגיע לארץ בשלום עם שלוש מאות הנוסעים. אין לנו הרבה בררות. תחשוב בעצמך: אלף – אין לנו משהו אחר זמין, בית – אי-אפשר יותר להחזיק את האנשים סגורים במחסן, הם כבר מאבדים את הסבלנות. גימל – אם נמשיך להתמהמה, בסוף יעלו עלינו סוכנים בריטים. החקירות שלנו על ספינה מתאימה פנויה למכירה כבר מעוררות תשומת לב בעיר. צריך להזדרז".
"בסדר, בוא ניגש לדווח למפקדה", משלים מרדכי עם המצב.
 
המפקדה היא חדר במלון קטן ומוזנח, ששוכן בסמטה סמוכה לנמל. בחדר, באגף הפונה אל הכביש, חלון אחד מחופה בתריס עץ מרקיב וחסר צבע, שלוש מיטות, שולחן משרדי קטן ושלושה כיסאות עץ.
נתן, המפקד ורב החובל המיועד, קיבל דיווח על סיום העסקה. בחיוך של שביעות רצון על פניו הוא יוצא אל הרחוב, ניגש לטלפון הציבורי ומצלצל בשיחת גוביינא אל כתובת מעבר לים.
"דני, הקופסה נקנתה", אומר נתן בקול נמוך, "מחר נקבל אותה. אני מתקשר מיָד לכל אנשי הצוות הבכיר וקובע פגישה בעוד שעתיים. הם יודיעו לראשי הקבוצות שאנחנו יוצאים לַטיול בסוף השבוע הבא. נתחיל לארגן את 'החבילות' שמאוכסנות במחסן. עוד הערב אכין תכנית עבודה ולוח זמנים של השיפורים בקופסה, ואת סדרי איסוף והעברת החבילות".
מהצד השני של הקו נשמע קול סמכותי. "חשוב שהתנועות לקופסה תהיינה מפוזרות ככל האפשר, שלא לעורר תשומת לב. תעביר את 'הסחורה' מהמחסן לקופסה במנות קטנות. הבלשים של הרעים מסתובבים בכל עיר באירופה ובוודאי גם כאן, מנסים לגלות עדרי בקר. אתה יודע את זה".
"כן אדוני".
"נתפלל שיהיה בהצלחה, נתן. תתקשר מחר בשמונה בערב. אני רוצה לשמוע איך העסק מתקדם. להתראות".
 
 
נקראתי מרומא על ידי ההגנה לשרת כרופא בספינת המעפילים ללא כל התראה מוקדמת. את הרשל, חברי, ראיתי רק פעמים ספורות במהלך ההפלגה ולא החלפנו יותר מכמה מילים. ידיי היו מלאות עבודה. חלק מהבוגרים ורוב הילדים סבלו ממחלת ים, מהקאות ושלשולים קשים, וחוץ מאשר להקפיד שלא יתייבשו מחוסר נוזלים ולנסות לשמור על היגיינה מינימלית, לא היה בידי להושיע.
הנוסעים כמעט לא עצמו עין בשלושת הימים האחרונים. מחמת הצפיפות פרשו אנשי הצוות שמיכות על רצפת המתכת של הסיפונים התחתיים וארגנו שינה במשמרות. התינוקות בכו והמבוגרים התאמצו לשווא להרגיע אותם. המתח, המהומה וההתרגשות שמו לאל כל ניסיון להשליט קצת סדר.
באין חדר אוכל בספינה לא ניתן היה לכנס את הנוסעים לסעודות מסודרות סביב שולחנות. אנשי הצוות סבבו פעמיים ביום בין הנוסעים וחילקו מזון במשורה.
למרות שהסיפונים נשטפו מדי כמה שעות בזרנוקים שהתיזו מי ים, הסרחון היה בלתי נסבל. השירותים בספינת המעבורת הזעירה לא תוכננו לקלוט קהל כה רב. בתי השימוש נסתמו ועלו על גדותיהם. ילדים ומי שלא יכלו לשלוט בסוגריהם, עשו את צורכיהם בכל פינה אפשרית. הנוסעים שהתקשו לשהות באולמות התחתונים המחניקים, הסתננו ועלו בכל הזדמנות אל הסיפון העליון. אנשי הצוות חששו שהמתגודדים על הסיפון יתגלו על ידי מטוסי הסיור של הצבא הבריטי או על ידי הספינות המסחריות בשירות הצי של הוד-מלכותו, שגם הן תרו אחרי ספינות מעפילים.
במשך היום הצליחו אנשי הצוות לשמור על משמעת סבירה ומנעו מהנוסעים לעלות בבת אחת לסיפון העליון; היה הכרח להעלים עין מאנשים שעלו עם הילדים בקבוצות קטנות ולזמן מוגבל, להתאוורר מן הדחיסות והלחץ ששררו באולמות התחתונים הגדושים והמצחינים. בלילות התארגנו הנוסעים בקבוצות ועלו לרחבת הסיפון העליון לשאוף אוויר ים.
 
 
הרשל לפת בכוח את מעקה הברזל החלוד של הספינה. פרקי אצבעותיו הלבינו מן המאמץ. רוח הלילה הקרירה שנשבה מצפון מערב לכיוון החוף צִמררה את עורו. הוא התיק את מבטו מן המים, הרים את ראשו והביט בשמים הזרועים כוכבים. עוד מעט יסתיים המסע והוא יגשים את חלומו. הוא במרחק נגיעה מן הארץ.
מרחוק הבחין הרשל באורות המתנוצצים במעומעם של בתי העיירה נהריה, צפונית לעיר הערבית עכו שבמפרץ חיפה. הלילה היה חשוך, ללא ירח. הים היה שקט וחלק. הספינה גלשה בקול טרטור חרישי אל החוף החולי. תלם קצף מבעבע בקע ממדחף כלי השיט החורש את הים. שובל עשן שחור-סמיך היתמר מן הארובה הקצרה ונבלע מאחוריה בחשכה.
לא עברו כמה שעות וגלי החוף החלו להתרומם ולהתרפק בעדינות על דופן הספינה.
מחשבותיו של הרשל נדדו אל פנינה. בבוקר ערפילי אחד הופיעה בדרך העפר המתעקלת מן העיירה אושווינצים עגלה שכורה רתומה לסוס כחוש. על העגלה הצטופפו כמה צעירים וצעירות על מִטלטליהם, בדרכם אל מחנה החלוצים שבשוליו של כפר קטן. הרשל ראה אז את פנינה לראשונה, ומאותו רגע לא יכול היה לעקור את דמותה ממחשבותיו.
המלחמה כבר הורגשה באוויר. ברחבי פולין גברו התנכלויות התושבים המקומיים לשכניהם היהודים. ניסיונותיהם של המותקפים להתארגן כדי להגן על חייהם היו מנוגדים למדיניות השלטונות והובילו לעימותים ולמאסרים. היו שהחליטו אז להגר לאמריקה הצפונית או הדרומית. הצעירים בעיירות הצטרפו למחנות ההכשרה של החלוץ וביתר לקראת עלייה להתיישבות בארץ ישראל. הרשל היה בין אלו שנענו לקריאה.
שני אחים גדולים, שתי אחיות צעירות, אב ואם, השאיר הרשל מאחוריו.
משפחת רבינוביץ' התפרנסה ממשק חקלאי קטן בשולי העיירה וממאפייה קטנה, צמודה לבית. כל בני המשפחה לקחו חלק בעבודת האפייה וראו ברכה בעמלם: מדי בוקר היו אנשי הסביבה מגיעים לקנות לחם טרי במאפייה של היהודים. יוסל, הכשרוני והחרוץ באחים, סחר עם הפולנים בלא רגשי נחיתות ואף יזם עסק שיצר הכנסה נוספת למשפחה – כבישה של מלפפונים וירקות אחרים בחביות עץ מחושקות בטבעות ברזל. יוסל גילה ביערות תבלינים מיוחדים, גידל אותם בחצר המשק, ועל פי ידע ייחודי שפיתח, הוסיף לתערובות תבלינים בכמות הדרושה ובזמן הנכון.
הרשל אהב לעזור ליוסל בגידול התבלינים והמלפפונים, באיסופם, ובמלאכת הכבישה בחביות. מדי כמה שבועות הוביל יוסל את מרכולתו לשוק העיירה, והסוחרים היו מתקוטטים ביניהם מי יקנה יותר חביות מן המחמצים המעודנים, תאווה לחִכם של יהודים וגויים כאחד.
בוקר אחד נסעו הרשל ויוסל בעגלה, מובילים את מרכולתם לשוק. הם ישבו זה ליד זה על מושב העץ של העגלה והתגלגלו לאִטם על דרך העפר המאובקת. "אני רוצה להסתלק מן הבית ולעלות לארץ ישראל", שח הרשל לאחיו, "אני מקווה שלא תכעס עליי. אני רוצה לעשות את זה בסתר, לחסוך מאימא ואבא את הפרדה הקשה, את שברון הלב".
"כבר הרבה זמן אתה חושב על זה?" שאל יוסל.
"מאז שאבא החליט שעליי להפסיק את לימודיי", ענה הרשל והביט נכחו, "לפני כן אצטרף למחנה ההכשרה והעלייה של אגודת החלוץ על יד מנוביץ. אחר כך נעלה יחד לארץ ישראל".
"גם אני הייתי מצטרף", נאנח יוסל, "אבל אין לי לב לעזוב את המשפחה. אני חייב להשגיח על ההורים והאחים ולעזור בפרנסה. אבל אתה, אחי, תעשה מה שאתה מרגיש. רק דבר אחד תבטיח לי: לא להיעלם לנו בלי הודעה. כיבוד אב ואם זה אחד מעשרת הדיברות. בארוחת ליל שבת השבוע ספר להם על תכניתך. אני אתמוך בך".
הרשל היה בן עשרים. צעיר מופנם וביישן, לא גבוה אך בעל גוף חזק מאוד. בכל אחת מידיו יכול היה להניף מעל לראשו שק גרעינים במשקל עשרות קילוגרמים. פניו הרזים, עיניו הכהות, שֵׂערו השחור הקצוץ ואפו הצר והישר הקנו לו מראה צועני במקצת, אולי בגלל גון עורו השחום; למרות גופו המוצק וצבע עורו ניכר בו מוצאו היהודי. האב מרדכי סיפר פעם, ספק בבדיחות הדעת, כי מקור המשפחה מן הכוזרים שהתגיירו וחלקם נדדו לאזור.
האב נבחר לראש הקהילה "לשם כבוד", בזכות חכמתו ויושרו. למרות אמצעיו המועטים, לא חסך מילדיו חינוך מתקדם. הוא כיבד את המסורת היהודית ושאף להנחיל אותה לילדיו, אך למרות הפצרותיו של רב העיירה, סירב לשלוח את בניו ללמוד בישיבה.
שלושת הבנים הגדולים למדו בגימנסיה המחוזית. הנערים התמידו בלימודיהם למרות התנכלויות ה"שקוצים", הנערים הנוצרים, שתקפו אותם בדרך מבית הספר. בתגרות התכופות הייתה ידו של הרשל על העליונה; הוא לא שיער מה קשה תהיה הנקמה בעוד שנים מעטות.
הרשל סיים את הגימנסיה בן שבע-עשרה ורצה ללמוד הנדסה. יהודים התקבלו לאוניברסיטאות על פי שיטת הנומרוס קלאוזוס הצייקנית. כאשר נדחה מכל האוניברסיטאות, קיבל הרשל את ברכת אביו ונסע לצרפת. לאחר חיפושים רבים התקבל ללימודי הנדסת מכרות באוניברסיטת גרנובל. בתוך חודשים אחדים השלים את לימודי הצרפתית הזרה לו, סיים את שנת הלימודים הראשונה בציונים סבירים ובשנה השנייה שיפר את ציוניו.
כל חודש שלח לו אביו קצבת מִחיה זעומה. את החסר השלים בעבודות סבלות בשוק הסיטונאי, בשעות הבוקר המוקדמות.
בתום השנה השנייה חזר הרשל לפולין למשפחתו לחופשת הקיץ. בליל שבת, לאחר התפילה וסעודת השבת, אמר לו אביו שהגיעה העת לדבר על עתידו.
האב לא אהב ללכת סחור-סחור. "הרשל, אני מעריך את מה שהשקעת עד כה ברכישת השכלה, אך לא נוכל להמשיך ולממן עוד את לימודיך בצרפת".
כולם הקשיבו לאב בשתיקה. הרשל היה משותק מתדהמה.
"הרשל", ריכך האב את קולו ואור הנרות הסגיר את הלחלוחית בעיניו, "אין לך מושג מה קורה כאן בשנתיים האחרונות. השכנים עושים לנו יותר צרות מאי פעם. רק בשנה האחרונה הציתו שלוש פעמים את הלול וגנבו עגלה מן הרפת. אני חרד מאוד ממה שעומד לקרות. מספרים על פרעות בכל רחבי פולין. כראש הקהילה ביקשתי מהשלטונות הגנה לקהילה, אבל המשטרה מתעלמת מפנייתי. אני כבר זקן, אמך חלשה, אין לנו די כוח לעבוד ולשמור על המשק. יוסל עסוק מעל הראש, רוב הזמן הוא מחוץ לבית. איצל מפעיל את המאפיה יחד אתי, בעצם, כמעט לבדו. האחיות צעירות מלסייע בעבודה הקשה. עליך לחזור הביתה, להצטרף למשפחה ולהיות לעזר!"
איצל, הבכור, העז להתנגד. "אבא, תחשוב עוד על זה", אמר בהתרגשות, מרכין את ראשו ביראת כבוד לאב, "הרשל כבר עשה יותר ממחצית הדרך לתואר המהנדס. נעשה עוד מאמץ, ניקח הלוואות, נעבוד יותר, נוציא חסכונות. כשהרשל יהיה מהנדס הוא ימצא עבודה מכניסה ויעזור לנו לעמוד על הרגליים. מוכרחים להחזיק עוד קצת מעמד".
האב חייך במרירות, "כן, פשוט מאוד. ונניח שיסיים את לימודיו, מי כאן יקבל אותו לעבודה?"
"בוורשה!" התקומם איצל, "יש שם הרבה יהודים, הם יעזרו לו למצוא עבודה".
"אל תהיה תמים", אמר האב ועצם את עיניו בעייפות, "כל המכרות בארץ בבעלות הממשלה, אין לו שמץ של סיכוי, ובטח לא בזמנים שלנו. ואם כבר הזכרת חסכונות. הכול נגמר. לא נשאר לנו שום דבר".
איצל הרים את קולו בניסיון לשכנע את האב. "תראה אבא, הטכנולוגיה הגרמנית הפנטסטית מתפשטת בכל אירופה. מבחינה גיאוגרפית אנחנו כמעט חלק מגרמניה. הם ישתפו אותנו בידע העצום שלהם. העתיד טמון בהנדסה ובתעשייה. הרשל ימצא עבודה, אני בטוח בכך, יש לו ראש טוב. באירופה המודרנית, שנבנית בעזרת הידע הגרמני, יזדקקו לכל אדם עם השכלה טכנית, ולא משנה אם הוא יהודי".
"מה שמתפשט מתוך גרמניה זו לא טכנולוגיה. זו רק מיליטנטיות ושנאת יהודים", שפך יוסל מים צוננים על התלהבותו של הבכור, "הטכנולוגיה שלהם משועבדת כולה לתעשיית הנשק. אני בטוח שהם זוממים להשתלט על הארצות השכנות. תקרא את העיתונים שלהם, הם מדברים על הצורך במרחבים נוספים לארצם. אנחנו, פולין, נמצאים ברשימה שלהם. אבל בלי שום קשר – לדעתי, הרשל חייב לסיים את לימודיו".
עיניו של איצל ברקו בלהט. "חשוב על התרבות הגרמנית העצומה, על הסופרים, המוסיקאים, הפילוסופים, המשוררים, האמנים, המדענים. הרבה מהם יהודים. נכון, יש כרגע גל של אנטישמיות בגרמניה. הם עדיין לא התאוששו לגמרי מ'המלחמה הגדולה'. בסוף הם יעיפו את הקנצלר החדש המשוגע הזה, היטלר, או איך שקוראים לו. גם הצבא הפולני התחזק מאוד לאחרונה. בעיקר חיל הפרשים החדש שלנו. חוץ מזה, אפילו אם הגרמנים ינסו להתחכם עם השכנים, המעצמות האדירות, צרפת ואנגליה, ירשו להם? הרי יש לנו בריתות הגנה עם שתיהן".
"אל תהיה נאיבי, איצל", אמר יוסל בקול שקול, "אם הגרמנים ינסו להתפשט לארצות השכנות, אף אחד לא יתערב למעננו. כל מדינה תדאג לעור של עצמה. חוץ מזה, אנחנו תמיד נסבול. היהודים היו ויהיו השעיר לעזאזל בכל משבר, בכל מקום. כך לאורך כל ההיסטוריה".
האם איטה ישבה דוממת מול האב בצדו השני של השולחן. היא מתחה בידיה את קשרי מטפחתה, שבצבצו ממנה אניצי שֵׂער אפורים. פניה היו חרושי קמטים ועיניה הכהות מלאו דמעות.
השתררה דומייה. כולם נשאו את עיניהם אל האב, ששקע בהרהורים. "אין לנו בררה", פסק לבסוף, נושך את שפתיו, "לבי שותת דם, הרשל, האמן לי. אני יודע שחבל על השנתיים שהשקענו בך, אך אתה חייב להישאר כאן, אתנו".
יוסל ניסה לדבר עוד על לבו של אביו. הוא התווכח, שכנע, הבטיח בלהט שתימצא דרך לאפשר להרשל לסיים את לימודיו. "אני אעבוד כפול, לא אחסוך כל מאמץ להשיג את האמצעים כדי שהרשל יוכל להשלים את מה שהתחיל!"
כל הערב הקשיב הרשל לדיון ושתק. אבא צודק, אמר לעצמו, אין בידו אמצעים לתמוך בי, ובלא התמיכה הקבועה אין לי סיכוי לחדש את אשרת הכניסה לצרפת ולהמשיך בלימודים.
בלב כבד קיבל עליו את הדין.
 
 
כשסיימתי את לימודיי בבית הספר לרפואה בפירנצה, קיבלתי הודעה מטעם ארגון ההגנה. התבקשתי לנסוע לנאפולי ולהצטרף לתא שעסק בארגון העלייה לארץ.
בעודי אורז את חפציי ומתכונן לנסיעה הגיע מכתבו של הרשל:
שלום לך מ' היקר שלי.
זמן רב לא התראינו, ואני מתגעגע אליך מאוד. איך אתה מרגיש? אחי יוסל סיפר לי שמצא בעיתון את שמך ברשימת הרופאים היהודים שהוסמכו לרפואה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת פירנצה. מזל טוב וכה לחי. אני שמח בשמחתך וגאה בך. כל הכבוד, ידידי!
אתה חסר לי מאוד, ועצתך נחוצה לי בבעיה שטורדת אותי מאוד. כמוני כמוך, לא היה לי סיכוי להתקבל ללימודים באוניברסיטה בפולין. כידוע לך, התקבלתי לפוליטכניקום בגרנובל ללימודי הנדסת מכרות. השלמתי בהצלחה שתי שנות לימוד. כאשר חזרתי הביתה לחופשת הקיץ הודיע לי אבי, לכאבי הרב, שהמשפחה לא תוכל לממן עוד את לימודיי ושהותי בצרפת. אבא עומד על כך שאקח חלק במאמצי הפרנסה של המשפחה.
יוסל ואיצל ניסו לשכנע את אבא שיניח לי להשלים את לימודיי, אבל הוא מתעקש שבזמנים קשים אלה, כאשר הפרנסה קשה והשכנים עוינים, עלינו להישאר "בחבילה מלוכדת אחת". אתה מכיר את אבא; כשהוא מחליט משהו, אי-אפשר להזיז אותו מדעתו.
אני חנוק כאן. לפעמים אני קץ בחיי. אני שוקל ברצינות לברוח מן הבית, להצטרף למחנה ההכשרה של החלוצים בווילנה או במקום אחר, ולעלות לארץ ישראל. יוסל סיפר לי על הנעשה שם – מאבקים עם הערבים, עוינות של הבריטים, חיים קשים, מלריה ודלות, אבל בצרפת קראתי את ספרו של תיאודור הרצל ושוכנעתי שליהודים יש עתיד רק בארצם החדשה-ישנה.
איצל, אחי הבכור, חסיד גדול של התרבות והטכנולוגיה הגרמנית, מאמין שגרמניה תתנער מגל האנטישמיות ותביא נאורות לפולין וישועה ליהודים. יוסל, לעומתו, חוזה שהאימפריאליזם הגרמני ימיט עלינו צרות נוראות.
מה עליי לעשות? קשה לי להחליט. אם אסתלק, ארגיש כאילו ערקתי, בגדתי ונטשתי את משפחתי בשעת צרה ומצוקה. אם אשאר, אהיה אומלל. אין אני מוצא טעם לחיי כאן. יוסל אומר שעליי ללכת אחרי צו לבי.
שמעתי שאתה פעיל בארגון העלייה לארץ ישראל. האם תוכל לייעץ לי מה לעשות? איני יכול לדבר על כך עם שום אדם אחר.
שלך בנאמנות נצח,
הרשל.
 
המשפחה שלנו והמשפחה של הרשל גרו בשכנות עשרות שנים. בתקופה שהשלמתי את תואר הדוקטור עקרה משפחתי לווילנה. אבי פתח שם חנות פרוות ואני המשכתי בלימודי ההתמחות בפירנצה. שמרנו על קשר מכתבים עם משפחתו של הרשל וכאשר מי מהם ביקר בווילנה תמיד התארח בביתנו.
קשה היה לי להחליט בשביל הרשל. הבנתי את הקשיים העומדים בפני משפחתו, ומצד שני, הייתי אחוז חרדה ודאגה. שנה לפני כן נסעתי לכנס רפואי שהתקיים בברלין במקביל להכנות הקדחתניות לאולימפיאדה (אלמלא האולימפיאדה לא היה לי סיכוי לקבל אשרת כניסה לגרמניה), ומה שראיתי שם זִעזע אותי. בבית קפה אחד עיינתי בעיתון בשם דר שטירמר, שהיה כל-כולו מוקדש להסתה אנטישמית. בכמה מאמרים כינו שם את היהודים "עכברושים שצריך להשמיד".
הגרמנים שפגשתי דיברו על המחנק השורר בגרמניה, על הצורך ביצירת עומק אסטרטגי למולדת ועל החובה "להתנחל" (מילה נרדפת לכיבוש) בשטחים הנרחבים והריקים שסביבה. נראה לי שהתכוונו בעיקר לפולין ולרוסיה.
בכנס עצמו, בשיחות עם רופאים גרמנים, נתקלתי בשיכרון גדלות מביך ומפחיד. "הגזע הארי הוא הגזע העליון", חזרו עמיתינו הגרמנים בלי הרף על המוטיבים הלאומיים הקלישאיים האלה, "דויטשלנד, דויטשלנד אוּבֶּר אַלֶס. גרמניה, גרמניה, מעל לכול". אחד האורחים הזרים הזכיר את שרפת הספרים שהתרחשה לא מכבר. איש מהם לא הביע ביקורת על כך. תהיתי אם שתיקתם נובעת מפחד או מהסכמה. נזכרתי באזהרתו של היינה, "זוהי רק ההתחלה, במקום ששורפים ספרים ישרפו בני אדם".
חרדתי מהבאות. לו יכולתי, הייתי מוציא את כל היהודים מגרמניה ומפולין. אבל איך אפשר, ולאן? בכל כוחי אני מסייע לקבוצת "החלוץ", שמנסה להעלות יהודים לארץ ישראל. הקשיים הצפויים להם בארץ המדברית הצחיחה ידועים. החיכוך עם האוכלוסייה המקומית העוינת אינו מבשר טובות. שמענו על המרד הערבי. אבל נראה לי שזוהי המולדת האמיתית שלנו. בסופו של דבר אצטרף גם אני לעולים, אבל עד אז – מלאכה עצומה לפנינו.
 
הרשל היקר שלי (כתבתי בתשובה על מכתבו),
קראתי את מכתבך בסערת נפש. צר לי שנאלצת להפסיק את לימודיך. אני מקווה ששלומו של אביך מרדכי, ידיד משפחתי היקר, שפיר. נראה שאתה צודק ואין טעם לנסות לשנות את דעתו.
אני חש את הדילמה הקשה שאתה עומד בפניה ומבין את הבעייתיות שבמצבך. איך תוכל להמרות את פי אביך נוכח מצבה הקשה של המשפחה? האם הם יסתדרו ללא עזרתך? מצד שני, איני רואה כל עתיד ליהודים בארץ הזו, המשביעה אותנו מרורים. מי יודע מה עוד צפוי לנו על אדמתה.
התלבטתי לילות רבים בשאלה ששאלת אותי והגעתי לבסוף למסקנה: דעתי כדעתו של יוסל, עליך ללכת אחרי צו לבך, בתנאי שמצפונך יהיה שלם עם התוצאות האפשריות של צעדך.
ואלוהים יהיה בעזרך.
שלך לתמיד,
מ'
 
 
גלי החוף שהלכו וגבהו, חבטו בדופן הספינה הקטנה, מנדנדים אותה באטיות מצד לצד. המסע התקרב לסופו. קבוצות קטנות של נוסעים עלו אל הסיפון. יכולתי להבחין בהתרגשות הגואה בכל אחד ואחד ומצטברת באוויר.
המפקד יצא מגשר הפיקוד וירד במדרגות הברזל החלודות אל הסיפון, לצדו כמה מאנשיו, לבושים בבגדים כהים וחובשים על ראשם כובעי גרב בצבע חאקי, כמנהג בחורי "היישוב". המפקד לחש משהו לחבריו, שהחלו להאיץ בנוסעים לעלות עם מזוודותיהם על הסיפון העליון.
הסיפון הלך והתמלא. כולם הצטופפו דוממים והביטו באנשי הצוות.
המפקד הסתודד לרגע עם אנשיו ופנה אל הקהל. "מעכשיו, אני מבקש, נא לא לאבד את הריכוז ולהקפיד על ההוראות והחזרות שערכנו בדרך". הוא דיבר ביידיש לתוך שפופרת קונית, כדי שכולם ישמעו את דבריו.
"דודו, יש איתות תשובה מן החוף?" שאל בעברית, מוריד את ידו שאחזה במכשיר ההגברה.
"כן", באה התשובה מפיו של איש צוות שנראה כסגנו, "הם כבר מוכנים. הכול דופק. מודיעים ששנים-עשר איש יצטרפו אלינו לעזור בהורדת הנוסעים אל הסירות. מחכים לסימן שלך כדי להפליג לקראתנו".
"בדקתם שכל הנוסעים נמצאים על הסיפון?"
"כמעט כולם", השיב דודו, "אין מספיק מקום לכולם כאן למעלה. השארנו כמה עשרות בסיפון התחתון – את הגברים היותר חסונים. שניים מאנשינו עומדים על המדרגות ומעבירים את דבריך למטה. הגברים שנשארו למטה ישגיחו שכולם יֵרדו עם אנשי הצוות האחרונים לסירות".
"בסדר, אנחנו ממשיכים לפי התכנית. ברגע שקוער הספינה ייתקע בחול והיא תיבלם, ארבעתכם יורדים ראשונים למים, עם הסולמות". הצביע המפקד על ארבעה מאנשיו, אחר כך חזר ופנה לסגנו בקול סמכותי צרוד, "סמן, בבקשה, בפנס לחוף, לשלוח עכשיו את הסירות. עכשיו שלשלו את סולמות החבלים אל המים. ברגע שתגענה הסירות מהחוף, נצמיד אותן בחבלים לדופן הספינה ונתחיל להוריד בזהירות את האנשים בסולמות. תשגיחו היטב על הקטנטנים, שלא יישמטו למים".
הקהל עקב במתיחות אחרי המפקד, שהעיף מבט עייף סביבו, קירב שוב את השפופרת לפיו וחזר לדבר ביידיש. "הקפידו היטב: אין להפריד בין הורים וילדים. לא יהיה זמן לחיפושי קרובים על החוף. אני מזכיר לכם שוב, את המזוודות יורידו אנשי הצוות. אתם תדאגו רק לרדת בזהירות בסולמות, לא להחליק. לאחוז רק במוטות הניצבים שלא ידרכו לכם על הידיים. אם למישהו יש בעיה בזמן הירידה לסירות, תעזרו אחד לשני. אם מזוודה מתפרקת או נפתחת, אנחנו משליכים את המזוודה למטה לסירות. לפני שנגיע לחוף, כבר בסירות, לחבר במהירות בין החפצים והמזוודות ובין בעליהם. לא לשכוח, ילדים יהיו מלווים כל הזמן על ידי מבוגרים, לתת להם יד בזמן הירידה. את התינוקות יורידו האנשים שלנו בעצמם לסירות. חשוב לא לאבד זמן. זה הדבר הכי חשוב – לא להתמהמה ולהגיע מה שיותר מהר לחוף. אי-אפשר לסמוך על כך שהבריטים לא יגיחו פתאום".
מאות זוגות עיניים, בפיות פעורים, דבקו במדבר, נכונים לבלוע כל הברה. איש לא הוציא הגה. המפקד המשיך בדבריו. "כשתגיעו לנקודת הריכוז בחוף, רוצו מיד למשאיות. לא להתבלבל, לכל אחד מוצמד פתק לבגד עם מספר המשאית המיועדת לו. הספרות מצוירות בצבע זוהר על דופן המשאיות. מי שמגיע למשאית שלו עולה ומתיישב בשקט על הספסל".
קוער הספינה נחבט בחול, מלווה בחריקה קלה ובתנודה. הסירות שחשו והגיעו מן החוף נצמדו לדופן הספינה. האנשים גלשו במהירות בסולמות. סירה אחר סירה נגדשה בנוסעים והחלה במסע לחוף ובחזרה.
לא רחוק מקו המים נראה שביל כורכר שאך זה נסלל. על השביל חנתה שורה של משאיות סגורות, שנועדו להובלת תוצרת חקלאית. האנשים רצו לעבר המשאיות, נדחקו ועלו על סולמות שהורדו מהן וטיפסו פנימה במהירות. הורים עם ילדים הועלו למשאיות הראשונות, הצטופפו על ספסלי העץ והמתינו בשקט לבאות.
היו שם שתים-עשרה משאיות גדולות, מוכנות לשאת את המעפילים אל עתיד לא נודע. בו ברגע, על פי פקודה בקשר, הותנעו כל המנועים. להקת ציפורים שנחרדה מהרעם הפתאומי, התעופפה ונמלטה במשק כנפיים מן השיחים לצדי הדרך. השיירה החלה להתקדם ללא אורות בדרך הכורכר, פניה לכיוון הכביש הראשי. הספינה נזנחה, לא הייתה בה עוד כל תועלת.
כשהמשאית הראשונה בשיירה הגיעה לקטע האחרון של דרך הכורכר, לפני העלייה לכביש האספלט, הואר הים לפתע באור נגוהות. עשרות זרקורים כוונו מתוך סירות שהגיחו מהחושך מתוך בטנה של ספינת נחיתה בריטית. הסירות טסו לעבר מלכת הקורינטוס הנטושה, נאחזו בדופנותיה ואנשיהן טיפסו ועלו עליה בתנועות מיומנות, כשמקלעי סטן מכוונים לפניהם. משנוכחו שהספינה נטושה, חזרו אל סירותיהם והפליגו במהירות לכיוון היבשה. הזרקורים נדלקו מחדש וסרקו בתנועות זיג-זג את קו המים עד לחוף.
זקופים ופשוקי רגליים, מתנודדים מצד לצד על סירותיהם, עמדו החיילים הבריטים, עיניהם סורקות את אלומות הזרקורים שהחזירו את האור בריצודים בוהקים-ירקרקים שפיזזו על קצף גלי החוף. קרני הזרקורים טיפסו על חולות החוף ולכדו באורן את המשאיות האחרונות בשיירה שנבלעה בחיק היבשה.
הסירות התקדמו בתנועות חדות לעבר קו החוף, מנסות לאתר את כלי הרכב ולצמצם את המרחק ביניהם, נזהרות לא להיתקע בחולות המים הרדודים. נשמעו צעקות ופקודות וללא אזהרה נפתחה אש מקלעים מהים אל היבשה.
הנהגים סחטו את דוושות הדלק עד הסוף, אך האש הייתה מהירה מהמכוניות. קליעים חבטו בארגזי המשא. נשמע קול נפץ והמכונית האחרונה בשיירה ניצתה ועלתה באש. נוסעיה קפצו אל הקרקע ונסו לכל עבר, מנופפים בידיהם בבהלה. נשמעו זעקות.
הנחתים כבר הגיעו אל החוף, ניתרו מהסירות אל היבשה והחלו לרדוף אחרי הנמלטים בחול הטובעני. בלי קושי לכדו את הנוסעים התשושים, חובטים בראשיהם ובגבם בקתות כלי הנשק. מחגורותיהם שלפו חבלי קשירה ואסרו את ידי הנלכדים. היו ששכבו על החול באפס כוח והיו שאיבדו את הכרתם. איש אחד נמלט בצעקות בכיוון השיחים הגבוהים כשבגדיו בוערים. חייל ירה צרור אל רגליו והאיש נפגע והתמוטט. הוא נשאר מוטל על הקרקע, זב דם, עשן אפור מיתמר מבגדיו.
המכוניות שניצלו ממטחי היריות האיצו במנועיהן במלוא העוצמה והתרחקו במהירות. הקליעים המשיכו לשרוק באוויר, שורטים בדפנות המשאיות. הנוסעים התכנסו במושביהם, התכופפו וכיווצו את גופם מאימת האש. "הילדים, לשכב על הרצפה!" צעקו המלווים. לא היה מקום על רצפת המשאיות לכל הנוסעים. המבוגרים שכבו על הילדים וגוננו עליהם בגופם.
לאחר דקות ארוכות של חרדה יצאה השיירה מטווח האש. באין כלי רכב מתאימים למרדף אחרי המכוניות הנמלטות, התקשר מפקד הנחתים למפקדה הבריטית וביקש סיוע של כוחות היבשה.
 
 
בכל משאית ישב האחראי למבצע ובידו מכשיר קשר קצר טווח, שנרכש בחנויות לציוד צבאי ישן באיטליה. מפקד השיירה, שישב במכונית המובילה, פקד לתוך פומית הקשר, "עם העלייה לכביש הראשי, כל מכונית תנוע במהירות ליעדה המתוכנן. נא לבדוק אם יש נפגעים ולדווח לי על מצבם".
באוזני הנהג שלידו, שלא לתוך מכשיר הקשר, רגן המפקד, "אני משוכנע שהייתה כאן הלשנה. אנחנו כבר נגלה איך הנבלות האלה ידעו עלינו".
הנהג נענע בראשו בהסכמה, נועץ עיניים חודרות בחומת החשכה.
הדיווחים הגיעו מאחת-עשרה המשאיות: כמה נוסעים נפגעו קל מן הירי. הפצועים טופלו בידי החובשים ואפשר להמשיך ללא חשש לחייהם. נערכה ספירה והתברר שלא נשארו אנשים מאחור.
מהמשאית האחרונה בטור לא הגיע דיווח.
המפקד לחץ שוב על מתג מכשיר הקשר וקרא, "אחת-עשרה, אחת-עשרה! מדוע שתים-עשרה לא עונה? ומה זאת הלהבה הגדולה מאחור?"
"המפקד, שתים-עשרה נפגעה ועלתה באש!" ענה האחראי במשאית מספר אחת-עשרה, "היא לא הצטרפה לשיירה. לדעתי, יש שם פצועים ואולי גם הרוגים. אני חושש שכל עשרים הנוסעים נתפסו. ראיתי חייל יורה באנשים. זה נראה רע מאוד!"
המפקד נשמע עגום אך החלטי. "אין מה לעשות, צריך להתקדם בכל המהירות. כולם קולטים? נא לענות".
בזה אחר זה אישרו האחראים שהבשורה המרה נקלטה, כמו גם ההוראות.
השיירה שעטה קדימה, נעצרה לרגע והתפצלה. מכוניות מספר אחת עד חמש עלו צפונה. שש עד אחת-עשרה ירדו דרומה.
 
 
במכונית מספר שלוש נסעו הרשל ופנינה. בצומת הבאה פרשה מכוניתם מן הטור ופנתה מזרחה. מרחוק נשמעו במעומעם צופרי המכוניות הצבאיות ומכוניות המשטרה ורעם מנועי המשוריינים שדלקו בתאוות ציד אחריהם, עולים בלתי לגליים שהסתננו לשטח המנדט הבריטי בפלשתינה.

יפתח לובצקי

הסופר יפתח לובצקי הוא איש מחקר בעל דוקטורט במדעים מהטכניון, יליד קיבוץ שדה-נחום. 

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2015
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 170 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 50 דק'
עיר תחתית יפתח לובצקי
הקופסה
 
מלכת הקורינטוס, ספינת מעבורת קטנה ששייטה במסעות קצרים, בני פחות מיום, בין איי יוון, השתייכה בעבר הלא רחוק לחברת שירותי הים האגאי הרשומה בפיראוס. שמה היומרני, שנמרח בצבע על דופן המתכת, דהה ונמחק כמעט כולו. גוף הברזל שלה הרקיב מזמן. דרישות חוזרות ואיומים מצד רשויות הנמל, שנתמכו לבסוף בפקודה ממשרד הספנות היווני, אילצו את בעליה להשביתה ולהשאירה באחד המזחים המרוחקים. כאן המתינה הגרוטאה להעברתה לבית הקברות לאניות, שנמצא במרחק מה מנמל פיראוס.
 
 
אוגוסט 1936.
רחוב אקטי-קונדיילי בפיראוס הוא שורת בתים נמוכים קלופי סיד שהיו בעבר לבנים ובוהקים ועתה, כחום היום, אינם מטילים צל. השמש עומדת ברום השמים, קופחת בכל עוז על מדרכות האספלט המאובקות. האוויר כבד ולח.
הרחוב האפור, הסמוך לנמל, שומם בשעה זו של לקראת צהריים. כמה חברות ספנות קטנות שוכנות כאן. דלתות הזכוכית של המשרדים סגורות והתריסים מוגפים מפני החום והלחות. מונית אפורה נעצרת לא רחוק מפתח אחד המשרדים ומורידה איש גבוה ורזה. שֵׂערו שחור, פניו צרים וארוכים, עיניו כחולות בהירות וסנטרו מחודד. הוא לובש חליפה אפורה לא יקרה, גדולה מעט ממידתו, וחובש מגבעת לבד לבנה. במהירות הוא צועד לכיוון החברה לשירותי הים האגאי. בהגיעו למפתן המשרד הוא נעצר, ממתין רגע, ולוחץ בעדינות על מתג פעמון הכניסה. התריס מורם והדלת נפתחת על ידי נער, שנמלט מיָד מפני גל החום ונעלם באפלולית המשרד. האיש נכנס, סוגר את הדלת מאחוריו, ופוסע במהוסס לתוך חדר מרוהט ברהיטים כהים ישנים.
פקיד יושב מאחורי שולחן כתיבה ובוהה בחלל בפנים רוויי סבל, לוגם קפה מספל גדול.
"באתי לראות את אגנוסיס, בעל הבית", אומר הזר.
הפקיד מהנהן באִטיות, רומז בעיניו לכיוון גרם המדרגות. המדרגות מובילות לגלריה מעץ, שבעומקה ניצב שולחן כתיבה גדול מתחת למאוורר-תקרה. היושב מאחורי השולחן יכול לתצפת על דלת הכניסה ועל הנעשה למטה, וגם להאזין לנאמר שם. מאחורי השולחן יושב אגנוסיס, בעליה של חברת ספינות מעבורת.
לאגנוסיס, יווני רחב גרם, יש ראש גדול וקירח ושפתיים עבות. אפו האדמדם מסגיר את נטייתו לטיפה המרה. הוא אוחז ספל חרס זעיר ולוגם, כמו הפקיד בקומה התחתונה, קפה שחור. קיסם עץ תקוע בין שפתיו. בין לגימה ללגימה הוא מניח את הספלון על השולחן, שולח את ידו אל הקיסם ומחטט ברווח שבין שיניו.
הזר מטפס בקלילות במעלה המדרגות. אגנוסיס מניח את הספל שהתרוקן על השולחן ומטיל לתוכו את הקיסם. פניו מחייכות בחביבות מעושה לעבר הזר, ועיניו הקטנות, הנכלוליות, מודדות אותו. לפני שיחת העסקים יש צורך במילות נימוס והיכרות, הוא חושב. המשא ומתן הצפוי יגיע בזמנו.
"תתכבד בספל קפה?" שואל היווני ובטרם ייענה הוא צועק, "יונס, גש הנה!" הנער שפתח קודם את דלת הכניסה מגיח מדלת נעלמת בירכתי המשרד. אגנוסיס מחווה באצבעו סימן מוסכם והנער נעלם ושב מיָד עם טס ועליו קנקן קפה, ספלי חרס וצלוחית פֵרות יבשים.
"שלום אדוני, שב בבקשה. איזה חום היום", הוא נאנח, "מה אני יכול לעשות בשבילך?"
"אני מתעניין במלכת הקורינטוס", אומר האיש באנגלית במבטא זר, אולי מזרח אירופאי. "שמעתי שהספינה עומדת למכירה".
היווני מנסה לעורר רושם של סוחר הגון החושף בפני הקונה הפוטנציאלי את מלוא המידע. במשפטים קצרים וענייניים הוא מפרט את הנתונים הדרושים. הזר מקשיב לו בסבלנות.
בתחילה מתאר אגנוסיס בפירוט את סגולותיה הטכניות המצוינות של הספינה. "אבל אתה צריך לדעת", הוא מעיר בזהירות, "יהיה לך קשה לקבל ביוון רשיון להפעיל את הספינה כמות שהיא... בגלל בעיות של קוסמטיקה".
הזר זוקף את גבותיו בתמיהה, כנראה מעושה. היווני מסביר במהירות, במשפטים מקוטעים: "למעשה, הספינה זקוקה רק לצבע. אפשר לומר – להרבה צבע. אם כי, כפי שציינתי, מצבה המכני די סביר. למרבה הצער, הבוחן של רשות משרד הספנות התבונן בספינה רק מבחוץ, ובכלל בלי לעלות עליה, פסל אותה להשטת נוסעים והשבית אותה. הוא לא היה מוכן להיענות לתחינותיי לבצע בדיקת מערכות והפלגת ניסיון. לא שווה לי סתם לשכור קבוצת עבודה ולשפוך עליה חביות של צבע. אולי באמת היה רק נחוץ, ובטח יותר זול, לרפד את הבוחן בכמה דרכמות, כדי שיתיר לה להפליג".
האורח ממשיך להקשיב בדריכות.
"האמת, הזנחנו קצת את הספינה. למעשה השבַּתִּי אותה בגלל מחסור בכוח אדם. אין אנשים. כל הגברים הכשירים מגויסים לצבא. לחברה כדאי היום להשיט רק ספינות עם תפוסת נוסעים כפולה לפחות. ובזמנים כאלה למי יש ראש לנסיעות?"
אגנוסיס מהרהר מעט ומוסיף: "להיות כן אתך לגמרי, הקונה יצטרך להשקיע איזה סכום, ממש מינימלי, בשיפוץ קטן של כמה רכיבים במנוע...
ואולי אתה רוצה לרכוש את הספינה לברזל? המחירים היום בשמים", הוא מוסיף בידענות, "במקרה כזה התהליך הרבה יותר פשוט. לא צריך להשקיע בספינה או לרפד שום פקיד. לא צריך לקבל רשיון, צריך רק לגרור אותה מהנמל למעגן הספינות המיועדות לשחיטה".
הזר מחייך בלאות. "כן, כל זה ברור לי. כבר ראיתי את כלי השיט. אבל אני מתכוון להפוך את הספינה למסעדה צפה. משהו בשביל החיילים. אין בכוונתי לצאת עם הספינה להפלגות, אני רק אגרור אותה לקטע המזח ששכרתי באזור הבילויים של הנמל".
"זה רעיון!" מרים היווני את זרועותיו בהתלהבות מעושה, חיוך ערמומי דק מותח את שפתיו. בלבו הוא חושב, יש לי פה עסק עם אידיוט. אם יזיזו את הגרוטאה הזאת מהמקום בלי שיפוץ יסודי, בתוך שנה היא תתפרק ותצלול לקרקעית הים.
"תשתה אולי עוד ספל קפה?"
הזר מחייך ומנענע ראשו בשלילה, "לא תודה. איך אנחנו מתקדמים?"
"חמישים אלף דולר. במזומן, כמובן, והמלכה שלך".
"חמשת אלפים", זורק הזר ביובש. נראה שהוא מורגל בעסקאות כאלו. פניו המחויכים קופאים. תמה עת הלהג.
"ארבעים". גם היווני אינו קוטל קנים.
"לא יותר מעשרה".
היווני עוטה חיוך חָנף, מאולץ, אך בוטח. "שמונה-עשר, ותאמין לי שבמחיר כזה אני מוכר אותה עוד הערב לגרוטאות".
"חמישה-עשר", אומר הזר ונימת קולו מעידה שהוא מאבד את סבלנותו. הוא מסיר את כפפות הנימוסים. "במחיר הזה אני יכול לפנות לחברות אחרות שמוכרות גרוטאות כמו שלך. לא חסר כאן כאלה".
"בסדר", נאנח היווני בכניעה מעושה, שואף אוויר וממצמץ בשפתיו, "רק בשביל לפנות את המעגן".
"עורך הדין שלי ייכנס מחר בבוקר לחתום על הניירות, עם הכסף. אבל אני מבקש לשמור על דיסקרטיות, אף מילה או נייר החוצה, שלא יגנבו לי את הרעיון".
הרמז ברור והיווני הפיקח מבין מיָד: אסור שהשלטונות יריחו את העסקה. צריך להוציא את הספינה בלילה, ללא עקבות, שכן היא מיועדת, כנראה, להברחות. "שים עוד אלפיים וסודך ילך אִתי לקבר. לא יישארו שום ניירות".
"חמש מאות. סגרנו?" שואל-מסכם הזר.
"אלף. סגור? מחר בבוקר, בתשע, יהיו פה כל המסמכים. ואל תשכח להביא את כל הכסף. במזומן. דולרים טובים, בבקשה", הוא מוסיף בנימת אזהרה.
הזר מניע בראשו בשתיקה.
היווני מסיים ללגום את שארית הקפה, ממצמץ שוב בשפתיו, קם ומושיט את ידו ללחיצה.
הזר לוחץ ברפיון את היד המושטת. ידו של היווני לחה מזיעה. הוא מלווה את האורח עד לפתח המשרד. האיש פותח את הדלת, מעיף מבט לימין ולשמאל ויוצא בצעד מהיר, מקפיד לשהות בקו הצל הצר הצמוד לחזית הבניין.
בפינת הרחוב ממתינה לו מכונית סיטרואן קטנה. הוא פותח את דלת הנוסע ומתיישב. הנהג, קטן קומה, כחוש, חובש קסקט כחול, מתניע וגולש במורד הרחוב. "איך הלך, מרדכי?" הוא שואל.
"מצוין, מיכה, סיכמתי בשישה-עשר אלף דולר".
"טוב מאוד. מתי הופמן יוכל לסגור?"
"הוא מחכה עם הכסף במלון. המכירה החוזית מחר בבוקר, בתשע".
"טוב. המכונאים שלנו הגיעו מנאפולי והם כבר מוכנים עם כלי העבודה והחלפים. הם מתאכסנים עם הציוד במחסן ששכרנו ליד הנמל. מחר יתחילו לשפץ את הספינה ויכשירו אותה להפלגה במקסימום האפשרי. אני מקווה שיסיימו עד סוף השבוע הבא. האספקה והדלק, וכן כלים וחלפים שנזדקק להם במהלך ההפלגה, כבר ארוזים במחסן. אה... כן", הוא נזכר, "קיבלתי גם מברק שבסוף השבוע מגיע מרומא הדוקטור שמלווה אותנו. זה מצוין. אם לא יהיו סיבוכים מכניים נחמוק מן המעגן ונפליג עם האנשים בעוד שבועיים, בלילה שבין ראשון לשני".
מרדכי זע בעצבנות על מושב הנהג. "אני לא לגמרי שקט, מיכה. אני מקווה שלא יהיו בעיות במהלך ההפלגה; עברתי אתמול במעגן להציץ בספינה וראיתי אותה. מזמן לא ראיתי גרוטאה מזעזעת כזאת. פיסות חלודה גדולות נושרות מהחלק התחתון שלה. רואים את זה ממש בעיניים".
"אני יודע", מנסה מיכה להרגיע, "מיקי, מהנדס האניות, עם נתן והחבר'ה שלו מהפלוגה הימית, הסתננו לפני שבוע לתוך הספינה ובדקו את מצבה עד מתחת למים, בעיקר בחנו את חדר המכונות. מיקי קבע די בביטחון שאחרי מקצה שיפורים הספינה תחזיק מעמד ותפליג שבוע-שבועיים כמו שנדרש. מזג האוויר נוח. היא תגיע לארץ בשלום עם שלוש מאות הנוסעים. אין לנו הרבה בררות. תחשוב בעצמך: אלף – אין לנו משהו אחר זמין, בית – אי-אפשר יותר להחזיק את האנשים סגורים במחסן, הם כבר מאבדים את הסבלנות. גימל – אם נמשיך להתמהמה, בסוף יעלו עלינו סוכנים בריטים. החקירות שלנו על ספינה מתאימה פנויה למכירה כבר מעוררות תשומת לב בעיר. צריך להזדרז".
"בסדר, בוא ניגש לדווח למפקדה", משלים מרדכי עם המצב.
 
המפקדה היא חדר במלון קטן ומוזנח, ששוכן בסמטה סמוכה לנמל. בחדר, באגף הפונה אל הכביש, חלון אחד מחופה בתריס עץ מרקיב וחסר צבע, שלוש מיטות, שולחן משרדי קטן ושלושה כיסאות עץ.
נתן, המפקד ורב החובל המיועד, קיבל דיווח על סיום העסקה. בחיוך של שביעות רצון על פניו הוא יוצא אל הרחוב, ניגש לטלפון הציבורי ומצלצל בשיחת גוביינא אל כתובת מעבר לים.
"דני, הקופסה נקנתה", אומר נתן בקול נמוך, "מחר נקבל אותה. אני מתקשר מיָד לכל אנשי הצוות הבכיר וקובע פגישה בעוד שעתיים. הם יודיעו לראשי הקבוצות שאנחנו יוצאים לַטיול בסוף השבוע הבא. נתחיל לארגן את 'החבילות' שמאוכסנות במחסן. עוד הערב אכין תכנית עבודה ולוח זמנים של השיפורים בקופסה, ואת סדרי איסוף והעברת החבילות".
מהצד השני של הקו נשמע קול סמכותי. "חשוב שהתנועות לקופסה תהיינה מפוזרות ככל האפשר, שלא לעורר תשומת לב. תעביר את 'הסחורה' מהמחסן לקופסה במנות קטנות. הבלשים של הרעים מסתובבים בכל עיר באירופה ובוודאי גם כאן, מנסים לגלות עדרי בקר. אתה יודע את זה".
"כן אדוני".
"נתפלל שיהיה בהצלחה, נתן. תתקשר מחר בשמונה בערב. אני רוצה לשמוע איך העסק מתקדם. להתראות".
 
 
נקראתי מרומא על ידי ההגנה לשרת כרופא בספינת המעפילים ללא כל התראה מוקדמת. את הרשל, חברי, ראיתי רק פעמים ספורות במהלך ההפלגה ולא החלפנו יותר מכמה מילים. ידיי היו מלאות עבודה. חלק מהבוגרים ורוב הילדים סבלו ממחלת ים, מהקאות ושלשולים קשים, וחוץ מאשר להקפיד שלא יתייבשו מחוסר נוזלים ולנסות לשמור על היגיינה מינימלית, לא היה בידי להושיע.
הנוסעים כמעט לא עצמו עין בשלושת הימים האחרונים. מחמת הצפיפות פרשו אנשי הצוות שמיכות על רצפת המתכת של הסיפונים התחתיים וארגנו שינה במשמרות. התינוקות בכו והמבוגרים התאמצו לשווא להרגיע אותם. המתח, המהומה וההתרגשות שמו לאל כל ניסיון להשליט קצת סדר.
באין חדר אוכל בספינה לא ניתן היה לכנס את הנוסעים לסעודות מסודרות סביב שולחנות. אנשי הצוות סבבו פעמיים ביום בין הנוסעים וחילקו מזון במשורה.
למרות שהסיפונים נשטפו מדי כמה שעות בזרנוקים שהתיזו מי ים, הסרחון היה בלתי נסבל. השירותים בספינת המעבורת הזעירה לא תוכננו לקלוט קהל כה רב. בתי השימוש נסתמו ועלו על גדותיהם. ילדים ומי שלא יכלו לשלוט בסוגריהם, עשו את צורכיהם בכל פינה אפשרית. הנוסעים שהתקשו לשהות באולמות התחתונים המחניקים, הסתננו ועלו בכל הזדמנות אל הסיפון העליון. אנשי הצוות חששו שהמתגודדים על הסיפון יתגלו על ידי מטוסי הסיור של הצבא הבריטי או על ידי הספינות המסחריות בשירות הצי של הוד-מלכותו, שגם הן תרו אחרי ספינות מעפילים.
במשך היום הצליחו אנשי הצוות לשמור על משמעת סבירה ומנעו מהנוסעים לעלות בבת אחת לסיפון העליון; היה הכרח להעלים עין מאנשים שעלו עם הילדים בקבוצות קטנות ולזמן מוגבל, להתאוורר מן הדחיסות והלחץ ששררו באולמות התחתונים הגדושים והמצחינים. בלילות התארגנו הנוסעים בקבוצות ועלו לרחבת הסיפון העליון לשאוף אוויר ים.
 
 
הרשל לפת בכוח את מעקה הברזל החלוד של הספינה. פרקי אצבעותיו הלבינו מן המאמץ. רוח הלילה הקרירה שנשבה מצפון מערב לכיוון החוף צִמררה את עורו. הוא התיק את מבטו מן המים, הרים את ראשו והביט בשמים הזרועים כוכבים. עוד מעט יסתיים המסע והוא יגשים את חלומו. הוא במרחק נגיעה מן הארץ.
מרחוק הבחין הרשל באורות המתנוצצים במעומעם של בתי העיירה נהריה, צפונית לעיר הערבית עכו שבמפרץ חיפה. הלילה היה חשוך, ללא ירח. הים היה שקט וחלק. הספינה גלשה בקול טרטור חרישי אל החוף החולי. תלם קצף מבעבע בקע ממדחף כלי השיט החורש את הים. שובל עשן שחור-סמיך היתמר מן הארובה הקצרה ונבלע מאחוריה בחשכה.
לא עברו כמה שעות וגלי החוף החלו להתרומם ולהתרפק בעדינות על דופן הספינה.
מחשבותיו של הרשל נדדו אל פנינה. בבוקר ערפילי אחד הופיעה בדרך העפר המתעקלת מן העיירה אושווינצים עגלה שכורה רתומה לסוס כחוש. על העגלה הצטופפו כמה צעירים וצעירות על מִטלטליהם, בדרכם אל מחנה החלוצים שבשוליו של כפר קטן. הרשל ראה אז את פנינה לראשונה, ומאותו רגע לא יכול היה לעקור את דמותה ממחשבותיו.
המלחמה כבר הורגשה באוויר. ברחבי פולין גברו התנכלויות התושבים המקומיים לשכניהם היהודים. ניסיונותיהם של המותקפים להתארגן כדי להגן על חייהם היו מנוגדים למדיניות השלטונות והובילו לעימותים ולמאסרים. היו שהחליטו אז להגר לאמריקה הצפונית או הדרומית. הצעירים בעיירות הצטרפו למחנות ההכשרה של החלוץ וביתר לקראת עלייה להתיישבות בארץ ישראל. הרשל היה בין אלו שנענו לקריאה.
שני אחים גדולים, שתי אחיות צעירות, אב ואם, השאיר הרשל מאחוריו.
משפחת רבינוביץ' התפרנסה ממשק חקלאי קטן בשולי העיירה וממאפייה קטנה, צמודה לבית. כל בני המשפחה לקחו חלק בעבודת האפייה וראו ברכה בעמלם: מדי בוקר היו אנשי הסביבה מגיעים לקנות לחם טרי במאפייה של היהודים. יוסל, הכשרוני והחרוץ באחים, סחר עם הפולנים בלא רגשי נחיתות ואף יזם עסק שיצר הכנסה נוספת למשפחה – כבישה של מלפפונים וירקות אחרים בחביות עץ מחושקות בטבעות ברזל. יוסל גילה ביערות תבלינים מיוחדים, גידל אותם בחצר המשק, ועל פי ידע ייחודי שפיתח, הוסיף לתערובות תבלינים בכמות הדרושה ובזמן הנכון.
הרשל אהב לעזור ליוסל בגידול התבלינים והמלפפונים, באיסופם, ובמלאכת הכבישה בחביות. מדי כמה שבועות הוביל יוסל את מרכולתו לשוק העיירה, והסוחרים היו מתקוטטים ביניהם מי יקנה יותר חביות מן המחמצים המעודנים, תאווה לחִכם של יהודים וגויים כאחד.
בוקר אחד נסעו הרשל ויוסל בעגלה, מובילים את מרכולתם לשוק. הם ישבו זה ליד זה על מושב העץ של העגלה והתגלגלו לאִטם על דרך העפר המאובקת. "אני רוצה להסתלק מן הבית ולעלות לארץ ישראל", שח הרשל לאחיו, "אני מקווה שלא תכעס עליי. אני רוצה לעשות את זה בסתר, לחסוך מאימא ואבא את הפרדה הקשה, את שברון הלב".
"כבר הרבה זמן אתה חושב על זה?" שאל יוסל.
"מאז שאבא החליט שעליי להפסיק את לימודיי", ענה הרשל והביט נכחו, "לפני כן אצטרף למחנה ההכשרה והעלייה של אגודת החלוץ על יד מנוביץ. אחר כך נעלה יחד לארץ ישראל".
"גם אני הייתי מצטרף", נאנח יוסל, "אבל אין לי לב לעזוב את המשפחה. אני חייב להשגיח על ההורים והאחים ולעזור בפרנסה. אבל אתה, אחי, תעשה מה שאתה מרגיש. רק דבר אחד תבטיח לי: לא להיעלם לנו בלי הודעה. כיבוד אב ואם זה אחד מעשרת הדיברות. בארוחת ליל שבת השבוע ספר להם על תכניתך. אני אתמוך בך".
הרשל היה בן עשרים. צעיר מופנם וביישן, לא גבוה אך בעל גוף חזק מאוד. בכל אחת מידיו יכול היה להניף מעל לראשו שק גרעינים במשקל עשרות קילוגרמים. פניו הרזים, עיניו הכהות, שֵׂערו השחור הקצוץ ואפו הצר והישר הקנו לו מראה צועני במקצת, אולי בגלל גון עורו השחום; למרות גופו המוצק וצבע עורו ניכר בו מוצאו היהודי. האב מרדכי סיפר פעם, ספק בבדיחות הדעת, כי מקור המשפחה מן הכוזרים שהתגיירו וחלקם נדדו לאזור.
האב נבחר לראש הקהילה "לשם כבוד", בזכות חכמתו ויושרו. למרות אמצעיו המועטים, לא חסך מילדיו חינוך מתקדם. הוא כיבד את המסורת היהודית ושאף להנחיל אותה לילדיו, אך למרות הפצרותיו של רב העיירה, סירב לשלוח את בניו ללמוד בישיבה.
שלושת הבנים הגדולים למדו בגימנסיה המחוזית. הנערים התמידו בלימודיהם למרות התנכלויות ה"שקוצים", הנערים הנוצרים, שתקפו אותם בדרך מבית הספר. בתגרות התכופות הייתה ידו של הרשל על העליונה; הוא לא שיער מה קשה תהיה הנקמה בעוד שנים מעטות.
הרשל סיים את הגימנסיה בן שבע-עשרה ורצה ללמוד הנדסה. יהודים התקבלו לאוניברסיטאות על פי שיטת הנומרוס קלאוזוס הצייקנית. כאשר נדחה מכל האוניברסיטאות, קיבל הרשל את ברכת אביו ונסע לצרפת. לאחר חיפושים רבים התקבל ללימודי הנדסת מכרות באוניברסיטת גרנובל. בתוך חודשים אחדים השלים את לימודי הצרפתית הזרה לו, סיים את שנת הלימודים הראשונה בציונים סבירים ובשנה השנייה שיפר את ציוניו.
כל חודש שלח לו אביו קצבת מִחיה זעומה. את החסר השלים בעבודות סבלות בשוק הסיטונאי, בשעות הבוקר המוקדמות.
בתום השנה השנייה חזר הרשל לפולין למשפחתו לחופשת הקיץ. בליל שבת, לאחר התפילה וסעודת השבת, אמר לו אביו שהגיעה העת לדבר על עתידו.
האב לא אהב ללכת סחור-סחור. "הרשל, אני מעריך את מה שהשקעת עד כה ברכישת השכלה, אך לא נוכל להמשיך ולממן עוד את לימודיך בצרפת".
כולם הקשיבו לאב בשתיקה. הרשל היה משותק מתדהמה.
"הרשל", ריכך האב את קולו ואור הנרות הסגיר את הלחלוחית בעיניו, "אין לך מושג מה קורה כאן בשנתיים האחרונות. השכנים עושים לנו יותר צרות מאי פעם. רק בשנה האחרונה הציתו שלוש פעמים את הלול וגנבו עגלה מן הרפת. אני חרד מאוד ממה שעומד לקרות. מספרים על פרעות בכל רחבי פולין. כראש הקהילה ביקשתי מהשלטונות הגנה לקהילה, אבל המשטרה מתעלמת מפנייתי. אני כבר זקן, אמך חלשה, אין לנו די כוח לעבוד ולשמור על המשק. יוסל עסוק מעל הראש, רוב הזמן הוא מחוץ לבית. איצל מפעיל את המאפיה יחד אתי, בעצם, כמעט לבדו. האחיות צעירות מלסייע בעבודה הקשה. עליך לחזור הביתה, להצטרף למשפחה ולהיות לעזר!"
איצל, הבכור, העז להתנגד. "אבא, תחשוב עוד על זה", אמר בהתרגשות, מרכין את ראשו ביראת כבוד לאב, "הרשל כבר עשה יותר ממחצית הדרך לתואר המהנדס. נעשה עוד מאמץ, ניקח הלוואות, נעבוד יותר, נוציא חסכונות. כשהרשל יהיה מהנדס הוא ימצא עבודה מכניסה ויעזור לנו לעמוד על הרגליים. מוכרחים להחזיק עוד קצת מעמד".
האב חייך במרירות, "כן, פשוט מאוד. ונניח שיסיים את לימודיו, מי כאן יקבל אותו לעבודה?"
"בוורשה!" התקומם איצל, "יש שם הרבה יהודים, הם יעזרו לו למצוא עבודה".
"אל תהיה תמים", אמר האב ועצם את עיניו בעייפות, "כל המכרות בארץ בבעלות הממשלה, אין לו שמץ של סיכוי, ובטח לא בזמנים שלנו. ואם כבר הזכרת חסכונות. הכול נגמר. לא נשאר לנו שום דבר".
איצל הרים את קולו בניסיון לשכנע את האב. "תראה אבא, הטכנולוגיה הגרמנית הפנטסטית מתפשטת בכל אירופה. מבחינה גיאוגרפית אנחנו כמעט חלק מגרמניה. הם ישתפו אותנו בידע העצום שלהם. העתיד טמון בהנדסה ובתעשייה. הרשל ימצא עבודה, אני בטוח בכך, יש לו ראש טוב. באירופה המודרנית, שנבנית בעזרת הידע הגרמני, יזדקקו לכל אדם עם השכלה טכנית, ולא משנה אם הוא יהודי".
"מה שמתפשט מתוך גרמניה זו לא טכנולוגיה. זו רק מיליטנטיות ושנאת יהודים", שפך יוסל מים צוננים על התלהבותו של הבכור, "הטכנולוגיה שלהם משועבדת כולה לתעשיית הנשק. אני בטוח שהם זוממים להשתלט על הארצות השכנות. תקרא את העיתונים שלהם, הם מדברים על הצורך במרחבים נוספים לארצם. אנחנו, פולין, נמצאים ברשימה שלהם. אבל בלי שום קשר – לדעתי, הרשל חייב לסיים את לימודיו".
עיניו של איצל ברקו בלהט. "חשוב על התרבות הגרמנית העצומה, על הסופרים, המוסיקאים, הפילוסופים, המשוררים, האמנים, המדענים. הרבה מהם יהודים. נכון, יש כרגע גל של אנטישמיות בגרמניה. הם עדיין לא התאוששו לגמרי מ'המלחמה הגדולה'. בסוף הם יעיפו את הקנצלר החדש המשוגע הזה, היטלר, או איך שקוראים לו. גם הצבא הפולני התחזק מאוד לאחרונה. בעיקר חיל הפרשים החדש שלנו. חוץ מזה, אפילו אם הגרמנים ינסו להתחכם עם השכנים, המעצמות האדירות, צרפת ואנגליה, ירשו להם? הרי יש לנו בריתות הגנה עם שתיהן".
"אל תהיה נאיבי, איצל", אמר יוסל בקול שקול, "אם הגרמנים ינסו להתפשט לארצות השכנות, אף אחד לא יתערב למעננו. כל מדינה תדאג לעור של עצמה. חוץ מזה, אנחנו תמיד נסבול. היהודים היו ויהיו השעיר לעזאזל בכל משבר, בכל מקום. כך לאורך כל ההיסטוריה".
האם איטה ישבה דוממת מול האב בצדו השני של השולחן. היא מתחה בידיה את קשרי מטפחתה, שבצבצו ממנה אניצי שֵׂער אפורים. פניה היו חרושי קמטים ועיניה הכהות מלאו דמעות.
השתררה דומייה. כולם נשאו את עיניהם אל האב, ששקע בהרהורים. "אין לנו בררה", פסק לבסוף, נושך את שפתיו, "לבי שותת דם, הרשל, האמן לי. אני יודע שחבל על השנתיים שהשקענו בך, אך אתה חייב להישאר כאן, אתנו".
יוסל ניסה לדבר עוד על לבו של אביו. הוא התווכח, שכנע, הבטיח בלהט שתימצא דרך לאפשר להרשל לסיים את לימודיו. "אני אעבוד כפול, לא אחסוך כל מאמץ להשיג את האמצעים כדי שהרשל יוכל להשלים את מה שהתחיל!"
כל הערב הקשיב הרשל לדיון ושתק. אבא צודק, אמר לעצמו, אין בידו אמצעים לתמוך בי, ובלא התמיכה הקבועה אין לי סיכוי לחדש את אשרת הכניסה לצרפת ולהמשיך בלימודים.
בלב כבד קיבל עליו את הדין.
 
 
כשסיימתי את לימודיי בבית הספר לרפואה בפירנצה, קיבלתי הודעה מטעם ארגון ההגנה. התבקשתי לנסוע לנאפולי ולהצטרף לתא שעסק בארגון העלייה לארץ.
בעודי אורז את חפציי ומתכונן לנסיעה הגיע מכתבו של הרשל:
שלום לך מ' היקר שלי.
זמן רב לא התראינו, ואני מתגעגע אליך מאוד. איך אתה מרגיש? אחי יוסל סיפר לי שמצא בעיתון את שמך ברשימת הרופאים היהודים שהוסמכו לרפואה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת פירנצה. מזל טוב וכה לחי. אני שמח בשמחתך וגאה בך. כל הכבוד, ידידי!
אתה חסר לי מאוד, ועצתך נחוצה לי בבעיה שטורדת אותי מאוד. כמוני כמוך, לא היה לי סיכוי להתקבל ללימודים באוניברסיטה בפולין. כידוע לך, התקבלתי לפוליטכניקום בגרנובל ללימודי הנדסת מכרות. השלמתי בהצלחה שתי שנות לימוד. כאשר חזרתי הביתה לחופשת הקיץ הודיע לי אבי, לכאבי הרב, שהמשפחה לא תוכל לממן עוד את לימודיי ושהותי בצרפת. אבא עומד על כך שאקח חלק במאמצי הפרנסה של המשפחה.
יוסל ואיצל ניסו לשכנע את אבא שיניח לי להשלים את לימודיי, אבל הוא מתעקש שבזמנים קשים אלה, כאשר הפרנסה קשה והשכנים עוינים, עלינו להישאר "בחבילה מלוכדת אחת". אתה מכיר את אבא; כשהוא מחליט משהו, אי-אפשר להזיז אותו מדעתו.
אני חנוק כאן. לפעמים אני קץ בחיי. אני שוקל ברצינות לברוח מן הבית, להצטרף למחנה ההכשרה של החלוצים בווילנה או במקום אחר, ולעלות לארץ ישראל. יוסל סיפר לי על הנעשה שם – מאבקים עם הערבים, עוינות של הבריטים, חיים קשים, מלריה ודלות, אבל בצרפת קראתי את ספרו של תיאודור הרצל ושוכנעתי שליהודים יש עתיד רק בארצם החדשה-ישנה.
איצל, אחי הבכור, חסיד גדול של התרבות והטכנולוגיה הגרמנית, מאמין שגרמניה תתנער מגל האנטישמיות ותביא נאורות לפולין וישועה ליהודים. יוסל, לעומתו, חוזה שהאימפריאליזם הגרמני ימיט עלינו צרות נוראות.
מה עליי לעשות? קשה לי להחליט. אם אסתלק, ארגיש כאילו ערקתי, בגדתי ונטשתי את משפחתי בשעת צרה ומצוקה. אם אשאר, אהיה אומלל. אין אני מוצא טעם לחיי כאן. יוסל אומר שעליי ללכת אחרי צו לבי.
שמעתי שאתה פעיל בארגון העלייה לארץ ישראל. האם תוכל לייעץ לי מה לעשות? איני יכול לדבר על כך עם שום אדם אחר.
שלך בנאמנות נצח,
הרשל.
 
המשפחה שלנו והמשפחה של הרשל גרו בשכנות עשרות שנים. בתקופה שהשלמתי את תואר הדוקטור עקרה משפחתי לווילנה. אבי פתח שם חנות פרוות ואני המשכתי בלימודי ההתמחות בפירנצה. שמרנו על קשר מכתבים עם משפחתו של הרשל וכאשר מי מהם ביקר בווילנה תמיד התארח בביתנו.
קשה היה לי להחליט בשביל הרשל. הבנתי את הקשיים העומדים בפני משפחתו, ומצד שני, הייתי אחוז חרדה ודאגה. שנה לפני כן נסעתי לכנס רפואי שהתקיים בברלין במקביל להכנות הקדחתניות לאולימפיאדה (אלמלא האולימפיאדה לא היה לי סיכוי לקבל אשרת כניסה לגרמניה), ומה שראיתי שם זִעזע אותי. בבית קפה אחד עיינתי בעיתון בשם דר שטירמר, שהיה כל-כולו מוקדש להסתה אנטישמית. בכמה מאמרים כינו שם את היהודים "עכברושים שצריך להשמיד".
הגרמנים שפגשתי דיברו על המחנק השורר בגרמניה, על הצורך ביצירת עומק אסטרטגי למולדת ועל החובה "להתנחל" (מילה נרדפת לכיבוש) בשטחים הנרחבים והריקים שסביבה. נראה לי שהתכוונו בעיקר לפולין ולרוסיה.
בכנס עצמו, בשיחות עם רופאים גרמנים, נתקלתי בשיכרון גדלות מביך ומפחיד. "הגזע הארי הוא הגזע העליון", חזרו עמיתינו הגרמנים בלי הרף על המוטיבים הלאומיים הקלישאיים האלה, "דויטשלנד, דויטשלנד אוּבֶּר אַלֶס. גרמניה, גרמניה, מעל לכול". אחד האורחים הזרים הזכיר את שרפת הספרים שהתרחשה לא מכבר. איש מהם לא הביע ביקורת על כך. תהיתי אם שתיקתם נובעת מפחד או מהסכמה. נזכרתי באזהרתו של היינה, "זוהי רק ההתחלה, במקום ששורפים ספרים ישרפו בני אדם".
חרדתי מהבאות. לו יכולתי, הייתי מוציא את כל היהודים מגרמניה ומפולין. אבל איך אפשר, ולאן? בכל כוחי אני מסייע לקבוצת "החלוץ", שמנסה להעלות יהודים לארץ ישראל. הקשיים הצפויים להם בארץ המדברית הצחיחה ידועים. החיכוך עם האוכלוסייה המקומית העוינת אינו מבשר טובות. שמענו על המרד הערבי. אבל נראה לי שזוהי המולדת האמיתית שלנו. בסופו של דבר אצטרף גם אני לעולים, אבל עד אז – מלאכה עצומה לפנינו.
 
הרשל היקר שלי (כתבתי בתשובה על מכתבו),
קראתי את מכתבך בסערת נפש. צר לי שנאלצת להפסיק את לימודיך. אני מקווה ששלומו של אביך מרדכי, ידיד משפחתי היקר, שפיר. נראה שאתה צודק ואין טעם לנסות לשנות את דעתו.
אני חש את הדילמה הקשה שאתה עומד בפניה ומבין את הבעייתיות שבמצבך. איך תוכל להמרות את פי אביך נוכח מצבה הקשה של המשפחה? האם הם יסתדרו ללא עזרתך? מצד שני, איני רואה כל עתיד ליהודים בארץ הזו, המשביעה אותנו מרורים. מי יודע מה עוד צפוי לנו על אדמתה.
התלבטתי לילות רבים בשאלה ששאלת אותי והגעתי לבסוף למסקנה: דעתי כדעתו של יוסל, עליך ללכת אחרי צו לבך, בתנאי שמצפונך יהיה שלם עם התוצאות האפשריות של צעדך.
ואלוהים יהיה בעזרך.
שלך לתמיד,
מ'
 
 
גלי החוף שהלכו וגבהו, חבטו בדופן הספינה הקטנה, מנדנדים אותה באטיות מצד לצד. המסע התקרב לסופו. קבוצות קטנות של נוסעים עלו אל הסיפון. יכולתי להבחין בהתרגשות הגואה בכל אחד ואחד ומצטברת באוויר.
המפקד יצא מגשר הפיקוד וירד במדרגות הברזל החלודות אל הסיפון, לצדו כמה מאנשיו, לבושים בבגדים כהים וחובשים על ראשם כובעי גרב בצבע חאקי, כמנהג בחורי "היישוב". המפקד לחש משהו לחבריו, שהחלו להאיץ בנוסעים לעלות עם מזוודותיהם על הסיפון העליון.
הסיפון הלך והתמלא. כולם הצטופפו דוממים והביטו באנשי הצוות.
המפקד הסתודד לרגע עם אנשיו ופנה אל הקהל. "מעכשיו, אני מבקש, נא לא לאבד את הריכוז ולהקפיד על ההוראות והחזרות שערכנו בדרך". הוא דיבר ביידיש לתוך שפופרת קונית, כדי שכולם ישמעו את דבריו.
"דודו, יש איתות תשובה מן החוף?" שאל בעברית, מוריד את ידו שאחזה במכשיר ההגברה.
"כן", באה התשובה מפיו של איש צוות שנראה כסגנו, "הם כבר מוכנים. הכול דופק. מודיעים ששנים-עשר איש יצטרפו אלינו לעזור בהורדת הנוסעים אל הסירות. מחכים לסימן שלך כדי להפליג לקראתנו".
"בדקתם שכל הנוסעים נמצאים על הסיפון?"
"כמעט כולם", השיב דודו, "אין מספיק מקום לכולם כאן למעלה. השארנו כמה עשרות בסיפון התחתון – את הגברים היותר חסונים. שניים מאנשינו עומדים על המדרגות ומעבירים את דבריך למטה. הגברים שנשארו למטה ישגיחו שכולם יֵרדו עם אנשי הצוות האחרונים לסירות".
"בסדר, אנחנו ממשיכים לפי התכנית. ברגע שקוער הספינה ייתקע בחול והיא תיבלם, ארבעתכם יורדים ראשונים למים, עם הסולמות". הצביע המפקד על ארבעה מאנשיו, אחר כך חזר ופנה לסגנו בקול סמכותי צרוד, "סמן, בבקשה, בפנס לחוף, לשלוח עכשיו את הסירות. עכשיו שלשלו את סולמות החבלים אל המים. ברגע שתגענה הסירות מהחוף, נצמיד אותן בחבלים לדופן הספינה ונתחיל להוריד בזהירות את האנשים בסולמות. תשגיחו היטב על הקטנטנים, שלא יישמטו למים".
הקהל עקב במתיחות אחרי המפקד, שהעיף מבט עייף סביבו, קירב שוב את השפופרת לפיו וחזר לדבר ביידיש. "הקפידו היטב: אין להפריד בין הורים וילדים. לא יהיה זמן לחיפושי קרובים על החוף. אני מזכיר לכם שוב, את המזוודות יורידו אנשי הצוות. אתם תדאגו רק לרדת בזהירות בסולמות, לא להחליק. לאחוז רק במוטות הניצבים שלא ידרכו לכם על הידיים. אם למישהו יש בעיה בזמן הירידה לסירות, תעזרו אחד לשני. אם מזוודה מתפרקת או נפתחת, אנחנו משליכים את המזוודה למטה לסירות. לפני שנגיע לחוף, כבר בסירות, לחבר במהירות בין החפצים והמזוודות ובין בעליהם. לא לשכוח, ילדים יהיו מלווים כל הזמן על ידי מבוגרים, לתת להם יד בזמן הירידה. את התינוקות יורידו האנשים שלנו בעצמם לסירות. חשוב לא לאבד זמן. זה הדבר הכי חשוב – לא להתמהמה ולהגיע מה שיותר מהר לחוף. אי-אפשר לסמוך על כך שהבריטים לא יגיחו פתאום".
מאות זוגות עיניים, בפיות פעורים, דבקו במדבר, נכונים לבלוע כל הברה. איש לא הוציא הגה. המפקד המשיך בדבריו. "כשתגיעו לנקודת הריכוז בחוף, רוצו מיד למשאיות. לא להתבלבל, לכל אחד מוצמד פתק לבגד עם מספר המשאית המיועדת לו. הספרות מצוירות בצבע זוהר על דופן המשאיות. מי שמגיע למשאית שלו עולה ומתיישב בשקט על הספסל".
קוער הספינה נחבט בחול, מלווה בחריקה קלה ובתנודה. הסירות שחשו והגיעו מן החוף נצמדו לדופן הספינה. האנשים גלשו במהירות בסולמות. סירה אחר סירה נגדשה בנוסעים והחלה במסע לחוף ובחזרה.
לא רחוק מקו המים נראה שביל כורכר שאך זה נסלל. על השביל חנתה שורה של משאיות סגורות, שנועדו להובלת תוצרת חקלאית. האנשים רצו לעבר המשאיות, נדחקו ועלו על סולמות שהורדו מהן וטיפסו פנימה במהירות. הורים עם ילדים הועלו למשאיות הראשונות, הצטופפו על ספסלי העץ והמתינו בשקט לבאות.
היו שם שתים-עשרה משאיות גדולות, מוכנות לשאת את המעפילים אל עתיד לא נודע. בו ברגע, על פי פקודה בקשר, הותנעו כל המנועים. להקת ציפורים שנחרדה מהרעם הפתאומי, התעופפה ונמלטה במשק כנפיים מן השיחים לצדי הדרך. השיירה החלה להתקדם ללא אורות בדרך הכורכר, פניה לכיוון הכביש הראשי. הספינה נזנחה, לא הייתה בה עוד כל תועלת.
כשהמשאית הראשונה בשיירה הגיעה לקטע האחרון של דרך הכורכר, לפני העלייה לכביש האספלט, הואר הים לפתע באור נגוהות. עשרות זרקורים כוונו מתוך סירות שהגיחו מהחושך מתוך בטנה של ספינת נחיתה בריטית. הסירות טסו לעבר מלכת הקורינטוס הנטושה, נאחזו בדופנותיה ואנשיהן טיפסו ועלו עליה בתנועות מיומנות, כשמקלעי סטן מכוונים לפניהם. משנוכחו שהספינה נטושה, חזרו אל סירותיהם והפליגו במהירות לכיוון היבשה. הזרקורים נדלקו מחדש וסרקו בתנועות זיג-זג את קו המים עד לחוף.
זקופים ופשוקי רגליים, מתנודדים מצד לצד על סירותיהם, עמדו החיילים הבריטים, עיניהם סורקות את אלומות הזרקורים שהחזירו את האור בריצודים בוהקים-ירקרקים שפיזזו על קצף גלי החוף. קרני הזרקורים טיפסו על חולות החוף ולכדו באורן את המשאיות האחרונות בשיירה שנבלעה בחיק היבשה.
הסירות התקדמו בתנועות חדות לעבר קו החוף, מנסות לאתר את כלי הרכב ולצמצם את המרחק ביניהם, נזהרות לא להיתקע בחולות המים הרדודים. נשמעו צעקות ופקודות וללא אזהרה נפתחה אש מקלעים מהים אל היבשה.
הנהגים סחטו את דוושות הדלק עד הסוף, אך האש הייתה מהירה מהמכוניות. קליעים חבטו בארגזי המשא. נשמע קול נפץ והמכונית האחרונה בשיירה ניצתה ועלתה באש. נוסעיה קפצו אל הקרקע ונסו לכל עבר, מנופפים בידיהם בבהלה. נשמעו זעקות.
הנחתים כבר הגיעו אל החוף, ניתרו מהסירות אל היבשה והחלו לרדוף אחרי הנמלטים בחול הטובעני. בלי קושי לכדו את הנוסעים התשושים, חובטים בראשיהם ובגבם בקתות כלי הנשק. מחגורותיהם שלפו חבלי קשירה ואסרו את ידי הנלכדים. היו ששכבו על החול באפס כוח והיו שאיבדו את הכרתם. איש אחד נמלט בצעקות בכיוון השיחים הגבוהים כשבגדיו בוערים. חייל ירה צרור אל רגליו והאיש נפגע והתמוטט. הוא נשאר מוטל על הקרקע, זב דם, עשן אפור מיתמר מבגדיו.
המכוניות שניצלו ממטחי היריות האיצו במנועיהן במלוא העוצמה והתרחקו במהירות. הקליעים המשיכו לשרוק באוויר, שורטים בדפנות המשאיות. הנוסעים התכנסו במושביהם, התכופפו וכיווצו את גופם מאימת האש. "הילדים, לשכב על הרצפה!" צעקו המלווים. לא היה מקום על רצפת המשאיות לכל הנוסעים. המבוגרים שכבו על הילדים וגוננו עליהם בגופם.
לאחר דקות ארוכות של חרדה יצאה השיירה מטווח האש. באין כלי רכב מתאימים למרדף אחרי המכוניות הנמלטות, התקשר מפקד הנחתים למפקדה הבריטית וביקש סיוע של כוחות היבשה.
 
 
בכל משאית ישב האחראי למבצע ובידו מכשיר קשר קצר טווח, שנרכש בחנויות לציוד צבאי ישן באיטליה. מפקד השיירה, שישב במכונית המובילה, פקד לתוך פומית הקשר, "עם העלייה לכביש הראשי, כל מכונית תנוע במהירות ליעדה המתוכנן. נא לבדוק אם יש נפגעים ולדווח לי על מצבם".
באוזני הנהג שלידו, שלא לתוך מכשיר הקשר, רגן המפקד, "אני משוכנע שהייתה כאן הלשנה. אנחנו כבר נגלה איך הנבלות האלה ידעו עלינו".
הנהג נענע בראשו בהסכמה, נועץ עיניים חודרות בחומת החשכה.
הדיווחים הגיעו מאחת-עשרה המשאיות: כמה נוסעים נפגעו קל מן הירי. הפצועים טופלו בידי החובשים ואפשר להמשיך ללא חשש לחייהם. נערכה ספירה והתברר שלא נשארו אנשים מאחור.
מהמשאית האחרונה בטור לא הגיע דיווח.
המפקד לחץ שוב על מתג מכשיר הקשר וקרא, "אחת-עשרה, אחת-עשרה! מדוע שתים-עשרה לא עונה? ומה זאת הלהבה הגדולה מאחור?"
"המפקד, שתים-עשרה נפגעה ועלתה באש!" ענה האחראי במשאית מספר אחת-עשרה, "היא לא הצטרפה לשיירה. לדעתי, יש שם פצועים ואולי גם הרוגים. אני חושש שכל עשרים הנוסעים נתפסו. ראיתי חייל יורה באנשים. זה נראה רע מאוד!"
המפקד נשמע עגום אך החלטי. "אין מה לעשות, צריך להתקדם בכל המהירות. כולם קולטים? נא לענות".
בזה אחר זה אישרו האחראים שהבשורה המרה נקלטה, כמו גם ההוראות.
השיירה שעטה קדימה, נעצרה לרגע והתפצלה. מכוניות מספר אחת עד חמש עלו צפונה. שש עד אחת-עשרה ירדו דרומה.
 
 
במכונית מספר שלוש נסעו הרשל ופנינה. בצומת הבאה פרשה מכוניתם מן הטור ופנתה מזרחה. מרחוק נשמעו במעומעם צופרי המכוניות הצבאיות ומכוניות המשטרה ורעם מנועי המשוריינים שדלקו בתאוות ציד אחריהם, עולים בלתי לגליים שהסתננו לשטח המנדט הבריטי בפלשתינה.