מלחמות חניבעל

מבוא

 

מאת

 

יונתן פרייס

 

הכרך עב הכרס שאתם מחזיקים בידכם מכיל חטיבה מגובשת של עשרה "ספרים", שהם חלק מיצירה גדולה ונרחבת הרבה יותר – היסטוריה פנורמית של רומא, שכותרתה במקור הלטיני היא Ab Urbe Condita, מאז ייסוד העיר.[2] היצירה כולה נכתבה בידי ההיסטוריון הרומי טיטוס ליוויוּס בין 30 לפנה"ס בקירוב לבין 17 לספירה, וכללה 142 ספרים שהקיפו את כל דברי ימי רומא, ולא מאז ייסודה – אלא כחמש מאות שנים קודם לכן, עם בואו של הגיבור האגדי איניאס לאיטליה לאחר מלחמת טרויה. בהמשך מגוללת היצירה את קורות חייהם של צאצאי איניאס, את ייסוד העיר רומא (המסורת מייחסת את המאורע הזה לשנת 753 לפנה"ס), את ימיהם של שבעת המלכים שמלכו בה בראשיתה, את הנחת היסודות לרפובליקה הרומית (509 לפנה"ס) ואת כל החליפות והתמורות שעברו על הרפובליקה מבית ומחוץ, עד שהתמוטטה וקרסה במלחמת האזרחים ב-31 לפנה"ס. בהמשך סוקרת היצירה את שיבתה של רומא לשלטון יחיד; בנקודה זו היה ליוויוס עשוי להפסיק את סיפורו ולהביאו לידי גמר, אבל הוא המשיך הלאה וסקר את תולדות רומא עד לשנת 9 לפנה"ס, אמצע כהונתו של אוגוסטוס כקיסר הראשון של רומא. אף על פי שכיום נותרו בידינו בשלמותם פחות מרבע ממספר הספרים המקורי, ברור לנו מתוך מה שנוכל לקרוא בהם – לרבות עשרת הספרים שלפנינו – שליוויוס לא הוציא מתחת ידו אוסף אנציקלופדי של עובדות וסיפורים שלוקטו ונערכו בסדר כרונולוגי, גם לא שורה של עלילות העומדות בפני עצמן שנארגו למסכת אחת; זוהי יצירת מופת ספרותית מונומנטלית, מלוכדת ואחידה, המבוססת על חזון היסטורי נשגב. מאז ייסוד העיר שכתב ליוויוס היא אחת היצירות הנרחבות, השאפתניות והמעמיקות ביותר שנוצרו בעולם היווני-רומי בעת העתיקה.

 

עשרת הספרים 21-30 הלקוחים מתוך יצירה זו מתארים פרק זמן קצר יחסית: שש עשרה שנים במלחמה הפונית השנייה (218-202 לפנה"ס), המכרעת שבכל שלוש המלחמות שבהן נאבקו זו בזו רומא ואויבתה המושבעת, קרתגו. בתום המלחמה הזאת השלימה רומא את שליטתה במחצית המערבית של אגן הים התיכון והרחיבה את מסעי הכיבוש שלה למחציתו המזרחית. ניצחונה של רומא, שלא בנקל הושג, הגיבורים והנבלים שבזירת קרבות זו – כל אלה ביצרו לעצמם מעמד כמעט מיתולוגי בזיכרון ההיסטורי של הרומאים וסופרו פעמים רבות גם לפני זמנו של ליוויוס; אך תיאורו מאפיל על אלה של כל השאר. עשרה ספרים אלו כוללים כמה מן הסצינות המפורסמות ומכמירות-הלב שבכתבי ליוויוס ובכל דברי ימיה של רומא: חניבעל החוצה את האַלפּים ועִמו פיליו וצבאו, המורכב משלל ססגוני של בני עמים שונים; מרחץ הדמים שבו הסתיים ניצחונו המזהיר של חניבעל בקַנַי (216 לפנה"ס) והמשמעת העצמית והנכונוּת להקרבה שגילו החיילים הרומיים לאחר האסון; אורך רוחו, עמידתו העיקשת ואצילות נפשו של קווינטוס פַבּיוּס מַקסימוּס, הדיקטטור[3] שהציל את העיר רומא; והעימות הסופי בין שני המצביאים הגדולים, סקיפּיוֹ וחניבעל, בזַמָה שבאפריקה (202 לפנה"ס), קרב שבו נדמה היה שגורלו של העולם כולו מוטל על כף המאזניים. טיטוס ליוויוס פותח את הראשון מבין עשרת הספרים המובאים כאן במילים: "המלחמה שעליה אני עומד לכתוב היתה המלחמה הראויה לציון יותר מכל המלחמות שנערכו אי פעם" (ספר 21, פרק 1), ומסיים אותו באומרו כי סקיפיו וחניבעל, שני המצביאים שניצבו זה מול זה בזַמָה, "לא זו בלבד שהיו הגדולים ביותר בשעתם, אלא שלא נפלו מכל אחד מן המלכים והמפקדים בתולדות כל העמים עד לזמנם" (ספר 30, פרק 30).

 

ליוויוס כתב את ספרו בגישה דידקטית, מתוך כוונה מפורשת להטיף מוסר וללמד לקח – דבר שהיסטוריון בעת העתיקה, שלא כהיסטוריון בן ימינו, יכול היה לעשותו בגלוי וללא צורך להצטדק. הוא לא קיבל כל תמורה חומרית על חיבורו. התהילה פקדה אותו מאוחר יותר, ונדמה שלא היא היתה השכר שאליו נשא את עיניו – למעשה, כפי שהוא מודה בענווה במשפט הפותח את הקדמתו ליצירתו הכוללת, "האם אראה ברכה בעמלי כאשר אכתוב את תולדות העם הרומי מאז נוסדה העיר – זאת איני יודע בבִטחה", אמירה שאפשר אמנם לפרשהּ כצניעות מדומה, ועם זאת היא מעידה על אי יציבותה של ההצלחה הספרותית בכל הזמנים, ועל אחת כמה וכמה בתקופה ההפכפכת שבה חי טיטוס ליוויוס. להלן, באחד מקטעי יצירתו של ליוויוס שלא השתמרו לנו אלא כציטוטים בכתבים אחרים, נאמר: "עתה יצא לי שֵם שדי היה בו לאפשר לי לסיים את חיבורי, אלמלא תבע ממני טבעי שלא יידע מנוח להמשיך את עבודתי" (מופיע בחקר הטבע [Naturalis Historia] של פליניוס הזקן, הקדמה, 16). כלומר, הסיבה האמיתית לכתיבתו היתה השתוקקותו למשהו החשוב לו יותר מאשר מוניטין ותגמול – הצורך העמוק שחש לשגר מסר לדורו ולדורות הבאים.

 

בהמשך הקדמתו ליצירה כולה מפרט ליוויוס את כוונתו זו:

 

הייתי רוצה כי כל קורא ייתן את דעתו על השאלות הבאות: כיצד חיו הבריות בימים עברו ומהם עקרונות המוסר שעליהם התבססו? הודות לאילו הישגים ובאילו דרכים, בעת שלום ובעת מלחמה, נכון שלטוננו ואף שגשג? הייתי רוצה כי ישים הקורא אל לִבו כיצד התרופפה המשמעת בהדרגה; כיצד נשמר בתחילה טוהר המידות ואיך שקעו לאִטן עד שקרסו לגמרי בימינו, שבהם אין אנו יכולים להתמודד – לא עם חטאינו ולא עם הדרכים להעלות להם אֲרוּכָה. בעיקר יביא עִמו לימוד ההיסטוריה ברכה ותועלת גם יחד כאשר תביט בהתנסויותיו השונות של האדם אשר נחקקו בבהירות על פני מצבת זיכרון; מהן תוכל לבחור לך ולמדינתך את אשר תאמץ ואת מה שתימנע ממנו, בין אם היה לדיראון בראשיתו או לחרפה באחריתו.

 

כך, בהתבססו על אִפיונים שונים מן העבר, גם לחיוב וגם לשלילה, מבקש ליוויוס לכוון את קוראיו להבנת טבען ומקורותיהן של המידות הטובות שבזכותן נחלה רומא לפָנים את האימפריה שלה, ולהבהיר להם כיצד התדרדר דורו למצב שהוא מגדיר אותו כהשחתת המידות. הצהרת כוונות זו נראית לנו נרחבת, תקֵפה ומרחיקת לכת עד כדי שתצדיק את חיבורם של מאה ארבעים ושניים ספרים, המקיפים יותר מאלף ומאתיים שנות היסטוריה – ועם זאת היא אינה אלא חלק מן המשימה שקיבל ליוויוס על עצמו: הוא כלל ב-Ab Urbe Condita לא רק לקח מוסרי אלא גם מתודולוגיה של ההיסטוריה, פילוסופיה של ההיסטוריה ותיאוריה של המנגנונים הפועלים בהיסטוריה (שרשרת הסיבות והתוצאות, התערבות האֵלים ויד הגורל) – והבנה מעמיקה לנפש האדם ולכוחות המניעים את התנהגותו. בזכות כל אלה יצאו מתחת ידו תולדותיה של רומא כאפוס הלאומי שלה בפרוזה, שאפשר להשוותו (בהסתייגויות מסוימות) לאַינֵאיס של ורגיליוס, האפוס הלאומי הפיוטי שלה.

 

פַּטַוויוּם

 

ליצירות ספרות דגולות, לאחר שיצאו מתחת ידו של מחברן, יש חיים משל עצמן, ולעולם אין לראותן כמוצר ישיר ודטרמיניסטי של תנאי חייו האישיים וההיסטוריים; אם ננסה לקשר נושאים כלליים ופרטים קטנים שאנו מוצאים בכתביהם של משוררים והיסטוריונים לנסיבות חייהם, לא יעלה הדבר בידינו אלא בחלקו. דבר זה אמור במאז ייסוד העיר של ליוויוס כשם שהוא אמור בדיאלוגים של אפלטון או במחזותיו של שקספיר. אך במקרהו של ליוויוס, אם נחקור את המקום שבו נולד ולמד, ונעמוד על טיבו של המשבר שפקד אותו בתקופה שבה התגבשו מוּדעותו הפוליטית והחברתית ותחושת היותו חלק מגורלה של רומא ומתולדותיה, יסייע לנו הדבר להבהיר, אם לא להסביר עד תום, גם את תוכני תולדות העיר רומא שלו, גם את היקפה וגם את כתיבתה מתוך תחושת ייעוד דידקטית-הגותית.

 

טיטוס ליוויוס נולד וגדל בימים של משבר פוליטי וצבאי, בעיצומה של מלחמת אזרחים שהחלה שבעים שנה קודם לכן ועתידה היתה להימשך שלושים שנה נוספות. תאריך הולדתו הוא 59 לפנה"ס, לפי מה שנמסר לנו במקור מאוחר יותר (אבי הכנסייה הִיֶרוֹנימוּס). ערש הולדתו היתה פַּטַוויוּם (Patavium), כיום פַּדוּאָה, עיר יציבה ומשגשגת בצפון איטליה, שנודעה בערכי המוסר השמרניים שלה. ב-60 לפנה"ס כרתו שלושה מצביאים רומיים שהיו גם פוליטיקאים – יוליוס קיסר, קרַסוּס ופּוֹמפֵּיוּס – ברית מדינית חשאית, שבאמצעותה חילקו ביניהם במידה רבה את השלטון ברפובליקה הרומית, תוך שהם מנטרלים את סמכותם של המגיסטרטים הנבחרים והמוסדות החוקתיים. הקנוניה הזאת זעזעה את רומא, ורבים ראו בה אות וסימן לקץ חירותה המדינית. ב-49 לפנה"ס מלאו לטיטוס ליוויוס עשר שנים: אז השלים יוליוס קיסר את כיבושה המדהים של גאליה, פומפיוס חיזק את אחיזתו ברומא ובסנט מזה ובפרובינקיות שבמזרח הים התיכון מזה, ואילו קרסוס היה כבר בין המתים – ועל רקע זה פרץ קרב הענקים בין קיסר לפומפיוס. בשנה ההיא התחוללה באימפריה הרומית מלחמת אזרחים עקובה מדם, ובמשך חמש השנים הבאות היתה כל איטליה – ועִמה ספרד, יוון, מצרים, אסיה הקטנה וצפון אפריקה – זירה להתכתשויות בין הלגיונות הרומיים לבין עצמם. גם פַּטַוויוּם לא נמלטה מן העימות, שממנו יצא יוליוס קיסר וידו על העליונה: מעתה ואילך היה שליט יחיד ברומא ובכל האימפריה. אך עם ההתנקשות בחייו ב-44 לפנה"ס החלה שורה חדשה של קרבות דמים, קטלניים ונוראים אף יותר מן הראשונים.

 

ליוויוס היה בן חמש עשרה כאשר נרצח יוליוס קיסר; שש עשרה שנים מלאו לו כאשר הומת (בידי תלייניו של אנטוניוס) מרקוס טוּליוּס קיקרו, הנואם הדגול ואביר הממשל הרפובליקני, שהשפעת הרטוריקה והאידיאולוגיה שלו ניכרת במקומות רבים ב-Ab Urbe Condita. ביצירתו הפילוסופית המאוחרת הגדיר קיקרו את ייעודה של ההיסטוריה במעין הצהרה, שייתכן שהשפיעה על ליוויוס הצעיר: "ההיסטוריה עֵדה לחלוף הדורות; האמת (veritas) מגיהה אור ומפיחה רוח חיים בזיכרון, מדריכה את צעדיהם של חיי האדם ומספרת על ימים עברו: מי, לבד מן הנואם, יוכל לשׂאת את קולהּ אל הנצח?" (קיקרו, על הנואם [De Oratore], ספר 2, פרק 36; וראו גם שם, פרק 62).

 

בשתים עשרה השנים הבאות לחייו היה ליוויוס עֵד לאנדרלמוסיה פוליטית גוברת והולכת ולעימותים אכזריים ועקובים מדם בין צבאות וחילות, עת נחלק העולם הרומי בין המצדדים באוקטביינוס, יורשו של קיסר, במערב – לבין אנטוניוס, יד ימינו של קיסר, ואהובתו קליאופטרה, במזרח. היתה זו תקופת ה-proscriptiones האימתניות, רשימות האזרחים שדינם נחרץ למוות ורכושם הוחרם בחסות החוק, לפי צו שרירותי שהוציא אחד המצביאים היריבים. הקרב המכריע במלחמת האזרחים התרחש ב-31 לפנה"ס באַקטיוּם שבמערב יוון, ובו הנחיל אוקטביינוס מפלה ניצחת לאנטוניוס וקליאופטרה וביסס את שליטתו הבלעדית באימפריה הרומית, תוך שהוא מכונן משטר אוטוקרטי חדש; ב-27 לפנה"ס סיגל לו את התואר "אוגוסטוס" והעמיק את שלטונו ברומא. שלטון יחיד אימפריאלי זה, העובר בירושה, החזיק מעמד חמש מאות שנים, אף על פי שב-31 לפנה"ס, ואפילו ב-27 לפנה"ס, היו יציבותו ואורך ימיו מוטלים בספק. כך באה הרפובליקה הרומית אל קיצה; אפשר לומר שהיא נפטרה שלא כדרך הטבע. לא היתה באיטליה גם עיירה או עיר אחת שתוצאות מלחמת האזרחים לא ניכרו בה; גם פַּטַוויוּם הותקפה פעם אחת לפחות משום שהתנגדה לשלטונו של אנטוניוס. ליוויוס היה בן עשרים ושמונה אחרי קרב אקטיום.

 

ידיעותינו על משפחתו של טיטוס ליוויוס הן קלושות (משפחות רבות נשאו את השם ליוויוס), אך יצירתו המקיפה ובקיאותו בשפה, בספרות וברטוריקה היוונית והלטינית מעידות על השכלתו הרחבה, אף על פי שייתכן שהמהומות מנעו ממנו להשלים אותה במסע לימודים ביוון, כפי שהיה מקובל באותם ימים. אין אנו יודעים בוודאות היכן חי ומה היו מעשיו בשנים אלה של התכתשויות עקובות מדם, עד שעזב את פַּטַוויוּם עיר הולדתו ועבר לרומא; לפי דעת חוקרים מסוימים היה זה במלאת לו שלושים שנה בקירוב, כאשר ביסס אוקטביינוס את שלטונו האוטוקרטי במדינה. סֶנֶקָה מספר על ליוויוס (מכתבים [Epistulae], מס' 100, 9) שבצעירותו התפרסמו דיאלוגים פילוסופיים מפרי עטו, שאותם חיבר לפני שהחל להתמקד בחקר ההיסטוריה. לא ידוע לנו על תפקיד ציבורי כלשהו שמילא ליוויוס בפַּטַוויוּם או ברומא, ואף לא על שירותו בחילות הצבא הרומי, ולמרות כישוריו הרטוריים לא יצא שמו לתהילה כפרקליט בבתי הדין (קריירה מעין זו היא שהוציאה מוניטין לקיקרו). גם אין אנו יודעים מאומה על מסעותיו אל מחוץ לגבולות איטליה. ייתכן שכל אלה מקורם (אם לא באי-ידיעתנו) בצוֹק העִתים, או בכך שמזלו בגד בו והוא לא הצליח להיבחר לשום תפקיד, או לא היה כשיר לשירות צבאי, או מיאן להצטרף ללגיון רומי העלול להיאבק בלגיון רומי אחר, או לא רצה להסתבך בפולמוס שבין הסיעות השונות. ייתכן. מכל מקום נראה שלא שאף להתבלט בזירה הציבורית והעדיף להשתקע בקריאה ובכתיבה, כפי שהוא מעיד על עצמו בהקדמתו:

 

ואילו אני אראה לעצמי שכר נוסף בכך שאוכל להפנות את מבטי הצִדה, לבל תשזוף עיני את העוולות שידע דורנו במשך שנים רבות, בהיותי שקוע כולי בהעלאת זכרם של אותם ימים שהוד קדומים חופף עליהם; כך אהיה חופשי מדאגה, שגם אם לא תוכל להסיט את הסופר מן האמת, מכל מקום הריהי טורדת אותו ממנוחתו.

 

אמנם משפטים אלה מתייחסים לתקופה שבה כתב ליוויוס את ההיסטוריה שלו, והיה זה לאחר שמלחמת האזרחים באה אל קִצהּ (גם אם זמן רב לאחר קרב אַקטיוּם חיו הרומאים בפחד מתמיד מפני שיבת האסונות),[4] אך הצהרה זו בדבר השׂכר שמבקש ההיסטוריון לעצמו תמורת עמלו – הצהרה ללא תקדים בהיסטוריוגרפיה היוונית והרומית – נדמה שהיא משקפת אופי ובחירה אישית, ולא השלמה-מראש עם כישלון. מכל מקום, העדרן של בקיאות בהוויות העולם והתנסות פוליטית וצבאית הוא חיסרון של ממש להיסטוריון, בפרט לזה המתמקד בפוליטיקה ובמלחמות; הדבר הביא לשגיאות רבות שמקורן באי-ידיעה, שעליהן ארחיב את הדיבור בהמשך.

 

המשבר הממושך שפקד את רומא בתום תקופת הרפובליקה, האלימות הגוברת והולכת בעיר ובאימפריה כולה, התפוררותה של החברה הרומית והשַמות שעשו כל אלה במוסדות המגדירים אותה (הצבא, הסנט, אסֵפות העם, המגיסטרטורות), קריסת החיים הפוליטיים הסדירים עד כדי כך שהקיצוניות והשינויים הרדיקליים היו לנורמה – כל אלה הניעו את בני דורו של ליוויוס להאמין שרומא, תרבותה הפוליטית ומִרקמהּ החברתי הדרדרו לתהום שממנה לא יוכלו להיחלץ עוד. הפסימיזם הזה תקף את כל העולם הרומי. היה זה עידן של נבואות אפוקליפטיות, בפרט בפרובינקיות שבמזרח אגן הים התיכון. בעיר רומא ובכל רחבי איטליה נדונו עניינים אלה בפי כול – גם מקור הבעיות וגם תקנתן ("כיצד התרופפה המשמעת בהדרגה; כיצד נשמר בתחילה טוהר המידות ואיך שקעו לאִטן עד שקרסו לגמרי בימינו, שבהם אין אנו יכולים להתמודד – לא עם חטאינו ולא עם הדרכים להעלות להם אֲרוּכָה"). רבים תהו מתי אירעה נקודת המפנה – חילול טוהר המידות שבהן נודעה רומא בימים עברו עד להתרופפותן, שקיעתן וקריסתן – וכיצד ומדוע סר חִנָּהּ של רומא בעיני האֵלים עד כדי כך שעתה הם משיתים עליה עונש כה כבד.

 

המחלוקות של מלחמת האזרחים, שבמוראותיהן התנסה מבשרו, הצטיירו לליוויוס כניגוד משווע לאחדות שבה התגאתה רומא לפָנים, זו שאִפשרה לה להביס את חניבעל ואת ממלכת קרתגו מאה וחמישים שנה קודם לכן. התפוררותה של החברה הרומאית במאה הראשונה לפנה"ס העלתה בו געגועים נוסטלגיים לימים של ממשל יציב ושל לכידוּת, של מתן כבוד לסמכוּת, של קונסנסוס חברתי ושל העדפת טובת-הקהילה על פני מאוויי הפרט. תפיסה מעין זו של עברהּ של רומא התאפשרה רק בזכות הזיכרון הסלקטיבי, אך זה טיבה של נוסטלגיה. תמונת ההפקרוּת, החמדנות ורדיפת המותרות שעשו שַמות ברומא בדורות האחרונים לקיומה של הרפובליקה הֶאֱדִירָה את הישגיהם של הדורות הקודמים, את ההֶרואיות שלהם, את עוצמתם המוסרית ואת התנהגותם השקולה והממושמעת, וכל אלה נראו רחוקים מרחק רב מן המציאות הקשה בהווה.

 

הבעיות שצצו שוב ושוב בימי מלחמת האזרחים לא נפתרו גם לאחר שוך המהומות. זמן רב עבר עד שקיסרותו של אוגוסטוס התבססה והבטיחה את יציבותן של העיר רומא ושל האימפריה הרומאית. אך עתה התברר שמלחמת האזרחים אמנם הסתיימה, אלא שהרפובליקה לא תשוב עוד לעולמים, והמציאות הפוליטית החדשה שבאה לעולם, של אוטוקרט אחד ויחיד, לא תיעלם מעל פני האדמה. כפי שכתב לימים טקיטוס על ממשלו של אוגוסטוס: "מִבַּיִת היה שֶקֶט, והפקידים כונו בשמותיהם הישנים; הצעירים באו לעולם לאחר ניצחון-אַקטיוּם, ואף הזקנים רובם נולדו בעת מלחמות האזרחים; וכמה נותרו מן האנשים שיכלו לראות בעיניהם את הרפובליקה? לפיכך נשתנו כליל סדרי המדינה, ולא נותר עוד מאומה מן המידה השלֵמה הישנה" (ספרי השנים, ספר ראשון, ג, ד).[5] אוגוסטוס עשה כמיטב יכולתו והקדיש מאמצים ומשאבים רבים לפרסם ברבים שהוא מחַדש כקדם את ימי הרפובליקה הרומית, אך רק מעטים הלכו שולל אחרי התיימרותו זו.

 

נראה שליוויוס עבר מפַּטַוויוּם לרומא בראותו לנגד עיניו את המשימה הספרותית הכבירה שלקח על עצמו. שם נמצאו לו ספריות ובהן כתבי יד רבים, בנים למשפחות אריסטוקרטיות ששרדו את מלחמות האזרחים, מדינאים מנוסים וחיילים ותיקי קרבות. אם אכן התחיל לכתוב את יצירתו הגדולה מיד בבואו לרומא, ואם אכן הגיע לעיר בסביבות שנת 30 לפנה"ס, היה עליו להוציא מתחת ידו שלושה עד ארבעה ספרים בשנה על מנת לסיים את המלאכה לפני מותו (בשובו אל פַּטַוויוּם) בשנת 17 לספירה; מכאן שחלק הארי של ארבעים השנים הבאות עבר עליו בכתיבה. עד כמה שידוע לנו לא פִּרנס אותו איש באותן שנים, ואיש לא המריצו לכתוב. כפי שראינו לעיל לא חיבר את מאז ייסוד העיר מעמדת כוח פוליטית או חברתית. שמו נפקד מחוגי המחברים והמשוררים הנודעים ברומא של שלהי הרפובליקה וראשית ימיו של אוגוסטוס. רק כאשר היה אדם בא בימים, שכתב כבר את מרבית חיבורו, יצאו לו מוניטין ברומא וגם הקיסר אוגוסטוס נתן עליו את דעתו.

 

את ליוויוס הטרידו כל הזמן, גם בימים שבהם התייצב הפרינקיפַּט, השאלות הקיומיות שצצו עם הירצח הרפובליקה: איך הגענו עד הלום? מתי ומדוע העלינו עלינו את חמתם של האֵלים, שהעניקו לנו בעבר את חסדם ואִפשרו לנו להקים את האימפריה הרומית? האם יסייע לנו ניתוח העבר להבין את מצוקתנו בהווה? מי היו הרומאים של הימים ההם, על מעלותיהם ומגרעותיהם? נדמה שהדחף הפנימי להשיב על שאלות אלה באמצעות חיבור היסטוריה מקיפה ונרחבת הוא שהניע אותו להגיע לרומא. עשרת הספרים שכתב על המלחמה הפונית השנייה היו חלק נכבד מן התשובה לשאלות אלה.

 

היסטוריה שהיא דברי-ימי השנים (Annales)

 

מבנה חיבורו של ליוויוס הוא של רשומות דברי-הימים לפי שנות התרחשותם של האירועים. לא זו בלבד שערך את חומרי כתיבתו עריכה כרונולוגית, שנה אחר שנה, אלא שכל שנה נפתחת אצלו בנקודת-הזמן שבה מתחילים שני הקונסולים הנוכחיים בכהונתם (בחודש מַרס, כנהוג בתקופה שעליה נסבים הספרים שלפנינו), ומסתיימת עם בחירת הקונסולים והמגיסטרטים החדשים של השנה הבאה אחריה. מתכונת הדיווח על כל שנה ושנה ברשומות אלה נקבעה על פי ה-Annales Maximi, שבהם היה הכוהן הגדול מציין מדי שנה את האירועים הציבוריים החשובים שהתרחשו בה, ומפרסם ברבים את רשומותיו אלה על גבי לוח מיוחד. הרשומות כללו את שמות הקונסולים והמגיסטרטים של אותה שנה, את המלחמות שהתנהלו בה והבריתות שנכרתו במהלכה, אירועים חריגים בעולם הטבע והתרחשויות שלא מן העולם הזה, אותות המבשרים רע או טוב והמעידים על זעמם של האֵלים או על כך שדעתם נוחה מן המתרחש, וכדומה. מסורת כתיבתם ופרסומם של האנאלים הללו החלה מאות שנים קודם לכן, בראשית קיומה של הרפובליקה הרומית; סביב שנת 120 לפנה"ס פרסם הכוהן הגדול פּוּבּליוּס מוּקיוּס סקַיבוֹלָה (Publius Mucius Scaevola) צֶבֶר של אנאלים כאלה ב-80 כרכים, שלדעת רבים בעת העתיקה שימשו מקור מידע חשוב להיסטוריונים של הרפובליקה הרומית שקדמו לליוויוס. במתכונת הזאת נוצקו גם הספרים 21-30 ב-Ab Urbe Condita של ליוויוס: לאחר שהוא מביא את שמותיהם של שני הקונסולים שנבחרו באותה שנה ואת האירועים שהתחוללו בה ברומא, לרבות גיוס לוחמים חדשים לצבא, מונה את האירועים הטבעיים ושלא כדרך הטבע (מכות ברק שפגעו במקדשי האלים, הצפתם במים ובדם, יילוֹדים מוזרים ואותות המבשרים רע), הוא עובר בדיווחו יחד עם הקונסולים אל מחוץ לעיר רומא ומספר על קורותיהם שם, אזור אחר אזור, עימות אחר עימות, ובסוף השנה שב לרומא (עם הקונסולים או בלעדיהם) ומתמקד בהתרחשויות שבה, לרבות בחירת המגיסטרטים החדשים.[6] זהו השלד של מבנה תולדות העיר רומא של ליוויוס, שעליו נוספו וממנו נגרעו נדבכים ואבני בניין.

 

אך מבנה זה הִקשה על העמדת כרונולוגיה מדויקת. עשרת הספרים שלפנינו מקיפים שש עשרה שנים במלחמה הפּוּנית השנייה, מ-218 עד 202 לפנה"ס, שקרבותיה התחוללו בו-בזמן בכמה חזיתות: באיטליה, בספרד, בסיקיליה, ביוון ובצפון אפריקה. רוב נפחם של הספרים 21-30 במאז ייסוד העיר מוקדש למהלכים הצבאיים של החילות, להכנותיהם למלחמה, להתכתשויות ולקרבות פנים אל פנים שניהלו; הנותר מוקדש להתפתחויות פוליטיות, להחלטות מדיניות ולעימותים במוסדות הציבוריים בעיר רומא ובקרתגו. הפעילות בחזיתות השונות נמשכה לעתים יותר משנה אחת. על מורכבות זו נוספה הסתמכותו של ליוויוס, בחלקים נרחבים של הספרים 21-30, על כתבי ההיסטוריון היווני פּוֹליבּיוּס (ראו להלן), שדיווּחו התנהל ביחידות-זמן בנות ארבע שנים, אלה של המשחקים האולימפיים.[7] כל שנה התחילה אצל פּוֹליבּיוּס בסתיו, כלומר באמצע השנה הרומית, ולכן לא תמיד ברור באיזו שנה התרחש מאורע מסוים. קשיים אובייקטיביים אלה – במשולב עם הימנעותו של ליוויוס, אם משום טבעו ואם בשל קוצר רוחו, מלעסוק ביישוב הסתירות בין המקורות השונים – הביאו לכך ששגה לא אחת בתארוך המאורעות, שגגות שלא נמלטו מעינו הבוחנת של המחקר המודרני. כדי להתחמק מטעות, או להסוות בעיה בתחום זה, הוא נוקט לעתים לשון לא מחייבת: "באותה שנה", או "בהמשך השנה", או "באותו קיץ", אך אפילו בשיטות אלה הוא מעַוות את התאריכים, לעִתים מבלי משׂים ולעִתים בכוונה, על מנת לשמור על רצף האירועים.

 

ויש עוד מקור לאי דיוקים כרונולוגיים. כאשר החל ליוויוס לחבר את Ab Urbe Condita, עיצב את הנרטיב שלו ביחידות בנות חמישה ועשרה ספרים (מאוחר יותר בתהליך הכתיבה זנח מתכונת זו, שהרי מספר הספרים שחיבר הגיע ל-142; אך בעת שתיאר את המלחמה הפונית השנייה עדיין היה דבֵק בה). כפי שייווכח הקורא לדעת, עשרת הספרים הללו נחלקים לשתי קבוצות של חמישה; ספר 21 פותח בכעין הקדמה לתיאור המלחמה במלוא היקפה, וספר 26 מתחיל בשנה חדשה ובשלב חדש של המערכה. לפיכך שיוותה חלוקת העלילה לספרים – ולקבוצות בנות חמש יחידות – לכידוּת מבנית מסוימת לַמכלול. לא זו בלבד שכל קבוצה בת חמישה ספרים ניחנה בהיגיון פנימי משלהּ, אלא שליוויוס שקד להקנות לכל ספר כשלעצמו אחדוּת נרטיבית על ידי הדגשת נושא המלכד את כל האירועים שבו, בעשותו שימוש בגישור לשוני ובטכניקות מקשרות אחרות. הוא עיצב את הקו הסיפורי באופן שהאירועים יגיעו לשיא באפיזודה מרכזית ודרמטית במחציתו השנייה של כל ספר: קרב טרֶבּיָה בספר 21, קרב קַנַי בספר 22, תבוסת חניבעל בנוֹלָה בספר 23, וכן הלאה.[8] עם זאת ברור שכמה מן הספרים כוללים אירועים שהתרחשו במשך יותר משנה אחת, הואיל ועשרה ספרים מקיפים שש עשרה שנים, ותחילות השנים וסיומיהן אינם חופפים בהכרח את תחילות הספרים וסיומיהם. היצמדותו של ליוויוס למתכונת השנה ולמחזור חמש השנים בעת ובעונה אחת הצריכה אפוא הקפדה יתרה על דקויות ספרותיות מצד אחד, ומידה מסוימת של "עיבוד" החומר ההיסטורי לפי הצורך ועיווּת יחידות-הזמן מצד שני. נראה שליוויוס העדיף את המִקצב, סערת הנפש ולכידות הנרטיב על פני הדיוק ההיסטורי כשלעצמו.

 

ולבסוף, הקורא הקשוב יבחין בכך שלעתים מעַבֵּד ליוויוס במתכוון את החומר ההיסטורי שלפניו באופן שאירועים המתוארים בזה אחר זה ייראו כקשורים זה לזה. למשל, מדי שנה הוא מונה שורה של התרחשויות טבעיות ועל טבעיות המצביעות על שׂביעות רצונם או על מורת רוחם של האֵלים: מבנים מתמוטטים בהבזקי ברק; פסלים זָבים דם וקורסים כמֵאֲליהם; בעלי חיים מעמידים ולדות מוזרים, שלא כדרך הטבע. ליוויוס מקבץ את כל אלה יחדיו, להאדרת האפקט. לפי הרצף השכיח ב-Annales מובאות רשימות אלה בספרי Ab Urbe Condita בתחילת כל שנה, בעת שהכוהנים מבַצעים את טקסי הטהרה כדי לכַפר על אותות מבַשׂרי רע אלה. ליוויוס יכול היה לפזר את תיאוריהם לאורך כל השנה, ברגעי התרחשותם; אך ריכוזם בסיומה (בארבעה מקומות בספרים 21-30) מגביר את עוצמתם כגורם היסטורי המצביע על התערבותם של האֵלים בחיי אדם. לדוגמה, רשימת האותות העל-טבעיים שהתרחשו בשנת 218 לפנה"ס מופיעה באופן שהיא מתקשרת למפלת הרומאים בקרב טרֶבּיָה (ספר 21, פרק 62), בעוד שרשימת האותות של שנת 202 לפנה"ס מובאת דווקא אחרי תיאור הניצחון הרומי הגדול בזַמָה, כדי להדגיש את חסות האֵלים כמקור לניצחון זה ולהסיר כל ספק בדבר החסד שנוטים האֵלים לרומאים (ספר 30, פרק 38). בדרך כלל נותן הקורא עצמו את דעתו על סמיכות מקרים זו ומשמעותה, אך לעִתים מסב טיטוס ליוויוס את תשומת לבו לכך שהוא כמחבר נתקל בבעיה ופתר אותה בדרך המפֵרָה אמנם את הסדר הכרונולוגי, אך יש לה היגיון מִשֶלהּ (ראו ספר 21, פרק 15).

 

עקב עיבודו זה של החומר בידי ליוויוס לא נוכל אמנם לסמוך עליו בעיניים עצומות בבואנו לשחזר את סדר התרחשותן של האפיזודות ההיסטוריות, ועם זאת אנו קוראים את יצירתו כספר מרתק, ובסופו של דבר אנו מפרשים את השתלשלות האירועים לפי כוונתו המקורית.

 

המלחמה הפונית השנייה בכתבי טיטוס ליוויוס

 

ליוויוס ראה את כל תולדות רומא כנמתחות בקשת אחת לאורך הדורות, כפי שמשתמע מן הקטע שהבאנו לעיל מהקדמתו ל-Ab Urbe Condita: העיר ובניה המריאו למרומים מראשיתם הצנועה ויצאו לכבוש את העולם מתוקף המשמעת הפנימית וטוהר המידות הטבועים בהם מלידה והודות לחסדי האֵלים; ואז, כאשר הגיעה החברה הרומית לפסגת הצלחתה, החלה להתדרדר במדרון, בין השאר עקב התעצמות הונהּ ורוב נכסיה, עד שפרצה בה מלחמת האזרחים והיא קרסה מבחינה מוסרית.

 

בסכֶמָה היסטורית זו היתה המלחמה הפונית השנייה פסגת הישגיה של רומא בזכות אחדותם, מוסריותם והתנהגותם הנאותה של מנהיגיה ובני עמה, ועמידת האֵלים לצִדהּ. וכך הוא כותב בפתיחת דבריו (ספר 21, פרק 1):

 

המלחמה שעליה אני עומד לכתוב היתה המלחמה הראויה לציון יותר מכל המלחמות שנערכו אי פעם. היתה זו המלחמה שאסרו בני קרתגו ובראשם חניבעל על העם הרומי. מעולם לא אירע שמדינות ועמים כה רבי כוח נלחמו ביניהם בעוצמה כזאת. כל צד למד את תחבולות המלחמה של הצד האחר בימי המלחמה הפּוּנית הראשונה. כה הִרבָּה הגורל לתעתע בהם, וסופה של המלחמה היה כה לוּט בערפל, עד שלעתים היו דווקא המנצחים קרובים ביותר לאובדנם. המשׂטמה שהניעה אותם בהילחמם זה בזה היתה רבה יותר מחוסנם של חילותיהם. חמתם של הרומאים בערה בהם בראותם את המנוצחים נלחמים במנַצחיהם; חמתם של הפּוּנים בערה בהם כי סברו שהרומאים נוהגים במנוצחים בהתנשאות ובחמדנות.

 

במילים "הראויה לציון יותר מכל המלחמות" מתכוון טיטוס ליוויוס גם לאלה שנערכו עד אז וגם לאחר מכן, ורואה אפוא את המלחמה שעליה הוא עומד לכתוב כמופלאה שבעימותים הצבאיים בהיסטוריה האנושית. ככל שהוא ממשיך בתיאורהּ כן מתברר לקורא שלדידו של ליוויוס נעוצה חשיבותה לא רק בהיקפן ובעוצמתן הצבאית של שתי האימפריות שהתעמתו בה, או בהתלהטות היצרים בשדה הקרב, או בגודל הסכנה שנשקפה בה לכל אחד מן הצדדים, אלא בניגוד שבא לכלל גילוי במלחמה זו בין התרבות והמוסריות הנשגבות של רומא לבין ה"ברבריות" הבזויה של בני קרתגו ובעלי בריתם, הנשקפת בה כתמונת ראי מהופכת – שִפלוּת שאליה עלולה גם רומא להתדרדר.

 

הגאלים, הספרדים והצפון אפריקנים נקראים "ברברים" בפי ליוויוס, אך גם הפּוּנים ניחנו בתכונות ברבריות רבות (ראו ספר 22, פרק 59; ספר 24, פרק 47 ועוד). המונח barbarus מציין אי-נאמנות, מרמה, בוגדנות, אופורטוניזם, חמדנות ותאוות בצע, הפכפכנות, אכזריות נוקמת ונוטרת והתנהגות שלא תדע רחם (כגון בספר 22, פרק 6 ופרק 14; בספר 24, פרק 45; בספר 30, פרקים 24-25, ועוד). חניבעל מתואר בפי ליוויוס כמי שניחן בעוצמה ובסגולות מסוימות, אך גם כמי ש"אכזריותו היתה לא-אנושית ובוגדנותו רבה מבוגדנות הפּוּנים. הוא התכחש לאמת ולקדוּשה, לא ירא את האֵלים, לא ייחס ערך לשבועה ולא הקפיד על חוקי המוסר" (ספר 21, פרק 4).

 

אלה הן תכונותיו המובהקות של מי שלא נמנה עם הרומאים, היפוכן של כל אותן סגולות אופי, התנהגות מוסרית וחוסן פנימי שאפיינו את מנהיגיה של רומא, ולמעשה את כל בני העם הרומי. בוגדנותם הידועה לשמצה של בני קרתגו – "בגידה פּוּנית" (Punica fides) שהיתה לשֵם דבר – עמדה בניגוד מובהק למוסריותם האיתנה של הרומאים בימי קדם, כפי שהצטיירה בזיכרונם הנוסטלגי של בני אותו דור. גם זמן רב אחרי שהסתיימה המלחמה הפונית השנייה עדיין עשו הרומאים (וליוויוס) שימוש ביֵשות הנקראת "קרתגו" וראו בה בבואת תשליל של מהותם-הם.

 

תפקידו של ההיסטוריון הוא לא רק לדווח, אלא גם לפרש ולהסביר. ליוויוס פירש את ניצחונה של רומא על קרתגו כמבוסס על הבדלי אופי ואיכות יותר מאשר על עליונות צבאית וטקטית. נכונותם של הלוחמים הרומיים להקדיש את כל ישותם למען מולדתם, המשמעת ומתן הכבוד לסמכות הם שאִפשרו לרומא לגבור על אויביה, לפי תיאורו של ליוויוס, והוא מתערב בנקודות חשובות בעלילה כדי להנחות את הקורא בכיוון הרצוי לו. זה האחרון אינו חייב לייגע את עצמו בהליכים מורכבים של הסקת מסקנות; ליוויוס מספק לו את ההסבר הדרוש. לאחר התבוסה שנחלה רומא בקַנַי הוא מבהיר: "אין אומה בעולם שלא היתה כורעת תחת נטל האסון הנורא הזה" (ספר 22, פרק 54), ואת סירובה של רומא להיכנע הוא מפרש כך (שם, פרק 61):

 

ובכל זאת, על אף כל מפלותיהם ולמרות עריקותיהן של בעלות הברית, לא העלו הרומאים על דעתם לנהל שיחות שלום – לא לפני בואו של הקונסול לרומא ולא לאחר שובו אליה, בהזכירו להם מחדש את התבוסות שנחלו. עד כדי כך הגיע גודל רוחם של אזרחי העיר באותם ימים, שכאשר שב אליה הקונסול לאחר המפלה האיומה, שאשמתה היתה מוטלת בעיקר עליו, נהרו בני כל המעמדות לקבל את פניו והכירו לו תודה על שלא נואש מן הרפובליקה. אילו היה זה מצביא מבני קרתגו, לא היה בעולם עונש שהיו מונעים ממנו.

 

עוז רוח וכוח עמידה אלה לא זו בלבד שסייעו לרומא להתגבר על מפלות צורבות, אלא גם תמכו בה במצוקתה, בעת שהיתה חייבת להשליט משמעת ולייצב את הסדר החברתי על מנת להילחם ולנצח את אויביה: לאחר קרב נוֹלָה, כאשר התברר שאוצר המדינה התרוקן, נחלצו לעזרתה כל אותם יזמים פרטיים שחתמו בשעתם על חוזי אספקה – והתנדבו לדחות את מועד פרעונם של החובות שהמדינה חייבת להם. ליוויוס מסב את דעתו של הקורא לכך: "זה הדבר שאִפיין את אהבת המולדת, שלה היו שותפים כל המעמדות, ללא יוצא מן הכלל" (ספר 23, פרק 49). הוא מהלל את החלטתו של הסנט לאלץ שבוי רומי, שהגיע לרומא במרמה מן המחנה הפוני, לחזור אליו, ובתוקף סמכותו כהיסטוריון הוא מגַנה את האיש כמי ש"לא דמה כלל לרומאי" (ספר 22, פרק 58), כלומר היה חסר את נחישותו ויושרו של בן רומא. במקרה אחר (שאינו קשור לעניין הקודם) משבח ליוויוס את דבריו של מפקד חיל המצב הרומי, המצהיר: "על פי הנוהג הרומי נטישת המשמר אחת דינה – מוות, ועונש כזה גזרו אפילו אבות על בניהם" (ספר 24, פרק 37). בבחירת הקונסולים בשנת 211 לפנה"ס, כאשר שוכנעו המוני העם לשנות את דעתם ולהחליף את המועמדים באנשים מנוסים יותר ובני סמכא – וליוויוס משבח אותם על כך – הוא נתקף בפרץ של גאווה פטריוטית (ספר 26, פרק 22) ואומר:

 

כיום לועגים למעריצי ימים עברו והדורות שקדמו לנו. אם אמנם קיימת אי שם מדינה של פילוסופים – יותר בדמיונם של הוגי הדעות מאשר בידיעתם עליה – אינני מאמין שמנהיגיה היו מסוגלים לרסן את תאוות שלטונם יותר ממנהיגינו, או שדבֵקותם-במוסר של המוניה היתה עולה באיכותה על זו של המונינו. ממש לא ייאמן שקֶנטוּריה של צעירים תרצה להיוועץ בזקנים בסוגיית האנשים שבידיהם יבחרו להפקיד את האימפֶּריוּם, שכן בימינו אפילו סמכותם של ההורים היא כה מועטת ובלתי נחשבת בעיני ילדיהם.

 

זו היתה רומא בת הימים ההם, שהתגברה על יריבתה רבת-העוצמה במאבק בן שש עשרה שנים. כניגוד להתלכדות כל אזרחיה של רומא סביב משימתם המשותפת[9] מציב ליוויוס את הפילוג והמאבקים על אסרטגיה ומדיניות בקרב בני קרתגו כמקור חולשתם, ובמיוחד את היריבות המרה בין שתי המשפחות הדומיננטיות בסנט הפּוּני, וכדרכו הדרמטית הוא שׂם בפי חניבעל עצמו את הדברים האלה: "זה אשר ניצח את חניבעל אינו העם הרומי [...] אלא הסנט של קרתגו" (ספר 30, פרק 20).

 

לסיכום, יש לתת את הדעת על כך שליוויוס ההיסטוריון מציב לא רק את תמימות הדֵעים והמשמעת הפנימית בקרב אותם דורות של רומאים כהיפוכה המוחלט של הפלגנות בקרב בני קרתגו, אלא מגַנה גם את בני דורו, שמידותיהם הושחתו עד כדי כך שהם רחוקים מן ה-virtus הרומית הקדומה לא פחות מן הקרתגים. כאמור, הצהרות מפורשות אלה בדבר הסגולות החיוניות לרומאים על מנת לנחול ניצחון על אויביהם פזורות לכל אורכם של עשרת הספרים המובאים כאן כהנחיה לקוראים בהם. הניגוד המשווע בין הרומאים לבין יריביהם ה"ברבריים" משמש את ליוויוס לא רק כהסבר לתוצאותיה הסופיות של המלחמה, אלא גם לשם העצמתה של הביקורת הנוקבת שהוא מותח על בני דורו באמצעות דוגמאות – exempla – שיש להעלותן על נס או לגַנותן.

 

אך היו גם גורמים אחרים שתרמו לניצחונה של רומא. ליוויוס מדגיש את נאמנותן-לרומא של בעלות הברית האיטלקיות ואת העובדה שהן שמרו לה אמונים משום שהיא הצדיקה זאת: "לא די היה בכך – אף על פי שהמלחמה התלקחה בארץ כולה – לערער את נאמנותן של בעלות הברית, משום שהשלטון שלו היו כפופות היה צודק ומתון; לכן לא סירבו, וזוהי אכן הערובה היחידה לנאמנות, לציית לאלה הנַעֲלים מהם" (ספר 22, פרק 13).[10] ושוב אנו עֵדים לניגוד שבין צבא רומא המיומן וחילות העזר של בעלות בריתה הנאמנים לבין החילות השכירים ה"ברבריים" של חניבעל: "הצבא שעמד לרשותו לא היה מבני ארצו, אלא עֵרב רב מבני עמים שונים – אנשים הנבדלים אלה מאלה בחוקיהם, במנהגיהם ובשפתם, שונים זה מזה במראיהם, בלבושם, בכלי נשקם, בטקסי פולחנם ואף באֵליהם" (ספר 28, פרק 12). רק מתוקף אופיו החזק וכושר מנהיגותו עלה בידי חניבעל ללכד אותם אפילו באיטליה. אך חולשתו של צבא מעורב מעין זה מעצם טבעו ניכרת בהקשרים אחרים (ראו ספר 29, סוף פרק 3). נוסף על כך שגה חניבעל, חרף היותו מצביא מבריק ואיש תחבולות, שתי שגיאות טקטיות מכריעות, שלדעת ליוויוס הצילו את רומא (ספר 22, פרק 51 וספר 23, פרק 18).

 

ולבסוף יש להזכיר את אחד הגורמים המכריעים בהצלחתה של רומא, לדידו של ליוויוס: מנהיגותו המיומנת והאיתנה של סקיפּיוֹ הצעיר, המצביא הרומי היחיד שהיה ביכולתו להתמודד עם חניבעל. לפי תיאורו בפי ליוויוס היה סקיפיו לא רק מצביא מוכשר, אלא גם סמל כל המידות התרומיות שאִפשרו לרומא לנחול ניצחון במלחמה. כפי שנראה להלן סיגל לו ליוויוס במאז ייסוד העיר שיטה מסוימת: להתמקד באישיותן ומניעיהן של הדמויות שאותן תיאר, ועל רקע זה לקבוע ולהסביר את השתלשלותם של האירועים ההיסטוריים.

 

מקורותיו ודרכי כתיבתו של ליוויוס

 

הקורא בעת העתיקה, שפתח בהקדמתו של ליוויוס ל-Ab Urbe Condita (שתרגומה מובא להלן), עשוי היה לסבור שיצירתו זו תהיה שונה בתכלית מכל אלה שקדמו לה. בשונה מן ההקדמות האחרות ליצירות מעין אלה – החל באבות ההיסטוריה היווניים הֶרוֹדוֹטוֹס ותוּקידידֶס במאה החמישית לפנה"ס וכלה בהיסטוריונים של תום העת העתיקה – לא הזכיר ליוויוס בהקדמתו את עקרון הסיבה והתוצאה (causality) כמנגנון המפעיל את ההיסטוריה, לא דיבר על שיטות עבודתו וכתיבתו, על מהימנות מקורותיו או על חוויותיו האישיות כמקור סמכותו כהיסטוריון, לא התיימר לדייק בדבריו, ואף לא ניסה להמעיט מחשיבותם של קודמיו בשל טעויותיהם והטיותיהם לכאן או לכאן. כל תכונותיהן הסטנדרטיות של ההקדמות הללו נעדרות מהקדמתו של ליוויוס. אין פירושו של דבר שליוויוס לא התעניין בעקרון הסיבה והתוצאה, או התכחש לחשיבותה של הדייקנות, או לא נועץ בכמה מקורות בעת ובעונה אחת. אדרבה, הוא היה ודאי טוען להגנתו (וייתכן שאף עשה זאת באותם חלקים של יצירתו שלא השתמרו לנו) שהשתדל כמיטב יכולתו להחיות את תולדות רומא ולתארן בדרך הדבֵקה-במציאות והמרתקת ביותר שבגדר האפשר, להעלות את תמצית מהותן בהסתמך על המקורות המהימנים ביותר שעמדו לרשותו, שכן רק בדרך זו תהא להן השפעה דידקטית נאותה. ליוויוס הדגיש במיוחד את אמיתותה של ההיסטוריה ואת התועלת הגלומה בה, כפי שנתפסו אצלו שתי תכונות אלה, ופחות מכך את דיוקה העובדתי כפי שאנו רואים אותו. לכן השאלה העיקרית היא: מה היתה לדידו של ליוויוס אמיתותה ההיסטורית של ההיסטוריה, ואיך ביסס אותה על המקורות שעמדו לרשותו? יש גם לציין שבהשקפת עולמו של ליוויוס נכלל עיקרון ברור ואישי ביותר של סיבה ותוצאה, אך היה זה עיקרון שונה בתכלית מאותו עיקרון עצמו שהדריך את צעדיה של ההיסטוריוגרפיה הסטנדרטית בימי קדם ובימינו.

 

ראשית נציין את המקורות שמזכיר ליוויוס עצמו. בספרים 21-30 מצוטט יותר מכול ההיסטוריון הרומי לוּקיוּס קוֹיליוּס אנטיפַּטֶר (Lucius Coelius Antipater); בספרים 21, 22, 23, 26, 27, 28 ו-29 מעיד ליוויוס על עצמו שנועץ בו, ונראה שהוא מסתמך עליו לכל אורך יצירתו. לוּקיוּס קוֹיליוּס אנטיפַּטֶר חי בסוף המאה השנייה לפנה"ס וכתב את תולדות המלחמה הפונית השנייה בשבעה ספרים. כולם לא השתמרו לנו, ורוב ידיעותינו עליו שאובות מן הציטטות שמביא ליוויוס.

 

גם יצירותיהם של המחברים האחרים, כולם היסטוריונים, שמזכיר ליוויוס כמקורות מידע, אבדו ורוב המידע עליהם שאוב מכתביו של זה האחרון: וַלֶריוּס אַנטיאַס (Valerius Antias), הנזכר שמונה פעמים בספרים 25-30, שכתב במאה הראשונה לפנה"ס את דברי ימי רומא מדי שנה בשנה, מייסודה עד ימיו; קווינטוּס פַבּיוּס פּיקטוֹר (Quintus Fabius Pictor), שחי בתקופת המלחמה הפונית השנייה, והיה הרומאי הראשון שכתב (ביוונית) את תולדות רומא; לוּקיוּס קינקיוּס אַלימֶנטוּס (Lucius Cincius Alimentus), שנפל בשבי וכתב, אף הוא ביוונית, על קורותיו במחנהו של חניבעל; קַלפּוּרניוּס פּיסוֹ (Calpurnius Piso), מדינאי שמרני בסוף המאה השנייה לפנה"ס, שכתב על דברי ימי רומא בשבעה כרכים; קלַאוּדיוּס קוַודריגַריוּס (Claudius Quadrigarius), גם הוא היסטוריון בן המאה הראשונה לפנה"ס, שחיבורו מקיף את התקופה שלמן ראשית המאה הרביעית לפנה"ס עד ימיו; וסילֶנוּס (Silenus), היסטוריון יווני שכתב את חיבורו לפי בקשת חניבעל, ולכן לא מנקודת ראותו של המנצח, אך לנו אין שמו אומר הרבה, שכן כל חיבורו זה אבד ואיננו. כל חמשת הסופרים האחרונים אינם נזכרים אלא פעם אחת אצל ליוויוס בספרים 21-30. היו גם היסטוריונים נוספים שקדמו לליוויוס, וייתכן ששאב מכתביהם, אך הוא אינו מציין זאת. יש לומר עליו שלא היה שיטתי ביותר באזכור שמותיהם של מקורותיו.

 

חשוב במיוחד בעניין זה הוא אזכורו הבודד של ההיסטוריון היווני פּוֹליבּיוּס (ספר 30, פרק 45), שחוקרים רבים סבורים שהיה אחד ממקורותיו הראשיים של ליוויוס בספרים 24-30, אם לא בכל עשרת הספרים. תיאורו של פּוֹליבּיוּס את המלחמה הפונית השנייה השתמר בחלקו, ואפשר להשוות בין שני ענקי ההיסטוריה הללו. פּוֹליבּיוּס (Polybius) היה איש ספר ומדינאי יווני, שנלקח לרומא כבן ערובה ב-168 לפנה"ס, ורחש רגשי הערצה עמוקים לשיטת הממשל של רומא ולהישגיה הצבאיים, שאותם ביקש לתעד ולהסביר באמצעות חיבור היסטוריה בת ארבעים ספרים, המקיפה את המלחמה הפונית השנייה, את המלחמה הפונית השלישית ואת כיבוש חלקו המזרחי של אגן הים התיכון בידי רומא (220-146 לפנה"ס). את החומרים לכתיבת חיבורו זה שאב ממקורות מסוגים שונים: תיאורים נרטיביים, מסמכים וכתובות, ראיונות שערך עם דמויות היסטוריות שנטלו חלק פעיל במתרחש או עם בניהן, וחוויותיו האישיות. בתולדות חייו, באופיו, במטרות כתיבתו ובסגנונו היה שונה בתכלית מליוויוס: הוא היה סופר רציונלי ואנליטי, נוטה לאמפיריציזם, בעל סגנון יבש וחדגוני, מי שאינו מוחל לסופרים אחרים על שגיאותיהם, מעוניין רק מעט בנבכי הנפש האנושית ומאריך בדיבור על שיטתו ההיסטורית ועל מקורותיו; אך חרף כל ההבדלים הללו חלקו שני ההיסטוריונים הללו הערצה בלתי מתפשרת לרומא (אמנם מסיבות שונות בתכלית) וחששות למראה התדרדרותם של המוסר והאופי הרומיים בעקבות כיבושיה הנרחבים של האימפריה.

 

הואיל ותיאורו של פוליביוס את ימי המלחמה הפונית השנייה הוא המקבילה היחידה לדברי ליוויוס על אותה תקופה ששרדה מאז העת העתיקה, עסקו דורות של חוקרים במרץ רב בהשוואת שני הנרטיבים.[11] רבים מן החוקרים הללו טענו, כאמור, שליוויוס הלך בעקבות פוליביוס, העתיק ממנו ושִכתב את דבריו לכל אורך הספרים 24-30, או בחלקם הגדול. השקפה זו היתה מקובלת בספרות המחקרית, אך בחמשת העשורים האחרונים היא נבחנת מחדש בדקדקנות רבה. המחלוקת שנוצרה בעקבות בחינה מחודשת זו הולידה את כל הווריאציות האפשריות: ליוויוס לא השתמש כלל בכתבי פוליביוס; הוא שאל מפוליביוס רק בכמה חלקים בודדים של כתביו; פוליביוס וליוויוס ניצלו אותו מקור, שאבד ולא הגיע לידינו; ליוויוס הסתמך בראש וראשונה על קוֹיליוּס אנטיפַּטֶר (או על אחד מכותבי דברי-הימים האחרים) בכל עשרת הספרים, או בחלק מהם, והוסיף להם פרטים מפוליביוס; ועוד כהנה וכהנה. נראה שחילוקי הדעות הללו לא ייפתרו, אלא אם כן יתגלה בדרך נס כתב יד של מקור קדום שאבד לנו במרוצת הדורות ויגיה אור על הבעיה.

 

יש לציין שחלקים מסוימים ב-Ab Urbe Condita עוקבים אחר פוליביוס בנאמנות כה רבה, עד שהם נדמים כמעט כתרגום דבריו מיוונית ללטינית, בתוספת ניואנסים האופייניים לליוויוס פה ושם. יש חוקרים שהסיקו מכך שבכל היצירה כולה היתה שיטת העבודה של ליוויוס ללכת עקב בצד אגודל אחר מקור אחד מסוים, לשכתב אותו בסגנונו-הוא ובהתאם לתוכניתו ולהוסיף פרטים, דברי פרשנות וסצינות ממקורות-תמך משניים; אך ברור שאיננו יכולים להכליל מדוגמאות בודדות אלה. אילו היו כתביהם של היסטוריונים אחרים הנזכרים אצל ליוויוס זמינים לנו, לא היתה תיאוריה מעין זו באה כלל לאוויר העולם, או לפחות היו חלים בה שינויים מסוימים. במצב העניינים הנוכחי עלינו להודות בחירוק שן שאין לנו דריסת רגל בחדר העבודה של ליוויוס, וברוב חלקיה של מאז ייסוד העיר שנותרו בידינו הוא אינו חולק עִמנו את רשימת מקורותיו, ואף אינו מספר כיצד הוא עושה בהם שימוש. לפיכך לעולם לא נדע פרטים ברורים בעניין זה. ברור שמסקנה זו אינה מניחה את דעתם של חוקרים המבקשים לחבר חלקי מידע לתמונה שלמה; אך אין להתעלם מפערים בידיעותינו בתחום זה.

 

עם זאת חשוב לציין שכל המקורות שמביא ליוויוס נמנים עם אלה שכיום היינו מכנים אותם "מקורות משניים", שהתחברו בידי היסטוריונים יווניים ובידי כותבי דברי-הימים רומיים שחיו סמוך יותר ממנו לתקופה שבה התרחשו האירועים והשתמשו במקורות מסוגים שונים. אף על פי שלא היה ההיסטוריון היחיד בעת העתיקה המסתמך על תיאוריהם המלוטשים של סופרים אחרים, הרי עצם הימנעותו מלהביא עדויות "ראשוניות", כגון מסמכים וכתובות חרותות, מבדילה אותו מן האחרים. ואילו פוליביוס מצטט כתובות, נוסחי בריתות והסכמים, איגרות וכדומה. בכמה מקרים (וברבים אחרים שעליהם איננו יודעים דבר) היה ליוויוס עשוי למצוא במוסדות ציבור ברומא מידע ממוסמך ומדויק, שאותו היה ביכולתו לשבץ בתיאורו, או להעמיד באמצעותו למבחן את מקורותיו הספרותיים.[12] הוא אף התעלם מקיומן של עדויות שעמדו לנגד עיניו: פוליביוס מצטט מילה במילה (בספרו השביעי, פרק 9), מתוך המסמך המקורי, את הסכם שיתוף הפעולה בין חניבעל לבין פיליפוס החמישי מלך יוון, שנכרת ב-215 לפנה"ס; אך ליוויוס, בדברו על ברית הידידות (ספר 23, פרקים 33-34), מתעלם מקיומו של מסמך זה ומתאר את הברית כמאיימת על רומא, ובכך הוא מצדיק את מאמציהם של הרומאים להימלט מן הסכנה המרחפת עליהם. דוגמה זו מאמתת את הסְבָרָה שהבאנו לעיל בדבר שיטת עבודתו של ליוויוס.

 

חיזוק נוסף לכך אפשר למצוא במקרים שבהם נתקל ליוויוס באי התאמות בין כמה היסטוריונים המספרים על אותו מקרה. הוא אינו מנסה ליישב את הסתירה, אלא מציג את הבעיה וממשיך בדיווחו. בכמה מקרים היה בידו לפתור אותה אילו נועץ במסמך רלוונטי במקום להשוות בין דעות שונות. במקרים אחרים היה ההיגיון מסייע לו להכריע בין הדעות הללו, או להעלות השערה נוספת, ולעִתים נדמה אף ששום שיטת עבודה מוגדרת לא הִנחתה אותו. כך למשל הוא מוצא אי התאמה משוועת במספרם של בני הערובה והשבויים שלקח סקיפיו בקרתגו החדשה ב-210 לפנה"ס; בגודלו של חיל המצב הקרתגי; במספר מכונות הירי שעמדו לרשות הצבא הרומי; במניין האוניות שנלכדו ובשוויו של השלל (ספר 26, פרק 49). ואז הוא כותב, מתוך השלמה עם המצב: "אין גבול למה שממציאים הסופרים". במקום להסביר כיצד קבע את מהימנותם או אי-מהימנותם של המקורות השונים, הוא מסכם ואומר שלאור הפערים הגדולים ביניהם, אין כל ספק שמי מהם "ממציא דברים", ומביא ממוצע בין הקצוות. למעשה אף זו אינה שיטה; ליוויוס מתחמק מהכרעה באומרו: "אם נסכים עם כמה מן הסופרים, קרוב לוודאי שהמספרים הממוצעים הם הקרובים ביותר לאמת". דוגמה נוספת אנו מוצאים בתיאורו את תוצאות הקרב בין חניבעל לבין הקונסול הרומי מַרקֶלוּס ב-208 לפנה"ס (ספר 27, פרק 27): ליוויוס לא השתמש בסמכותו כדי להכריע בעניין עובדה זו או אחרת, או אף כדי להציע השערה סבירה משלו. הוא התקשה אפוא, או מיאן, להתמודד עם נתונים אמפיריים סותרים שהביאו היסטוריונים שונים בתיאורה של אותה התרחשות. ייתכן שהדבר נבע מכך שהוא עצמו מעולם לא השתתף בקרבות ולא לקח חלק בפוליטיקה הרומית או בשירות הציבורי ברומא, ולכן לא היה בידו לנכש את העשבים השוטים ולעקור מן השורש נתונים שאינם מסתברים. למעשה אין בספרים 21-30 של Ab Urbe Condita כמעט שום תיאור של קרב או מצור שאינו לוקה בשגיאות בכל מה שקשור לארגון החילות, לאסטרטגיה ולטקטיקה ולהליכים צבאיים. טעויות אחרות מעידות על אי בקיאותו בטופוגרפיה של מקומות ההתרחשות, גם כאלה שאינם מרוחקים מן העיר רומא.[13] כל אלה עומדים בניגוד לאזהרתו של פוליביוס בעניין חשיבותו של הדיוק הגיאוגרפי, ולהתפארותו בכך שהוא עצמו חצה את האַלפּים כדי לעקוב אחר נתיבו של חניבעל. מתיאוריו של ליוויוס לא נוכל להסיק שביקר אפילו בזירת ההתרחשות הדרמטית בקַנַי בדרום-מזרח איטליה, ומשום כך לוקים תיאוריו באי דיוקים טופוגרפיים. אפשר אף לומר שליוויוס לא הבין כמה עקרונות יסוד במגיסטרטורות ובתהליכי החקיקה ברומא הרפובליקנית; אילו היה לוקח חלק בשירות הציבור, ולו גם באחת המשרות הנמוכות, לבטח היה בקי יותר בכל אלה. כמה שגגות מעין אלה מצוינות בהערות המלוות את התרגום שלפני הקורא, והמעוניין לדעת פרטים נוספים יוכל למצוא אותם ברשימה הביבליוגרפית הנלווית למבוא זה: חלק ניכר של הספרות המחקרית על ליוויוס הוקדש לחיפוש אחר אי דיוקים מעין אלה בכתביו.

 

יש מקור אחד שעליו לבטח הסתמך ליוויוס בבואו לתאר סצינות מסוג מסוים, אך הוא אינו יכול להיחשב למקור של ממש; כוונתי ל-topos, למודל הספרותי של אירוע חוזר ונשנה, כגון הטלת מצור על עיר, או קרב הנערך בין חיל רַגְלים אחד למשנהו. למרבית מקרי המצור או קרבות הרַגְלים יש קווים משותפים, ודרכי תיאורם הן מקובלות וחוזרות על עצמן. היסטוריונים רבים ניצלו דרכי תיאור אלה ל"הוספת צבע" לכתביהם. בעקבות מחקר מדוקדק וקפדני התברר שליוויוס השתמש ב-topoi מעין אלה לכל אורך ה-Ab Urbe Condita, בפרט בסצינות קרביות, להוספת פרטים שלא מצא לפניו במקורותיו – פרטים שלפי השערתו, בעקבות מה שקרא על סצינות אלה, חייבים היו להימצא בהן. לעתים, בעיקר בתיאורי מצור שהוטל על ערים, לא היה בתוספת פרטים שכזאת כדי לסלף את העובדות; אך במקרים אחרים שגה ליוויוס בעשותו שימוש ב-topos מעין זה. דוגמה מובהקת לכך היא הוספת "מרכז" לצדדים הלוחמים בקרב מֶטַאוּרוּס (ספר 27, התחלת פרק 48), בעוד שלמעשה לא היה בקרב זה כל מרכז.

 

ההיסטוריונים בעת העתיקה הסתמכו על בקיאות קוראיהם בתוכנן של סצינות מוסכמות, ונרטיב היסטורי הראוי לשמו לא היה מתאר בפירוט כל קרב וקרב, כל מצור ומצור, אלא רק את אלה החשובים במיוחד; הקורא היה אמור למלא את החסר על פי מאגר המידע שלו. היה זה נוהל רפטטיבי ומייגע, אפילו ביצירה כה מקיפה וכוללת כמאז ייסוד העיר, לתאר את המתרחש בכל פעם שבה היה הצבא נוטה את מחנהו או מפרק אותו, או מתכונן להטיל מצור. ליוויוס הרשה לעצמו לפרט במדויק כמה מאותן סצינות טיפוסיות – ולאחרות להקדיש רק כמה משיכות מכחול חטופות – או להאיר היבטים מיוחדים של התרחשות שכיחה ולהשאיר את היתר לקורא היודע-הכול. למשל, בדברו על התקפתו האכזרית של חניבעל על עיר שוק מסוימת באיטליה, ויתר ליוויוס על תיאורה המפורט של המִתקפה והסתפק במילים: "מעשי האכזריות לא פסחו על איש, כפי שנוהגים הסופרים לתאר במקרים דומים" (ספר 21, פרק 57).

 

מתן הסבר להיסטוריה

 

שיטתו של ליוויוס לייצר נרטיב חדש מתוך נרטיבים שמצא לפניו, כמעט בלא להוסיף מחקר משלו, ודרך טיפולו הכמעט-בתולית (או, מוטב לומר, הבלתי-מנוסה) בעובדות כשלעצמן – כל אלה מסבים לקורא בן זמננו אי נחת ומעוררים את חשדו: האם לפניו היסטוריה או בִּדיון היסטורי? זוהי שאלה לגיטימית, ובמסגרת מאמרנו זה נצטרך להסתפק בהנחה ש-Ab Urbe Condita של ליוויוס משַקפת מחקר היסטורי, מהימן בחלקו, שבוצע בידי כותבים שקדמו לו (או חיו בימיו), אף כי ייתכן שעיצובם-מחדש של החומרים הללו בידי ליוויוס עִרפֵּל מעט את המידע שבהם; אך העובדות הממשיות נותרו בעינן. קורא בן העת העתיקה לא היה נטרד בשל כך[14] – הראָיָה לכך היא הפופולריות הרבה של ליוויוס בימי חייו ובדורות שאחרי מותו – ותחת זאת היה פורס את מגילות הפפירוס שעליהן נכתב הספר כדי לשאוב מהן תובנות וליהנות מהתבוננות מזווית חדשה ביריעה היסטורית כבירה, הידועה לו כבר בחלקה. בהקדמתו למאז ייסוד העיר היה ליוויוס מוּדע לכך שמרבית הקוראים ידלגו מן הסתם על תולדות ימי קדם וייחפזו להגיע אל זמנם-הם כדי לראות כיצד הוא מתנהל; אך הוא הפציר בהם לתת את דעתם על הלקח שאפשר ללמוד מן ההיסטוריה, על הטוב ועל הרע שבה, ולתהות על הסיבה שבשלה נעכר טוהר המידות ברומא, זה שהיה מקור כוחה בעבר. בדרכה שלה מביאה ה-Ab Urbe Condita של ליוויוס לא מִכלול חדש של מידע ראשוני, אלא פירוש – מסותת באזמל הרטוריקה – של ההיסטוריה. הקורא הוא שיידרש לשפוט עד היכן מגיע כוחו של פירוש זה.

 

ליוויוס נשאר נאמן לשיטתו לכל אורכה של היצירה. אם בסצינות הקרב הרבות שבספרים אלה ייתן הקורא את דעתו לא על הלכידוּת הלוגית או האסטרטגית, או על הפרטים העובדתיים, אלא על הדינמיקה של ההתרחשויות, על נקודות המִפנה הקריטיות ועל הסיבות להצלחה או לכישלון – יתברר לו שקיים כאן דפוס עקבי: הצד המנצח נחל את ניצחונו בזכות הגינותו המוסרית, והצד המנוצח שילם על שחיתותו המוסרית בתבוסה שנחל. סגולתו של ליוויוס – ולמעשה ייחודו כהיסטוריון – היא יכולתו להכניס את הקורא לתוך נבכי תודעתן של דמויותיו על מנת לחשוף את שורשי העילות לדבריהן ולמעשיהן, המסבירים מצִדם את התנהגותן, המבהירה בתורהּ את האירועים ההיסטוריים הגדולים, שהיו הרי-עולם. במשמעות זו יש חוקרים המכתירים את Ab Urbe Condita כ"יצירה המוּנעת בידי דמויות-מפתח בעלילה".

 

הפרספקטיבה של ליוויוס וגישתו להיסטוריה תתבהרנה לנו אם נשווה למשל את תיאורם המפורט של המצור על קַפּוּאָה, מסע המלחמה של חניבעל לעֵבר רֶגיוּם ומהלכים צבאיים אחרים באיטליה ב-211 לפנה"ס, כפי שיצאו מתחת ידו (בספר 26), לתיאורם הקצר והיבש בפי פּוֹליבּיוּס (ספר 9, פרקים 3-26). ההיסטוריון היווני, שהיה לפנים איש צבא ומדינאי – המעדיף ניתוח רציונלי של האירועים ההיסטוריים, גם בקנה מידה מקומי ממַזעֵר וגם בקנה מידה נרחב, כלל עולמי – מסביר את שיקוליו האסטרטגיים של כל צד, ומהלל בגלוי את כישוריו הטקטיים המזהירים של חניבעל. פוליביוס מנצל למעשה את סיפור מהלכיו הצבאיים של חניבעל באיטליה באותה שנה ומפַתח כבדרך אגב דגרסיה על טיבם של מצביאים, משבח את גאוניותו האסטרטגית של חניבעל ומונה את המגבלות שהשיתו עליו הנסיבות, באומרו: "קשה מאוד להביע עמדה על אופיו של חניבעל מטבע ברייתו, בשל ההשפעה שהשפיעו עליו עצותיהם של מיודעיו וכורח המציאות" (ספר 9, פרק 26). ואילו ליוויוס – לא זו בלבד שהוא משוכנע בשחיתות מידותיו של חניבעל, אלא שיש לו דעה נחרצת על הסיבות הרגשיות שביסוד מעשיו. על החלטתו הרת הגורל לתקוף את רומא הוא אומר: "בעודו שוקל בכובד ראש להיכן יועיד את פניו, הניע אותו דחף פנימי לעבר רומא" (ספר 26, פרק 7); על מצור קַפּוּאָה הוא אומר: "התעקשותם של הרומאים להכביד את המצור על קַפּוּאָה היתה גדולה לאין שיעור מרצונו של חניבעל להגן עליה" (שם, פרק 12). כניגוד לבוגדנותו של חניבעל, לאכזריותו ולהפכפכנותו כידיד וכפטרון הוא מעמיד את הצלחתם של הרומאים ליישב את ענייניה של קַפּוּאָה ביושר, בהגינות ובהיגיון: "על ידי תוכנית הראויה לשבח מכל בחינה שהיא" (שם, פרק 16). חניבעל ראה בחרדה כיצד נוטשים אותו בעלי בריתו בזה אחר זה, שכן לא עלה בידו להפקיד עליהם חילות מצב אלא אם כן יפצל את צבאו ליחידות קטנות; אך הסיבה האמיתית לנטישה זו נהירה לליוויוס (שם, פרק 38):

 

לפי מזגו נטה לאכזריות ולתאוות בצע, ולכן ביקש לחמוס כל מה שלא יכול להגן עליו, כדי להשאיר לאויב אדמה חרוכה. היתה זו תוכנית מתועבת מלכתחילה, ותוצאותיה אכן היו כאלה. לא זו בלבד שאלה שנגרם להם סֵבל על לא עוול בכפם שנאו אותו, אלא גם האחרים, שכן שִמעו של הלקח שנלמד הגיע למרחקים, גם אל מי שלא נשקפה לו סכנה. הקונסול הרומי [סקיפּיוֹ] לא החמיץ כל הזדמנות לעודד את תושבי הערים בכל מקום שבו האיר להם זיק של תקווה.

 

כלומר, מקור כשלונו של חניבעל באיטליה הוא נטיותיו ודחפיו השליליים הטבועים בו מבטן ומלידה, המכריעים לכף חובה גם יתרונות כגון כישורים אסטרטגיים ומיומנות פוליטית. אופי ומוסריות מוצגים כאן כהסבר למהלכים היסטוריים כבירים.

 

הסבר פסיכולוגי ומוסרי מעין זה מהווה, לדידו של טיטוס ליוויוס, את ה"אמת" בהיסטוריה.

 

הקורא ימצא שיטה זו של מתן הסבר לתופעות ההיסטוריה באמצעות אופיו של האדם וחקר נפשו לכל אורכם של הספרים 21-30 ב-Ab Urbe Condita. שוב ושוב מוליך ליוויוס את הקורא פנימה, אל תוך המתרחש בראשם ובלבם של מצביאים ולוחמים בעיצומם של הקרבות; הוא מרחיב את הדיבור על תקוותיהם ופחדיהם, ועל חרדותיהם ומצוקתם של תושבי עיר נצורה; והוא עושה את כל אלה לא רק על מנת להוסיף צבע וריגוש לסיפורו, אלא כדי להסביר את פעולותיהם. דברים אלה אמורים אפילו במערכות כגון קרב קַנַי (216 לפנה"ס) וקרב זַמָה (202 לפנה"ס), יצירות מופת אסטרטגיות הנחקרות עד עצם ימינו באקדמיות צבאיות: תיאוריו של טיטוס ליוויוס נותנים זכות קדימה לתהפוכות הרגש, לדחפים אישיים ולתחושות היושר והצדק על פני שיקולים הגיוניים גרידא כסיבות לתוצאותיהם של אותם עימותים הרי גורל.

 

כאשר נכנס סקיפּיוֹ (שמאוחר יותר כונה "אפריקנוּס") לתמונה, נעלמים כמעט כל הניואנסים, כל הגוונים ובני הגוון, מתיאוריהם של נושאים אלה. הצבע העיקרי משתלט על הכול: סקיפּיוֹ הוא כמעט מושלם ונטול פגמים. וכה מרבה ליוויוס לשבח את מידותיו התרומיות, אופיו המוצק והאיתן והתנהגותו המוסרית הנעלה, עד שהוא נזקק למניפולטיביות במידע שהוא מביא עליו, כלומר חייב לעשות שימוש סלקטיבי במקורותיו ולהוסיף עליהם משלו. כאן ניטל עליו להזים מסורות העוינות את סקיפּיוֹ, הנסבות בין השאר על השימוש הציני שעשה מצביא זה בדת הרומית, על שאפתנותו ורדיפת הכבוד שלו ועל נאפופיו. בסצינה הנוגעת ללב המסיימת את ספר 26, שבה מחזיר סקיפּיוֹ בנדיבות לִבו שבויה יפהפייה ורמת-היחס מספרד לארוּס שלה – וכך מתקשרת סגולת חמלתו של המנצח ותוּמתו עם ניצחון צבאי ותבונה דיפלומטית – מפריך ליוויוס שמועות על הפקרותו של סקיפּיוֹ. כה רחוק היה המצביא הרומי המופתי הזה מרגשות שפָלים, עד שהוא נראה בעיני אותו ארוּס, ולפיכך גם בעינינו, קוראיו של ליוויוס, כ"צעיר הדומה במראהו לאחד האֵלים, שכבש את כולם בכוחו ובחילו, אך במיוחד בנדיבות לִבו ובחסדיו" (ספר 26, פרק 50). לאחר שהעניק לסקיפּיוֹ מעמד כה מרומם, משתמש בו ליוויוס כדי לייצג את המדיניות האימפריאלית הרומית במיטבה. וכך אומר סקיפּיוֹ לארוּס בן ספרד, שעַמו נוצח בידי רומא: "לא תוכל לנקוב בשמו של עַם כלשהו על פני אדמות שהיית מעדיף שלא יהיה אויבך – ותחת זאת היית שמח לצרפו אל חבריך ורֵעֶיךָ – כעם הרומי" (שם, שם). דבר זה מזכיר את השורות המפורסמות מאַינֵאִיס של ורגיליוס:

 

רֵשׁ לְאֻמִּים, רוֹמָאִי! הַשִּׁלְטוֹן בְּיָדְךָ – זָכְרֵהוּ!

 

זֹאת הַתּוֹרָה לָךְ: שָׁלוֹם יַשְׁכִּינוּ חֻקֶּיךָ בָּאָרֶץ –

 

חֶסֶד תַּטֶּה לַנִּכְנָע, וְחֶרֶב-נָקָם לַמּוֹרֵד בָּךְ.[15]

 

מילותיהם של ורגיליוס ושל טיטוס ליוויוס כאחד הם המופת שבדמותו ביקש העם הרומי לראות ולהראות את עצמו: שליטו רב החסד של העולם כולו.

 

סגנון וטכניקה

 

בדורו ובדורות הבאים של מי שקראו אותו בלטינית נחשב ליוויוס לאמן השפה והסגנון. מקור מאוחר הרבה יותר (ה-Suda[16]) מספר, שקהל המאזינים להקראת כתביו בפומבי התרשם עמוקות מצחות לשונו ומאצילות נפשו. אם לשפוט לפי הטקסט של ליוויוס, אפשר בהחלט להאמין לדיווח מאוחר זה. המורה לרטוריקה בן המאה הראשונה לספירה מרקוס פַבּיוּס קווינטיליאנוס (Marcus Fabius Quintilianus), שהיה בידו להעריך מקרוב את סגנונו הלטיני של ליוויוס (שלא כמונו, המרוחקים ממנו מרחק רב), ציין את "שפתו השופעת כחלב" (lactea ubertas) והרבה לשבח אותו:[17]

 

הנרטיב של טיטוס ליוויוס ניחן בחן ובשקיפות מרהיבים, ומשפטיו מעידים על צחות לשון שאין למעלה ממנה; כל מה שנאמר בהם הוא כה תואם את הנסיבות ואת הדובר; ואשר לרגשות, בפרט הנעימים שבהם, אוכל לסכם ולומר ששום היסטוריון לפניו לא הפליא לתאר אותם בדרך מושלמת יותר.

 

ליוויוס השכיל לגוון את סגנונו בהתאם לעלילה: משפטים קצרים וחפוזים במקום שבו נדרש קצב מהיר; משפטים ארוכים ומורכבים במקום שבו נדרש לפַתח סצינות רבות-רבדים, או אף להוסיף כמה מליצות. במיוחד השרתה עליו זירת הקרב רוח של פיוט נלהב, כאילו ביקש לדַמות את עצמו להומרוס. הנאומים ששם ליוויוס בפי דמויותיו נכתבו בהתאם לאופיו של הדובר (כפי שנתפס בתודעתו), ונועדו להגיה אור על מאורעות היסטוריים ולהוסיף נופך של דרמטיות לעלילה. הוא ידע לסכם סצינה או רגש ב-sententia המתאימה, כלומר במימרה קצרה, כמעט אפוריזם.

 

בעוד שלקורא את הדברים בתרגום קשה להעריך כערכם את רוב הסממנים הסגנוניים הללו, יש בהם אחדים הנגישים גם בשפה שאינה לטינית. הואיל וה-Ab Urbe Condita של ליוויוס היא, כפי שנאמר לעיל, "יצירה המוּנעת בידי דמויות-מפתח בעלילה", מעניין לראות כיצד הוא מפַתח את תיאורי האופי של דמויות-המפתח האלה. כבר בעת העתיקה עמדו כותבים אחרים על כישוריו בתחום זה (סֶנֶקָה, Suasoriae, ספר 6, 21). ראינו כבר כיצד מפליא ליוויוס לרדת לנבכי תודעתן של דמויותיו ומספק לקורא לכאורה-מבט-מבפנים על הגיגיהם ורגשותיהם של השחקנים הגדולים על בימת ההיסטוריה. לשווא נחפש את המקור החיצוני לתיאורים אלו: לליוויוס היה מאגר אדיר של כוח מדַמה, והוא לא נזקק לסמכות חיצונית כלשהי שתאמר לו ולנו מה היו מחשבותיהן ורגשותיהן של דמויותיו אלה; כל מחשבה פרטית או התבטאות פומבית שהוא מייחס להן היא דרכו הייחודית לפרש את מעשיהן ואת הנסיבות ההיסטוריות שבהן התרחשו מעשים אלו. מבחינה זו לא היה כל שוני ביחסו של ליוויוס לרומאים ולאויביהם. אף על פי שחניבעל, המלך סיפַקס ושליטים אחרים בצפון אפריקה חשבו ונהגו שלא כדרך הרומאים, עדיין היו מחשבותיהם ורגשותיהם כספר הפתוח בפני הקורא היודע לטינית – הם הובאו בפניו באותה שפה רהוטה שייחד ליוויוס לגיבוריו הרומיים. ליוויוס התייחס לאויביה של רומא כבני אדם ותיאר אותם באותם כלים שבהם תיאר את הרומאים. לדידו היתה ההיסטוריה דרמה אנושית בתכלית.

 

ליוויוס מפַתח את תיאורי האופי של דמויותיו על ידי כך שהוא מצייר אותם כפי שנראו בעיני זולתם. כאשר רואה מַסיניסָה מלך נוּמידיה את סקיפּיוֹ לראשונה, אומר לנו ליוויוס (ספר 28, פרק 35):

 

הנוּמידי היה מלא יראת כבוד לאיש על פועלו והישגיו, ששִמעם גוּנב לאוזניו, ובעיני רוחו ראהו כדמות נערצת, גבה קומה משכמו ומעלה ומלא עזוז וכוח; אבל כאשר פגש בו גדלה הערצתו אליו לאין שיעור. סקיפּיוֹ היה מטבעו בעל הדרת פנים, ועתרת שערו הארוך הוסיפה לו חן; רושמה הכללי של הופעתו לא נבע מכך שטיפח את עצמו במתכוון, אלא מנִמרצותו של לוחם. גם גילו, בהיותו אז בשיא כוחו, ויפי עלומיו תרמו למראהו בשובו לאיתנו לאחר שהחלים ממחלתו. נסער כולו מן הפגישה אִתו הודה לו הנוּמידי על ששִחרר את בן אחיו ושילח אותו לביתו.

 

בהתמַקדוֹ בדרך שבה הצטייר סקיפּיוֹ בעיני מַסיניסָה מיטיב ליוויוס למסור עליו לקורא מידע רב-דַקויות ובעל משמעות מאשר זה שעשוי היה להעביר לוֹ אילו ציין (כהיסטוריון) שסקיפּיוֹ היה בעל הדרת פנים ושיער ארוך. אין ספק שלוּ היה מציין סתם כך, ללא הסתייגות, שסקיפּיוֹ ניחן בנוכחות מרשימה מאין כמוה, המעוררת הערצה כמעט מאגית, היה מסתכן באובדן אמונו של הקורא בדבריו. אך ברגע שהוא מוסר את הדברים כאילו הגה אותם המלך הנומידי, המתמלא יראת כבוד בפני סקיפּיוֹ, נעשה גם הקורא "נסער כולו מן הפגישה אִתו", ממש כמו מַסיניסָה. אפילו המצביא הקרתגי עזרובעל "אמר כי לאחר הפגישה עִמו הוא מעריץ את סקיפּיוֹ אף יותר מאשר את הצלחותיו בשדה הקרב [...] כאלה היו כשרונו של האיש ויכולתו לכבוש את לב הבריות" (שם, פרק 18). גם הרומאים עצמם נפעמו למראהו של סקיפּיוֹ: בבחירות לקונסולט ב-206 לפנה"ס נהרו האנשים אל רומא "מכל עבר – לא רק על מנת להצביע לפּוּבּליוּס סקיפּיוֹ, אלא גם כדי לחזות בו. המונים זרמו גם לעבר ביתו, וגם כדי לראותו מקריב ליופיטר על הקַפּיטוֹליוּם את מאה הפָּרים שנדר לו בהיותו בספרד. הם שעשעו את נפשם בתקווה כי כשם שגַאיוּס לוּטַטיוּס סיים את המלחמה הפונית הקודמת, כך ישים פּוּבּליוּס קוֹרנֶליוּס קץ למלחמה" (שם, פרק 38). הקורא מזדהה עם בטחונם בו. בראותנו את סקיפּיוֹ כפי שהוא מצטייר בעיני אחרים, מוּקנית לו נוכחות כמעט פיסית בנרטיב ההיסטורי שלפנינו.

 

תובנותיו הפסיכולוגיות של ליוויוס ויכולתו לעורר בקורא תגובות רגשיות באות לידי גילוי גם בסצינות הרבות שבהן מגיעות הידיעות על תוצאות הקרב – ניצחון או תבוסה – אל העיר רומא; הוא מפליא לתאר כיצד מתקבלות ידיעות מעין אלה, בפרט לאחר קרבות חשובים, בעם הרומי המצפה להן בכליון עיניים. דרמטי במיוחד הוא תיאורן של ההתרחשויות ברומא בהיוודע התבוסה הנוראה בקַנַי ב-216 לפנה"ס (ספר 22, פרקים 54-61) – תיאור המשתרע על פני מספר שורות רב יותר מזה שהוקצה לתיאור הקרב עצמו. ובמקביל לכך מעניין לבחון את תיאור הידיעות על הניצחון המוחץ במֶטַאוּרוּס ב-207 לפנה"ס (ספר 27, פרקים 50-51). בשני המקרים מצטנע ליוויוס ואומר כי היקף הרגש ועוצמתו עולים על יכולתו לתארו ("כבד הדבר ממני ואינני מסוגל לתאר את אשר אירע, שכן כל מה שאספר לא ישווה לאמת", ספר 22, פרק 54; "כמעט נבצר מאִתנו לספר ולתאר את התחושות ברומא – לא את החרדה שבה ציפתה העיר לתוצאות הקרב וגם לא את המתחולל בה לאחר שהתקבלו הידיעות על הניצחון", ספר 27, פרק 50) – ואז מקדיש משפטים רבים ומעוצבים היטב להבעת תגובותיהם של אנשי רומא ונשותיה. אלמלא האנכרוניזם שבדבר, אפשר היה לומר שהסצינות הן סינֶמַטיוֹת לכל דבר: מבטו של ההיסטוריון חולף על פני ההמון כאילו שילח בו אלומת אור של מצלמת קולנוע, מתמקד בנשים בכללותן ואחר כך באנשים בודדים מתוכו, פעם בסנט ופעם בסנטורים מסוימים הדוברים בו, ואז חוזר שוב אל ההמון, ועוד פעם לאנשים המגיעים אל העיר, שמיד מקיפים אותם בשאלות נרגשות על המתרחש, ואחר כך היא מתמקדת בהשפעת הידיעות המגיעות העירה – גם על מפלה ניצחת וגם על הצלחה שאיש לא פילל לה – ומחלחלות פנימה בהדרגה, בהיסוס, כאשר נכזבות התקוות או מתממשות במפתיע; אימהות נואשות, או מתייסרות בייסורי הספק, או מוצפות אושר בהינצל בניהן, המונים מצטופפים ומתפזרים חליפות. יכולת תיאורו של ליוויוס היא כה אפקטיבית, עד שהקורא נהפך ליותר מאשר צופה מן הצד וכמעט לוקח חלק במתרחש. לאחר המפלה בקרב קַנַי הוא חש לא רק את הייאוש, אלא גם את אומץ לִבם של הרומאים ונחישותם להתגבר על האסון הנורא הזה – שאין אומה בעולם, אומר ההיסטוריון, שלא היתה כורעת תחתיו. ואילו לאחר הניצחון במֶטַאוּרוּס יכול הקורא, היודע כבר את תוצאות הקרב, לחלוק עם בני העם הרומי את השמחה שבבשורה הבלתי צפויה כאילו שמע אותה לראשונה.

 

ליוויוס בדורו ובדורות הבאים

 

יצירתו ההיסטוריוגרפית של ליוויוס היא הראשונה מאלה שנסבו על חילופי שיטת הממשל ברומא מרפובליקה לאוטוקרטיה ששרדו עד ימינו. לרוע המזל דווקא אותם ספרים של מאז ייסוד העיר המספרים על עצם המעבר הזה אבדו ואינם, אך בספרים שהגיעו לידינו מרמז ליוויוס על האנדרלמוסיה הפוליטית והחברתית שהשתררה בזמנו. בין השאר נוכל לפרש את תלונתו בהקדמתו ל-Ab Urbe Condita על קשיי ההתמודדות עם חטאי הרפובליקה ועם "הדרכים להעלות להם אֲרוּכָה" כמתייחסים לפּרינקיפַּט ולאובדן החירות. למילה "אֲרוּכָה" (remedia) הוצעו גם פרשנויות אחרות, אך אם אכן היא מכוּונת לאוגוסטוס ולשלטון היחיד שלו, היתה זו העזה רבה לכתוב אותה. משוררים, פילוסופים ואפילו היסטוריונים שהוכיחו את הממשל או העליבוהו נענשו בהגליה, כגון המשורר פּוּבּליוּס אוֹבידיוּס נַסוֹ וההיסטוריון טימַגֶנֶס איש אלכסנדריה. נראה שאוגוסטוס קרא את יצירתו של ליוויוס; לפי מקור מאוחר יותר כינה אותו הקיסר Pompeianus, כלומר מאוהדי פומפיוס, שהיה ממגיני סמכותו של הסנט בפני יוליוס קיסר: "טיטוס ליוויוס, אשר תהילת מהימנותו וכושר ביטויו מעמידים אותו בין המעולים שבסופרים, העתיר שבחים על פומפיוס, עד שאבגוסטוס כינהו בשם פּוֹמפּיאנוּס, והדבר לא פגע בידידותם" (טאקיטוס, ספרי השנים, ספר רביעי, לד). מצד שני, חזונו המוסרי של ליוויוס תאם את המדיניות השמרנית שנקט אוגוסטוס בתחום החברתי והדתי על מנת להשיב לרומא את מוסריותה הצרופה מימים עברו. אף על פי שאוגוסטוס היה העילה לצורך "להעלות אֲרוּכָה" לחטאי רומא, מכל מקום עשוי היה להסכים במידה רבה עם הדרך שבה הציג ליוויוס את ההיסטוריה הרומית. במילים אחרות, ייתכן שדווקא הביקורת המרומזת, ולעתים גם הגלויה, שמתח ליוויוס על מוסריותה של רומא בזמנו – בדַבּרוֹ על צִדקתם ויושרם של הדורות הקודמים, משמעתם הפנימית ונכונותם לקבל מָרוּת – התקבלה בברכה אצל אוגוסטוס. אפשר שהקיסר היה מוכן להתעלם מרוחו העצמאית של ליוויוס בכל הקשור לפוליטיקה הרומית משום שזה האחרון היה כה מקורב לחצרו, עד שהיה בידו לייעץ לקלאודיוס הצעיר (שנחשב לבלתי כשיר), הקיסר לעתיד לבוא, לכתוב את תולדות רומא (סווטוניוס, חיי שנים-עשר הקיסרים, קלאודיוס, פרק 41),[18] וקלאודיוס אכן עשה זאת לאחר זמן.

 

תהיה התקבלותם של כתבי ליוויוס בחצר הקיסר אשר תהיה, מסופר על ההיסטוריון שהמתין עד למותו של אוגוסטוס ב-14 לספירה ורק אז פרסם את עשרים ושניים הספרים האחרונים – על מנת לא להעליב את השליט. זהו סיפור נאה, ואפשר שהוא אמיתי (יש חוקרים המפקפקים בכך), אך הוא אינו עולה בקנה אחד עם העובדה שיורשו של אוגוסטוס, בנו המאומץ טיבריוס, לא היה סובלני יותר ממנו לכתיבה החותרת תחת הממשל, ואף עלה עליו באכזריותו בכפיית פחדיו הפַּרַנואידיים על אזרחי רומא. מכל מקום, ה-Ab Urbe Condita של ליוויוס לא נחשבה לחתרנית, וכתביו לא נאסרו לקריאה ולא הועלו על המוקד.[19]

 

שמו של ליוויוס יצא למרחקים, מעבר לחוגים שהאזינו להקראות הפומביות של כתביו ברומא. יש סיפור נודע האומר שאחד מתושבי גַדֶס (קַדיז) בספרד הפליג עד לרומא כדי לראות את טיטוס ליוויוס, ולאחר שצפה בו שב לביתו ורוחו טובה עליו (פליניוס הצעיר, המכתבים, 2, 3).[20] בזכות קהל קוראיו הנרחב בעולם הדובר לטינית הועתקו ספריו ונקראו בידי בני הדורות הבאים. יתר על כן, אפשר שהמוניטין שיצאו ל-magnum opus של טיטוס ליוויוס צמצמו את האפשרות שרוב ספרי ההיסטוריוגרפיה הרומית שקדמו לו, ושסיפרו על אותן תקופות ואותם אירועים, ישרדו מעבר לעת העתיקה ולימי הביניים (ואכן הם אבדו ואינם עוד). נראה שהישגו המופלא של ליוויוס אף הרתיע היסטוריונים שחיו בדורות שאחריו מלחבר יצירה היסטורית מקיפה ושאפתנית כדוגמת ה-Ab Urbe Condita שלו: הוא הטיל צל ענק.

 

עקב גודלה של יצירתו התחברו לה קיצורים וסיכומים, וקטעים מתוכה נכללו בליקוטים שונים, וכל זאת החל במאה הראשונה לספירה: מאה ארבעים ושניים ספרים היו יותר משיכול הקורא המזדמן לקרוא, ויותר משיכלו אוספי הספרים בבתים פרטיים להחזיק. מַרטיאליס, המשורר הרומי בן המאה הראשונה לספירה, מזכיר באחת האֶפּיגרַמות שלו שהחזיק בביתו עותק של כתבי ליוויוס "שכּוּנַס למספר מועט של ספרים", ופליניוס הצעיר, שהיה בקי בתחומים רבים, הודה שליקט קטעים מדברי ליוויוס. מחברים מאוחרים יותר כינסו את הנאומים, או דוגמאות אחרות הראויות לציון, מ-Ab Urbe Condita. קטע של פפירוס מן המאה השלישית לספירה מכיל סיכומים של כמה מספרי ליוויוס, וסדרה כמעט שלמה של ראשי פרקים, הנקראת Periochae, השתמרה לנו מן המאה הרביעית לספירה. במקרים רבים נדפסים Periochae אלה יחד עם הטקסט הלטיני במהדורות השלמות של ה-Ab Urbe Condita. ספרי היצירה שהשתמרו בשלמותם מכילים כמה מן האפיזודות הנודעות ביותר בתולדות רומא, ומאלה שעניינו את הדורות הבאים. נמסר לנו שבמאה השישית לספירה היה בנמצא כתב יד שלם של היצירה.

 

למעשה לא פגה ההתעניינות בכתבי ליוויוס מאז התחברו לראשונה. בעת העתיקה הִרבו לצטט אותו היסטוריונים שתרו אחר חומר לספריהם, משוררים שהתרשמו מעוצמתו הדרמטית ומתיאורי אופיין של דמויותיו, ופילוסופים שחיפשו דוגמאות-למופת של המידות התרומיות. הוא היה מכרה זהב של מידע וידע לחוקרי ימים עברו ולמחברי אנציקלופדיות, לשוחרי הרטוריקה הלטינית והסגנון הספרותי הקלאסי. לאורך כל ימי הביניים והרנסנס ועד לעת החדשה היה טיטוס ליוויוס מקור השראה לא רק להיסטוריונים, אלא גם למלחינים, משוררים, מחזאים ואמנים. בעשרת הספרים 21-30 קראו לא רק כדי ללמוד מהם לקח מוסרי ופוליטי; הם היו גם מקור לא אכזב לתיאור סצינות מפורסמות, כגון מתינותו וחמלתו של סקיפּיוֹ, או הטרגדיה של סוֹפוֹניסבָּה. סופרים כמו צ'וֹסֶר, בּוֹקַצ'וֹ, פֶּטרַרקָה, מוֹנטֶן ושקספיר, עד לברטולט בּרֶכט, גינטֶר גראס, ת'וֹרנטוֹן ויילדֶר וּויליאם פוקנר, מצאו רעיונות ודמויות מופת אצל ליוויוס. קיים רפרטואר גדול של אופרות שעלילותיהן מבוססות על מאז ייסוד העיר, מהנרי פֶּרסֶל ועד בנג'מין בּריטן, והוא הדין ברשימה המתארכת והולכת של סרטי קולנוע שבוימו בעקבות פרשיות נודעות מכתביו. בתחום התיאוריה הפוליטית היה ה-Ab Urbe Condita לאחד הטקסטים החשובים ביותר למן העת העתיקה עד עצם ימינו, אך הוא שימש חומר למגמות שונות מן הקצה אל הקצה. גם האבות המייסדים של האומה האמריקנית וגם הפאשיסטים האיטלקיים מצאו בו רעיונות כלבבם והשתמשו בחלקים מתוכו לשם כתיבת מצעיהם. ניקוֹלוֹ מַקיאוֶולי, בדיונים (Discorsi) המכוֹננים שלו, מצא במאז ייסוד העיר של ליוויוס מודל לחקר החירות ברפובליקה שלו, והעריץ במיוחד את יכולתה של רומא בעת העתיקה ללכד עמים ויסודות שונים באימפריה הענקית שלה.

 

אכן, לכל אחד יש טיטוס ליוויוס משלו.