חמש נובלות אקזמפלריות

אקדמה לקורא

 

הייתי רוצה, לו ניתן הדבר, קורא אהוב ביותר, לפטור עצמי מכתיבת אקדמה זו, כיוון שזו שכתבתי לדון קיחוטה שלי לא עלתה יפה דיה עד כי תותיר בי חשק כלשהו לכתוב נוספת. בכך יש להאשים חבר אחד, מבין רבים אחרים שרכשתי במהלך חיי בזכות אופיי יותר מאשר בזכות כישרוני. אותו חבר יכול היה בנקל, כמקובל וכנהוג, לחקוק ולחרוט את דמותי בדף הראשון של ספר זה – שכן דון חואן חַאוּרִיגִי בעל המוניטין היה מעניק לו את דיוקני – ובכך היתה שאיפתי באה על סיפוקה. ועמה רצונם של רבים, שהיו מבקשים לדעת אילו תווי פנים וממדים נושא זה, אשר מעז לחשוף יצירות כה רבות לחללו של עולם, לעיני כול, ומציין מתחת לדיוקן:

 

"האיש אשר אתם רואים עתה – בעל פנים נשריות, שיער ערמוני, מצח חלק ונטול קמטים, עיניים מחייכות, אף מעוקל, אף כי ממדיו נאים, זקן מכסיף, ולא חלפו עשרים שנה מאז היה זהוב, שפם גדול, פה קטן, שיניים לא קטנות ולא רבות, כי ברשותו שש בלבד שמצבן בכי רע ומיקומן גרוע, כיוון שאין אחת המקבילה לרעותה; הגוף מצוי בין שני קטבים – לא גדול ולא קטן, גון פניו רענן, יותר לבן מחום, כתפיים שחות במקצת ואינו קל רגליים במיוחד – ובכן זהו, אם כן, דיוקנו של מחבר לה גאלתיאה ודון קיחוטה איש לה מנצ'ה, וזה שיצר את המסע לפרנסוס מתוך חיקוי ליצירתו של סֶזאר קַאפּוֹרַל איש פֶּרוּסָה, ויצירות אחרות שמשוטטות אנה ואנה, ואולי אף אינן נושאות את שם בעליהן. הוא קרוי בדרך־כלל מיגֶל דה סֶרוונטס סַאַבֶדְרָה. שנים רבות היה חייל ובמשך חמש שנים ומחצית השנה שבוי, שם למד לשמור על אורך רוח בעתות מצוקה. הוא איבד בקרב הימי של לֶפַּנְטוֹ את ידו השמאלית מכדור רובה, פציעה שאף כי מראֶהָ דוחה, בעיניו היא נאה, כיוון שקיבל אותה במאורע המהולל והמרומם ביותר שהיו עדים לו הדורות הקודמים, ואף לא מצפים לראות כמותו בעתיד, בשעה שלחם תחת נסי המנצחים של בנו של ברק המלחמה, קרל החמישי, הזכור לטוב."

 

אולם לו אותו חבר, שאני בא בטרוניה עמו, לא היה נזכר במאורעות אחרים לספר עלי פרט לאלה, הייתי אוסף לעצמי שני תריסרים של עדויות, ומספר לו עליהן בסתר, כדי שיעצים בהן את שמי וישבח את כישרוני. אך לחשוב שאותם דברי שבח מבטאים את האמת לפרטיה זו שטות, שהרי לא בשבחים ולא בהשמצות יש מן הדיוק.

 

בקיצור, כיוון שהזדמנות זו חלפה ועברה, ואני נותרתי אובד עצות ונטול דיוקן, איאלץ להציל עצמי באמצעות פי. על אף שאני כבד פה, לא אהיה כבד פה בבואי לומר אמתות, אשר גם אם הן נאמרות באמצעות סימנים, הן ניתנות להבנה. וכך אני אומר לך שוב, קורא יקר, כי מן הנובלות האלה שאני מציג לפניך אי אפשר לבשל תבשיל קדירה, כיוון שאין למצוא בהן לא רגליים, לא ראש ולא קרביים, ולא כל דבר הדומה להם. רצוני להדגיש, שאותן מחמאות אוהבים שתמצא באחדות מהן הנן כה מהוגנות ושקולות בהתאם לתבונה ולשיח הנוצרי, שאין בהן כדי לנטוע בקורא המרושל והזהיר שיקרא אותן מחשבת זדון.

 

כיניתי אותן אקזמפלריות, ואם תבחן אותן בקפידה, אין בהן אחת שאי־אפשר להפיק ממנה שיעור מועיל. לולא הייתי מבקש לקצר בדברים, אולי הייתי מראה לך את הפרי הטעים והמהוגן שניתן להפיק מכולן ביחד או מכל אחת בפני עצמה.

 

כוונתי להציג בפני כול שולחן ביליארד, שכל אחד יוכל להתבדר אצלו, מבלי שייגרם נזק לאיש. וכוונתי ללא כל נזק, לא לנפש ולא לגוף, כי מגמתם של מעשים מהוגנים ונעימים לגרום הנאה ולא נזק.

 

ואכן אין האדם נמצא תדיר בבתי התפילה, והכנסיות אינן מלאות על דרך השגרה, ואנשים אינם עסוקים תמיד בענייני מסחר, עד כמה שחשיבותם רבה. ישנן עתות למרגוע, שעל הנפש הדאובה לנוח בהן. כדי למלא צורך זה נוטעים שדרות, תרים אחר מעיינות, מיישרים מורדות ומטפחים בקפידה את הגנים.

 

דבר אחד ארהיב עוז לומר לך: אם יתברר לי באופן כלשהו, שקריאת הנובלות האלה עלולה לעורר כוונת זדון ומחשבת אוון כלשהי במי שיקרא אותן, אעדיף לגדוע את היד שבה כתבתי אותן מאשר לפרסמן בציבור. גילי אינו מתיר לי להקל ראש בחיי העולם הבא, כי על חמישים וחמש השנים הרווחתי תשע נוספות כשידי על העליונה.[1]

 

על זאת שקד כישרוני, ולכאן הביאתני נטייתי. ויותר מכול הגעתי למסקנה (ואכן כך הוא), כי הנני הראשון שכתב נובלות בלשון הספרדית, כי הנובלות הרבות המודפסות בשפה זו – כולן מעשה תרגום מלשונות זרות, ואילו אלו שלי, לא חיקויים ולא גניבות. כישרוני חוללן ונוצתי ילדה אותן, והן גדלות בזרועותיה של מכונת הדפוס.

 

אחריהן, אם לא יבוא קץ לחיי, אני מציע לך את התלאות של פֶּרסילֵס, ספר המתיימר להתחרות בהֶליוֹדוֹרוֹס,[2] שמא בשל העזתו לא יצא וידיו על ראשו. תחילה תראה, אם כי באיחור מה, את עלילותיו של דון קיחוטה ושנינויותיו של סנצ'ו פַּנסה, ולאחר מכן את שבועות הגן.

 

אני מבטיח רבות, כשכוחותי כה דלים. אולם מי יוכל לרסן את השאיפות? אני חפץ רק שתיתן את דעתך על כך, שאם העזתי להקדיש את הנובלות האלו לרוזן מלֶמוֹס,[3] כנראה שמסתורין כלשהו טמון בהן.

 

איני מבקש עוד אלא שאלוהים ישמרך, וייתן לי אורך רוח כדי לשאת בכבוד את הדברים הרעים, שכמה מתחכמים ומשמיצים עלולים להלעיז עלי. היה שלום!