במחוזות טרופיים נוגים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
במחוזות טרופיים נוגים

במחוזות טרופיים נוגים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: קולט בוטנר
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: מאי 2015
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 437 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 17 דק'

תקציר

תוגות טרופיות הוא ציון דרך מיוחד בפועלו המחקרי המסועף של האנתרופולוג והוגה הדעות הצרפתי קלוד-לוי סטרוס (2009-1908), שבו השתלבו התפתחויות חדשניות בבלשנות וניתוחים סטרוקטורליסטיים פורצי-דרך עם פילוס נתיבים חדשים בתחום האנתרופולוגיה החברתית. לוי-סטרוס חיבר עשרות ספרים ומאמרים מכוננים על יחסי שארוּת, על החשיבה הדתית ועל המיתולוגיה הילידית, אך תוגות טרופיות מציין את התרחבות כתיבתו לתחום הספרות העיונית שהיא גם בגדר ספרות יפה: בספר זה מתמזגים זכרונות אוטוביוגרפיים עם ספרות מסעות, אתנוגרפיה עם פילוסופיה, תיעוד אתנוגרפי עם תיאורים פיוטיים מרתקים. הוא מוליך את הקורא דרך שנות חייו המוקדמות של המחבר בפריז ובמחוזותיה הכפריים של צרפת אל מחקרי השדה שלו בלב-לבה של ברזיל, מדלג מן העבר להווה ומן ההווה לעבר בכתיבה בנוסח זרם התודעה – מצרפת לתת-היבשת הודו, לארצות הברית ולאמריקה הלטינית וחוזר חלילה. כל אלה מלוּוים בעשרות רבות של שרטוטים ותצלומים אותנטיים, המובאים כאן מן המהדורה הראשונה של הספר (1955).
תוגות טרופיות, שהתחבר בקדחתנות ובקצב מדהים, תוך משחק-גומלין פּרוּסטיאני בין זיכרון לאירוע, בין תחושות לרעיונות, היה לאחת היצירות הקלאסיות של המאה העשרים. סוזן זונטג ראתה בו את "אחד הספרים הגדולים של המאה", ובצרפת השוו אותו ליצירותיהם של מונטסקיה, שַטובריאן וז'יד, סרוונטס וקונרד. לוי-סטרוס עצמו השווה את מבנהו לקולאז' של יצירת אמנות, או לאופרה עם רצ'יטטיבים, אַריות ופרקי ביניים לתזמורת, אך יש לציין כי מכלול החומרים גובש בו למִקשה אחת בקולו הייחודי של לוי-סטרוס, ויצר בסופו של דבר פֶּרסונה ברורה ועקבית – דיוקן עצמי של אנתרופולוג הנחלץ לבחון את גבולות ההתנסות האנושית, תוך שהוא בוחן על רקע הווייתו האירופית את התוגות האופפות את הארצות הטרופיות.

פרק ראשון

פתח דבר
 
מאת
פטריק וילקן
 
לאורך כל הקריירה האקדמית שלו בנה האנתרופולוג הצרפתי קלוד לוי-סטרוס גוף מחקרים מאתגר ומקורי להפליא. תוך שילוב התפתחויות בבלשנות עם תחום האנתרופולוגיה החברתית, שהחל להתבסס באותם ימים, כתב למעלה מתריסר ספרים על יחסי שארוּת, על החשיבה הדתית ועל המיתולוגיה הילידית באמריקה הדרומית – רבים מהם גדושים ודחוסים ובלתי נגישים לציבור הרחב. תוגות טרופיות הוא יוצא דופן מבחינה זו. ספר זה, שראה אור בשנת 1955, כאשר היה לוי-סטרוס בגיל העמידה אך עדיין לא יצא שמו לתהילה, היה עֵד להתרחבות פעילותו האינטלקטואלית לְמה שמוגדר כיום כספרות עיון שהיא בגדר ספרות יפה. בספר מתמזגים זיכרונות אוטוביוגרפיים עם ספרות מסעות, אתנוגרפיה עם פילוסופיה, והוא מוליך את הקורא דרך שנות חייו המוקדמות של המחבר בפריז ובסאו פאולו אל תיאורים ליריים של מחקרי השדה שלו בלב-לבה של ברזיל. לגבי אינטלקטואל שנודע בהסתגרותו היה הספר אינטימי להפתיע; הרבה יותר ממחקריו האקדמיים עתיד היה תוגות טרופיות לגלם את האיש ואת רעיונותיו כאשר דרך כוכבו לראשונה בשנות השישים למאה העשרים.
 
תוגות טרופיות היה ליצירה קלאסית של אמצע המאה העשרים. בשנות השישים המוקדמות כינתה אותו סוזן זונטג "אחד הספרים הגדולים של המאה שלנו";י[2] בשנות התשעים כלל ה-Times Literary Supplement את תוגות טרופיות ברשימת מאה הספרים המשפיעים ביותר שראו אור מאז מלחמת העולם השנייה. בצרפת השוו אותו ליצירותיהם של מונטסקיה, שַטובריאן וז'יד. אך מבחינות רבות התמזל מזלנו שהספר בכלל ראה אור. הוא התחבר בחיפזון בתקופה של שפל בקריירה האקדמית של קלוד לוי-סטרוס, ברגע מסוים בחייו שבו חברו יחדיו התשוקה לכתוב, שעת הכושר והסטת המרחב האינטלקטואלי שלו, שהוקדש עד אז בעיקר למחקר ולניתוחים סטרוקטורליסטיים, לתחום הספרותי.
 
את תחילותיו של ספר זה אפשר לראות במוצאו ובנסיבות חייו הייחודיות של לוי-סטרוס, שהקנו לו דריסת רגל במסורות האקדמיות, הספרותיות והאמנותיות של ראשית המאה העשרים. קלוד לוי-סטרוס נולד ב-1908 בבריסל, שם שהה ריימון אביו, צייר דיוקנאות במקצועו, לרגל עבודתו. קלוד גדל כבן יחיד למשפחה יהודית חילונית בדירה ברחוב פּוּסֶן שברובע השישה-עשר היוקרתי של פריז, מוקף בכַּני הציור, שפופרות הצבע, העפרונות הצבעוניים וציוד הצילום של אביו. בדירה זו, ששימשה גם כאַטֶליֶה ורבים מן האמנים ידידי אביו פקדו אותה, התעצבה אישיותו האינטלקטואלית של הנער. אביו נהג לקחת אותו לאופרה, לראות את האופרות של וגנר; הם היו שומעים קונצרטים של מוסיקה קלאסית באולם שאטֶלֶה ומשוטטים שעות רבות במוזיאון הלובר. בשנות העשרה שלו הוקסם לוי-סטרוס מן האמנות המודרניסטית, עלה לרגל לגלריה של רוזנברג ברחוב לָה בּוֹאֶטי, לראות את יצירותיו האחרונות של פיקסו, וצפה בהצגת הבלט האוונגרדי של סטרווינסקי, החתונה.
 
לחינוך אמנותי זה התווספו לימודים אקדמיים בתחומי הפילוסופיה והמשפטים בסורבון, שלוי-סטרוס מותח עליהם ביקורת בתוגות טרופיות כתרגילים עֲקָרים בשינון טקסטים וכאקרובטיקה אינטלקטואלית. הוא ניגש לבחינות ההסמכה (agrégation) הקשות והתחרותיות ועבר אותן בפעם הראשונה – הישג הראוי לציון. במלאת לו עשרים ושש נישא לדינה דרייפוס, אף היא מוסמכת לפילוסופיה, והיה למורה בליצֵיאונים בכמה ערי שדה, תחילה במוֹן-דה-מַרסאן ואחר כך בפּיקַרדי. אבל עד מהרה חש את חוסר התוחלת שבמצבו והחל לחפש לו מוצא ממנו. בעודו משתעשע ברעיון להתמחות באתנולוגיה (אנתרופולוגיה) – תחום שהיה אז בחיתוליו בצרפת – הוצעה לו, בסתיו 1934, קתדרה בסוציולוגיה באוניברסיטת סאו פאולו שנוסדה זה לא כבר. מסאו פאולו, שאותה כינה "שיקגו הטרופית", יצאו לוי-סטרוס ואשתו למחקרי השדה הנודעים שלהם, שעליהם סיפר מאוחר יותר בתוגות טרופיות. הראשון שבהם היה מסע קצר למערב ברזיל, אל החבל שנקרא אז מדינת מאטוֹ גרוֹסוֹ, שם התוודע אל בני הקַדוּבֶאוֹ ואל בני הבּוֹרוֹרוֹ; השני, מסע ממושך הרבה יותר אל השטחים שמצפון למאטו גרוסו דאז, הביא אותם אל בני הנַמבּיקווארָה הנוודים- למחצה ואל קבוצות ילידים אחרות, בעת שעשתה המשלחת את דרכה לאורך קו טלגרף נטוש בסבך השיחים המתנשא מעל לאגן האמזונס.
 
בעשור הבא, שבו כיהן כפרופסור ב-New School of Social Research בניו יורק כחוקר שנמלט מאירופה הנאצית, גיבש לוי-סטרוס את רעיונותיו. בניו יורק פגש גולה עמית, הבלשן הרוסי רומן יאקובסון, ופיתח את תיאוריות הסטרוקטורליזם שלו, שהיו חלוציות ופורצות דרך. בבקרים שבילה בספרייה הציבורית של ניו יורק צבר חומר לתיזת הדוקטורט שלו ולספרו הראשון, מבני היסוד של יחסי השארוּת (Les Structures élémentaires de la parenté) – פרשנות מונומנטלית של אחד ההיבטים החשובים באנתרופולוגיה.
 
בעודו בונה את המוניטין שלו כחוקר לא זנח את זיקתו האמנותית והספרותית, וכמה פעמים בראשית הקריירה המדעית שלו שלח את ידו בכתיבת ספרות יפה. בתוגות טרופיות הוא מספר שבעת הפוגה במחקר השדה שלו ניסה לכתוב מחזה – האלהתו של אוגוסטוס – על פני צידם השני של דפי הרשימות שערך בעת היותו חוקר בשטח, ואף מביא את תיאור העלילה; כמו כן הוא מצטט קטעים מתוך השירים שחיבר, ושהזדמזמו בראשו בעודנו משוטט ביערות הגשם של האמזונס. עם שובו לצרפת בראשית 1939, כאשר התחיל לקטלג את שלל החומרים האתנוגרפיים – חלילי הילידים (שנושפים בהם מנחירי האף), כלי החרס והרעשנים המעוטרים – שליקט במחקריו בפנים הארץ בברזיל, החל לוי- סטרוס לחבר רומן בנוסח "דמוי-ג'וזף-קונרד". את ההשראה לכתיבתו שאב ממאמר שהתפרסם באחד העיתונים, ועלילתו (בקווים כלליים) היתה אמורה להתנהל כך: חבורת פליטים מגיעה, לאחר הפלגה בספינה רעועה, לאחד מאיי האוקיינוס השקט ומשמיעה שם באוזני הילידים, באמצעות תקליט מעל גבי פטפון, מסר כוזב, המיועד להוליך אותם שולל ולשכנעם שהאֵלים שלהם עומדים לחזור אליהם מן העולם שבו הם שוכנים. לוי-סטרוס זנח אמנם את הרעיון לכתוב את הרומן הזה, אך עקבותיו ניכרים בספר שלפנינו. הרומן היה אמור להיקרא תוגות טרופיות, ותיאור פיוטי מדוקדק של שקיעת השמש, שנכתב בדרך לברזיל, שולב בפרק השביעי שלו. לוי-סטרוס עצמו סיפר לימים כי נטש את הרומן לאחר שכתב 50 עמודים "מפני שהיתה זו יצירה גרועה", אך ייתכן שהיו לכך סיבות אחרות.י[3] נראה ששאיפתו להתקדם באקדמיה הצרפתית השמרנית היא שמנעה אותו מלפַתח את הצדדים הספרותיים הטהורים שבו. רק מהפך בלתי צפוי – גם אישי וגם מקצועי – בנסיבות חייו יצר את שעת הכושר להביא לכלל ביטוי את נטייתו הספרותית באורך של ספר מלא.
 
עם שובו לצרפת בשלהי שנות הארבעים נדמה היה שכוכבו של לוי-סטרוס דרך בתחום האקדמי. אף על פי שהתקדמותו במערכת ההשכלה הגבוהה בצרפת נקטעה עקב שהיותיו הממושכות בברזיל ובארצות הברית, מכל מקום הוא היה מוצע, זמן קצר לאחר שובו לפריז, כמועמד לחברוּת ב-Collège de France.י[4] אך מועמדותו נדחתה (לא פעם, אלא פעמיים), כנראה בשל מגמות שמרניות, ואולי אף אנטישמיוֹת, בהנהלת המוסד.
 
שנות החמישים המוקדמות היו תקופה קשה ללוי-סטרוס. נוסף על תסכולו בתחום הקריירה המדעית שלו, הותר קשר נישואיו השנִיים הקצרים לרוז מארי אוּלמוֹ (מאשתו הראשונה נפרד בשנת 1939). אך המהלומה הקשה מכול ניחתה עליו ב-1953, כאשר נפטר אביו ריימון, שהשפעתו עליו היתה עמוקה ומקפת. מורשתו של האב הדהדה בגישתו הייחודית של לוי-סטרוס לחיים האינטלקטואליים. גישה זו היתה מזיגה של הקלאסיציזם של אביו עם המגמות המודרניסטיות של אמצע המאה, והיא שעשתה את חשיבתו למרתקת ומקורית כל כך.
 
בנקודת שפל ודכדוך זו הגיעה אל לוי-סטרוס הצעה רשמית (ועימה חוזה) לכתוב ספר, שבנסיבות אחרות ייתכן שלא היה מקבל על עצמו את כתיבתו. היה זה פרויקט מנוגד במובן מסוים לחייו האינטלקטואליים, בשל ספקנותו ביחס לְמה שתיאר כ"אשליותיה של הסובייקטיביות".י[5] אך תוגות טרופיות תאם את הצד האחר של אישיותו – רומנטיציזם מסוים של העולם הישן שהִקנה לו אביו ומשאלה בלתי ממומשת להתמסר לכתיבה ספרותית. רשימותיו מברזיל היו עדיין שמורות עימו בארגזים, ובחלק גדול מן החומר לא נעשה עדיין שימוש. "היה לי ארגז שלם שהייתי מוכן לפרוק", אמר לוי-סטרוס מאוחר יותר.י[6] במישור המעשי הוא נזקק לכסף, אך למרבה האירוניה המעצור האחרון שעמד בפניו הוסר עתה מדרכו בשל תחושת כשלונו המקצועי: אילו האמין שהוא עדיין מועמד לחברוּת בקולז' דה פראנס, לא היה מעז ליטול על עצמו פרויקט שעשוי היה להיראות מעוט ערך מבחינה אינטלקטואלית. בנסיבות הנוכחיות הרגיש שאין לו מה להפסיד.
 
תוגות טרופיות נוצר ברגע מסוים בתולדות צרפת ובדברי ימי המו"לות בארץ זו. בשנות החמישים המוקדמות ידעה האימפריה הצרפתית, שקולה נדם במלחמת העולם השנייה, שורה של משברים. התקוממויות פרצו בחבלים הכפופים למרותה ברחבי אפריקה; צבאה של צרפת נחל תבוסה מחפירה בקרב דיֶין בּיֶין פוּ בהודו-סין, ובאלג'יריה המתמרדת נעה הקרקע מתחת לרגליה. לאחר המפלה במלחמת העולם השנייה עברה עליה בשנית תחושה של התפכחות כואבת מאשליות. באותה עת הגיח מבעד לקולוניאליזם ולדעות הקדומות שלו עולם שלם של תרבות לא-מערבית, והאנתרופולוגים היו בעמדת יתרון ברגע זה של התגלותו: מחקרי השדה שלהם נערכו בגבולותיהן של אימפריות קורסות, וחומריהם של מחקרים אלו היו לקוחים מתרבויות שלא באו לכלל ביטוי בהיסטוריוגרפיה המערבית.
 
באותם ימים חזר לצרפת ז'אן מַלורי (Malaurie), שערך מחקר שדה בקרב בני האינוּאיט בגרנלנד. הוא פנה למו"ל הפריזאי פְּלוֹן והציע לו לפרסם את תיאור מסעותיו; יתר על כן, הוא העלה בפניו את הרעיון להשיק סדרת ספרים שלמה חדשה שתיקרא Terre Humaine. זה יהיה כעין קובץ של מסעות פילוסופיים של המאה העשרים, שבהם יתארו חוקרים בני התקופה המודרנית את דרכם אל אזורי התרבות שלא נחקרו עד אז. בעת שעלעל בחיבורים שעל מדפי "הספרייה של בית ההוצאה האוניברסיטאי של פריז", נתקל מַלורי בתיזה הקטנה (petite thése) של לוי-סטרוס – התיזה המשלימה את מבני היסוד של יחסי השארוּת – שנסבה על מחקר השדה שלו בקרב בני הנַמבּיקווארָה. מַלורי הודה מאוחר יותר שהטקסט שעמם אותו, אבל התצלומים הרהיבו את עיניו – לוי-סטרוס צילם בכישרון רב נשים וגברים מבני קבוצות הנוודים האלה, השרועים עירומים כביום היוולדם באפר מדורותיהם. אז פנה מַלורי אל לוי-סטרוס בהצעה לכתוב את החיבור, שהופיע לבסוף כספר השני בסדרת Terre Humaine.
 
בחורף 1954-1955 חיבר לוי-סטרוס בקדחתנות, בקצב מדהים של למעלה ממאה עמודים בחודש, את הטיוטה הראשונה – "במצב של עצבנות ורוגזה מתמדת, תוך שאני כולל בטקסט את כל מה שמזדמן לי, ללא מחשבה תחילה".י[7] הוא הקליד את הספר במכונת כתיבה גרמנית קטנה, שרכש בשעתו בחנות לחפצים מיד שנייה בסאו פאולו. כתב-היד היה רצף של מילים, שרק "מעֲבַר עמוד" או "פרק חדש", המודפסים באמצע העמוד, הם הסימן למרווח נשימה כלשהו, לתפנית בעלילה. קצב מזורז זה שיווה לספר מבנה מוזר, שעליו נמתחה ביקורת מצדדים שונים. לוי-סטרוס דילג על כמה פרקים בחייו והתעכב על אחרים, תוך משחק-גומלין פּרוּסטיאני בין זיכרון לאירוע, תחושות לרעיונות.
 
החלקים הראשונים מתפתלים בין שנות חייו המוקדמות של לוי-סטרוס – לא לפי סדרם הכרונולוגי של הדברים אלא לפי הקשריהם האסוציאטיביים – ובכך הם מושכים את לב הקורא בסגנון ובקצב הייחודיים להם. מילות הפתיחה האירוניות המפורסמות של לוי-סטרוס נגד הסוּגָה של ספרות המסעות: "אני שונא מסעות וחוקרים, והנה אני עומד לספר על מסעותַי!", מוליכות אותנו אל זיכרונותיו המשועשעים של המחבר מן ההרצאות שהרצה בפני הסטודנטים שלו (ביניהם לוי-סטרוס הצעיר) הפסיכולוג ז'ורז' דימה בזַ'רדֶן דה פּלאנט, והן מכתיבות את נימת הקינה על אובדן העבר האותנטי. משיחת הטלפון שהביאה להתמנותו למרצה בברזיל באמצע שנות השלושים עובר לוי-סטרוס בחטף להפלגתו ב-1940, עת נמלט על נפשו מן הכיבוש הנאצי על סיפון ספינת פליטים מזוהמת, שהביאה אותו אל מרטיניק, ומשם המשיך במסעו לניו יורק. אחר כך הוא שב אל שנותיו כסטודנט באוניברסיטה, לאחר שנואש מן ההתפלספויות העֲקָרות של הסורבון ועבר אל תחום האנתרופולוגיה, שנוצר זמן קצר קודם לכן. בסיפור המעשה משובצים הרהוריו על הדרך שבה התעצבה הווייתו האינטלקטואלית בין "שלוש המאהבות", כהגדרתו: פרויד, מרקס והגיאולוגיה; התפתחות הערים והכרכים בדברי ימי המין האנושי; המַעבר מן העולם החדש שבמחצית הכדור המערבית אל העולם הישן שבמחצית הכדור המזרחית; והשפעותיה ההרסניות של צפיפות האוכלוסין, בד בבד עם ההתמערבות האוכלת כל חלקה טובה.
 
"סופה של ציביליזציה אחת ותחילתה של אחרת", כותב לוי-סטרוס בתוגות טרופיות בהגיעו לעולם החדש (פרק שני, "על סיפון האונייה"); ואף על פי שראייתו את התוגות האופפות את הארצות הטרופיות מתוארת על רקע הווייתו האירופית, הוא עובר על נקלה מצרפת לתת-היבשת הודו, לארצות הברית ולברזיל בשורה של השוואות והַנגדות. בריו דה ז'ניירו הוא מוצא "שדרות ארוכות של דקלים, עצי מנגו ועצי סיסם שחור גזומים, ולצידן וילות ישנות- נושנות מוקפות גינות" (פרק תשיעי, "גוּאנַבָּרָה"), המזכירות לו את רובעי המגורים של כלכוּתה, או את ערי החוף ניס (Nice) ובּיאריץ בימיו של נפוליאון השלישי. פּוֹרטוֹ אֶספֶּרַנסָה (Porto Esperança), שנבנתה בשולי ביצות פַּנטַנאל, מזכירה לו את Fire Island, הרצועה הדקה של דיונות חול המקבילה ללונג איילנד; אך פַיֶיר איילנד עצמה אינה אלא "ונציה במהופך": "כאן החולות נודדים והתעלות קיימות ועומדות" (פרק שמונה-עשר, "פּנטַנאל"). ההתפתחויות המהירות בעולם החדש שיוו לו, בעיני לוי-סטרוס, מראה חסר ממשות. סאו פאולו אינה "בגדר עיר במלוא מובן המילה, אלא מקסם שווא של בנייה שבוצעה בחיפזון כתפאורה לסרט קולנוע או להצגת תיאטרון" (פרק אחד- עשר, "סאו פאולו"). ואילו הבתים בפורטו ריקו "הנראים כמבנים עראיים והצורך לעשות רושם על המבקרים מדַמים אותן [את הערים האמריקאיות] לתערוכה בינלאומית שנהפכה לתצוגה של קבע" (פרק שלישי, "האיים האנטיליים"). באחת הסמיכויות היותר מוזרות בספר הוא אומר: "לאחר שביקרתי לראשונה בחיי באוניברסיטה אנגלית – בקמפוס הבנוי בסגנון הניאו-גותי של אוניברסיטת דאקה (Dacca) שבמזרח בֶּנגַל (היום בירת בנגלדש) – נראתה לי אוקספורד כמין גירסה של הודו שמצאה דרך להתגבר על הבוץ, הלחות ושפעת הצמחייה" (שם).
 
רק דרכה רגלו של לוי-סטרוס בברזיל, וכבר הוא מדלג שוב אל שנות החמישים המוקדמות ואל המסע שערך אז אל תת-היבשת הודו בחסות אונסקו. 200 עמודים חולפים ביעף לפני שהוא מגיע אל עיקר הספר ומספר על התנסויותיו האתנוגרפיות הראשונות בקרב בני הקַדוּבֶאוֹ, ובעקבותיהן על מפגשיו עם בני הבּוֹרוֹרוֹ והנַמבּיקווארָה. אחר כך הוא חוזר שוב אל מסעותיו בתת-היבשת, לפני שהוא מפליג אל סיומו הפילוסופי המרשים של הספר. בקטע האחרון שלו מתרחבת היריעה עד כדי כך, שבנקודה מסוימת מצטמצמת האנושות ל"לבלוב חולף על פני הבריאה", ריאקציה כימית תוססת, שנועדה לכלות את עצמה וסופה עקרוּת והֵעדר חיים (פרק ארבעים, "ביקור בַּקיוֹנג").
 
פירושים רבים ניתנו למבנה מוזר זה. לדידו של האנתרופולוג קליפורד גירץ (Geertz), השילוב בתוגות טרופיות בין "אוטוביוגרפיה, רשמי מסע, מסכת פילוסופית, סקירה אתנוגראפית, היסטוריה קולוניאלית ומיתוס נבואי" אינו אלא חיקוי המבנה של מיתוס ילידי, על צימודיו הסוריאליסטיים והיפוכיו הכרונולוגיים.י[8] אחרים ראו בו משחק ספרותי, המזכיר את בעקבות הזמן האבוד של מרסל פרוסט, או את הטכניקות המעורבות של המשוררים הסימבוליסטים. לוי-סטרוס עצמו השווה את המבנה של תוגות טרופיות לקולאז' של מקס ארנסט, או לאופרה עם רצ'יטטיבים, אַריות ופרקי ביניים לתזמורת.
 
אבל ייתכן שהמציאות היתה פרוזאית יותר. לוי-סטרוס עבד במהירות, תוך שהוא מַקצה לתוגות טרופיות זמן מועט ככל האפשר על חשבון מה שהצטייר אצלו כעבודתו האקדמית החשובה יותר. מטאפורת הקולאז' אכן הולמת את הספר: בחפזונו להשלים אותו גזר לוי-סטרוס והדביק, על פני העמודים הכתובים במכונת כתיבה, קטעים שלמים מתוך חיבורים ופרסומים קודמים. הוא הצמיד (בנייר דבק) לגליונות נייר ריקים חטיבות רבות מתוך התזה הקטנה שלו, החיים המשפחתיים והחברתיים של האינדיאנים בני הנַמבּיקווארָה (La Vie familiale et sociale des Indiens nambikwara), תוך שהוא מחליף את ה"אנחנו" האקדמי ב"אני" האינטימי יותר. הוא שילב בספר רשימות שהכין לעצמו לקראת הרצאותיו ומאמרים קודמים. פרק שבעה-עשר, למשל, המתאר את התנסויותיו המאכזבות הראשונות במחקר שדה בקרב בני הטִיבּאז'י והקַאינְגַנג במדינת פַּראנָה, נלקח מתוך "Entre os selvagens civilizados" ("בקרב הפראים המתורבתים"), מאמר שכתב למוסף התרבות של העיתון הברזילאי הלאומי אסטדו דה סאו פאולו (Estado de São Paulo). הואיל ופנקסי רשימותיו על בני הקַדוּבֶאוֹ נעלמו באנדרלמוסיה של המלחמה, ביסס לוי-סטרוס חלקים של הפרקים שמונה-עשר ותשעה-עשר על רשימותיה של אשתו דאז, דינה. הוא מילא את הדיונים ביחסי השארוּת של בני הנַמבּיקווארָה בפרשנות הפרוידיאנית של הדינאמיקה השבטית שפרסם בתקופת המלחמה, במאמרו "ההיבטים החברתיים והפסיכולוגיים של ראשות-השבט בחברות ילידיות", שנדפס בכתב העת Transactions of the New York Academy of Sciences.
 
החיפזון שבחיבור הספר ניכר בבירור במוצר המוגמר. במהדורה הראשונה היו מילים פורטוגזיות רבות שלא אויתו כהלכה, ולא צורפו לה הערות או ביבליוגרפיה – שחסרונן בולט במיוחד בחיבור השואב ממקורות כה רבים. אך כתוצאה מכך הורגשה בספר רעננות מחייה נפשות האופיינית לכתיבה בנוסח זרם התודעה, והקריאה בו היא חוויה של ממש. מכלול החומרים גובש למִקשה אחת בקולו הייחודי של לוי-סטרוס, ויצר בסופו של דבר פֶּרסונה ברורה ועקבית – דיוקן עצמי של האנתרופולוג באמצע המאה העשרים, הנחלץ לבחון את גבולות ההתנסות האנושית תוך שהוא מתייסר בתחושת תלישותו.
 
על מנת לכלכל פרסונה רומנטית זו – ואת השיח הספרותי והאינטלקטואלי שלה – עשה לוי-סטרוס שימוש סלקטיבי בהתנסויותיו המקצועיות. בבואו לתאר את משלחת המחקר החשובה ביותר שלו השאיר ברקע את רעייתו דינה ואת עמיתיו, המומחה לרפואה טרופית ד"ר ז'אן וייאר (Vellard) והאנתרופולוג הברזילאי לואיס דה קסטרו פַארִיָה (Faria); גם הנהגים, הרועים, משיטי הסירות והמיסיונרים מופיעים רק בחטף בדרמה המתנהלת ישירות בין האנתרופולוג לבין בני המקום. לעיתים נדמה שלוי-סטרוס נמצא לבדו בשטח, נעזר בילידים המספקים לו מידע ומציל מפיהם את הסודות הגדולים והקטנים של תרבויותיהם. אפשר לומר שדילוגיו בין מסעותיו לברזיל, לאמריקה ולתת- היבשת הודו הביאו לידי כך שפסח על תקופות מכריעות בחייו – הנסיעות חזרה לצרפת במהלך שהותו בברזיל; הרצאותיו ופועלו בתחום התיאורטי בניו יורק בשנות הארבעים – וכך נוצר הרושם שלוי-סטרוס הוא מי שנע ונד ברחבי תבל כדי להרבות חכמה ודעת.
 
תכונותיו של הספר שכבשו את לב הקוראים גם מעבר לחוגי האנתרופולוגים היו סגנון השיח של לוי-סטרוס, תעוזתו הספרותית והתיאורים המרגשים של שבטי הילידים שחקר. עם זאת, רבים ציינו לגנאי את משכי הזמן הקצרים של מחקרי השדה שלו. ניתנה האמת להיאמר שכמה חודשי תצפית חטופים, שנקלטו באמצעות מתורגמן לפורטוגזית, אינם יכולים להשתוות למחקרי העומק שהניבו עד אז אנתרופולוגים אנגלים ואמריקאים. אבל תוגות טרופיות העניק לקוראיו משהו אחר: לא רשימות מצאי יבֵשות, אלא חוויה ישירה – רשמים עזים ומלאי חיוּת של המפגש הראשוני עם התופעות, למן הקטעים המקסימים על ציורי הפָּנים והגוף של נשי הקַדוּבֶאוֹ – דגמים חוזרים ונשנים של ערבסקות, פיתולים וקווים לולייניים, שציירו הנשים על "פניהן, ולעתים על כל גופן", בעוד "הגברים נוקטים סגנון פיגורטיבי שהוא נטורליסטי, חרף היותו מסוגנן" (פרק עשרים, "חברת ילידים ואורח חייה") – ועד לתיאוריהם של בני הבּוֹרוֹרוֹ, המושחים את גופם העירום בצבע אדום "שהופק מפרי עץ ה-urucu-rana" ומעטרים אותו ב"ציצות של פלומת נוצות לבנות", או ב"אבקת צדפות כתושות" (פרק עשרים ושניים, "פראים למופת"). מבין קבוצות הילידים שבהן נתקל לוי- סטרוס הותירו בו רושם בל יימחה בני הנַמבּיקווארָה הנוודים-למחצה, המתהלכים עירומים כמעט לגמרי, עונדים נוצות אף וצמידים. אנו רואים אותו נלווה עליהם בעודם צועדים בעונת היובש ברחבי ה-sertão "כטור של נמלים" – הנשים נושאות את כל רכושה הדל של המשפחה בסלים קלועים, שגובהם מגיע כמעט עד לגובהן. ובלילות שוכבים בני הזוג, לפותים בחיבוק על הקרקע החשופה, "עירומים, רועדים מקור ליד האש המהבהבת", אך "התחושה היא שהם מלאי נעימות", "משהו שאפשר להגדירו כביטוי המרגש והאמיתי ביותר של הרוך האנושי" (פרק עשרים ושבעה, "בחיק המשפחה").י[9]
 
לוי-סטרוס יצא למסע שהיה חושני לא פחות מאשר גשמי; הצלילים, הריחות והטעמים שהוא מתאר בתוגות טרופיות הם כה מלאי חיוּת, עד שלא אחת השוו אותו למשורר סימבוליסטי. למן הניחוחות, שמאוחר יותר תיאר את האסוציאציה שהעלו בו, תוך רמיזה לפרוסט, כנובעת מן הצליל הדומה של המילים Brésil ו-grésiller, הקולות הנפצוציים שמשמיע השמן בעת טיגון (פרק חמישי, "במבט לאחור"), ועד לתחושתו בעת שהגיעו לאפו ריחות היער, הפירות והטבק בעוד האונייה מתקרבת אל היבשה הברזילאית הענקית – הספר כולו תוסס ומלא חיים. תוך כדי מחקר השדה שהוא עורך בקרב בני הנַמבּיקווארָה מונה לוי-סטרוס את שלושה-עשר הזנים של דבורי הדבש שאחר כוורותיהן הם מתחַקים ביער, "כל זן מייצר דבש בטעם שונה", ומדַמה אותם ליינות בורגונדי, שגם טעמיהם מתגלים בכמה שלבים (פרק עשרים וחמישה, "בסֶרטָאוֹ"). הוא מדבר בשבחם של הפירות הטרופיים: פירותיו הסגולים של שיח ה-araça הם דמויי גוּיָבה, גודלם כדובדבן "וטעמם כה חמצמץ, עד שהמים שבהם מרסקים אותם נעשים למים מוגזים"; פריו של דקל ה-assai "הוא מעדן יער מופלא: מיצו מהווה סירופ סמיך בטעם פטל, אבל אם מַשהים אותו למשך הלילה, הוא מתגבש לגבינה פירותית וחמצמצה"; והבָּקוּרִי "פריו טעים כאילו נלקח ישירות מגן עדן" (פרק שלושים, "בדוגית"). בשעה שמן האדמה עולה "ניחוח של חליטת שוקולד חמה, שאינו אלא ריחה של הצמחייה הטרופית והתפרקות חלקיה האורגניים", הוא למֵד "כיצד יכולה קרקע זו לשמש מצע גידול לעצי הקקאו, ממש כפי שניחוחו של שדה לבנדר כמוש-למחצה בפרובנס עילית מסביר את יכולתה של קרקע זו להניב גם כמהין" (שם). שפות ילידיות בלתי מובנות הופכות לצלילים טבעיים: "צלילי שפתם של הגוויאקוּרוּ (Guaicuru) ערֵבים לאוזן במיוחד: קצב מואץ ומילים ארוכות, שכולן מכילות אִמּוֹת קריאה ברורות, המשולבות בעיצורים שיניים, לועיים ושפע של פוֹנֶמות נזילות, הנשמעות כפלגים מדלגים על חלוקי נחל" (פרק תשעה-עשר, "נאליקֶה"); ואילו בני המוּנדֶה (Mundé) "מדברים בשפה הנשמעת עולצת, שמילותיה מסתיימות בהברות מוטעמות: zip, zep, pep, zet, tap, kat, המדַמות אותן להַכָּאוֹת במצלתיים" (פרק שלושים ואחד, "רובינזון"), בניגוד לעיצורים בשפתם של בני הנַמבּיקווארָה, ה"נשמעים שתוּקים מעט, כאילו היו מנושפים או מלוחששים" (פרק עשרים ושישה, "על הקו").
 
תוגות טרופיות ראה אור ב-1955. קטע בן 50 עמודים מן החיבור נדפס בכתב- העת הספרותי Les Temps modernes באוגוסט אותה שנה בשם "Des Indiens et leur ethnographe" ("אינדיאנים והאתנוגרף שלהם").י[10] כאשר הופיע הספר בדפוס כמה חודשים לאחר מכן, הלכו המבקרים שבי אחר השילוב שמצאו בו בין כתיבת-וידויים, יומן-מסעות, הגיגים פילוסופיים ומחקר מדעי. ריימון ארון (Aron) השווה את תוגות טרופיות, במאמר שכתב בעיתון לֶה פיגָרוֹ, לרומן- המכתבים הסאטירי מכתבים פרסיים (Lettres Persanes) של מונטסקיה; העיתון (המחתרתי לשעבר) קוֹמבָּה (Combat) השווה את לוי-סטרוס לסרוונטס, גיבור נעוריו של המחבר; ובעיני הסופר והמבקר פרנסואַ-רֶז'יס בַּסטיד (Bastide) היה לוי-סטרוס שַטובריאן החדש.י[11] הואיל ותוגות טרופיות הוא ספר עיון, לא יכלו חברי האקדמיה הצרפתית להעניק לו את "פרס גונקור", הפרס היוקרתי ביותר בצרפת לספרות יפה, שכן תקנון הפרס מנע זאת מהם; הם פרסמו הודעה רשמית שבה הביעו את צערם על כך. בתפנית אירונית מפתיעה הוצע ללוי-סטרוס שנה לאחר מכן פרס אחר בידי שופטי עט הזהב – על ספרות מסעות. הוא דחה אותו.
 
עד מהרה יצאו לתוגות טרופיות מוניטין גם מעבר לגבולות צרפת. בשנת 1957 הופיע הספר בפורטוגזית בברזיל, שם הקדיש לו אסטדו דה סאו פאולו סקירה נלהבת בת שלושה חלקים. באותה שנה, אף על פי שהספר לא תורגם עדיין לאנגלית, פרסם ה-Times Literary Supplement דברים בשבחו בעמוד הראשון שלו, והביא כתבה מפורטת עליו ב-1961, כאשר הופיע תרגומו הראשון לאנגלית (A World on the Wane). ב-1963 הכריזה סוזן זונטג ב-New York Review of Books על תוגות טרופיות כעל יצירה קלאסית. "הוא מוקפד, בעל הבחנה דקה מן הדקה", קבעה. "הוא כתוב יפה להפליא. ובדומה לכל הספרים הגדולים הוא טבוע בחותמו האישי של המחבר…"י[12]
 
תוגות טרופיות הוא ללא ספק חיבור מקורי, אך ניכרות בו השפעות בני דורו של לוי-סטרוס. זיכרונותיו השתלבו במסורת ארוכה של אינטלקטואלים צרפתים שעזבו את המטרופולין ויצאו למסעות כדי להתוודע לתרבויות רחוקות. הוא היה המקבילה הדרום-אמריקנית לספרו של אנדרה ז'יד Voyage au Congo (מסע לקונגו) (1927), וחב רבות לתיאורו של מישל לֶריס (Leiris) את מחקר השדה שנערך בארצות אפריקה הדוברות צרפתית כחלק ממשלחת דקאר- ג'יבוטי, L'Afrique fantôme (1934). יש בו רמזים לקונרד ולפרוסט, שאת שניהם העריץ לוי-סטרוס. הקטעים הארוכים שמביא לוי-סטרוס על רובדי ההתיישבות האנושית נכתבו בהשראת ידידו ועמיתו, הגיאוגרף שהתמחה בחקר הארצות הטרופיות פּיֶיר גוּרוּ (Gourou). סופר המסעות וההרפתקן הצרפתי פּיֶיר מק אורלן (Mac Orlan), שאת יצירותיו העריץ לוי-סטרוס בנעוריו, היה אף הוא אחד ממקורות השראתו. לאחר שנדפס תוגות טרופיות שמח לוי-סטרוס לקבל מכתב ברכה "מרגש במיוחד" מן האיש. "כאשר כתבתי את תוגות טרופיות חשבתי כל העת על מק אורלן", אמר לוי-סטרוס לימים. "מן הסתם נהנה מספרי מפני שמבלי להיות מוּדע לכך מצא בו דברים הלקוחים ממנו".י[13]
 
כל חששותיו של לוי-סטרוס מפני כשלון הקריירה שלו בעֶטיו של תוגות טרופיות התבדו. לא זו בלבד שהספר לא דן אותו לאלמוניות, אלא שתרם לפריחתו באקדמיה בשנות השישים. מהדורתו הראשונה נמכרה ב-60,000 עותקים וביססה את מעמדו של לוי-סטרוס כתיאורטיקן; הוא התקבל לקולז' דה פראנס ב-1959 וזכה בתהילת עולם כאחד ממכונניו של הסטרוקטורליזם. תוגות טרופיות היה התרגום הספרותי של הסטרוקטורליזם; בשנות השישים והשבעים גיבש לוי-סטרוס את טיעוניו בפרוזה יבשה יותר, אקדמית; אף על פי שלא שב לכתוב בסוּגָה שאליה משתייך תוגות טרופיות, אי אפשר להפרידו מעבודותיו האקדמיות המאוחרות יותר, כגון החשיבה הפראית (La Pensée Sauvage)י[14] וארבעת חלקיה של הסדרה מיתולוגיות (Mythologiques).
 
נוסף על סגולותיו הספרותיות של תוגות טרופיות הוא הופיע בשעת רצון. אקדמאים במדעי החברה, שהתפכחו מאשליות הפרשנויות המרקסיסטיות והאקזיסטנציאליסטיות, תרו אחר גישה פילוסופית חדשה. צידו התיאורטי של הספר, והסתמכותו על מודלים יציבים-לכאורה השאולים מן הבלשנות, עוררו לפעולה דור שלם של הוגי-דעות. תיאורו את האקזיסטנציאליזם כ"מטאפיסיקה- לפתאים" (פרק שישי, "כיצד נעשה אדם לאתנוגרף") והצעת-הנגד שלו לבחון את ההתנהגות האנושית מזווית מופשטת יותר, היו ראשיתו של המאבק בז'אן- פול סארטר, שהגיע לשיאו בפרק הסיום של החשיבה הפראית.
 
תוגות טרופיות נעשה לציון דרך באנתרופולוגיה, לא רק בצרפת אלא גם בארצות הברית. את מתכונתו הספרותית וגישתו הווידויית חיקו חוקרים רבים בשנות השישים והשבעים, כאשר נסגר המעגל והאנתרופולוגים פנו עורף ליומרות לתיאור אובייקטיבי ויסדו את "האתנוגרפיה הרפלקסיבית". אי- היתכנותה של האובייקטיביות המוחלטת במדע הציבה את האתנוגרפים פנים אל פנים מול דילמה פילוסופית, שאותה תפס לוי-סטרוס רק לאחר מעשה:
 
במבט לאחור אני חייב להודות שבתוגות טרופיות קיימת אמת מדעית העולה אולי על זו שבמחקרינו האובייקטיביים, מפני שבספר זה שילבתי-מחדש את הצופה עם מושא תצפיתו. זהו ספר שנכתב מתוך "עדשת עין הדג" […], שמבעד לה נשקף לא רק מה שנמצא לפני המצלמה, אלא גם מה שמאחוריה. לפיכך אין כאן ראייה אובייקטיבית של התנסויותי האתנולוגיות; זהו מבט עלַי החוֹוֶה את ההתנסויות האלה.י[15]
 
כיוצר הסטרוקטורליזם וניתוחיו הצטייר לוי-סטרוס כאינטלקטואל קר, אך תוגות טרופיות הוא ספר חדור להט, גם בהוקיעו את עוולות ההתפשטות המערבית וגם בהַללוֹ את התבונה והיצירתיות בתרבויות שחקר. התרסתו נגד ההרס הסביבתי והתרבותי שהביא עימו הקולוניאליזם המאוחר מבשרת את המגמות האקולוגיות העכשוויות. הוא מטיח בפנינו כי "המסעות – תיבות אוצר קסומות שכמותן, המבטיחות עולם ומלואו – לעולם לא יוכלו עוד לפרוס בפנינו את מלוא תכולתן היקרה שלא נפגעה עדיין. הציביליזציה המשגשגת, הנלהבת יתר על המידה, הֵפֵרָה לעד את שלוות האוקיינוסים. את ניחוחם של האזורים הטרופיים ואת תוּמת יושביהם זיהמה תסיסה מצחינה, מפוקפקת […] הדבר הראשון שאתם מראים לנו, המסעות, הוא האשפה שהשלכנו בפניה של האנושות" (פרק רביעי, "בחיפוש אחר הכוח"). אפילו בפנימהּ של ברזיל, חבל ארץ שהיה עדיין מבודד יחסית כאשר חקר אותו לוי-סטרוס, הפילו המחלות והאלכוהוליזם חללים בחבורות הילידים, מוצרים תעשייתיים זולים השחיתו את תרבותם החומרית, ואת אתרי מחנותיהם זיהמו חביות דלק חלודות, קופסאות שימורים ובקבוקים שבורים. לקראת סוף הספר מצטייר האתנוגרף כמנסה לגאול את תרבותו, כסמל להיטהרותה (פרק שלושים ושמונה, "כוסית קטנה של רוּם"), אך זהו ניסיון שלא ברור מה יהיה באחריתו.
 
בעמדה זו חותם לוי-סטרוס את הספר. הציביליזציה המערבית היא שִפעה שפשטה את הרגל. היא הבטיחה רבות, אבל בלעה הכול בדרכה. גם הטבע וגם התרבות מורכבים ממבנים סבוכים ומעודנים, והסימטריה שבפרח או בגביש מקבילה ישירות לאיזון שבין היסודות הסיפוריים של המיתוסים, או לדייקנות המתימטית של יחסי השארוּת. אך יצירות אלה, בין שהן טבעיות ובין שהן ילידות התרבות האנושית, עמדו פעם אחר פעם בפני מהלומותיה של ההתפשטות המערבית, התפרקו והלכו; התרבויות הילידיות התפוררו ואיבדו את צורותיהן ומושגיהן המיוחדים, וסביבות מגוונות להפליא היו לשממה. בני הנַמבּיקווארָה, כפי שלוי-סטרוס תיעד אותם, היו כבר במחצית הדרך אל הכיליון, תרים בשולי הסְפָר אחר מזונם הדל עד להכמיר לב.
 
לפיכך, כתב לוי-סטרוס בעמודי הסיום של תוגות טרופיות, "את הציביליזציה כמכלול אפשר לתאר כמנגנון מורכב להפליא, שהיינו עשויים לראות בו את הסיכוי היחיד של עולמנו לשרוד אלמלא היה ייעודו לייצר את מה שהפיסיקאים מכנים אֶנטרוֹפּיה, כלומר רפיון מערכות […]. במקום "אַנתרופולוגיה" היה עלינו לקרוא לתחום 'אֶנטרופולוגיה', שכן הוא מוקדש לחקר ביטוייו המשוכללים ביותר של תהליך ההתפוררות הזה" (פרק ארבעים, "ביקור בַּקיוֹנג").
 
בשעתו נחשב לוי-סטרוס לרואה שחורות; כיום, בשעה ששוניות אלמוגים ענקיות מתות בזו אחר זו והריכוזים האדירים של היערות הטרופיים המפוארים ממתינים לגורלם; בשעה ששפות ילידים רבות מספור עומדות בפני הכחדה יחד עם מכלולים של חשיבה דתית ומיתית, הוא נראה לנו כנביא, שאזהרותיו בתוגות טרופיות עלולות להתממש בימי חיינו.
 
תרגום לעברית: עודד פלד

סקירות וביקורות

מחכים לברברים קלוד לוי־סטרוס הוא תרופת הנגד לגישה המשטיחה של יובל נח הררי לא הכל מובן בטקסט החריג הזה. חלק מהאי בהירות נובע אולי מקוצר דעתי שלי ומהקריאה המהירה-יחסית הנדרשת לביקורת שבועית, אבל חלק הוא בכל זאת אשמתו של המחבר - אותה נטייה צרפתית לפיוטיות ולפאתוס ולסיבוכיות ולקיטש אינטלקטואלי שלעיתים מערפלת את התמונה. ולמרות זאת, למי שמוכן לצאת למסע של קריאה תובענית, צפויים בספר הזה רגעים חזקים מאוד. חלקם מהממים.

קלוד לוי-סטרוס ‭ )2009-1908 (‬ הוא מגדולי האנתרופולוגים של המאה ‭ ,20-ה‬ והספר המפורסם הזה, 'במחוזות טרופיים ‭ ,'נוגים‬ שיצא ‭ 1955-ב‬ ומתפרסם עכשיו לראשונה בעברית )בעריכה ובתרגום בולטים באיכותם‭,)‬ הוא שילוב מיוחד במינו של ספר מסע, קטעים ליריים ואוטוביוגרפיים וספר מחקר והגות.

בבסיסו זהו תיאור של מסעותיו האנתרופולוגיים של לוי-סטרוס למעמקי ברזיל בשנות ‭ 30-ה‬ של המאה
הקודמת, בעקבות אחרוני השבטים הפראיים שחיים שם. לוקח לספר כמה עשרות עמודים טובים להגיע
לליבתו, למסע עצמו, אבל אז הוא נדרך והופך למותח ממש. למרות השכבות האינטלקטואליות שמונחות עליו, יש לספר ממד הרפתקני ישיר של ספר מסע. תיאורי רכיבה מפרכת בערבה, פילוס דרך
בג'ונגל, שיט בנהרות סוערים, בעלי חיים, צמחים ונופים מוזרים, וגולת הכותרת: מפגשים מרתקים עם כמה שבטים פראיים שמנהגיהם מופלאים.

הפאתוס שהספר מבוסס עליו נובע קודם כל מהתחושה של המחבר )כבר בשנות ‭ )!30-ה‬ שאולי כבר מאוחר, כבר לא ניתן לפגוש שבטים בתוליים שאותות המפגש עם המערב לא ניכרים בהם. "האנושות בחרה להתרכז בתרבית של זן אחד מסוים; היא מעדיפה לייצר תרבות-המונים אחידה‭,"‬ הוא כותב. הפאתוס נובע גם מכך שהספר רואה עצמו כחוליה נוספת )ואולי אחרונה( בשרשרת המפגשים המערערים של המערב עם בני אמריקה מאז קולומבוס. הוא מצליח לשחזר שוב את התדהמה שפקדה את האירופאים עם גילוי אמריקה, גילוי קיומם של בני אדם כמוהם אך שונים בכל אורחותיהם, שעליהם לא ידעו דבר: "האם הם בני אדם? הייתכן שהם צאצאיהם של עשרת השבטים האבודים של ממלכת ישראל? מונגולים שהגיעו לשם רכובים על פילים‭"...? ‬

לוי-סטרוס מתייחס גם למסעות שקדמו לזה שלו. "הם אוכלים בשר אדם, אין להם חוק ומשפט, כולם מתהלכים עירומים, הם זוללים פשפשים, עכבישים ותולעים חיות‭,"...‬ תיארה משלחת אירופית מה מאה ‭ 16-ה‬ את יושבי אמריקה. ואילו האינדיאנים "לכדו את הלבנים והטביעו אותם עד שיצאה נשמתם. אחר כך הציבו שומרים למשך שבועות רבים כדי לבדוק אם עוברות הגופות תהליך של ריקבון‭."‬ והנה, 400 שנים אחר כך, נפגש לוי-סט- רוס ב"אינדיאנים" נוספים, והמפגש - הרבה פחות אלים, למרבה המזל - מוליד תובנות מדהימות לא פחות. בני שבט הקדובאו, הוא מספר, מגלים "יחס של עוינות כלפי רגשות הנחשבים בעינינו לטבעיים; כך, למשל, עוררה בהם הרבייה גועל. הפלות ורצח עוללים היו מעשים שבכל יום - עד כדי כך ששרידותה של הקבוצה התאפשרה באמצעות אימוץ תינוקות יותר מאשר באמצעות הולדתם‭."‬ הגועל הזה שחש השבט כלפי הטבע - עמדה מטפיזית מסעירה – מסביר לדבריו את נטייתם לצבוע את פניהם בעיטורים: "בציורים אלו, בהפלות וברצח, ביטאו בני השבט את התיעוב שתיעבו את הטבע. האמנות הילידית רוחשת בוז לחומר שממנו קורצנו‭."‬

האנתרופולוגיה של לוי-סטרוס, למרות הקיטש הרומנטיקני הדק שיש בה ביחס לפראים ולתרבותם, היא מעין אנטידוט לתפיסה המאחידה והמשטיחה של האנושות הרווחת בימינו; תפיסה רדוקטיבית שבאה לידי ביטוי, במידה מסוימת, בספר 'קיצור תולדות ‭ .'האנושות‬ בעוד לוי-סטרוס כמֵ ה לאיתור ותיאור הגיוון של שלל התרבויות האנושיות, יובל נח הררי מבטא את הרצון להמעיט בערכם של ההבדלים בין התרבויות, ולדבר על האנושות כמכלול, כמין ביולוגי בין מינים ביולוגיים. הנטייה להאחדה, שספרו של הררי מבטא, בין השאר באמצעות המקום הנכבד שהוא מייחס לשלבים האבולוציוניים הפרה- היסטוריים של האנושות, ניזונה מכמה מקורות אינטלקטואליים: הגלובליזציה שיוצרת האחדה בין תרבויות על פני הגלובוס; ריאקציה לפוסט-מודרניזם שייחס להבדלים תרבותיים ערך מופרז; קריסת האופציה הקומוניסטית שעודדה תחושה שלפיה יש "טבע אדם" אחד ויחיד; מגמה פוסט-הומניסטית שמבקשת להוריד את האדם מהכס שהציב עצמו עליו ולערער את יהירותו.

לוי-סטרוס מזכיר לנו ש"התרבות" היא בדיוק מה שהופך את בני האדם למי שהם, לשונים מהחיות, למין ביולוגי שהשתחרר במובן מסוים מכוחות הטבע. אותם בני קדובאו, שביטאו את סלידתם מהטבע ומעולם החי באמצעות התנזרות וצביעת הגוף כדי להסוות את גשמיותם - הם הסמל הגדול ליכולת האנושית הייחודית הזו.

עוד 3 מסעות אנתרופולוגיים:
לב המאפליה > ג'וזף קונרד
מארדי והמסע לשם > הרמן מלוויל
מסע תענוגולת בארץ הקודש > מארק טוויין

בתמונה: אישה מבני הקדובאו, ארגנטינה, 1907
אריק גלסנר 7 לילות 17/07/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
השקפת עולמו ההומניסטית של קלוד לוי־סטרוס יואב רינון הארץ 22/10/2015 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: קולט בוטנר
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: מאי 2015
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 437 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 17 דק'

סקירות וביקורות

מחכים לברברים קלוד לוי־סטרוס הוא תרופת הנגד לגישה המשטיחה של יובל נח הררי לא הכל מובן בטקסט החריג הזה. חלק מהאי בהירות נובע אולי מקוצר דעתי שלי ומהקריאה המהירה-יחסית הנדרשת לביקורת שבועית, אבל חלק הוא בכל זאת אשמתו של המחבר - אותה נטייה צרפתית לפיוטיות ולפאתוס ולסיבוכיות ולקיטש אינטלקטואלי שלעיתים מערפלת את התמונה. ולמרות זאת, למי שמוכן לצאת למסע של קריאה תובענית, צפויים בספר הזה רגעים חזקים מאוד. חלקם מהממים.

קלוד לוי-סטרוס ‭ )2009-1908 (‬ הוא מגדולי האנתרופולוגים של המאה ‭ ,20-ה‬ והספר המפורסם הזה, 'במחוזות טרופיים ‭ ,'נוגים‬ שיצא ‭ 1955-ב‬ ומתפרסם עכשיו לראשונה בעברית )בעריכה ובתרגום בולטים באיכותם‭,)‬ הוא שילוב מיוחד במינו של ספר מסע, קטעים ליריים ואוטוביוגרפיים וספר מחקר והגות.

בבסיסו זהו תיאור של מסעותיו האנתרופולוגיים של לוי-סטרוס למעמקי ברזיל בשנות ‭ 30-ה‬ של המאה
הקודמת, בעקבות אחרוני השבטים הפראיים שחיים שם. לוקח לספר כמה עשרות עמודים טובים להגיע
לליבתו, למסע עצמו, אבל אז הוא נדרך והופך למותח ממש. למרות השכבות האינטלקטואליות שמונחות עליו, יש לספר ממד הרפתקני ישיר של ספר מסע. תיאורי רכיבה מפרכת בערבה, פילוס דרך
בג'ונגל, שיט בנהרות סוערים, בעלי חיים, צמחים ונופים מוזרים, וגולת הכותרת: מפגשים מרתקים עם כמה שבטים פראיים שמנהגיהם מופלאים.

הפאתוס שהספר מבוסס עליו נובע קודם כל מהתחושה של המחבר )כבר בשנות ‭ )!30-ה‬ שאולי כבר מאוחר, כבר לא ניתן לפגוש שבטים בתוליים שאותות המפגש עם המערב לא ניכרים בהם. "האנושות בחרה להתרכז בתרבית של זן אחד מסוים; היא מעדיפה לייצר תרבות-המונים אחידה‭,"‬ הוא כותב. הפאתוס נובע גם מכך שהספר רואה עצמו כחוליה נוספת )ואולי אחרונה( בשרשרת המפגשים המערערים של המערב עם בני אמריקה מאז קולומבוס. הוא מצליח לשחזר שוב את התדהמה שפקדה את האירופאים עם גילוי אמריקה, גילוי קיומם של בני אדם כמוהם אך שונים בכל אורחותיהם, שעליהם לא ידעו דבר: "האם הם בני אדם? הייתכן שהם צאצאיהם של עשרת השבטים האבודים של ממלכת ישראל? מונגולים שהגיעו לשם רכובים על פילים‭"...? ‬

לוי-סטרוס מתייחס גם למסעות שקדמו לזה שלו. "הם אוכלים בשר אדם, אין להם חוק ומשפט, כולם מתהלכים עירומים, הם זוללים פשפשים, עכבישים ותולעים חיות‭,"...‬ תיארה משלחת אירופית מה מאה ‭ 16-ה‬ את יושבי אמריקה. ואילו האינדיאנים "לכדו את הלבנים והטביעו אותם עד שיצאה נשמתם. אחר כך הציבו שומרים למשך שבועות רבים כדי לבדוק אם עוברות הגופות תהליך של ריקבון‭."‬ והנה, 400 שנים אחר כך, נפגש לוי-סט- רוס ב"אינדיאנים" נוספים, והמפגש - הרבה פחות אלים, למרבה המזל - מוליד תובנות מדהימות לא פחות. בני שבט הקדובאו, הוא מספר, מגלים "יחס של עוינות כלפי רגשות הנחשבים בעינינו לטבעיים; כך, למשל, עוררה בהם הרבייה גועל. הפלות ורצח עוללים היו מעשים שבכל יום - עד כדי כך ששרידותה של הקבוצה התאפשרה באמצעות אימוץ תינוקות יותר מאשר באמצעות הולדתם‭."‬ הגועל הזה שחש השבט כלפי הטבע - עמדה מטפיזית מסעירה – מסביר לדבריו את נטייתם לצבוע את פניהם בעיטורים: "בציורים אלו, בהפלות וברצח, ביטאו בני השבט את התיעוב שתיעבו את הטבע. האמנות הילידית רוחשת בוז לחומר שממנו קורצנו‭."‬

האנתרופולוגיה של לוי-סטרוס, למרות הקיטש הרומנטיקני הדק שיש בה ביחס לפראים ולתרבותם, היא מעין אנטידוט לתפיסה המאחידה והמשטיחה של האנושות הרווחת בימינו; תפיסה רדוקטיבית שבאה לידי ביטוי, במידה מסוימת, בספר 'קיצור תולדות ‭ .'האנושות‬ בעוד לוי-סטרוס כמֵ ה לאיתור ותיאור הגיוון של שלל התרבויות האנושיות, יובל נח הררי מבטא את הרצון להמעיט בערכם של ההבדלים בין התרבויות, ולדבר על האנושות כמכלול, כמין ביולוגי בין מינים ביולוגיים. הנטייה להאחדה, שספרו של הררי מבטא, בין השאר באמצעות המקום הנכבד שהוא מייחס לשלבים האבולוציוניים הפרה- היסטוריים של האנושות, ניזונה מכמה מקורות אינטלקטואליים: הגלובליזציה שיוצרת האחדה בין תרבויות על פני הגלובוס; ריאקציה לפוסט-מודרניזם שייחס להבדלים תרבותיים ערך מופרז; קריסת האופציה הקומוניסטית שעודדה תחושה שלפיה יש "טבע אדם" אחד ויחיד; מגמה פוסט-הומניסטית שמבקשת להוריד את האדם מהכס שהציב עצמו עליו ולערער את יהירותו.

לוי-סטרוס מזכיר לנו ש"התרבות" היא בדיוק מה שהופך את בני האדם למי שהם, לשונים מהחיות, למין ביולוגי שהשתחרר במובן מסוים מכוחות הטבע. אותם בני קדובאו, שביטאו את סלידתם מהטבע ומעולם החי באמצעות התנזרות וצביעת הגוף כדי להסוות את גשמיותם - הם הסמל הגדול ליכולת האנושית הייחודית הזו.

עוד 3 מסעות אנתרופולוגיים:
לב המאפליה > ג'וזף קונרד
מארדי והמסע לשם > הרמן מלוויל
מסע תענוגולת בארץ הקודש > מארק טוויין

בתמונה: אישה מבני הקדובאו, ארגנטינה, 1907
אריק גלסנר 7 לילות 17/07/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
השקפת עולמו ההומניסטית של קלוד לוי־סטרוס יואב רינון הארץ 22/10/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
במחוזות טרופיים נוגים קלוד לוי - שטראוס
פתח דבר
 
מאת
פטריק וילקן
 
לאורך כל הקריירה האקדמית שלו בנה האנתרופולוג הצרפתי קלוד לוי-סטרוס גוף מחקרים מאתגר ומקורי להפליא. תוך שילוב התפתחויות בבלשנות עם תחום האנתרופולוגיה החברתית, שהחל להתבסס באותם ימים, כתב למעלה מתריסר ספרים על יחסי שארוּת, על החשיבה הדתית ועל המיתולוגיה הילידית באמריקה הדרומית – רבים מהם גדושים ודחוסים ובלתי נגישים לציבור הרחב. תוגות טרופיות הוא יוצא דופן מבחינה זו. ספר זה, שראה אור בשנת 1955, כאשר היה לוי-סטרוס בגיל העמידה אך עדיין לא יצא שמו לתהילה, היה עֵד להתרחבות פעילותו האינטלקטואלית לְמה שמוגדר כיום כספרות עיון שהיא בגדר ספרות יפה. בספר מתמזגים זיכרונות אוטוביוגרפיים עם ספרות מסעות, אתנוגרפיה עם פילוסופיה, והוא מוליך את הקורא דרך שנות חייו המוקדמות של המחבר בפריז ובסאו פאולו אל תיאורים ליריים של מחקרי השדה שלו בלב-לבה של ברזיל. לגבי אינטלקטואל שנודע בהסתגרותו היה הספר אינטימי להפתיע; הרבה יותר ממחקריו האקדמיים עתיד היה תוגות טרופיות לגלם את האיש ואת רעיונותיו כאשר דרך כוכבו לראשונה בשנות השישים למאה העשרים.
 
תוגות טרופיות היה ליצירה קלאסית של אמצע המאה העשרים. בשנות השישים המוקדמות כינתה אותו סוזן זונטג "אחד הספרים הגדולים של המאה שלנו";י[2] בשנות התשעים כלל ה-Times Literary Supplement את תוגות טרופיות ברשימת מאה הספרים המשפיעים ביותר שראו אור מאז מלחמת העולם השנייה. בצרפת השוו אותו ליצירותיהם של מונטסקיה, שַטובריאן וז'יד. אך מבחינות רבות התמזל מזלנו שהספר בכלל ראה אור. הוא התחבר בחיפזון בתקופה של שפל בקריירה האקדמית של קלוד לוי-סטרוס, ברגע מסוים בחייו שבו חברו יחדיו התשוקה לכתוב, שעת הכושר והסטת המרחב האינטלקטואלי שלו, שהוקדש עד אז בעיקר למחקר ולניתוחים סטרוקטורליסטיים, לתחום הספרותי.
 
את תחילותיו של ספר זה אפשר לראות במוצאו ובנסיבות חייו הייחודיות של לוי-סטרוס, שהקנו לו דריסת רגל במסורות האקדמיות, הספרותיות והאמנותיות של ראשית המאה העשרים. קלוד לוי-סטרוס נולד ב-1908 בבריסל, שם שהה ריימון אביו, צייר דיוקנאות במקצועו, לרגל עבודתו. קלוד גדל כבן יחיד למשפחה יהודית חילונית בדירה ברחוב פּוּסֶן שברובע השישה-עשר היוקרתי של פריז, מוקף בכַּני הציור, שפופרות הצבע, העפרונות הצבעוניים וציוד הצילום של אביו. בדירה זו, ששימשה גם כאַטֶליֶה ורבים מן האמנים ידידי אביו פקדו אותה, התעצבה אישיותו האינטלקטואלית של הנער. אביו נהג לקחת אותו לאופרה, לראות את האופרות של וגנר; הם היו שומעים קונצרטים של מוסיקה קלאסית באולם שאטֶלֶה ומשוטטים שעות רבות במוזיאון הלובר. בשנות העשרה שלו הוקסם לוי-סטרוס מן האמנות המודרניסטית, עלה לרגל לגלריה של רוזנברג ברחוב לָה בּוֹאֶטי, לראות את יצירותיו האחרונות של פיקסו, וצפה בהצגת הבלט האוונגרדי של סטרווינסקי, החתונה.
 
לחינוך אמנותי זה התווספו לימודים אקדמיים בתחומי הפילוסופיה והמשפטים בסורבון, שלוי-סטרוס מותח עליהם ביקורת בתוגות טרופיות כתרגילים עֲקָרים בשינון טקסטים וכאקרובטיקה אינטלקטואלית. הוא ניגש לבחינות ההסמכה (agrégation) הקשות והתחרותיות ועבר אותן בפעם הראשונה – הישג הראוי לציון. במלאת לו עשרים ושש נישא לדינה דרייפוס, אף היא מוסמכת לפילוסופיה, והיה למורה בליצֵיאונים בכמה ערי שדה, תחילה במוֹן-דה-מַרסאן ואחר כך בפּיקַרדי. אבל עד מהרה חש את חוסר התוחלת שבמצבו והחל לחפש לו מוצא ממנו. בעודו משתעשע ברעיון להתמחות באתנולוגיה (אנתרופולוגיה) – תחום שהיה אז בחיתוליו בצרפת – הוצעה לו, בסתיו 1934, קתדרה בסוציולוגיה באוניברסיטת סאו פאולו שנוסדה זה לא כבר. מסאו פאולו, שאותה כינה "שיקגו הטרופית", יצאו לוי-סטרוס ואשתו למחקרי השדה הנודעים שלהם, שעליהם סיפר מאוחר יותר בתוגות טרופיות. הראשון שבהם היה מסע קצר למערב ברזיל, אל החבל שנקרא אז מדינת מאטוֹ גרוֹסוֹ, שם התוודע אל בני הקַדוּבֶאוֹ ואל בני הבּוֹרוֹרוֹ; השני, מסע ממושך הרבה יותר אל השטחים שמצפון למאטו גרוסו דאז, הביא אותם אל בני הנַמבּיקווארָה הנוודים- למחצה ואל קבוצות ילידים אחרות, בעת שעשתה המשלחת את דרכה לאורך קו טלגרף נטוש בסבך השיחים המתנשא מעל לאגן האמזונס.
 
בעשור הבא, שבו כיהן כפרופסור ב-New School of Social Research בניו יורק כחוקר שנמלט מאירופה הנאצית, גיבש לוי-סטרוס את רעיונותיו. בניו יורק פגש גולה עמית, הבלשן הרוסי רומן יאקובסון, ופיתח את תיאוריות הסטרוקטורליזם שלו, שהיו חלוציות ופורצות דרך. בבקרים שבילה בספרייה הציבורית של ניו יורק צבר חומר לתיזת הדוקטורט שלו ולספרו הראשון, מבני היסוד של יחסי השארוּת (Les Structures élémentaires de la parenté) – פרשנות מונומנטלית של אחד ההיבטים החשובים באנתרופולוגיה.
 
בעודו בונה את המוניטין שלו כחוקר לא זנח את זיקתו האמנותית והספרותית, וכמה פעמים בראשית הקריירה המדעית שלו שלח את ידו בכתיבת ספרות יפה. בתוגות טרופיות הוא מספר שבעת הפוגה במחקר השדה שלו ניסה לכתוב מחזה – האלהתו של אוגוסטוס – על פני צידם השני של דפי הרשימות שערך בעת היותו חוקר בשטח, ואף מביא את תיאור העלילה; כמו כן הוא מצטט קטעים מתוך השירים שחיבר, ושהזדמזמו בראשו בעודנו משוטט ביערות הגשם של האמזונס. עם שובו לצרפת בראשית 1939, כאשר התחיל לקטלג את שלל החומרים האתנוגרפיים – חלילי הילידים (שנושפים בהם מנחירי האף), כלי החרס והרעשנים המעוטרים – שליקט במחקריו בפנים הארץ בברזיל, החל לוי- סטרוס לחבר רומן בנוסח "דמוי-ג'וזף-קונרד". את ההשראה לכתיבתו שאב ממאמר שהתפרסם באחד העיתונים, ועלילתו (בקווים כלליים) היתה אמורה להתנהל כך: חבורת פליטים מגיעה, לאחר הפלגה בספינה רעועה, לאחד מאיי האוקיינוס השקט ומשמיעה שם באוזני הילידים, באמצעות תקליט מעל גבי פטפון, מסר כוזב, המיועד להוליך אותם שולל ולשכנעם שהאֵלים שלהם עומדים לחזור אליהם מן העולם שבו הם שוכנים. לוי-סטרוס זנח אמנם את הרעיון לכתוב את הרומן הזה, אך עקבותיו ניכרים בספר שלפנינו. הרומן היה אמור להיקרא תוגות טרופיות, ותיאור פיוטי מדוקדק של שקיעת השמש, שנכתב בדרך לברזיל, שולב בפרק השביעי שלו. לוי-סטרוס עצמו סיפר לימים כי נטש את הרומן לאחר שכתב 50 עמודים "מפני שהיתה זו יצירה גרועה", אך ייתכן שהיו לכך סיבות אחרות.י[3] נראה ששאיפתו להתקדם באקדמיה הצרפתית השמרנית היא שמנעה אותו מלפַתח את הצדדים הספרותיים הטהורים שבו. רק מהפך בלתי צפוי – גם אישי וגם מקצועי – בנסיבות חייו יצר את שעת הכושר להביא לכלל ביטוי את נטייתו הספרותית באורך של ספר מלא.
 
עם שובו לצרפת בשלהי שנות הארבעים נדמה היה שכוכבו של לוי-סטרוס דרך בתחום האקדמי. אף על פי שהתקדמותו במערכת ההשכלה הגבוהה בצרפת נקטעה עקב שהיותיו הממושכות בברזיל ובארצות הברית, מכל מקום הוא היה מוצע, זמן קצר לאחר שובו לפריז, כמועמד לחברוּת ב-Collège de France.י[4] אך מועמדותו נדחתה (לא פעם, אלא פעמיים), כנראה בשל מגמות שמרניות, ואולי אף אנטישמיוֹת, בהנהלת המוסד.
 
שנות החמישים המוקדמות היו תקופה קשה ללוי-סטרוס. נוסף על תסכולו בתחום הקריירה המדעית שלו, הותר קשר נישואיו השנִיים הקצרים לרוז מארי אוּלמוֹ (מאשתו הראשונה נפרד בשנת 1939). אך המהלומה הקשה מכול ניחתה עליו ב-1953, כאשר נפטר אביו ריימון, שהשפעתו עליו היתה עמוקה ומקפת. מורשתו של האב הדהדה בגישתו הייחודית של לוי-סטרוס לחיים האינטלקטואליים. גישה זו היתה מזיגה של הקלאסיציזם של אביו עם המגמות המודרניסטיות של אמצע המאה, והיא שעשתה את חשיבתו למרתקת ומקורית כל כך.
 
בנקודת שפל ודכדוך זו הגיעה אל לוי-סטרוס הצעה רשמית (ועימה חוזה) לכתוב ספר, שבנסיבות אחרות ייתכן שלא היה מקבל על עצמו את כתיבתו. היה זה פרויקט מנוגד במובן מסוים לחייו האינטלקטואליים, בשל ספקנותו ביחס לְמה שתיאר כ"אשליותיה של הסובייקטיביות".י[5] אך תוגות טרופיות תאם את הצד האחר של אישיותו – רומנטיציזם מסוים של העולם הישן שהִקנה לו אביו ומשאלה בלתי ממומשת להתמסר לכתיבה ספרותית. רשימותיו מברזיל היו עדיין שמורות עימו בארגזים, ובחלק גדול מן החומר לא נעשה עדיין שימוש. "היה לי ארגז שלם שהייתי מוכן לפרוק", אמר לוי-סטרוס מאוחר יותר.י[6] במישור המעשי הוא נזקק לכסף, אך למרבה האירוניה המעצור האחרון שעמד בפניו הוסר עתה מדרכו בשל תחושת כשלונו המקצועי: אילו האמין שהוא עדיין מועמד לחברוּת בקולז' דה פראנס, לא היה מעז ליטול על עצמו פרויקט שעשוי היה להיראות מעוט ערך מבחינה אינטלקטואלית. בנסיבות הנוכחיות הרגיש שאין לו מה להפסיד.
 
תוגות טרופיות נוצר ברגע מסוים בתולדות צרפת ובדברי ימי המו"לות בארץ זו. בשנות החמישים המוקדמות ידעה האימפריה הצרפתית, שקולה נדם במלחמת העולם השנייה, שורה של משברים. התקוממויות פרצו בחבלים הכפופים למרותה ברחבי אפריקה; צבאה של צרפת נחל תבוסה מחפירה בקרב דיֶין בּיֶין פוּ בהודו-סין, ובאלג'יריה המתמרדת נעה הקרקע מתחת לרגליה. לאחר המפלה במלחמת העולם השנייה עברה עליה בשנית תחושה של התפכחות כואבת מאשליות. באותה עת הגיח מבעד לקולוניאליזם ולדעות הקדומות שלו עולם שלם של תרבות לא-מערבית, והאנתרופולוגים היו בעמדת יתרון ברגע זה של התגלותו: מחקרי השדה שלהם נערכו בגבולותיהן של אימפריות קורסות, וחומריהם של מחקרים אלו היו לקוחים מתרבויות שלא באו לכלל ביטוי בהיסטוריוגרפיה המערבית.
 
באותם ימים חזר לצרפת ז'אן מַלורי (Malaurie), שערך מחקר שדה בקרב בני האינוּאיט בגרנלנד. הוא פנה למו"ל הפריזאי פְּלוֹן והציע לו לפרסם את תיאור מסעותיו; יתר על כן, הוא העלה בפניו את הרעיון להשיק סדרת ספרים שלמה חדשה שתיקרא Terre Humaine. זה יהיה כעין קובץ של מסעות פילוסופיים של המאה העשרים, שבהם יתארו חוקרים בני התקופה המודרנית את דרכם אל אזורי התרבות שלא נחקרו עד אז. בעת שעלעל בחיבורים שעל מדפי "הספרייה של בית ההוצאה האוניברסיטאי של פריז", נתקל מַלורי בתיזה הקטנה (petite thése) של לוי-סטרוס – התיזה המשלימה את מבני היסוד של יחסי השארוּת – שנסבה על מחקר השדה שלו בקרב בני הנַמבּיקווארָה. מַלורי הודה מאוחר יותר שהטקסט שעמם אותו, אבל התצלומים הרהיבו את עיניו – לוי-סטרוס צילם בכישרון רב נשים וגברים מבני קבוצות הנוודים האלה, השרועים עירומים כביום היוולדם באפר מדורותיהם. אז פנה מַלורי אל לוי-סטרוס בהצעה לכתוב את החיבור, שהופיע לבסוף כספר השני בסדרת Terre Humaine.
 
בחורף 1954-1955 חיבר לוי-סטרוס בקדחתנות, בקצב מדהים של למעלה ממאה עמודים בחודש, את הטיוטה הראשונה – "במצב של עצבנות ורוגזה מתמדת, תוך שאני כולל בטקסט את כל מה שמזדמן לי, ללא מחשבה תחילה".י[7] הוא הקליד את הספר במכונת כתיבה גרמנית קטנה, שרכש בשעתו בחנות לחפצים מיד שנייה בסאו פאולו. כתב-היד היה רצף של מילים, שרק "מעֲבַר עמוד" או "פרק חדש", המודפסים באמצע העמוד, הם הסימן למרווח נשימה כלשהו, לתפנית בעלילה. קצב מזורז זה שיווה לספר מבנה מוזר, שעליו נמתחה ביקורת מצדדים שונים. לוי-סטרוס דילג על כמה פרקים בחייו והתעכב על אחרים, תוך משחק-גומלין פּרוּסטיאני בין זיכרון לאירוע, תחושות לרעיונות.
 
החלקים הראשונים מתפתלים בין שנות חייו המוקדמות של לוי-סטרוס – לא לפי סדרם הכרונולוגי של הדברים אלא לפי הקשריהם האסוציאטיביים – ובכך הם מושכים את לב הקורא בסגנון ובקצב הייחודיים להם. מילות הפתיחה האירוניות המפורסמות של לוי-סטרוס נגד הסוּגָה של ספרות המסעות: "אני שונא מסעות וחוקרים, והנה אני עומד לספר על מסעותַי!", מוליכות אותנו אל זיכרונותיו המשועשעים של המחבר מן ההרצאות שהרצה בפני הסטודנטים שלו (ביניהם לוי-סטרוס הצעיר) הפסיכולוג ז'ורז' דימה בזַ'רדֶן דה פּלאנט, והן מכתיבות את נימת הקינה על אובדן העבר האותנטי. משיחת הטלפון שהביאה להתמנותו למרצה בברזיל באמצע שנות השלושים עובר לוי-סטרוס בחטף להפלגתו ב-1940, עת נמלט על נפשו מן הכיבוש הנאצי על סיפון ספינת פליטים מזוהמת, שהביאה אותו אל מרטיניק, ומשם המשיך במסעו לניו יורק. אחר כך הוא שב אל שנותיו כסטודנט באוניברסיטה, לאחר שנואש מן ההתפלספויות העֲקָרות של הסורבון ועבר אל תחום האנתרופולוגיה, שנוצר זמן קצר קודם לכן. בסיפור המעשה משובצים הרהוריו על הדרך שבה התעצבה הווייתו האינטלקטואלית בין "שלוש המאהבות", כהגדרתו: פרויד, מרקס והגיאולוגיה; התפתחות הערים והכרכים בדברי ימי המין האנושי; המַעבר מן העולם החדש שבמחצית הכדור המערבית אל העולם הישן שבמחצית הכדור המזרחית; והשפעותיה ההרסניות של צפיפות האוכלוסין, בד בבד עם ההתמערבות האוכלת כל חלקה טובה.
 
"סופה של ציביליזציה אחת ותחילתה של אחרת", כותב לוי-סטרוס בתוגות טרופיות בהגיעו לעולם החדש (פרק שני, "על סיפון האונייה"); ואף על פי שראייתו את התוגות האופפות את הארצות הטרופיות מתוארת על רקע הווייתו האירופית, הוא עובר על נקלה מצרפת לתת-היבשת הודו, לארצות הברית ולברזיל בשורה של השוואות והַנגדות. בריו דה ז'ניירו הוא מוצא "שדרות ארוכות של דקלים, עצי מנגו ועצי סיסם שחור גזומים, ולצידן וילות ישנות- נושנות מוקפות גינות" (פרק תשיעי, "גוּאנַבָּרָה"), המזכירות לו את רובעי המגורים של כלכוּתה, או את ערי החוף ניס (Nice) ובּיאריץ בימיו של נפוליאון השלישי. פּוֹרטוֹ אֶספֶּרַנסָה (Porto Esperança), שנבנתה בשולי ביצות פַּנטַנאל, מזכירה לו את Fire Island, הרצועה הדקה של דיונות חול המקבילה ללונג איילנד; אך פַיֶיר איילנד עצמה אינה אלא "ונציה במהופך": "כאן החולות נודדים והתעלות קיימות ועומדות" (פרק שמונה-עשר, "פּנטַנאל"). ההתפתחויות המהירות בעולם החדש שיוו לו, בעיני לוי-סטרוס, מראה חסר ממשות. סאו פאולו אינה "בגדר עיר במלוא מובן המילה, אלא מקסם שווא של בנייה שבוצעה בחיפזון כתפאורה לסרט קולנוע או להצגת תיאטרון" (פרק אחד- עשר, "סאו פאולו"). ואילו הבתים בפורטו ריקו "הנראים כמבנים עראיים והצורך לעשות רושם על המבקרים מדַמים אותן [את הערים האמריקאיות] לתערוכה בינלאומית שנהפכה לתצוגה של קבע" (פרק שלישי, "האיים האנטיליים"). באחת הסמיכויות היותר מוזרות בספר הוא אומר: "לאחר שביקרתי לראשונה בחיי באוניברסיטה אנגלית – בקמפוס הבנוי בסגנון הניאו-גותי של אוניברסיטת דאקה (Dacca) שבמזרח בֶּנגַל (היום בירת בנגלדש) – נראתה לי אוקספורד כמין גירסה של הודו שמצאה דרך להתגבר על הבוץ, הלחות ושפעת הצמחייה" (שם).
 
רק דרכה רגלו של לוי-סטרוס בברזיל, וכבר הוא מדלג שוב אל שנות החמישים המוקדמות ואל המסע שערך אז אל תת-היבשת הודו בחסות אונסקו. 200 עמודים חולפים ביעף לפני שהוא מגיע אל עיקר הספר ומספר על התנסויותיו האתנוגרפיות הראשונות בקרב בני הקַדוּבֶאוֹ, ובעקבותיהן על מפגשיו עם בני הבּוֹרוֹרוֹ והנַמבּיקווארָה. אחר כך הוא חוזר שוב אל מסעותיו בתת-היבשת, לפני שהוא מפליג אל סיומו הפילוסופי המרשים של הספר. בקטע האחרון שלו מתרחבת היריעה עד כדי כך, שבנקודה מסוימת מצטמצמת האנושות ל"לבלוב חולף על פני הבריאה", ריאקציה כימית תוססת, שנועדה לכלות את עצמה וסופה עקרוּת והֵעדר חיים (פרק ארבעים, "ביקור בַּקיוֹנג").
 
פירושים רבים ניתנו למבנה מוזר זה. לדידו של האנתרופולוג קליפורד גירץ (Geertz), השילוב בתוגות טרופיות בין "אוטוביוגרפיה, רשמי מסע, מסכת פילוסופית, סקירה אתנוגראפית, היסטוריה קולוניאלית ומיתוס נבואי" אינו אלא חיקוי המבנה של מיתוס ילידי, על צימודיו הסוריאליסטיים והיפוכיו הכרונולוגיים.י[8] אחרים ראו בו משחק ספרותי, המזכיר את בעקבות הזמן האבוד של מרסל פרוסט, או את הטכניקות המעורבות של המשוררים הסימבוליסטים. לוי-סטרוס עצמו השווה את המבנה של תוגות טרופיות לקולאז' של מקס ארנסט, או לאופרה עם רצ'יטטיבים, אַריות ופרקי ביניים לתזמורת.
 
אבל ייתכן שהמציאות היתה פרוזאית יותר. לוי-סטרוס עבד במהירות, תוך שהוא מַקצה לתוגות טרופיות זמן מועט ככל האפשר על חשבון מה שהצטייר אצלו כעבודתו האקדמית החשובה יותר. מטאפורת הקולאז' אכן הולמת את הספר: בחפזונו להשלים אותו גזר לוי-סטרוס והדביק, על פני העמודים הכתובים במכונת כתיבה, קטעים שלמים מתוך חיבורים ופרסומים קודמים. הוא הצמיד (בנייר דבק) לגליונות נייר ריקים חטיבות רבות מתוך התזה הקטנה שלו, החיים המשפחתיים והחברתיים של האינדיאנים בני הנַמבּיקווארָה (La Vie familiale et sociale des Indiens nambikwara), תוך שהוא מחליף את ה"אנחנו" האקדמי ב"אני" האינטימי יותר. הוא שילב בספר רשימות שהכין לעצמו לקראת הרצאותיו ומאמרים קודמים. פרק שבעה-עשר, למשל, המתאר את התנסויותיו המאכזבות הראשונות במחקר שדה בקרב בני הטִיבּאז'י והקַאינְגַנג במדינת פַּראנָה, נלקח מתוך "Entre os selvagens civilizados" ("בקרב הפראים המתורבתים"), מאמר שכתב למוסף התרבות של העיתון הברזילאי הלאומי אסטדו דה סאו פאולו (Estado de São Paulo). הואיל ופנקסי רשימותיו על בני הקַדוּבֶאוֹ נעלמו באנדרלמוסיה של המלחמה, ביסס לוי-סטרוס חלקים של הפרקים שמונה-עשר ותשעה-עשר על רשימותיה של אשתו דאז, דינה. הוא מילא את הדיונים ביחסי השארוּת של בני הנַמבּיקווארָה בפרשנות הפרוידיאנית של הדינאמיקה השבטית שפרסם בתקופת המלחמה, במאמרו "ההיבטים החברתיים והפסיכולוגיים של ראשות-השבט בחברות ילידיות", שנדפס בכתב העת Transactions of the New York Academy of Sciences.
 
החיפזון שבחיבור הספר ניכר בבירור במוצר המוגמר. במהדורה הראשונה היו מילים פורטוגזיות רבות שלא אויתו כהלכה, ולא צורפו לה הערות או ביבליוגרפיה – שחסרונן בולט במיוחד בחיבור השואב ממקורות כה רבים. אך כתוצאה מכך הורגשה בספר רעננות מחייה נפשות האופיינית לכתיבה בנוסח זרם התודעה, והקריאה בו היא חוויה של ממש. מכלול החומרים גובש למִקשה אחת בקולו הייחודי של לוי-סטרוס, ויצר בסופו של דבר פֶּרסונה ברורה ועקבית – דיוקן עצמי של האנתרופולוג באמצע המאה העשרים, הנחלץ לבחון את גבולות ההתנסות האנושית תוך שהוא מתייסר בתחושת תלישותו.
 
על מנת לכלכל פרסונה רומנטית זו – ואת השיח הספרותי והאינטלקטואלי שלה – עשה לוי-סטרוס שימוש סלקטיבי בהתנסויותיו המקצועיות. בבואו לתאר את משלחת המחקר החשובה ביותר שלו השאיר ברקע את רעייתו דינה ואת עמיתיו, המומחה לרפואה טרופית ד"ר ז'אן וייאר (Vellard) והאנתרופולוג הברזילאי לואיס דה קסטרו פַארִיָה (Faria); גם הנהגים, הרועים, משיטי הסירות והמיסיונרים מופיעים רק בחטף בדרמה המתנהלת ישירות בין האנתרופולוג לבין בני המקום. לעיתים נדמה שלוי-סטרוס נמצא לבדו בשטח, נעזר בילידים המספקים לו מידע ומציל מפיהם את הסודות הגדולים והקטנים של תרבויותיהם. אפשר לומר שדילוגיו בין מסעותיו לברזיל, לאמריקה ולתת- היבשת הודו הביאו לידי כך שפסח על תקופות מכריעות בחייו – הנסיעות חזרה לצרפת במהלך שהותו בברזיל; הרצאותיו ופועלו בתחום התיאורטי בניו יורק בשנות הארבעים – וכך נוצר הרושם שלוי-סטרוס הוא מי שנע ונד ברחבי תבל כדי להרבות חכמה ודעת.
 
תכונותיו של הספר שכבשו את לב הקוראים גם מעבר לחוגי האנתרופולוגים היו סגנון השיח של לוי-סטרוס, תעוזתו הספרותית והתיאורים המרגשים של שבטי הילידים שחקר. עם זאת, רבים ציינו לגנאי את משכי הזמן הקצרים של מחקרי השדה שלו. ניתנה האמת להיאמר שכמה חודשי תצפית חטופים, שנקלטו באמצעות מתורגמן לפורטוגזית, אינם יכולים להשתוות למחקרי העומק שהניבו עד אז אנתרופולוגים אנגלים ואמריקאים. אבל תוגות טרופיות העניק לקוראיו משהו אחר: לא רשימות מצאי יבֵשות, אלא חוויה ישירה – רשמים עזים ומלאי חיוּת של המפגש הראשוני עם התופעות, למן הקטעים המקסימים על ציורי הפָּנים והגוף של נשי הקַדוּבֶאוֹ – דגמים חוזרים ונשנים של ערבסקות, פיתולים וקווים לולייניים, שציירו הנשים על "פניהן, ולעתים על כל גופן", בעוד "הגברים נוקטים סגנון פיגורטיבי שהוא נטורליסטי, חרף היותו מסוגנן" (פרק עשרים, "חברת ילידים ואורח חייה") – ועד לתיאוריהם של בני הבּוֹרוֹרוֹ, המושחים את גופם העירום בצבע אדום "שהופק מפרי עץ ה-urucu-rana" ומעטרים אותו ב"ציצות של פלומת נוצות לבנות", או ב"אבקת צדפות כתושות" (פרק עשרים ושניים, "פראים למופת"). מבין קבוצות הילידים שבהן נתקל לוי- סטרוס הותירו בו רושם בל יימחה בני הנַמבּיקווארָה הנוודים-למחצה, המתהלכים עירומים כמעט לגמרי, עונדים נוצות אף וצמידים. אנו רואים אותו נלווה עליהם בעודם צועדים בעונת היובש ברחבי ה-sertão "כטור של נמלים" – הנשים נושאות את כל רכושה הדל של המשפחה בסלים קלועים, שגובהם מגיע כמעט עד לגובהן. ובלילות שוכבים בני הזוג, לפותים בחיבוק על הקרקע החשופה, "עירומים, רועדים מקור ליד האש המהבהבת", אך "התחושה היא שהם מלאי נעימות", "משהו שאפשר להגדירו כביטוי המרגש והאמיתי ביותר של הרוך האנושי" (פרק עשרים ושבעה, "בחיק המשפחה").י[9]
 
לוי-סטרוס יצא למסע שהיה חושני לא פחות מאשר גשמי; הצלילים, הריחות והטעמים שהוא מתאר בתוגות טרופיות הם כה מלאי חיוּת, עד שלא אחת השוו אותו למשורר סימבוליסטי. למן הניחוחות, שמאוחר יותר תיאר את האסוציאציה שהעלו בו, תוך רמיזה לפרוסט, כנובעת מן הצליל הדומה של המילים Brésil ו-grésiller, הקולות הנפצוציים שמשמיע השמן בעת טיגון (פרק חמישי, "במבט לאחור"), ועד לתחושתו בעת שהגיעו לאפו ריחות היער, הפירות והטבק בעוד האונייה מתקרבת אל היבשה הברזילאית הענקית – הספר כולו תוסס ומלא חיים. תוך כדי מחקר השדה שהוא עורך בקרב בני הנַמבּיקווארָה מונה לוי-סטרוס את שלושה-עשר הזנים של דבורי הדבש שאחר כוורותיהן הם מתחַקים ביער, "כל זן מייצר דבש בטעם שונה", ומדַמה אותם ליינות בורגונדי, שגם טעמיהם מתגלים בכמה שלבים (פרק עשרים וחמישה, "בסֶרטָאוֹ"). הוא מדבר בשבחם של הפירות הטרופיים: פירותיו הסגולים של שיח ה-araça הם דמויי גוּיָבה, גודלם כדובדבן "וטעמם כה חמצמץ, עד שהמים שבהם מרסקים אותם נעשים למים מוגזים"; פריו של דקל ה-assai "הוא מעדן יער מופלא: מיצו מהווה סירופ סמיך בטעם פטל, אבל אם מַשהים אותו למשך הלילה, הוא מתגבש לגבינה פירותית וחמצמצה"; והבָּקוּרִי "פריו טעים כאילו נלקח ישירות מגן עדן" (פרק שלושים, "בדוגית"). בשעה שמן האדמה עולה "ניחוח של חליטת שוקולד חמה, שאינו אלא ריחה של הצמחייה הטרופית והתפרקות חלקיה האורגניים", הוא למֵד "כיצד יכולה קרקע זו לשמש מצע גידול לעצי הקקאו, ממש כפי שניחוחו של שדה לבנדר כמוש-למחצה בפרובנס עילית מסביר את יכולתה של קרקע זו להניב גם כמהין" (שם). שפות ילידיות בלתי מובנות הופכות לצלילים טבעיים: "צלילי שפתם של הגוויאקוּרוּ (Guaicuru) ערֵבים לאוזן במיוחד: קצב מואץ ומילים ארוכות, שכולן מכילות אִמּוֹת קריאה ברורות, המשולבות בעיצורים שיניים, לועיים ושפע של פוֹנֶמות נזילות, הנשמעות כפלגים מדלגים על חלוקי נחל" (פרק תשעה-עשר, "נאליקֶה"); ואילו בני המוּנדֶה (Mundé) "מדברים בשפה הנשמעת עולצת, שמילותיה מסתיימות בהברות מוטעמות: zip, zep, pep, zet, tap, kat, המדַמות אותן להַכָּאוֹת במצלתיים" (פרק שלושים ואחד, "רובינזון"), בניגוד לעיצורים בשפתם של בני הנַמבּיקווארָה, ה"נשמעים שתוּקים מעט, כאילו היו מנושפים או מלוחששים" (פרק עשרים ושישה, "על הקו").
 
תוגות טרופיות ראה אור ב-1955. קטע בן 50 עמודים מן החיבור נדפס בכתב- העת הספרותי Les Temps modernes באוגוסט אותה שנה בשם "Des Indiens et leur ethnographe" ("אינדיאנים והאתנוגרף שלהם").י[10] כאשר הופיע הספר בדפוס כמה חודשים לאחר מכן, הלכו המבקרים שבי אחר השילוב שמצאו בו בין כתיבת-וידויים, יומן-מסעות, הגיגים פילוסופיים ומחקר מדעי. ריימון ארון (Aron) השווה את תוגות טרופיות, במאמר שכתב בעיתון לֶה פיגָרוֹ, לרומן- המכתבים הסאטירי מכתבים פרסיים (Lettres Persanes) של מונטסקיה; העיתון (המחתרתי לשעבר) קוֹמבָּה (Combat) השווה את לוי-סטרוס לסרוונטס, גיבור נעוריו של המחבר; ובעיני הסופר והמבקר פרנסואַ-רֶז'יס בַּסטיד (Bastide) היה לוי-סטרוס שַטובריאן החדש.י[11] הואיל ותוגות טרופיות הוא ספר עיון, לא יכלו חברי האקדמיה הצרפתית להעניק לו את "פרס גונקור", הפרס היוקרתי ביותר בצרפת לספרות יפה, שכן תקנון הפרס מנע זאת מהם; הם פרסמו הודעה רשמית שבה הביעו את צערם על כך. בתפנית אירונית מפתיעה הוצע ללוי-סטרוס שנה לאחר מכן פרס אחר בידי שופטי עט הזהב – על ספרות מסעות. הוא דחה אותו.
 
עד מהרה יצאו לתוגות טרופיות מוניטין גם מעבר לגבולות צרפת. בשנת 1957 הופיע הספר בפורטוגזית בברזיל, שם הקדיש לו אסטדו דה סאו פאולו סקירה נלהבת בת שלושה חלקים. באותה שנה, אף על פי שהספר לא תורגם עדיין לאנגלית, פרסם ה-Times Literary Supplement דברים בשבחו בעמוד הראשון שלו, והביא כתבה מפורטת עליו ב-1961, כאשר הופיע תרגומו הראשון לאנגלית (A World on the Wane). ב-1963 הכריזה סוזן זונטג ב-New York Review of Books על תוגות טרופיות כעל יצירה קלאסית. "הוא מוקפד, בעל הבחנה דקה מן הדקה", קבעה. "הוא כתוב יפה להפליא. ובדומה לכל הספרים הגדולים הוא טבוע בחותמו האישי של המחבר…"י[12]
 
תוגות טרופיות הוא ללא ספק חיבור מקורי, אך ניכרות בו השפעות בני דורו של לוי-סטרוס. זיכרונותיו השתלבו במסורת ארוכה של אינטלקטואלים צרפתים שעזבו את המטרופולין ויצאו למסעות כדי להתוודע לתרבויות רחוקות. הוא היה המקבילה הדרום-אמריקנית לספרו של אנדרה ז'יד Voyage au Congo (מסע לקונגו) (1927), וחב רבות לתיאורו של מישל לֶריס (Leiris) את מחקר השדה שנערך בארצות אפריקה הדוברות צרפתית כחלק ממשלחת דקאר- ג'יבוטי, L'Afrique fantôme (1934). יש בו רמזים לקונרד ולפרוסט, שאת שניהם העריץ לוי-סטרוס. הקטעים הארוכים שמביא לוי-סטרוס על רובדי ההתיישבות האנושית נכתבו בהשראת ידידו ועמיתו, הגיאוגרף שהתמחה בחקר הארצות הטרופיות פּיֶיר גוּרוּ (Gourou). סופר המסעות וההרפתקן הצרפתי פּיֶיר מק אורלן (Mac Orlan), שאת יצירותיו העריץ לוי-סטרוס בנעוריו, היה אף הוא אחד ממקורות השראתו. לאחר שנדפס תוגות טרופיות שמח לוי-סטרוס לקבל מכתב ברכה "מרגש במיוחד" מן האיש. "כאשר כתבתי את תוגות טרופיות חשבתי כל העת על מק אורלן", אמר לוי-סטרוס לימים. "מן הסתם נהנה מספרי מפני שמבלי להיות מוּדע לכך מצא בו דברים הלקוחים ממנו".י[13]
 
כל חששותיו של לוי-סטרוס מפני כשלון הקריירה שלו בעֶטיו של תוגות טרופיות התבדו. לא זו בלבד שהספר לא דן אותו לאלמוניות, אלא שתרם לפריחתו באקדמיה בשנות השישים. מהדורתו הראשונה נמכרה ב-60,000 עותקים וביססה את מעמדו של לוי-סטרוס כתיאורטיקן; הוא התקבל לקולז' דה פראנס ב-1959 וזכה בתהילת עולם כאחד ממכונניו של הסטרוקטורליזם. תוגות טרופיות היה התרגום הספרותי של הסטרוקטורליזם; בשנות השישים והשבעים גיבש לוי-סטרוס את טיעוניו בפרוזה יבשה יותר, אקדמית; אף על פי שלא שב לכתוב בסוּגָה שאליה משתייך תוגות טרופיות, אי אפשר להפרידו מעבודותיו האקדמיות המאוחרות יותר, כגון החשיבה הפראית (La Pensée Sauvage)י[14] וארבעת חלקיה של הסדרה מיתולוגיות (Mythologiques).
 
נוסף על סגולותיו הספרותיות של תוגות טרופיות הוא הופיע בשעת רצון. אקדמאים במדעי החברה, שהתפכחו מאשליות הפרשנויות המרקסיסטיות והאקזיסטנציאליסטיות, תרו אחר גישה פילוסופית חדשה. צידו התיאורטי של הספר, והסתמכותו על מודלים יציבים-לכאורה השאולים מן הבלשנות, עוררו לפעולה דור שלם של הוגי-דעות. תיאורו את האקזיסטנציאליזם כ"מטאפיסיקה- לפתאים" (פרק שישי, "כיצד נעשה אדם לאתנוגרף") והצעת-הנגד שלו לבחון את ההתנהגות האנושית מזווית מופשטת יותר, היו ראשיתו של המאבק בז'אן- פול סארטר, שהגיע לשיאו בפרק הסיום של החשיבה הפראית.
 
תוגות טרופיות נעשה לציון דרך באנתרופולוגיה, לא רק בצרפת אלא גם בארצות הברית. את מתכונתו הספרותית וגישתו הווידויית חיקו חוקרים רבים בשנות השישים והשבעים, כאשר נסגר המעגל והאנתרופולוגים פנו עורף ליומרות לתיאור אובייקטיבי ויסדו את "האתנוגרפיה הרפלקסיבית". אי- היתכנותה של האובייקטיביות המוחלטת במדע הציבה את האתנוגרפים פנים אל פנים מול דילמה פילוסופית, שאותה תפס לוי-סטרוס רק לאחר מעשה:
 
במבט לאחור אני חייב להודות שבתוגות טרופיות קיימת אמת מדעית העולה אולי על זו שבמחקרינו האובייקטיביים, מפני שבספר זה שילבתי-מחדש את הצופה עם מושא תצפיתו. זהו ספר שנכתב מתוך "עדשת עין הדג" […], שמבעד לה נשקף לא רק מה שנמצא לפני המצלמה, אלא גם מה שמאחוריה. לפיכך אין כאן ראייה אובייקטיבית של התנסויותי האתנולוגיות; זהו מבט עלַי החוֹוֶה את ההתנסויות האלה.י[15]
 
כיוצר הסטרוקטורליזם וניתוחיו הצטייר לוי-סטרוס כאינטלקטואל קר, אך תוגות טרופיות הוא ספר חדור להט, גם בהוקיעו את עוולות ההתפשטות המערבית וגם בהַללוֹ את התבונה והיצירתיות בתרבויות שחקר. התרסתו נגד ההרס הסביבתי והתרבותי שהביא עימו הקולוניאליזם המאוחר מבשרת את המגמות האקולוגיות העכשוויות. הוא מטיח בפנינו כי "המסעות – תיבות אוצר קסומות שכמותן, המבטיחות עולם ומלואו – לעולם לא יוכלו עוד לפרוס בפנינו את מלוא תכולתן היקרה שלא נפגעה עדיין. הציביליזציה המשגשגת, הנלהבת יתר על המידה, הֵפֵרָה לעד את שלוות האוקיינוסים. את ניחוחם של האזורים הטרופיים ואת תוּמת יושביהם זיהמה תסיסה מצחינה, מפוקפקת […] הדבר הראשון שאתם מראים לנו, המסעות, הוא האשפה שהשלכנו בפניה של האנושות" (פרק רביעי, "בחיפוש אחר הכוח"). אפילו בפנימהּ של ברזיל, חבל ארץ שהיה עדיין מבודד יחסית כאשר חקר אותו לוי-סטרוס, הפילו המחלות והאלכוהוליזם חללים בחבורות הילידים, מוצרים תעשייתיים זולים השחיתו את תרבותם החומרית, ואת אתרי מחנותיהם זיהמו חביות דלק חלודות, קופסאות שימורים ובקבוקים שבורים. לקראת סוף הספר מצטייר האתנוגרף כמנסה לגאול את תרבותו, כסמל להיטהרותה (פרק שלושים ושמונה, "כוסית קטנה של רוּם"), אך זהו ניסיון שלא ברור מה יהיה באחריתו.
 
בעמדה זו חותם לוי-סטרוס את הספר. הציביליזציה המערבית היא שִפעה שפשטה את הרגל. היא הבטיחה רבות, אבל בלעה הכול בדרכה. גם הטבע וגם התרבות מורכבים ממבנים סבוכים ומעודנים, והסימטריה שבפרח או בגביש מקבילה ישירות לאיזון שבין היסודות הסיפוריים של המיתוסים, או לדייקנות המתימטית של יחסי השארוּת. אך יצירות אלה, בין שהן טבעיות ובין שהן ילידות התרבות האנושית, עמדו פעם אחר פעם בפני מהלומותיה של ההתפשטות המערבית, התפרקו והלכו; התרבויות הילידיות התפוררו ואיבדו את צורותיהן ומושגיהן המיוחדים, וסביבות מגוונות להפליא היו לשממה. בני הנַמבּיקווארָה, כפי שלוי-סטרוס תיעד אותם, היו כבר במחצית הדרך אל הכיליון, תרים בשולי הסְפָר אחר מזונם הדל עד להכמיר לב.
 
לפיכך, כתב לוי-סטרוס בעמודי הסיום של תוגות טרופיות, "את הציביליזציה כמכלול אפשר לתאר כמנגנון מורכב להפליא, שהיינו עשויים לראות בו את הסיכוי היחיד של עולמנו לשרוד אלמלא היה ייעודו לייצר את מה שהפיסיקאים מכנים אֶנטרוֹפּיה, כלומר רפיון מערכות […]. במקום "אַנתרופולוגיה" היה עלינו לקרוא לתחום 'אֶנטרופולוגיה', שכן הוא מוקדש לחקר ביטוייו המשוכללים ביותר של תהליך ההתפוררות הזה" (פרק ארבעים, "ביקור בַּקיוֹנג").
 
בשעתו נחשב לוי-סטרוס לרואה שחורות; כיום, בשעה ששוניות אלמוגים ענקיות מתות בזו אחר זו והריכוזים האדירים של היערות הטרופיים המפוארים ממתינים לגורלם; בשעה ששפות ילידים רבות מספור עומדות בפני הכחדה יחד עם מכלולים של חשיבה דתית ומיתית, הוא נראה לנו כנביא, שאזהרותיו בתוגות טרופיות עלולות להתממש בימי חיינו.
 
תרגום לעברית: עודד פלד