בפרוח רשעים כמו עשב

אקדמות לסיפור חיים שבויים בחישוקי שתי דיקטטורות

 

אינני מחדש דבר כאשר אני מזכיר עובדה ידועה למדי, שאישים דגולים כתבו ספרי קורות חיים אשר סיפרו את מה שנראה היה להם ראוי להנציח מתוך שרשרת האירועים והחוויות שהתנסו בהם במהלך שנות חייהם. כך נהגו אברהם לינקולן, ז’אן ז’אק רוסו, יוהאן וולפגאנג פון גתה וגם המשוררת שתלייני סטלין לא הצליחו להחניק את קולה, אנה אחמטובה, אשר הקדישה לקורות חייה עשרים וחמישה חיבורים שונים בפרוזה.

 

הסיפור שיסופר כאן לא נוצר בהשראת כתבי האישים שהזכרתי וגם לא של יוצרים נוספים שהם וקורות חייהם רשומים בספרי דברי הימים. הסיפור שאני מספר כאן חף מכל שמץ יומרה להידמות למי מבין דמויות המופת שהעשירו את נכסי צאן הברזל של התרבות האנושית – סיפורי שלי התגבש כמובן על רקע אישי ואני מתכוון בכך ללחץ שהפעילו בזיכרוני לאורך הזמן המצוקות שהגורל השפיע על חיינו בשנות השואה רווּית הסכנות ובתקופת העריצות של המפלצת האדומה, ששלטה במחוזותינו בעקבות כיבושי ברית המועצות במזרח אירופה לקראת סיום מלחמת העולם השנייה.

 

הסיפור שיסופר כאן הוא סיפורו של ילד המתבגר בזמן שהוא ובני עמו כבולים בחישוקים – גזעיים, כלכליים וחברתיים – שעוצבו בידי שתי הדיקטטורות האכזריות אשר ניסו לעצב בדמותן את פני המאה העשרים ובסך-הכול הצליחו להחזיק ברסן השלטון במרוצת שישה עשורים.

 

החוויות שחוויתי והמכות שספגתי רדפו אותי בזיכרוני כמבקשות להביא את סיפורן לידיעת הרבים. לא סיפרתי את הסיפור קודם כי חשבתי לעשות זאת ביום מן הימים אחר שהשתחררתי מחבלי העשייה האינטנסיבית שריתקו את מחשבותי וכבלו את ידי למילוי החובות היום-יומיות של עיסוק מקצועי מפרך. משום מה יישום התוכנית הזאת התעכב עד עכשיו ומאחר שעתה, לא זו בלבד שאני כבר שרוי בעיצומו של פרק בחיי המשוחרר מחובות שהטיל עלי המקצוע אלא גם מתקרב בצעדים בטוחים לקראת השקיעה הבלתי-נמנעת במצולות האין-סוף שאין תקומה ממנו, אמרתי בלבי –אם הסיפור לא יסופר עכשיו הוא כבר לא יסופר לעולם.

 

עד אשר הגעתי לגיל שלושים החיים שלי – כפי שכבר נרמז – התנהלו בלחץ העריצות ששלטה בגורלי פעמיים – תחילה בימי שלטון הממשל הנאצי-פשיסטי ברומניה ואחר-כך בימי המשטר שהשתלט עלינו בעקבותיו של הטרור הבולשביקי. אשר על כן התקופה הרלבנטית לראשיתו של הסיפור שיסופר כאן מתחילה עם כינון השלטון היחיד של המרשל יון אנטונסקו (Ion Antonescu) ברומניה. הוא נקרא להנהגת המדינה בתקופה של משבר קשה, פוליטי וקונסטיטוציוני, שמקורו בתנאים שנוצרו בעקבות אובדן חבל בסרביה לברית המועצות, וּויתור על המחצית הצפונית של חבל טרנסילבניה להונגריה בפקודת היטלר ומוסוליני ואילוצו של המלך קרול השני להתפטר לטובת בנו מיהאי (Mihai) שהיה עדיין עלם חסר כל ניסיון שלטוני והומלך תחתיו. אנטונסקו היה לרודן שימשול במדינה מיום 6 בספטמבר 1940 ועד 23 באוגוסט 1944, אז נעצר ואחר-כך נשפט (ב-1946), נידון למוות והוצא להורג כפושע מלחמה. אנטונסקו היה לאומן שונא זרים ושונא יהודים מובהק ובשנות שלטונו, רומניה שכרתה ברית צבאית-מדינית עם גרמניה הנאצית, הנהיגה כלפי היהודים חוקי גזע שתורגמו למעשי רדיפה שיטתית, רציחות וגירושים המוניים. היתה זאת מדיניות אחידה שהונהגה ברחבי רומניה למחוזותיה, למעט במה שנוגע ליישום מדיניות הגירוש של היהודים אל ארץ גזירה; היהודים מן המחוזות שבצפון המדינה גורשו באופן גורף לטרנסניסטריה (כפי שנקראו השטחים במערב אוקראינה שנכבשו בפרק הפותח של מלחמת גרמניה הנאצית והשותף הרומני נגד ברית המועצות) אך היהודים משאר מחוזות המדינה נחסך מהם גורל דומה. הסיבה ליחס השונה הזה לא נבעה מהחלטה מדינית שונה אלא מן הנסיבות שהשתנו במהלך אותה מלחמה אשר החל מנקודת מפנה מסוימת שהתחוללה בחזית הלחימה, נוצר מצב שלפיו מדיניות הגירוש נתפסה כלא הולמת את החישובים האסטרטגיים של חורשי מזימת הפתרון הסופי של ‘בעיית יהודי רומניה’. נסיבות אלה שהשתנו יצרו את ההבדל בין מה שהתרחש בערים כמו יאסי ודורוהוי (בצפון-מזרח המדינה), שם היו פוגרומים אכזריים, ובהמשכם גירושים של קהילות שלמות מאזור זה לטרנסניסטריה, לבין מה שלא קרה במחוזותיה הדרומיים והדרום-מערביים של המדינה, שם היהודים פונו מן הכפרים והעיירות שישבו בהם מאז שנות דור ורוכזו בתור צעד מכין בערי המחוז שהפכו בדרך זאת לנקודות איסוף לקראת גירושם למחנות המוות בפולין. ב-15 באוגוסט 1942 נציג הממשלה הממונה על ענייני היהודים במדינה הדליף ידיעה המאשרת שכבר הוחלט על גירוש היהודים שרוכזו בערים הקרובות לגבול עם הונגריה וביניהן העיר ביוש. אולם בסופו של דבר גם הגירושים מחלקי מדינה אלה לא יצאו אל הפועל ולא רק בגלל השינוי האסטרטגי שהתרחש בחזית המלחמה נגד ברית המועצות אלא, כפי שיוסבר בהמשך, כתוצאה מצירוף של מכלול סיבות ונסיבות נוספות.

 

היהודים שרוכזו בערי המחוז, שהיו לגטאות מאולתרים חיו בחרדה מתמדת כי סכנת הגירוש היתה תלויה מעל לראשיהם כחרב דמוקלס ואיש לא טרח להרגיעם כאשר הוחלט להקפיא את תוכנית הגירוש שבסופו של דבר תתבטל בשלב מאוחר יותר. מרביתם יצליחו לשרוד את התקופה הקשה הזאת, חרף החיים בתנאים של מחסור נורא ושלילת זכויות מוחלטת.

 

מה היו אפוא הסיבות והנסיבות שגרמו לביטול תוכניות הגירוש?

 

על אנטונסקו הופעלו לחצים, שמקורם, בחלקם, היה בתוך המדינה – מצד בית המלוכה ואחדים מראשי הכנסיות ברומניה – אך גם מצד גורמים בינלאומיים וביניהם ארה’ב (בעקיפין), הוותיקן ושווייץ, שהשתדלו לשכנע אותו לנטוש את התוכניות לגירוש היהודים. במקביל ללחצים שהופעלו על אנטונסקו, הבדיקות המקדימות של מתכנני מבצע הגירוש העלו שהוצאת התוכנית אל הפועל כרוכה בקשיים מרובים ומורכבים שקשה עד בלתי-אפשרי להתגבר עליהם. מנהל הרכבות מצא, שריכוז הכמות של קטרים וקרונות הדרושה להעברת רבבות יהודי רומניה למחנות בפולין מותנה בפתרונן של בעיות לוגיסטיות אשר קרוב לוודאי אין כל דרך להתגבר עליהן. אולם, הגורם שהשפיע יותר מכל שיקול אחר על ההחלטה לעכב את מבצע הגירוש היה ההכרעה הצבאית בחזית סטלינגרד. המפלה הנוראית שספגו בקרב זה גֵיסות גרמניה ורומניה סימנה את ראשיתו של מפנה דרמטי במהלך המלחמה. אנטונסקו הבין יפה מה משמעותה של המפלה והתחיל מהרהר מה צפוי לו בסוף המלחמה שתסתיים בכניעתן הוודאית של גרמניה ורומניה. הוא החליט להמר על חייהם של שארית היהודים בתקווה שאלה, אם יינצלו מגורלם של כשלוש מאות אלף אחיהם שכבר נטבחו בידי צבא רומניה בערי בסרביה וערבות טרנסניסטריה, ישמשו מליצי יושר לטובתו וערובה ליחס מתחשב ברומניה כאשר ייגזר דינה במשפט האומות המנצחות.

 

שנות המלחמה רוויות האימה והייאוש עברו עלי ועל משפחתי בפינה המערבית של אזור דרום טרנסילבניה. במבט לאחור, אלה היו ארבע שנים גדושות סכנות וחשוכות תקווה ואופקים, שבסיומן, כאשר יצאנו מאפלה מעיקה אל אורו של שחר מבטיח, חשתי, חרף גילי הצעיר, תקופת-מה שבור בגוף ולאה בנפש. אולם, לא לזמן ממושך למדי, שכן חדוות המעש שבה אלי בהדרגה, בלי שידעתי כיצד אשתלב בתוכניות העשייה הרבות שכמו ייחלו להצטרפותי אליהן.

 

הרעיון לספר את מה שזמם הצורר הנאצי-פשיסטי לעשות לנו בשנות השואה עלה במוחי מדי פעם במשך העשור האחרון. הציקה לי העובדה שגורל יהודי רומניה בכלל, ושל הקהילות אשר שרדו בפינה הדרום-מערבית של טרנסילבניה בפרט, זכו במדינתנו לתשומת לב ציבורית והתעניינות היסטורית מועטה בלבד. במהלך הזמן ותוך כדי הרהורים בדרכי יישום הרעיון אמרתי בלבי שהנוסחה המתאימה לתיאור התמונה ההיסטורית היא לשלבה בסיפור האישי של קורות המתאר.

 

השתלבות עולי רומניה במציאות הישראלית התנהלה בלי מהומות וצעקות על קיפוח, אף שהקיפוח ניכר בעליל. ייתכן שהתנהגות כזאת רומזת על תכונת אופי קיבוצית המגולמת בהפנמה וברצון להרחיק את גילוי המכאובים מן השיח בכיכר העיר. ועוד ייתכן שבכך גם טמון ההסבר מדוע היתה מוגבלת למדי תשומת-הלב שהופנתה לשאלה מה עלה בגורל יהודי דרום-מערב טרנסילבניה בתקופת השואה (ואחריה). ואז אמרתי בלבי, שחייבים לספר את הפרק הזה בתולדותינו, אך אם מספרים פרק זה ישנם פרקים שקדמו לו ופרקים שנוספו לו בהמשך הדרך. רוצה לומר, כדי להבין נכונה את תיאור שנות הישרדותנו תחת שלטון אנטונסקו, מן הראוי להקדים בחשיפת השורשים שהצמיחו אותנו. אלא שסיפור הישרדותנו אינו מסתיים עם השחרור מעול המשטר הנאצי-פשיסטי בסיום מלחמת העולם השנייה ונצטרך להמשיך בו ולספר שלבים נוספים ככל האפשר.

 

אשר על כן, הסיפור שאני מבקש לספר לא יתחיל בימי הסערה הפוליטית שפקדה את רומניה בחודש ספטמבר 1940, אלא שנים אחדות קודם-לכן.

 

בסיפור שיסופר בהמשך, הדרמות הן בשר מבשרם של האירועים המתוארים בו וחשבתי שסוג השיח ההולם לספר סיפור כזה הוא המונולוג. לכן יהא הסיפור מנוסח בגוף ראשון וצמוד ככל האפשר לאירועים שהיו וכפי שהתרחשו במציאות. אולם, במבט לאחור, ממרומי שמונה עשורים, אי-אפשר להחיות בדייקנות אובייקטיבית מלאה כל פרט שנשזר בקורות חייך, ומאידך אין גם לשלול את נטייתו של הדמיון לעגל פה ושם פרט כזה או אחר או אפילו לשחזר פרט שנבלע בתהומות הנשייה בהשראה שמציירת תמונות חדשות.