לעשות שלום עם הפלסטינים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לעשות שלום עם הפלסטינים

לעשות שלום עם הפלסטינים

3.7 כוכבים (3 דירוגים)

עוד על הספר

פרופסור אהוד (אודי) מנור (נולד ב-1960) הוא היסטוריון ישראלי המתמחה בהיסטוריה של העם היהודי בעת החדשה.
 
מנור נולד וגדל בקבוצת ניצנים. הוא בוגר האוניברסיטה הפתוחה (1994), ואת התואר השני קיבל מאוניברסיטת חיפה (1996). הוא קיבל את תואר הדוקטור מאוניברסיטת חיפה בשנת 2001. עבודת הדוקטורט שלו הייתה בנושא "ה'פארווערטס' - עיתונות, סוציאליזם והפוליטיקה היהודית בניו יורק, 1897-1917" בהנחיית דני גוטווין. בין השנים 2015–2018 לימד באוניברסיטת אריאל במחלקה למורשת ישראל, וב-2018 הועלה לדרגת פרופסור חבר באוניברסיטה. מנור משמש מאז 2002 כמרצה במכללת אורנים ומלמד בה היסטוריה ואזרחות. בשנים 2009–2013 כתב מנור מאמרי דעה בעיתון "מעריב". שימש לצידה של ההיסטוריונית דינה פורת כיועץ האקדמי של סדרת תוכניות הרדיו "בת 70" בהנחיית יואב קרקובסקי.
 
היה ממיסדי "יסו"ד" (ישראל סוציאל-דמוקרטית), התארגנות פעילי שמאל-חברתי אשר הוקמה בשנת 2000. 

תקציר

כיבוש הגדה ב-1967 חולל ויכוח בצמרת הישראלית באשר לעתיד הגדה. מצד אחד היו שסברו שעל הגדה לשמש קלף מיקוח להסכם שלום שבמוקדו הכרה הדדית וסידורי ביטחון. מצד שני היו שסברו שמכיוון שאין סיכוי להסדר מדיני, על ישראל להתבסס בגדה. בהעדר הכרעה, קל היה בידי שרי הביטחון משה דיין (1974-1967) ושמעון פרס (1977-1974) לנהל מדיניות משל עצמם, תחת העקרונות הנאורים של 'אי-התערבות' ו'אי-נוכחות'. עקרונות אלו אפשרו לאש"ף להכות שורש בגדה. המהפך הפוליטי ב-1977, שטיפח את ההתנחלות בגדה, ו'חזית הסירוב' הערבית שקמה לנגד הסכם השלום עם מצרים ב-1978, הבטיחו קיפאון מדיני.
אלא שדווקא על רקע הסכם השלום עם מצרים התחזקה בישראל ההבנה כי יש ליצור בגדה תנאים שיאפשרו את חיזוקם של הפלסטינים התומכים ב'קמפ-דייוויד'. אחת הדמויות המרכזיות שפעלו במגמה זו היתה מנחם מילסון, שנמנה עם אלו שסברו כי אין ולא ייתכנו 'אי-נוכחות' ו'אי-התערבות' וכי השאלה היא לא 'האם' להתערב אלא 'לטובת מי' ו'כיצד'. גישה זו הובילה, בין השאר, להקמת 'אגודות הכפרים' כמשקל-נגד לאש"ף. למרות אש"ף ו'חזית הסירוב' מזה, והעיתונות הישראלית 'הליברלית' מזה, הצליחו 'האגודות' להכות שורש, ובנובמבר 1982 הן הקימו את 'התנועה הדמוקרטית לשלום' שפעלה תחת הקריאה 'כן לשלום – כן למשא ומתן'. ספר זה שופך אור על פרשייה שכוחה בתולדות הסכסוך, שייתכן ויש בה לקח לגבי ההווה והעתיד.

פרק ראשון

מבוא: מדיניות מילסון, אגודות הכפרים ותנועת הדרך לשלום
 
עניינו של ספר זה הוא הסכסוך הישראלי-ערבי. כמו כל מחקר היסטורי, שורשיו בעבר אך המניע לכתיבתו הוא ההווה והעתיד. נהוג לומר כי מדינת ישראל לא תגיע למנוחה ולנחלה ולא תשלים את המהפכה הציונית ללא פיוס עם שכניה. דווקא העובדה שמוסכמה זו חוזרת ונאמרת כבר כמה דורות, מחייבת להעמידה בביקורת המציאות. אף אחד איננו יודע מה צופן העתיד, אך על-פי ניסיון העבר מסתבר כי הגשמת הציונות התאפשרה למרות ששלום מלא עדיין לא הושג. לתובנה זו דווקא כוח משחרר. אם שלום ישראלי-ערבי איננו תנאי לציונות, ניתן לגשת לסוגיה זו לא ממבט קיומי, אלא ממבט מוסרי. למיטב הבנתי, בעיית היסוד של המפעל הציוני והאיום המתמיד כנגדו היא סירובם המתמשך של רוב הערבים, של מרבית הנהגותיהם ללא כל ספק, לנוכחותה של ריבונות יהודית-מדינית בחלק כלשהו של ארץ ישראל, כלומר ב’פלסטין’. ודוק: של ‘רוב’ ולא של ‘כל’ הערבים: גם במובן הטריוויאלי של הכמות, וגם במובן האיכותי של הזהות. כי שאלת הנכונות לקבלת נוכחות יהודית-לאומית, לפחות בחלק של א”י, נפלה בחלקו של העם הערבי-הפלסטיני. לא זה המקום לדון בשאלת התגבשותו של עם זה. מנקודת-מבטו של החיבור שלפנינו, קיומו של עם כזה איננו מוטל בספק. ב-48′ הוא ספג מכה קשה, וב-67′ ספג מכה נוספת. שתי המכות הללו חיזקו שתי מגמות מנוגדות, לחלוטין לא שוות בעוצמתן, שהיוו חלק מהפוליטיקה הערבית והפלסטינית. מחד גיסא, אחרי 67′ התעצמה מאוד המגמה העוינת לציונות. מאידך גיסא, הרימה ראש אחרי 67′ המגמה שהבינה כי יש להכיר בתוצאה שלה: המדינה היהודית-הדמוקרטית ישראל. באופן פרדוקסלי לכאורה, הכפפתם של ‘השטחים’ לשלטון צבאי ישראלי אחרי 67′ נתנה רוח גבית לשתי המגמות גם יחד. מחד גיסא, עצם הנוכחות הצבאית הישראלית חיזקה את רוחם של המתנגדים ל’ישות הציונית’. מאידך גיסא, אפילו אחרי אוקטובר 73′ התחזקה בקרב הפלסטינים ההבנה שבכוח הזרוע אין סיכוי למגר את הציונות ושלכן אין שחר לפוליטיקת ‘ההתנגדות’ מבית מדרשו של אש”ף ושיש למצוא דרכים אחרות לניהול היחסים עם ‘הישות הציונית’. גם המגע הקרוב עם ישראלים של ממש סייע לשתי המגמות גם יחד: מצד אחד, קל היה יותר לפגוע בישראלים, מצד שני קל היה יותר לתהות על קנקנם ולגלות אולי שהשד אינו נורא כל-כך. בעוד הפלסטינים מחפשים את דרכם בין שתי המגמות המנוגדות הללו, לא הנהיגה ישראל מדיניות החלטית משלה. מחד גיסא, רוב המערכת המדינית לא היתה מעוניינת בשלטון על מאות אלפי פלסטינים. מאידך גיסא, נהיות משיחיות הביאו יהודים להתיישב בגדה המערבית, ‘ארץ אבותינו’. מחד גיסא, המערכת המדינית ברובה, כמו גם הציבור הרחב, דגלו בעקרון שטחים תמורת שלום. מאידך גיסא, במערכת הפוליטית התרוצצו מגמות מנוגדות בכל הקשור לגבול הביטחון הרצוי לישראל. על רקע עמימות מבנית זו, הוביל שר הביטחון משה דיין ויישם בשטחים מדיניות אותה הגדיר במונחים של ‘אי-התערבות’ ו’אי-נוכחות’. המניעים המוצהרים היו חיוביים במגמתם – ‘כיבוש נאור’ – אך התוצאה היתה יצירת תנאים לחיזוק המגמה הפלסטינית הסרבנית דווקא. במקביל, תרמה עמימות פוליטית זו להעמקת האחיזה דה-פקטו של יהודים בגדה המערבית. עם זאת, תהא זו טעות – והיא אמנם רווחת – להעמיד את הסרבנות הפלסטינית כשוות משקל וערך למפעל ההתנחלויות. בתים אפשר לפנות, לפרק, להרוס או למסור. תפיסת-עולם, או ‘נראטיב’, ניתן לשנות רק מבפנים, מתוך הכרעה מוסרית מלווה בצעדים מוחשיים בשדה הפוליטי.
 
בשלהי שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80, התחולל מאמץ פוליטי-מדיני לפרוץ את המלכודת שלתוכה נקלעו העתיד הישראלי והפלסטיני. ההנחה שעמדה בבסיס המאמץ היתה שאין ולא תיתכן ‘אי-נוכחות’, קל וחומר ‘אי-התערבות’.[1] מכאן שהשאלה הנכונה היתה לא ‘האם’ התערבות, אלא ‘איך’, כלומר לטובת אילו יעדים. היה זה מאמץ משולב של כמה וכמה אנשים, ביניהם בלט מנחם מילסון, קצין צנחנים בעברו וחוקר ספרות ערבית במקצועו. מילסון הניח כי לא רק ש’יש עם מי לדבר’ בצד הפלסטיני, אלא שעל ישראל, כגורם השולט בחיי הציבור הפלסטיני, ליצור תנאים שיאפשרו לגורם כזה להתפתח באין מפריע. בשמשו בתפקיד ‘יועץ לענייני ערבים’ בשנים 1976-1978 עשו מילסון ואנשיו, הבולט ביניהם יגאל כרמון, מאמצים מתמשכים להוביל את צמרת הפיקוד של הממשל הצבאי, כמו גם את הגורמים הרלבנטיים בממשלת ישראל, במגמה זו. לשיאו הגיע המאמץ במהלכה של כשנה אחת: מנובמבר 1981 ועד לספטמבר 1982, עת שימש מילסון כ’ראש המנהל האזרחי’ בגדה המערבית.
 
מהצד הפלסטיני התנהל באותו הזמן מאמץ מקביל. דווקא בשיאו הפוליטי-מדיני של אש”ף שנתפס על-ידי העולם כולו כ”נציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני”, הנהיג איש ציבור פלסטיני ותיק ומנוסה בשם מוסטפא דודין מהלך מנוגד. ב-1977, לפי מקורות אחרים עוד ב-1975, כלומר במהלך כהונתה של ממשלת רבין הראשונה, הגיש דודין לממשל הצבאי בקשה להקים בנפת חברון ‘אגודת כפרים’. רק באוגוסט 1978 התקבל האישור מידיו של שר הביטחון עזר ויצמן. תפקידה המוצהר של אגודת הכפרים היה לשפר את מצבו הפיזי של הכפר הפלסטיני בגדה, אך לדודין היו מטרות רחבות בהרבה. מפעלו נשען על העובדה ששלושה מכל ארבעה פלסטינים ב-1967 חיו בכפרים מוזנחים. ואמנם, דודין ואנשיו, למרות אדישותו של הממשל צבאי בראשו עמד אותו זמן בנימין בן-אליעזר, אך לא מעט בסיועו של יגאל כרמון, שיפרו את מצבם של כפרים רבים בגדה. עם שובו של מילסון לגדה תמה תקופת הדשדוש. תוך כמה חודשים הושלמה פריסת האגודות ברחבי הגדה המערבית כולה. בנובמבר 1982 הכריזו אנשיה על הקמת תנועת שלום פלסטינית. בכנס, בהשתתפות אלפי פלסטינים, ותחת הסיסמא “נעם אל-סלאם” (‘כן לשלום’), קראו מנהיגי התנועה להכרה בישראל, ולחתירה להגיע עימה להסכם שלום על בסיס פשרה והכרה הדדית. כעבור זמן קצר, נענתה תנועה זו בתנועה ישראלית מקבילה, ‘תנועת הדרך לשלום’. תנועה זו שמה לה למטרה להיאבק הן במגמות סרבנות השלום הסיפוחיסטית מבית-המדרש של ‘גוש אמונים’ ותומכיו בממשלת ישראל, והן במגמות ‘הרדיקליות’ של מה שכונה כבר אז בשם ‘מחנה השלום’. מחנה זה, בדיוק כמו יריביו מימין, גם אם על בסיס הסברים אחרים, העדיף לראות באש”ף את הנציג היחיד של העם הפלסטיני. שילוב הידיים בין מילסון וכרמון מזה, ודודין ואחרים מזה, נראה היה כמספיק איתן ומבטיח, והתקווה של תומכיו היתה שגם אם ישתנו התנאים הפוליטיים, כפי שאכן קרה עם עזיבתו של שרון את משרד הביטחון בפברואר 83′, הוא יתמיד ויעמיק. בפועל, הכוחות הפוליטיים שעמדו כנגד המאמץ המשותף הזה גברו. עד כדי כך, שסיפורם של מילסון, אגודות הכפרים ו’תנועת הדרך לשלום’ נשכחו או עוּותו. מטרתו של ספר זה היא לספר את סיפורם.
 
על-מנת להבין לאשורם את מהלכיהם של מילסון, כרמון, דודין, אגודות הכפרים ושתי תנועות השלום הנזכרות, יש להבין קודם כול את הרקע ביחס אליו הן פעלו. בכך יעסוק הפרק הראשון שיתאר קודם כול את המדיניות שיישם שר הביטחון משה דיין ואיש אמונו ויד ימינו בשטח, שלמה גזית. בהמשכו של הפרק הראשון תתואר הזירה המדינית שהתגבשה לאחר ההלם של ‘יום כיפור’. הלם זה גרם בין השאר גם לחסידיו הנלהבים של דיין, כמו אחד מבכירי ‘כתבי השטחים’ יהודה ליטני, לקבוע כי “נוסחת דיין אינה קדושה”. הפרק השני עוסק בתמורות הדרמטיות שהתחוללו ב-1977: כניסתו של ג’ימי קרטר לבית הלבן; ‘המהפך’ הפוליטי בישראל; וביקורו של סאדאת בירושלים, כאשר מילסון משמש כשלישו האישי. התנעת תהליך השלום היוותה הזדמנות לקדם את תומכיו בקרב הפלסטינים. הפרק השלישי יעסוק בשנים בהן התחדד הפער בין ההבטחה המדינית דה-יורה שהיתה בהסכמי קמפ-דייוויד (הללו כללו, כזכור, ‘פרק פלסטיני’ בליבו ‘תוכנית אוטונומיה’), לבין מדיניות הסיפוח הזוחל דה-פקטו של ממשלת הליכוד. למרות סתירה חמורה זו, המשיכו כרמון מזה, ומוסטפה דודין מזה, במאמץ לארגן את ‘אגודות הכפרים’ שבניגוד לאש”ף, תמכו בהסכמי קמפ-דייוויד. על בסיס מקורות שאת חלקם מן הנמנע לחשוף במלואם, מביא הפרק הרביעי את סיפור הקמת ‘המנהל האזרחי’ על-ידי שר הביטחון שרון, והפעלתו על-ידי מילסון. הפרק החמישי מתאר את האופן בו הפכו ‘אגודות הכפרים’ לכוח של ממש. הפרק השישי עוסק בתפקודה הבעייתי, בלשון המעטה, של העיתונות הישראלית ביחס למנהל האזרחי ולאגודות הכפרים. לא ‘זכות הציבור לדעת’ עמדה לנגד עיני רוב כתבי השטחים, אלא ‘חובת הציבור לחשוב’ כפי שהם עצמם חשבו. הפרק השביעי מתאר את תחילת הסוף של ‘אגודות הכפרים’, שהתרחשה עם חילופי הגברי במשרד הביטחון ובמנהל האזרחי גם יחד. מילסון התפטר בספטמבר 1982. כרמון התפוטר כמה חודשים מאוחר יותר, לאחר שמשה ארנס תפס את מקום שרון במשרד הביטחון. הפרק השמיני מביא את סיפורה של ‘תנועת הדרך לשלום’ ובכוונתו להראות, כי כשם ש’אגודות הכפרים’ נרדפו על-ידי תומכי אש”ף וגונו על-ידי העיתונות הישראלית בכינוי הגנאי “קוויזלינגים”, כך זכו אנשי ‘הדרך לשלום’ ליחס מזלזל ועוין מצד עמיתיהם הפוטנציאליים ב’מחנה השלום’ הישראלי. התמונה העולה מהעיון ההיסטורי היא מעט משונה אך לא נדירה ולא נחלת העבר בלבד: אל מול הניסיונות לייצב קו פוליטי-מדיני פלסטיני-יהודי המבוסס על הכרה ופשרה, התייצבה קואליציה לא-קדושה שכללה את אש”ף, גוש אמונים, מתנגדי הקו המדיני של קמפ-דייוויד בממשלה ובכנסת, ו’מחנה השלום’ הישראלי, שבראשו עיתונאים ‘ליברליים’, חברי מפ”ם ומפלגת העבודה ותנועת ‘שלום עכשיו’. כל אחד מגורמים אלו הכיר למעשה באש”ף כנציגו הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני. אש”ף מצידו עמד במרכזה של ‘חזית הסירוב’ הערבית שדחתה על הסף הכרה במדינת ישראל, בהחלטות האו”ם 242 ו-338 ובהסכמי קמפ-דייוויד. ‘חזית הסירוב’ שפכה לכיסו של אש”ף מאות מיליוני דולרים לצורך הוצאת הסרבנות המדינית שלו מהכוח אל הפועל. כל זה לא הפריע גם למשרד החוץ האמריקני להמשיך ולראות בו את נושא הדגל של העצמאות הפלסטינית. בפרק האחרון של חיבור זה נטלתי לעצמי את הזכות, שהיא אולי חובה, לומר את דעתי על ההתפתחויות בשנים האחרונות, לאור התובנות שניתן להפיק מהפרשיות ההיסטוריות הללו שהתרחשו לפני כשלושים שנה.
 
תקוותי כי הזדהותי עם גיבוריו של הספר לא עמדה לי לרועץ כאשר באתי לברור את המקורות ולתרגמם לשפת החיבור ההיסטוריוגרפי. עם זאת, טעות לעולם חוזרת, וכל לָקונָה מחקרית, אי-הבנה פרשנית וכדומה, מקורן בקוצר הבנה ולא בכוונת מכַוון. מצד שני יש לומר דברים ברורים לגבי מידת האובייקטיביות של מחקר זה: מה שהנחה אותי בכתיבתו הוא העיקרון הדוחה על הסף הן את הטענה שכל מחקר הוא סובייקטיבי, והן את זו הטוענת את ההפך. במקום זאת יש, לדעתי, לאמץ את ההיגיון המשלב בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי באופן הבא: סובייקטיבית היא עצם ההחלטה לעסוק בנושא. בהקשרנו, סובייקטיבית היא המחשבה שיש עם יהודי ושיש לו זכות לריבונות לפחות בחלק של ארץ ישראל. סובייקטיבית היא גם ההנחה שתפקידה המרכזי, הכמעט בלעדי, של העיתונות הוא לדווח על המתרחש במציאות באופן ההגון ביותר. סובייקטיבית היא גם ההנחה שכשם שיש עם יהודי, יש גם עם פלסטיני. על רקע כל זה, האובייקטיביות באה או אמורה לבוא לידי ביטוי באופן בו ניגש החוקר לבחון את המקורות העומדים לרשותו. היתכנות האובייקטיביות במחקר ההיסטוריוגרפי איננה שונה מהיתכנותה בכל מקצוע ובכל עיסוק אנושי. כשם שישנם טכנאים ומכונאים הגונים, כך ייתכנו היסטוריונים הגונים, ולהפך. על-מנת להבין טוב יותר את נקודת-המבט ממנה כתבתי את הדברים, הקורא מוזמן לעיין בעמודים הראשונים של הפרק האחרון. אני עומד על דעתי שאובייקטיביות בהחלט תיתכן, וכי אי-הסכמה מהותית תנבע לא מקיומה של עובדה כזו או אחרת, אלא מהעמדות העקרוניות, כמו למשל בשאלת קיומו או אי-קיומו של עם יהודי (כגרסת אש”ף ודומיו); כלפי הוויכוח על תפקיד העיתונות (לדווח או לתפוס צד פוליטי מסוים); או בשאלת קיומו או אי-קיומו של עם פלסטיני.
 
הגינות פירושה לומר את השורה התחתונה בשורה הראשונה. מסקנת המחקר היא שהסכם שלום בין העם היהודי, וליתר דיוק בין מדינתו היהודית-דמוקרטית, לבין העם הפלסטיני בפרט והעמים הערביים על מדינותיהם בכלל, ייתכן רק ואך ורק על בסיס הכרה אמיתית ונכונות לפשרה. להבנתי, כשם שיש לדחות על הסף כל גישה מהותנית המדברת על ערבים במונחים של ‘ה”א הידיעה’, כך יש לדחות על הסף כל ניסיון לחלק את הרוב היהודי בישראל בין הנאורים החפצים בשלום, לבין חשוכים ההוזים חזונות של סיפוח. על בסיס הבנות יסוד אלו, יש לקיים דיון פוליטי חף מסיסמאות, שבמרכזו השאלה מהם התנאים ההכרחיים ומה התנאים המועילים. שכן תנאים מספיקים אין בנמצא. כשם שיש לדרוש מהציבור בישראל להביט למציאות הבסיסית בעיניים – קיומם של שני עמים היושבים על כברת ארץ אחת – כך יש לדרוש את אותה דרישה מהציבור הפלסטיני. כפי שניתן יהיה לראות בפרקי הספר שלפנינו, בעבר הלא רחוק התקיים ציבור פלסטיני כזה. אין סיבה להניח שהוא לא מתקיים גם כיום. אם כך הם פני הדברים, הרי שהשאלה היא מה התנאים הפוליטיים הנחוצים על-מנת שציבור פלסטיני רודף שלום המכיר בקיומו של עם יהודי, ושאיננו רואה בישראל לא טעות ולא תקלה, הוא זה שיקבע את העתיד הפלסטיני. שאלה מתבקשת היא כמובן מה תפקידה של ישראל בהקשר זה. כפי שניתן יהיה ללמוד מסיפור הדברים להלן, לישראל נודע בעבר תפקיד חשוב, אולי אפילו מרכזי, בעניין זה. אין סיבה להניח שהוא לא שמור לה גם כיום.
פרופסור אהוד (אודי) מנור (נולד ב-1960) הוא היסטוריון ישראלי המתמחה בהיסטוריה של העם היהודי בעת החדשה.
 
מנור נולד וגדל בקבוצת ניצנים. הוא בוגר האוניברסיטה הפתוחה (1994), ואת התואר השני קיבל מאוניברסיטת חיפה (1996). הוא קיבל את תואר הדוקטור מאוניברסיטת חיפה בשנת 2001. עבודת הדוקטורט שלו הייתה בנושא "ה'פארווערטס' - עיתונות, סוציאליזם והפוליטיקה היהודית בניו יורק, 1897-1917" בהנחיית דני גוטווין. בין השנים 2015–2018 לימד באוניברסיטת אריאל במחלקה למורשת ישראל, וב-2018 הועלה לדרגת פרופסור חבר באוניברסיטה. מנור משמש מאז 2002 כמרצה במכללת אורנים ומלמד בה היסטוריה ואזרחות. בשנים 2009–2013 כתב מנור מאמרי דעה בעיתון "מעריב". שימש לצידה של ההיסטוריונית דינה פורת כיועץ האקדמי של סדרת תוכניות הרדיו "בת 70" בהנחיית יואב קרקובסקי.
 
היה ממיסדי "יסו"ד" (ישראל סוציאל-דמוקרטית), התארגנות פעילי שמאל-חברתי אשר הוקמה בשנת 2000. 

עוד על הספר

לעשות שלום עם הפלסטינים פרופ' אהוד (אודי) מנור
מבוא: מדיניות מילסון, אגודות הכפרים ותנועת הדרך לשלום
 
עניינו של ספר זה הוא הסכסוך הישראלי-ערבי. כמו כל מחקר היסטורי, שורשיו בעבר אך המניע לכתיבתו הוא ההווה והעתיד. נהוג לומר כי מדינת ישראל לא תגיע למנוחה ולנחלה ולא תשלים את המהפכה הציונית ללא פיוס עם שכניה. דווקא העובדה שמוסכמה זו חוזרת ונאמרת כבר כמה דורות, מחייבת להעמידה בביקורת המציאות. אף אחד איננו יודע מה צופן העתיד, אך על-פי ניסיון העבר מסתבר כי הגשמת הציונות התאפשרה למרות ששלום מלא עדיין לא הושג. לתובנה זו דווקא כוח משחרר. אם שלום ישראלי-ערבי איננו תנאי לציונות, ניתן לגשת לסוגיה זו לא ממבט קיומי, אלא ממבט מוסרי. למיטב הבנתי, בעיית היסוד של המפעל הציוני והאיום המתמיד כנגדו היא סירובם המתמשך של רוב הערבים, של מרבית הנהגותיהם ללא כל ספק, לנוכחותה של ריבונות יהודית-מדינית בחלק כלשהו של ארץ ישראל, כלומר ב’פלסטין’. ודוק: של ‘רוב’ ולא של ‘כל’ הערבים: גם במובן הטריוויאלי של הכמות, וגם במובן האיכותי של הזהות. כי שאלת הנכונות לקבלת נוכחות יהודית-לאומית, לפחות בחלק של א”י, נפלה בחלקו של העם הערבי-הפלסטיני. לא זה המקום לדון בשאלת התגבשותו של עם זה. מנקודת-מבטו של החיבור שלפנינו, קיומו של עם כזה איננו מוטל בספק. ב-48′ הוא ספג מכה קשה, וב-67′ ספג מכה נוספת. שתי המכות הללו חיזקו שתי מגמות מנוגדות, לחלוטין לא שוות בעוצמתן, שהיוו חלק מהפוליטיקה הערבית והפלסטינית. מחד גיסא, אחרי 67′ התעצמה מאוד המגמה העוינת לציונות. מאידך גיסא, הרימה ראש אחרי 67′ המגמה שהבינה כי יש להכיר בתוצאה שלה: המדינה היהודית-הדמוקרטית ישראל. באופן פרדוקסלי לכאורה, הכפפתם של ‘השטחים’ לשלטון צבאי ישראלי אחרי 67′ נתנה רוח גבית לשתי המגמות גם יחד. מחד גיסא, עצם הנוכחות הצבאית הישראלית חיזקה את רוחם של המתנגדים ל’ישות הציונית’. מאידך גיסא, אפילו אחרי אוקטובר 73′ התחזקה בקרב הפלסטינים ההבנה שבכוח הזרוע אין סיכוי למגר את הציונות ושלכן אין שחר לפוליטיקת ‘ההתנגדות’ מבית מדרשו של אש”ף ושיש למצוא דרכים אחרות לניהול היחסים עם ‘הישות הציונית’. גם המגע הקרוב עם ישראלים של ממש סייע לשתי המגמות גם יחד: מצד אחד, קל היה יותר לפגוע בישראלים, מצד שני קל היה יותר לתהות על קנקנם ולגלות אולי שהשד אינו נורא כל-כך. בעוד הפלסטינים מחפשים את דרכם בין שתי המגמות המנוגדות הללו, לא הנהיגה ישראל מדיניות החלטית משלה. מחד גיסא, רוב המערכת המדינית לא היתה מעוניינת בשלטון על מאות אלפי פלסטינים. מאידך גיסא, נהיות משיחיות הביאו יהודים להתיישב בגדה המערבית, ‘ארץ אבותינו’. מחד גיסא, המערכת המדינית ברובה, כמו גם הציבור הרחב, דגלו בעקרון שטחים תמורת שלום. מאידך גיסא, במערכת הפוליטית התרוצצו מגמות מנוגדות בכל הקשור לגבול הביטחון הרצוי לישראל. על רקע עמימות מבנית זו, הוביל שר הביטחון משה דיין ויישם בשטחים מדיניות אותה הגדיר במונחים של ‘אי-התערבות’ ו’אי-נוכחות’. המניעים המוצהרים היו חיוביים במגמתם – ‘כיבוש נאור’ – אך התוצאה היתה יצירת תנאים לחיזוק המגמה הפלסטינית הסרבנית דווקא. במקביל, תרמה עמימות פוליטית זו להעמקת האחיזה דה-פקטו של יהודים בגדה המערבית. עם זאת, תהא זו טעות – והיא אמנם רווחת – להעמיד את הסרבנות הפלסטינית כשוות משקל וערך למפעל ההתנחלויות. בתים אפשר לפנות, לפרק, להרוס או למסור. תפיסת-עולם, או ‘נראטיב’, ניתן לשנות רק מבפנים, מתוך הכרעה מוסרית מלווה בצעדים מוחשיים בשדה הפוליטי.
 
בשלהי שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80, התחולל מאמץ פוליטי-מדיני לפרוץ את המלכודת שלתוכה נקלעו העתיד הישראלי והפלסטיני. ההנחה שעמדה בבסיס המאמץ היתה שאין ולא תיתכן ‘אי-נוכחות’, קל וחומר ‘אי-התערבות’.[1] מכאן שהשאלה הנכונה היתה לא ‘האם’ התערבות, אלא ‘איך’, כלומר לטובת אילו יעדים. היה זה מאמץ משולב של כמה וכמה אנשים, ביניהם בלט מנחם מילסון, קצין צנחנים בעברו וחוקר ספרות ערבית במקצועו. מילסון הניח כי לא רק ש’יש עם מי לדבר’ בצד הפלסטיני, אלא שעל ישראל, כגורם השולט בחיי הציבור הפלסטיני, ליצור תנאים שיאפשרו לגורם כזה להתפתח באין מפריע. בשמשו בתפקיד ‘יועץ לענייני ערבים’ בשנים 1976-1978 עשו מילסון ואנשיו, הבולט ביניהם יגאל כרמון, מאמצים מתמשכים להוביל את צמרת הפיקוד של הממשל הצבאי, כמו גם את הגורמים הרלבנטיים בממשלת ישראל, במגמה זו. לשיאו הגיע המאמץ במהלכה של כשנה אחת: מנובמבר 1981 ועד לספטמבר 1982, עת שימש מילסון כ’ראש המנהל האזרחי’ בגדה המערבית.
 
מהצד הפלסטיני התנהל באותו הזמן מאמץ מקביל. דווקא בשיאו הפוליטי-מדיני של אש”ף שנתפס על-ידי העולם כולו כ”נציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני”, הנהיג איש ציבור פלסטיני ותיק ומנוסה בשם מוסטפא דודין מהלך מנוגד. ב-1977, לפי מקורות אחרים עוד ב-1975, כלומר במהלך כהונתה של ממשלת רבין הראשונה, הגיש דודין לממשל הצבאי בקשה להקים בנפת חברון ‘אגודת כפרים’. רק באוגוסט 1978 התקבל האישור מידיו של שר הביטחון עזר ויצמן. תפקידה המוצהר של אגודת הכפרים היה לשפר את מצבו הפיזי של הכפר הפלסטיני בגדה, אך לדודין היו מטרות רחבות בהרבה. מפעלו נשען על העובדה ששלושה מכל ארבעה פלסטינים ב-1967 חיו בכפרים מוזנחים. ואמנם, דודין ואנשיו, למרות אדישותו של הממשל צבאי בראשו עמד אותו זמן בנימין בן-אליעזר, אך לא מעט בסיועו של יגאל כרמון, שיפרו את מצבם של כפרים רבים בגדה. עם שובו של מילסון לגדה תמה תקופת הדשדוש. תוך כמה חודשים הושלמה פריסת האגודות ברחבי הגדה המערבית כולה. בנובמבר 1982 הכריזו אנשיה על הקמת תנועת שלום פלסטינית. בכנס, בהשתתפות אלפי פלסטינים, ותחת הסיסמא “נעם אל-סלאם” (‘כן לשלום’), קראו מנהיגי התנועה להכרה בישראל, ולחתירה להגיע עימה להסכם שלום על בסיס פשרה והכרה הדדית. כעבור זמן קצר, נענתה תנועה זו בתנועה ישראלית מקבילה, ‘תנועת הדרך לשלום’. תנועה זו שמה לה למטרה להיאבק הן במגמות סרבנות השלום הסיפוחיסטית מבית-המדרש של ‘גוש אמונים’ ותומכיו בממשלת ישראל, והן במגמות ‘הרדיקליות’ של מה שכונה כבר אז בשם ‘מחנה השלום’. מחנה זה, בדיוק כמו יריביו מימין, גם אם על בסיס הסברים אחרים, העדיף לראות באש”ף את הנציג היחיד של העם הפלסטיני. שילוב הידיים בין מילסון וכרמון מזה, ודודין ואחרים מזה, נראה היה כמספיק איתן ומבטיח, והתקווה של תומכיו היתה שגם אם ישתנו התנאים הפוליטיים, כפי שאכן קרה עם עזיבתו של שרון את משרד הביטחון בפברואר 83′, הוא יתמיד ויעמיק. בפועל, הכוחות הפוליטיים שעמדו כנגד המאמץ המשותף הזה גברו. עד כדי כך, שסיפורם של מילסון, אגודות הכפרים ו’תנועת הדרך לשלום’ נשכחו או עוּותו. מטרתו של ספר זה היא לספר את סיפורם.
 
על-מנת להבין לאשורם את מהלכיהם של מילסון, כרמון, דודין, אגודות הכפרים ושתי תנועות השלום הנזכרות, יש להבין קודם כול את הרקע ביחס אליו הן פעלו. בכך יעסוק הפרק הראשון שיתאר קודם כול את המדיניות שיישם שר הביטחון משה דיין ואיש אמונו ויד ימינו בשטח, שלמה גזית. בהמשכו של הפרק הראשון תתואר הזירה המדינית שהתגבשה לאחר ההלם של ‘יום כיפור’. הלם זה גרם בין השאר גם לחסידיו הנלהבים של דיין, כמו אחד מבכירי ‘כתבי השטחים’ יהודה ליטני, לקבוע כי “נוסחת דיין אינה קדושה”. הפרק השני עוסק בתמורות הדרמטיות שהתחוללו ב-1977: כניסתו של ג’ימי קרטר לבית הלבן; ‘המהפך’ הפוליטי בישראל; וביקורו של סאדאת בירושלים, כאשר מילסון משמש כשלישו האישי. התנעת תהליך השלום היוותה הזדמנות לקדם את תומכיו בקרב הפלסטינים. הפרק השלישי יעסוק בשנים בהן התחדד הפער בין ההבטחה המדינית דה-יורה שהיתה בהסכמי קמפ-דייוויד (הללו כללו, כזכור, ‘פרק פלסטיני’ בליבו ‘תוכנית אוטונומיה’), לבין מדיניות הסיפוח הזוחל דה-פקטו של ממשלת הליכוד. למרות סתירה חמורה זו, המשיכו כרמון מזה, ומוסטפה דודין מזה, במאמץ לארגן את ‘אגודות הכפרים’ שבניגוד לאש”ף, תמכו בהסכמי קמפ-דייוויד. על בסיס מקורות שאת חלקם מן הנמנע לחשוף במלואם, מביא הפרק הרביעי את סיפור הקמת ‘המנהל האזרחי’ על-ידי שר הביטחון שרון, והפעלתו על-ידי מילסון. הפרק החמישי מתאר את האופן בו הפכו ‘אגודות הכפרים’ לכוח של ממש. הפרק השישי עוסק בתפקודה הבעייתי, בלשון המעטה, של העיתונות הישראלית ביחס למנהל האזרחי ולאגודות הכפרים. לא ‘זכות הציבור לדעת’ עמדה לנגד עיני רוב כתבי השטחים, אלא ‘חובת הציבור לחשוב’ כפי שהם עצמם חשבו. הפרק השביעי מתאר את תחילת הסוף של ‘אגודות הכפרים’, שהתרחשה עם חילופי הגברי במשרד הביטחון ובמנהל האזרחי גם יחד. מילסון התפטר בספטמבר 1982. כרמון התפוטר כמה חודשים מאוחר יותר, לאחר שמשה ארנס תפס את מקום שרון במשרד הביטחון. הפרק השמיני מביא את סיפורה של ‘תנועת הדרך לשלום’ ובכוונתו להראות, כי כשם ש’אגודות הכפרים’ נרדפו על-ידי תומכי אש”ף וגונו על-ידי העיתונות הישראלית בכינוי הגנאי “קוויזלינגים”, כך זכו אנשי ‘הדרך לשלום’ ליחס מזלזל ועוין מצד עמיתיהם הפוטנציאליים ב’מחנה השלום’ הישראלי. התמונה העולה מהעיון ההיסטורי היא מעט משונה אך לא נדירה ולא נחלת העבר בלבד: אל מול הניסיונות לייצב קו פוליטי-מדיני פלסטיני-יהודי המבוסס על הכרה ופשרה, התייצבה קואליציה לא-קדושה שכללה את אש”ף, גוש אמונים, מתנגדי הקו המדיני של קמפ-דייוויד בממשלה ובכנסת, ו’מחנה השלום’ הישראלי, שבראשו עיתונאים ‘ליברליים’, חברי מפ”ם ומפלגת העבודה ותנועת ‘שלום עכשיו’. כל אחד מגורמים אלו הכיר למעשה באש”ף כנציגו הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני. אש”ף מצידו עמד במרכזה של ‘חזית הסירוב’ הערבית שדחתה על הסף הכרה במדינת ישראל, בהחלטות האו”ם 242 ו-338 ובהסכמי קמפ-דייוויד. ‘חזית הסירוב’ שפכה לכיסו של אש”ף מאות מיליוני דולרים לצורך הוצאת הסרבנות המדינית שלו מהכוח אל הפועל. כל זה לא הפריע גם למשרד החוץ האמריקני להמשיך ולראות בו את נושא הדגל של העצמאות הפלסטינית. בפרק האחרון של חיבור זה נטלתי לעצמי את הזכות, שהיא אולי חובה, לומר את דעתי על ההתפתחויות בשנים האחרונות, לאור התובנות שניתן להפיק מהפרשיות ההיסטוריות הללו שהתרחשו לפני כשלושים שנה.
 
תקוותי כי הזדהותי עם גיבוריו של הספר לא עמדה לי לרועץ כאשר באתי לברור את המקורות ולתרגמם לשפת החיבור ההיסטוריוגרפי. עם זאת, טעות לעולם חוזרת, וכל לָקונָה מחקרית, אי-הבנה פרשנית וכדומה, מקורן בקוצר הבנה ולא בכוונת מכַוון. מצד שני יש לומר דברים ברורים לגבי מידת האובייקטיביות של מחקר זה: מה שהנחה אותי בכתיבתו הוא העיקרון הדוחה על הסף הן את הטענה שכל מחקר הוא סובייקטיבי, והן את זו הטוענת את ההפך. במקום זאת יש, לדעתי, לאמץ את ההיגיון המשלב בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי באופן הבא: סובייקטיבית היא עצם ההחלטה לעסוק בנושא. בהקשרנו, סובייקטיבית היא המחשבה שיש עם יהודי ושיש לו זכות לריבונות לפחות בחלק של ארץ ישראל. סובייקטיבית היא גם ההנחה שתפקידה המרכזי, הכמעט בלעדי, של העיתונות הוא לדווח על המתרחש במציאות באופן ההגון ביותר. סובייקטיבית היא גם ההנחה שכשם שיש עם יהודי, יש גם עם פלסטיני. על רקע כל זה, האובייקטיביות באה או אמורה לבוא לידי ביטוי באופן בו ניגש החוקר לבחון את המקורות העומדים לרשותו. היתכנות האובייקטיביות במחקר ההיסטוריוגרפי איננה שונה מהיתכנותה בכל מקצוע ובכל עיסוק אנושי. כשם שישנם טכנאים ומכונאים הגונים, כך ייתכנו היסטוריונים הגונים, ולהפך. על-מנת להבין טוב יותר את נקודת-המבט ממנה כתבתי את הדברים, הקורא מוזמן לעיין בעמודים הראשונים של הפרק האחרון. אני עומד על דעתי שאובייקטיביות בהחלט תיתכן, וכי אי-הסכמה מהותית תנבע לא מקיומה של עובדה כזו או אחרת, אלא מהעמדות העקרוניות, כמו למשל בשאלת קיומו או אי-קיומו של עם יהודי (כגרסת אש”ף ודומיו); כלפי הוויכוח על תפקיד העיתונות (לדווח או לתפוס צד פוליטי מסוים); או בשאלת קיומו או אי-קיומו של עם פלסטיני.
 
הגינות פירושה לומר את השורה התחתונה בשורה הראשונה. מסקנת המחקר היא שהסכם שלום בין העם היהודי, וליתר דיוק בין מדינתו היהודית-דמוקרטית, לבין העם הפלסטיני בפרט והעמים הערביים על מדינותיהם בכלל, ייתכן רק ואך ורק על בסיס הכרה אמיתית ונכונות לפשרה. להבנתי, כשם שיש לדחות על הסף כל גישה מהותנית המדברת על ערבים במונחים של ‘ה”א הידיעה’, כך יש לדחות על הסף כל ניסיון לחלק את הרוב היהודי בישראל בין הנאורים החפצים בשלום, לבין חשוכים ההוזים חזונות של סיפוח. על בסיס הבנות יסוד אלו, יש לקיים דיון פוליטי חף מסיסמאות, שבמרכזו השאלה מהם התנאים ההכרחיים ומה התנאים המועילים. שכן תנאים מספיקים אין בנמצא. כשם שיש לדרוש מהציבור בישראל להביט למציאות הבסיסית בעיניים – קיומם של שני עמים היושבים על כברת ארץ אחת – כך יש לדרוש את אותה דרישה מהציבור הפלסטיני. כפי שניתן יהיה לראות בפרקי הספר שלפנינו, בעבר הלא רחוק התקיים ציבור פלסטיני כזה. אין סיבה להניח שהוא לא מתקיים גם כיום. אם כך הם פני הדברים, הרי שהשאלה היא מה התנאים הפוליטיים הנחוצים על-מנת שציבור פלסטיני רודף שלום המכיר בקיומו של עם יהודי, ושאיננו רואה בישראל לא טעות ולא תקלה, הוא זה שיקבע את העתיד הפלסטיני. שאלה מתבקשת היא כמובן מה תפקידה של ישראל בהקשר זה. כפי שניתן יהיה ללמוד מסיפור הדברים להלן, לישראל נודע בעבר תפקיד חשוב, אולי אפילו מרכזי, בעניין זה. אין סיבה להניח שהוא לא שמור לה גם כיום.