שיח חולמים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

תקציר

יגאל צחור, סופר, חוקר ופובליציסט, שיושב בקיבוץ רביבים בנגב, וצביקה ויסברוד, יזם, מנהל ואסטרטג בתחומי התיישבות כלכלה וחברה, איש מושב יעד בגליל, התוודעו כל אחד בדרכו להתרחשות המרתקת של היווצרות קהילות משימתיות-התיישבותיות בפריפריה החברתית והגיאוגרפית ברחבי הארץ.

שיח חולמים הוא סיפורם של אלפי צעירים ישראלים חדורי תחושת שליחות, שבחרו לממש חלום אישי וקבוצתי לשנות את פניה של החברה הישראלית, להקים קהילות חדשות ברחבי הארץ, ולייצר מארג אנושי מגוון, שונה מההוויה האינדיבידואלית שהשתלטה על ישראל בשנים האחרונות.

הקהילות שלהם פועלות בצניעות ובמסירות תוך תנופת עשייה בתחומי החינוך והחברה באזורים הפחות מוארים ומרכזיים של הארץ.

חברי הקהילות מציגים חתך של כל מגזרי החברה הישראלית: בוגרי תנועות הנוער הכחולות, חובשי כיפות סרוגות, בני עדות יוצאי קווקז ואתיופיה, בני מיעוטים, דרוזים, ערבים ובדואים, אמנים מחנכים, חוזרים בתשובה חרדים, כפרי סטודנטים וגרעיני התיישבות.

יגאל צחור וצביקה ויסברוד קיבלו עליהם להאיר את החלומות והמעשים של הקהילות המשימתיות האלה, היוצאות כחלוצים לפני המחנה לעצב ערכים של חברה צודקת, מוסרית ואנושית ברוח דור המייסדים.

פרק ראשון

קהילות חברתיות – רעיון ורציונל

יגאל צחור

קהילות בקרית יובל בירושלים, ובשכונות באר שבע

במרוצת המעקב שלי אחר צמיחתן של קהילות שונות ברחבי הארץ, שמעתי על שכונת קריית יובל בירושלים במקום שמצטופפות זו לצד זו חמש קהילות שונות, שיש להן מכנה משותף במספר תחומים. ראשית יש הרבה מן המשותף בחברי הקהילות בעצמם. אלה הם אנשים שבמשפחתם, בילדותם ובנעוריהם התחנכו על הרצון לתרום לחברה ולעזור לזולת ועל השאיפה לחלוק את חייהם עם אנשים קרובים להם ברוחם ובעלי עניין משותף בתחומים מגוונים של החיים. 

היה לי מושג ראשוני על התהוות הקהילות, וגם נפגשתי עם מספר קבוצות בקריית שלום בתל אביב, ועם כמה קהילות בבאר שבע. ציפיתי בסקרנות להיפגש עם קהילות חילוניות בירושלים המתחרדת והימנית בכל הנוגע להשקפת העולם המדינית של תושביה. והרי כולנו שמענו על קבוצת לה פמיליה של בית"ר ירושלים שגם היא סוג של קהילה. 

הגעתי לשכונת קריית יובל ביום חורף גשום, השמים היו קודרים, הרוח חדרה לעצמות, אבל לא נרתעתי. נסעתי לרחוב ברזיל בקריית יובל, והתהלכתי בין בתי הרכבת שנבנו בשנות השישים לעולים החדשים רובם יוצאי צפון אפריקה, מראה לא-מלבב. 

נזכרתי בביקורו של עמוס עוז בבית שמש בראשית שנות השמונים, שעוז כתב עליו בספרו פה ושם בארץ ישראל, נזכרתי בכתבות ובספר של דניאל בן סימון על עיירות הדרום. שניהם מספרים על הייאוש הגדול ועל הקיפוח של יוצאי צפון אפריקה, שתמיד, גם אחרי שישים שנה, מי שאשם בו הוא מפא"י, אף על פי שהליכוד נמצא בשלטון כמעט ארבעים שנה. 

בתוך הנרטיב הזה, הלכתי למצוא צעירים תמימים שזוכרים את הסיפורים מבית אבא ואימא, אך רובם גדלו בחממה מגוננת, ואף על פי כן, ואולי בשל כך, החליטו לפרוח מהקן החם של ההורים למקום הרחוק ביותר מהתרבות שבה גדלו. 

כן, הלכתי אחרי הסקרנות ופגשתי את יפעת קורן, אסתי קירמאייר, רחלי רמברנדט, עפרי וגנר ויעל דומב. הן לא אוהבות שמתייגים אותן תחת תוויות שוות. אך יש ביניהן דמיון רב: הן מדברות על אותם מושגי יסוד, על אהבה לאדם, על הבנה של הסבל האנושי, וכולן רוצות לחיות חיים חברתיים ורעיוניים משותפים. השיחות האישיות אִתן העניקו לי רגעים רבים של אופטימיות.

 

עפרי וגנר בת כפר הנשיא

"אחרי הצבא יצאתי ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים, הייתי עם חבר שגם הוא היה סטודנט. פגשנו שם את בן אראלי שהציע לנו להצטרף עם סטודנטים נוספים לקבוצה בשכונת קריית יובל. זה תפס אותנו בשלב ההתלבטות אחרי היציאה מהחממה הקיבוצית כשרצינו לחיות עם קבוצת אנשים בני גילנו והשקפת עולם דומה.

בן אראלי הצליח לשכנע קבוצה של סטודנטים להצטרף לקהילה. התחלנו במפגשים רעיוניים, סביב לימוד של טקסטים. בן כבוגר מכינת רבין יחד עם דני זמיר נתנו 'דרייב' לקבוצה, נעזרנו גם בשרה שדמי מהמדרשה באורנים. כך התגבשה קבוצת סטודנטים חדורי מוטיבציה. המעשה הראשון שלנו בשכונה היה הקמת מרכז לימוד לילדי השכונה בתוך מקלט מוזנח שהכשרנו אותו לפעילות. המועדון הזה, מעבר לתרומתו לילדי השכונה, שינה מהר מאוד את החיים שלנו למשימה חינוכית רבת משמעות. 

המציאות חייבה אותנו לקבל כמה החלטות מהירות, לפני תחילת שנת הלימודים: לשכור דירות בשכונה, להתחייב לפעילות למען הקהילה, לבחור מנהל למועדון הנוער ולנהל פעילות חברתית-תרבותית משותפת. רבים מאתנו מכירים כבר את התהליך הארוך של יצירת גרעין משימתי, בגיל צעיר כשאין עדיין שום מחויבות. הקהילה הזאת שחבריה נתנו לה את השם הלום, נוסדה תוך כדי תנועה אל הלא נודע. בשלב הראשון היו חברי הקהילה שרובם סטודנטים צריכים לסיים את לימודיהם ולמצוא מקורות פרנסה. 

המציאות כיוונה אותנו לשלב את תחומי הלימוד עם הצרכים של הקהילה. יש בינינו אנשי חינוך בתחומים מגוונים, עובדת סוציאלית, עובדים בשירות הציבורי ומחנכים במכינה הקדם-צבאית.

כאמור, התחלנו כסטודנטים צעירים, עם השנים בדרך הטבע נוצרו זוגות, נישאנו, ונולדו לנו שלושה-עשר ילדים, וכולנו נעים בשלושה מעגלים, הפרטי, המשפחתי והקהילתי שיש לו שני פנים: תרומה לקהילת הלום ומעורבות בחיי השכונה. 

את עיקר האנרגיה הקהילתית אנחנו משקיעים בתחום החינוך, הקמנו בית ספר יסודי ברוח החינוך הפתוח. יש בו הרבה יצירתיות מעבר לתכנים שנלמדים בבית ספר יסודי רגיל. הקמנו עמותת הורים כדי לאפשר את קיום המסגרות הנוספות. לבית הספר מצורפים ארבעה גני ילדים עם רוח מיוחדת, שאני מנהלת אותם. חשוב להדגיש שבית הספר בנוי על אינטגרציה עם השכונה. אלה שאין להם אפשרות לממן את הצרכים הנוספים מכיסם, מסתייעים בתמיכת ההורים האחרים. 

יש לנו מחויבות גדולה לשכונה. לבית הספר יש רשימת המתנה ארוכה של ילדים מחוץ לשכונה, אך קבענו כלל שקודם כול מקבלים את בני המקום. היום, כשרובנו הורים לילדים, בעיקר בגיל הגן, רמת הגנים חשובה לנו במיוחד. איש מאתנו לא היה בוחר שילדיו ילמדו במסגרת נחותה. אבל חשוב לנו שגם השכנים שלנו בני המקום יזכו לחינוך ראוי. 

ייאמר לזכותו של מִנהל הקהילות בעירייה, שיש להם הבנה רבה לתרומת הקהילות לשכונת קריית יובל והם מסייעים לנו לקיים את המערכות הייחודיות שלנו. זה מעבר לטיפול פרטני, יש כאן קונספציה שלמה של קהילות שחיות בתוך שכונות חלשות. 

חיי הקהילות בתוך קריית יובל, הם מבנה שמורכב מהרבה יסודות: דיור משותף, חינוך מבוסס על חשיבה רב-תחומית, שנותנת לילד כלים להתפתחות אישית. ראייה מערכתית של השונוּת בין אנשים והצורך לחבר ביניהם. 

החיים בקהילה הם מקור כוח ועוצמה. אנחנו מגדלים יחד את הילדים, והשכנים ממול הם חברי הקהילה. אנחנו נעזרים זה בזה במגוון תחומים שמשפרים את איכות החיים היומיומיים. זה יכול להיות מצרך מזון, משחק לילד, שמרטף, או חיפוש משותף של גן לילד. אין כמעט תחום של קושי, של צער, של שמחה, שאתה נשאר שם לבד. זאת בחירה אישית, שיש בה ויתור לזולת מתוך ידיעה שתמיד יהיה במי להיעזר. ההדדיות היא חלק ממציאות של בחירה. 

אנחנו ביחד עשר שנים, שבהן היו לנו גם מריבות, היו גם חילוקי דעות בנושאים שונים, אך מאז שהחלטנו לחיות כקהילה, קשה לנו לחשוב שיש לנו אופציה אחרת. עבורנו זו קהילת חיים, שכל אחד מאתנו בחר לחיות בה. אנחנו אנשים משכילים, בעלי מקצועות שונים, כל אחד מאתנו יכול לחיות בכל מקום שירצה. אך אני לא רואה מישהו מאתנו מוותר על צורת החיים המיוחדת שלנו, על האפשרות לחיות חיי קהילה, עם חברים שבהם בחר. אף פעם לא הצגנו את עצמנו בשכונה כקהילה מיוחדת. הם מזהים אותנו כחברי קהילה רק לפי הלבוש ושפת הדיבור. אף פעם לא שאלנו אם חשוב להם שנחיה בשכונה, אבל להרגשתי הם מבינים את היתרונות שנוכחותנו נותנת לשכונה".

 

יעל דומב 

"במקור אני תל אביבית בוגרת תנועת הצופים. בצבא שיר-תִּי שש שנים כקצינת מבצעים בשומרון. עד היום אני משרתת במילואים כקצינת מבצעים. בצבא שמעתי לראשונה על המכינות הקדם-צבאיות. אחרי השחרור הצטרפתי לצוות של מכינת רבין, ושם הצטרפתי לקהילה של בוגרי מכינת רבין, קהילת שחר ביקנעם. בתום שנתיים שיניתי כיוון; יצאתי ללמוד חינוך וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בהיותי סטודנטית הצטרפתי לקהילת אלומה בשכונת מוסררה. שם היה לנו קושי להתקבל כחלק מהשכונה. החלטנו לעבור לקריית יובל שאז היו בה חמש קהילות. כאן צמח הרעיון להקים מכינה קדם-צבאית, שיפעילו אותה חברי הקהילות השונות בקריית יובל. זאת אומרת שקיבלנו עלינו אחריות משותפת למכינה, ולפעילות רב-קהילתית במסגרת הפעולה החינוכית והארגונית של המכינה. המכינה הוקמה לפני חמש שנים. אני ראש המכינה זה שלוש שנים. במכינה יש ארבעים ושלושה חניכים, שבאים מכל רחבי הארץ. חשוב לנו שיהיו צעירים מהפריפריה, ממגזרים שונים. יש משמעות מיוחדת למכינה שנמצאת בירושלים ומנוהלת על ידי חברי קהילות, ונוסף לכך בראש המכינה עומדת אישה. 

אנחנו מדברים המון על מהות החיים שלנו, על החיים בתוך שכונה עם צרכים מיוחדים. המקום והרעיון יוצרים מראש מחויבות ואכפתיות. אנחנו מכינים את החניכים שלנו לצבא ולמנהיגות, ולא מתחמקים משום דילמה שמעסיקה את החברה הישראלית. 

הקהילה שלנו נקראת אלומה, ויש בה חמישה-עשר חברים. כמו בהרבה מקרים, שתי קבוצות שהתארגנו לחיים משותפים קיימו 'פגישה עיוורת' בבית קפה בנווה יעקב. מהפגישה הזאת נוצרה הקהילה שהתחילה את חייה בנווה יעקב, עברה למוסררה, ולפני ארבע שנים נטעה יתד בקריית יובל. ירושלים היא עיר מאוד קהילתית, אולי בשל אורח החיים הקהילתי של המגזר החרדי. 

לתל אביבית כמוני לא קל לחיות בירושלים, אלא באמצעות קהילה שמבוססת על ערבות הדדית ועל החלטה לחיות חיים משימתיים. הקהילה שלנו מורכבת בעיקר מסטודנטים למשפטים ובוגרי מכינות קדם-צבאיות. בשנתיים הראשונות היו לנו דיונים רבים על האופי ועל המטרות של הקהילה. היו לנו שיחות עם המנהל הקהילתי על פרויקט מרכזי, אבל מהר מאוד הבנו שכל חבר קהילה רוצה לבטא את כישוריו המיוחדים, לכן נת-נו מקום ליוזמות שונות. במרכז הפעילות שלנו נמצאת המכינה הקדם-צבאית שעברו בה חמשה מחזורים של צעירים מוכשרים וחזקים, שרובם הגדול המשיכו לשירות משמעותי בצבא, הלכו לקצונה ונטלו חלק במבצע צוק איתן. לכולנו, חברי הקהילות, אין ספק שתרומה לקהילה והשפעה על בחירות חיים של צעירים, תורמת לכל אחד מאתנו אנרגיות חיים מעצימות. 

יש לנו מסלול שעובר דרך ציר משותף שכולל בתוכו את המשפחה, את התוכן המשותף של חיי הקהילה, ואת הפעילות בשכונה ובמכינה. הפרויקט שאנחנו עובדים עליו בשכונה הוא סיוע לצעירי השכונה להגיע ללימודים אקדמיים, דרך השגת תעודת בגרות, הכנה לפסיכומטרי, וליווי בהחלטה על מסלול הלימודים. אין אצלנו צורך לנהל דיונים פנימיים להגברת המוטיבציה, הפגישה עם חניכי המכינה הקדם-צבאית, יחד עם הפגישה עם צעירי השכונה, באות ממקום של בחירה. זו לא מערכת אלטרנטיבית, זו דרך חיים. זו ירושלים שנפגשת ביום-יום עם האמת של החברה הישראלית; אנשי אקדמיה מבריקים, לצד אנשים קשי יום. מנהיגים לאומיים בכל הרמות, לצד אנשים שמיום עלייתם לארץ לא ידעו חיים טובים. ההטרוגניות הזאת יש בה המון קסם".

 

רחלי רמברנדט – טנא ירושלמי 

רחלי גדלה בקריית טבעון, התחנכה בבית ספר אזורי בקיבוץ יגור. השתתפה בחוגי סיור על שם אורי מימון של החברה להגנת הטבע. בתום הלימודים הלכה לשנת שירות במכינה קדם-צבאית בקיבוץ מיצר ברמת הגולן. במכינה הושם דגש רב בלימודי היהדות והחברה הישראלית. אף על פי שהמכינה הייתה חילונית, עמד בראשה רב, הרב עוזיה רוזן. במכינה עלה לראשונה הרעיון להקים קומונה עירונית. "בצבא הייתי במחלקת קשרי חוץ, אני אישית פעלתי מול טורקיה, זה היה מרתק, המשכתי לקצונה וחתמתי קבע. 

אחרי השחרור, גרתי עם שלוש חברות ויחד הקמנו קבוצת למידה שנקראה טשרניחובסקי, על שם הרחוב שבו גרנו. היו אצלנו מפגשים רעיוניים קבועים עם אוריינטציה סוציאל-דמוקרטית. אבל לא הסתפקנו בצד הרעיוני; כל הזמן חיפשנו אלמנט של עשייה. יצרנו קשר עם גרעין של בוגרי מכינת רבין, התכנסנו יחד במוסררה, והקמנו שם קבוצת למידה. כך נוצרה הוויה חברתית ומשימתית. למדנו יחד, טיילנו ברחבי הארץ. הכרנו קבוצות נוספות שקראו לעצמן קהילות; קראנו לעצמנו קהילת רימון. יצרנו קשר עם הקהילות האחרות: שלווה, הלום, חורש, אלומה.

הקמנו פורום משותף לחמש הקהילות. הפורום המשותף התקיים שלוש שנים, וכל קהילה שמרה על עצמאותה. בשלב הזה גרנו במקומות שונים בירושלים: קריית יובל, קטמונים, נווה יעקב, מוסררה ורחביה. כל קבוצה מנתה כעשרים חברים, הרוב היו סטודנטים, שמלבד הלימודים האקדמיים למדו נושאים שעניינו אותם במסגרת הקהילה. החברים בכל קהילה גרו בקרבת מקום. 

הקהילות נמשכו לירושלים מכל מיני סיבות: הלימודים באוניברסיטה, הפעילות הסטודנטיאלית בתוך הקהילה, האפשרות של צעירים חילוניים לחיות בתוך עיר דתית במהותה. האיש המרכזי שיצר את הקשרים בין הקהילות היה בן אראלי בן קיבוץ עין גדי ובוגר המחזור הראשון של מכינת רבין. בן אראלי הקים את עמותת רוח חדשה, שאיגדה את הקהילות. בשנים הראשונות נדדו הקבוצות מנווה יעקב למוסררה, ועם הקמת המכינה הקדם-צבאית בקריית יובל, התקבצו כל הקהילות בשכונת קריית יובל, כשכל קהילה שומרת על המסגרת שלה. 

המכינה הקדם-צבאית החילונית, שהוקמה תוך שלושה חודשים מרגע קבלת ההחלטה, הייתה המשימה החשובה ביותר של חמש הקהילות. כמאה חברי קהילה פעלו בו זמנית כדי להקים את המכינה, לקבוע את אופייה ולבנות את המסגרת הארגונית. הרוח החיה בהקמה ובניהול של המכינה היא יעל דומב, שהגיעה לירושלים כסטודנטית, הצטרפה לקהילת אלומה, והצליחה לגייס את כולנו להקמת המכינה החדשה. ראינו לנגד עינינו את המכינה שהוקמה בבית ישראל, ואת תרומתה החשובה להתפתחות הקיבוץ בבית ישראל. במבט מהצד על הקהילות השונות, אחד הקווים המרכזיים הוא מגוון העיסוקים הרחב של חברי הקהילה; יש ביניהם מדענים, אנשי היי-טק, בעלי מקצועות חופשיים ומחנכים. וכל אחד מתפרנס בתחום התמחותו. אבל במחשבה הרעיונית יש הומוגניות רבה. במידה רבה נכון להגדיר את מרבית חברי הקהילות כבעלי אוריינטציה של שמאל חברתי חילוני.

קריית יובל היא שכונה מאוד פלורליסטית, מוצאים בה את כול הגוונים של החברה הישראלית. היא מונה כעשרים וחמישה אלף תושבים, ואפשר לומר שיש בשכונה כחמישה-עשר אלף תושבים שנזקקים לשירותי רווחה. שלושה רחובות בולטים בעוניים: ברזיל, אולסוונגר ושטרן. לא במקרה המכינה ממוקמת ברחוב ברזיל, אנחנו חלק אינטגרלי מהשכונה, אין בנו שמץ של פטרונות, כל הפעילות שלנו נעשית דרך המִנהל הקהילתי, שהוא גוף עירוני חזק, פעיל ומשפיע. המתנ"ס בשכונה הוא מרכז חברתי לפעילות מגוונת שנותנת לאוכלוסייה ערך מוסף. 

אחד הדברים המעניינים בשכונה הוא זה שבשקלול ההצבעה לכנסת מצאנו שההצבעה בקריית יובל היא מדגם של התוצאה הארצית, בשונה משכונות אחרות בירושלים שהתושבים שלהן מצביעים באחוזים גבוהים למפלגות הימין ולרשימות החרדיות. בסמוך לרחובות של אוכלוסיית מצוקה, יש רחובות שבהם גרים מרצים באוניברסיטה, בעלי מקצועות חופשיים, עולים ותיקים מצפון אפריקה, עולים מאתיופיה ומברית המועצות לשעבר. מיקרו-קוסמוס של החברה הישראלית. ברחוב הציונות מעל רחוב ברזיל מתגוררים תושבים שעובדים במנהל הציבורי, במשרדי הממשלה והעירייה. הקהילות בשכונה פועלות בשיתוף פעולה מלא עם כל האנשים האלה.

המנהל הקהילתי הקים פעוטונים בשכונה, ויש פעוטון אחד שמתנהל ברוח הקהילות. אנחנו במודע לא מספקים שרותי רווחה, אלא פועלים עם הממסד העירוני. כל יוזמה שלנו לפעילות חינוכית וחברתית מתנהלת דרך המִנהל הקהילתי. מועדון הנוער וגם המכינה, סמוכים לשולחנו של המִנהל, שמספק סיוע תקציבי וארגוני. 

ראוי לציין שקריית יובל היא השכונה היחידה בירושלים שיש בה צמיחה דמוגרפית. התהליך שעובר על השכונה בשנים האחרונות, יוצר אבן שואבת לצעירים, שמוצאים כאן חברה צעירה תוססת ומעורבת. חמש הקהילות נותנות משקל סגולי מיוחד לשיח שמתנהל בין צעירים, שנמצאים בתהליך של הקמת משפחה ובניית בית. עשר משפחות רכשו בתים, בעיקר ברחוב הציונות, ומשפחות נוספות קונות דירות באמצעות קבוצת רכישה.

על אף הקשר ההדוק בין הקהילות השונות, כולל קשרים עם קהילות נוספות כמו קמה בבאר שבע, אנחנו לא מגדירים את עצמנו כתנועה או כמפלגה, ולא מחברים תקנונים והגדרות שעלולים להגביל את חופש המחשבה והמעשה. כל חבר רשאי להשתייך לכל גוף פוליטי או ציבורי לפי בחירתו, כהחלטה אישית שאינה מחייבת את הקהילה. עם זאת חשובה לנו הסולידריות החברתית, ולרובנו יש השקפת עולם דומה, שמאפשרת פלורליזם רעיוני. אנחנו מחפשים כל הזמן את המכנה המשותף שנותן מרחב לחופש בחירה אישי לצד השיתוף הקבוצתי".

 

אסתי קירמאייר – קריית יובל, ירושלים 

"נולדתי בחיפה ואני בוגרת תנועת המחנות העולים. הגעתי לירושלים עם קבוצה של יוצאי נערן, קיבוץ שבוגרי המחנות העולים הקימו מחדש. בתחילת הדרך הקמנו קומונה, אחר כך שינינו את המסגרת לשותפות של משפחות על בסיס מודל כלכלי שיצרנו בעצמנו. כל יחיד או משפחה מפרישים סכום כסף למימון דירת מפגשים. הדירה הזאת היא המרחב הציבורי של הפעילות החברתית והפוליטית שלנו. בקבוצה שלנו יש שישה-עשר איש מתוכם חמש משפחות עם ילדים. רובנו גרים באותו בניין, רוב האנשים מהקבוצה הראשונה התחלפו.

אנחנו נפגשים פעם בשבוע לערב לימוד בנושאים שונים ומגוונים. מדי יום שישי אנחנו עורכים קבלת שבת, שרים ולומדים את פרשת השבוע. אחת לחודש יש לנו סמינר שישי-שבת עם תוכן מוגדר. בחגים מציינים את המסורת של כל חג: סדר פסח, תיקון שבועות, ליל העצמאות וכן הלאה. 

חברי הקבוצה משתתפים במחאה החברתית ובפעילויות אד-הוק, על עוולות בחברה הישראלית, או בהתייחסות ספציפית להתרחשויות בירושלים. יש לנו נציגים בוועד הפעולה של 'קריית יובל חופשית'. חברי הקבוצה היו שותפים בהחלטה שלי להתמודד בבחירות לכנסת. אנשים הקדישו מזמנם וסיפקו לי תמיכה כספית. וזאת לא הייתה הפעם הראשונה שחברים התגייסו למאבק ציבורי-פוליטי. התגייסנו גם למאבק המורים ולמאבק על תמלוגי הגז. 

הפעילות באה מתוך אמונה בדרך ומתוך מחויבות בין חברי הקבוצה. לא זכור לי מקרה שמישהו יזם איזושהי פעולה ולא אפשרנו לו לקדם אותה. אנחנו מתמודדים עם אתגר מרתק של חיים משותפים של משפחות ורווקים. 

יחד עם קבוצות אחרות יצרנו את מעגל הקבוצות – היה חשוב לנו להשתייך לתנועה גדולה יותר, לכנס יחדיו שותפים לרעיונות ולדרך. במעגל הקבוצות משתתפים גם הקיבוצים העירוניים הוותיקים: תמוז, מגוון, רוח חדשה, מפרש, קמה, הלום, טנא, אחריי, איילים. אחת לחצי שנה אנחנו עורכים כנס של כל חברי מעגל הקבוצות. בתוך הקבוצות עצמן יש דעות שונות כיצד לשמור על העצמאות של כל קבוצה, ובה-בעת למנף את הגוף המשותף. 

מעגל הקבוצות בנוי כמסגרת פדרטיבית, כל קבוצה מחליטה באופן עצמאי. אבל חשוב לשתף פעולה בנושאים שבהם יש הסכמה. לדוגמה בימים אלה מתקיים ויכוח בתוך השכונה על אופיו של גן ילדים. אנחנו דוגלים בחינוך שוויוני למען כל ילדי השכונה, ורואים בכך מחויבות שלנו למסגרת הקהילתית שבה אנחנו חיים. אבל יש בתוך הקבוצות גם בדלנים שאינם רוצים בקשר הדוק עם השכונה. 

אנחנו חשים צורך להשפיע על תהליכים מהותיים שמתרחשים בירושלים: ראשית אנחנו חושבים שצריך לשדרג את החינוך החילוני בירושלים, זה מאבק עקרוני ומשמעותי לדור החילוני הצעיר שרוצה חינוך טוב לילדיו. חשוב מאוד לקלוט מאות ואלפי משפחות חילוניות צעירות בירושלים, שבמשך שנים רבות הניסה את בניה- למרכז התרבות של הצעירים, בתל אביב. זהו צורך קיומי.

 

אנחנו מאמינים שלקהילות החברתיות בירושלים נועד תפקיד חשוב ומשמעותי בשינוי האווירה, ובהקמת חברה חילונית שמאמינה בערכי הדמוקרטיה ברוח תנועת העבודה.

 

יפעת קורן – קהילת קריית יובל ירושלים 

"גדלתי בקיבוץ דן ואחר כך בבית הלל, למדתי בבית הספר האזורי הר וגיא בקיבוץ דפנה. עם סיום הלימודים הצטרפתי, במסגרת שנת שירות למכינה קדם-צבאית, מכינת רבין בכפר מסריק. זאת הייתה שנה חווייתית של למידה רעיונית ופעילות קהילתית, במסגרת שמלמדת חיי שיתוף משימתיים. זוהי חוויה חברתית חזקה, רגשית, אידאולוגית ואינטימית, שסוחפת את כל החושים. במכינה התגבש בי הרצון להמשיך לחיות במסגרת קבוצתית, גם אחרי הצבא. 

אנחנו, קבוצה של בוגרי מכינת רבין, נשארנו בקשר. הקמנו את קהילת שחר ביקנעם. הייתי שם שנה שלאחריה טסתי לחו"ל לשנתיים. עם שובי לארץ הצטרפתי למכינת רבין כמדריכה. כעבור שנה עברתי לירושלים והצטרפתי לקהילת אלומה, שקבעה את משכנה בשכונת נווה יעקב. היו בקבוצה חמישה-עשר צעירים, חלקם בוגרי מכינת רבין ואחרים סטודנטים מהאוניברסיטה העברית, שהכירו מהצבא ומהמכינות הקדם-צבאיות. 

בשלב הזה התחלתי ללמוד באוניברסיטה מדע המדינה ומחשבת ישראל. היום אני לומדת לתואר שני במדיניות ציבורית, באוניברסיטת תל אביב. תוך כדי כך הצטרפתי לעמותת 'רוח חדשה' בירושלים, שנוסדה לפני עשר שנים על ידי אנשי עסקים ופעילי קהילה בירושלים, במטרה למנוע הגירה שלילית, בעיקר של אוכלוסיות צעירות, מירושלים. 'רוח חדשה' פיתחה מיזמים של צעירים, סייעה בהקמת קהילות צעירות וליוותה את תהליך הקמתן. היום יש התעניינות גדולה של צעירים בוגרי צבא, סטודנטים, בוגרי מכינות קדם-צבאיות, גם דתיים וגם חילונים, בהקמת קהילות בירושלים, בדומה לקהילות שהוקמו בקריית יובל. רוב הפונים רוצים להקים קהילות של צעירים חילוניים, עם מוטיבציה לעשות פרויקט חברתי בעיר. 

הקהילה שלנו היא מסגרת חברתית, רעיונית, רוחנית ותרבותית. אנחנו חיים בשכנות, נפגשים אחת לשבוע בדרך כלל בימי ראשון, לערב קהילה, שבו אנחנו משוחחים על החיים המשותפים שלנו. כל אחד מביא כיבוד. יש לנו גם ערבי שבת וחגים משותפים. 

אנחנו קהילה נודדת; חיינו שנתיים בנווה יעקב, אך השכונה עוברת תהליכי התחרדות שאינם מתאימים למעורבות שלנו. הספקנו לעשות שם שני פרויקטים: ילדודס, משחקייה לילדים בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי, שבאו לפעולות אחרי הלימודים. ומרכז העשרה לנערים, בעיקר עזרה בהכנת שיעורים. אחר כך עברנו למוסררה ושם הפעלנו גינה קהילתית יחד עם אמנים ירושלמים, ופתחנו קבוצת לימוד לנשים ושמה מזרח שמש. אבל גם במוסררה היה קשה להתחבר לאוכלוסייה המקומית, ולא נוצרה אינטגרציה עם בני גילנו. 

במקביל אלינו קמו קהילות נוספות שרובן התרכזו בקריית יובל. לכולנו היה ברור ששילוב ידיים יאפשר פעילויות משותפות, חשיבה משותפת ואפילו חיסכון בפעילות השוטפת, אף על פי שכל קהילה רצתה לשמור על עצמאות באורח החיים ובקבלת החלטות. הקמנו מועצה משותפת, שלכל קהילה יש בה שני נציגים. יחד בנינו והפעלנו את המכינה הקדם-צבאית. לצורך זה הקמנו עמותה שגייסה כספים וקבעה את התכנים. למכינה שלנו קראנו המכינה הירושלמית. עוד יסדנו את טנא ירושלמי שמאגד את חמש הקהילות. העמותה הוקמה לפני ארבע שנים, ביוזמת חמש הקהילות שחיות בקריית יובל. זהו גוף משפטי שאחראי על שני פרויקטים, המכינה הקדם-צבאית בקריית יובל, ותכנית זרעי-קיץ שמטרתה לערוך מדי שנה במשך חודש ימים סמינר לצעירים ללימוד רעיוני ופעילות חברתית. 

בהנהלה של טנא-ירושלמי יושבים נציגי חמש הקהילות. הפורום הבין-קהילתי מהווה את אספת העמותה שמתכנסת אחת לחודש לדיון בנושאי פיתוח ולהתוויית כיוון רעיוני. בין העמותות יש שותפות בגיוס כספים, בהקמת קהילות חדשות ובהפעלת בית מדרש בין-קהילתי. 

בימים אלה אנחנו משקיעים זמן רב ביצירת קהילה אקדמית צעירה, בשותפות עם גלית אהרן, פעילה חברתית נמרצת בשכונה. אנחנו מלווים יחדיו צעירים בני המקום, ממעמד חברתי-כלכלי נמוך ומכינים אותם לקראת לימודים אקדמיים.

בין הקהילות אין שותפות כלכלית, וגם בתוך הקהילות השותפות הכלכלית היא מינורית. יש קהילות שגובות מכל חבר חמישים שקל לחודש, כדי לאפשר את הפעילות התרבותית. חלק מהקהילות דנות היום בהצעה להפריש כספים לקרן לערבות הדדית, למקרה שמישהו יזדקק חלילה לסיוע רפואי, או לצורך אחר. אנחנו צעירים וטרם נת-נּו דעתנו על העתיד הרחוק.

מתגבשים אצלנו רעיונות להגדלת הפעילות החינוכית, כמו לפתוח סמינר אלול, חודש למידה מרוכז לצעירים מכל הארץ, בדומה לפעילות של עין פרת. אני אישית פועלת בצוות ניהול אסטרטגי למכינה הקדם-צבאית. לא כל החברים בוועד המנהל של הקהילה הם נציגים של הקהילות. חשוב לנו לערב את הסביבה מחוץ לקהילות. אנחנו עורכים בשכונה טקס נטיעות בט"ו בשבט, ותהלוכת פורים. אנחנו לא זרים בשכונה, אך גם לא נתפסים כפטרונים. במסגרת ה'טנא', אנחנו עוסקים בארבעה תחומים: תעסוקה – כדי לאפשר לסטודנטים להשתלב בעבודה; דיור – מחפשים פתרונות דיור במסגרת קבוצות רכישה; אמנות ותרבות – סיוע לאמנים צעירים להשתלב בירושלים, ולקיים אירועי תרבות משותפים. התחום הרביעי הוא קהילות צעירים – לעזור לקהילות לצמוח, להתייצב ולהתבסס בעיר, ולגייס כספים לפרויקטים.

החיים כאן מאוד אינטנסיביים, במעגלים מגוונים: הבטחת הקיום האישי, הרחבת המשפחה, דאגה למגורים, מינוף הפרויקטים הקהילתיים, בתוכם המכינה הקדם-צבאית שתובעת משאבים רבים, כלכליים, ארגוניים ורעיוניים; ובתוך כך תפקידנו המיוחד לשדרג את השכונה יחד עם התושבים. אנחנו פועלים ללא לאות לשכנע בוגרי מכינות קדם-צבאיות מכל הארץ להצטרף לשכונה, והפכנו לאבן שואבת לסטודנטים מהאוניברסיטה העברית. העירייה תומכת ומפרגנת. קריית יובל הפכה לחלון הראווה של העירייה במה שקשור לקליטת צעירים ולדינמיות קהילתית".

 

ביקור מזדמן בקהילות 

כאילו לא עברו יובלות מאז ייסוד דגניה, כאילו א"ד גורדון עזב רק לרגע את הטורייה ותיכף ישוב. הקבוצה השיתופית עושה קאמבק, מעודכנת ועכשווית יותר מאי-פעם. נראה הדבר שהתכנסות תחת סכך כלכלי ואידאולוגי הפכה עבור 14,000 ישראלים לדרך חיים מיוחדת, שמעניקה להם גם איכות חיים וגם קהילה תומכת. הם המירו את העבודה החקלאית הקשה בעבודה חינוכית בפריפריה ובשכונות של הערים הגדולות. אין להם תקנונים, וחייהם מתנהלים בשיח מתמיד שבאמצעותו הם בונים את אורח חייהם.

יחידים ומשפחות, צעירים לפני צבא, בשנת שירות ובמכינות קדם-צבאיות וחיילים משוחררים שהשירות הצבאי לא פגע בלהט הסוציאליסטי שלהם, גרעיני נח"ל ועולים חדשים, אלו הן חלק מהקבוצות שבחרו במשפחה מורחבת שבה התינוקות גדלים יחד והוריהם קונים בסופר עם כרטיס אשראי קבוצתי.

אנטון מרקס מקיבוץ משעול שהוא הרכז של שולחן הקומונות הבינלאומי (פורום של נציגי קומונות מכל העולם), אומר: "תמיד היינו אימפריה של קומונות, שהשפיעה מאוד על התפתחות המדינה. הקיבוץ בישראל היה תמיד מכוון לקבלת אחריות על גורל המדינה. בעבר באמצעות עבודה חקלאית והגנה, והיום בעשייה חינוכית-חברתית".

אין צורך במחקרים מדעיים כדי לדעת שאם אתה חי עם אנשים שבחרת, ואתה עושה משהו שאתה מאמין בו, חזקה עליך שתהיה אדם מאושר יותר. בסיוריי מצאתי אנשים מאושרים, שמצאו שיטה להתגבר על המשכנתא המעצבנת, ועל השחיקה בעבודה, ולמצוא חברים שהם יותר ממשפחה.

 

באר שבע

ימים רבים כִּת-ּתִּי את רגליי בין הקהילות השונות; ברובן התקבלתי במאור פנים ובתחושה שהתיעוד של חייהן חשוב להן כחלק מהצורך להפיץ את דבר קיומן. האנשים האלה לא הגיעו לבית שמש, לשדרות, לבאר שבע, לקריית יובל, לשכונת הדר בחיפה ולקריית שלום בתל אביב, כי קראו להם. ההפך הוא הנכון. פעמים רבות קנטרו אותם על כניסתם ללב שכונה שהתרגלה לנורמות של "חיים בזבל", ואינה מבינה למה ה"עב"מים" הללו נכנסו לחייה. 

האמת ניתנה להיאמר, בכל פעם שהגעתי לתוך העוני של שכונה ד' בבאר שבע, לרחוב ברזיל בקריית יובל, לרחובות המוזנחים בשכונת שפירא או קריית שלום בתל אביב, לא הבנתי איך קרה הדבר שהצעירים המשימתיים הללו בחרו להקים משפחות במקומות האלה. 

כשהגיעו ראשוני רביבים לקעת-מקבולה, להתיישב בלב המדבר הצחיח, הם ידעו שהמוסדות הלאומיים שלחו אותם לשם כדי לתקוע את היתד הראשונה של המדינה שבדרך. זאת הייתה חלוציות הרואית במלוא מובן המילה. והיהודים שחיו בתל אביב, בחיפה או בירושלים התפעלו והתלהבו מהצעירים האלה שהתיישבו בנגב.

ספק אם ההורים החלוצים נתנו את ברכת הדרך לבניהם או לנכדיהם שהלכו להקים קיבוץ עירוני, או קהילה חברתית בלב שכונת מצוקה. למרביתם זה נראה מסע הזוי. יש להניח שחלק מההורים והסבים חוו בעצמם את הניסיון של ההתיישבות החלוצית, וידעו שלא רבים מבוגרי ההכשרות של טרם מדינה החזיקו מעמד בקיבוצים שהקימו. למרות ההילה שאפפה אותם והערכה למעשיהם, הם עברו במשך שנים ממשבר למשבר. היום, רוב הקהילות והקומונות למיניהן טרם עברו את העשור הראשון לחייהן המשותפים. הן חיות עדיין בשלב ההוכחה שתבנית חייהן מוצקה ואיתנה דיה להתמודד עם בעיות של קיום כלכלי, חברתי ואידאולוגי.

מנקודת מבטי הסובייקטיבית, ראיתי שהקיום המשותף מעורר יותר סימני שאלה מאשר סימני קריאה. עדיין לא סקרתי את הקהילות התורניות, במקום שהכלל "עשה לך רב" מאפשר להן לקבל הנחיות ולהתלבט פחות. למרבה הפלא מסתבר כי גם בחלק מתנועות הנוער יש תופעה של רב חילוני שעל פיו יישק דבר. 

דווקא הקהילות ששומרות על אוטונומיה מחשבתית וחברתית, בלי לקבל מרות של תנועה, הן אלה שמאפשרות ליחיד לבטא את מרב כישרונותיו, למצות את יכולותיו המקצועיות ומהמקום הזה להביא את תרומתו לקהילה. בקהילות האלה יש יותר פתיחות, שמחת חיים, ורצון משותף לתרום לקהילה, לא כתכתיב, אלא כמחויבות אישית.

עניין מיוחד מצאתי בהבדל בין קהילות שמבוססות על משפחות עם ילדים, ובין קומונות שמורכבות מבודדים שעברו את גיל שלושים וטרם הקימו משפחות. למשל הקומונה של דרור ישראל שישבה בשכונה ד' בבאר שבע. זו הייתה קומונה של צעירים באמצע שנות העשרים לחייהם, שהתפצלו לשתי קבוצות, בשל הבדלים תפיסתיים-אידאולוגיים בין החברים. חבורה אחת הקימה את קהילת קמה, ורוב חבריה שהיו רווקים הקימו משפחות ונולדו להם ילדים רבים. החצי השני שנשאר בדרור ישראל עבר לראשון לציון. שם מרבית החברים נותרו רווקים ונטולי ילדים.

חשוב להדגיש שכאשר משוחחים עם חברי הקיבוצים העירוניים בשדרות ובבית שמש, הם מדברים בגילוי לב על לא מעט משברים שצצים בחיי הקיבוץ, בעיקר בשאלות השותפות הכלכלית. עם זאת הם מדגישים שהרצון לחיות ביחד ולציין במשותף את החגים וימי ההולדת, בעיקר סביב הילדים, מעניק להם את הכוח להמשיך על אף חילוקי הדעות.

לא קיבלתי עליי לחלק ציונים. אני כחבר קיבוץ יודע עד כמה קשה לקיים קהילה משותפת, או קהילה משתנה. אך אחרי יותר ממאה שנות קיומה של התנועה הקיבוצית, ניתן ללמוד משהו משגיאות העבר. היום אפשר לומר בוודאות שמוכרחים למצוא את שביל הזהב בין החיים המשותפים לבין החופש של הפרט לקבל החלטות בנוגע לעצמו ולמשפחתו.

מאחר שאנחנו נמצאים עכשיו בבאר שבע, ניסיתי למפות את פיזור הקהילות בעירו של אברהם אבינו, שהיה כנראה גם אבי הקהילה הראשונה. ברחבי העיר פזורות קהילות רבות, שהיעד המשותף שלהן הוא להתיישב דווקא בעיר באר שבע ולגלות מעורבות חברתית בחיי העיר. כל אחת מהקהילות שומרת על אורח חיים ייחודי המושתת על תפיסות וערכים משותפים. במקביל לעשייה הדינמית בתוך הקהילות, הצעירים האלה מחזקים את העיר באמצעות יוזמות חברתיות מקוריות.

קהילות הצעירים מהוות משאב עירוני חשוב: הן תורמות למיתוג העיר כאטרקטיבית לצעירים ומשמשות מקור השראה לפעילים לשינוי חברתי. הן מייצרות שותפויות תלת-מגזריות בחינוך, בכלכלה ובתעסוקה ויוצרות מוקד של עניין תרבותי וחברתי בעיר.

במקום לספר על הקהילות, מצאתי דברים שחברי הקהילות כתבו על חייהם. כך, למשל, כתבה מיכל אהרוני בהבאר (ביטאון אגודת הסטודנטים בבאר שבע): "תחום המעורבות החברתית אינו זר לסטודנטים בבאר שבע, אך הבחירה לחיות בתוך קהילה היא תופעה שהשתרשה בעשר השנים האחרונות. כמה צעירים בקרבנו החליטו להשפיע על התפתחות השכונה על ידי יצירת קהילה בתוך השכונה. זוהי חבורה חדורת מוטיבציה של אנשים מעוררי השראה ואוהבים מאוד את הבית שנקרא באר שבע".

אחד המקומות שמספקים השראה לקהילות הוא רחוב רינגלבלום בשכונה ד' מזרח, שהפך בשנים האחרונות לרחוב קסום שבולט בצבעוניותו בנוף החד-גוני שמסביב. בין מקומות הפנאי, שוכנת מסעדת קפה רינגלבלום, המופעלת על ידי בני נוער בסיכון שמוצאים בה אפשרות לרכוש מקצוע ולקבל שכר הולם. הקמת המסעדה היא יוזמה של חברי קהילת קמה.

מיכל ממשיכה ומספרת: לפני עשר שנים מצאו שלושים חברי הקהילה, היום בני שלושים פלוס, את ביתם החדש בשכונה ד' מזרח. מלאי רצון להפעיל השפעה חברתית, הם התיישבו בבניין משותף, "בית הקהילה".

החלטות קבוצתיות בנושאים אישיים יכולות להעיק על רבים מאתנו, אבל חברי קהילת קמה תופסים את חיי הקהילה כערך מרכזי, שמכוחו הם מקבלים עליהם אחריות קבוצתית ומפתחים רצון לחולל שינוי חברתי. מטרתם, כהגדרתה של נעמי, היא: "להעצים את התושבים כדי לייצר שינוי חברתי בנגב". וכאן השינוי החברתי צומח בשכונה, בעזרת כושר היצירה של החברים. רבים ודאי מכירים את קולנוע הרכבת, שצובע אחת לכמה ערבים את קיר הרכבת בשכונה בצבעי טכניקולור, ותושבי השכונה, וכל אוהבי הפופקורן, מגיעים לצפות שם בסרטים תחת כיפת השמים. בקרבת מקום פועלת גינה קהילתית, ירוקה וממחזרת, ולצדה חנות יד שנייה רובשקה, הפתוחה כל ערב ומזמינה כל מי שרוצה לרכוש ולתרום בגדים. נוסף לכך הקימו חברי הקהילה מרפאה חדשה לטיפולים אלטרנטיביים.

בשיחותיי עם אור, גיל, גילי, אבנר, אסתי, בלה, הילה, עידו, ואחרים, מצאתי אנשים ערכיים, נחושים, חדורי-מוטיבציה שאינם מפחדים משום משימה שמוטלת עליהם. לרובם יש כבר משפחות עם ילדים, מה שמטיל עליהם בראש ובראשונה אחריות פרטית רבת משמעות. הם עברו את שלב ההרפתקנות האישית, חלקם כבר יודעים מה יהיה מסלול החיים שלהם, וחלקם נמצאים בשלב היציקה של תבנית החיים.

הם עושים מעשה שהרוב המכריע של החברה הישראלית אינו עושה. רוב הישראלים אינם מוכנים או אינם רוצים לחלוק את חייהם עם אחרים. האנשים האלה הם חלוצים אמיתיים בעולם אינדיווידואליסטי.

ביקרתי בקהילת קמה, כדי להתרשם מקהילה שיש בה מאפיינים רבי-פנים, משהו דומה לקיבוץ שיתופי, אך עם מרכיב דומיננטי של חופש בחירה של הפרט. התרשמתי מהחשיבה העצמאית ומהיכולת לפתח מערכת שמתאימה לאופי המיוחד של מרכיבי הקהילה. רובם בוגרי תנועת דרור ישראל, או כפי שהם מכנים זאת: "נפגעי הנוע"ל" (הנוע"ל – הנוער העובד והלומד). ואף על פי כן, חלק מרוח העשייה החברתית הם ספגו בתנועת הנוער. נגה ואילן אמרו לנו: "אנחנו בוגרי הנוער העובד וכמו שקרה לרבים מחברינו, הבכירים בתנועה לא ידעו להכיל אותנו, זה היה בית שבעט החוצה כל מי שהיו לו השגות על ההתנהלות של מנהיגות התנועה. התנועה הזאת הייתה מאוד חשובה בשבילנו, ולכן העזיבה הייתה מלווה בצער ובכעס.

אנחנו חיים ביחד יותר מעשר שנים. עדיין לא סיימנו לעצב את הקהילה, יש לנו כל הזמן דיונים על רמת השותפות והמחויבות ההדדית. אחת השאלות המרכזיות שמעסיקות אותנו היא הדיור המשותף. כשגרנו בשכונה ד' שילמנו 1400 שקל לחודש שכר דירה, בשכונת רמות אנחנו משלמים 3200 שקל. זה עול כבד, בעיקר בתקופה שהמשפחות גדלות וההוצאות גדלות בהתאם. חוץ מזה אנחנו צריכים לממן אחזקת דירה נוספת לפעילות הקהילתית.

החיים שלנו כקהילה בנויים על רעיון משותף. אנחנו מכירים את המצוקה של משפחות רבות בחברה הישראלית, ואנחנו כזוג צעיר שעובד קשה לפרנסתו שותפים לאותם קשיים. יש לנו רצון משותף לבנות חברה צודקת. כל פעולתנו בקיץ 2011, בעת המחאה החברתית, הייתה ביטוי לרצון המשותף לבנות סולידריות חברתית. רוב הציבור מבכה את חוסר הצדק החברתי, אך רק מעטים מוכנים להתגייסות פעילה לשינוי המצב.

זאת הבחירה שלנו, למרות שלכל אחד מאתנו היו אפשרויות לחיות חיים קלים יותר, בחרנו בדרך הייחודית שלנו, לפעול בצוותא למען שינוי פני החברה. כולנו מודעים לעובדה, שאין לנו גב תנועתי, או פילנתרופי. כבוגרי תנועה מאוכזבים, העדפנו את העצמאות שלנו, על פני השתייכות לגוף גדול, או חבירה לבעלי הון, שיקבעו לנו מה מותר ומה אסור. כולנו שלמים עם בחירתנו וגם מצליחים לקיים מערכת משפיעה ומשמעותית. אין לנו עזרה מהמדינה או מהמערכת המוניציפאלית. בשעה שהמוסדות התורניים נהנים מכספים רבים, יש להם בית כנסת שהמדינה בונה להם, והם פועלים בתוך מתנ"סים, אנחנו מקימים הכול במו ידינו, ותוך כדי כך בודקים היטב את תחומי הפעולה שלנו כדי לפעול רק במקומות שיש לנו יכולות לבצע את המשימות שקיבלנו עלינו.

יש לנו מעורבות גדולה בתחום החינוך. אנחנו מפעילים גן דו-לשוני בעברית וערבית של עמותת 'הגר'. בגן שלנו מתקיים מפגש מרתק של משפחות יהודיות ממעמד הביניים עם משפחות ערביות בעלות יכולת. זאת לא פילנתרופיה יהודית לטובת משפחות ערביות, אלא שותפות אמיתית".

באשר לפעילות הקהילה בתחום החינוך, מוסיף עידו, אף הוא מהקבוצה המייסדת: "הקמנו פעוטון קואופרטיבי עם הורי השכונה שיש להם ילדים בגיל הרך. שיפצנו יחד אתם מבנה והתאמנו אותו לפעוטון. ההורים משתתפים בתשלום לאחזקת המבנה, לגננת ולסייעת. בקואופרטיב הזה יש עשרים ושתיים משפחות, שמנהלות יחד אתנו שיח חינוכי מתמיד, הן חלק מהמעגל הקהילתי ומחויבות להיות חלק מההסכמות של כולנו. ביחד הובלנו את 'מחאת העגלות' בזמן המחאה החברתית. הם שותפים לפנייה שלנו לעירייה לאשר רישום על-אזורי לפעוטון ולגן. בגן מתחנכים עשרים ושבעה ילדים. זה גן ייחודי, בלי טלוויזיה, שונה באופיו מגנים במערכת החינוך הרגילה".

מבט נוסף קיבלנו מאורי כרמל, שמשלב את שייכותו לקהילת קמה עם עבודתו בבינה,[1] שילוב שמאפשר לו לפתח את נושא הקהילות. אורי מספר על עצמו: "הבסיסים הקהילתיים שלי הם מבית ההורים בקורינטוס בארגנטינה. זאת הייתה קהילה מאוד פעילה שרוב חבריה עלו לארץ. אני שילבתי בנעוריי את הלימודים במסגרת כללית עם הלימודים בבית ספר יהודי.

'עשינו עלייה' לאשדוד, שם הייתי בן בית אצל אילן גילון (חבר כנסת מטעם מר"צ), שעיצב את השקפת עולמי הסוציאל-דמוקרטית. מאז אני בקשר אתו, ובימים אלה אני שותף, יחד עם חבריי, למאבק ציבורי שאילן גילון מוביל להחזרת קצבאות הילדים.

המשך הפרק בספר המלא

עוד על הספר

שיח חולמים יגאל צחור, צביקה ויסברוד

קהילות חברתיות – רעיון ורציונל

יגאל צחור

קהילות בקרית יובל בירושלים, ובשכונות באר שבע

במרוצת המעקב שלי אחר צמיחתן של קהילות שונות ברחבי הארץ, שמעתי על שכונת קריית יובל בירושלים במקום שמצטופפות זו לצד זו חמש קהילות שונות, שיש להן מכנה משותף במספר תחומים. ראשית יש הרבה מן המשותף בחברי הקהילות בעצמם. אלה הם אנשים שבמשפחתם, בילדותם ובנעוריהם התחנכו על הרצון לתרום לחברה ולעזור לזולת ועל השאיפה לחלוק את חייהם עם אנשים קרובים להם ברוחם ובעלי עניין משותף בתחומים מגוונים של החיים. 

היה לי מושג ראשוני על התהוות הקהילות, וגם נפגשתי עם מספר קבוצות בקריית שלום בתל אביב, ועם כמה קהילות בבאר שבע. ציפיתי בסקרנות להיפגש עם קהילות חילוניות בירושלים המתחרדת והימנית בכל הנוגע להשקפת העולם המדינית של תושביה. והרי כולנו שמענו על קבוצת לה פמיליה של בית"ר ירושלים שגם היא סוג של קהילה. 

הגעתי לשכונת קריית יובל ביום חורף גשום, השמים היו קודרים, הרוח חדרה לעצמות, אבל לא נרתעתי. נסעתי לרחוב ברזיל בקריית יובל, והתהלכתי בין בתי הרכבת שנבנו בשנות השישים לעולים החדשים רובם יוצאי צפון אפריקה, מראה לא-מלבב. 

נזכרתי בביקורו של עמוס עוז בבית שמש בראשית שנות השמונים, שעוז כתב עליו בספרו פה ושם בארץ ישראל, נזכרתי בכתבות ובספר של דניאל בן סימון על עיירות הדרום. שניהם מספרים על הייאוש הגדול ועל הקיפוח של יוצאי צפון אפריקה, שתמיד, גם אחרי שישים שנה, מי שאשם בו הוא מפא"י, אף על פי שהליכוד נמצא בשלטון כמעט ארבעים שנה. 

בתוך הנרטיב הזה, הלכתי למצוא צעירים תמימים שזוכרים את הסיפורים מבית אבא ואימא, אך רובם גדלו בחממה מגוננת, ואף על פי כן, ואולי בשל כך, החליטו לפרוח מהקן החם של ההורים למקום הרחוק ביותר מהתרבות שבה גדלו. 

כן, הלכתי אחרי הסקרנות ופגשתי את יפעת קורן, אסתי קירמאייר, רחלי רמברנדט, עפרי וגנר ויעל דומב. הן לא אוהבות שמתייגים אותן תחת תוויות שוות. אך יש ביניהן דמיון רב: הן מדברות על אותם מושגי יסוד, על אהבה לאדם, על הבנה של הסבל האנושי, וכולן רוצות לחיות חיים חברתיים ורעיוניים משותפים. השיחות האישיות אִתן העניקו לי רגעים רבים של אופטימיות.

 

עפרי וגנר בת כפר הנשיא

"אחרי הצבא יצאתי ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים, הייתי עם חבר שגם הוא היה סטודנט. פגשנו שם את בן אראלי שהציע לנו להצטרף עם סטודנטים נוספים לקבוצה בשכונת קריית יובל. זה תפס אותנו בשלב ההתלבטות אחרי היציאה מהחממה הקיבוצית כשרצינו לחיות עם קבוצת אנשים בני גילנו והשקפת עולם דומה.

בן אראלי הצליח לשכנע קבוצה של סטודנטים להצטרף לקהילה. התחלנו במפגשים רעיוניים, סביב לימוד של טקסטים. בן כבוגר מכינת רבין יחד עם דני זמיר נתנו 'דרייב' לקבוצה, נעזרנו גם בשרה שדמי מהמדרשה באורנים. כך התגבשה קבוצת סטודנטים חדורי מוטיבציה. המעשה הראשון שלנו בשכונה היה הקמת מרכז לימוד לילדי השכונה בתוך מקלט מוזנח שהכשרנו אותו לפעילות. המועדון הזה, מעבר לתרומתו לילדי השכונה, שינה מהר מאוד את החיים שלנו למשימה חינוכית רבת משמעות. 

המציאות חייבה אותנו לקבל כמה החלטות מהירות, לפני תחילת שנת הלימודים: לשכור דירות בשכונה, להתחייב לפעילות למען הקהילה, לבחור מנהל למועדון הנוער ולנהל פעילות חברתית-תרבותית משותפת. רבים מאתנו מכירים כבר את התהליך הארוך של יצירת גרעין משימתי, בגיל צעיר כשאין עדיין שום מחויבות. הקהילה הזאת שחבריה נתנו לה את השם הלום, נוסדה תוך כדי תנועה אל הלא נודע. בשלב הראשון היו חברי הקהילה שרובם סטודנטים צריכים לסיים את לימודיהם ולמצוא מקורות פרנסה. 

המציאות כיוונה אותנו לשלב את תחומי הלימוד עם הצרכים של הקהילה. יש בינינו אנשי חינוך בתחומים מגוונים, עובדת סוציאלית, עובדים בשירות הציבורי ומחנכים במכינה הקדם-צבאית.

כאמור, התחלנו כסטודנטים צעירים, עם השנים בדרך הטבע נוצרו זוגות, נישאנו, ונולדו לנו שלושה-עשר ילדים, וכולנו נעים בשלושה מעגלים, הפרטי, המשפחתי והקהילתי שיש לו שני פנים: תרומה לקהילת הלום ומעורבות בחיי השכונה. 

את עיקר האנרגיה הקהילתית אנחנו משקיעים בתחום החינוך, הקמנו בית ספר יסודי ברוח החינוך הפתוח. יש בו הרבה יצירתיות מעבר לתכנים שנלמדים בבית ספר יסודי רגיל. הקמנו עמותת הורים כדי לאפשר את קיום המסגרות הנוספות. לבית הספר מצורפים ארבעה גני ילדים עם רוח מיוחדת, שאני מנהלת אותם. חשוב להדגיש שבית הספר בנוי על אינטגרציה עם השכונה. אלה שאין להם אפשרות לממן את הצרכים הנוספים מכיסם, מסתייעים בתמיכת ההורים האחרים. 

יש לנו מחויבות גדולה לשכונה. לבית הספר יש רשימת המתנה ארוכה של ילדים מחוץ לשכונה, אך קבענו כלל שקודם כול מקבלים את בני המקום. היום, כשרובנו הורים לילדים, בעיקר בגיל הגן, רמת הגנים חשובה לנו במיוחד. איש מאתנו לא היה בוחר שילדיו ילמדו במסגרת נחותה. אבל חשוב לנו שגם השכנים שלנו בני המקום יזכו לחינוך ראוי. 

ייאמר לזכותו של מִנהל הקהילות בעירייה, שיש להם הבנה רבה לתרומת הקהילות לשכונת קריית יובל והם מסייעים לנו לקיים את המערכות הייחודיות שלנו. זה מעבר לטיפול פרטני, יש כאן קונספציה שלמה של קהילות שחיות בתוך שכונות חלשות. 

חיי הקהילות בתוך קריית יובל, הם מבנה שמורכב מהרבה יסודות: דיור משותף, חינוך מבוסס על חשיבה רב-תחומית, שנותנת לילד כלים להתפתחות אישית. ראייה מערכתית של השונוּת בין אנשים והצורך לחבר ביניהם. 

החיים בקהילה הם מקור כוח ועוצמה. אנחנו מגדלים יחד את הילדים, והשכנים ממול הם חברי הקהילה. אנחנו נעזרים זה בזה במגוון תחומים שמשפרים את איכות החיים היומיומיים. זה יכול להיות מצרך מזון, משחק לילד, שמרטף, או חיפוש משותף של גן לילד. אין כמעט תחום של קושי, של צער, של שמחה, שאתה נשאר שם לבד. זאת בחירה אישית, שיש בה ויתור לזולת מתוך ידיעה שתמיד יהיה במי להיעזר. ההדדיות היא חלק ממציאות של בחירה. 

אנחנו ביחד עשר שנים, שבהן היו לנו גם מריבות, היו גם חילוקי דעות בנושאים שונים, אך מאז שהחלטנו לחיות כקהילה, קשה לנו לחשוב שיש לנו אופציה אחרת. עבורנו זו קהילת חיים, שכל אחד מאתנו בחר לחיות בה. אנחנו אנשים משכילים, בעלי מקצועות שונים, כל אחד מאתנו יכול לחיות בכל מקום שירצה. אך אני לא רואה מישהו מאתנו מוותר על צורת החיים המיוחדת שלנו, על האפשרות לחיות חיי קהילה, עם חברים שבהם בחר. אף פעם לא הצגנו את עצמנו בשכונה כקהילה מיוחדת. הם מזהים אותנו כחברי קהילה רק לפי הלבוש ושפת הדיבור. אף פעם לא שאלנו אם חשוב להם שנחיה בשכונה, אבל להרגשתי הם מבינים את היתרונות שנוכחותנו נותנת לשכונה".

 

יעל דומב 

"במקור אני תל אביבית בוגרת תנועת הצופים. בצבא שיר-תִּי שש שנים כקצינת מבצעים בשומרון. עד היום אני משרתת במילואים כקצינת מבצעים. בצבא שמעתי לראשונה על המכינות הקדם-צבאיות. אחרי השחרור הצטרפתי לצוות של מכינת רבין, ושם הצטרפתי לקהילה של בוגרי מכינת רבין, קהילת שחר ביקנעם. בתום שנתיים שיניתי כיוון; יצאתי ללמוד חינוך וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בהיותי סטודנטית הצטרפתי לקהילת אלומה בשכונת מוסררה. שם היה לנו קושי להתקבל כחלק מהשכונה. החלטנו לעבור לקריית יובל שאז היו בה חמש קהילות. כאן צמח הרעיון להקים מכינה קדם-צבאית, שיפעילו אותה חברי הקהילות השונות בקריית יובל. זאת אומרת שקיבלנו עלינו אחריות משותפת למכינה, ולפעילות רב-קהילתית במסגרת הפעולה החינוכית והארגונית של המכינה. המכינה הוקמה לפני חמש שנים. אני ראש המכינה זה שלוש שנים. במכינה יש ארבעים ושלושה חניכים, שבאים מכל רחבי הארץ. חשוב לנו שיהיו צעירים מהפריפריה, ממגזרים שונים. יש משמעות מיוחדת למכינה שנמצאת בירושלים ומנוהלת על ידי חברי קהילות, ונוסף לכך בראש המכינה עומדת אישה. 

אנחנו מדברים המון על מהות החיים שלנו, על החיים בתוך שכונה עם צרכים מיוחדים. המקום והרעיון יוצרים מראש מחויבות ואכפתיות. אנחנו מכינים את החניכים שלנו לצבא ולמנהיגות, ולא מתחמקים משום דילמה שמעסיקה את החברה הישראלית. 

הקהילה שלנו נקראת אלומה, ויש בה חמישה-עשר חברים. כמו בהרבה מקרים, שתי קבוצות שהתארגנו לחיים משותפים קיימו 'פגישה עיוורת' בבית קפה בנווה יעקב. מהפגישה הזאת נוצרה הקהילה שהתחילה את חייה בנווה יעקב, עברה למוסררה, ולפני ארבע שנים נטעה יתד בקריית יובל. ירושלים היא עיר מאוד קהילתית, אולי בשל אורח החיים הקהילתי של המגזר החרדי. 

לתל אביבית כמוני לא קל לחיות בירושלים, אלא באמצעות קהילה שמבוססת על ערבות הדדית ועל החלטה לחיות חיים משימתיים. הקהילה שלנו מורכבת בעיקר מסטודנטים למשפטים ובוגרי מכינות קדם-צבאיות. בשנתיים הראשונות היו לנו דיונים רבים על האופי ועל המטרות של הקהילה. היו לנו שיחות עם המנהל הקהילתי על פרויקט מרכזי, אבל מהר מאוד הבנו שכל חבר קהילה רוצה לבטא את כישוריו המיוחדים, לכן נת-נו מקום ליוזמות שונות. במרכז הפעילות שלנו נמצאת המכינה הקדם-צבאית שעברו בה חמשה מחזורים של צעירים מוכשרים וחזקים, שרובם הגדול המשיכו לשירות משמעותי בצבא, הלכו לקצונה ונטלו חלק במבצע צוק איתן. לכולנו, חברי הקהילות, אין ספק שתרומה לקהילה והשפעה על בחירות חיים של צעירים, תורמת לכל אחד מאתנו אנרגיות חיים מעצימות. 

יש לנו מסלול שעובר דרך ציר משותף שכולל בתוכו את המשפחה, את התוכן המשותף של חיי הקהילה, ואת הפעילות בשכונה ובמכינה. הפרויקט שאנחנו עובדים עליו בשכונה הוא סיוע לצעירי השכונה להגיע ללימודים אקדמיים, דרך השגת תעודת בגרות, הכנה לפסיכומטרי, וליווי בהחלטה על מסלול הלימודים. אין אצלנו צורך לנהל דיונים פנימיים להגברת המוטיבציה, הפגישה עם חניכי המכינה הקדם-צבאית, יחד עם הפגישה עם צעירי השכונה, באות ממקום של בחירה. זו לא מערכת אלטרנטיבית, זו דרך חיים. זו ירושלים שנפגשת ביום-יום עם האמת של החברה הישראלית; אנשי אקדמיה מבריקים, לצד אנשים קשי יום. מנהיגים לאומיים בכל הרמות, לצד אנשים שמיום עלייתם לארץ לא ידעו חיים טובים. ההטרוגניות הזאת יש בה המון קסם".

 

רחלי רמברנדט – טנא ירושלמי 

רחלי גדלה בקריית טבעון, התחנכה בבית ספר אזורי בקיבוץ יגור. השתתפה בחוגי סיור על שם אורי מימון של החברה להגנת הטבע. בתום הלימודים הלכה לשנת שירות במכינה קדם-צבאית בקיבוץ מיצר ברמת הגולן. במכינה הושם דגש רב בלימודי היהדות והחברה הישראלית. אף על פי שהמכינה הייתה חילונית, עמד בראשה רב, הרב עוזיה רוזן. במכינה עלה לראשונה הרעיון להקים קומונה עירונית. "בצבא הייתי במחלקת קשרי חוץ, אני אישית פעלתי מול טורקיה, זה היה מרתק, המשכתי לקצונה וחתמתי קבע. 

אחרי השחרור, גרתי עם שלוש חברות ויחד הקמנו קבוצת למידה שנקראה טשרניחובסקי, על שם הרחוב שבו גרנו. היו אצלנו מפגשים רעיוניים קבועים עם אוריינטציה סוציאל-דמוקרטית. אבל לא הסתפקנו בצד הרעיוני; כל הזמן חיפשנו אלמנט של עשייה. יצרנו קשר עם גרעין של בוגרי מכינת רבין, התכנסנו יחד במוסררה, והקמנו שם קבוצת למידה. כך נוצרה הוויה חברתית ומשימתית. למדנו יחד, טיילנו ברחבי הארץ. הכרנו קבוצות נוספות שקראו לעצמן קהילות; קראנו לעצמנו קהילת רימון. יצרנו קשר עם הקהילות האחרות: שלווה, הלום, חורש, אלומה.

הקמנו פורום משותף לחמש הקהילות. הפורום המשותף התקיים שלוש שנים, וכל קהילה שמרה על עצמאותה. בשלב הזה גרנו במקומות שונים בירושלים: קריית יובל, קטמונים, נווה יעקב, מוסררה ורחביה. כל קבוצה מנתה כעשרים חברים, הרוב היו סטודנטים, שמלבד הלימודים האקדמיים למדו נושאים שעניינו אותם במסגרת הקהילה. החברים בכל קהילה גרו בקרבת מקום. 

הקהילות נמשכו לירושלים מכל מיני סיבות: הלימודים באוניברסיטה, הפעילות הסטודנטיאלית בתוך הקהילה, האפשרות של צעירים חילוניים לחיות בתוך עיר דתית במהותה. האיש המרכזי שיצר את הקשרים בין הקהילות היה בן אראלי בן קיבוץ עין גדי ובוגר המחזור הראשון של מכינת רבין. בן אראלי הקים את עמותת רוח חדשה, שאיגדה את הקהילות. בשנים הראשונות נדדו הקבוצות מנווה יעקב למוסררה, ועם הקמת המכינה הקדם-צבאית בקריית יובל, התקבצו כל הקהילות בשכונת קריית יובל, כשכל קהילה שומרת על המסגרת שלה. 

המכינה הקדם-צבאית החילונית, שהוקמה תוך שלושה חודשים מרגע קבלת ההחלטה, הייתה המשימה החשובה ביותר של חמש הקהילות. כמאה חברי קהילה פעלו בו זמנית כדי להקים את המכינה, לקבוע את אופייה ולבנות את המסגרת הארגונית. הרוח החיה בהקמה ובניהול של המכינה היא יעל דומב, שהגיעה לירושלים כסטודנטית, הצטרפה לקהילת אלומה, והצליחה לגייס את כולנו להקמת המכינה החדשה. ראינו לנגד עינינו את המכינה שהוקמה בבית ישראל, ואת תרומתה החשובה להתפתחות הקיבוץ בבית ישראל. במבט מהצד על הקהילות השונות, אחד הקווים המרכזיים הוא מגוון העיסוקים הרחב של חברי הקהילה; יש ביניהם מדענים, אנשי היי-טק, בעלי מקצועות חופשיים ומחנכים. וכל אחד מתפרנס בתחום התמחותו. אבל במחשבה הרעיונית יש הומוגניות רבה. במידה רבה נכון להגדיר את מרבית חברי הקהילות כבעלי אוריינטציה של שמאל חברתי חילוני.

קריית יובל היא שכונה מאוד פלורליסטית, מוצאים בה את כול הגוונים של החברה הישראלית. היא מונה כעשרים וחמישה אלף תושבים, ואפשר לומר שיש בשכונה כחמישה-עשר אלף תושבים שנזקקים לשירותי רווחה. שלושה רחובות בולטים בעוניים: ברזיל, אולסוונגר ושטרן. לא במקרה המכינה ממוקמת ברחוב ברזיל, אנחנו חלק אינטגרלי מהשכונה, אין בנו שמץ של פטרונות, כל הפעילות שלנו נעשית דרך המִנהל הקהילתי, שהוא גוף עירוני חזק, פעיל ומשפיע. המתנ"ס בשכונה הוא מרכז חברתי לפעילות מגוונת שנותנת לאוכלוסייה ערך מוסף. 

אחד הדברים המעניינים בשכונה הוא זה שבשקלול ההצבעה לכנסת מצאנו שההצבעה בקריית יובל היא מדגם של התוצאה הארצית, בשונה משכונות אחרות בירושלים שהתושבים שלהן מצביעים באחוזים גבוהים למפלגות הימין ולרשימות החרדיות. בסמוך לרחובות של אוכלוסיית מצוקה, יש רחובות שבהם גרים מרצים באוניברסיטה, בעלי מקצועות חופשיים, עולים ותיקים מצפון אפריקה, עולים מאתיופיה ומברית המועצות לשעבר. מיקרו-קוסמוס של החברה הישראלית. ברחוב הציונות מעל רחוב ברזיל מתגוררים תושבים שעובדים במנהל הציבורי, במשרדי הממשלה והעירייה. הקהילות בשכונה פועלות בשיתוף פעולה מלא עם כל האנשים האלה.

המנהל הקהילתי הקים פעוטונים בשכונה, ויש פעוטון אחד שמתנהל ברוח הקהילות. אנחנו במודע לא מספקים שרותי רווחה, אלא פועלים עם הממסד העירוני. כל יוזמה שלנו לפעילות חינוכית וחברתית מתנהלת דרך המִנהל הקהילתי. מועדון הנוער וגם המכינה, סמוכים לשולחנו של המִנהל, שמספק סיוע תקציבי וארגוני. 

ראוי לציין שקריית יובל היא השכונה היחידה בירושלים שיש בה צמיחה דמוגרפית. התהליך שעובר על השכונה בשנים האחרונות, יוצר אבן שואבת לצעירים, שמוצאים כאן חברה צעירה תוססת ומעורבת. חמש הקהילות נותנות משקל סגולי מיוחד לשיח שמתנהל בין צעירים, שנמצאים בתהליך של הקמת משפחה ובניית בית. עשר משפחות רכשו בתים, בעיקר ברחוב הציונות, ומשפחות נוספות קונות דירות באמצעות קבוצת רכישה.

על אף הקשר ההדוק בין הקהילות השונות, כולל קשרים עם קהילות נוספות כמו קמה בבאר שבע, אנחנו לא מגדירים את עצמנו כתנועה או כמפלגה, ולא מחברים תקנונים והגדרות שעלולים להגביל את חופש המחשבה והמעשה. כל חבר רשאי להשתייך לכל גוף פוליטי או ציבורי לפי בחירתו, כהחלטה אישית שאינה מחייבת את הקהילה. עם זאת חשובה לנו הסולידריות החברתית, ולרובנו יש השקפת עולם דומה, שמאפשרת פלורליזם רעיוני. אנחנו מחפשים כל הזמן את המכנה המשותף שנותן מרחב לחופש בחירה אישי לצד השיתוף הקבוצתי".

 

אסתי קירמאייר – קריית יובל, ירושלים 

"נולדתי בחיפה ואני בוגרת תנועת המחנות העולים. הגעתי לירושלים עם קבוצה של יוצאי נערן, קיבוץ שבוגרי המחנות העולים הקימו מחדש. בתחילת הדרך הקמנו קומונה, אחר כך שינינו את המסגרת לשותפות של משפחות על בסיס מודל כלכלי שיצרנו בעצמנו. כל יחיד או משפחה מפרישים סכום כסף למימון דירת מפגשים. הדירה הזאת היא המרחב הציבורי של הפעילות החברתית והפוליטית שלנו. בקבוצה שלנו יש שישה-עשר איש מתוכם חמש משפחות עם ילדים. רובנו גרים באותו בניין, רוב האנשים מהקבוצה הראשונה התחלפו.

אנחנו נפגשים פעם בשבוע לערב לימוד בנושאים שונים ומגוונים. מדי יום שישי אנחנו עורכים קבלת שבת, שרים ולומדים את פרשת השבוע. אחת לחודש יש לנו סמינר שישי-שבת עם תוכן מוגדר. בחגים מציינים את המסורת של כל חג: סדר פסח, תיקון שבועות, ליל העצמאות וכן הלאה. 

חברי הקבוצה משתתפים במחאה החברתית ובפעילויות אד-הוק, על עוולות בחברה הישראלית, או בהתייחסות ספציפית להתרחשויות בירושלים. יש לנו נציגים בוועד הפעולה של 'קריית יובל חופשית'. חברי הקבוצה היו שותפים בהחלטה שלי להתמודד בבחירות לכנסת. אנשים הקדישו מזמנם וסיפקו לי תמיכה כספית. וזאת לא הייתה הפעם הראשונה שחברים התגייסו למאבק ציבורי-פוליטי. התגייסנו גם למאבק המורים ולמאבק על תמלוגי הגז. 

הפעילות באה מתוך אמונה בדרך ומתוך מחויבות בין חברי הקבוצה. לא זכור לי מקרה שמישהו יזם איזושהי פעולה ולא אפשרנו לו לקדם אותה. אנחנו מתמודדים עם אתגר מרתק של חיים משותפים של משפחות ורווקים. 

יחד עם קבוצות אחרות יצרנו את מעגל הקבוצות – היה חשוב לנו להשתייך לתנועה גדולה יותר, לכנס יחדיו שותפים לרעיונות ולדרך. במעגל הקבוצות משתתפים גם הקיבוצים העירוניים הוותיקים: תמוז, מגוון, רוח חדשה, מפרש, קמה, הלום, טנא, אחריי, איילים. אחת לחצי שנה אנחנו עורכים כנס של כל חברי מעגל הקבוצות. בתוך הקבוצות עצמן יש דעות שונות כיצד לשמור על העצמאות של כל קבוצה, ובה-בעת למנף את הגוף המשותף. 

מעגל הקבוצות בנוי כמסגרת פדרטיבית, כל קבוצה מחליטה באופן עצמאי. אבל חשוב לשתף פעולה בנושאים שבהם יש הסכמה. לדוגמה בימים אלה מתקיים ויכוח בתוך השכונה על אופיו של גן ילדים. אנחנו דוגלים בחינוך שוויוני למען כל ילדי השכונה, ורואים בכך מחויבות שלנו למסגרת הקהילתית שבה אנחנו חיים. אבל יש בתוך הקבוצות גם בדלנים שאינם רוצים בקשר הדוק עם השכונה. 

אנחנו חשים צורך להשפיע על תהליכים מהותיים שמתרחשים בירושלים: ראשית אנחנו חושבים שצריך לשדרג את החינוך החילוני בירושלים, זה מאבק עקרוני ומשמעותי לדור החילוני הצעיר שרוצה חינוך טוב לילדיו. חשוב מאוד לקלוט מאות ואלפי משפחות חילוניות צעירות בירושלים, שבמשך שנים רבות הניסה את בניה- למרכז התרבות של הצעירים, בתל אביב. זהו צורך קיומי.

 

אנחנו מאמינים שלקהילות החברתיות בירושלים נועד תפקיד חשוב ומשמעותי בשינוי האווירה, ובהקמת חברה חילונית שמאמינה בערכי הדמוקרטיה ברוח תנועת העבודה.

 

יפעת קורן – קהילת קריית יובל ירושלים 

"גדלתי בקיבוץ דן ואחר כך בבית הלל, למדתי בבית הספר האזורי הר וגיא בקיבוץ דפנה. עם סיום הלימודים הצטרפתי, במסגרת שנת שירות למכינה קדם-צבאית, מכינת רבין בכפר מסריק. זאת הייתה שנה חווייתית של למידה רעיונית ופעילות קהילתית, במסגרת שמלמדת חיי שיתוף משימתיים. זוהי חוויה חברתית חזקה, רגשית, אידאולוגית ואינטימית, שסוחפת את כל החושים. במכינה התגבש בי הרצון להמשיך לחיות במסגרת קבוצתית, גם אחרי הצבא. 

אנחנו, קבוצה של בוגרי מכינת רבין, נשארנו בקשר. הקמנו את קהילת שחר ביקנעם. הייתי שם שנה שלאחריה טסתי לחו"ל לשנתיים. עם שובי לארץ הצטרפתי למכינת רבין כמדריכה. כעבור שנה עברתי לירושלים והצטרפתי לקהילת אלומה, שקבעה את משכנה בשכונת נווה יעקב. היו בקבוצה חמישה-עשר צעירים, חלקם בוגרי מכינת רבין ואחרים סטודנטים מהאוניברסיטה העברית, שהכירו מהצבא ומהמכינות הקדם-צבאיות. 

בשלב הזה התחלתי ללמוד באוניברסיטה מדע המדינה ומחשבת ישראל. היום אני לומדת לתואר שני במדיניות ציבורית, באוניברסיטת תל אביב. תוך כדי כך הצטרפתי לעמותת 'רוח חדשה' בירושלים, שנוסדה לפני עשר שנים על ידי אנשי עסקים ופעילי קהילה בירושלים, במטרה למנוע הגירה שלילית, בעיקר של אוכלוסיות צעירות, מירושלים. 'רוח חדשה' פיתחה מיזמים של צעירים, סייעה בהקמת קהילות צעירות וליוותה את תהליך הקמתן. היום יש התעניינות גדולה של צעירים בוגרי צבא, סטודנטים, בוגרי מכינות קדם-צבאיות, גם דתיים וגם חילונים, בהקמת קהילות בירושלים, בדומה לקהילות שהוקמו בקריית יובל. רוב הפונים רוצים להקים קהילות של צעירים חילוניים, עם מוטיבציה לעשות פרויקט חברתי בעיר. 

הקהילה שלנו היא מסגרת חברתית, רעיונית, רוחנית ותרבותית. אנחנו חיים בשכנות, נפגשים אחת לשבוע בדרך כלל בימי ראשון, לערב קהילה, שבו אנחנו משוחחים על החיים המשותפים שלנו. כל אחד מביא כיבוד. יש לנו גם ערבי שבת וחגים משותפים. 

אנחנו קהילה נודדת; חיינו שנתיים בנווה יעקב, אך השכונה עוברת תהליכי התחרדות שאינם מתאימים למעורבות שלנו. הספקנו לעשות שם שני פרויקטים: ילדודס, משחקייה לילדים בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי, שבאו לפעולות אחרי הלימודים. ומרכז העשרה לנערים, בעיקר עזרה בהכנת שיעורים. אחר כך עברנו למוסררה ושם הפעלנו גינה קהילתית יחד עם אמנים ירושלמים, ופתחנו קבוצת לימוד לנשים ושמה מזרח שמש. אבל גם במוסררה היה קשה להתחבר לאוכלוסייה המקומית, ולא נוצרה אינטגרציה עם בני גילנו. 

במקביל אלינו קמו קהילות נוספות שרובן התרכזו בקריית יובל. לכולנו היה ברור ששילוב ידיים יאפשר פעילויות משותפות, חשיבה משותפת ואפילו חיסכון בפעילות השוטפת, אף על פי שכל קהילה רצתה לשמור על עצמאות באורח החיים ובקבלת החלטות. הקמנו מועצה משותפת, שלכל קהילה יש בה שני נציגים. יחד בנינו והפעלנו את המכינה הקדם-צבאית. לצורך זה הקמנו עמותה שגייסה כספים וקבעה את התכנים. למכינה שלנו קראנו המכינה הירושלמית. עוד יסדנו את טנא ירושלמי שמאגד את חמש הקהילות. העמותה הוקמה לפני ארבע שנים, ביוזמת חמש הקהילות שחיות בקריית יובל. זהו גוף משפטי שאחראי על שני פרויקטים, המכינה הקדם-צבאית בקריית יובל, ותכנית זרעי-קיץ שמטרתה לערוך מדי שנה במשך חודש ימים סמינר לצעירים ללימוד רעיוני ופעילות חברתית. 

בהנהלה של טנא-ירושלמי יושבים נציגי חמש הקהילות. הפורום הבין-קהילתי מהווה את אספת העמותה שמתכנסת אחת לחודש לדיון בנושאי פיתוח ולהתוויית כיוון רעיוני. בין העמותות יש שותפות בגיוס כספים, בהקמת קהילות חדשות ובהפעלת בית מדרש בין-קהילתי. 

בימים אלה אנחנו משקיעים זמן רב ביצירת קהילה אקדמית צעירה, בשותפות עם גלית אהרן, פעילה חברתית נמרצת בשכונה. אנחנו מלווים יחדיו צעירים בני המקום, ממעמד חברתי-כלכלי נמוך ומכינים אותם לקראת לימודים אקדמיים.

בין הקהילות אין שותפות כלכלית, וגם בתוך הקהילות השותפות הכלכלית היא מינורית. יש קהילות שגובות מכל חבר חמישים שקל לחודש, כדי לאפשר את הפעילות התרבותית. חלק מהקהילות דנות היום בהצעה להפריש כספים לקרן לערבות הדדית, למקרה שמישהו יזדקק חלילה לסיוע רפואי, או לצורך אחר. אנחנו צעירים וטרם נת-נּו דעתנו על העתיד הרחוק.

מתגבשים אצלנו רעיונות להגדלת הפעילות החינוכית, כמו לפתוח סמינר אלול, חודש למידה מרוכז לצעירים מכל הארץ, בדומה לפעילות של עין פרת. אני אישית פועלת בצוות ניהול אסטרטגי למכינה הקדם-צבאית. לא כל החברים בוועד המנהל של הקהילה הם נציגים של הקהילות. חשוב לנו לערב את הסביבה מחוץ לקהילות. אנחנו עורכים בשכונה טקס נטיעות בט"ו בשבט, ותהלוכת פורים. אנחנו לא זרים בשכונה, אך גם לא נתפסים כפטרונים. במסגרת ה'טנא', אנחנו עוסקים בארבעה תחומים: תעסוקה – כדי לאפשר לסטודנטים להשתלב בעבודה; דיור – מחפשים פתרונות דיור במסגרת קבוצות רכישה; אמנות ותרבות – סיוע לאמנים צעירים להשתלב בירושלים, ולקיים אירועי תרבות משותפים. התחום הרביעי הוא קהילות צעירים – לעזור לקהילות לצמוח, להתייצב ולהתבסס בעיר, ולגייס כספים לפרויקטים.

החיים כאן מאוד אינטנסיביים, במעגלים מגוונים: הבטחת הקיום האישי, הרחבת המשפחה, דאגה למגורים, מינוף הפרויקטים הקהילתיים, בתוכם המכינה הקדם-צבאית שתובעת משאבים רבים, כלכליים, ארגוניים ורעיוניים; ובתוך כך תפקידנו המיוחד לשדרג את השכונה יחד עם התושבים. אנחנו פועלים ללא לאות לשכנע בוגרי מכינות קדם-צבאיות מכל הארץ להצטרף לשכונה, והפכנו לאבן שואבת לסטודנטים מהאוניברסיטה העברית. העירייה תומכת ומפרגנת. קריית יובל הפכה לחלון הראווה של העירייה במה שקשור לקליטת צעירים ולדינמיות קהילתית".

 

ביקור מזדמן בקהילות 

כאילו לא עברו יובלות מאז ייסוד דגניה, כאילו א"ד גורדון עזב רק לרגע את הטורייה ותיכף ישוב. הקבוצה השיתופית עושה קאמבק, מעודכנת ועכשווית יותר מאי-פעם. נראה הדבר שהתכנסות תחת סכך כלכלי ואידאולוגי הפכה עבור 14,000 ישראלים לדרך חיים מיוחדת, שמעניקה להם גם איכות חיים וגם קהילה תומכת. הם המירו את העבודה החקלאית הקשה בעבודה חינוכית בפריפריה ובשכונות של הערים הגדולות. אין להם תקנונים, וחייהם מתנהלים בשיח מתמיד שבאמצעותו הם בונים את אורח חייהם.

יחידים ומשפחות, צעירים לפני צבא, בשנת שירות ובמכינות קדם-צבאיות וחיילים משוחררים שהשירות הצבאי לא פגע בלהט הסוציאליסטי שלהם, גרעיני נח"ל ועולים חדשים, אלו הן חלק מהקבוצות שבחרו במשפחה מורחבת שבה התינוקות גדלים יחד והוריהם קונים בסופר עם כרטיס אשראי קבוצתי.

אנטון מרקס מקיבוץ משעול שהוא הרכז של שולחן הקומונות הבינלאומי (פורום של נציגי קומונות מכל העולם), אומר: "תמיד היינו אימפריה של קומונות, שהשפיעה מאוד על התפתחות המדינה. הקיבוץ בישראל היה תמיד מכוון לקבלת אחריות על גורל המדינה. בעבר באמצעות עבודה חקלאית והגנה, והיום בעשייה חינוכית-חברתית".

אין צורך במחקרים מדעיים כדי לדעת שאם אתה חי עם אנשים שבחרת, ואתה עושה משהו שאתה מאמין בו, חזקה עליך שתהיה אדם מאושר יותר. בסיוריי מצאתי אנשים מאושרים, שמצאו שיטה להתגבר על המשכנתא המעצבנת, ועל השחיקה בעבודה, ולמצוא חברים שהם יותר ממשפחה.

 

באר שבע

ימים רבים כִּת-ּתִּי את רגליי בין הקהילות השונות; ברובן התקבלתי במאור פנים ובתחושה שהתיעוד של חייהן חשוב להן כחלק מהצורך להפיץ את דבר קיומן. האנשים האלה לא הגיעו לבית שמש, לשדרות, לבאר שבע, לקריית יובל, לשכונת הדר בחיפה ולקריית שלום בתל אביב, כי קראו להם. ההפך הוא הנכון. פעמים רבות קנטרו אותם על כניסתם ללב שכונה שהתרגלה לנורמות של "חיים בזבל", ואינה מבינה למה ה"עב"מים" הללו נכנסו לחייה. 

האמת ניתנה להיאמר, בכל פעם שהגעתי לתוך העוני של שכונה ד' בבאר שבע, לרחוב ברזיל בקריית יובל, לרחובות המוזנחים בשכונת שפירא או קריית שלום בתל אביב, לא הבנתי איך קרה הדבר שהצעירים המשימתיים הללו בחרו להקים משפחות במקומות האלה. 

כשהגיעו ראשוני רביבים לקעת-מקבולה, להתיישב בלב המדבר הצחיח, הם ידעו שהמוסדות הלאומיים שלחו אותם לשם כדי לתקוע את היתד הראשונה של המדינה שבדרך. זאת הייתה חלוציות הרואית במלוא מובן המילה. והיהודים שחיו בתל אביב, בחיפה או בירושלים התפעלו והתלהבו מהצעירים האלה שהתיישבו בנגב.

ספק אם ההורים החלוצים נתנו את ברכת הדרך לבניהם או לנכדיהם שהלכו להקים קיבוץ עירוני, או קהילה חברתית בלב שכונת מצוקה. למרביתם זה נראה מסע הזוי. יש להניח שחלק מההורים והסבים חוו בעצמם את הניסיון של ההתיישבות החלוצית, וידעו שלא רבים מבוגרי ההכשרות של טרם מדינה החזיקו מעמד בקיבוצים שהקימו. למרות ההילה שאפפה אותם והערכה למעשיהם, הם עברו במשך שנים ממשבר למשבר. היום, רוב הקהילות והקומונות למיניהן טרם עברו את העשור הראשון לחייהן המשותפים. הן חיות עדיין בשלב ההוכחה שתבנית חייהן מוצקה ואיתנה דיה להתמודד עם בעיות של קיום כלכלי, חברתי ואידאולוגי.

מנקודת מבטי הסובייקטיבית, ראיתי שהקיום המשותף מעורר יותר סימני שאלה מאשר סימני קריאה. עדיין לא סקרתי את הקהילות התורניות, במקום שהכלל "עשה לך רב" מאפשר להן לקבל הנחיות ולהתלבט פחות. למרבה הפלא מסתבר כי גם בחלק מתנועות הנוער יש תופעה של רב חילוני שעל פיו יישק דבר. 

דווקא הקהילות ששומרות על אוטונומיה מחשבתית וחברתית, בלי לקבל מרות של תנועה, הן אלה שמאפשרות ליחיד לבטא את מרב כישרונותיו, למצות את יכולותיו המקצועיות ומהמקום הזה להביא את תרומתו לקהילה. בקהילות האלה יש יותר פתיחות, שמחת חיים, ורצון משותף לתרום לקהילה, לא כתכתיב, אלא כמחויבות אישית.

עניין מיוחד מצאתי בהבדל בין קהילות שמבוססות על משפחות עם ילדים, ובין קומונות שמורכבות מבודדים שעברו את גיל שלושים וטרם הקימו משפחות. למשל הקומונה של דרור ישראל שישבה בשכונה ד' בבאר שבע. זו הייתה קומונה של צעירים באמצע שנות העשרים לחייהם, שהתפצלו לשתי קבוצות, בשל הבדלים תפיסתיים-אידאולוגיים בין החברים. חבורה אחת הקימה את קהילת קמה, ורוב חבריה שהיו רווקים הקימו משפחות ונולדו להם ילדים רבים. החצי השני שנשאר בדרור ישראל עבר לראשון לציון. שם מרבית החברים נותרו רווקים ונטולי ילדים.

חשוב להדגיש שכאשר משוחחים עם חברי הקיבוצים העירוניים בשדרות ובבית שמש, הם מדברים בגילוי לב על לא מעט משברים שצצים בחיי הקיבוץ, בעיקר בשאלות השותפות הכלכלית. עם זאת הם מדגישים שהרצון לחיות ביחד ולציין במשותף את החגים וימי ההולדת, בעיקר סביב הילדים, מעניק להם את הכוח להמשיך על אף חילוקי הדעות.

לא קיבלתי עליי לחלק ציונים. אני כחבר קיבוץ יודע עד כמה קשה לקיים קהילה משותפת, או קהילה משתנה. אך אחרי יותר ממאה שנות קיומה של התנועה הקיבוצית, ניתן ללמוד משהו משגיאות העבר. היום אפשר לומר בוודאות שמוכרחים למצוא את שביל הזהב בין החיים המשותפים לבין החופש של הפרט לקבל החלטות בנוגע לעצמו ולמשפחתו.

מאחר שאנחנו נמצאים עכשיו בבאר שבע, ניסיתי למפות את פיזור הקהילות בעירו של אברהם אבינו, שהיה כנראה גם אבי הקהילה הראשונה. ברחבי העיר פזורות קהילות רבות, שהיעד המשותף שלהן הוא להתיישב דווקא בעיר באר שבע ולגלות מעורבות חברתית בחיי העיר. כל אחת מהקהילות שומרת על אורח חיים ייחודי המושתת על תפיסות וערכים משותפים. במקביל לעשייה הדינמית בתוך הקהילות, הצעירים האלה מחזקים את העיר באמצעות יוזמות חברתיות מקוריות.

קהילות הצעירים מהוות משאב עירוני חשוב: הן תורמות למיתוג העיר כאטרקטיבית לצעירים ומשמשות מקור השראה לפעילים לשינוי חברתי. הן מייצרות שותפויות תלת-מגזריות בחינוך, בכלכלה ובתעסוקה ויוצרות מוקד של עניין תרבותי וחברתי בעיר.

במקום לספר על הקהילות, מצאתי דברים שחברי הקהילות כתבו על חייהם. כך, למשל, כתבה מיכל אהרוני בהבאר (ביטאון אגודת הסטודנטים בבאר שבע): "תחום המעורבות החברתית אינו זר לסטודנטים בבאר שבע, אך הבחירה לחיות בתוך קהילה היא תופעה שהשתרשה בעשר השנים האחרונות. כמה צעירים בקרבנו החליטו להשפיע על התפתחות השכונה על ידי יצירת קהילה בתוך השכונה. זוהי חבורה חדורת מוטיבציה של אנשים מעוררי השראה ואוהבים מאוד את הבית שנקרא באר שבע".

אחד המקומות שמספקים השראה לקהילות הוא רחוב רינגלבלום בשכונה ד' מזרח, שהפך בשנים האחרונות לרחוב קסום שבולט בצבעוניותו בנוף החד-גוני שמסביב. בין מקומות הפנאי, שוכנת מסעדת קפה רינגלבלום, המופעלת על ידי בני נוער בסיכון שמוצאים בה אפשרות לרכוש מקצוע ולקבל שכר הולם. הקמת המסעדה היא יוזמה של חברי קהילת קמה.

מיכל ממשיכה ומספרת: לפני עשר שנים מצאו שלושים חברי הקהילה, היום בני שלושים פלוס, את ביתם החדש בשכונה ד' מזרח. מלאי רצון להפעיל השפעה חברתית, הם התיישבו בבניין משותף, "בית הקהילה".

החלטות קבוצתיות בנושאים אישיים יכולות להעיק על רבים מאתנו, אבל חברי קהילת קמה תופסים את חיי הקהילה כערך מרכזי, שמכוחו הם מקבלים עליהם אחריות קבוצתית ומפתחים רצון לחולל שינוי חברתי. מטרתם, כהגדרתה של נעמי, היא: "להעצים את התושבים כדי לייצר שינוי חברתי בנגב". וכאן השינוי החברתי צומח בשכונה, בעזרת כושר היצירה של החברים. רבים ודאי מכירים את קולנוע הרכבת, שצובע אחת לכמה ערבים את קיר הרכבת בשכונה בצבעי טכניקולור, ותושבי השכונה, וכל אוהבי הפופקורן, מגיעים לצפות שם בסרטים תחת כיפת השמים. בקרבת מקום פועלת גינה קהילתית, ירוקה וממחזרת, ולצדה חנות יד שנייה רובשקה, הפתוחה כל ערב ומזמינה כל מי שרוצה לרכוש ולתרום בגדים. נוסף לכך הקימו חברי הקהילה מרפאה חדשה לטיפולים אלטרנטיביים.

בשיחותיי עם אור, גיל, גילי, אבנר, אסתי, בלה, הילה, עידו, ואחרים, מצאתי אנשים ערכיים, נחושים, חדורי-מוטיבציה שאינם מפחדים משום משימה שמוטלת עליהם. לרובם יש כבר משפחות עם ילדים, מה שמטיל עליהם בראש ובראשונה אחריות פרטית רבת משמעות. הם עברו את שלב ההרפתקנות האישית, חלקם כבר יודעים מה יהיה מסלול החיים שלהם, וחלקם נמצאים בשלב היציקה של תבנית החיים.

הם עושים מעשה שהרוב המכריע של החברה הישראלית אינו עושה. רוב הישראלים אינם מוכנים או אינם רוצים לחלוק את חייהם עם אחרים. האנשים האלה הם חלוצים אמיתיים בעולם אינדיווידואליסטי.

ביקרתי בקהילת קמה, כדי להתרשם מקהילה שיש בה מאפיינים רבי-פנים, משהו דומה לקיבוץ שיתופי, אך עם מרכיב דומיננטי של חופש בחירה של הפרט. התרשמתי מהחשיבה העצמאית ומהיכולת לפתח מערכת שמתאימה לאופי המיוחד של מרכיבי הקהילה. רובם בוגרי תנועת דרור ישראל, או כפי שהם מכנים זאת: "נפגעי הנוע"ל" (הנוע"ל – הנוער העובד והלומד). ואף על פי כן, חלק מרוח העשייה החברתית הם ספגו בתנועת הנוער. נגה ואילן אמרו לנו: "אנחנו בוגרי הנוער העובד וכמו שקרה לרבים מחברינו, הבכירים בתנועה לא ידעו להכיל אותנו, זה היה בית שבעט החוצה כל מי שהיו לו השגות על ההתנהלות של מנהיגות התנועה. התנועה הזאת הייתה מאוד חשובה בשבילנו, ולכן העזיבה הייתה מלווה בצער ובכעס.

אנחנו חיים ביחד יותר מעשר שנים. עדיין לא סיימנו לעצב את הקהילה, יש לנו כל הזמן דיונים על רמת השותפות והמחויבות ההדדית. אחת השאלות המרכזיות שמעסיקות אותנו היא הדיור המשותף. כשגרנו בשכונה ד' שילמנו 1400 שקל לחודש שכר דירה, בשכונת רמות אנחנו משלמים 3200 שקל. זה עול כבד, בעיקר בתקופה שהמשפחות גדלות וההוצאות גדלות בהתאם. חוץ מזה אנחנו צריכים לממן אחזקת דירה נוספת לפעילות הקהילתית.

החיים שלנו כקהילה בנויים על רעיון משותף. אנחנו מכירים את המצוקה של משפחות רבות בחברה הישראלית, ואנחנו כזוג צעיר שעובד קשה לפרנסתו שותפים לאותם קשיים. יש לנו רצון משותף לבנות חברה צודקת. כל פעולתנו בקיץ 2011, בעת המחאה החברתית, הייתה ביטוי לרצון המשותף לבנות סולידריות חברתית. רוב הציבור מבכה את חוסר הצדק החברתי, אך רק מעטים מוכנים להתגייסות פעילה לשינוי המצב.

זאת הבחירה שלנו, למרות שלכל אחד מאתנו היו אפשרויות לחיות חיים קלים יותר, בחרנו בדרך הייחודית שלנו, לפעול בצוותא למען שינוי פני החברה. כולנו מודעים לעובדה, שאין לנו גב תנועתי, או פילנתרופי. כבוגרי תנועה מאוכזבים, העדפנו את העצמאות שלנו, על פני השתייכות לגוף גדול, או חבירה לבעלי הון, שיקבעו לנו מה מותר ומה אסור. כולנו שלמים עם בחירתנו וגם מצליחים לקיים מערכת משפיעה ומשמעותית. אין לנו עזרה מהמדינה או מהמערכת המוניציפאלית. בשעה שהמוסדות התורניים נהנים מכספים רבים, יש להם בית כנסת שהמדינה בונה להם, והם פועלים בתוך מתנ"סים, אנחנו מקימים הכול במו ידינו, ותוך כדי כך בודקים היטב את תחומי הפעולה שלנו כדי לפעול רק במקומות שיש לנו יכולות לבצע את המשימות שקיבלנו עלינו.

יש לנו מעורבות גדולה בתחום החינוך. אנחנו מפעילים גן דו-לשוני בעברית וערבית של עמותת 'הגר'. בגן שלנו מתקיים מפגש מרתק של משפחות יהודיות ממעמד הביניים עם משפחות ערביות בעלות יכולת. זאת לא פילנתרופיה יהודית לטובת משפחות ערביות, אלא שותפות אמיתית".

באשר לפעילות הקהילה בתחום החינוך, מוסיף עידו, אף הוא מהקבוצה המייסדת: "הקמנו פעוטון קואופרטיבי עם הורי השכונה שיש להם ילדים בגיל הרך. שיפצנו יחד אתם מבנה והתאמנו אותו לפעוטון. ההורים משתתפים בתשלום לאחזקת המבנה, לגננת ולסייעת. בקואופרטיב הזה יש עשרים ושתיים משפחות, שמנהלות יחד אתנו שיח חינוכי מתמיד, הן חלק מהמעגל הקהילתי ומחויבות להיות חלק מההסכמות של כולנו. ביחד הובלנו את 'מחאת העגלות' בזמן המחאה החברתית. הם שותפים לפנייה שלנו לעירייה לאשר רישום על-אזורי לפעוטון ולגן. בגן מתחנכים עשרים ושבעה ילדים. זה גן ייחודי, בלי טלוויזיה, שונה באופיו מגנים במערכת החינוך הרגילה".

מבט נוסף קיבלנו מאורי כרמל, שמשלב את שייכותו לקהילת קמה עם עבודתו בבינה,[1] שילוב שמאפשר לו לפתח את נושא הקהילות. אורי מספר על עצמו: "הבסיסים הקהילתיים שלי הם מבית ההורים בקורינטוס בארגנטינה. זאת הייתה קהילה מאוד פעילה שרוב חבריה עלו לארץ. אני שילבתי בנעוריי את הלימודים במסגרת כללית עם הלימודים בבית ספר יהודי.

'עשינו עלייה' לאשדוד, שם הייתי בן בית אצל אילן גילון (חבר כנסת מטעם מר"צ), שעיצב את השקפת עולמי הסוציאל-דמוקרטית. מאז אני בקשר אתו, ובימים אלה אני שותף, יחד עם חבריי, למאבק ציבורי שאילן גילון מוביל להחזרת קצבאות הילדים.

המשך הפרק בספר המלא