דו-קרב וסיפורים אחרים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דו-קרב וסיפורים אחרים
מכר
מאות
עותקים
דו-קרב וסיפורים אחרים
מכר
מאות
עותקים

דו-קרב וסיפורים אחרים

4.3 כוכבים (3 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: דינה מרקון
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2006
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 248 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 8 דק'

אנטון צ'כוב

אַנְטוֹן פַּאבלוֹבִיץ' צֶ'כוֹב (ברוסית: Антон Павлович Чехов;‏ 29 בינואר 1860 – 15 ביולי 1904‏‏) נולד בטָגַנרוֹג שבדרום רוסיה. סבו היה איכר צמית, שהצליח לקנות את חירותו וחירות בני ביתו בכסף. אביו, שהיה סוחר זעיר, עקר ב-1876 עם בני המשפחה למוסקבה, אך צ'כוב נשאר בטגנרוג לסיים את לימודיו בגימנסיה והצטרף אל משפחתו ב-1879, עם כניסתו לפקולטה לרפואה באוניברסיטת מוסקבה. עוד כשהיה סטודנט החל לכתוב סיפורים היתוליים קצרים, שהתפרסמו בכתבי עת הומוריסטיים בחתימה "צ'כונטה". גם לאחר שהוסמך כרופא לא עסק צ'כוב במקצועו, אלא הקדיש את כל עיתותיו לכתיבה. ב-1886 ראה אור קובץ סיפוריו הראשון וזכה להצלחה גדולה; אך כבר באותה שנה החל צ'כוב להשתחרר מן הסגנון ההיתולי והגס במקצת שסיגל לו בהשפעת כתבי העת ההומוריסטיים והתחיל שוקד על ליטוש הפרוזה המעודנת ורבת־הניואנסים המייחדת את סגנונו הבשל. ב-1890 יצא צ'כוב למסע (שהיה קשה ואף מסוכן בימים ההם) לאי האסירים סָחָלין, ופרסם את רשמיו בספר תיעודי מזעזע האי סחלין. ב-1891 קנה לו צ'כוב אחוזה במליכוֹבוֹ, מדרום למוסקבה, והתיישב בה עם הוריו, אחותו ואחיו הצעיר. כאן כתב את הטובים שבסיפוריו. ב-1897 אילצה אותו מחלת השחפת שלקה בה לעזוב את מליכובו ולהתגורר במקומות היפים לבריאותו: עד יום מותו הוא התגורר לסירוגין בחצי האי קרים ובנאות מרפא בצרפת ובגרמניה. בשנים האחרונות לחייו כתב את מחזותיו הנודעים ("בת שחף", "הדוד ואניה", "שלוש אחיות", "גן הדובדבנים", ראו אור בתרגומו של אברהם שלונסקי, עם עובד, 1969) והעלה אותם על בימת התיאטרון האמנותי המוסקבאי בשיתוף פעולה עם הבמאי הדגול ק"ס סטניסלבסקי. צ'כוב מת ב-2.7.1904 בבאדנוַיילר שבגרמניה. כמעט כל מחזותיו ורבים מסיפוריו תורגמו לעברית.

תקציר

בעיירה שכוחת-אל בקווקז מתייצבים שניים לעימות גורלי: לָייֶבְסְקִי, איש-שיחה עצל וחביב, המתגעגע לסנקט פטרבורג ורואה לנגד עיניו אידיאלים שאינו מסוגל לממש – "צאצא נרפה של משטר הצמיתות", כפי שהוא נוהג לכנות את עצמו; ומולו, הזואולוג פוֹן קוֹרֶן, בעל עצבי פלדה, המשוכנע בצדקת הדרוויניזם החברתי ומבקש להחיל תורה זו על כל סובביו. ספק מתוך הכרח פנימי, ספק מתוך שעמום החיים בפרובינציה, נספחים היריבים לדו-קרב רעיוני וממשי.
 
הנובלה "דו-קרב" היא מהכתבים החותמים את הפרק המוקדם ביצירתו של אנטון צ'כוב. באוסף הנוכחי מוצעים מלבדה עוד עשרה סיפורים מאותה תקופה, הפורשים את הנוף האנושי ברוסיה של סוף המאה ה-19: אצילים שירדו מנכסיהם, איכרים מפוכחים, תמהונים המתגלגלים בדרכים, פקידים יושבי בית. איש לא חומק ממבטו הצלול, האכזרי לעתים, של המחבר, איש לא יוצא נקי מחולשות אנוש.
האוסף דו-קרב וסיפורים אחרים מצטרף ל"מדף צ'כוב" בהוצאת כרמל, בתרגום דינה מרקון.
אחרית הדבר, מאת פרופ' הלנה טולסטוי מהאוניברסיטה העברית בירושלים, מצביעה על מאפייני הכתיבה הצ'כובית המוקדמת ועל היחס המורכב של צ'כוב לאידיאליזם מכל סוג.

פרק ראשון

דו-קרב
 
1
השעה היתה שמונה בבוקר – שעה שבה קצינים, פקידים ונופשים היו רוחצים בים אחרי לילה חם ומחניק, ואחר כך הולכים לשתות קפה או תה בביתן שעל החוף. איבאן אַנדרֶיִיץ' לָיֵיבְסְקִי, איש צעיר כבן עשרים ושמונה, בהיר שיער וצנום, בכובע מדים של משרד האוצר ונעליים קלות לרגליו, פגש בחוף מכרים רבים בבואו להתרחץ, ובהם את סָמוֹילֶנקוֹ מיודעו, הרופא הצבאי.
סמוילנקו זה, מגודל ראש וגזוּז שיער, נטול צוואר, אדום, חָטמְתן, גביניו שחורים ושעירים ופאות לחייו כסופות, שמן, צבֶה, ונוסף לכול בעל קול באס צרוד של איש צבא, הותיר בכל מי שזה מקרוב בא רושם לא נעים של אדם מחוספס ועבד-כי-ימלוך, אך יומיים-שלושה לאחר ראשית ההיכרות פניו היו נעשות חביבות למראה, כמפיקות טוּב לב בלתי רגיל, ואפילו יפות. למרות גולמניותו ונעימת דיבורו הגסה במקצת, היה זה אדם כנוע באופיו, טוב לב עד בלי די, בעל מזג נוח לבריות ונכון לעזור תמיד. הוא דיבר בלשון "אתה" עם כל בני העיר, הלווה לכולם כסף, ריפא ושידך והשכין שלום בין כולם, ארגן פיקניקים שצלה בהם שישליקים ובישל מרק דגים טעים מאוד מקיפוֹנים; תמיד טרח וביקש למען אדם זה או אחר, ותמיד מצא לו סיבה לשמוח. הכול הסכימו שהוא חף מכל חטא, ורק שתי חולשות שלו נודעו ברבים: ראשית, הוא בוש בטוּב לבו והתאמץ להסוות תכונה זו במבט קשוח ובגסות מעושה; ושנית, אהב שהחובשים והחיילים יפנו אליו בתואר הוד מעלתך, אף על פי שהיה רק יועץ מדיני.
"ענה לי על שאלה אחת, אלכסנדר דָווידיץ'," פתח ואמר לָיֵיבְסְקִי כשהשניים, הוא וסָמוֹילֶנקוֹ, נכנסו למים עד כתפיהם. "נניח שהתאהבת באישה ועברתם לגור יחד; חיית אִתה, נניח, יותר משנתיים ואחר כך הפסקת לאהוב אותה, כדרכו של עולם, והתחלת להרגיש שהיא זרה לך. איך היית נוהג במקרה כזה?"
"פשוט מאוד. לכי לך, חביבתי, לארבע רוחות השמים – ונגמר הסיפור."
"קל לומר! אבל אם אין לה לאן ללכת? היא אישה בודדה, בלי קרובי משפחה, אין לה פרוטה, לעבוד אינה יודעת..."
"אז אתה דוחף לה חמש מאות רובל בפעם אחת, או עשרים וחמישה מדי חודש, וחסל. פשוט מאוד."
"נניח שיש לך גם חמש מאות וגם עשרים וחמישה מדי חודש, אבל האישה שאני מתכוון אליה היא אישה אינטליגנטית וגאה. באמת היית מעז להציע לה כסף? ובאיזה אופן?"
סמוילנקו ביקש להשיב לו דבר-מה, אבל אותו רגע כיסה את שניהם גל גדול, שנחבט אל החוף והתגלגל בקול שאון חזרה על פני חלוקי האבן הקטנים. המיודעים יצאו אל החוף והחלו להתלבש.
"כמובן, לחיות עם אישה שלא אוהבים זו משימה לא פשוטה," אמר סמוילנקו, מנער את החול מתוך מגפוֹ. "ובכל זאת, וָאנְיָה, אסור לשכוח שאנחנו בני אדם. אילו אני הייתי נקלע למצב כזה, לא הייתי מראה לה שהפסקתי לאהוב אותה, והייתי ממשיך לחיות אִתה עד יום מותי."
לפתע בוש בדבריו; כתופס עצמו בקלקלתו, התעשת ואמר:
"אבל אילו שאלו אותי, אפשר היה בלי הנקבות כלל. השד ייקח אותן!"
המיודעים התלבשו ופנו ללכת אל הביתן שעל החוף. סמוילנקו נחשב כאן לבן בית, ואף יועדו לו כלים מיוחדים. מדי בוקר היו מביאים לו על מגש ספל קפה, מים עם קרח בכוס גבוהה מזכוכית מלוטשת וכוסית של קוניאק; תחילה היה שותה את הקוניאק, אחר כך את הקפה הרותח, אחר כך את המים עם הקרח, וזה היה, כנראה, טעים מאוד, שכן לאחר השתייה עיניו היו נעטפות דוק שמנוני, הוא היה מחליק את פאות לחייו בשתי ידיו, מביט אל הים ואומר:
"נוף מרהיב להפליא!"
אחרי לילה ארוך שנתבזבז על מחשבות עגומות וחסרות טעם, אשר הפריעו לו לישון וכמדומה העצימו את המחנק ואת עלטת הלילה, הרגיש לייבסקי רצוץ ונרפה. הרחצה ושתיית הקפה לא שיפרו את הרגשתו.
"אלכסנדר דווידיץ', בוא נמשיך בשיחה," אמר. "לא אסתיר ממך ואומַר בגילוי לב, כמו שמדברים עם חבר: מצב העניינים ביני לבין נָדְייֶז'דָה פְיוֹדוֹרוֹבנָה בכי רע... בכי רע! סלח לי שאני משתף אותך בסודותי, אבל אני מוכרח לפרוק את מה שמעיק עלי."
סמוילנקו, שצפה מבעוד מועד את נושא השיחה, השפיל את עיניו והחל לתופף באצבעותיו על השולחן.
"חייתי אִתה שנתיים והפסקתי לאהוב אותה," המשיך לייבסקי, "או ליתר דיוק, הבנתי שלא היתה שום אהבה בינינו מלכתחילה... השנתיים האלה היו אחיזת עיניים."
ללייבסקי היה הרגל לבחון בשעת שיחה בעיון רב את כפות ידיו הוורודות, לכסוס את ציפורניו או למולל באצבעותיו את חפתי שרווליו. גם עתה עשה כן.
"אני יודע מצוין שלא תוכל לעזור לי," אמר, "אבל אני אומֵר לך זאת מפני שלא-יוצלחים ואנשים מיותרים כמוני, ישועתם בדיבורים. אני מוכרח להכליל מכל מעשה שאני עושה, אני מוכרח למצוא הסבר והצדקה לחיי המגוחכים בתיאוריות למיניהן, בטיפוסים מהסִפרות, בטענה, למשל, שאנחנו, בני האצולה, מתנוונים והולכים, וכיוצא באלה... הלילה, למשל, ניסיתי לנחם את עצמי בכך שחשבתי ללא הרף: אח, כמה צדק טולסטוי, צדק ללא רחם! והוקל לי מעצם המחשבה הזאת. בחיי, אחי, איזה סופר נפלא! תגיד מה שתגיד."
סמוילנקו, שמעולם לא קרא את טולסטוי ובכל יום ויום התכוון לקוראו, נבוך ואמר:
"כן, כל הסופרים כותבים מדמיונם, ואילו הוא – ישר מהחיים..."
"אלוהים אדירים," נאנח לייבסקי, "הציביליזציה עיוותה את כולנו, הטילה בנו מום! התאהבתי באישה נשואה; וגם היא בי... בהתחלה היו בינינו נשיקות, וערבים שקטים, ושְבועות אמונים, וספֶּנסֶר,[1] ואידיאלים, ותחומי עניין משותפים... איזה שקר! לאמיתו של דבר, ברחנו מהבעל, אבל השלינו את עצמנו שאנחנו נמלטים מפני הריקנות של חיי האינטליגנציה. העתיד הצטייר לנו כך: תחילה, בקווקז, עד שנתוודע למקום ולאנשיו, אני אלבש בגדי שרד של פקיד ואעבוד בשירות הציבורי, אחר כך נמצא לנו פיסת קרקע במרחב הפתוח ונעמול בזיעת אפנו, נשתול כרם, נעבד שדה וכן הלאה. אילו היית אתה במקומי או הזואולוג הזה שלך, פון קוֹרֶן, הייתם חיים עם נָדייז'דָה פיודורובנה ביחד שלושים שנה אולי, ומשאירים ליורשיכם כרם שופע ואלף דֶסיאָטינוֹת[2] של תירס, ואילו אני הרגשתי כמו פושט רגל כבר מהיום הראשון. בעיר חום בלתי נסבל, שעמום, אין חברה, ובשדה, מתחת לכל אבן ולכל שיח אתה מדמה לראות עכבישים ארסיים, עקרבים ונחשים, ומעבר לשדה, רק הרים ומדבר. אנשים זרים לרוחך, נוף זר, תרבות עלובה – כל זה, אחי, אינו פשוט כל כך כמו לטייל בשדרות נייֶבְסְקִי[3] לבוש פרווה, שלוב זרוע עם נדייז'דה פיודורובנה, ולחלום על הארצות החמות. כאן נחוצה מלחמה לחיים או למוות, אבל איזה מין לוחם אני? ברייה עלובה שעצביה רופפים, לא מורגל בעבודת כפיים... כבר מהיום הראשון הבנתי שהחלומות שלי על חיי עמל ועל כרם – אין בהם כלום. ואם מדברים על אהבה, אני מוכרח לומר לך שלחיות עם אישה שקראה את ספֶּנסֶר והלכה אחריך עד קצה העולם, זה לא-מעניין בדיוק כמו לבלות את חייך עם איזו אַנְפיסָה או אָקוּלינָה. אותם ריחות של מגהץ, פודרה ותרופות, אותם ניירות לתלתוּל השיער מדי בוקר ואותה הונאה עצמית..."
"מגהץ זה דבר חיוני במשק הבית," אמר סמוילנקו והסמיק מן ההכרה שלייבסקי מדבר אתו בגילוי לב שכזה על גברת ממכרותיו. "אתה, ואניה, רוחך אינה טובה עליך היום, אני רואה. נדייז'דה פיודורובנה היא אישה נפלאה, אינטליגנטית, וגם אתה אדם בעל חוכמה לא מצויה... כמובן, לא נישאתם כדת וכדין," המשיך סמוילנקו, סוקר אגב כך את השולחנות הסמוכים, "אבל הרי זו לא אשמתכם, וחוץ מזה... צריך להיפטר מהדעות הקדומות ולהתעלות לרמת התפישות של ימינו. אני עצמי בעד נישואים אזרחיים, כן... אבל אם תשאל אותי, כיוון שאתם כבר חיים ביחד, עליכם להישאר יחד עד יום מותכם."
"בלי אהבה?"
"תכף אסביר לך," אמר סמוילנקו. "לפני כשמונה שנים היה כאן סוכן, זקן בעל חוכמה לא מצויה. הוא היה אומר: בחיי משפחה, העיקר הוא אורך רוח. אתה שומע, ואניה? לא אהבה, אלא אורך רוח. האהבה ימיה קצרים. חיית באהבה כשנתיים ועכשיו, כנראה, חיי המשפחה שלך עברו לשלב שבו, כדי לשמור, כמו שאומרים, על שיווי המשקל, תצטרך לגייס את עתודות אורך הרוח שלך במלואן..."
"אתה מאמין לסוכן הזקן הזה שלך, אבל בעיניי העצה שלו חסרת משמעות. הזקן שלך היה מסוגל להעמיד פנים, היה מסוגל לאמן את רוחו ולראות תוך כדי כך את האישה הלא-אהובה כחפץ שנחוץ לו לאימוניו, אבל אני עוד לא ירדתי לשפל כזה; אם ארצה להתאמן באורך רוח אקנה לי משקולות להתעמלות או סוס קשה עורף, אבל את הבן-אדם אניח לנפשו."
סמוילנקו ציווה להביא לו יין לבן עם קרח. כששתו כל אחד כוס, לייבסקי שאל לפתע:
"תגיד לי, בבקשה, מה פירוש התרככות המוח?"
"זה, איך אסביר לך... מחלה כזאת, כשהמוח נעשה רך יותר... דליל, כביכול."
"זה ניתן לריפוי?"
"כן, אם לא מזניחים. מקלחות קרות, רטיות אבקת זבובים...[4] וגם תרופות דרך הפה."
"אהה... אז אתה מבין את מצבי. לחיות אִתה אני לא מסוגל: זה למעלה מכוחותי. כל עוד אני אתך, אני מתפלסף ומחייך, אבל בבית אני שפוף לגמרי. כל כך רע לי, שאילו אמרו לי, למשל, שאני חייב לחיות אִתה ולוּ עוד חודש אחד, אני חושב שהייתי תוקע לעצמי כדור בראש. ובה בעת אני לא מסוגל להיפרד ממנה. היא בודדה, לעבוד אינה יודעת, כסף אין לה, וגם לי לא... למי היא תפנה? לאן תלך? אין שום פתרון... אז תגיד: מה עושים?"
"הממ... כן," נהם סמוילנקו, בלי שיידע מה להשיב. "היא אוהבת אותך?"
"כן, אוהבת במידה שבה אישה בגילה, ועם מזג כשלה, זקוקה לגבר. היא היתה מתקשה להיפרד ממני בדיוק כמו מהפודרה או מגלגלי השיער. אני בשבילה מרכיב חיוני של הבּודוּאָר."[5]
סמוילנקו נבוך.
"רוחך אינה טובה עליך היום, ואניה," אמר. "לא ישנת, אני מניח."
"כן, לא ישנתי טוב... ובכלל, אחי, אני מרגיש נורא. הראש ריק, הדופק לא סדיר, איזו חולשה משונה... צריך לברוח!"
"לאן?"
"לשם, צפונה. אל האורנים, אל הפטריות, אל בני האדם, אל הרעיונות... את מחצית חיי הייתי נותן עכשיו כדי לרחוץ בנהר, אי-שם בפלך מוסקבה או טוּלָה, להצטמרר מהמים, אתה יודע, ואחר כך לשוטט שלוש שעות, אפילו בחברת סטודנט חלש שבחלשים, ולדבר, לדבר... וריח החציר באוויר! אתה זוכר? ובערבים, כשמטיילים בגן, מהבית נישאים צלילי פסנתר, שומעים את הרכבת נוסעת..."
לייבסקי הצטחק מעונג, בעיניו נקוו דמעות וכדי להסתירן נפנה, בלי לקום מהכיסא, אל השולחן הסמוך והושיט את ידו לגפרורים.
"אני כבר שמונה-עשרה שנה לא הייתי ברוסיה," אמר סמוילנקו. "כבר שכחתי איך זה שם. אם תשאל אותי, אין לך חבל ארץ מרהיב מהקווקז."
"לוֶורֶשְׁצָ'גין יש תמונה: בתחתיתה של באר עמוקה להחריד מתייסרים הנידונים למוות. גם הקווקז המרהיב הזה שלך נראה לי כמו באר כזאת בדיוק. אילו הציעו לי לבחור דבר אחד מהשניים: להיות מנקה ארובות בפטרבורג או להיות נסיך כאן, במחוזות הללו, הייתי בוחר במשרת המנקה."
לייבסקי שקע בהרהורים. סמוילנקו, שהביט בגווֹ הכפוף, בעיניו הממוקדות בנקודה אחת, בפניו החיוורות והמיוזעות וברקותיו השקועות, בציפורניו הכסוסות ובנעל שניסוטה סמוך לעקבו וגילתה גרב מטולא ברשלנות, התמלא חמלה, וכפי הנראה מפני שלייבסקי הזכיר לו ילד חסר אונים, שאל:
"אמך עוד בחיים?"
"כן, אבל דרכינו נפרדו. היא לא יכלה לסלוח לי על הקשר הזה."
סמוילנקו אהב את מיודעו. בעיניו לייבסקי היה נשמה טובה, סטודנט לשעבר, אדם פשוט הליכות שאפשר לשתות ולצחוק אתו בצוותא, וגם להמתיק שיחה. הדברים שהבין אצלו עוררו בו דחייה. לייבסקי הִרבה לשתות, שתייה שלא בעִתה, שיחק קלפים, בז לעבודתו, חי שלא לפי האמצעים, זרה לעתים בדיבורו ביטויים לא-מהוגנים, התהלך ברחוב בנעליים קלות ורב עם נדייז'דה פיודורובנה בנוכחות זרים – וכל הדברים הללו לא נשאו חן בעיני סמוילנקו. ואילו העובדה שלייבסקי למד פעם בפקולטה לפילולוגיה, היה מנוי כעת על שני ז'ורנלים עבי כרס, אמר לעתים דברים כה חכמים שרק מעטים הבינו אותו, חי עם אישה מהאינטליגנציה – את כל זה סמוילנקו לא הבין וזה נשא חן בעיניו, הוא החשיב את לייבסקי לנעלה ממנו ורחש לו כבוד.
"עוד פרט אחד," אמר לייבסקי וטלטל את ראשו. "אבל שזה יישאר בינינו. בינתיים אני מסתיר את זה מנדייז'דה פיודורובנה, אל תגיד כלום בנוכחותה... לפני יומיים קיבלתי מכתב, שמודיע שבעלה מת מהתרככות המוח."
"ינוח בשלום על משכבו..." נאנח סמוילנקו. "אבל למה אתה מסתיר את זה ממנה?"
"אם אראה לה את המכתב, זה כמו לומר לה: הנך מוזמנת אל הכנסייה, להינשא כדת וכדין. אבל קודם אנחנו צריכים לברר את היחסים. כשהיא תשתכנע שאנחנו לא יכולים להמשיך לחיות ביחד, אראה לה את המכתב. אז כבר לא תהיה בכך סכנה."
"אתה יודע מה, ואניה?" אמר סמוילנקו ופניו לבשו לפתע ארשת עצובה ורוויית תחינה, כאילו עמד להציע דבר-מה מתוק עד מאוד ופחד שיסרבו לו. "תתחתן, חביבי!"
"בשביל מה?"
"מלא את חובתך כלפי האישה הנפלאה הזאת! בעלה מת, ובאופן כזה ההשגחה בכבודה ובעצמה מורה לך מה לעשות!"
"אבל תבין, תמהוני אחד, זה לא בא בחשבון. להתחתן בלי אהבה זה מעשה נבזי ולא לפי כבודו של אדם, בדיוק כמו לערוך מיסה בלי אמונה."
"אבל אתה חייב!"
"וכי למה אני חייב?" שאל לייבסקי ברוגז.
"מפני שלקחת אותה מבעלה והיא נתונה תחת אחריותך."
"אבל אומרים לך בשפה רוסית טהורה: איני אוהב!"
"טוב, אם אין אהבה, אז כבד אותה... התחשב ברצונותיה..."
"כבד אותה, התחשב ברצונותיה..." חיקה אותו לייבסקי בקנטרנות. "אפשר לחשוב שהיא אם המנזר... אינך מתמצא בפסיכולוגיה ובפיזיולוגיה, אם אתה חושב שבחיים עם אישה די בכבוד ובהערצה כדי לצאת ידי חובתך. האישה יש לה צורך קודם כול בחדר מיטות."
"ואניה, ואניה..." נבוך סמוילנקו.
"אתה ילד זקן ותיאורטיקן, ואני זקן צעיר ופרקטיקן, ולכן לעולם לא נבין זה את זה. מוטב שנפסיק את השיחה הזאת. מוסטפא!" צעק לייבסקי לשָׁרָת. "כמה אנחנו חייבים לך?"
"לא, לא..." נבהל הרופא, תופס את לייבסקי בידו. "אני אשלם. אני הזמנתי. תרשום על חשבוני!" צעק למוסטפא.
המיודעים קמו ממקומם והלכו, שותקים, לאורך הטיילת. בכניסה לשדרה הם עצרו ולחצו ידיים לפרידה.
"כמה שאתה מפונק, אדוני!" נאנח סמוילנקו. "הגורל שלח לך אישה צעירה, יפה, אינטליגנטית – ואתה מפנה לה עורף, ואני, אילו אלוהים היה נותן לי אפילו זקנה עקומה, אבל רכה וטובת לב, כמה הייתי מאושר! הייתי חי אִתה ליד הכרם שלי ו..."
סמוילנקו תפס את עצמו בקלקלתו ואמר:
"ושתעמיד שם סמובר, המכשפה הזקנה."
לאחר שנפרד מלייבסקי לשלום, החל להלך לאורך השדרה. כשהלך כך, כְּבַד-גוף, קומתו נישאת, פּניו חמורות סבר, בסגינו הצח כשלג ובמגפיו המצוחצחים לעילא, חזהו מעוטר באות ולדימיר עם סרט ומובלט לפנים, מאוד נשא חן אותה שעה בעיני עצמו והיה נדמה לו שעולם ומלואו נהנה להביט בו. בלי להפנות את ראשו, צידד מבט לשני עבריו והגיע למסקנה שהשדרה נאה ומרווחת למדי, שהברושים הצעירים, האקליפטוסים והדקלים הכעורים, הכחושים, יפים מאוד ובבוא העת יטילו צל רחב, שהצ'רקסים הם עם ישר ומכניס אורחים. "מוזר שלייבסקי לא אוהב את הקווקז," חשב, "מוזר מאוד." חמישה חיילים חמושים ברובים נקרו בדרכו והצדיעו לו. במדרכה בצדה הימני של השדרה עברה אשת אחד הפקידים בחברת בנה, תלמיד גימנסיה.
"מָארְיָה קוֹנסטַנטינוֹבנָה, בוקר טוב!" צעק סמוילנקו לעברה וחייך בנועם. "הלכתם לרחוץ בים? חה-חה-חה... פריסת שלום לניקוֹדים אלכסנדריץ'!"
והוסיף ללכת, עודנו מחייך בנועם, אבל כשראה את החובש הצבאי שהלך לקראתו הזעיף פתאום את פניו, עיכב אותו ושאל:
"יש מישהו בבית החולים הצבאי?"
"אף אחד, הוד מעלתך."
"אה?"
"אף אחד, הוד מעלתך."
"טוב, לך..."
מתנודד ברוב חשיבות, פנה אל דוכן הלימונדה, שבו ישבה ליד הדלפק יהודייה זקנה, דדנית, שהציגה את עצמה כגרוזינית, ואמר לה בקול כה רם, כאילו פיקד על גדוד:
"אנא בטובך, תני לי מֵי סודה!"
 
2
אי-אהבתו של לייבסקי אל נדייז'דה פיודורובנה התבטאה בעיקר בכך, שכל מה שאמרה ועשתה היה בעיניו שקר או כעין-שקר, והיה נדמה לו שכל הדברים שהוא קורא נגד הנשים והאהבה הולמים מאין כמותם אותו, את נדייז'דה פיודורובנה ואת בעלה. כשחזר הביתה היא כבר ישבה ליד החלון, לבושה ומסורקת, ובפנים דאוגות שתתה קפה ודפדפה בכרך של ז'ורנל עבה, והוא חשב ששתיית קפה אינה מאורע כה ייחודי שראוי ללבוש בגללו ארשת דאוגה, ושבזבזה את זמנה לחינם על תסרוקת אופנתית, מפני שאין כאן בעיני מי למצוא חן ולשם מה. וגם בז'ורנל הוא לא ראה אלא שקר. עלה על דעתו שהיא מתלבשת ומסתרקת כדי להיראות יפה, וקוראת כדי להיראות חכמה.
"זה בסדר אם אלך היום לרחוץ בים?" שאלה.
"למה לא? תלכי או לא תלכי, אני מניח שהעולם לא יתהפך בגלל זה..."
"לא, אני שואלת כי אני פוחדת שהרופא יכעס."
"אז תשאלי את הרופא. אני לא רופא."
הפעם יותר מכול צרם ללייבסקי מראה צווארה הלבן, הגלוי של נדייז'דה פיודורובנה והתלתלים שעל עורפה, והוא נזכר שאנה קרנינה, כשחדלה לאהוב את בעלה, חשה קודם כול סלידה למראה אוזניו, וחשב: "כמה שזה נכון! כמה נכון!" כיוון שנתקף חולשה וראשו היה ריק ממחשבות, הלך לחדר עבודתו, נשכב על הספה וכיסה את פניו במטפחת כדי שהזבובים לא יציקו לו. מחשבות לאות וכבדות על אותו עניין עצמו החלו להזדחל במוחו כמו שיירה ארוכה ביום סתיו סגרירי, נפלה עליו מועקה והוא התנמנם. היה נדמה לו שהוא אשם בפני נדייז'דה פיודורובנה ובפני בעלה, ושבעלה מת באשמתו. היה נדמה לו שהוא אשם בפני חייו, מפני שקלקל אותם, בפני עולם הרעיונות הנשגבים, הידע והעמל, והעולם הפלאי הזה הצטייר בעיניו כאפשרי ובר-קיימא לא כאן, על החוף שמשוטטים בו תורכים רעבים ואַבּחַזים עצלנים, אלא שם, בצפון, מקום שיש בו אופרה, ותיאטראות, ועיתונים, וכל צורות העמל הרוחני. רק שם יכול אדם להיות ישר, חכם וטהור, רק שם הוא יכול להגיע לידי התעלות, ולא כאן. הוא האשים את עצמו שאין לו אידיאלים ורעיון שידריך אותו בחייו, אף על פי שכעת הבין רק במעורפל מה פירוש הדברים הללו. לפני שנתיים, כשנבטה בלבו האהבה לנדייז'דה פיודורובנה, היה נדמה לו שאם אך יחבור אליה וייסע אִתה לקווקז, יינצל מתִפלותם של החיים ומריקנותם; בה במידה היה בטוח גם עתה, שאם רק יעזוב את נדייז'דה פיודורובנה וייסע לפטרבורג, יזכה בכל אשר חשקה נפשו.
"לברוח!" מלמל, התיישב והחל לכסוס את ציפורניו. "לברוח!"
דמיונו צייר לו כיצד הוא עולה על אונייה ואחר כך אוכל ארוחת בוקר, שותה בירה קרה, משוחח עם הגברות על הסיפון, אחר כך עולה לרכבת בסֶוָוסטוֹפּוֹל ונוסע. שלום לך, חופש! התחנות מרצדות בזו אחר זו, האוויר הולך ונעשה קשה וקר יותר, הנה לִבנים ואשוחים, הנה קוּרְסְק, מוסקבה... במזנונים מגישים מרק חמיצה, בשר כבש עם גריסים, פילֶה של חדקן, בירה, קיצורו של דבר, זו כבר לא אסיה על כל הנלווה אליה אלא רוסיה, רוסיה האמיתית. הנוסעים ברכבת מדברים על מסחר, על זמרים חדשים, על החיבה ההדדית בין רוסיה לצרפת; בכל מקום שוקקים חיי תרבות, חיים אינטליגנטיים, מלאי מרץ... מהר, מהר! הנה הן, סוף סוף, שדרות נְיֶיבְסְקִי, בּוֹלשָיָה מוֹרְסְקָיָה, והנה סמטת קוֹבֶנְסְקִי שהתגורר בה פעם בצוותא עם סטודנטים אחרים, הנה השמים האפורים החביבים, זרזיף הגשם, עגלונים שהתרטבו...
"איבאן אנדרייץ'!" קרא מישהו מן החדר הסמוך. "אתה בבית?"
"אני כאן!" השיב לייבסקי. "מה רצונך?"
"ניירות!"
לייבסקי התרומם בעצלות, ראשו סחרחר, והלך אל החדר הסמוך, מפהק ומדשדש בנעליו הקלות. ברחוב, ליד החלון הפתוח, עמד אחד מעמיתיו הצעירים וסידר ניירות משרדיים על אדן החלון.
"מיד, חביבי," אמר לייבסקי בְּרכות והלך לחפש את הקסת. כשחזר אל החלון חתם על הניירות בלי לקרוא אותם, ואמר: "חם!"
"כן. תבוא היום למשרד?"
"אני לא מאמין... אני מרגיש לא כל כך טוב. חביבי, תגיד לשֶׁשְׁקוֹבסקי שאיכנס אליו אחר הצהריים."
הפקיד הלך. לייבסקי שוב נשכב על הספה בחדר העבודה והחל לחשוב:
"ובכן, צריך לשקול את כל הנסיבות ולהבין מה עושים. לפני שאסע מכאן, עליי להחזיר את חובותי. אני חייב קרוב לאלפיים רובל. אין לי כסף... זה לא חשוב, כמובן: חלק אשלם עכשיו איכשהו, וחלק אשלח אחר כך מפטרבורג. העיקר זו נדייז'דה פיודורובנה... קודם כול צריך לברר את היחסים... כן."
זמן-מה אחר כך החל חוכך בדעתו: אולי מוטב שילך לסמוילנקו ויתייעץ אתו?
"אפשר ללכת, כמובן," חשב, "אבל מה זה יועיל? שוב אדבר אתו דיבורים שלא לעניין על הבּוּדוּאָר, על נשים, על מה מהוגן ומה לא מהוגן. איזה מקום יש כאן, לכל הרוחות, לדיבורים על מהוגן ולא מהוגן, אם עלי למהר ולהציל את חיי, אם אני נחנק מחוסר אוויר בשבי הארור הזה והורג את עצמי? צריך להבין, סוף כל סוף, שלהמשיך לחיות חיים כמו שלי זוהי נבזות והתאכזרות, שכל השאר מחוויר ומתגמד לעומתה." "לברוח!" מלמל, מתיישב. "לברוח!"
חוף הים השומם, החום היוקד שאינו מרפה וחדגוניותם של ההרים הסגולים שדוק אפרפר משוך עליהם והם לעולם דמומים ואינם משתנים, לעולם גלמודים, הפילו עליו תוגה וכמדומה, השרו עליו תנומה ורוששו את רוחו. אפשר שהוא חכם מאוד, כשרוני, ישר להפליא; אפשר שאלמלא ההרים והים שסוגרים עליו מכל עבר, היה נעשה לפעיל מקומי ראשון במעלה, מדינאי, נואם, פובליציסט, אדם המקריב עצמו למען רעיון. מי יודע! אם כך, האם אין זה טיפשי לדוש בשאלה, מה מהוגן ומה לא מהוגן, כשאדם עתיר כישרון ומועיל לחברה, למשל מוזיקאי או צייר, פורץ את הקיר ומרמה את סוהריו, כדי להימלט מן השבי? כל שיעשה אדם שנקלע למצב כזה יהיה מהוגן.
בשעה שתיים ישבו לייבסקי ונדייז'דה פיודורובנה לאכול צהריים. כשהטבחית הגישה להם מרק אורז עם עגבניות, לייבסקי אמר:
"כל יום אותו הדבר. למה שלא תבשל חמיצה?"
"אין כרוב."
"מוזר. אצל סמוילנקו מבשלים חמיצה עם כרוב, וגם אצל מאריה קונסטנטינובנה מגישים חמיצה, ורק אני נאלץ משום-מה לאכול את התערובת הדלוחה-מתקתקה הזאת. אי-אפשר כך, יונתי."
כדרך רובם המוחץ של הזוגות, לפנים לא היתה נשלמת אף ארוחת צהריים משותפת אחת של לייבסקי ונדייז'דה פיודורובנה בלי גחמות וסצינות, אך מאז החליט לייבסקי שכבר אינו אוהב, השתדל לוותר לנדייז'דה פיודורובנה בכל דבר ועניין, דיבר אתה ברכות ובאדיבות, חייך וכינה אותה "יונתי".
"המרק הזה מזכיר בטעמו לַקריץ," אמר וחייך; הוא התאמץ למשול ברוחו ולגלות חביבות, אבל לא התאפק ואמר: "אף אחד לא משגיח אצלנו על משק הבית... אם את כל כך חולה או עסוקה בקריאה, אז ברשותך, אדאג אני לתפריט שלנו."
בעבר היתה עונה לו: "אז תדאג" או: "אני רואה שאתה רוצה להפוך אותי לטבחית", אבל כעת רק הביטה בו בביישנות מהוססת והסמיקה.
"אז איך את מרגישה היום?" שאל ברוֹך.
"היום לא רע. בסדר, חוץ מקצת חולשה."
"את צריכה לשמור על עצמך, יונתי. אני נורא חושש לך."
נדייז'דה פיודורובנה סבלה מחולי עלום. סמוילנקו טען שמדובר בקדחת התוקפת אותה לסירוגין וציווה עליה לבלוע כינין; ואילו רופא אחר, אוּסטימוביץ', אדם גבוה וכחוש שהדיר עצמו מחברת הבריות, ישב במשך היום בבית ובערבים טייל בשקט לאורך הטיילת והשתעל, ידיו שלובות על גבו ומקל ההליכה האחוז בהן זקור לאורכו, מצא שהיא סובלת ממחלת נשים, ורשם לה רטיות חמות. בעבר, כשלייבסקי אהב, מחלתה של נדייז'דה פיודורובנה עוררה בו חמלה ופחד, ואילו עתה ראה בה שקר. הפנים הצהובות, המנומנמות, המבט היגע והפיהוקים שפקדו את נדייז'דה פיודורובנה אחרי התקפי הקדחת, וגם זאת, שבשעת ההתקף שכבה מתחת לשמיכה המשובצת והיתה דומה לנער יותר מאשר לאישה, ושבחדרה עמדו מחנק וריח לא טוב – כל זה, לדעתו, ניפץ את האשליה, והיה בבחינת מחאה כנגד האהבה והנישואין.
למנה השנייה הגישו לו תרד עם ביצים קשות, ונדייז'דה פיודורובנה, בתורת חולה, קיבלה רפרפת עם חלב. כשבתחילה נגעה קלות ברפרפת בכף, בפנים דאוגות, ואחר כך החלה לאכול אותה בעצלות, לוגמת מן החלב, והוא שמע את קול בליעותיה, נתקף שנאה קשה כל כך שאפילו חש גירוד בראשו. הוא תפש שרגש ממין זה היה מבזה אפילו ביחס לכלב, אך לא על עצמו התמרמר אלא על נדייז'דה פיודורובנה, על כי היא מעוררת בו רגש זה, ובאותה שעה הוא מסוגל היה להבין מדוע האוהבים הורגים לפעמים את מאהבותיהם. הוא עצמו לא היה הורג, כמובן, אך אילו הציעו לו כעת להיות בחבר מושבעים, היה מזכה את הרוצח.
"Merci, יונתי," אמר לאחר ארוחת הצהריים ונישק את נדייז'דה פיודורובנה על מצחה.
חזרה בחדר העבודה הוא התהלך כחמש דקות מפינה לפינה, מלכסן מבט אל מגפיו, אחר כך התיישב על הספה ומלמל:
"לברוח, לברוח! לברר את היחסים ולברוח!"
הוא נשכב על הספה ונזכר שוב שבעלה של נדייז'דה פיודורובנה מת, אולי, באשמתו.
"להאשים אדם בכך שהתאהב או חדל לאהוב, זה טיפשי," ניסה לשכנע את עצמו בעודו שוכב וזוקר את רגליו כדי לנעול את מגפיו. "האהבה והשנאה אינן בשליטתנו. ובאשר לבעל, ייתכן שבדרך עקיפה הייתי אחד הגורמים למותו, אבל שוב, האם אני אשם בכך שהתאהבתי באשתו, ושאשתו התאהבה בי?"
אחר כך קם, ומשמצא את כובע המצחייה שלו פנה ללכת לשֶׁשְׁקוֹבסקי, עמיתו לעבודה, שהפקידים התאספו אצלו מדי יום לשחק קלפים ולשתות בירה קרה.
"בלבטים שלי אני מזכיר את הַמְלֶט," חשב לייבסקי בדרכו לשם. "כמה ששייקספיר דייק בהבחנתו! אח, כמה דייק!"
 
3
כדי להפיג את השעמום, ומתוך היענות למצוקה הכספית החריפה של חסרי המשפחה ואנשים שזה מקרוב באו, שמפאת העדרו של בית מלון בעיר לא היה להם מקום לסעוד בו, הנהיג דוקטור סמוילנקו בביתו כעין שולחן סועדים משותף. בעת המתוארת סעדו על שולחנו רק שניים: הזואולוג הצעיר פון קורן, שנהג לבוא בעונת הקיץ אל חופי הים השחור כדי לחקור את האמבריולוגיה של המדוזות, והדְיאָקוֹן[6] פּוֹבֶּדוֹב, אשר סיים זה לא כבר את לימודיו בסמינר לכמרים ונשלח לעיירה למלא את מקומו של הדיאקון הזקן, שנסע לטפל בחולאיו. שניהם שילמו תמורת ארוחת הצהריים והערב שנים-עשר רובל בחודש כל אחד, ונתנו לסמוילנקו את דִבְּרתם להקפיד להתייצב לארוחה בשעה שתיים בדיוק.
פון קורן נהג על פי רוב לבוא ראשון. הוא היה מתיישב בלא אומר בחדר האורחים, נוטל אלבום מן השולחן ומתחיל לבחון בעיון את תצלומיהם הדהויים של גברים אלמונים במכנסיים רחבים ובכובעי צילינדר ושל גברות בקרינולינות ובמצנפות; סמוילנקו זכר את שם משפחתם של מעטים מהם בלבד, ועל אלה ששכח נהג לומר, אגב אנחה: "אדם נפלא, בעל חוכמה לא מצויה!" לאחר שסיים לעלעל באלבום, היה פון קורן נוטל אקדח מהכוננית, מצמצם את עינו השמאלית ומכוון שעה ארוכה לדיוקנו של הנסיך ווֹרוֹנְצוֹב, או נעמד מול הראי ובוחן את פניו השחומות, את מצחו הגדול, את שערותיו השחורות, המקורזלות כשיערו של כושי, את החולצה מבד כותנה דהוי מעוטר בדגם של פרחים גדולים, שהזכיר שטיח פרסי, ואת אבנט העור שחגר במקום חזייה. ההתבוננות בדמותו שלו הסבה לו עונג שלא נפל מזה שהפיק מבחינת התמונות או האקדח בנרתיקו היקר. הוא היה שבע רצון ביותר מפניו, מזקנו הגזוז בקפידה ומכתפיו הרחבות, אשר העידו בבירור על בריאותו הטובה ועל מבנהו החסון. גם לבושו הגנדרני, החל בעניבה שהותאמה לצבע החולצה וכלה בנעליים הצהובות, השביע את רצונו.
שעה שבחן את התמונות באלבום ועמד לפני הראי, באותה העת עצמה, במטבח ובמסדרון שלידו, היה סמוילנקו, בלי מקטורן ובלי חזייה, חשוף-חזה, מתרגש ושטוף זיעה, מתרוצץ סביב השולחנות ומכין סלט או רוטב זה או אחר, או בשר, מלפפונים ובצל לאוֹקרוֹשְׁקָה,[7] תוך שהוא לוטש בכעס את עיניו בשָׁרָת שסייע בידו ומאיים עליו, פעם בסכין מונפת ופעם בכף.
"תביא חומץ!" היה פוקד. "כלומר, לא חומץ אלא שמן זית!" צעק, רוקע ברגליו. "לאן זה, בהמה?"
"להביא שמן זית, הוד מעלתך," שח השרת המבוהל בקול טנור סדוק.
"מהר! הוא בארון! וגם תגיד לדָארְיָה שתוסיף שמיר לצנצנת של המלפפונים! שמיר! מה אתה בוהה, כסה את השמנת, שלא יבואו זבובים!"
היה נדמה שהבית כולו נעשה לתיבת תהודה של צעקותיו. ברבע או בעשרה לשתיים היה בא הדיאקון, איש צעיר בן עשרים-ושתיים לערך, צנום, ארוך שיער, בלא זקן ובעל חתימת שפם כמעט בלתי נראית. בהיכנסו אל חדר האורחים היה מצטלב כנגד האיקונין, מחייך ומושיט לפון קורן את ידו.
"שלום לך," היה אומר הזואולוג בקרירות. "איפה היית?"
"על המזח, דגתי קבַרנוּנים."
"אלא מה... כנראה, דיאקון, לעולם לא תירתם לעבודה רצינית."
"למה לא? העבודה איננה דוב, היא לא תברח ליער," שח הדיאקון וחייך, תוחב את ידיו אל מעמקי כיסיה של גלימתו הלבנה.
"אין מי שיצליף בך!" נאנח הזואולוג.
היו עוברות עוד חמש-עשרה או עשרים דקות, וטרם קראו להם לסעוד, והם עדיין יכלו לשמוע את קול נקישות מגפיו של השרת שהתרוצץ בין המסדרון למטבח ואת צעקותיו של סמוילנקו:
"שים על השולחן! לאן אתה תוחב את זה? תשטוף קודם!"
הדיאקון ופון קורן, שנתקפו רעב, היו מתחילים להקיש על הרצפה בעקביהם, מבקשים להביע באופן כזה את קוצר רוחם, כדרך הצופים ביציע התיאטרון. לבסוף הדלת היתה נפתחת, והשרת המיוגע היה מכריז: "האוכל מוכן!" בחדר האוכל היה סמוילנקו מקבל אתפניהם – ארגמני, כעוס ומיוזע מהמחנק ששרר במטבח. הוא היה מביט בהם בזעף, מרים את מכסה המרקייה בהבעת אימה על פניו ויוצק לכל אחד מהם צלחת, ורק משנוכח לדעת שהם אוכלים בתיאבון ושהמאכל ערב לחִכם, היה פולט אנחת רווחה ומתיישב בכורסתו העמוקה. פניו היו לובשות ארשת ענוגה, מתמוגגת... בלי חופזה היה מוזג לעצמו כוסית וודקה ואומר:
"לחיי הדור הצעיר!"
אחרי השיחה עם לייבסקי חש סמוילנקו, אף שהיה שרוי במצב רוח נפלא, כעין כובד במעמקי נשמתו בכל השעות שחלפו מהבוקר עד הצהריים; הוא חמל על לייבסקי וביקש לעזור לו. לאחר ששתה כוסית וודקה לפני אכילת המרק, נאנח ואמר:
"פגשתי היום את ואניה לייבסקי. מסכן, חייו קשים. הצד החומרי של החיים לא מעודד, והעיקר – המצוקה הפסיכולוגית. חבל על הבחור."
"אם יש אדם שלא חבל לי עליו, זה הוא!" אמר פון קורן. "אילו האיש החביב הזה היה טובע, הייתי עוד דוחף אותו פנימה במקל: טבע, אחי, טבע..."
"לא נכון. לא היית עושה את זה."
"למה אתה חושב כך?" משך הזואולוג בכתפיו. "אני מסוגל למעשים טובים בדיוק כמוך."
"האם להטביע בן אדם זהו מעשה טוב?" שאל הדיאקון ופרץ בצחוק.
"את לייבסקי? כן."
"נדמה לי שחסר משהו באוֹקרוֹשׁקָה..." אמר סמוילנקו, שביקש לשנות את נושא השיחה.
"לייבסקי הוא בלי ספק מזיק ומסוכן לחברה לא פחות מחיידק כולרה," המשיך פון קורן. "להטביע אותו זו מצווה."
"אין זה מוסיף לך כבוד, שאתה מתבטא כך על רעך. תגיד, למה אתה שונא אותו?"
"דוקטור, אל תדבר דברי הבל. לשנוא חיידק ולבוז לו זה מטופש, ולהתייחס לכל מי שנקרה על דרכך כאל רֵעַ, ללא שום הבחנה, זה, רוב תודות, פירושו לאבד את שיקול הדעת, לוותר על יחס הוגן כלפי בני אדם, ובקיצור, להתנער מאחריות. אני חושב שלייבסקי שלך הוא נבל, איני מסתיר זאת ואני מתייחס אליו כאל נבל, והמצפון שלי שקט לגמרי. ואם אתה רואה בו את רעך, לך תתנשק אתו; אתה רואה בו את רעך, פירושו שאתה מתייחס אליו בדיוק כמו שאתה מתייחס אלי ולדיאקון, כלומר, יחס של לא-כלום. אתה שווה נפש לכולם באותה מידה."
"לכנות בן אדם נבל!" מלמל סמוילנקו והעווה את פניו בסלידה. "זה כל כך לא ראוי, שאני לא יכול אפילו להביע זאת במילים!"
"האדם ניכר במעשיו," המשיך פון קורן. "כעת, שפוט בעצמך, דיאקון... דיאקון, אני אדבר אתך. פעילותו של האדון לייבסקי פרושה לפניך כמגילה סינית ארוכה, ותוכל לקרוא בה מתחילתה ועד סופה. מה הוא עשה בשנתיים האלה, שבהן הוא חי כאן? בוא נמנה על האצבעות. ראשית, הוא לימד את תושבי העיירה לשחק וינְט;[8] לפני שנתיים לא הכירו כאן את המשחק הזה, ואילו היום כולם משחקים וינְט מהבוקר עד השעות הקטנות של הלילה, כולל נשים ונערים; שנית, הוא לימד את הקרתנים לשתות בירה, שגם אותה לא הכירו כאן; לו ולא לאחר הם חבים את ידיעותיהם בכל הנוגע לסוגי הוודקה השונים, עד שהיום יוכלו להבחין בעיניים קשורות בין וודקה של קוֹשֶׁלֶב לסמירנוב מספר עשרים-ואחת. שלישית, בעבר חיו כאן עם נשותיהם של אחרים בחשאי, מאותם המניעים שבגללם גנבים גונבים בחשאי ולא בגלוי; הניאוף נחשב לדבר שמביש להציגו לעיני כול; אבל לייבסקי הוא חלוץ במובן הזה: הוא חי עם אשת איש בגלוי. רביעית..."
פון קורן אכל במהירות את האוקרושקה שלו והחזיר את הצלחת לשָׁרָת.
"עמדתי על טיבו של לייבסקי כבר בחודש הראשון להיכרותנו," המשיך, פונה אל הדיאקון. "הגענו לכאן באותה העת. אנשים מסוגו מאוד אוהבים את הידידות, ההתקרבות, הסולידריות וכיוצא באלה, כי תמיד יש להם צורך בחברה למשחק הווינְט, למשקה ולארוחה קלה; ובנוסף, הם פטפטנים וזקוקים למאזינים. התיידדנו, כלומר, הוא הופיע אצלי מדי יום, הפריע לי לעבוד ושפך את לבו בכל מה שנוגע לפילגש שלו. כבר מתחילת ההיכרות הוא הדהים אותי בשקריותו יוצאת הדופן, שפשוט עוררה בי בחילה. נזפתי בו בתור ידיד, מדוע הוא מרבה לשתות, מדוע הוא חי שלא לפי האמצעים וצובר חובות, מדוע הוא לא עושה ולא קורא כלום, מדוע הוא כל כך רחוק מהתרבות וידיעותיו מצומצמות כל כך. בתשובה על כל שאלותי הוא היה מחייך במרירות, נאנח ואומר: 'אני לא-יוצלח, אדם מיותר', או: 'אֵילו תביעות יכולות להיות לך, חביבי, מאתנו, שרידי משטר הצמיתות?', או: 'הולך ופוחת הדור...' או שהיה פוצח בדברי הבל ארכניים על אוֹניֶיגין, פֶּצ'וֹרין, קין של ביירון, בָּזארוֹב,[9] שעליהם נהג לומר: 'אלה הם אבותינו, בבשר וברוח'. מכאן היית אמור להסיק שאין זו אשמתו שחבילות משרדיות מתגלגלות במשך שבועות בלי שיפתחו אותן, ושהוא עצמו שותה לשוכרה ומדיח אחרים לשתות, אלא אשמים בכך אונייגין, פצ'ורין וטורגנייב, שהמציא את הלא-יוצלח ואת האדם המיותר. את הסיבה למופקרותו המחרידה ולהתנהגותו השערורייתית יש לחפש, אתה מבין, לא בו-עצמו, אלא במקום כלשהו מחוצה לו, במרחב הפתוח. וגם – איזו תחבולה מחוכמת! – לא הוא לבדו מופקר, מזויף ומבחיל, אלא כולנו... 'אנחנו, אנשי שנות השמונים', 'אנחנו, הצאצאים הנרפים והעצבניים של משטר הצמיתות', 'הציביליזציה הטילה בנו מום'... לא נותר לנו אלא להבין שבן אדם דגול מסוגו של לייבסקי, דגול גם בנופלו; שהפקרותו, השכלתו הלקויה וקלקול המידות שלו הם תופעה היסטורית-טבעית, מקודשת מכורח הנסיבות, שהסיבות כאן הן כלל-עולמיות, מקורן באיתני הטבע, ושיש להציב לפני לייבסקי את נר התמיד, שהרי אינו אלא קורבן של תמורות העתים, ההשפעות שברוח, פגמי התורשה וכן הלאה, שהגורל התעמר בו. כל הפקידים והגברות הקשיבו לו ונאנקו ופלטו קריאות של צער, ואני כשלעצמי, זמן רב לא הצלחתי לתפוש עם מי יש לי עסק: עם ציניקן או נוכל ממולח? טיפוסים כמוהו, מתורבתים למראה, מחונכים במקצת, שמרבים לדבר על אצילות הנפש שלהם עצמם, מיטיבים להעמיד פני אישיות מורכבת להפליא."
"שתוק!" סומק הציף את פניו של סמוילנקו. "לא ארשה להשמיץ בנוכחותי אדם אציל נפש מאין כמוהו!"
"אל תקטע אותי, אלכסנדר דווידיץ'," אמר פון קורן בנעימה צוננת. "תכף אסיים. לייבסקי הוא אורגניזם לא מורכב במיוחד. הנה עמוד השדרה המוסרי שלו: בבוקר נעליים קלות, רחצה וקפה, אחר כך, עד הצהריים, נעליים קלות, טיולים ושיחות, בשתיים נעליים קלות, ארוחת צהריים ויין, בחמש רחצה, תה ויין, אחר כך וינְט ושקרים, בעשר ארוחת ערב ויין, ואחרי חצות שינה ו-la femme.[10] כל קיומו נתון בתוך התוכנית הצפופה הזאת, כמו ביצה בקליפתה. בין אם הוא הולך, יושב, כועס, כותב, שמח – הכול מסתכם ביין, בקלפים, בנעליים קלות ובנשים. האישה ממלאת בחייו תפקיד הרה גורל, מכריע. הוא עצמו גולל לפנַי את סיפורו, שבגיל שלוש-עשרה כבר היה מאוהב; בהיותו סטודנט שנה ראשונה חלק את חייו עם גברת שנודעה לה השפעה מיטיבה עליו ושהוא חב לה את השכלתו המוזיקלית. בשנת הלימודים השנייה פדה זונה מבית בושת והגביה אותה לרמתו, כלומר, החזיק אותה כפילגש, והיא חיה אתו ביחד חצי שנה וברחה חזרה אל בעלת הבית, בריחה שגרמה לו לא מעט סבל נפשי. אבוי, הוא כל כך סבל שנאלץ לעזוב את האוניברסיטה ולבלות שנתיים בבית בלי כל עיסוק. אבל זה היה רק לטובה. באותה תקופה התוודע אל אלמנה אחת שיעצה לו לעזוב את הפקולטה למשפטים ולעבור לפקולטה לפילולוגיה. וכך עשה. אחרי סיום חוק לימודיו התאהב נואשות בזאת שלו... מה שמה?... הנשואה, ונאלץ לברוח אִתה לכאן, לקווקז, כביכול בחיפוש אחר אידיאלים... מחר-מחרתיים יפסיק לאהוב אותה ויברח חזרה לפטרבורג, גם כן למען האידיאלים."
"איך אתה יודע?" רטן סמוילנקו והביט בזואולוג בכעס. "מוטב שתאכל."
הגישו דגי קיפוֹן בציר פולני. סמוילנקו הניח קיפון שלם על צלחתו של כל אחד מהסועדים ויצק את הציר על הדגים בעצמו. כשני רגעים שררה שתיקה.
"האישה ממלאת תפקיד מהותי בחייו של כל אדם," אמר הדיאקון, "אין מה לעשות."
"כן, אבל באיזו מידה? לכל אחד מאתנו האישה היא אם, אחות, רעיה, ידידה, אבל לייבסקי – האישה היא תמצית קיומו, ולא סתם אישה אלא מאהבת. היא, כלומר, החיים אִתה, הם אושרו ותכליתו; הוא שמח, עצוב, מדוכדך, מאוכזב – בגלל האישה; מאס בחיים – האישה אשמה; שחר של יום חדש האיר את פאתי המזרח, נמצאו האידיאלים – חפש גם כאן את האישה... רק אלה מהכתבים והתמונות שיש בהם אישה נושאים חן בעיניו. התקופה שלנו פגומה, לדעתו, ונופלת משנות הארבעים והשישים רק משום שאיננו יודעים להתמסר, עד כדי שכחה עצמית, לשכרון החושים וללהט האהבה. בעלי התאווה הללו יש להם מן הסתם תפיחה מיוחדת במוח, מין גידול סרטני, שלוחץ על מוחם כצְבָת ומושל בכל חיי הנפש שלהם. צְפה בלייבסקי, בזמן שהוא יושב באיזה מקום בחברת אנשים. אתה תראה: כשמעלים בנוכחותו איזו שאלה כללית, כמו למשל על הרכב התא או על טיבו של האינסטינקט, הוא יושב לו בצד, שותק ואינו מקשיב; הוא נראה לאה, מאוכזב, שום דבר לא מעניין אותו, הכול תפל ובזוי; אבל מרגע שנפתחה שיחה על יחסי זכרים ונקבות, על כך, למשל, שנקבת העכביש זוללת את הזכר לאחר ההתעברות – או-אז ניצתת בעיניו הסקרנות, דוק העצב שעטה את פניו היה ואיננו, קיצורו של דבר, הבן-אדם נמלא חיים. כל מחשבותיו, ככל שיהיו נאצלות, נשגבות או סתמיות, לעולם יש להן נקודת מפגש משותפת. אתה הולך אתו ברחוב ובדרככם מזדמן, למשל, חמור... 'תגיד לי, בבקשה,' הוא אומר, 'מה יקרה אם מזווגים אתון עם גמל?' והחלומות שלו! הוא סיפר לך את החלומות שלו? זה נהדר! פעם הוא חולם שמשיאים לו את הלבנה לאישה, פעם מזמנים אותו לתחנת המשטרה ומצווים עליו לחיות עם גיטרה..."
הדיאקון פרץ בצחוק מצלצל; סמוילנקו הזעיף את גבותיו והעווה בכעס את פניו כדי לא לגחך, אך לא התאפק ופרץ בצחוק.
"והכול שקרים!" אמר, מנגב את הדמעות. "בחיי, שקרים!"
 
4
הדיאקון היה צחקן גדול, וצחק מכל שטות עד כדי דקירות בצד, עד להתפקע. היה נדמה שהוא אוהב את חברתם של בני אדם רק מפני שיש להם צדדים מבדחים ואפשר לכנותם בשמות מבדחים. לסמוילנקו הדביק את הכינוי "טָרַנטוּלָה", את שָׁרָתו כינה "ברווז" ולא ידע את נפשו מרוב התפעלות כשפון קורן כינה פעם את לייבסקי ואת נדייז'דה פיודורובנה "קוֹפֵי מַקאק". הוא בחן בשקיקה את פני הסובבים, הקשיב בלי למצמץ, ויכולת לראות כיצד עיניו מתחייכות ופניו נדרכות בציפייה לרגע שבו יוכל לתת לעצמו דרור ולהתגלגל מצחוק.
"זהו טיפוס מושחת ומעוות," המשיך הזואולוג, והדיאקון נעץ את מבטו בפניו, מצפה למילים מצחיקות. "חדל אישים כזה מזדמן לעתים רחוקות בלבד. גופו רפה, חלוש וזקן, ובשכלו הוא לא שונה במאום מאשת סוחר שמנה, שרק זוללת, שותה, ישנה על כסתות ומחזיקה את הסייס שלה בתור מאהב."
הדיאקון שוב פרץ בצחוק רם.
"אל תצחק, דיאקון," אמר פון קורן, "זה אווילי, בעצם. לא הייתי מבחין באפסות שלו," המשיך, ממתין עד שהדיאקון יחדל מצחוקו, "הייתי מתעלם ממנו, אלמלא היה כל כך מזיק ומסוכן. ההֶיזֵק שבו נעוץ קודם כול בכך שהוא קוצר הצלחה בקרב נשים, ולפיכך הוא עלול להוליד צאצאים, כלומר להביא לעולם תריסר לייבסקים, חלושים ומסואבים כמותו. שנית, דוגמתו מידבקת ביותר. כבר ציינתי בפניכם את הווינְט ואת הבירה. עוד שנה-שנתיים, והוא יכבוש את רצועת החוף הקווקזית לכל אורכה. אתם הרי יודעים עד כמה ההמון, ובייחוד שכבת הביניים בו, סוגדים לאינטלקטואליות, להשכלה אוניברסיטאית, לגינוני אצולה ולשפה הספרותית. גם אם יעשה מעשה נבלה בזוי שבבזויים, כולם יחשבו שזה טוב, שמעשהו ראוי, היות שהוא אינטלקטואל, ליברלי ובוגר אוניברסיטה. נוסף לכך הוא גם לא-יוצלח, אדם מיותר, בעל עצבים רופפים, קורבן התקופה, ופירוש הדבר שהכול מותר לו. הוא ברנש חביב, נשמה טובה, מתייחס בסלחנות לבבית כל כך לחולשות אנוש; נוח להסכים, קל לשכנוע, ותרן, לא גאוותן, אחד שאפשר לשתות אתו, ולנבל את הפה, ולרכל... ההמונים, שמאז ומעולם נטו להאנשה של עקרונות מופשטים בדת ובמוסר, יותר מכול חביבים עליהם אותם האלילים שחולקים את חולשותיהם. שפוט, אם כן, איזה שדה פעילות נרחב יש לו להדביק אחרים בסיאובו! ונוסף לכך הוא גם שחקן לא רע ודו-פרצופי במידה הראויה ויודע היטב מה הוא מעולל. קחו, למשל, את תחבולותיו ואת ההתחכמויות שלו, נניח אפילו, דבריו על הציביליזציה. מימיו לא טעם ולו בדל ציביליזציה, ובכל זאת: 'אח, הציביליזציה הטילה בנו מום! אח, כמה שאני מקנא בפראים הללו, בילדי הטבע שלא יודעים את הציביליזציה!' עלינו להבין, אתם תופשים, שאי-פעם, בזמנים עברו, דבק בציביליזציה בכל ישותו, שירת אותה וירד לעומקה עד שדבר לא נסתר ממנו עוד, אבל היא ייגעה, אכזבה אותו וכיזבה בו; הלוא הוא פאוסט, טולסטוי השני... ובשופנהאואר וספנסר הוא נוהג כבנערים וטופח להם באבהיות על שכמם: מה העניינים, ספנסר אחי? כמובן, הוא לא קרא את ספנסר, אך כמה שהוא שובה-לב באומרו על גבירתו, באירוניה קלילה ומרושלת: 'היא קראה את ספנסר!' ואף על פי כן מקשיבים לו, ואיש לא רוצה להבין שהשרלטן הזה לא רק שאין לו זכות להתבטא על ספנסר בנעימה כזאת, אלא אף אינו רשאי לנשק את סוליית נעלו של ספנסר! לחתור תחת הציביליזציה, תחת האוטוריטות, תחת מזבחות הזולת, לטנף אותם ולקרוץ לעברם כמו מוקיון רק כדי להצדיק ולהסתיר את רפיונך ואת העליבות המוסרית שלך עצמך – הרי לכך מסוגל רק יצור רודף כבוד, שָׁפָל ומאוס ביותר."
"קוֹלְיָה, איני מבין מה אתה רוצה ממנו," אמר סמוילנקו, והביט בזואולוג בהבעה שכבר לא היה בה כעס, אלא אשמה בלבד. "הוא בן אדם, בדיוק כמו כולם. כמובן, יש לו חולשות, אבל התפישות של ימינו אינן זרות לו, הוא משרת את המולדת ומביא לה תועלת. לפני עשר שנים שימש כאן כסוכן זקן אחד, אדם בעל חוכמה לא מצויה... ובכן, הוא נהג לומר..."
"די לך, די!" קטע אותו הזואולוג. "אתה אומר: הוא משרת את המולדת. אבל איך הוא משרת אותה? האם מאז הגעתו לכאן חלו שיפורים בסדרים ובנהלים, האם הפקידים נעשו דייקנים, הגונים ואדיבים יותר? נהפוך הוא, במוניטין שיצאו לו – של אדם אינטליגנטי, בוגר אוניברסיטה – רק נתן גושפנקה למופקרות שלהם. הוא ממלא את תפקידו כראוי רק בעשרים לחודש, ביום תשלום השכר, ואילו בשאר ימות השנה הוא מדשדש בנעליו הקלות בחדרי ביתו ומנסה להיראות כמי שעושה טובה גדולה לממשלה הרוסית בכך שניאות לחיות בקווקז. לא, אלכסנדר דווידיץ', אל תגונן עליו. זה לא ישר מצדך, לגמרי לא ישר. אילו אהבת אותו אהבת אמת וראית בו את רעך הקרוב, אז קודם כול לא היית נשאר אדיש לנוכח חולשותיו, לא היית מתייחס אליהן בסלחנות, אלא היית מנסה ליטול ממנו את העוקץ."
"כלומר?"
"ליטול את העוקץ. היות שהוא חסר תקנה, אז ליטול ממנו את העוקץ אפשר רק בדרך אחת..."
פון קורן העביר את אצבעו סמוך לצווארו.
"או אולי להטביע אותו, נניח..." הוסיף. "מתוך דאגה לטובתה של האנושות ומתוך התחשבות בטובתם-הם, אנשים מסוגו צריך להשמיד. זה כורח המציאות."
"מה אתה מדבר?!" מלמל סמוילנקו, מתרומם על רגליו ומביט בפליאה בפניו הקרות, השלוות, של הזואולוג. "דיאקון, מה הוא מדבר? האם יצאת מדעתך?"
"אני לא מתעקש על עונש מוות," אמר פון קורן. "אם הוכח שזהו אמצעי מזיק, תמציאו לו תחליף כלשהו. אי-אפשר להשמיד את לייבסקי, אם כן, בודדו אותו, תשללו ממנו את ייחודו, שִלחו אותו לבצע עבודות שירות..."
"מה אתה מדבר?" התפלץ סמוילנקו. "עם פלפל, עם פלפל!" צעק בקול נואש, כשהבחין שהדיאקון אוכל קישואים ממולאים בלי להוסיף פלפל. "אתה, אדם בעל חוכמה לא מצויה, מה אתה מדבר?! לשלוח את ידידנו, אדם גאה ואינטליגנטי, לבצע עבודות שירות!!"
"ואם הוא גאה, אם הוא יתנגד – לכבול אותו באזיקים!"
סמוילנקו לא היה מסוגל עוד להוציא הגה מפיו ורק הניע את אצבעותיו; הדיאקון הביט בפניו ההמומות והמצחיקות באמת, ופרץ בצחוק.
"בואו נפסיק לדבר על זה," אמר הזואולוג. "זכור רק דבר אחד, אלכסנדר דווידיץ', שבימי קדם, מלחמת הקיום והברירה הטבעית הגנו על האנושות מפני טיפוסים מסוגו של לייבסקי; ואילו כיום התרבות שלנו רופפה מאוד את מלחמת הקיום ואת תהליך הברירה הטבעית, ועלינו לדאוג בעצמנו להשמדתם של החלשים והלא-ראויים, אחרת הלייבסקים יתרבו, יקיץ הקץ על הציביליזציה והאנושות תתנוון כליל. ואנחנו נהיה אשמים בכך."
"אם יתחילו להטביע ולתלות אנשים," אמר סמוילנקו, "אז לעזאזל הציביליזציה שלך, לעזאזל האנושות! לעזאזל! אומַר לך דבר אחד: אתה אדם מלומד ביותר, בעל חוכמה לא מצויה וגאוות המולדת, אבל הגרמנים קלקלו אותך. כן, הגרמנים! הגרמנים!"
מאז עזב את דֶרפְּט,[11] שלמד בה רפואה, פגש סמוילנקו גרמנים רק לעתים רחוקות ולא קרא ולוּ ספר גרמני אחד, אך לדעתו היו הגרמנים מקור הרע בפוליטיקה ובמדע. בעצמו לא ידע לומר כיצד גיבש דעה כזאת, אך הוא דבק בה בנחישות.
"כן, הגרמנים!" חזר ואמר. "בואו נלך לשתות תה."
שלושתם קמו, חבשו את כובעיהם ויצאו אל הגן, שם התיישבו בצִלם של עצי אדר חיוורים, אגסים וערמון. הזואולוג והדיאקון ישבו על ספסל ליד שולחן נמוך קטן, וסמוילנקו שקע בכורסת נצרים עם מסעד רחב ומשופע. השרת הגיש תה, ריבה ובקבוק של עסיס.
היה חם מאוד, כשלושים מעלות בצל. האוויר היוקד עמד חסר זיע, וקורי עכביש ארוכים, שהשתלשלו מן הערמון אל האדמה, נתלו רפויים בלא תנועה.
הדיאקון נטל את הגיטרה, אשר היתה מונחת תמיד על הארץ סמוך לשולחן, כיוון אותה והחל לשיר בשקט, בקול דקיק: "עלמי הסמינר ניצבו בפתח הפונדק...", אך מיד השתתק מפאת החום, קינח את הזיעה ממצחו והציץ למעלה, בשמים הכחולים המלוהטים. סמוילנקו התנמנם; החום היוקד, הדומייה ותנומת אחר הצהריים המתוקה אשר פשטה במהירות בכל איברי גופו, החלישו וביסמו אותו; ידיו נתלו רפויות, עיניו קָטנו, ראשו נשמט אל חזהו. הוא הביט בפון קורן ובדיאקון בהתמוגגות, על סף דמעות, והחל ממלמל:
"הדור הצעיר... כוכב עולה בשמי המדע ומאור הכנסייה... לא אתפלא אם ה'הללויה' ארוך הגלימה יתעלה למדרגת מֶטרופּוֹליט,[12] ועוד ניאלץ לנשק את ידו... נו טוב... מי ייתן..."
עד מהרה נשמעו נחירות. פון קורן והדיאקון כילו את שתיית התה ויצאו אל הרחוב.
"אתה שוב הולך אל המזח, לדוג קברנונים?" שאל הזואולוג.
"לא, חם מדי."
"בוא נלך אלי. תארוז אצלי חבילה וגם תעתיק דבר או שניים. ובאותה הזדמנות גם נגלגל שיחה ונחשוב מהו העיסוק הראוי לך. צריך לעבוד, דיאקון. אחרת אי-אפשר."
"דבריך הוגנים והגיוניים," אמר הדיאקון, "אבל עצלותי מוצאת לה תירוצים בנסיבות חיי הנוכחיות. אתה הרי יודע זאת בעצמך, מצבים לא מוגדרים טובים מאין כמותם כדי להביא את האדם לידי אפתיה. האם נשלחתי לכאן לזמן קצר או לתמיד, רק אלוהים יודע; אני חי לי כאן בלי לדעת מה יֵלֵד יום, והדיאקונית שלי נמקה בבית אביה ומשתעממת. וגם החום ממיס את המוח, חייבים להודות."
"הכול הבלים," אמר הזואולוג. "גם לחום אפשר להתרגל, וגם לחיים בלי הדיאקונית אפשר להתרגל. אסור להתפנק. צריך לקחת את עצמך בידיים."
 
5
נדייז'דה פיודורובנה הלכה בבוקר לרחוץ בים, ובעקבותיה הלכה הטבחית שלה אוֹלגָה, נושאת קנקן, גיגית נחושת, סדינים וספוג רחצה. בקרבת החוף עגנו שתי אוניות קיטור לא מוכרות ולהן ארובות לבנות מלוכלכות, כנראה אוניות מטען זרות. כמה גברים לבושים בלבן, בנעליים לבנות, התהלכו אנה ואנה על המזח וצעקו בקול רם בצרפתית, ומהאוניות השיבו להם. בכנסייה העירונית הקטנה צלצלו בעזוז בפעמונים.
"יום ראשון היום!" נזכרה נדייז'דה פיודורובנה, והמחשבה הסבה לה נחת.
היא הרגישה בריאה לגמרי והיתה שרויה במצב רוח עליז, חגיגי. בשמלתה החדשה שהיתה מונחת עליה בחופשיות, עשויה אריג משי צהבהב גס, מהסוג שנוהגים לתפור ממנו בגדי גברים, ובכובע הקש הגדול ששוליו היו מקופלים בחוזקה לעבר אוזניה כך שפניה השקיפו מתוכו כמתוך קופסה, היתה, כך דימתה, חמודה מאוד למראה. היא חשבה על כך, שבעיר כולה יש רק אישה צעירה, יפה ואינטליגנטית אחת – היא עצמה, ושרק היא לבדה יודעת להתלבש בבגדים שאינם עולים ביוקר, ויחד עם זאת יש בהם חן מעודן וטעם. השמלה הזאת, למשל, עולה רק עשרים-ושניים רובל, אבל כמה שהיא חמודה! רק היא, מכל נשות העיר, יכולה לשאת חן, והגברים רבים, ולכן הדעת נותנת שירצו או לא ירצו, הם בוודאי מקנאים בלייבסקי.
היא שמחה על כך שלייבסקי נהג בה לאחרונה בקור ובנימוס מאופק, ולפרקים אפילו בחציפות ובגסות; עד לפני זמן לא רב היו תעלוליו ומבטי הבוז הקרים או המשונים, הלא-מובנים שלו נענים מצדה בדמעות, הטחות אשם ואיומים שתעזוב אותו או תרעיב עצמה למוות, ואילו כעת היתה רק מסמיקה, מציצה בו במבט נכלם ושמחה שאינו מרעיף עליה רוך. היה אף טוב ונעים יותר אילו נזף בה או איים עליה, כיוון שחשה עצמה אשמה בפניו כליל. היה נדמה לה שהיא אשמה, ראשית, בכך שלא חלקה את חלומותיו על חיי עמל, שלמענם עזב את פטרבורג ובא לכאן, לקווקז, והיתה בטוחה שדווקא זו סיבת כעסו עליה בעת האחרונה. כשנסעה לקווקז דימתה בנפשה שכבר ביום הראשון תמצא כאן פינה מוצנעת על חוף הים, גן מוצל ונעים ובו ציפורים ופלגי מים, ותוכל לשתול בו פרחים וירקות, לגדל ברווזים ותרנגולות, לארח את השכנים, לטפל במוז'יקים העניים ולחלק להם ספרים; ואולם, התברר שהקווקז משמעו הרים קירחים, יערות ועמקים עצומי ממדים, שיש לבחור בהם בקפידה חלקת אדמה, לטרוח, לבנות ולהיבנות, ושאין כאן שום שכנים אבל חם מאוד ויש סכנה שישדדו אותך. לייבסקי לא שש לקנות חלקה; היא שמחה על כך, ושררה ביניהם כעין הסכמה שבשתיקה לעולם לא להזכיר עוד את חיי העמל. הוא שתק, חשבה, פירושו של דבר שכעס עליה בגלל שתיקתה.
שנית, במשך השנתיים האלה נטלה לעצמה מהחנות של אַצְ'מִיאָנוֹב מיני זוטות בשלוש מאות רובל בערך. בכל פעם לקחה קצת בד, או משי, או מטרייה, ובלי משים הצטבר החוב.
"עוד היום אספר לו על כך..." גמרה בדעתה, אבל מיד תפשה שמצב רוחו הנוכחי של לייבסקי אינו מתאים ביותר לדיבורים על חובות.
שלישית, כבר פעמיים אירחה בהיעדרו של לייבסקי את מפקח המשטרה קירילין: פעם אחת בבוקר, כשלייבסקי הלך לרחוץ בים, ופעם שנייה בחצות, כששיחק קלפים. נדייז'דה פיודורובנה נזכרה בכך והוצפה כולה סומק, ואז הסבה את פניה לעבר הטבחית כחוששת שזו תצותת למחשבותיה. הימים הארוכים והמשעממים, החמים לבלי נשוא, הערבים הנפלאים מלאי החמדה, המחנק של הלילות וכל החיים הללו, כשמהבוקר עד הערב אין יודעים מה לעשות בזמן שאין בו צורך, ומחשבות כפייתיות על היותה האישה הצעירה והיפה ביותר בעיר ועל כך שעלומיה חולפים לחינם, וגם לייבסקי עצמו, ישר, איש ערכים אך חדגוני, שמדשדש תמיד בנעליו הקלות, כוסס את ציפורניו ומשרה עליה שעמום בגחמותיו – כל אלה העירו בה אט-אט מאוויים נסתרים, וכמוכת טירוף חשבה בלילה וביום על אותו הדבר עצמו. היא חשה אותם מאוויים מפעמים בנשימתה, במבטיה, בנעימת קולה ובהליכתה; המיית הים שׂחה לה שצריך לאהוב, וכך גם חשכת הערב, וההרים... וכאשר קירילין החל לחזר אחריה, לא עמד לה כוחה ואף לא רצתה, לא יכלה להתנגד, והתמסרה לו...
אוניות הקיטור הזרות והאנשים בלבן הזכירו לה עתה, משום-מה, טרקלין ענקי; למשמע השפה הצרפתית החלו להצטלצל באוזניה צלילי ואלס וחזהּ נרעד בשמחה לא מוסברת. התחשק לה לרקוד ולדבר צרפתית.
בהדרגה תפשה, ושמחה למחשבה על כך, שבגידתה אינה מעשה נורא כמו שדימתה לחשוב. נשמתה לא נטלה בה חלק: היא מוסיפה לאהוב את לייבסקי, זה ניכר מכך שהיא מקנאה לו, חומלת עליו ומתגעגעת כשהוא נעדר מהבית. ובאשר לקירילין, התברר שהוא – ככה-ככה, לא מי-יודע-מה, יש בו גסות כלשהי על אף יופיו, היא ניתקה אתו מגע והכול ביניהם תם ונשלם. מה שהיה עבר ואינו נוגע לאיש, ולייבסקי, אם ייוודע לו על כך, לא יאמין.
על החוף היה רק ביתן רחצה אחד לגברות, ואילו הגברים רחצו תחת כיפת השמים. כשנדייז'דה פיודורובנה נכנסה לביתן הרחצה, היא פגשה שם גברת מבוגרת, מאריה קונסטנטינובנה בִּיטיוּגוֹבָה שמה, אשתו של פקיד, ואת קַטְיָה, בתה בת החמש-עשרה, תלמידת גימנסיה; שתיהן ישבו על ספסל והתפשטו. מאריה קונסטנטינובנה היתה אישה טובה, נוחה להתפעל ונעימת הליכות, שמתחה את המילים בשעת דיבורה החדור פאתוס. עד לשנתה השלושים ושתיים שימשה כאומנת במשפחות אצולה, אחר כך נישאה לפקיד בִּיטיוּגוֹב, גבר קטן קומה וקירח, שנהג לסרק את שיערו לעבר רקותיו והיה צייתן מאוד. היא היתה מאוהבת בו עד עצם היום הזה, קינאה לו, הסמיקה למשמע המילה "אהבה" וחזרה ושנתה באוזני כול שהיא מאושרת מאוד.
"יקירתי!" אמרה בהתפעלות למראה נדייז'דה פיודורובנה, ושיוותה לפניה הבעה שכל מכריה כינוה "דבשית". "חביבתי, כמה נעים שבאת! נתרחץ ביחד – זה מלבב!"
אוֹלגָה השליכה מעליה בחופזה את שמלתה ואת כותונתה, והחלה להפשיט את גבירתה.
"מזג האוויר היום לא חם כמו אתמול, לא כן?" אמרה נדייז'דה פיודורובנה, נרתעת ממגען הגס של ידי הטבחית העירומה. "אתמול כמעט מתתי מהמחנק!"
"הו כן, יקירתי! אני עצמי כמעט נחנקתי. אתמול רחצתי שלוש פעמים, תאמיני או לא... תארי לך, חביבתי, שלוש פעמים! אפילו ניקוֹדים אלכסנדריץ' דאג לי."
"איך אפשר להיות לא-יפות כל כך?" חשבה נדייז'דה פיודורובנה, סוקרת במבטה את אולגה ואת אשת הפקיד; היא הציצה בקַטְיָה וחשבה: "הנערה בנויה לא רע."
"ניקודים אלכסנדריץ' שלך מאוד, מאוד חביב!" אמרה. "אני ממש מאוהבת בו."
"חה-חה-חה!" צחקה מאריה קונסטנטינובנה צחוק מאולץ. "זה מלבב!"
משנחלצה מבגדיה, נתקפה נדייז'דה פיודורובנה חשק לעופף. היה נדמה לה שאם תנופף בידיה, בהכרח תתעופף אל-על. כשהתפשטה, הבחינה שאולגה מביטה בגופה הלבן במיאוס קל. אולגה, אשת חייל צעירה, חיתה עם בעלה החוקי ועל כן חשבה שהיא טובה ונעלה ממנה. נדייז'דה פיידורבנה חשה גם, שמאריה קונסטנטינובנה וקטיה אינן מכבדות אותה ופוחדות ממנה. זה לא נעם לה, וכדי לרומם את דמותה בעיניהן, אמרה:
"אצלנו בפטרבורג חיי הנופש כעת בעיצומם. לי ולבעלי יש מכרים רבים כל כך! היינו צריכים לנסוע לפגוש אותם."
"בעלך מהנדס, נדמה לי?" שאלה מאריה קונסטנטינובנה בהיסוס.
"התכוונתי ללייבסקי. יש לו מכרים רבים מאוד. אך למרבה הצער, אמו, אצילה גאוותנית, היא אישה צרת אופקים..."
נדייז'דה פיודורובנה לא השלימה את המשפט וזינקה אל המים; מאריה קונסטנטינובנה וקטיה נכנסו אחריה.
"אצלנו בחברה הגבוהה יש הרבה מאוד דעות קדומות," המשיכה נדייז'דה פיודורובנה, "והחיים אינם כה קלים כפי שנדמה."
מאריה קונסטנטינובנה, אשר שימשה כאומנת במשפחות אצולה והכירה את מנהגי החברה הגבוהה לאשורם, אמרה:
"הו כן! התאמיני, חביבתי, הגָרָטִינְסְקִים דרשו שלארוחת הבוקר והצהריים אלבש את מיטב הבגדים, ולכן חוץ מהשכר קיבלתי גם דמי מלתחה, כמו שחקנית."
היא נעמדה בתווך בין נדייז'דה פיודורובנה לקטיה, כמבקשת לחצוץ בין בתהּ לבין המים ששטפו את גופה של נדייז'דה פיודורובנה. מבעד לדלת הפתוחה אל הים נראתה דמות שוחה במרחק של מאה צעדים מביתן הרחצה.
"אמא, זה קוֹסְטְיָה שלנו!" אמרה קטיה.
"אח, אח!" קרקרה מאריה קונסטנטינובנה בבהלה. "אח! קוֹסְטְיָה," צעקה, "תחזור! קוסטיה, תחזור!"
קוסטיה, נער כבן ארבע-עשרה, שביקש להתפאר בעוז רוחו בפני אמו ואחותו, צלל ושחה הלאה, אך עיַף ומיהר לשוב, ופניו הרציניות והמתוחות העידו שאינו בוטח בכוחותיו.
"צרות צרורות עם הבנים האלה, חביבתי!" אמרה מאריה קונסטנטינובנה, נרגעת בהדרגה. "בכל רגע עלול לשבור לעצמו את המפרקת. אח, חביבתי, כמה נעים ועם זאת כמה קשה להיות אם! את פוחדת מכל דבר."
נדייז'דה פיודורובנה חבשה את כובע הקש שלה וזינקה החוצה, אל תוך הים. היא התרחקה כדי ארבעה סאזֶ'נים[13] והתהפכה על גבה. לעיניה נגלו הים עד האופק, האוניות, האנשים על החוף, העיר – וכל זה, יחד עם החום היוקד והגלים השקופים הרכים, גירו את עצביה וליחשו לה שצריך לחיות, לחיות... סירת מפרש חלפה על פניה ביעף, מפלחת במרץ את הגלים ואת האוויר; גבר שישב ליד ההגה הביט בה, ונעם לה שמביטים בה...
לאחר הרחצה הגברות התלבשו והחלו ללכת זו לצד זו.
"פעם ביומיים אני נתקפת קדחת, ואף על פי כן איני מרזה," שׂחה נדייז'דה פיודורובנה, מלקקת את שפתיה המלוחות מהרחצה ומשיבה בחיוך על קידות המכרים. "תמיד הייתי מלאה ונדמה לי שעכשיו התמלאתי עוד יותר."
"זו נטייה טבעית, חביבתי. אם אישה אין לה נטייה טבעית לגוף מלא, כמוני למשל, שום מזון לא יעזור. אבל הרטבת את כובעך, חביבתי."
"אין דבר, יתייבש."
נדייז'דה פיודורובנה ראתה שוב את האנשים בלבן שהלכו אנה ואנה לאורך הטיילת ודיברו צרפתית; שמחה עלומה שוב רגשה בחזהּ ועלה בה זיכרון עמום של טרקלין גדול, שרקדה בו פעם או אולי ראתה אותו בחלומה. ובמעמקים הכמוסים ביותר של נשמתה ליחש לה דבר-מה, לחש עמום ומהוסה, שהיא אישה קטנה, המונית, קלוקלת, חסרת ערך...
מאריה קונסטנטינובנה עצרה ליד שער ביתה והזמינה אותה להיכנס, לשבת אצלם מעט.
"היכנסי, יקירתי!" אמרה בקול תחינה ובה בשעה הביטה בנדייז'דה פיודורובנה במבט יגע ובתקווה: שמא תדחה את הצעתה ולא תיכנס!
"בעונג רב," הסכימה נדייז'דה פיודורובנה. "את יודעת כמה אני אוהבת לבקר אצלכם!"
ונכנסה לתוך הבית. מאריה קונסטנטינובנה הושיבה אותה, הגישה לה קפה, האכילה אותה במאפי שמרים, אחר כך הראתה לה את תצלומיהן של חניכותיה לשעבר – העלמות גָרָטינסקי, שכבר נישאו בינתיים, והראתה גם את ציוני הבחינות של קטיה וקוסטיה; הציונים היו טובים מאוד, אך כדי שייראו טובים עוד יותר, התאוננה באנחה עד כמה קשה היום ללמוד בגימנסיה... היא טרחה סביב האורחת ובה בשעה ריחמה עליה והתענתה במחשבה, שלנוכחותה של נדייז'דה פיודורובנה עלולה להיות השפעה מזיקה על טוהר המידות של קוסטיה וקטיה, ושמחה שניקודים אלכסנדריץ' שלה אינו בבית. היות שלדעתה, כל הגברים אוהבים "נשים כאלה", עלולה היתה נדייז'דה פיודורובנה להשפיע לרעה גם על ניקודים אלכסנדריץ'.
בשעת השיחה עם האורחת זכרה מאריה קונסטנטינובנה כל העת, שהערב צפוי להיערך פיקניק ושפון קורן הפציר בה לא לספר על כך למַקאקים, כלומר, ללייבסקי ולנדייז'דה פיודורובנה, אך הדבר נפלט מפיה בשוגג, והיא הוצפה כולה סומק ואמרה, נבוכה:
"מקווה שגם אתם תהיו שם!"
 
6
הם נדברו לנסוע למרחק של שבע וֶרסטָאוֹת[14] מהעיר בדרך המובילה דרומה, לַחֲנוֹת ליד הפונדק, במקום שמתמזגים בו שני נחלים – השחור והצהוב, ולבשל שם מרק דגים. יצאו לדרך מעט אחרי חמש. בראש כולם, בכרכרה קלה, נסעו סמוילנקו ולייבסקי, אחריהם, בעגלה רתומה לשלישיית סוסים, נסעו מאריה קונסטנטינובנה, נדייז'דה פיודורובנה, קטיה וקוסטיה; עמם היה שמור סל עם מצרכי מזון וכלים. במרכבה אחריהם נסעו המפקח קירילין ואַצְ'מִיאָנוֹב הצעיר, בנו של אותו סוחר אצ'מיאנוב שנדייז'דה פיודורובנה היתה חייבת לו שלוש מאות רובל, ומולם על ספסל ישב מכווץ, ברגליים מקופלות תחתיו, ניקוֹדים אלכסנדריץ' – קטן, נקי ומסודר, שיערו מסורק אל עבר רקותיו. בסוף הטור נסעו פון קורן והדיאקון; לרגלי הדיאקון היה מונח סל ובו דגים.
"ימי-י-י-נה!" צעק סמוילנקו במלוא הגרון, כשנזדמנו לקראתם עגלת איכרים או אַבְּחַזי רכוב על חמור.
"בעוד שנתיים, כשיעמדו לרשותי די אמצעים ואנשים, אארגן משלחת," סיפר פון קורן לדיאקון. "אצא לאורך החוף מוְולָדיווֹסטוֹק עד מיצר בֶּרִינְג ואחר כך מהמיצר עד לשפך נהר יֶנִיסֶיי. נשרטט מפה, נחקור את ממלכת החי והצומח ונירתם לעיסוק יסודי בגיאולוגיה, במחקרים אנתרופולוגיים ואתנוגרפיים. אם תיסע אתי או לא – זה תלוי בך."
"לא בא בחשבון," אמר הדיאקון.
"למה?"
"איני נתון ברשות עצמי, יש לי משפחה."
"הדיאקונית תתן לך ללכת. נספק לה אמצעי קיום. או מוטב אילו היית משכנע אותה, לתועלת הכלל, לפרוש אל המנזר; זה היה נותן גם לך אפשרות לפרוש מהנאות העולם הזה ולהצטרף למשלחת בתורת נזיר וכומר. אוכל לסדר לך זאת."
הדיאקון שתק.
"אתה בקיא בתיאולוגיה?" שאל הזואולוג.
"לא במיוחד."
"הממ... לא אוכל לתת לך שום הנחיות בעניין הזה, מפני שגם אני לא מתמצא. תן לי את רשימת הספרים שתזדקק להם, ואשלח לך אותם בחורף מפטרבורג. תצטרך גם לקרוא את רשימותיהם של נוסעים מאנשי הכמורה; מזדמנים ביניהם אתנולוגים טובים ומומחים לשפות המזרח. כשתתוודע אל דרכם, יהיה לך קל יותר לגשת לעניין. ובינתיים, כל עוד אין ברשותך ספרים, אל תבזבז את זמנך לריק, תבקר אצלי ונלמד את המצפן, נקנה לנו ידע במטאורולוגיה. כל אלה הם דברים חיוניים."
"כל זה טוב ויפה..." מלמל הדיאקון והצטחק. "ביקשתי לי משרה ברוסיה התיכונה, ודודי הפּרוֹטוֹהיירֶיאוּס[15] הבטיח לסייע לי. אם אסע אתך, ייצא שהטרחתי אותו לחינם."
"אני לא מבין את הלבטים שלך. אם תוסיף להיות דיאקון רגיל שמחויב לערוך תפילות רק בחגים, ובשאר הימים רשאי לשבות ממלאכה, גם בעוד עשר שנים תישאר בדיוק כפי שאתה כיום, אולי רק יתווספו לך שפם וזקנקן; ואילו בשובך מהמסע עם המשלחת, גם כן בתום עשר שנים, תהיה אדם אחר, וההכרה שהשארת חותם כלשהו, תעשיר אותך."
מכִרְכרת הגברות נשמעו צעקות של אימה והתפעלות. הכרכרות נסעו בדרך שנחצבה בצוק סלעי ניצב ממש מעל לים, ולכל הנוכחים היה נדמה שהם רוכבים על מדף שמחובר לקיר גבוה, ושעוד רגע קל יידרדרו הכרכרות לתהום. מימין השתרע הים, משמאל היה קיר חום מחוספס ובו כתמים שחורים, עורקים אדומים וקני שורש מזדחלים, וממעל רכנו והציצו למטה, כמתוך פחד וסקרנות, עצי מחט מקורזלים. כעבור רגע שוב נשמעו צווחות וקולות של צחוק: הנוסעים עברו מתחת לסלע ענקי שנתלה מעליהם.
"אני לא מבין למה אני נוסע אתכם, לעזאזל," אמר לייבסקי. "כמה זה אווילי והמוני! עלי לנסוע צפונה, להימלט, להציל את נפשי, ומשום מה אני נוסע לפיקניק המטופש הזה."
"אבל תראה איזה נוף!" אמר לו סמוילנקו, כשהסוסים פנו שמאלה ולפניהם נפתח עמק הנחל הצהוב ונצנץ הנחל עצמו – צהוב, עכור, שגיוני...
"אני לא רואה בזה שום דבר טוב, סָאשָׁה," השיב לייבסקי. "להתפעל מהטבע בלי הרף פירושו להוכיח את דלות הדמיון שלך. בהשוואה למה שדמיוני יכול להעניק לי, כל הנחלים והסלעים האלה הם לא יותר מערימת גרוטאות."
הכרכרות נסעו כעת על גדת הנחל. הגדות הגבוהות ההרריות קרבו זו לזו מעט-מעט, העמק הוצר והצטייר מלפנים כנקיק; ההר הסלעי שעברו בקרבתו היה מצבור שגיבב הטבע, של אבנים ענקיות אשר לחצו זו על זו בעוצמה נוראה כל כך, עד כי סמוילנקו נאנק בלי משים בכל בפעם שהביט בהן. בתוך ההר הקודר והיפה נבקעו במקומות אחדים סדקים ונקיקים צרים, שהדיפו אל פני הנוסעים משב לחלוחי של מסתורין; מבעד לנקיקים הציצו הרים אחרים, חומים-אפרפרים, ורודים, סגולים, עוטים דוק כסוף או טובלים באור עז. לעתים נדירות, שעה שעברו על פני הנקיקים, אפשר היה לשמוע את המים ניתכים אי-שם מלמעלה ומכים בסלעים.
"אח, הרים ארורים," נאנח לייבסקי, "כמה שהם נמאסו עלי!"
במקום שבו הנחל השחור נשפך אל תוך הצהוב והמים השחורים, שגונם כגון הדיו, הכתימו את המים הצהובים ונאבקו בהם, עמד בצד הדרך פונדקו של קֶרְבָּלָיי הטטארי, שעל גגו התנוסס הדגל הרוסי ובחזיתו היה קבוע שלט שעליו נכתב בגיר: "פונדק נועם"; בקרבתו היה גן קטן מוקף גדר נצרים ובו שולחנות וספסלים, ובינות לשיחייה העלובה הדוקרנית התנשא לגובה ברוש אחד ויחיד, יפה וכהה.
קֶרְבָּלָיי, טטארי קטן וזריז, בחולצה כחולה וסינר לבן, עמד באמצע הדרך וקידם את פני הנוסעים בכרכרות בקידות עמוקות, אוחז בבטנו ומחייך, ומציג אגב כך את שיניו הלבנות המבהיקות.
"שלום לך, קֶרבָּלָייקָה!" צעק לעברו סמוילנקו. "אנחנו נמשיך עוד קצת, ואתה תביא לשם סמובר וכסאות! מהר!"
קרבליי הנהן בראשו הגזוז ומלמל דבר-מה, אך רק היושבים בכרכרה שבסוף הטור יכלו לשמוע: "יש טרוטות, הוד מעלתך."
"מצוין, תביא!" אמר לו פון קורן.
הכרכרות התרחקו מהפונדק כדי חמישים צעדים ועצרו. סמוילנקו בחר כר דשא קטן שהיו פזורים עליו סלעים נוחים לישיבה, וגזע של עץ שנעקר בסערה היה מוטל בו, שורשיו השעירים כלפי מעלה, מחטיו צהובות וכמושות. במקום הזה עצמו היה נטוי מעל לנחל גשר רופף מקורות של עץ, ובגדה מנגד, בדיוק ממול, עמד צריף אשר נסמך על ארבעה כלונסאות לא גבוהים; היה זה חדר ייבוש לתירס, אשר הזכיר במראהו את הבקתה על כרעי תרנגולת מהאגדות. מדלת הצריף השתלשל אל הארץ סולם.
הרושם הראשון שהתעורר אצל כולם היה שלעולם לא ייצאו מכאן עוד. מכל עבר, לאן שרק הביטו, התנשאו ההרים וצרו עליהם, צללי הערב ירדו חיש-מהר מעברו של הפונדק והברוש הכהה, והעמק הצר והעקלתון של הנחל השחור הוצר בשל כך עוד יותר, בעוד ההרים התגבהו. אפשר היה לשמוע את רטינתו של הנחל ואת קריאותיהם הבלתי פוסקות של הצרצרים.
"מלבב!" אמרה מאריה קונסטנטינובנה, ושאפה את האוויר עמוק אל קרבה מרוב התפעלות. "ילדים, תראו כמה טוב! כמה שקט!"
"כן, באמת טוב," הסכים אִתה לייבסקי, שהנוף מצא חן בעיניו, וכשהביט בשמים ואחר כך בעשן הכחלחל שהיתמר מארובת הפונדק, ירדה עליו תוגה סתומה. "כן, טוב!" חזר ואמר.
"איבאן אנדרייץ', תאר את הנוף הזה!" אמרה מאריה קונסטנטינובנה בקול בוכים.
"לשם מה?" שאל לייבסקי. "הרושם עולה על כל תיאור. את עושר הצבעים והצלילים שהטבע מטביע בכל אדם באמצעות רשמים, פולטים הסופרים אל הנייר לאחר שעיוותו והשחיתו אותו לבלי הכר."
"האוּמנם?" שאל פון קורן בנעימה צוננת, לאחר שברר לעצמו את הסלע הגדול ביותר בקרבת המים וניסה כעת לטפס ולהתיישב עליו. "האומנם?" חזר ואמר, והביט אל לייבסקי בלי להתיק את עיניו ממנו. "ומה עם רומיאו ויוליה? או למשל, ליל אוקראינה[16] של פושקין? לא נותר לו לטבע אלא לבוא ולהשתחוות אפיים ארצה."
"נניח..." הסכים לייבסקי, שהתעצל להפוך במחשבתו ולסתור את הדברים. "אם כי," אמר כעבור זמן-מה, "מה זה רומיאו ויוליה, בעצם? אהבה יפה, פיוטית, קדושה, אינה אלא ורדים, שמתחתם מנסים להסתיר את הריקבון. רומיאו הוא חיה, בדיוק כמו כולם."
"כל נושא שמדברים אתך עליו, אתה מנמיך אותו לידי..." פון קורן הפנה את ראשו לעבר קטיה ולא סיים את דבריו.
"מנמיך לידי מה?" שאל לייבסקי.
"אומרים לך, למשל: 'כמה יפה הוא אשכול הענבים!', ואתה: 'כן, אבל כמה הוא מכוער לאחר שאנו לועסים אותו ומעכלים אותו בקיבותינו'. לשם מה לומר זאת? זה לא חדש... ובכלל, מנהג משונה."
לייבסקי ידע שפון קורן אינו מחבב אותו ולכן פחד ממנו וחש בנוכחותו, כאילו כולם צר להם המקום ומישהו עומד מאחורי גבם. הוא לא השיב דבר, התרחק הצדה והצטער על בואו לכאן.
"רבותי, קדימה צְעד להביא זרדים למדורה!" פקד סמוילנקו.
בני החבורה נפוצו לכל עבר, ורק קירילין, אצ'מיאנוב וניקודים אלכסנדריץ' נשארו על עומדם. קרבליי הביא כסאות, הציע מחצלת על הארץ והציב כמה בקבוקי יין. המפקח קירילין, גבר גבוה בעל חזות מרשימה, שבכל מזג אוויר לבש מעיל עליון מעל סגינו, הזכיר ביציבתו הגאוותנית, באופן הילוכו האומר חשיבות ובקולו העבה, הצרוד במקצת, מפקד משטרה קרתני צעיר. היתה לו ארשת נוגה ומנומנמת, כאילו העירו אותו זה עתה מהשינה כנגד רצונו.
"מה הבאת, בהמה?" שאל את קרבליי, מבטא לאט כל מילה. "אמרתי לך להגיש קְוָורֶל,[17] ומה הבאת, פרצוף טטארי? אה? מה? מוּ?"
"הבאנו הרבה יין משלנו, יֶגוֹר אלכְּסֶיִיץ'," העיר ניקודים אלכסדרניץ' בהססנות ובנימוס.
"מה-ה? אבל רצוני שיהיה גם יין שאני הבאתי. אני משתתף בפיקניק ומניח שיש לי מלוא הזכות לתרום את חלקי. מ-ני-ח! תביא עשרה בקבוקים של קוָורֶל!"
"בשביל מה כל כך הרבה?" התפלא ניקודים אלכסנדריץ', שידע שלקירילין אין כסף.
"עשרים בקבוקים! שלושים!" צעק קירילין.
"אין דבר, שיהיה," לחש אצ'מיאנוב לניקודים אלכסנדריץ', "אני אשלם."
נדייז'דה פיודורובנה היתה שרויה במצב רוח עליז וקונדסי. התחשק לה לקפוץ, לצחוק בקול, לצעוק, לקנטר, להתחנחן. בשמלת הכותנה הזולה שלה עם דוגמת פרחי התכלת, בנעליים אדומות ובאותו כובע קש, נראתה בעיני עצמה קטנטונת, פשוטה, קלילה ואוורירית כמו פרפר. היא רצה על פני הגשרון הרעוע והביטה רגע במים כך שיסתחרר הראש, אחר כך פלטה צעקה ורצה, צוחקת, אל הגדה הרחוקה, אל צריף הייבוש, והיה נדמה לה שכל הגברים, ואפילו קרבּליי, מתפעלים למראֶהָ. כשבדמדומים שירדו בחטף החלו העצים להתמזג בהרים והסוסים במרכבות, ובחלונות הפונדק נצנץ אור, היא טיפסה אל ראש ההר בשביל המתפתל בין הסלעים והשיחים הקוצניים, והתיישבה על סלע. למטה כבר בערה מדורה. הדיאקון התהלך ליד האש בשרוולים מופשלים, וצלו הארוך השחור הקיף את המדורה כאילו שרטטו אותו במחוגה; הוא הוסיף זרדים וערבב את התבשיל בקדרה בכף קשורה למקל ארוך. סמוילנקו, פניו אדומים-נחושתיים, טרח סביב האש כמו במטבח ביתו וצעק באימתנות:
"איפה המלח, רבותי? שכחתם, או מה? מה זה כולכם שרועים לכם כמו בעלי אחוזות בטלנים, ואני לבדי טורח?"
על גזע העץ המוטל על הארץ ישבו זה בצד זה לייבסקי וניקודים אלכסנדריץ', והביטו באש במבט מהורהר. מאריה קונסטנטינובנה, קטיה וקוסטיה הוציאו מן הסלים ספלים, צלוחיות וצלחות. פון קורן עמד על הגדה, ליד קו המים ממש, ידיו משוכלות ואחת מרגליו מוצבת על אבן, וחשב על דבר-מה. הכתמים האדומים שהטילה המדורה שוטטו על הארץ יחד עם הצללים, סמוך לדמויותיהם הכהות של בני האדם, ורטטו על ההר, על העצים, על הגשר, על צריף הייבוש; מנגד היתה הגדה התלולה והמחופרת מוארת כולה, ריצדה והשתקפה בנחל, והמים המקציפים ומהירי הזרם קרעו את בבואתה לגזרים.
הדיאקון הלך להביא את הדגים שקרבּליי ניקה ושטף על הגדה, אך עצר בחצי הדרך והביט סביב.
"אלי, כמה טוב!" חשב. "אנשים, סלעים, אש, דמדומים, עץכעור – ותו לא, אבל כמה טוב!"
בגדה מנגד, ליד צריף הייבוש, הופיעו דמויות של אנשים זרים. בגלל האור המתנצנץ ועשן המדורה שנישא לעבר ההוא, לא היה אפשר להקיף במבט את כל הדמויות בבת אחת; הן נראו חלקים-חלקים, פעם כובע שפרוותו סתורה וזקָן אפור, פעם כתונת כחולה, פעם בגד קרוע מן הכתפיים עד הברך וחרב לרוחב הבטן, פעם פנים צעירות שחומות וגבות שחורות, עבותות וחדות כאילו צוירו בפחם. חמישה איש מתוכם ישבו במעגל על הארץ, וחמשת הנותרים הלכו אל צריף הייבוש. אחד מהם עמד בפתח הדלת, בגבו אל המדורה, ובידיים שלובות מאחורי גבו החל לספר דבר-מה, מעניין מאוד כנראה, שכן כאשר סמוילנקו הוסיף זרדים למדורה והאש ניצתה, ירקה ניצוצות והאירה את צריף הייבוש באור בהיר, נגלו שם שני פרצופים שפנו אל הדובר מבפנים, אומרים שלווה ומביעים קשב עמוק, ויושבי המעגל שבחוץ נראו מסתובבים ומטים אוזן למספר. אחרי שהות-מה החלו היושבים במעגל לשיר חרש שיר מתמשך ועָרֵב לאוזן, דומה למזמור כנסייתי שנוהגים לזמר בימי הצום הגדול... שעה שהדיאקון הקשיב להם, דמיונו צייר לו מה יעלה בחלקו בעוד עשר שנים, כשישוב ממסע המשלחת: הוא – מיסיונר צעיר, נזיר וכומר, מחבר בעל שם ועבר מפואר; מקַדשים ומעלים אותו לדרגת האַרכימַנדריט, אחר כך מעניקים לו תואר של אַרכיהייֶריאוּס;[18] הוא עורך את תפילת השחרית בקתדרלה; במיטְרָה[19] של זהב, חזהו מעוטר מדליון עם דיוקן אם האלוהים, הוא עולה אל הדוכן, מחווה על המון העם אות של צלב בטְריקִירֶיאוּס ודִיקִירֶיאוּס,[20] ומכריז: "הבט עלינו ממרום, אלוהינו, וראֵה ופקוד את זה הכרם, הוא אשר שתלה ימינך!" והילדים שרים כנגדו בקולות של מלאכים: "אלוהינו הקדוש..."
"דיאקון, אז איפה הדגים?" נשמע קולו של סמוילנקו.
כשהדיאקון חזר אל המדורה, דמיונו צייר לו תהלוכת צלב המתנהלת בדרך עפר מאובקת ביום חם של חודש יולי; מלפנים נושאים המוז'יקים את הנס הקדוש, והנשים והעלמות – את האיקונות, אחריהם הולכים נערי המקהלה ושַמָש שלֶחיוֹ קשורה ותבן מזדקר משיערו, אחר כך, לפי הסדר, הוא, הדיאקון עצמו, אחריו כומר בכיפת קטיפה וצלב בידו, ומאחור משתרך בעננת האבק המון של מוז'יקים, נשים, זאטוטים; בין ההולכים בהמון גם אשת הכומר והדיאקונית, מטפחות לראשיהן. נערי המקהלה שרים, הילדים בוכים בקול, השְׂלָווים צורחים והזמיר נותן קולו בשיר מסתלסל... הנה הם עוצרים ומזליפים מים קדושים על עדר... ממשיכים ללכת, ואז כורעים על ברכיהם ומתפללים לגשם. אחר כך סועדים את לבם, מדברים...
"וגם זה טוב..." חשב הדיאקון.
 
7
קירילין ואצ'מיאנוב טיפסו בַּשביל במעלה ההר. אצ'מיאנוב נותר מאחור ועצר, וקירילין ניגש אל נדייז'דה פיודורובנה.
"ערב טוב!" אמר והצדיע.
"ערב טוב."
"כן-ן!" אמר קירילין, מביט בשמים וחושב.
"מה כן?" שאלה נדייז'דה פיודורובנה לאחר שתיקת-מה. היא הבחינה שאצ'מיאנוב עוקב אחר שניהם.
"ובכן, את רוצה לומר," שח הקצין לאט, "שאהבתנו קמלה עוד בטרם תפרח, כמו שאומרים. כיצד עלי להבין זאת? האם זו הצטעצעות מצדך או שאני בעינייך פרחח שאת יכולה לנהוג בו כאוות נפשך?"
"זו היתה טעות! תניח לי!" אמרה נדייז'דה פיודורובנה בנעימה חדה. בערב הנפלא, הקסום הזה היא הביטה בו בפחד ושאלה את עצמה, תוהה: האומנם באמת היה רגע שבו האיש הזה מצא חן בעיניה והיתה ביניהם קרבה?
"ובכן-ן!" אמר קירילין; הוא עמד זמן-מה, שותק, חשב קמעה ואמר: "אם כך, נחכה עד שמצב רוחך ישתפר, ולפי שעה אני רוצה להבטיח לך שאני אדם מהוגן ולא ארשה לאיש להטיל בכך ספק. בי לא משחקים! Adieu!"[21]
הוא הצדיע והלך הצדה משם, מפלס את דרכו בין השיחים. זמן-מה אחר כך ניגש בהיסוס אצ'מיאנוב.
"ערב נעים היום!" אמר במבטא ארמֶני קל.
הוא היה נאה למדי, התלבש לפי צו האופנה והליכותיו היו פשוטות, כיאה לעלם מחונך היטב, אך נדייז'דה פיודורובנה לא אהבה אותו, מפני שהיתה חייבת שלוש מאות רובל לאביו, וגם לא נעם לה שלפיקניק הוזמן חנווני, ולא נעם שניגש אליה דווקא הערב, כשנפשה כה זכה.
"פיקניק מוצלח בסך הכול," אמר לאחר שתיקת-מה.
"כן," הסכימה, וכאילו נזכרה בחוב שלה זה עתה, אמרה כבדרך אגב: "אה כן, תגיד בחנות שלך שאיבאן אנדרייץ' ייכנס אליכם בימים הקרובים וישלם את השלוש מאות... איני זוכרת כמה."
"אני מוכן לשלם עוד שלוש מאות בעצמי, רק שלא תזכירי בכל יום את החוב הזה. למה להתעסק בעניינים פרוזאיים?"
נדייז'דה פיודורובנה הצטחקה. עלתה בלבה המחשבה המבדחת שאילולא היתה מוסרית דיה, ואילו רצתה בכך, יכלה להיפטר מהחוב בן-רגע. אילו, למשל, היתה מסחררת את ראשו של הטיפשון היפה והצעיר הזה! כמה זה, בעצם, יכול היה להיות משעשע, מגוחך, מטורף! ופתאום נתקפה חשק לגרום לו שיתאהב בה, לשדוד אותו, לעזוב, ולראות מה ייצא מכל זה.
"הרשי לי לתת לך עצה אחת," אמר אצ'מיאנוב בהססנות מבוישת. "היזהרי מקירילין, אני מבקש ממך. הוא מספר עלייך בכל מקום דברים איומים."
"לא מעניין אותי לדעת מה מספרים עלי כל מיני מטומטמים," אמרה נדייז'דה פיודורובנה בנעימה צוננת ונתקפה חוסר שקט. הרעיון המבדח לשחק באצ'מיאנוב הצעיר, החמוד למראה, איבד לפתע מקסמו.
"צריך לרדת," אמרה. "קוראים לנו."
למטה כבר המתין להם מרק דגים. מזגו אותו בצלחות ואכלו אותו באותה חרדת קודש השמורה אך ורק לפיקניקים; כולם סברו שהמרק טעים מאוד ושבבית מעולם לא אכלו שום מאכל שישווה לו. כנהוג בכל הפיקניקים, אבודים בתוך ערימת המפיות, הצרורות, הניירות השמנוניים שאין בהם צורך אשר הזדחלו במשבי הרוח, הם לא ידעו היכן כוסו ופתו של מי, שפכו את היין על המחצלת ועל ברכיהם, פיזרו את המלח, ומסביב היה חשוך, ואור המדורה לא היה עוד בהיר ועז כלפנים, וכולם כאחד התעצלו לקום ולהוסיף זרדים. כולם שתו יין, ולקוסטיה ולקטיה נתנו חצי כוס כל אחד. נדייז'דה פיודורובנה שתתה כוס יין, אחריה עוד אחת, השתכרה ושכחה על אודות קירילין.
"פיקניק מפואר, ערב משובב נפש," אמר לייבסקי, שהיין נסך בו עליצות, "אך הייתי מעדיף על כל אלה חורף של ממש. 'בכפור של כסף מתעַפרֶרֶת חלקת צוורון-הבִּיבָרים'."[22]
"כל אחד וטעמו-הוא," העיר פון קורן.
לייבסקי חש אי-נוחות: בגבו צרבה בְּעֵרת המדורה, ובחזהו ובפניו צלפה שנאתו של פון קורן; השנאה הזאת של אדם מהוגן וחכם, שכפי הנראה היה לה בסיס מוצק, מסותר, השפילה אותו ורִפּתה את ידיו, אך כיוון שלא מצא בעצמו די כוח להתעמת אִתה, אמר כמבקש לרַצותו:
"אני אוהב את הטבע אהבה עזה וצר לי שאיני עוסק בחקרו. אני מקנא בך."
"ולי לא צר ואני לא מקנאה," אמרה נדייז'דה פיודורובנה. "אני לא מבינה איך אפשר לעסוק ברצינות בכל מיני חרקים ורמשים, בזמן שהעם סובל."
דעתו של לייבסקי היתה כדעתה. הוא היה בור גמור במדעי הטבע ולכן מעולם לא יכול להשלים עם הנעימה הסמכותית ועם חזותם המלומדת, האומרת עמקוּת, של אנשים שעסקו במשושי נמלים וברגלי תיקנים, ותמיד חרה לו שהאנשים הללו, בהתבסס על משושים, רגליים ואיזו פרוטופלסְמה עלומה (משום-מה דימה אותה לעצמו בתורת צדפה), מתיימרים להכריע בסוגיות המקפלות בתוכן את מוצאו של האדם ואת חייו. אך היה נדמה לו שהוא שומע זיוף במילותיה של נדייז'דה פיודורובנה, ורק כדי לסתור את דבריה, אמר:
"לא הרמשים הם העיקר, אלא המסקנות!"
 
8
כשהחלו לעלות לכרכרות כדי לחזור הביתה היתה השעה מאוחרת, לקראת אחת-עשרה. כולם עלו, וחסרו רק נדייז'דה פיודורובנה ואצ'מיאנוב, שהתחרו בריצה מעברו האחר של הנחל וצחקו בקול.
"רבותי, מהרו!" צעק להם סמוילנקו.
"לא ראוי היה להשקות את הגברות ביין," אמר פון קורן בשקט.
לייבסקי, יגע מן הפיקניק, משנאתו של פון קורן ומהמחשבות שהציקו לו, הלך לעברה של נדייז'דה פיודורובנה, וכשהיא, עליזה, שמחה וחשה עצמה קלה כנוצה, מתנשפת וצוחקת בקול, תפסה אותו בשתי ידיו והניחה את ראשה על חזהו, נסוג צעד אחד לאחור ואמר בארשת חמורה:
"את מתנהגת כמו... אישה מופקרת."
נעימת הדברים היתה כה גסה, עד כי מיד חס עליה. בפניו המרוגזות, היגעות, היא קראה שנאה, רחמים, התמרמרות על עצמו, ופתאום נפלה ברוחה. היא הבינה שהגדישה את הסאה והתנהגה בחופשיות יתרה, ועלתה, נעצבת ומרגישה כבדה, שמנה, גסה ושיכורה, אל הכרכרה הריקה הראשונה שהזדמנה לה, בצוותא עם אצ'מיאנוב. לייבסקי עלה לכרכרה אחת עם קירילין, הזואולוג – עם סמוילנקו, הדיאקון עם הגברות, והשיירה יצאה לדרך.
"זה טיבם של המַקאקים..." פתח ואמר פון קורן, מתעטף בשכמייה ועוצם את עיניו. "שמעת את טענתה, שלא היתה רוצה לעסוק בחרקים וברמשים מפני שהעם סובל. כך שופטים את שכמותי כל המקאקים באשר הם. שבט עבדים עָרוּם, שזה עשרה דורות תלויה מעליו אימת הפרגול והאגרוף; הוא מרטיט מיראה, מתמוגג ומקטיר קטורת רק לנוכח כוח הזרוע, אך אם תשחרר את המַקאק לרעות במחוזות החופש, שאין שם מי שיאחז אותו בעורפו, או-אז ייתן לעצמו דרור ויחשוף את מהותו. ראֵה איזו מידה של תעוזה מגלה המקאק בתערוכות, במוזיאונים, בתיאטראות או בעת הוצאת משפט על המדע: הוא מזדקף, נעמד על אחוריו, מגדף, מבקר... מבקר בהכרח – זה תו ההיכר של העבדים! הטה אוזנך: אנשים העוסקים במקצועות חופשיים זוכים לגידופים יותר מנוכלים. הסיבה לכך היא ששלושה רבעים מהחברה הם עבדים, מקאקים כמותם. שעֶבד יושיט לך יד ויודה לך בכנות על העבודה שאתה עושה – לא יקרה כדבר הזה."
"אני לא מבין מה אתה רוצה!" אמר סמוילנקו, מפהק. "למסכנה פשוט התחשק לדבר אתך על דברים חכמים, ואתה כבר ממהר להסיק מסקנות. אתה כועס עליו בגלל איזה דבר, ואם כבר, אז גם עליה. אבל היא אישה נהדרת!"
"אֶה, די לך! אישה מוחזקת רגילה שברגילות, מופקרת והמונית. שמע, אלכסנדר דווידיץ', כשאתה פוגש כפרייה פשוטה שאינה חיה עם בעלה, אינה עושה דבר, ורק חי-חי וחה-חה, אתה אומר לה: לכי לעבוד. אז מדוע במקרה הזה אתה נתקף היסוס וחושש לומר את האמת? רק מפני שנדייז'דה פיודורובנה היא פילגשו של פקיד, ולא של מלח?"
"מה תרצה שאעשה לה?" התרגז סמוילנקו. "ארביץ לה, או מה?"
"שלא תנהג בסלחנות כלפי מידות נפסדות. אנחנו מגנים את המידות הנפסדות רק מאחורי גבם של הלוקים בהן, וזה כמו להראות אצבע משולשת בתוך הכיס. אני זואולוג או סוציולוג – זה היינו- הך – ואתה רופא; החברה נותנת בנו אמון; חובה עלינו להצביע בפניה על הנזק הנורא שעשוי להסב לה ולדורות העתידיים קיומן של גברות מסוגה של אותה נדייז'דה איבאנובנה."
"פיודורובנה," תיקן אותו סמוילנקו. "ומה צריכה החברה לעשות?"
"החברה? זה כבר עניינה שלה. אם תשאל אותי, הדרך הישירה והנכונה ביותר היא שימוש בכוח הזרוע. Manu militari[23] יש לשגר אותה אל בעלה, ואם הבעל יסרב לקבל אותה, למסור אותה לעבודות פרך או לאיזה מוסד לתיקון המידות."
"אוף!" נאנח סמוילנקו; הוא שתק קמעה ושאל בשקט: "לפני ימים אחדים אמרת שאנשים מסוגו של לייבסקי, צריך להשמיד... תגיד לי, אילו נֹאמר... המדינה או החברה היו מטילות עליך להשמיד אותו, אז... היית מעז?"
"ידי נחושה."
 
9
בהגיעם הביתה נכנסו לייבסקי ונדייז'דה פיודורובנה לדירתם האפלה, המשעממת, ששרר בה מחנק. שניהם שתקו. לייבסקי הדליק נר, ונדייז'דה פיודורובנה ישבה, ובלי להסיר את כסותה הרחבה ואת כובעה, הרימה אליו את עיניה העצובות, האומרות אשמה.
הוא הבין שהיא מצפה ממנו להסבר; אך מתן ההסברים היה עשוי להיות משעמם, חסר תועלת ומייגע, ולבו היה כבד על כך שלא התאפק והיה גס כלפיה. ידו מיששה באקראי בכיסו את המכתב שהתכוון לקרוא באוזניה בכל יום, ועלה על דעתו שאם יראה לה את המכתב הזה כעת, יסיט בכך את תשומת לבה לעניין אחר.
"הגיע הזמן לברר את היחסים," חשב. "אתן לה אותו, ויהיה מה שיהיה."
הוא הוציא את המכתב והגיש לה אותו.
"תקראי. זה נוגע לך."
לאחר שאמר זאת, פרש לחדר העבודה ושכב על הספה בחשכה, בלי כר למראשותיו. נדייז'דה פיודורובנה קראה את המכתב והיה נדמה לה שהתקרה צונחת ושהקירות סוגרים עליה. פתאום נעשה לה צפוף, וחשוך, והיא נתקפה פחד. היא הצטלבה בחופזה שלוש פעמים ומלמלה:
"המצא מנוח לנשמתו, אלוהי... המצא מנוח, אלוהי..."
ופרצה בבכי.
"ואניה!" קראה. "איבאן אנדרייץ'!"
לא היתה כל תשובה. כיוון שחשבה שלייבסקי נכנס לחדר וניצב מאחורי הכיסא שישבה עליו, משכה באפה כמו ילדה קטנה והחלה לדבר:
"למה לא אמרת לי קודם שהוא מת? לא הייתי נוסעת לפיקניק, לא הייתי צוחקת צחוק נורא כל כך... הגברים אמרו לי גסויות. איזה חטא, איזה חטא! תציל אותי, ואניה, תציל אותי... דעתי נטרפה... אבדתי..."
לייבסקי שמע את יפחותיה. הוא חש מחנק בלתי נסבל ולבו הלם בחוזקה. אחוז תוגה, התרומם, עמד שעה קלה באמצע החדר, גישש בחשכה אחר הכורסה שליד השולחן וישב.
"זה בית כלא..." חשב. "צריך לעזוב... איני מסוגל..."
כבר היה מאוחר מכדי ללכת לשחק קלפים, ובעיר לא היו מסעדות. שוב שכב ואטם את אוזניו, כדי לא לשמוע את היפחות, ופתאום נזכר שהוא יכול ללכת לסמוילנקו. כדי לא לעבור ליד נדייז'דה פיודורובנה, טיפס מבעד לחלון אל הגינה, עבר את גדר הגן ויצא אל הרחוב. היה חשוך. זה עתה עגנה אונייה כלשהי, לפי אורותיה הרבים – אוניית נוסעים גדולה... נשמע קול שקשוק של שרשרת העוגן. אור אדום זעיר נע במהירות מהחוף אל עבר האונייה: זו היתה סירתם של אנשי המכס.
"הנוסעים ישנים להם בתאיהם..." חשב לייבסקי, והתקנא במנוחת הזולת.
החלונות בביתו של סמוילנקו היו פתוחים. לייבסקי הציץ בחלון אחד, אחר כך בחלון נוסף: בחדרים היה חשוך ודומם.
"אלכסנדר דווידיץ', אתה ישן?" קרא. "אלכסנדר דווידיץ'!"
נשמעו שיעול וקריאה נחרדת:
"מי זה שם? מה לעזאזל...?"
"זה אני, אלכסנדר דווידיץ'. סלח לי."
לאחר שהות-מה נפתחה הדלת; נצנץ אורה הרך של המנורה וסמוילנקו הופיע, במלוא קומתו הענקית, כולו בלבן ומצנפת לבנה לראשו.
"מה אתה רוצה?" שאל, נושם בכבדות, כדרכו של אדם שהוער זה עתה משנתו, ומתגרד. "חכה, תכף אפתח."
"אל תטרח, אטפס דרך החלון..."
לייבסקי נכנס דרך החלון, ניגש אל סמוילנקו ותפס אותו בידו.
"אלכסנדר דווידיץ'," אמר בקול רועד, "תציל אותי! אני מתחנן, אני משביע אותך, תבין אותי! מצבי איום ונורא. אם הוא יימשך אפילו עוד יום-יומיים, אחנוק את עצמי כמו... כמו כלב!"
"חכה... על מה אתה מדבר, בעצם?"
"תדליק את הנר."
"אוֹח, אוֹח..." נאנח סמוילנקו והדליק את הנר. "אלי הטוב, אלי הטוב... כבר אחרי אחת, אחי."
"סלח לי, אבל אני לא מסוגל לשבת בבית," אמר לייבסקי, שהאור ונוכחותו של סמוילנקו גרמו לו לחוש הקלה רבה. "אלכסנדר דווידיץ', אתה ידידי היחיד, הטוב בידידיי... כל תקוותי נתונות לך. תרצה או לא תרצה, חלץ אותי, בשם שמים. אני מוכרח לנסוע מכאן, יהיה מה שיהיה. תלווה לי כסף!"
"אוח, אלי הטוב, אלי הטוב!" נאנח סמוילנקו, מתגרד. "אני נרדם ואז שומע צפירה, הגיעה אונייה, ואחר כך אתה... אתה זקוק לסכום גדול?"
"שלוש מאות רובל לכל הפחות. צריך להשאיר לה מאה, ומאתיים לדרך... אני כבר חייב לך קרוב לארבע מאות, אבל אשלח הכול... הכול..."
סמוילנקו אסף את פאות הזקן שלו בשתי ידיו, פישק את רגליו ושקע במחשבות.
"ובכן..." מלמל, מהורהר. "שלוש מאות... כן... אבל אין לי כל כך הרבה. איאלץ ללוות ממישהו."
"תלווה, בשם אלוהים!" אמר לייבסקי, קורא בפניו של סמוילנקו שהוא רוצה לתת לו את הכסף ולבטח ייתן. "תלווה, ואני אחזיר, כך או אחרת. אשלח מפטרבורג ברגע שאגיע לשם. שזה לא יטריד אותך. יש לי הצעה, סאשׁה," אמר, ועליצותו שבה אליו, "בוא נשתה יין!"
"ובכן... אפשר גם יין."
השניים הלכו לחדר האוכל.
"ומה עם נדייז'דה פיודורובנה?" שאל סמוילנקו, מניח על השולחן שלושה בקבוקים וצלחת עם אפרסקים. "היא תישאר, או מה?"
"אארגן הכול, הכול..." אמר לייבסקי, וחש לפתע כיצד עולה בו גל של שמחה. "אשלח לה כסף אחר כך, ואז היא תבוא אלי... שם גם נברר את יחסינו. לחיי, חבר."
"חכה!" אמר סמוילנקו. "שתה את זה קודם... זה מהכרם שלי. הנה, זה בקבוק מהכרם של נָבָרִידְזֶה, וזה של אָחָטוּלוֹב... טעם את כל שלושת הסוגים ותגיד בכנות... בשלי יש כמין חמצמצות. אה? אתה לא חושב?"
"כן. ניחמת אותי, אלכסנדר דווידיץ'. תודה... חזרתי לחיים."
"יש חמצמצות?"
"השד יודע, אני לא יודע. אבל אתה אדם נפלא בכל המעלות, נהדר!"
סמוילנקו הביט בפניו החיוורות, המרוגשות, הטובות, נזכר בדעתו של פון קורן שיש להשמיד אנשים כמותו, ולייבסקי הצטייר בעיניו כילד חלוש, חסר מגן, שכל אחד מסוגל לעלוב בו ולהשמיד אותו.
"כשתיסע, תשלים עם אמך," אמר. "זה לא טוב, ככה."
"כן, כן, אשלים בהכרח."
הם שתקו שעה קלה. לאחר שכילו לשתות את הבקבוק הראשון אמר סמוילנקו:
"מוטב שתשלים גם עם פון קורן. שניכם אנשים נפלאים, חכמים ביותר, אבל מביטים איש ברעהו כמו זאבים."
"כן, הוא אדם נפלא, חכם ביותר," הסכים עמו לייבסקי, שהיה נכון עתה לשבח את כולם ולמחול לכולם. "הוא אדם נהדר, אבל אני לא רואה כל אפשרות של קרבה בינינו. לא! הטבע שלנו שונה מדי. לי יש אישיות נרפית, חלשה, תלותית; אולי ברגע של רצון הייתי מושיט לו יד, אבל הוא היה דוחה אותה... בבוז."
לייבסקי לגם מן היין, מדד את החדר בצעדיו מפינה לפינה, והמשיך, עומד באמצעו:
"אני מבין את פון קורן היטב. זוהי אישיות איתנה, חזקה, רודנית. בעצמך שמעת, הוא לא חדל לדבר על המשלחת, ואלה אינן מילים ריקות. הוא זקוק למדבר, לליל ירח; באוהלים ותחת כיפת השמים מסביב ישנים, רעבים וחולים, מותשים מהמסעות הקשים, הקוזאקים שלו, מורי הדרך, הסבלים, הרופא והכומר, ורק הוא לבדו אינו ישן, יושב על כיסא מתקפל כשם שסטֶנְלִי[24] היה יושב ומרגיש כמלך המדבר ואדונם של האנשים האלה. הוא הולך, והולך, והולך לאי-שם, אנשיו נאנקים ומתים בזה אחר זה, אבל הוא מוסיף ללכת, בסופו של דבר מוצא גם הוא את מותו ובכל זאת נשאר רודן ומלך המדבר, שהרי הצלב שעל קברו נגלה לשיירות העוברות במקום ממרחק של שלושים-ארבעים מייל ומוֹלֵך על המדבר. צר לי שהאיש הזה אינו משרת בצבא. הוא יכול היה להיות מצביא יוצא מן הכלל, גאוני. הוא היה מסוגל להטביע את חיל פרשיו בנהר ולהקים גשרים מגופות המתים, ואומץ לב שכזה חיוני יותר במלחמה מכל הביצורים והטקטיקות. הו, כמה טוב אני מבין אותו! תגיד, לשם מה הוא מתבזבז פה? מה הוא מחפש כאן?"
"הוא חוקר את ממלכת החי הימי."
"לא. לא, אחי, לא ולא!" נאנח לייבסקי. "מדען אחד שהפלגתי אתו ביחד באונייה סיפר לי שעולם החי בים השחור דל, ובמעמקיו לא ייתכנו חיים אורגניים בשל עודף מימן גופרתי. כל הזואולוגים הרציניים עובדים בתחנות המחקר הביולוגיות בנאפולי או בווילפראנש.[25] אך פון קורן הוא אדם עצמאי ועקשן: הוא עורך מחקר בים השחור כי איש אינו עורך כאן מחקרים; הוא ניתק את קשריו עם האוניברסיטה והפנה עורף למדענים אחרים ולעמיתים, מפני שהוא בראש ובראשונה רודן, ורק אחר כך זואולוג. ואתה עוד תראה, הוא יעשה גדולות ונצורות. כבר היום הוא חולם שבשובו מן המסע עם המשלחת יבער מן האוניברסיטאות שלנו את נגע התככים והבינוניות, ושאר המדענים יהיו לרגליו כאסקופה נדרסת. הרודנות במדע אינה נופלת מהרודנות במלחמה. הוא חי זה הקיץ השני בעיירה הסרוחה הזאת, כי מוטב להיות ראש לדרי הכפר מאשר שני בדרי העיר. כאן הוא מלך, נשר; מחזיק את כל התושבים במשטר של ברזל ומדכא אותם בכובד סמכותו. הוא קורא את כולם לסדר, מתערב בעניינים לא לו, דבר לא נעלם מעיניו, והכול מפחדים ממנו. אני חומק מטפריו, והוא חש זאת ושונא אותי. האם לא אמר לך שצריך להשמיד אותי או לשלוח אותי לעבודות שירות?"
"כן," הצטחק סמוילנקו.
לייבסקי צחק גם הוא ושתה יין.
"גם האידיאלים שלו הם אידיאלים של רודן," אמר, צוחק ונוגס באפרסק. "בני תמותה רגילים, גם אם הם עמלים לתועלת הכלל, רצונם שקרוביהם ייהנו מפרי עמלם: אני, אתה, בקיצור, בני אדם. ואילו בעיני פון קורן בני אדם הם בריות בזויות, אפסיות, פעוטות ערך מכדי שיהיו לתכלית חייו. הוא עמל כעת, וייצא אחר כך למסע עם משלחת וישבור לעצמו שם את המפרקת לא בשם אהבת רעיו, אלא בשם עקרונות מופשטים כגון האנושות, הדורות הבאים, הגזע האנושי האידיאלי. הוא טורח למען השבחת הגזע האנושי, ומן הבחינה הזאת אנחנו בעיניו לא יותר מעבדים, בשר תותחים, בהמות משא; את חלקנו היה משמיד או קובר בעבודות פרך, על חלק אחר היה כופה משמעת ברזל וכמו אָרַקצֶ'ייב,[26] מכריח אותם להשכים ולשכב לישון לפי הלמות התופים, ממנה סריסים שישמרו על תומתנו ועל מוסריותנו, מצווה לירות בכל אדם שיחרוג מגבולות המוסר הצר והשמרני שלו, וכל זאת בשם השבחת הגזע האנושי... ומהו הגזע האנושי? אשליה, תעתוע... רודנים מאז ומתמיד היו מאחזי עיניים. אני מבין אותו מצוין, אחי. אני מעריך אותו ואיני שולל את ערכו; העולם עומד על אנשים כמותו, ואילו היה העולם נתון בידי אנשים שכמותנו, היינו מעוללים לו, עם כל טוב לבנו וכוונותינו הטובות, בדיוק את מה שעוללו הזבובים לתמונה הזאת. כן."
לייבסקי התיישב לצדו של סמוילנקו ואמר בהתלהבות כנה:
"אני אדם ריקני, אפסי, אדם שהגיע לשפל המדרגה! יין ואהבה הם לי כאוויר לנשימה, במילים אחרות, קניתי עד היום את חלקי בעולם הזה במחיר השקר, הבטלה והפחדנות. עד היום רימיתי את זולתי ואת עצמי, סבלתי מזה, אבל הסבל שלי היה זול וחבוט. לנוכח שנאתו של פון קורן אני מרכין בביישנות את גבי, מפני שמעת לעת גם אני בז לעצמי ושונא את עצמי."
אחוז התרגשות, לייבסקי שוב מדד את החדר בצעדיו ואמר:
"אני שמח שאני רואה בבירור את חסרונותיי ומודע להם. זה יעזור לי לחדש את ימיי ולהיעשות אדם אחר. חביבי, אילו ידעת באיזו שקיקה, באיזה געגוע אני מצפה להתחדשות. אהיה בן אדם, אני נשבע לך! אהיה! איני יודע אם היין הוא שמדבר מפי או שכאלה הם פני הדברים באמת, אך נדמה לי שכבר מזמן לא ידעתי רגעים כה זכּים וטהורים, כמו אלה שחוויתי אצלך כעת."
"הגיע הזמן לישון, אחי..." אמר סמוילנקו.
"כן, כן... סלח לי. תכף."
לייבסקי החל להתרוצץ סביב הרהיטים והחלונות, מחפש את כובע המצחייה שלו.
"תודה..." מלמל ונאנח. "תודה... יחס של חיבה ומילה טובה נעלים יותר מנדבה. הפחת בי חיים חדשים."
הוא מצא את כובע המצחייה, עצר על עומדו והביט בסמוילנקו בארשת אשמה.
"אלכסנדר דווידיץ'!" אמר בקול תחינה.
"מה?"
"תרשה לי, חביבי, להישאר ללון אצלך!"
"ברצון... למה לא?"
לייבסקי שכב לישון על הספה ושוחח עם הרופא עוד שעה ארוכה.
 
10
כשלושה ימים לאחר הפיקניק ביקרה מאריה קונסטנטינובנה במפתיע אצל נדייז'דה פיודורובנה, ובלי לברכה לשלום ובלי להסיר את כובעה, תפסה אותה בשתי ידיה, הידקה אותן אל חזהּ ואמרה בהתרגשות עזה:
"יקירתי, אני נרגשת, נדהמת. הדוקטור החביב, הטוב שלנו סיפר אתמול לניקודים אלכסנדריץ' שלי שבעלך הלך לעולמו. אמרי לי, יקירתי... אמרי לי, זה נכון?"
"כן, נכון, הוא מת," השיבה נדייז'דה פיודורובנה.
"זה מחריד, מחריד, יקירתי! אבל אין רע בלי טוב. בעלך היה בוודאי אדם כליל המעלות, נפלא, קדוש, ואנשים כאלה יותר זקוקים להם בשמים מאשר עלי אדמות."
כל הקווקווים והנקודות הזעירות בפניה של מאריה קונסטנטינובנה החלו לרטוט רטט דק, כאילו מתחת לעורה ניתרו סיכות קטנות, היא חייכה חיוך דבשי ואמרה נפעמת, נשנקת:
"ובכן, את חופשייה, יקירתי. עכשיו תוכלי לזקוף את ראשך בגאווה ולהביט בלי היסוס בעיני הבריות. מהיום הזה והלאה ייתנו האל והאנשים את ברכתם לברית בינך לבין איבאן אנדרייץ'. זה מלבב. אני רועדת משמחה, איני מוצאת לי מילים. חביבתי, אהיה השדכנית שלכם... ניקודים אלכסנדריץ' ואני כל כך אהבנו אתכם, הרשו לנו לתת את ברכתנו לברית החוקית, הטהורה ביניכם. מתי, מתי אתם חושבים לערוך חתונה בכנסייה?"
"בכלל לא חשבתי על זה," אמרה נדייז'דה פיודורובנה וחילצה את ידיה.
"זה לא ייתכן, חביבתי. חשבת גם חשבת!"
"לא חשבתי, בחיי," הצטחקה נדייז'דה פיודורובנה. "לשם מה לנו חתונה בכנסייה? אני לא רואה בזה שום צורך. נחיה כמו שחיינו עד עכשיו."
"מה את שחה!" התפלצה מאריה קונסטנטינובנה. "מה את שחה, בשם אלוהים!"
"חתונה בכנסייה לא תשפר את המצב, אלא להפך, רק תזיק. אנחנו נאבד את החופש שלנו."
"חביבתי! חביבתי, מה את שחה!" קראה מאריה קונסטנטינובנה, נסוגה לאחור וסופקת כפיה. "התנהגותך אקסטרווגנטית! תתעשתי! מצאי לך מנוחה!"
"מה פירוש למצוא לי מנוחה? עוד לא חייתי, ואת – מצאי לך מנוחה!"
נדייז'דה פיידורבנה נזכרה שבאמת לא חיתה עדיין. לאחר סיום הקורס במכון נישאה לאדם שלא אהבה, אחר כך חָברה ללייבסקי וכל העת חיתה אתו בצוותא על החוף המשמים הזה, הריק מאדם, בציפייה לזמנים טובים יותר. האם לזה ייקרא חיים?
"ובכל זאת ראוי היה שנתחתן..." חשבה, אבל נזכרה בקירילין ובאצ'מיאנוב, הסמיקה ואמרה:
"לא, זה לא בא בחשבון. גם אילו איבאן אנדרייץ' היה כורע לפנַי על ברכיו ומתחנן, גם אז הייתי מסרבת."
במשך דקה ישבה מאריה קונסטנטינובנה על הספה ושתקה, עצובה ורצינית, והביטה בנקודה אחת, אחר כך קמה ואמרה בנעימה צוננת:
"היי שלום, חביבתי! סלחי לי על שהטרדתי אותך. אף שהדבר אינו קל לי, עלי לומר לך שמהיום הזה והלאה הכול בינינו תם ונשלם, ולמרות הכבוד העמוק שאני רוחשת לאיבאן אנדרייץ', דלת ביתי סגורה בפניכם."
היא ביטאה את הדברים בחגיגיות, ונעימת קולה החגיגית דכדכה גם אותה; פניה שוב רטטו וארשתן נעשתה רכה ודבשית, היא הושיטה את שתי ידיה לנדייז'דה פיודורובנה המבוהלת והמבולבלת, והפצירה בה:
"חביבתי, הרשי לי ולוּ לרגע להיות לך כאם או כאחות בכירה! אדבר אתך גלויות, כמו אם."
נדייז'דה פיודורובנה חשה בחזהּ חמימות ושמחה כה עזות, וחמלה כה עמוקה כלפיה-עצמה, כאילו באמת ובתמים קמה אמהּ לתחייה והנה היא ניצבת לפניה. בדחף-פתאום חיבקה את מאריה קונסטנטינובנה והידקה את פניה אל כתפהּ. שתיהן פרצו בבכי. הן התיישבו על הספה והתייפחו כמה רגעים, בלי להביט אישה ברעותה ובלי שיוכלו להוציא מילה מפיהן.
"חביבתי, ילדתי," פתחה ואמרה מאריה קונסטנטינובנה, "אומַר לך אמיתות קשות, בלי לחוס עלייך."
"בבקשה, בשם אלוהים!"
"תני בי אמון, חביבה. אל תשכחי שמכל הגברות המקומיות, אני לבדי אירחתי אתכם בביתי. עוררתם בי פלצוּת כבר מן היום הראשון, אך כוחי לא עמד לי להתייחס אליכם בזלזול, כמו כולם. כאבתי את כאבו של איבאן אנדרייץ' החביב, טוב הלב, כאילו היה בני. איש צעיר בחבל ארץ זרה, חסר ניסיון, חלש, ללא אם, ואני התייסרתי, התייסרתי... בעלי לא רצה להיות אתו בקשרי היכרות, אבל אני שכנעתי אותו... דיברתי על לבו... התחלנו לארח בביתנו את איבאן אנדרייץ', וגם אותך יחד אתו, כמובן, שאם לא כן, היה נפגע עמוקות. יש לי בת, בן... התבונה הרכה של הילדוּת, הלב הזך, את מבינה... 'וכל הנותן מכשול לפני אחד הקטנים...'[27] אירחתי אתכם אך הייתי חרדה לילדים. הו, כשתהיי לאֵם, תביני את הפחד שלי. כולם התפלאו שאני מארחת אותך בביתי, כאילו, סלחי לי, היית אישה מהוגנת, רמזו לי... וגם, כמובן, רכילויות, השערות... בעומק נשמתי דנתי אותך לכף חובה, אבל היית אומללה, עלובה, אקסטרווגנטית, ולבי נכמר מרחמים עלייך."
"אבל למה? למה?" שאלה נדייז'דה פיידורבנה, רועדת בכל גופה. "האם עשיתי רע למישהו?"
"חטאת חטא נורא. הפרת את השבועה שנשבעת באוזני בעלך לפני המזבח הקדוש. פיתית איש צעיר שניחן בכל המעלות, שאולי אלמלא פגש בך, היה בוחר לו חברה-לחיים חוקית ממשפחה טובה ששייכת לחוגו החברתי, והיה היום ככל האדם. את השחתת את נעוריו. אל תדברי, אל תדברי, חביבה! איני מאמינה שהגבר הוא שאשם בחטאינו. הנשים אשמות תמיד. הגברים קלי דעת בהוויה הביתית, שׂכלם, ולא לבם, הוא שמנחה אותם, דברים רבים אינם מבינים, אך האישה מבינה הכול. הכול תלוי בה. רבים הדברים שהוענקו לה, ועל דברים רבים תידרש לתת דין וחשבון. הו חביבתי, אילו האישה היתה מן הבחינה הזאת טיפשה יותר או חלשה יותר מהגבר, אלוהים לא היה מפקיד בידיה את חינוכם של ילדים וילדות. ואז, יקירתי, עלית על נתיב החטאים ואיבדת כל בושה; אישה אחרת במצבך היתה מסתתרת מחברת אדם ויושבת מוגפת בביתה, ואנשים היו רואים אותה רק בבית התפילה, חיוורת, לבושה כולה שחורים, בוכייה, וכל אחד היה אומר בדאבון לב אמיתי: 'אלי, המלאך החוטא הזה שב אליך בתשובה...' אבל את, חביבתי, שכחת ענוותנות מהי, חיית חיים גלויים, אקסטרווגנטיים, כמתגאה בחטאך, השתובבת, צחקת בקול, ואני רעדתי מאימה למראך ופחדתי שיכה את ביתנו רעם משמים שעה שאת יושבת אצלנו. חביבה, אל תדברי, אל תדברי!" קראה מאריה קונסטנטינובנה, כשהבחינה שנדייז'דה פיודורובנה מבקשת לדבר. "תני בי אמון, לא ארמה אותך ולא אסתיר מלִבּך שום אמת. הקשיבי לי, יקירתי... אלוהים מטביע אות בחוטאים הגדולים, והאות נטבע בך. תחשבי, הלבוש שלך היה תמיד מזעזע!"
נדייז'דה פיודורובנה, שסברה תמיד שלמבושיה עשויים לפי מיטב הטעם, חדלה לבכות והביטה בה בפליאה.
"כן, מזעזע!" המשיכה מאריה קונסטנטינובנה. "העידון והססגוניות של בגדייך העידו בפני כול על התנהגותך. כולם, כשהביטו בך, צחקקו ומשכו בכתפיהם, ואני סבלתי, סבלתי... וגם סלחי לי, חביבתי, אינך מקפידה על הניקיון! כשהיינו נפגשות בביתן הרחצה, היתה עוברת בי צמרמורת. הבגדים העליונים עוד נסבלים, אבל התחתונית, הכותונת... חביבתי, אני מסמיקה! גם איבאן אנדרייץ' המסכן אין מי שיקשור לו עניבה כראוי, ולבניו ומגפיו מעידים בו שבבית איש אינו דואג לו. ותמיד הוא רעב אצלך, חביב שלי, ובאמת, אם אין מי שידאג בבית להעמדת הסָמוֹבָר ולקפה, אז תרצה או לא תרצה, תבזבז חצי מהשכר שלך בביתן על החוף. ואצלכם בבית פשוט איום, איום! בכל העיר לאיש אין זבובים, ואצלכם אין מהם מנוח, כל הצלחות והצלוחיות השחירו. על החלונות ועל השולחנות אבק, תראי, פגרי זבובים, כוסות... מה הכוסות עושות כאן? וגם, חביבה, עד עכשיו לא סידרו אצלכם את השולחן. ולחדר השינה שלכם בושה להיכנס: בכל מקום זרוקים לבנים, הקירות מכוסים בגומיות האלה שלך, כלי אוכל שונים מונחים להם... חביבתי! הבעל אל לו לדעת דבר, ואשתו צריכה להיות זכּה לפניו כמו מלאך! אני משכימה לקום מדי בוקר ורוחצת את פנַי במים קרים, כדי שניקודים אלכסנדריץ' שלי לא יבחין שאני מנומנמת."
"כל אלה דברים של מה בכך," החלה מתייפחת נדייז'דה פיודורובנה. "אילו רק הייתי מאושרת, אבל אני כל כך אומללה!"
"כן, כן, את אומללה מאוד!" נאנחה מאריה קונסטנטינובנה, שבקושי התאפקה מלפרוץ בבכי. "ובעתיד מחכה לך צרה נוראה! זִקנה ערירית, מחלות, ואחר כך לתת את הדין על מעשייך ביום הדין הנורא... איום, איום! עכשיו הגורל עצמו מושיט לך יד לעזרה, ואת דוחה אותה בחוסר תבונה. הינשאי, הינשאי מהר כדת וכדין!"
"כן, צריך, צריך," אמרה נדייז'דה פיודורובנה, "אבל זה לא בא בחשבון!"
"וכי למה?"
"לא בא בחשבון! הו, אילו ידעת!"
נדייז'דה פיודורובנה רצתה לספר על קירילין ועל כך שנפגשה אתמול על המזח עם אצ'מיאנוב הצעיר, היפה, ועל הרעיון המטורף, המשעשע שעלה במוחה, כיצד תוכל לפטור עצמה מהחוב בסך שלוש מאות רובל. היא היתה משועשעת מאוד וחזרה לביתה מאוחר בערב, וחשה את עצמה אישה זולה, אישה שהגיעה לשפל המדרגה, שאין לה תקנה. היא עצמה לא ידעה כיצד זה קרה. תקף אותה חשק להישבע כעת בפני מאריה קונסטנטינובנה שתחזיר את החוב, יהיה אשר יהיה, אך ההתייפחויות והבושה לא הניחו לה לדבר.
"אני אסע," אמרה. "שאיבאן אנדרייץ' יישאר, ואני אסע."
"לאן?"
"לרוסיה."
"אבל ממה תחיי שם? הרי אין לך דבר."
"אעסוק שם בתרגום או... או אפתח ספריית השאלה קטנה..."
"את מפנטזת, חביבתי. כדי לפתוח ספרייה צריך כסף. טוב, אניח לך עכשיו ואת תירגעי ותחשבי, ומחר תבואי אלי עליזה ושמחה. זה יהיה מלבב! ובכן, היי שלום, מלאך שלי. בואי ואנשק אותך."
מאריה קונסטנטינובנה נשקה לנדייז'דה פיודורובנה על מצחה, החוותה עליה סימן של צלב ויצאה בשקט. כבר החל להחשיך, ואולגה הדליקה אש במטבח. נדייז'דה פיודורובנה הלכה אל חדר השינה ושכבה על המיטה, עודנה בוכה. היא נתקפה קדחת עזה. בעודה שוכבת, התפשטה, קימטה את שמלתה לגוש לרגליה והצטנפה תחת השמיכה. התחשק לה לשתות, ולא היה מי שיגיש לה משקה.
"אחזיר הכול!" אמרה לעצמה, והזתה שהיא יושבת לרגלי חולה ומזהה בה את עצמה. "אחזיר. היה זה טיפשי לחשוב שבשביל הכסף אני... אסע ואשלח לו את הכסף מפטרבורג. מאה תחילה... אחר כך עוד מאה... ואחר כך – מאה..."
לייבסקי חזר מאוחר בלילה.
"מאה תחילה..." אמרה לו נדייז'דה פיודורובנה, "אחר כך עוד מאה..."
"כדאי שתקחי כינין," אמר וחשב: "מחר יום רביעי, האונייה מפליגה ואני לא נוסע. זאת אומרת שאצטרך להמשיך לחיות כאן עד שבת."
נדייז'דה פיודורובנה התרוממה במיטתה על ברכיה.
"אמרתי עכשיו משהו?" שאלה, מחייכת ומצמצמת את עיניה מפני אור הנר.
"שום דבר. נצטרך לקרוא מחר בבוקר לרופא. תשני."
הוא נטל כרית ופנה אל עבר הדלת. לאחר שהחליט סופית לנסוע ולהשאיר כאן את נדייז'דה פיודורובנה, היא החלה לעורר בו חמלה ותחושת אשמה; בנוכחותה חש כעין נקיפות מצפון, כבנוכחותו של סוס חולה או זקן, שהוחלט להורגו. הוא עצר בפתח הדלת והפנה אליה את ראשו.
"בפיקניק הייתי עצבני ודיברתי אלייך בגסות. סלחי לי, בשם אלוהים."
לאחר שאמר זאת, פרש אל חדר העבודה, שכב ולא הצליח להירדם שעה ארוכה.
למחרת, כשסמוילנקו, שלרגל יום חג היה לבוש במדי טקס מהודרים, עטורים כתפות רקומות ואותות הצטיינות, יצא מחדר השינה של נדייז'דה פיודורובנה לאחר שמישש לה את הדופק ובדק לה את הלשון, שאל אותו לייבסקי, שעמד ליד הסף, בקול מודאג:
"נו, מה קורה? מה?"
פניו הביעו פחד, דאגה עמוקה ותקווה.
"הירגע, שום דבר מסוכן," אמר סמוילנקו. "קדחת רגילה."
"לא לזה התכוונתי," העווה לייבסקי את פניו בקוצר רוח. "השגת את הכסף?"
"סלח לי, נשמה," לחש סמוילנקו, מסב את פניו אל עבר הדלת במבוכה. "סלח לי, בשם אלוהים! לאיש אין כסף מזומן, קיבצתי בינתיים חמישיות ועשיריות – בסך הכול מאה ועשרה רובל. היום אדבר עם עוד אדם או שניים. התאזר בסבלנות."
"אבל התאריך האחרון הוא שבת!" לחש לייבסקי, רועד מקוצר רוח. "בשם כל הקדושים, עד שבת! אם בשבת לא אסע מכאן, לא יהיה לי עוד צורך בשום דבר... שום דבר! אני לא מבין איך זה שלרופא אין כסף!"
"כן, הכול ברצון האל," לחש סמוילנקו מהר, ומשהו אפילו חרק בגרונו מרוב דריכות. "לקחו ממני כל מה שיכלו, חייבים לי שבעת אלפים, וגם אני חייב לכולם. האם זו אשמתי?"
"אז תשיג עד שבת? כן?"
"אשתדל."
"אני מתחנן בפניך, חביבי! תשתדל שהכסף יהיה אצלי ביום שישי בבוקר."
סמוילנקו התיישב ורשם כינין בתמיסה של kalii bromati, מִשׁרת ריבָּס, tincturae gentianae aquae foeniculi – כל אלה בתערובת אחת, הוסיף סירופ ורוד כדי שלא יהיה מר, והלך.
 
11
"אתה נראה כאילו באת לעצור אותי," אמר פון קורן למראה סמוילנקו שנכנס לביתו במדי טקס.
"ואני עובר לי כאן וחושב: למה לא איכנס, אשאל לשלום הזואולוגיה," אמר סמוילנקו והתיישב ליד השולחן הגדול, שהזואולוג התקין במו ידיו מקרשים פשוטים. "שלום לך, האב הקדוש!" הנהן לעבר הדיאקון, שישב ליד החלון והעתיק דבר-מה. "אשב לי רגע ואחר כך ארוץ הביתה לדאוג לארוחת הצהריים. כבר הגיע הזמן... לא הפרעתי לכם?"
"כלל לא," השיב הזואולוג, שסידר על השולחן פתקים מכוסים בכתב צפוף. "אנחנו עסוקים בתכתובת."
"אהה... אוח, אלוהים אדירים, אלוהים אדירים..." נאנח סמוילנקו; בזהירות משך מן השולחן ספר מאובק שהיה מונח עליו עכביש ארסי מת ומיובש ואמר: "אכן כן! תאר לך, הולכת לה איזו חיפושית ירוקה, שקועה בענייניה, ובדרך פוגשת את המְאֵרָה הזאת. אני מתאר לעצמי כמה זה איום!"
"כן, אני מניח."
"הארס ניתן לה כדי שתגן על עצמה מפני אויבים?"
"כן, כדי שתגן ותתקוף בעצמה."
"אהה, אהה, אהה... כל התופעות בטבע יש להן תכלית, חביבים שלי, וגם הסבר," נאנח סמוילנקו. "אבל דבר אחד איני מבין. אתה תסביר לי, בבקשה, בתורת אדם בעל חוכמה לא מצויה. ישנן, אתה יודע, חיות שגודלן כגודל חולדה, יפות וחמודות למראה, אבל, מה אומר לך, נבזיות ולא מוסריות להחריד. נניח שחיה קטנה כזאת הולכת לה ביער: היא רואה ציפור, תופסת וטורפת אותה. ממשיכה ללכת ורואה בעשב קן ובו ביצים: כבר לא מתחשק לה לזלול, היא אכלה לשובע, ובכל זאת היא נוגסת בביצה אחת בשיניה, ואת הביצים האחרות משליכה מהקן בכפה. אחר כך פוגשת בצפרדע ומתחילה להשתעשע בה. אחרי שייסרה את הצפרדע למוות, היא הולכת לה ומתלקקת, והנה חיפושית באה לקראתה. היא חובטת בה בכפה... אותה חיה קטנה, הכול היא מקלקלת והורסת בדרכה... פולשת למחילות של חיות אחרות, נוברת בלי סיבה בקִנֵי נמלים, מבתרת חלזונות בשיניה... תפגוש בחולדה – מיד תתחיל להתקוטט אִתה; תראה נחש קטן או עכברון – היא חייבת לחנוק אותם. וכך כל היום כולו. אז תאמר לי, למה צריך חיה כזאת? לשם מה היא נוצרה?"
"אני לא יודע לאיזו חיה אתה מתכוון," אמר פון קורן, "כפי הנראה לאחד מאוכלי החרקים. אז מה בכך? הציפור נלכדה מפני שלא נזהרה; את הקן עם הביצים החיה הרסה מפני שהציפור אינה מתוחכמת דיה, היא התרשלה בבניית הקן ולא הצליחה להסוותו. הצפרדע יש לה כנראה איזה פגם בגוון, אחרת החיה לא היתה רואה אותה, וכן הלאה. החיה הזאת שלך ממיטה כליה רק על החלשים, חסרי התחכום, הלא-זהירים – בקיצור, בעלי חסרונות שהטבע אינו מוצא לנכון להעביר אותם בירושה לצאצאים. נשארים בחיים רק הזריזים, הזהירים, החזקים והמפותחים ביותר. בדרך זו החיה שלך משרתת בבלי דעת את התכלית הגדולה של שכלול המינים."
"כן, כן, כן... אגב, אחי," אמר סמוילנקו בחופשיות יתרה, "תלווה לי מאה רובל."
"טוב. בין אוכלי החרקים מזדמנים פריטים מעניינים מאוד. למשל, החפרפרת. אומרים עליה שהיא מביאה תועלת, מפני שהיא משמידה חרקים מזיקים. מספרים שגרמני אחד שלח, כביכול, לקיסר וילהלם הראשון אדרת עשויה מעורות של חפרפרות והקיסר ציווה כביכול לנזוף בו, על כך שהשמיד מספר כה רב של בעלי חיים מועילים. יחד עם זאת, החפרפרת אינה נופלת במאום באכזריותה מהחיה הקטנה שלך, ונוסף לכך גם מזיקה מאוד, מפני שהיא משחיתה את כרי המרעה."
פון קורן פתח תיבה קטנה והוציא משם שטר של מאה רובל.
"החפרפרת יש לה בית חזה חזק כמו של עטלף," המשיך, נועל את התיבה, "וגם עצמות ושרירים מפותחים מאוד, ופיה מצויד לתפארת. אילו ממדיה הגיעו לממדיו של פיל, היא היתה בעל חיים מהַרֵס-כול, בלתי מנוצח. מעניין שכששתי חפרפרות נפגשות מתחת לאדמה, שתיהן מתחילות לחפור משטח, כאילו נדברו ביניהן; הן זקוקות למשטח הזה כדי שיהיה להן נוח יותר להילחם. לאחר שיישרו את המשטח, הן פותחות במלחמת חורמה ונלחמות עד שהחלשה מבין השתיים נופחת את נשמתה. הנה, קח מאה רובל," אמר פון קורן והנמיך את קולו, "אבל בתנאי שאינך לוקח אותם בשביל לייבסקי."
"ואם זה בשביל לייבסקי!" התאדם סמוילנקו, "מה אכפת לך?"
"בשביל לייבסקי אני לא יכול לתת. אני יודע שאתה אוהב להלוות כסף. היית מלווה גם לכֶּרים השודד, אילו ביקש ממך, אבל סלח לי, איני יכול לעזור לך בעניין הזה."
"כן, אני מבקש בשביל לייבסקי!" אמר סמוילנקו, קם והחל לנופף ביד ימינו. "כן! בשביל לייבסקי! ושום שד, גם לא השטן בכבודו ובעצמו, אין לו זכות ללמד אותי מה עלי לעשות בכספי. אתה לא מוכן לתת? לא?"
הדיאקון פרץ בצחוק.
"אל תתרתח, תחשוב בהיגיון," אמר הזואולוג. "לעשות חסד עם האדון לייבסקי זה טיפשי, לפי דעתי, לא פחות מלהשקות עשבים שוטים או להאכיל ארבֶּה."
"ודעתי היא שאנחנו חייבים לעזור לרֵעֵינו!" צעק סמוילנקו.
"אז תעזור לתורכי הרעב הזה שמתגלגל מתחת לגדר! יש לו זוג ידיים עובדות ולכן הוא יותר מועיל, יותר יצרני מלייבסקי שלך. תן לו את מאה הרובלים האלה. או תרום לי מאה רובל למשלחת!"
"אתה נותן או לא, אני שואל אותך?"
"תגיד בכנות: לְמה הוא זקוק לכסף?"
"זה לא סוד. הוא צריך לנסוע לפטרבורג בשבת."
"אז זה העניין!" אמר פון קורן, מותח את מילותיו. "אהה... הבנתי. והיא תיסע אִתו, או מה?"
"היא בינתיים נשארת כאן. הוא יסדר את ענייניו בפטרבורג וישלח לה כסף, ואז גם היא תיסע."
"מתוחכם!" אמר הזואולוג, וצחק צחוק טנורי קצר. "מתוחכם! תכנון נאה."
הוא ניגש מהר לסמוילנקו ושאל אותו, ניצב עמו פנים מול פנים ומביט בעיניו:
"תגיד בכנות: הוא חדַל לאהוב? כן? תגיד: חדל? כן?"
"כן," אמר סמוילנקו והתכסה זיעה.
"כמה שזה מתועב!" אמר פון קורן, ופניו העידו שהוא חש תיעוב. "אחד מן השניים, אלכסנדר דווידיץ': או שקשרת קשר אתו, או שאתה, סלח לי, פתי מוחלט. אתה לא מבין שהוא מסדר אותך כאילו היית ילד קטן, בלי כל בושה? הרי ברור כשמש, שהוא רוצה להיפטר ממנה ולעזוב אותה כאן. היא תישאר למעמסה עליך וברור כשמש, שתיאלץ לשגר אותה לפטרבורג על חשבונך. האומנם ידידך הנפלא סימא את עיניך עד כדי כך במעלותיו, שאינך רואה אפילו את הדברים הפשוטים ביותר?"
"אלה רק השערות ותו לא," אמר סמוילנקו והתיישב.
"השערות? אבל למה הוא נוסע לבד, ולא יחד אִתה? ולמה, תשאל אותו, למה שהיא לא תיסע ראשונה והוא אחריה? יצור ערמומי שכזה!"
מדוכדך מן הספקות והחשדות הפתאומיים ביחס למיודעו, סמוילנקו נתקף פתאום חולשה והנמיך את קולו.
"אבל זה לא ייתכן!" אמר ונזכר בלילה שבו לייבסקי לן בביתו. "הוא כל כך סובל!"
"ומה בכך? גנבים ומציתי דליקות סובלים גם הם."
"נניח אפילו שאתה צודק," אמר סמוילנקו, מהורהר. "נניח... אבל הוא איש צעיר, בארץ זרה... סטודנט לשעבר, גם אנחנו סטודנטים לשעבר, ואין כאן מי שיתמוך בו חוץ מאתנו."
"לעזור לו לעשות מעשי נבלה רק מפני שאתה והוא למדתם באוניברסיטה בתקופות שונות ושניכם ביטלתם שם את זמנכם! אילו הבלים!"
"רגע, בוא נדון בעניין בקור רוח. אני מניח שאפשר יהיה לארגן את זה כך..." ניסה סמוילנקו לחשוב, מניע את אצבעותיו. "אתן לו את הכסף, אתה מבין, אבל לא לפני שיישבע לי בהן צדק, שבעוד שבוע ישלח לנדייז'דה פיודורובנה סכום כסף לנסיעה."
"והוא באמת יישבע לך בהן צדק, אפילו יזיל דמעה ויאמין לדבריו בעצמו, אבל מה ערכה של שבועה כזאת? הוא לא יעמוד בה, וכשבעוד שנה-שנתיים תפגוש אותו בשדרות נייבסקי מטייל שלוב זרוע עם אהבתו החדשה, ייתלה בתירוץ שהציביליזציה הטילה בו מום ושהוא בן-דמותו של רוּדין.[28] עזוב אותו, בשם אלוהים! התרחק מן הטינופת ואל תנבור בה בשתי הידיים!"
סמוילנקו חשב רגע ואמר בהחלטיות:
"ובכל זאת אתן לו את הכסף. כרצונך. איני מסוגל לסרב לבן אדם על סמך השערות בלבד."
"יוצא מן הכלל. וגם תנשק אותו."
"אז תן לי מאה רובל," ביקש סמוילנקו בהססנות.
"לא אתן."
השתררה שתיקה. סמוילנקו נחלש לגמרי; פניו לבשו ארשת אשמה, מבוישת ומבקשת לרַצות, והיה מוזר, איכשהו, לראות את הפנים הללו, מעוררות החמלה, מבוישות כפניו של ילד, שהיו מחוברות לגופו של אדם ענקי, מעוטר כתפות רקומות ואותות הצטיינות.
"הוד קדושתו[29] כאן סובב באֵפּרכיָה שלו לא בכרכרה אלא רכוב על סוס," אמר הדיאקון והניח את הקולמוס מידו. "מראהו, כשהוא יושב על סוס, נוגע ללב עד מאוד. פשטותו וענוותנותו אומרות שׂגב מקראי."
"הוא אדם טוב?" שאל פון קורן, ששמח לשנות את נושא השיחה.
"אלא מה? אלמלא היה טוב, האם היו מעלים אותו לדרגת ארכיהייריאוּס?"
"בין הארכיהייריאוסים מזדמנים אנשים טובים ומוכשרים מאוד," אמר פון קורן. "חבל רק שלרבים מהם יש חולשה אחת: לדמיין שהם מדינאים. יש מהם שעסוקים בהפצת התרבות הרוסית, ויש שמותחים ביקורת על המדעים. אין זה מעניינם. מוטב שהיו פוקדים לעתים קרובות יותר את מועצת הכנסייה."
"אדם חילוני אינו רשאי לשפוט ארכיהייריאוסים."
"וכי למה, דיאקון? ארכיהייריאוס הוא אדם בדיוק כמוני."
"כמוך, אבל גם לא כמוך," נעלב הדיאקון ואחז שוב בקולמוס. "אילו היית כמוהו, היתה נחה עליך רוח הקודש ואתה עצמך היית ארכיהייריאוס, וכל עוד אינך ארכיהייריאוס, אזי אינך כמוהו."
"אל תקשקש, דיאקון!" אמר סמוילנקו, תוגה בקולו. "שמע, יש לי רעיון," פנה לפון קורן. "אל תיתן לי את מאה הרובל האלה. אתה עוד עתיד לאכול על שולחני שלושה חודשים עד בוא החורף, אז שלם לי עכשיו בעבור שלושה חודשים מראש."
"לא אשלם."
סמוילנקו החל מפלבל בעיניו ובפניו פשט סומק ארגמני; מוכנית משך לעברו את הספר עם העכביש והביט בו, אחר כך קם ונטל את כובעו. פון קורן חש כלפיו חמלה.
"איך אפשר לחיות בצוותא ולעשות עסקים עם אדונים כאלה!" אמר הזואולוג ובשאט נפש בעט ברגלו אל פינת החדר נייר כלשהו. "תבין כבר שאין זה טוּב לב, ולא אהבה, אלא רפיון הרוח, מופקרות, ארס! את שעושה התבונה, הורסים הלבבות הנִרפים שלכם, שאין בהם כל תועלת! כשהייתי חולה בטיפוס הבטן בהיותי תלמיד גימנסיה, דודתי בחמלתה האביסה אותי בפטריות כבושות, עד שכמעט מתתי. תבינו, אתה והדודה גם יחד, שאהבת הזולת צריכה לשכון לא בלב, לא בסרעפת ולא בקו המותניים, אלא כאן!"
פון קורן טפח על מצחו.
"קח!" אמר והשליך לו את שטר מאה הרובל.
"לחינם אתה כועס, קוֹלְיָה," אמר סמוילנקו בכניעות, מקפל את השטר. "אני מבין אותך מצוין, אבל... תעמיד את עצמך במקומי."
"אתה נקבה זקנה, זה מה שאתה!"
הדיאקון פרץ בצחוק.
"שמע, אלכסנדר דווידיץ', בקשה אחרונה!" אמר פון קורן בלהט. "כשתיתן את הכסף לגונב הדעת הזה, תציב לו תנאי: שייסע יחד עם גבירתו או ישלח אותה לפניו, אחרת אל תיתן. אין מה לדקדק אִתו בנימוסים. בדיוק כך תגיד לו, ואם לא תגיד, אני נשבע לך בהן צדקי שאלך אליו למשרד ואגלגל אותו מכל המדרגות, ואתך לא אתראה עוד. תזכור את שאמרתי!"
"מה בכך? אם ייסע יחד אִתה או ישלח אותה לפניו, רק יהיה לו יותר נוח," אמר סמוילנקו. "הוא אפילו ישמח. טוב, הֱיֵה שלום."
הוא נפרד בְּרוֹך ויצא, אך בטרם סגר אחריו את הדלת הפנה את פניו לפון קורן, ובארשת מאיימת אמר:
"אלה הגרמנים שקלקלו אותך, אחי! כן! הגרמנים!"
 
12
למחרת, יום חמישי, חגגה מאריה קונסטנטינובנה את יום הולדתו של קוסטיה שלה. בחצי היום הוזמנו כולם לאכול פּירוֹג,[30] ולעת ערב – לשתות שוקולד. כשבערב באו לייבסקי ונדייז'דה פיודורובנה, הזואולוג, שכבר ישב בחדר האורחים ושתה שוקולד, שאל את סמוילנקו:
"דיברת אתו?"
"עוד לא."
"אז זכור, אל תיזהר בכבודו. אני לא מבין את עזות המצח של האנשים הללו! הרי הם יודעים מצוין איך רואה המשפחה הזאת את חייהם המשותפים, ובכל זאת נדחפים לכאן."
"אם נשים לב לכל דעה קדומה," אמר סמוילנקו, "ניאלץ להדיר את רגלינו מכל מקום."
"האומנם תיעוב ההמונים כלפי המופקרות והאהבה שמחוץ לנישואין, הוא דעה קדומה?"
"כמובן. דעה קדומה ושנאה לשמה. החיילים, ברגע שהם רואים אישה קלת דעת, מתחילים לשרוק ולצחוק בקולי קולות, אבל תשאל אותם: ומה טיבכם-אתם?"
"לא לחינם הם שורקים. זה שבחורות חונקות את ילדיהן הלא-חוקיים ונשלחות לעבודות פרך, ושֶׁאָנה קרנינה השליכה את עצמה אל מתחת לגלגלי הרכבת, ושבכפרים מורחים את שערי הבתים בזפת, ושמסיבה עלומה, תומתה של קטיה מוצאת חן בעיני שנינו, ושכל אדם חש במעומעם געגוע לאהבה טהורה, אף על פי שהוא יודע שאהבה כזאת אינה קיימת – האם כל אלה הם דעה קדומה? זהו, אחי, הדבר היחיד שנותר מן הברירה הטבעית, ואלמלא הכוח האפל הזה, המווסת את היחסים בין המינים, כבר היו האדונים לייבסקים מרביצים בך את תורתם, והאנושות היתה מתנוונת תוך שנתיים."
לייבסקי נכנס לחדר האורחים; הוא בירך את כולם לשלום וכשלחץ את ידו של פון קורן, חייך חיוך המבקש לרַצות. כשמצא שעת כושר, אמר לסמוילנקו:
"סלח לי, אלכסנדר דווידיץ', אני צריך לומר לך שתי מילים."
סמוילנקו קם, כרך זרוע סביב מותניו והשניים הלכו אל חדר עבודתו של ניקודים אלכסנדריץ'.
"מחר יום שישי..." אמר לייבסקי, כוסס את ציפורניו. "השגת את מה שהבטחת?"
"השגתי רק מאתיים ועשרה. את השאר אשיג היום או מחר. אתה יכול להיות שקט."
"תודה לאל!" נאנח לייבסקי, וידיו החלו לרעוד משמחה. "אתה מציל אותי, אלכסנדר דווידיץ', ואני נשבע לך באלוהים, באושרי ובמה שתרצה, שאשלח לך את הכסף הזה מיד עם בואי לשם. וגם את החוב הישן אחזיר לך."
"שמע, ואניה..." אמר סמוילנקו, אוחז בכפתור מקטורנו של לייבסקי ומסמיק. "סלח לי שאני מתערב בענייניך המשפחתיים, אבל... למה שלא תיסע יחד עם נדייז'דה פיודורובנה?"
"תמהוני אחד, האם זה בא בחשבון? אחד מאתנו מוכרח להישאר, אחרת בעלי החוב יקימו קול צעקה. הרי אני חייב לחנוונים שבע מאות רובל, אם לא יותר. חכה, אשלח להם את הכסף, אסתום להם את הפה, ואז גם היא תיסע מכאן."
"אהה... אבל למה שלא תשלח אותה ראשונה?"
"אח, אלוהים אדירים, האם זה בא בחשבון?" התפלץ לייבסקי. "הרי היא אישה, מה היא תעשה שם לבד? מה היא מבינה? זו תהיה רק דחיית הקץ ובזבוז של כסף."
"הגיוני..." חשב סמוילנקו, אבל נזכר בשיחתו עם פון קורן, השפיל את מבטו ואמר בהבעה קודרת:
"איני יכול להסכים אתך. או שתיסע ביחד אתה, או שתשלח אותה ראשונה, אחרת... אחרת לא אתן לך את הכסף. זו מילתי האחרונה."
הוא נסוג לאחור, הדף את הדלת בגבו ויצא לחדר האורחים אדום, במבוכה נוראה.
"יום שישי... יום שישי," חשב לייבסקי בדרכו חזרה אל חדר האורחים. "יום שישי..."
הגישו לו ספל שוקולד. השוקולד הרותח צרב את שפתיו ואת לשונו, והוא הוסיף לחשוב:
"יום שישי... יום שישי..."
המילים "יום שישי" לא יצאו משום-מה מראשו; הוא לא היה מסוגל לחשוב על שום דבר פרט ליום שישי, ודבר אחד היה ברור לו, לא בראש אלא אי-שם באזור הלב, שביום שבת כבר לא יעלה בידו לנסוע מכאן. ניקודים אלכסנדריץ', מסודר ומוקפד, שיערו מסורק לעבר רקותיו, עמד לפניו והתחנן:
"תאכל משהו, אני מבקש ממך בהכנעה..."
מאריה קונסטנטינובנה הציגה לאורחים את ציוניה של קטיה ואמרה, מותחת את מילותיה:
"היום נורא, נורא קשה ללמוד! הדרישות כל כך גבוהות..."
"אמא!" נאנקה קטיה, שלא ידעה היכן תסתתר מהבושה והתשבחות.
לייבסקי הביט גם הוא בציונים ושיבח. לימודי דת, לשון רוסית, התנהגות, חמישיות ורביעיות[31] החלו לקפץ לנגד עיניו, וכל אלה, יחד עם יום שישי שנטפל אליו, השיער המסורק לעבר הרקות של ניקודים אלכסנדריץ' ולחייה האדומות של קטיה, הצטיירו לו בתור שעמום כה עצום וכה ניצָח, שכמעט פלט קריאת ייאוש ושאל את עצמו: "האומנם, האומנם לא אסע מכאן?"
שני שולחנות מתקפלים הוצבו זה בצד זה והאורחים ישבו לשחק ב"דואר". לייבסקי הצטרף גם הוא.
"יום שישי... יום שישי..." חשב, מחייך ומוציא עיפרון מכיסו. "יום שישי..."
הוא ביקש להרהר במצבו אך חשש לחשוב. הוא פחד להודות שהרופא תפס אותו בשקר, שזמן כה רב הקפיד להסתירו מעצמו. בכל פעם שחשב על עתידו, לא נתן דרור מלא למחשבותיו. הוא יעלה אל הקרון וייסע – זה יפתור את בעיית חייו, והוא לא הניח למחשבותיו להרחיק לכת מעבר לכך. כאור רחוק ועמום המרצד בשדה, כן חלפה במוחו לעתים נדירות המחשבה שאי-שם, באחת מסמטאות פטרבורג, בעתיד הרחוק, ייאלץ להיזקק לשקר אחד קטן כדי להיפרד מנדייז'דה פיודורובנה ולשלם את חובותיו; ישקר רק פעם אחת, ואז יבוא תורה של ההתחדשות המלאה. וכך טוב ויפה: במחיר של שקר קטן יקנה אמת גדולה.
ואילו עתה, כשהרופא רמז לו בסירובו רמיזה גסה בדבר השקר, התברר לו שיזדקק לַשֶּׁקר לא רק בעתיד הרחוק, אלא גם היום, ומחר, ובעוד חודש, ואולי אף עד סוף חייו. אכן כן, כדי לעזוב יהיה עליו לשקר לנדייז'דה פיודורובנה, לבעלי החוב ולממונים עליו; אחר כך, כדי להשיג כסף בפטרבורג, ייאלץ לשקר לאמו ולומר לה שכבר נפרד מנדייז'דה פיודורובנה; וגם כך, האֵם לא תיתן לו יותר מחמש מאות רובל – פירוש הדבר שכבר הונה את הרופא, שהרי לא יהיה לאל ידו לשלוח לו את הכסף בזמן הקרוב. אחר כך, כשנדייז'דה פיודורובנה תגיע לפטרבורג, ייאלץ להשתמש בשורה שלמה של שקרים, קטנים כגדולים, כדי להיפרד ממנה; ושוב דמעות, שעמום, חיים מאוסים, הכאה על חטא, ופירושו של דבר, שלא תהיה שום התחדשות. רק שקר ותו לא. בדמיונו של לייבסקי צמח הר שלם של שקרים. כדי לדלג מעליו באחת, במקום לשקר במנות קצובות, היה עליו לאזור אומץ ולנקוט אמצעי קיצוני: למשל, לקום בלי לומר מילה, לחבוש את כובעו ולנסוע מיד בלי פרוטה בכיסו, בלי אף מילה, אך לייבסקי חש שמבחינתו זה לא בא בחשבון.
"יום שישי, יום שישי..." חשב. "יום שישי..."
הם כתבו פתקים, קיפלו אותם לשניים והניחו בכובע הצילינדר הישן של ניקודים אלכסנדריץ', וכשהצטברו פתקים די הצורך עבר קוסטיה, בתפקיד הדוור, מסביב לשולחן וחילק אותם. הדיאקון, קטיה וקוסטיה, שקיבלו פתקים מצחיקים והתאמצו לכתוב דברים מצחיקים ככל האפשר, התמוגגו.
"אנחנו צריכות לדבר," קראה נדייז'דה פיודורובנה בפתק שיועד לה. היא החליפה מבטים עם מאריה קונסטנטינובנה, אשר חייכה חיוך דבשי והנהנה לה בראשה.
"על מה נדבר?" חשבה נדייז'דה פיודורובנה. "אם אי-אפשר לספר הכול, אז אין טעם לדבר."
לפני יציאתם מן הבית היא קשרה ללייבסקי את העניבה, והמעשה הזה, פעוט הערך, מילא את נשמתה עדנה ועצב. החרדה שבפניו, מבטיו פזורי הדעת, חיוורונו והשינוי הלא-מובן שניכר בו בעת האחרונה, וגם זאת, שהיה לה סוד נורא, מתועב, השמור מפניו, ושידיה רעדו כשקשרה את העניבה – כל אלה רמזו לה משום-מה, שלא נותר להם עוד זמן רב לחיות ביחד. היא הביטה בו ביראה ובחרטה, כדרך שמביטים באיקונין, וחשבה: "סלח לי, סלח לי..." ליד השולחן מולה ישב אַצ'מיאָנוֹב ולא גרע ממנה את מבט עיניו השחורות המאוהבות; המאוויים הנסתרים עוררו בה רִגשה, היא בושה בעצמה ופחדה שמא אפילו התוגה והעצב לא ימנעו ממנה להיכנע לתשוקה הטמאה, אם לא היום אז מחר – ושמא, בדומה לשיכור מוּעד, לא תמצא עוד בנפשה כוח לעצור.
כדי לא להמשיך בחיים האלה, שממיטים עליה קלון ומבזים את לייבסקי, החליטה לנסוע מכאן. היא תפציר בו בבכי שיניח לה ללכת, ואם יתנגד, תעזוב אותו בחשאי. היא לא תספר לו על מה שאירע; מוטב שזִכרה בלבו לא ייפגם.
"אוהב, אוהב, אוהב," קראה. זה מאצ'מיאנוב.
היא תחיה לה באיזו פינה נידחת, תעבוד ותשלח ללייבסקי, בעילום שם, כסף, כותנות רקומות, טבק, ותחזור אליו רק בזקנתה, או אם ילקה במחלה מסוכנת ויזדקק למטפלת. כשייוודע לו בימי זקנתו מה הניע אותה לסרב להינשא לו ולעזוב אותו, יעריך את קורבנה ויסלח לה.
"יש לך אף ארוך." זה בוודאי מהדיאקון או מקוסטיה.
נדייז'דה פיודורובנה שיוותה בנפשה את פרידתה מלייבסקי, כיצד תחבק אותו בחוזקה, תנשק את ידו ותישבע שתאהב אותו כל ימיה, כל ימיה, ואחר כך, כשתחיה בפינתה הנידחת, בין זרים, תחשוב כל יום שיש לה אי-שם חבר, אדם אהוב, טהור ובעל נפש נאצלת ונשגבה, שבלבו חרות דיוקנה הזך.
"אם לא תקבעי לי פגישה עוד היום, אנקוט אמצעים, בהן צדקי אני נשבע לך. כך לא נוהגים עם אנשים מהוגנים, כדאי שתביני זאת." זה מקירילין.
 
13
לייבסקי קיבל שני פתקים. הוא פרש אחד מהם וקרא: "אל תיסע, חביבי."
"מי יכול היה לכתוב את זה?" חשב. "כמובן, לא סמוילנקו... וגם לא הדיאקון, היות שאינו יודע שאני רוצה לנסוע. שמא פון קורן?"
הזואולוג היה רכון אל השולחן ושקוע בציור של פירמידה. היה נדמה ללייבסקי שעיניו מחייכות.
"סמוילנקו פטפט, בוודאי..." חשב לייבסקי.
על פתק אחר נכתב באותו כתב יד זוויתי, משופע בזנבות ובסלסולים ארוכים: "מישהו לא ייסע בשבת."
"התעללות מטופשת," חשב לייבסקי. "יום שישי, יום שישי..."
גוש עלה אל גרונו. הוא נגע בצווארונו וניסה להשתעל, אך במקום שיעול פרץ מגרונו צחוק.
"חה-חה-חה!" צחק. "חה-חה-חה!" "על מה אני צוחק?" חשב. "חה-חה-חה!"
הוא ניסה להתאפק וכיסה את פיו בידו, אולם הצחוק לחץ על חזהו ועל צווארו, וידו לא הצליחה לסכור את פיו.
"אבל כמה שזה טיפשי!" חשב, מתגלגל מצחוק. "יצאתי מדעתי, או מה?"
הצחוק הרם הוסיף לטפס בסולם הצלילים והפך לדבר-מה שהזכיר נביחה יללנית של כלבת שעשועים קטנה. לייבסקי ביקש לקום מהשולחן, אך רגליו לא צייתו לו וידו הימנית ניתרה בצורה מוזרה, כנגד רצונו, על פני השולחן, אוחזת בעוויתיות בניירות ומכווצת אותם. הוא ראה מבטים מופתעים, את פניו הרציניות, המבוהלות של סמוילנקו ואת מבטו של הזואולוג, כל-כולו לגלוג קר ומיאוס, והבין שנתקף היסטריה.
"איזה גועל נפש, איזו בושה," חשב, חש על פניו חמימות של דמעות... "אח, אח, איזו חרפה! מעולם זה לא קרה לי..."
הנה נטלו אותו בזרועותיו והובילו אותו לאן שהוא, תומכים את ראשו מאחור; הנה נצנצה למול עיניו כוס והוא חש את נקישתה על שיניו, והמים נשפכו על חזהו; הנה חדר קטן, באמצעו שתי מיטות סמוכות, מכוסות כיסויים נקיים, צחורים כשלג. הוא קרס על אחת המיטות והחל להתייפח.
"אין דבר, אין דבר..." שח סמוילנקו, "זה קורה... זה קורה..."
נדייז'דה פיודורובנה, שצינה פשטה בגופה מפּחד ולבה בישר לה דבר-מה איום, עמדה ליד המיטה וחזרה ושאלה:
"מה אתך? מה? דבֵּר, בשם אלוהים..."
"שמא קירילין כתב לו משהו?" חשבה.
"שום דבר..." אמר לייבסקי, צוחק ובוכה גם יחד. "לכי מכאן... יונתי."
פניו לא הביעו שנאה, ואף לא תיעוב; אם כך, אינו יודע דבר. נדייז'דה פיודורובנה נרגעה מעט והלכה אל חדר האורחים.
"אל תדאגי, חביבתי!" אמרה לה מאריה קונסטנטינובנה, שהתיישבה לידה ונטלה את ידה. "זה יעבור. הגברים חלשים בדיוק כמונו, החוטאות. שניכם עוברים עכשיו משבר... זה כל כך מובן! אז חביבתי, אני מחכה לתשובה. בואי נדבר."
"לא, אין מה לדבר..." אמרה נדייז'דה פיודורובנה, מטה את אוזנה אל יפחותיו של לייבסקי. "אני מדוכדכת... הרשי לי ללכת."
"מה אתך, מה אתך, חביבתי!" נבהלה מאריה קונסטנטינובנה. "באמת חשבת שאניח לך ללכת בלי ארוחת ערב? נאכל משהו קטן, ואז לכי לך לשלום."
"אני מדוכדכת..." לחשה נדייז'דה פיודורובנה, ונאחזה בשתי ידיה בידית הכורסה כדי לא ליפול.
"יש לו עוויתות לידה!" אמר פון קורן בעליצות בהיכנסו לחדר האורחים, אך למראה נדייז'דה פיודורובנה נבוך ויצא.
בחלוף התקף ההיסטריה לייבסקי ישב על המיטה הזרה וחשב:
"חרפה, מתייפח כמו ילדה קטנה! אני בוודאי מגוחך ומאוס. אצא מהכניסה האחורית... אם כי, עלולים לפרש את זה כאילו אני מייחס להיסטריה שלי משקל רציני. מוטב שאהפוך הכול לבדיחה..."
הוא בחן את עצמו בראי, ישב קצת ויצא אל חדר האורחים.
"הנה אני!" אמר, מחייך; בושה ייסרה אותו והוא חש שגם האחרים מתביישים בנוכחותו. "גם דברים כאלה קורים," אמר והתיישב. "ישבתי לי ופתאום, אתם יודעים, אני חש כאב דוקר, נורא, בצד... בלתי נסבל... העצבים לא החזיקו מעמד, והנה... הנה יצא דבר אווילי שכזה. זו התקופה העצבנית שלנו, אין מה לעשות!"
בשעת ארוחת הערב הוא שתה יין, דיבר ולפרקים נאנח כנתקף עווית וליטף את צד גופו, כמבקש להראות שהכאב עוד מורגש. איש לא האמין לו, פרט לנדייז'דה פיודורובנה, והוא ראה זאת.
אחרי תשע הם יצאו לטייל בשדרה. נדייז'דה פיודורובנה, שפחדה שמא קירילין יפתח אִתה בשיחה, השתדלה להישאר כל העת בקרבתם של מאריה קונסטנטינובנה וילדיה. הפחד והדכדוך נטלו ממנה את כוחותיה, היא התייגעה בתחושה שהנה-הנה יבוא לה התקף קדחת, ובקושי הניעה את רגליה, אך לא הלכה לביתה כי היתה בטוחה שקירילין ילך בעקבותיה, או אצ'מיאנוב, או שניהם יחד. קירילין הלך מאחור, לצדו של ניקודים אלכסנדריץ', וזימר בחצי קול:
"לא א-ארשה-ה לשחק בי-י! לא ארשה-ה!"
מן השדרה פנו כולם אל הביתן והחלו ללכת לאורך החוף, והביטו שעה ארוכה בים המאיר בנצנוץ זרחני. פון קורן החל להסביר את סיבת הדבר.
 
14
"ובכן, הגיע הזמן שאלך לשחק וינְט... מחכים לי," אמר לייבסקי. "היו שלום, רבותי."
"גם אני אלך אתך, חכה," אמרה נדייז'דה פיודורובנה ושילבה את זרועה בזרועו.
הם נפרדו מהחבורה והלכו. קירילין נפרד גם הוא, אמר שהוא הולך לאותו כיוון והחל לפסוע לצדם.
"מה שיהיה, יהיה..." חשבה נדייז'דה פיודורובנה. "ניחא..."
היה נדמה לה שכל הזכרונות הלא-טובים הגיחו מתוך ראשה והם הולכים במחשכים לצדה ונושמים בכבדות, והיא עצמה, כמו זבוב שטבל בדיו, זוחלת בכוחותיה האחרונים על פני אבני המרצפת ומורחת את צדו ואת ידו של לייבסקי בשחור. "אם קירילין יעשה מעשה רע," חשבה, "לא הוא יהיה האשם בכך, אלא היא לבדה. הרי היו זמנים כששום גבר לא דיבר אליה כמו שדיבר קירילין, והיא עצמה פרמה את הזמן הזה כמו חוט וגרמה לאובדנו לבלי שוב – ומי אשם בכך? תאוותיה ערפלו את חושיה עד אשר החלה לחייך לגבר זר לגמרי, כפי הנראה רק מפני שהיה חטוב וגבה קומה, לאחר שתי פגישות הוא החל לשעמם אותה והיא זרקה אותו. האם לאחר כל זאת," חשבה כעת, "אינו רשאי לנהוג בה כרצונו?"
"כאן, יונתי, אפרד ממך," אמר לייבסקי ועצר. "איליָה מיכאיליץ' ילווה אותך."
הוא קד קידה לקירילין וחצה מהר את השדרה, עבר את הרחוב לכיוון ביתו של שׁשׁקובסקי שחלונותיו היו מוארים, ולאחר מכן נשמעה טריקת הפשפש מאחוריו.
"הרשי לי לברר היכן אני עומד אתך," פתח קירילין. "אינני נער, איני איזה אַצְ'קָסוֹב או לַצְ'קָסוֹב, זַצְ'קָסוֹב... אני דורש שתתייחסי אלי ברצינות!"
לבה של נדייז'דה פיודורובנה החל להלום בחוזקה. היא לא השיבה דבר.
"תחילה חשבתי שהשינוי החד שחל בהתנהגותך כלפיי, נובע מקוקטיות," המשיך קירילין, "אבל עכשיו אני רואה שאת פשוט אינך יודעת כיצד מתנהגים עם אנשים מהוגנים. פשוט התחשק לך לשחק בי, כמו בנער הארמני הזה, אבל אני אדם מהוגן ודורש שינהגו בי כבאדם מהוגן. ובכן, אני לרשותך..."
"אני מדוכדכת," אמרה נדייז'דה פיודורובנה והחלה לבכות, ונפנתה ממנו כדי להסתיר את הדמעות.
"גם אני מדוכדך, אבל מה בכך?"
קירילין שתק קמעה ואמר בבירור, מבטא בהדגשה כל מילה:
"אני חוזר ואומר, גבירתי, שאם לא תיוועדי אתי היום, אז עוד היום אקים שערורייה."
"הנח לי ללכת היום," אמרה נדייז'דה פיודורובנה ולא הכירה את קולה, עד כדי כך היה דק ומתחנן.
"עלי ללמד אותך לקח... סלחי לי על נעימת הדברים הגסה, אבל עלי ללמד אותך לקח. כן-כן, לצערי, עלי ללמד אותך לקח. אני תובע שתי פגישות: היום ומחר. מחרתיים הנך חופשית לחלוטין ורשאית ללכת לארבע רוחות השמים עם מי שיתחשק לך. היום ומחר."
נדייז'דה פיודורובנה קרבה אל פשפש ביתה ועצרה.
"הנח לי ללכת!" לחשה, רועדת בכל הגוף, בלי לראות לפניה במחשכים דבר, זולת הסגין הלבן. "אתה צודק, אני אישה איומה... אני אשמה, אבל הנח לי... אני מבקשת ממך..." היא נגעה בידו הקרה ורעד עבר בה, "אני מתחננת בפניך..."
"אבוי!" נאנח קירילין. "אבוי! להניח לך, זה לא כלול בתוכניותי, אני רק רוצה ללמד אותך לקח, כדי שתביני. מה גם, מדאם, שאמונתי בנשים קטנה מאוד."
"אני מדוכדכת..."
נדייז'דה פיודורובנה האזינה להמיית הים הרוגעת, הביטה בשמים הזרועים כוכבים ונתקפה חשק לשים מהר ככל האפשר קץ לכול ולהיפטר מתחושת החיים הארורה ומכל מה שיש בהם, הים, הכוכבים, הגברים, הקדחת...
"רק לא בביתי..." אמרה בקול צונן. "קח אותי מכאן לאן שהוא."
"בואי נלך למיוּרידוֹב. זה הטוב ביותר."
"איפה זה?"
"ליד הסוללה הישנה."
היא החלה ללכת ברחוב בצעדים מהירים ואחר כך פנתה לתוך סמטה שהובילה אל ההרים. היה חשוך. פסי אור מחלונות מוארים נחו אי-פה אי-שם על אבני המרצפת, והיה נדמה לה שהיא, כאותו זבוב, פעם טובלת בדיו ופעם זוחלת מתוכו אל האור. קירילין הלך בעקבותיה. במקום אחד מעד, כמעט נפל ופרץ בצחוק.
"הוא שיכור..." חשבה נדייז'דה פיודורובנה. "היינו-הך... היינו-הך... ניחא."
אצ'מיאנוב מיהר גם הוא להיפרד מהחבורה והלך בעקבות נדייז'דה פיידורובנה, כדי להזמין אותה לשוט בסירה. הוא ניגש אל ביתה והציץ אל מעבר לגינה: החלונות היו פתוחים לרווחה, אור לא היה בהם.
"נדייז'דה פיידורובנה!" קרא.
עברה דקה. הוא קרא שוב.
"מי שם?" נשמע קולה של אולגה.
"נדייז'דה פיודורובנה בבית?"
"לא. היא עדיין לא באה."
"מוזר... מוזר מאוד," חשב אצ'מיאנוב ונתקף דאגה עזה. "היא הלכה הביתה..."
הוא עבר בשדרה, אחר כך ברחוב והציץ בחלונותיו של שׁשׁקובסקי. לייבסקי ישב ליד השולחן ללא מקטורן ובחן בריכוז את הקלפים.
"מוזר, מוזר..." מלמל אצ'מיאנוב, וכשנזכר בהתקף ההיסטריה שאירע ללייבסקי, חש בושה. "אם אינה בבית, איפה היא?"
שוב ניגש אל דירתה של נדייז'דה פיודורובנה והביט בחלונות החשוכים.
"זו רמאות, רמאות..." חשב, כשנזכר שבפגישתם בחצי היום אצל הבִּיטיוּגוֹבִים הבטיחה לו היא עצמה שישוטו הערב ביחד בסירה.
חלונות הבית שקירילין גר בו היו מוחשכים, וליד השער על הספסל ישב שוטר וישן. כשאצ'מיאנוב הביט בחלונות ובשוטר, התברר לו הכול לאשורו. הוא החליט ללכת הביתה וכך עשה, אך מצא עצמו שוב ליד דירתה של נדייז'דה פיודורובנה. אז התיישב על הספסל והסיר את כובעו, וחש שראשו בוער מקנאה ומעלבון.
שעון הכנסייה העירונית צלצל רק פעמיים ביממה: בחצי היום ובחצות הלילה. זמן לא רב אחרי צלצול חצות נשמע קול צעדים חפוזים.
"אם כן, מחר בערב שוב אצל מיוּרידוֹב!" שמע אצ'מיאנוב וזיהה את קולו של קירילין. "בשמונה! להתראות!"
בקרבת הגינה נראתה נדייז'דה פיודורובנה. בלי להבחין בכך שאצ'מיאנוב יושב על הספסל, היא חלפה על פניו כצל, פתחה את הפשפש ובלי להגיפו, נכנסה אל תוך הבית. כשנכנסה לחדרה הדליקה את הנר ומיהרה להתפשט, אך לא שכבה במיטה אלא צנחה על ברכיה לפני הכיסא, חיבקה אותו ונצמדה אליו במצחה.
לייבסקי חזר הביתה אחרי שתיים בלילה.
 
15
כיוון שהחליט לשקר לא באחת אלא חלקים-חלקים, הלך לייבסקי למחרת, אחרי אחת בצהריים, אל סמוילנקו, לבקש ממנו כסף כדי להפליג בשבת, ויהי מה. אחרי התקף ההיסטריה של אמש, שהוסיף על מצבו הנפשי הקשה גם רגש חריף של בושה, להישאר בעיר היה בבחינת דבר שלא יעלה על הדעת. אם סמוילנקו יתעקש על תנאיו, חשב, יוכל להסכים להם ולקחת את הכסף, ומחר, כשתגיע שעת הנסיעה ממש, לומר שנדייז'דה פיודורובנה סירבה לנסוע; החל מהערב, אור לאותו יום, יוכל לשכנע אותה שכל זה נעשה לתועלתה-שלה. ואם סמוילנקו, הנתון בבירור להשפעתו של פון קורן, יסרב כליל לתת את הכסף או יעמיד לו תנאים חדשים כלשהם, אזי הוא, לייבסקי, יפליג עוד היום באוניית משא או אפילו בספינת מפרש, לנוֹבִיי אָפוֹן או לנוֹבוֹרוֹסִייְסְק, ישגר משם מברק לאמו שכולו השפלה עצמית, ויחיה שם עד שהאֵם תשלח לו כסף לדרך.
כשבא לביתו של סמוילנקו, פגש בחדר האורחים את פון קורן. הזואולוג הגיע זה עתה לאכול צהריים, וכהרגלו פתח את האלבום ובחן את הגברים בכובעי הצילינדר ואת הגברות במצנפות.
"כמה שזה לא מתאים," חשב לייבסקי כשראה אותו. "הוא עלול להפריע."
"שלום!"
"שלום," השיב פון קורן בלי להביט בו.
"אלכסנדר דווידיץ' בבית?"
"כן. במטבח."
לייבסקי הלך אל המטבח, אך כשראה מבעד לדלת שסמוילנקו שקוע בהכנת הסלט, חזר אל חדר האורחים והתיישב. בנוכחותו של הזואולוג תמיד חש עצמו שלא בנוח, וכעת חשש שמא ייאלץ לדבר על התקף ההיסטריה. דקה ויותר עברו בשתיקה. לפתע הרים פון קורן את עיניו אל לייבסקי ושאל:
"איך אתה מרגיש אחרי אתמול?"
"יוצא מן הכלל," השיב לייבסקי והסמיק. "הרי בעצם לא קרה שום דבר מיוחד..."
"עד אתמול הנחתי שהיסטריה היא נחלת הגברות בלבד, ולכן חשבתי תחילה שלקית במחול של ויטוּס הקדוש."[32]
לייבסקי חייך חיוך המבקש לרַצות וחשב:
"כמה לא מנומס מצדו. הרי הוא יודע היטב שקשה לי..."
"כן, זה היה סיפור משעשע," אמר והוסיף לחייך. "היום צחקתי כל הבוקר. הדבר המוזר בהתקף של היסטריה הוא שאתה יודע שזה מגוחך וצוחק על כך בלבך, ומתייפח בה-בעת. בתקופתנו העצבנית נעשינו עבדים לעצבינו; הם מושלים בנו ועושים בנו כרצונם. הציביליזציה במובן הזה עשתה לנו שירות דוב..."
לייבסקי דיבר ולא נעם לו שפון קורן מקשיב לו ברצינות ובריכוז ומביט בו בתשומת לב, בלי למצמץ, כחוקר אותו; והוא התמרמר על עצמו, על כי למרות אי-אהבתו לפון קורן, לא היה מסוגל לסלק מפניו את החיוך המבקש לרצות.
"אף כי עלי להודות," המשיך, "שהיו להתקף סיבות מיידיות ואפילו מבוססות למדי. בריאותי התערערה מאוד בעת האחרונה. הוסף לכך את השעמום, את חסרון הכיס התמידי... העדר של חברה ושל תחומי עניין משותפים... מצב גרוע מזה קשה לתאר."
"כן, מצבך הוא חסר מוצא," אמר פון קורן.
המילים הקרות הללו, שנעימתן היתה רוגעת, ואשר החזיקו בחוּבּן ספק לגלוג, ספק נבואה שלא ביקש, עלבו בלייבסקי. הוא נזכר במבט שהזואולוג נתן בו אמש, האומר כולו לגלוג ומיאוס, שתק קמעה ושאל, כבר בלי לחייך:
"ומנין אתה יודע מה מצבי?"
"כרגע דיברת עליו בעצמך, וגם ידידיך מגלים השתתפות עמוקה כל כך, שכל היום שומעים רק עליך."
"לאילו ידידים אתה מתכוון? לסמוילנקו, או מה?"
"כן, גם אליו."
"הייתי מבקש מאלכסנדר דווידיץ' ומידידיי בכלל, שידאגו לי פחות."
"הנה בא סמוילנקו, בַּקש ממנו שידאג לך פחות."
"איני מבין את פשר הנימה שלך..." מלמל לייבסקי; הוא נתקף תחושה, כאילו זה עתה תפש שהזואולוג שונא אותו, בז לו ומתקלס בו, ושהזואולוג הוא אויבו הקשה והעיקש ביותר. "שמור את הנימה הזו למישהו אחר," אמר בשקט, באין לו כוח להרים את קולו בשל השנאה שכבר לחצה על גרונו ועל חזהו, כמו הרצון לצחוק אמש.
סמוילנקו נכנס, בלא מקטורן לגופו, מיוזע וארגמני מהמחנק שבמטבח.
"אה, אתה כאן?" אמר. "שלום, חביבי. אכלת צהריים? בלי גינונים, תגיד: אכלת?"
"אלכסנדר דווידיץ'," אמר לייבסקי וקם, "אם פניתי אליך בבקשה אישית כלשהי, זה לא אומר שפטרתי אותך מהחובה לשמור על הצנעה ולכבד את סודות זולתך."
"מה קרה?" התפלא סמוילנקו.
"אם אין לך כסף," המשיך לייבסקי, מרים את קולו ומעביר משקל מרגל לרגל בהתרגשות, "אז אל תיתן, תסרב, אבל לשם מה להקים רעש וצלצולים בכל סמטה ולספר שמצבי חסר מוצא וכיוצא באלה דברים? איני יכול לסבול מעשי חסד וטובות של ידידים, כשעושים בפרוטה ומדברים כדי רובל! אתה רשאי להתפאר במעשיך הטובים ככל שתרצה, אבל איש לא נתן לך זכות לחשוף את סודותי!"
"אילו סודות?" שאל סמוילנקו, תוהה ואינו מבין, ומתחיל לכעוס. "אם באת לריב, אז לך. תבוא אחר כך!"
הוא נזכר בַּכְּלל, שאם אתה זועם על זולתך עליך להתחיל לספור בלב עד מאה, עד שתירגע; והחל לספור במהירות.
"אבקש ממך לא לדאוג לי!" המשיך לייבסקי. "אל תשים לב אלי. האם זה בכלל עסקו של מישהו, מה מעשיי וכיצד אני חי? כן, אני רוצה לנסוע מכאן! כן, אני צובר לי חובות, חי עם אשת איש, סובל מהיסטריה, אני המוני ואיני כה מעמיק כאנשים אחדים, אבל אין זה עניינו של איש! כבד את האדם בפרטיותו!"
"סלח לי, אחי," אמר סמוילנקו, משהגיע בספירה לשלושים וחמש, "אבל..."
"כבד את הפרטיות!" קטע אותו לייבסקי. "השיחות האינסופיות הללו על עניינים לא-לך, קריאות הצער וההשתתפות, מעקבים וציתותים תמידיים, חמלת הידידים הזאת... לעזאזל! מלווים לי כסף ומתנים לי תנאים, כאילו הייתי נער! נוהגים בי כבשד יודע מי! איני מבקש דבר!" צעק לייבסקי, מתנדנד מהתרגשות ופוחד שמא ייתקף שוב היסטריה. "אם כן, לא אסע בשבת," חלפה במוחו המחשבה. "איני מבקש דבר! רק אבקש לפטור אותי מהאפוטרופסות, בטובך. אינני נער ואינני מטורף, לכן אבקש להסיר ממני את הפיקוח הזה!"
הדיאקון נכנס ובראותו את לייבסקי, חיוור, מנופף בידיו ומפנה את נאומו המוזר אל דיוקנו של הנסיך ווֹרוֹנצוֹב, עצר ליד הדלת כנטוע על מקומו.
"ההצצות התמידיות אל תוך נשמתי," המשיך לייבסקי, "פוגעות בכבודי כאדם, ולכן אבקש מבלשים העושים את עבודתם בהתנדבות להפסיק לרגל אחרַי! די!"
"מה אתה... מה כבודו אמר?" שאל סמוילנקו, שספר בינתיים עד מאה, וניגש אל לייבסקי, מוצף סומק עז.
"די!" חזר ואמר לייבסקי, נשנק ונוטל את כובע המצחייה שלו.
"הנני רופא רוסי, בן אצולה ויועץ מדיני!" אמר סמוילנקו, קוצב את מילותיו. "מעולם לא הייתי מרגל ולא ארשה לאיש להלבין את פנַי!" צעק בקול רוטט, מטעים את המילים האחרונות. "לשתוק!"
הדיאקון, שמעולם קודם לכן לא ראה את הרופא כה נפוח, ארגמני ואימתני, וכה רב רושם, אטם את פיו, רץ אל חדר הכניסה והחל מתגלגל שם מצחוק. כמו מבעד לערפל, ראה לייבסקי את פון קורן קם ונעמד, ידיו בכיסי מכנסיו, כמחכה לראות מה יקרה הלאה; התנוחה הזאת, האומרת שלווה, נראתה בעיני לייבסקי חצופה ופוגעת במידה שלא תתואר.
"הואל בטובך לחזור בך מדבריך!" צעק סמוילנקו.
לייבסקי, שכבר לא זכר אילו דברים אמר, השיב:
"עזוב אותי במנוחה! איני רוצה שום דבר! כל רצוני הוא שאתה וצאצאי הז'ידים הגרמנים יעזבו אותי במנוחה! שאם לא כן, אנקוט אמצעים! אני אלחם!"
"עכשיו הכול ברור," אמר פון קורן, והסיט עצמו מהשולחן. "האדון לייבסקי חשקה נפשו להשתעשע בדו-קרב לפני נסיעתו. אוכל להעניק לו את העונג הזה. האדון לייבסקי, אני נענה להזמנתך."
"הַזמָנָתי?" שח לייבסקי חרש, ניגש אל הזואולוג והביט בשנאה במצחו השחום ובשערו המקורזל. "הזמנתי? כרצונך! אני שונא אותך! שונא!"
"העונג כולו שלי. מחר בבוקר, מוקדם ככל האפשר, ליד קֶרבּליי, כל הפרטים יהיו כפי טעמך. ועכשיו הסתלק."
"שונא!" שח לייבסקי חרש, נושם בכבדות. "שונא כבר מזמן! דו-קרב! כן!"
"סלק אותו, אלכסנדר דווידיץ', אחרת אלך," אמר פון קורן. "הוא עוד ינשוך אותי."
נעימת דבריו הרוגעת של פון קורן ציננה את רוחו של הרופא; פתאום באחת התאושש וחזר לעשתונותיו. הוא נטל את לייבסקי בשתי ידיו במותניו, מבקש להרחיקו מהזואולוג, והחל ממלמל בקול רך, רועד מהתרגשות:
"ידידיי... טובים, רחומים... היצרים התלהטו קצת, די לכם... די לכם... ידידיי..."
למשמע הקול הרך, הידידותי, חש לייבסקי שבחייו אירע זה עתה דבר-מה שלא נשמע כמותו, מפלצתי, כאילו כמעט נדרס תחת גלגלי רכבת; הוא כמעט פרץ בבכי, נופף בידו כמתוך ייאוש ויצא מהחדר בריצה.
"לחוות את שנאתו של הזולת כלפיך, לחשוף את עצמך בפני אדם ששונא אותך בצורה העלובה, הבזויה, חסרת האונים ביותר – אלי הטוב, כמה זה קשה!" חשב זמן-מה אחר כך, כשישב בביתן על החוף וחש כאילו השנאה שהתנסה בה זה עתה כיסתה את גופו חלודה. "כמה שזה גס, אלי הטוב!"
מים קרים עם קוניאק עודדו את רוחו. בבהירות רבה תיאר לעצמו את פניו השלוות, היהירות של פון קורן, את מבטו מאמש, את חולצתו המזכירה שטיח, את קולו, את ידיו הלבנות, ושנאה קשה, לוהטת, רעבתנית, החלה להתהפך בחזהו ולדרוש את סיפוקה. במחשבתו הפיל את פון קורן ארצה והחל לרמוס אותו ברגליו. הוא נזכר בכל אשר אירע לפרטי פרטים והתפלא כיצד היה מסוגל לחייך אל אדם בזוי חיוך המבקש לרַצותו, ובכלל, להוקיר את דעתם של בריות זערוריות, אלמוניות לחלוטין, המתגוררות בעיר עלובה ביותר שכמדומה, אפילו אינה מסומנת על המפה ושום אדם מהוגן בפטרבורג לא שמע על אודותיה. אילו היתה העיירה הזאת פתאום נעלמת או נשרפת, ברוסיה היו קוראים מברק המבשר על כך באותה מידה של שעמום, כמו מודעה על מכירת רהיטים מִיָד שנייה. להרוג מחר את פון קורן או להותירו בחיים – זה היינו-הך, שתי הברירות אין בהן כל עניין ותועלת. לירות ברגלו או בידו, לפצוע אותו ואחר כך לשים אותו ללעג, וכמו חרק שתלשו את רגלו, האובד בעשב, שיאבד גם הוא לאחר מעשה, נושא את סבלו השתוּק, בהמון של בריות חסרות ערך כמותו.
לייבסקי הלך לשׁשׁקוֹבסקי, סיפר לו את הדברים כהווייתם והזמין אותו לשמש לו שושבין; אחר כך שניהם פנו ללכת אל מנהל בית הדואר והמִברָקָה, הזמינו גם אותו לשמש שושבין ונשארו לסעוד אצלו צהריים. בשעת הארוחה הִרבּו לצחוק ולהתבדח; לייבסקי הקניט את עצמו על שכמעט אינו יודע לירות וכינה את עצמו הצלף המלכותי, וִילהלם טֶל.
"ראוי ללמד את האדון הזה לקח," חזר ואמר.
אחרי ארוחת הצהריים ישבו לשחק קלפים. לייבסקי שיחק, שתה יין וחשב שהדו-קרב כשלעצמו הוא אווילי וחסר טעם, מפני שאינו פותר את הבעיה אלא רק מסבך אותה, ואולם לפעמים אי-אפשר להסתדר בלעדיו. למשל, במקרה הזה: הרי לא תגיש תלונה על פון קורן לשופט השלום! וגם, הדו-קרב העומד להתקיים עוד תועלת בצדו: אחריו לא יוכל עוד להישאר בעיר. כיוון שהתבסם קמעה והקלפים הסיחו את דעתו, חש עצמו בטוב.
אך כשהשמש שקעה וירד החושך הוא נתקף אי-שקט. לא היה זה פחד המוות, מפני שבשעת הסעודה ומשחק הקלפים, כל אותה עת לא הניח לו משום-מה הביטחון שהדו-קרב יסתיים בלא-כלום; היה זה פחד מדבר-מה לא נודע, שעתיד לקרות מחר בבוקר לראשונה בחייו, ופחד מפני הלילה הקרב... הוא ידע שיהיה זה לילה ארוך של נדודי שינה, ושייאלץ לחשוב לא רק על פון קורן ועל שנאתו אלא גם על אותו הר השקר שניצב בפניו ושלא היה זה כפי כוחו ויכולתו לעוקפו. דומה היה כאילו חלה פתאום; לפתע איבד כל עניין בקלפים ובזולתו, נתקף בהילות והחל להפציר שיניחו לו ללכת הביתה. התחשק לו למהר ולשכב במיטתו בלי לזוז, ולהכין את מחשבותיו לקראת הלילה. שׁשׁקובסקי ופקיד הדואר ליוו אותו ושמו פעמיהם אל פון קורן, כדי לסכם את פרטי הדו-קרב.
ליד דירתו פגש לייבסקי את אצ'מיאנוב. נשימתו של האיש הצעיר נעתקה והוא היה מרוגש.
"ואני מחפש אותך, איבאן אנדרייץ'!" אמר. "בוא מהר, אני מבקש..."
"לאן?"
"אדון אחד שאינך מכיר מבקש לראותך בעניין חשוב מאוד. הוא מבקש ממך בכל לשון של בקשה לבוא לכמה רגעים. הוא צריך לדבר אתך על איזה עניין... בשבילו זו ממש שאלה של חיים או מוות..."
בגלל ההתרגשות אצ'מיאנוב אמר את הדברים במבטא ארמני מודגש, ואת המילה "חיים" ביטא במשיכה: "חאיים".
"מי האיש?" שאל לייבסקי.
"הוא ביקש לא לנקוב בשמו."
"אמור לו שאני עסוק. מחר, אם ירצה..."
"לא ייתכן!" נבהל אצ'מיאנוב. "הוא רוצה לומר לך דבר מאוד חשוב לך... מאוד חשוב! אם לא תלך, יקרה אסון."
"מוזר..." מלמל לייבסקי, בלי להבין מדוע אצ'מיאנוב כל כך מרוגש ואילו סודות יכולים להיות בעיירה המשעממת הזו, שלאיש אין צורך בה. "מוזר," אמר שוב, מהורהר. "טוב, אז נלך. שיהיה."
אצ'מיאנוב צעד מהר קדימה, והוא בעקבותיו. הם חצו רחוב אחד, אחר כך נכנסו לסמטה.
"כמה זה משעמם," אמר לייבסקי.
"תכף, תכף... זה קרוב."
כשקרבו לסוללה הישנה, עברו בסמטה צרה בין שני מגרשים ריקים מגודרים, אחר כך נכנסו לחצר גדולה ופנו לעבר בית קטן...
"זה ביתו של מיוּרידוֹב, לא כן?" שאל לייבסקי.
"כן."
"אבל למה אנחנו הולכים דרך חצרות אחוריות, איני מבין? יכולנו לגשת מהרחוב. משם זה יותר קרוב..."
"אין דבר, אין דבר..."
מוזר היה בעיני לייבסקי גם, שאצ'מיאנוב הוביל אותו אל הכניסה האחורית ונופף לו בידו, כמבקש ממנו ללכת יותר בשקט ולשמור על שתיקה.
"לכאן, לכאן..." אמר אצ'מיאנוב, פותח בזהירות את הדלת ונכנס על בהונות אל המסדרון. "בשקט, יותר בשקט, אני מבקש... עלולים לשמוע אותנו."
הוא האזין, הסדיר בקושי רב את נשימתו ואמר בלחש:
"פתח את הדלת הזאת ותיכנס... אל תחשוש."
תוהה, לייבסקי פתח את הדלת ונכנס לחדר נמוך תקרה שחלונותיו מחופים וילונות. נר עמד על השולחן.
"את מי מחפשים?" שאל מישהו בחדר הסמוך. "זה אתה, מיוּרידְקָה?"
לייבסקי פנה לאותו חדר וראה את קירילין, ולצדו את נדייז'דה פיודורובנה.
בלי לשמוע מה אמרו לו, נסוג לאחוריו ולא הרגיש כיצד נמצא עומד ברחוב. השנאה אל פון קורן וחוסר השקט – הכול נעלם מלבו. בדרכו הביתה הוא נופף בגולמנות בידו הימנית והביט בריכוז תחת רגליו, משתדל לפסוע על המשטחים החלקים. בבית, בחדר העבודה, מדד את החדר בצעדיו, משפשף את ידיו ומניע בתנועה זוויתית את כתפיו ואת צווארו, כאילו המקטורן והכתונת לחצו על גופו, אחר כך הדליק את הנר וישב אל השולחן...
 
16
"מדעי הרוח שאתה מדבר עליהם יוכלו לספק את מחשבת האדם רק כשייפגשו בתנועתם עם המדעים המדויקים ויתקדמו אלה בצד אלה. האם ייפגשו תחת המיקרוסקופ, או במונולוגים של הַמְלט החדש, או בדת חדשה, אינני יודע, אבל אני מאמין שהאדמה תתכסה מעטה של קרח לפני שזה יקרה. ענף הידע בעל כושר העמידות והשרידות הרב ביותר מכל המדעים ההומאניים הוא, כמובן, תורתו של ישוע, אך ראֵה עד כמה אפילו הפרשנויות של תורה זו שונות זו מזו! יש המורים לנו לאהוב את כל רעינו ללא הבדל, אך מוציאים מכלל זה את החיילים, הפושעים והמטורפים: את החיילים הם מתירים להרוג במלחמה, את הפושעים – לבודד או להוציא להורג, ועל המטורפים אוסרים לבוא בברית הנישואין. פרשנים אחרים מורים לאהוב את כל רעינו, בלי יוצא מן הכלל, בלא הבחנה בין פלוסים למינוסים. לפי תורתם, אם יבוא אליך מוכה שחפת, או רוצח, או חולה במחלת הנפילה ויבקש להתארס עם בתך – הרשה לו; אם חלושי השכל יאסרו מלחמה על הבריאים בגופם ובנפשם – הציגו ראשיכם. ההטפה הזאת לאהבה לשם אהבה, כמו לאמנות לשם אמנות, אילו יכלה לקבל תוקף ממשי, היתה בסופו של דבר מביאה להכחדתה הגמורה של האנושות, ובאופן כזה היה מתממש הרשע הכביר ביותר שידעה האדמה אי-פעם. הפרשנויות רבות מאוד, ובגלל ריבוין, המחשבה הרצינית אינה מסתפקת באף לא אחת מהן וממהרת להוסיף פרשנות משלה להמון הפרשנויות הקיימות ממילא. משום כך לעולם אל תעמיד שום שאלה על קרקע פילוסופית, או מה שמכונה הנצרות; זה רק ירחיק אותך מפתרון הבעיה."
הדיאקון הקשיב לזואולוג בקשב רב, חשב קמעה ושאל:
"חוקי המוסר, הטבעיים לכל אדם באשר הוא אדם, האם הם המצאה של הפילוסופים, או שאלוהים ברא אותם יחד עם בריאת הגוף?"
"אינני יודע. אבל החוקים הללו משותפים לכל העמים והעידנים במידה כזאת, שנדמה לי שראוי להכיר בזיקה האורגנית בינם לבין בני האדם. המוסר אינו מומצא, אלא הווה ויהיה. לא אוכל להבטיח לך שיצליחו אי-פעם לבחון אותו תחת המיקרוסקופ, אך המציאות הגלויה כשלעצמה מוכיחה את הזיקה האורגנית שלו: הסבל המוחי הקשה וכל אותן מחלות שנוהגים לכנותן מחלות נפש, ביטויָם הוא בראש ובראשונה בעיוות חוקי המוסר, ככל הידוע לי."
"טוב. אם כן, כשם שקיבתנו מבקשת לה מזון, כך הרגש המוסרי מבקש שנאהב את רעינו. לא כן? אבל טבענו, בשל עודף האהבה העצמית, מתנגד לקול המצפון והתבונה, וכך נוצרות שאלות רבות סבוכות וקשות לפענוח. למי, אם כן, נפנה בחיפושנו אחר פתרון השאלות הללו, אם אתה אוסר לעגן אותן בקרקע פילוסופית?"
"תפנה אל הידיעות המדויקות המעטות המצויות בידינו. תן אמונך בדברים הגלויים לעין ובהגיונן של העובדות. זה אמנם דל, אך פחות מתעתע ומעורפל מהפילוסופיה. נניח שחוקי המוסר תובעים שתאהב בני אדם. מה המסקנה מכך? האהבה צריכה להתגלם בסילוקו של כל מה שמזיק לבני האדם בדרך זו או אחרת, ושממנו נשקפת להם סכנה בהווה ובעתיד. מהידיעות שבידינו ומהעובדות הגלויות לעין אתה לָמֵד, שלאנושות נשקפת סכנה מצדם של הלוקים באי-תקינות מוסרית ופיזית. אם כך, היאבק בלא-תקינים. אם כוחך לא יעמוד לך להעלותם לרמה התקינה, אזי כוחותיך ומיומנותך יספיקו לך כדי ליטול מהם את העוקץ, כלומר, להשמידם."
"אם כן, האהבה מתמצה בכך שהחזק ינצח את החלש?"
"בלי ספק."
"אך הלא החזקים צלבו את אלוהינו, את ישוע הנוצרי!" אמר הדיאקון בלהט.
"זה כל העניין, שלא החזקים צלבו אותו אלא החלשים. התרבות האנושית רופפה את המאבק הקיומי ואת הברירה הטבעית ומבקשת לבטל אותם כליל; מכאן הריבוי הטבעי המהיר של החלשים ועדיפותם המספרית על החזקים. תאר לך שהיית מצליח להחדיר בדבורים את הרעיונות ההומאניים בצורתם הלא-מעובדת, הבסיסית. מה יקרה כתוצאה מכך? הזכרים, שיש להורגם, יישארו בחיים, יאכלו את הדבש, ישחיתו ויחנקו את הדבורים – וכתוצאה מכך יגברו החלשים על החזקים והחזקים יתנוונו. אותו הדבר קורה כיום גם לאנושות: החלשים משעבדים את החזקים. בשבטים הפראיים, שעוד לא ידעו את מגע התרבות, החזק, החכם והמוסרי ביותר הולך בראש כולם; זהו ראש השבט והשליט. ואילו אנחנו, המתורבתים, צלבנו את ישוע ומוסיפים לצלוב אותו. פירושו של דבר שמשהו חסר לנו... עלינו להשיב את ה'משהו' הזה על כנו, אחרת לא יהיה סוף למִשְׁגים הללו."
"אבל איזה קריטריון מצוי בידך כדי להבחין בין החזקים לחלשים?"
"היֶדע והראיות הגלויות לעין. השחפתנים וחולי החזירית ניכרים במחלותיהם, וחסרי המוסר והמטורפים – במעשיהם."
"אבל הרי ייתכנו טעויות!"
"כן, אך אין מה לחשוש מהרטבת הרגליים, כשמאיים מבול."
"זוהי פילוסופיה," הצטחק הדיאקון.
"כלל לא. הפילוסופיה שלימדו אותך בסמינר כל כך השחיתה אותך, שבכל דבר אתה מבקש לראות אך ורק ערפל. המדעים המופשטים שראשך הצעיר דחוס בהם מכונים מופשטים, מפני שהם מפשיטים את שכלך מכל מה שהוא גלוי לעין. היישר את מבטך בעיני השד, ואם הוא שד אז תאמר בפשטות שזה שד, ואל תרוץ לחפש הסברים אצל קאנט או הֶגֶל."
הזואולוג שתק קמעה והמשיך:
"שתיים כפול שתיים זה ארבע, ואבן היא אבן. הנה מחר ייערך בינינו דו-קרב. אתה ואני נגיד שזה אווילי ומגוחך, שהדו-קרב כבר עבר זמנו ושהדו-קרב של בני האצולה אינו נבדל במאום במהותו מקטטת שיכורים בפונדק; ובכל זאת לא נעצור, ניסע ונילחם. ישנו, אם כן, כוח העולה על נימוקי התבונה שלנו. אנחנו זועקים שהמלחמה היא גֶזֶל, ברבריות, אימה, רצח אחים, איננו יכולים לראות דם בלי להתעלף; אבל די שהצרפתים או הגרמנים יפגעו בכבודנו, ומיד נחוש כיצד רוחנו מתרוממת, נצעק 'הידד' מעומק לבנו ונסתער אל עבר האויב; אתה תישא תפילה לאל שיברך את נשקנו, ועוז רוחנו יעורר התפעמות כללית, וגם כנה, יש לומר. ושוב, פירושו של דבר שיש כוח שאף אם אינו נעלה, אזי הוא חזק יותר מאתנו ומהפילוסופיה שלנו. לא נוכל לבלום אותו כשם שלא נוכל לבלום את הענן הזה, הבא וקרב מצד הים. אז אל תהיה צבוע, אל תראה לכוח הזה אצבע משולשת בכיסך ואל תאמר: 'אח, זה אווילי! אח, זה מיושן! אח, זה סותר את כתבי הקודש!', אלא היישר מבט אל תוך עיניו והַכֵּר בחוקיותו התבונית, ואם רצונו, למשל, להשמיד את השבט התשוש, מוכה החזירית והמושחת, אל תפריע לו בסמי המַרפֵּא שלך ובציטוטים מהאוונגליון שלא הובנו כהלכה. לֶסקוֹב יש לו דמות, דָנִילָה בעל המצפון, שמצא מצורע בעיבורי העיר ומזין אותו, מחמם אותו בשם האהבה וישוע הנוצרי.[33] אילו דנילה זה באמת אהב בני אדם, היה גורר את המצורע הרחק מהעיר, משליך אותו לתוך תעלה ופונה לשרת את הבריאים. תקוותי היא שהצלוב ציווה עלינו אהבה תבונית ומועילה, שטעמיה עִמה."
"ראו אותו!" צחק הדיאקון. "הרי אינך מאמין בישוע, אז לשם מה אתה מרבה כל כך להזכיר אותו?"
"אני דווקא מאמין. אבל, כמובן, בדרכי שלי, ולא בדרכך. אח, דיאקון, דיאקון!" הצטחק הזואולוג; הוא אחז את הדיאקון במותניו ואמר בעליצות: "ובכן? ניסע מחר לדו-קרב?"
"מעמדי לא מתיר לי, אחרת הייתי נוסע."
"ומה פירוש 'מעמדך'?"
"קודשתי לעבודת האל. חסדו שורה עליי."
"אח, דיאקון, דיאקון," חזר ואמר פון קורן, צוחק. "אני אוהב לדבר אתך."
"אתה אומר שיש לך אמונה," אמר הדיאקון. "איזו מין אמונה זאת? לי, למשל, יש דוד שהוא כומר, אז אמונתו חזקה כל כך שכשהוא הולך אל השדה בעת בצורת, להתפלל לגשם, הוא לוקח אתו מטרייה ומעיל עור, כדי שלא יירטב בדרכו חזרה. זאת אמונה! כשהוא מדבר על הצלוב, כל-כולו קורן וכל האיכרים, המוז'יקים ונשותיהם, גועים בבכי. גם את הענן הזה היה עוצר וכל כוח מאלה שדיברת עליהם היה מַסּיג לאחור. כן... האמונה בכוחה להעתיק הרים."
הדיאקון צחק וטפח לזואולוג על שכמו.
"זהו זה..." המשיך. "הנה אתה כל הזמן מרביץ תורה, יורד לחקרן של מצולות הים, בורר בין החלשים לחזקים, כותב ספרים ומזמין אנשים לדו-קרב – והכול נותר על עומדו; אבל ראה, איזה ישיש רפה כוח שירדה עליו רוח הקודש ימלמל מילה אחת בלבד, או מוחמד החדש יינשא לכאן על סוסו מארץ ערב, עם חרב למותניו, והנה כל עולמך יתהפך על ראשו ואירופה לא תישאר בה אבן על אבן."
"נו טוב, דיאקון, אלה דברים שאין בהם ממש!"
"אמונה בלא מעשה אמונה מתה היא, ומעשה בלא אמונה אף גרוע מזה, בזבוז זמן ותו לא."
הרופא נראה בטיילת. הוא הבחין בדיאקון ובזואולוג וניגש אליהם.
"נדמה לי שהכול מוכן," אמר, מתנשף. "גוֹבוֹרוֹבְסְקי ובּוֹיקוֹ ישמשו כשושבינים. הם יבואו מחר בבוקר, בחמש. איך שהתענן!" אמר והביט בשמים. "לא רואים כלום. תכף יירד גשם."
"תיסע אתנו, אני מקווה?" שאל פון קורן.
"לא, חלילה, גם כך אני מתייסר. אוּסטימוֹביץ' ייסע במקומי. כבר דיברתי אתו."
הרחק מעל לים נצנץ ברק ונשמעו קולות עמומים של רעם מתגלגל.
"כמה מחניק לפני הסערה!" אמר פון קורן. "אני מוכן להתערב, שכבר ביקרת אצל לייבסקי ובכית אצלו על החזה."
"לשם מה לי ללכת אליו?" השיב הרופא, נבוך. "מה פתאום!"
לפני שקיעת השמש התהלך פעמים אחדות בשדרה וברחוב מתוך תקווה לפגוש את לייבסקי. סמוילנקו בוש בהתפרצותו ובגילוי הפתאומי של טוּב לב שבא בעקבותיה. הוא ביקש להתנצל בפני לייבסקי בנעימה היתולית, לנזוף בו קלות, להרגיעוֹ ולומר לו שהדו-קרב זהו שריד של ברבריות ימי-ביניימית, אך שההשגחה בכבודה ובעצמה היא שהורתה להם עליו כעל דרך להתפייס: מחר, לאחר שיחליפו ביניהם יריות, יידעו שניהם, אנשים נפלאים, בעלי חוכמה לא מצויה, להעריך זה את אצילות רוחו של זה, וייעשו ידידים. אך לייבסקי לא נקרה בדרכו ולוּ פעם אחת.
"לשם מה אלך אליו?" חזר סמוילנקו על דבריו. "לא אני פגעתי בכבודו, אלא הוא בכבודי. אמור לי בטובך, על שום מה הוא התנפל עלי? מה רע עשיתי לו? אני נכנס לי לחדר האורחים ופתאום, יש מאין: מרגל! ראו-נא! תגיד לי: ממה זה התחיל ביניכם? מה אמרת לו?"
"אמרתי לו שמצבו חסר מוצא. וצדקתי. רק ישרי הדרך והנוכלים יכולים למצוא מוצא מכל מצב, וזה שמבקש להיות ישר דרך ונוכל בעת ובעונה אחת, אין לו מוצא. ואולם, רבותי, השעה כבר אחת-עשרה, ומחר צריך לקום מוקדם."
לפתע נשבה רוח עזה; היא הקימה מרבצו את האבק על הטיילת, סחררה אותו במערבולות אוויר והשמיעה שאגה שהחרישה את שאונו של הים.
"סער!" אמר הדיאקון. "צריך ללכת, האבק נכנס לעיניים."
כשפנו ללכת, סמוילנקו נאנח ואמר, מחזיק את כובע המצחייה שלו:
"כנראה לא אישן הלילה."
"הסר דאגה מלבך," צחק הזואולוג. "אתה יכול להיות סמוך ובטוח שהדו-קרב יסתיים בלא-כלום. לייבסקי יירה בגדלות נפש באוויר, הוא לא יכול אחרת, ואני לא אירה כלל, יש להניח. לעמוד למשפט בגלל לייבסקי, לבזבז את הזמן לרִיק – ההימור אינו כדאי. אגב, איזה עונש מטילים על השתתפות בדו-קרב?"
"מעצר, ואם היריב מת, כליאה במבצר לפרק זמן של עד שלוש שנים."
"במבצר פֶּטרוֹפַּבְלוֹבְסְק?"
"לא, במבצר הצבאי, נדמה לי."
"אמנם ראוי היה ללמד את הבן-חיל הזה לקח!"
מאחוריהם, מעל לים, נצנץ ברק והאיר להרף עין את גגות הבתים ואת ההרים. סמוך לתחילת השדרה נפרדו הרֵעים. כשהרופא נעלם במחשכים וצעדיו כבר נָדַמו, צעק לו פון קורן:
"מזג האוויר עוד עלול להפריע לנו מחר!"
"עלול גם עלול. מי ייתן!"
"לילה טוב!"
"מה – לילה? מה אתה אומר?"
שאונם של הרוח והים וקולות הרעם הקשו על השמיעה.
"שום דבר!" צעק הזואולוג ומיהר לביתו.
 
17
... רוֹתְחִים הַחֲלוֹמוֹת בְּלֵב אָדָם סוֹבֵל
הַהִרְהוּרִים עָטִים בְּשֶׁפַע
הַזִּכָּרוֹן דוּמָם לְמוּל עֵינַי גוֹלֵל
מְגִלָּתוֹ – אָרְכָּהּ כְּצֶפַע.
כִּי בִּסְלִידָה קוֹרוֹת חַיַּי אֲנִי קוֹרֵא
אֲקַלְלָה וַאֲפַרְפֵּרָה,
בִּמְרִי אֲנִי קוֹבֵל, בִּמְרִי אֲנִי בּוֹכֶה,
אַךְ אֶת הָרַע לֹא אֲטַהֵרָה.[34]
אם יהרגוהו מחר בבוקר או ישימו אותו ללעג, כלומר, ישאירו לו את החיים האלה, הוא אבוד בין כה וכה. אם האישה הזאת שנתבזתה תשלח יד בנפשה מייאוש ומבושה ואם תמשיך בקיומה העלוב, היא אבודה בין כה וכה...
כך חשב לייבסקי כשישב ליד השולחן מאוחר בערב, עודנו מוסיף לשפשף את ידיו. החלון נפתח לפתע בקול חבטה, רוח עזה פרצה אל תוך החדר וניירות התעופפו מהשולחן. לייבסקי הגיף את החלון והתכופף כדי לאסוף את הניירות מהרצפה. הוא זיהה בגופו תחושה מסוג חדש, כמין גולמנות שלא ידע כמותה קודם לכן, ולא הכיר את תנועותיו; הליכתו היתה מהוססת, מרפקיו הזדקרו לצדדים והוא הרתיע בכתפיו, וכשחזר לשבת ליד השולחן, החל שוב משפשף את ידיו. גופו איבד את גמישותו.
אור ליום מוֹת עליך לכתוב לאנשים הקרובים לך. לייבסקי זכר זאת. הוא נטל את הקולמוס וכתב בכתב יד רועד:
"אמי החביבה!"
הוא ביקש לכתוב לאמו, שבשם האל הרחום שהיא מאמינה בו תיתן מחסה לאישה האומללה שהוא חילל את כבודה ותעניק לה מעט חום ורוך, לאותה אישה בודדה, אביונה וחלשה; שתשכח ותסלח הכול, הכול, הכול ותכפר בקורבנה ולוּ במשהו על חטאו הנורא של בנה; אך אז נזכר כיצד אמו, זקנה מלאה וכבדת גוף, במצנפת תחרה, נוהגת לצאת עם בוקר מהבית אל הגן, ובעקבותיה הולכת בת-לווייתה, אוכלת לחם חסדהּ, ובידיה כלבת שעשועים, כיצד האם צועקת בקול אדנותי על הגנן ועל המשרתים, נזכר בפניה הגאוותניות, היהירות – וכשנזכר בכל אלה, מחק את המילים שכתב.
הברק הבהיק עזות בכל שלושת החלונות, ומיד אחר כך הלם הרעם, מתגלגל ומחריש אוזניים, תחילה עמומות ואחר כך בקול שאון מתנפץ, כה רם שהזגוגיות בחלונות צלצלו. לייבסקי קם, ניגש אל החלון והצמיד את מצחו אל הזגוגית. בחוץ היתה סופת ברקים ורעמים עזה, יפה. באופק הוטחו הברקים בלא הרף, ברצועות לבנות מתפתלות, מחשרת העננים אל תוך הים, והאירו את הגלים השחורים הגבוהים למרחק רב. ברקים נצנצו מימין ומשמאל, וכפי הנראה גם מעל לבית.
"סערה!" לחש לייבסקי; הוא חש רצון להתפלל למישהו או למשהו, ולוּ גם לברק או לעננים. "סערה חביבה!"
הוא נזכר בילדותו, כיצד בשעת סערת קיץ רץ בראש גלוי אל תוך הגן, ושתי ילדות ששיערן מבהיק בלובנו ועיניהן תכולות רדפו אחריו, והגשם הרטיבם; הם צחקו בקול, נפעמים, אך כשהרעם היכה בחוזקה הילדות התרפקו על הילד, מלאות אמון, והוא נהג להצטלב אז ולקרוא בבהילות: "קדוש, קדוש, קדוש..." הו, לאן רחקתם, באיזה ים שקעתם, ניצני חיים נפלאים, טהורים? אינו מפחד עוד מסופת ברקים ורעמים ואת הטבע אינו אוהב, אלוהים אין לו, וכל הילדות מלאות האמון שהכיר אי-פעם, הוא ובני גילו כבר המיטו עליהן קלון, במשך כל חייו לא נטע ולוּ עץ אחד בגן ילדותו, לא הצמיח ולוּ ציץ אחד של דשא, וכיצור חי בין שאר היצורים החיים לא הציל אף לא זבוב אחד, אלא רק הרס, כילה ושיקר, שיקר...
"האם ישנו בעברי דבר-מה שאינו מושחת?" שאל את עצמו, מתאמץ להיאחז בזיכרון בהיר כלשהו, כשם שאדם הצונח לתהום מנסה להיאחז בשיחים.
הלימודים בגימנסיה? באוניברסיטה? אבל זו רמאות. הוא היה תלמיד גרוע ושכח את אשר לימדו אותו. שירות לחברה? גם זו רמאות, מפני שביטל את זמנו בעבודתו בשירות המדינה, קיבל את שכרו לחינם ועבודתו אינה אלא שדידה מאוסה של אוצר המדינה, שעליה לא עומדים למשפט.
לא היה לו צורך באמת, הוא לא חיפש אחריה, מצפונו, שהמידות הנפסדות והשקר סובבו אותו בכחש, נם את שנתו או החריש; כנוכרי או כיצור שנקלע לכאן מכוכב אחר, לא נטל חלק בחייהם המשותפים של בני האדם, היה אדיש לסבלותיהם, לאידיאות, לדתות, לידע, לחיפושים, למאבק, לא אמר לבני אדם אף לא מילה טובה אחת, לא כתב אף לא שורה אחת מועילה, שאין בה תִפלוּת, לא עשה דבר מועיל ולוּ בפרוטה, ורק אכל את לחמם של הבריות, שתה את יינם, לקח את נשותיהם, כלכל עצמו ברעיונותיהם וכדי להצדיק את חייו הבזויים, חיי טפיל, בפניהם ובפני עצמו, התאמץ תמיד לעטות חזות של מי שנעלה וטוב מהם. שקר, שקר ועוד פעם שקר...
בבהירות רבה נזכר במה שראה הערב בביתו של מיורידוב, ולבו נתקף אימה שאין לשאתה מן הקבס והתוגה. קירילין ואצ'מיאנוב נתעבים, אך הלוא הם המשיכו את מה שהוא התחיל בו; הם שותפיו לדבר עבירה ותלמידיו. הוא הפריד אישה צעירה וחלשה, שנתנה בו אמון רב יותר מאשר באחיה, מבעלה, מחוג מכריה וממולדתה, והביא אותה הנה – אל החום היוקד, אל הקדחת והשעמום; יום ביומו היה עליה לשקף, כבמראה, את בטלנותו, את מידותיו הנפסדות ואת שקריו – אלה, רק אלה היו התוכן היחיד של חייה, חיים רופסים, נרפים ועלובים; אחר כך בחל בה והחל לרחוש לה שנאה, אך לא היה בו העוז לעזוב אותה, והוא התאמץ ללפף ולהדק סביבה את חוטי השקר, כמו קורי עכביש... את יתר המלאכה עשו האנשים הללו.
לייבסקי ישב לרגע אל השולחן ומיד ניגש שוב אל החלון; כיבה את הנר והדליקוֹ לסירוגין. הוא המטיר בקול קללות על ראשו שלו, בכה, התאונן, ביקש מחילה; פעמים אחדות רץ אחוז ייאוש אל השולחן וכתב: "אמי החביבה!"
לא היו לו קרובי משפחה ושְׁאֵרים מלבד אמו; אך כיצד יכולה היתה אמו לעזור לו? וגם היכן היא? הוא התאווה לרוץ אל נדייז'דה פיודורובנה, כדי לצנוח לפניה, לנשק את ידיה ואת רגליה ולהתחנן לסליחתה, אבל היא היתה קורבנו, והוא פחד ממנה כאילו נפטרה מן העולם.
"אבדו החיים!" מלמל ושפשף את ידיו. "למה אני עדיין חי, אלי הטוב!"
הוא הפיל מן הרקיע את כוכבו שהאיר באור עמום, הכוכב שקע ועקבותיו נמזגו בחשכת הלילה; לא ישוב עוד אל הרקיע, מפני שהחיים ניתנים רק פעם אחת ואין הזדמנות חוזרת. אילו היה לאל ידו להשיב ימים ושנים עברו, היה מחליף את השקר שבהם באמת, את הבטלה בעמל, את השעמום בשמחה, היה משיב את הטוהר לאלה שנטל אותו מהם, היה מוצא את אלוהים ואת הצדק, אבל זה לא ייתכן, כפי שלא ייתכן להשיב אל הרקיע כוכב ששקע. והמחשבה על כך שהדבר לא ניתן הפילה עליו ייאוש.
לאחר שהסופה חלפה, הוא ישב ליד החלון הפתוח וחשב בשלווה, מה יעלה בחלקו. פון קורן יהרוג אותו, יש להניח. ראיית העולם הבהירה, הקרה של האדם הזה מביאה בחשבון את השמדתם של רפי הכוח וחסרי התועלת; ואם היא תבגוד בו ברגע האמת, הרי השנאה ותחושת המיאוס שמעורר בו לייבסקי יסייעו בידו. והיה ויחטיא, או, כדי לשים את יריבו השנוא ללעג, רק יפצע אותו או יירה באוויר, מה לעשות אז? לאן לפנות?
"לנסוע לפטרבורג?" שאל לייבסקי את עצמו. "אבל פירושו של דבר להתחיל מחדש את חיי הקודמים, שהם ארורים בעיניי. וגם, מי שמקווה להיוושע על ידי שינוי מקום, כמו ציפור נודדת, לא ימצא דבר, שהרי הארץ היא לו אותה ארץ בכל אשר יפנה. לבקש ישועה בבני אדם? אבל במי יבקש אותה וכיצד? טוּבו ורוחב לבו של סמוילנקו אין בהם כדי להושיע, בדיוק כפי שאין ישועה בצחקנותו של הדיאקון או בשנאתו של פון קורן. יש לחפש את הישועה אך ורק בתוכך, ואם לא תמצא אותה, לשם מה לבזבז זמן, צריך לשלוח יד בנפשך, ואז תם ונשלם..."
נשמע קול של כרכרה קרבה. כבר האיר אור יום. הכרכרה הוסיפה לנסוע, הסתובבה ועצרה ליד הבית, חורקת בגלגליה על פני החול הרטוב. בתוכה ישבו שניים.
"המתינו, אני תכף בא!" אמר להם לייבסקי מהחלון. "אני לא ישן. האם הגיעה השעה?"
"כן. עכשיו ארבע. עד שנגיע..."
לייבסקי לבש את מעילו וחבש את כובע המצחייה שלו, שם בכיסו סיגריות ועצר מהורהר; היה נדמה לו שעליו לעשות עוד משהו. בחוץ נשמעה שיחתם השקטה של השושבינים ונחרורי הסוסים, והצלילים האלה בדמדומי הבוקר הלח, כשכולם ישנים ורק רצועה צרה של שמים מוארת באור חיוור, מילאו את נשמתו של לייבסקי עגמומיות שדמתה לנבואת לב רעה. הוא עמד קמעה, מהורהר, והלך לחדר השינה.
נדייז'דה פיודורובנה שכבה במיטתה, גופה מתוח, עטופה בשמיכת משבצות עד מעל לראש; היא לא משה ודמותה, בייחוד ראשה, הזכירו מומיה מצרית. לייבסקי הביט בה בשתיקה, ביקש ממנה סליחה בלבו וחשב שאם השמים אינם ריקים ובאמת יש בהם אלוהים, אזי הוא ישמור עליה; ואם אין אלוהים, שתֹאבד, כי אין עוד טעם בחייה.
לפתע היא קפצה והתיישבה במיטה. הרימה את פניה החיוורות, הביטה בלייבסקי, נחרדת, ושאלה:
"זה אתה? הסערה חלפה?"
"חלפה."
היא נזכרה, הניחה את שתי ידיה על ראשה ונרעדה בכל גופה.
"כמה קשה לי!" אמרה. "אילו ידעת כמה קשה לי! ציפיתי," המשיכה, מצמצמת את עיניה, "שתהרוג אותי או תסלק אותי מהבית אל תוך הגשם והסערה, ואתה מתמהמה... מתמהמה..."
הוא חיבק אותה בחוזקה, כאחוז בולמוס, כיסה בנשיקות את ברכיה ואת ידיה, אחר כך, כשמלמלה לו דברים סתומים ונרעדה מהזכרונות, ליטף בידו את שערותיה, וכשהביט בריכוז בפניה הבין שהאישה האומללה הזאת, אישה שסרחה, היא לו האדם היחיד הקרוב והיקר, שאין לו תחליף.
כשיצא מן הבית ועלה אל הכרכרה, היה בו הרצון לחזור הביתה חי.
 
18
הדיאקון קם, התלבש, נטל את מקלו העבה המסוקס ויצא חרש מביתו. היה חשוך, וברגעים הראשונים, כשיצא אל הרחוב, הוא לא ראה אפילו את מקלו הלבן; בשמים לא נראה ולוּ כוכב אחד, ודומה היה ששוב יירד גשם. באוויר עמד ריח של חול רטוב וים.
"רק שלא יתקפו הצ'צ'נים," חשב הדיאקון, מאזין לנקישת מקלו על אבני המרצפת ורושם בלבו עד כמה נשמע הקול הזה צלול וגלמודי בדומיית הלילה.
כשיצא אל מחוץ לעיר, החל להבחין בדרך ובמקל; בשמים השחורים נראו במקומות אחדים כתמים עכרוריים, ובמהרה הציץ משם כוכב אחד והחל ממצמץ בהססנות מבוישת בעינו האחת. הדיאקון הלך על חוף סלעי גבוה ולא ראה את הים, שנעטף תנומה מתחתיו וגליו הלא-נראים נחבטו בעצלות כבדה אל החוף וכמו נאנחו: אוף! וכמה לאט! גל אחד נחבט, הדיאקון הספיק למנות שמונה צעדים, ואז נחבט גל שני, וכעבור שישה צעדים, השלישי. עדיין אי-אפשר היה לראות דבר, במחשכים נשמע שאונו העצל, המנומנם של הים, והאוזן יכלה לקלוט אותה עת רחוקה לבלי די, שאין לתארה, כשאלוהים ריחף מעל לתוהו.
הדיאקון נתקף אימה. עלה במחשבתו שאלוהים עוד עלול להעניש אותו על שהתיידד עם אנשים שאינם מאמינים, והוא אפילו הולך לצפות בדו-קרב ביניהם. יהיה זה דו-קרב בפרוטה, ללא דם, דו-קרב מגוחך, אך כך או אחרת זהו מחזה אלילי, ונוכחותו של איש כמורה בו כלל אינה מהוגנת. הוא נעצר וחשב: שמא ישוב על עקבותיו? אך סקרנות עזה, טורדנית גברה על הספקות, והוא הוסיף ללכת הלאה.
"הגם שאינם מאמינים, הם אנשים טובים וייוושעו," הרגיע את עצמו. "ייוושעו ללא ספק!" אמר בקול, מצית סיגריה.
באיזה קנה מידה יש לאמוד את מעלותיהם של בני האדם, כדי לשפוט על אודותיהם בהגינות? הדיאקון נזכר באויבו, המפקח על הסמינר לכמורה, שהאמין באלוהים, לא נלחם בשום דו-קרב וחי חיים של תומה וטוהר, אך האכיל אי-אז את הדיאקון בלחם שנתערבבו בו גרגירים של חול ופעם כמעט תלש את אוזנו. אם החיים האנושיים כוננו על יסודות כל כך נעדרי תבונה, שהכול רחשו כבוד למפקח האכזרי והלא-מהוגן הזה, שגנב קמח מן המוסד שעבד בו, והתפללו בסמינר לבריאותו הטובה ולישועת נשמתו, האם יהא זה צודק לסור מאנשים דוגמת פון קורן ולייבסקי, רק מפני שאינם מאמינים? הדיאקון ניסה לחשוב על הפתרון לשאלה הזאת, אך נזכר כמה מצחיקה היתה היום דמותו של סמוילנקו, והזיכרון קטע את מהלך מחשבותיו. כמה יצחקו מחר! דמיונו צייר לו כיצד יארוב מתחת לשיח ויציץ, וכשמחר בשעת ארוחת הצהריים יתחיל פון קורן להתפאר, הוא, הדיאקון, יצחק ויספר לו על הדו-קרב לפרטי פרטים.
"מאיפה אתה יודע הכול?" ישאל הזואולוג.
"זהו בדיוק. ישבתי בבית, אבל אני יודע."
טוב יעשה אם יעלה על הכתב תיאור משעשע של הדו-קרב. חמו יקרא ויצחק, הרי חמו יוותר על מנת הדייסה היומית, ובלבד שתספר או תכתוב לו איזו מעשייה מבדחת.
לפניו נפתח עמק הנחל הצהוב. מי הגשם הוסיפו לנחל רוחב ורתחת כעס, הוא לא רטן עוד כמו קודם אלא שאג. שחר החל להפציע. הבוקר האפרורי שאורו עמום, העבים שנעו מערבה במרדף אחר חשרת ענני הסופה, ההרים החגורים ברצועה של ערפל והעצים הרטובים – הכול נראה לו לדיאקון כעור וזעוף. הוא רחץ את פניו ואת ידיו בפלג מים, אמר את תפילות הבוקר, ואז חשקה נפשו בתה ובסופגניות חמות בשמנת, מאותן שנוהגים להגיש כל בוקר אל השולחן בבית חמו. עלתה בזכרונו הדיאקונית ו"לבלי שוב"[35] שהיא מנגנת בפסנתר. מה טיבה של האישה הזאת? הכירו ביניהם, שידכו והשיאו אותם במרוצת שבוע אחד; הוא חי אתה בצוותא פחות מחודש ימים, ואז נשלח לכאן, ולכן לא הצליח עד היום לתהות על קנקנה. ובכל זאת, בלעדיה משעמם במקצת.
"צריך לכתוב לה כמה שורות..." חשב.
הדגל על הפונדק נרטב מגשם ונתלה רפוי, וגם הפונדק עצמו, עם גגו הרטוב, נראה כהה ונמוך יותר מבעבר. ליד הדלת עמדה עגלת איכרים; קרבּליי, שני אַבּחַזים וטטארית צעירה במכנסיים רחבים, כפי הנראה אשתו או בתו של קרבּליי, הוציאו שקים מלאים בדבר-מה מן הפונדק והניחו אותם בעגלה, על מצע של תבן תירס. זוג חמורים עמדו ליד העגלה בראשים מורכנים. לאחר שהאבחזים והטטארית סידרו את השקים, הם החלו לכסותם בתבן, וקרבּליי נחפז לרתום את החמורים.
"סחורה מוברחת, כנראה," חשב הדיאקון.
הנה העץ השכוב שמחטיו כמושות, הנה כתם שחור שהותירה המדורה. עלה בזכרונו הפיקניק על כל פרטיו, האש, זִמרת האבחזים, החלומות המתוקים על משרת הארכיהייריאוס ועל תהלוכת הצלב... הנחל השחור השחיר ורָחַב ממי הגשם. הדיאקון עבר בזהירות על פני הגשרון הרעוע, שהגלים המטונפים כבר השיגו אותו בכרבולותיהם, וטיפס בסולם אל צריף הייבוש.
"ראש מצוין!" חשב, משתרע על התבן ונזכר בפון קורן. "ראש טוב, שאלוהים יברך אותו בבריאות. אבל יש בו מידה של אכזריות..."
על שום מה הוא שונא את לייבסקי, והלה שונא אותו? על שום מה יילחמו בדו-קרב? אילו ידעו מילדותם עוני ודלות מהסוג שידע הדיאקון, אילו התחנכו בסביבתם של בריות נבערות, אנשים קשי לב, תאבי רווח קל, החסים על פת לחם, גסים ומחוספסים במגעיהם עם בני האדם, שיורקים אל הרצפה ומגהקים בשעת ארוחת צהריים ובעת תפילה, אלמלא היו מוקפים מילדותם בסביבת חיים טובה ומפנקת ובחוג של אנשים מובחרים, כמה היו אז נאחזים איש ברעהו, כמה היו ששים לסלוח זה את חסרונותיו של זה ויודעים להעריך את מעלותיו של האחר. הרי אפילו אנשים השומרים על מראית-עין של מהוגנות הם כה מעטים בעולמנו! אמנם לייבסקי פרוע, פורק עול ומוזר, אך הרי לא יגנוב, לא יירק בקול אל הרצפה, לא יגער באשתו: "בעצמך זוללת, ולעבוד אינך רוצה", לא יצליף בילדו במושכות של סוס ולא יאכיל את משרתיו בבשר ממולח שמעלה צחנה – האם לא די בכך, כדי להתייחס אליו בסלחנות? מה גם שהוא הראשון שסובל מחסרונותיו, כמו חולה מפצעיו. אולי מוטב שבמקום לחפש איש ברעהו סימנים להתנוונות, לפחיתות הדור, לתורשה פגומה ושאר דברים סתומים למדי, שמקורם בשעמום ובהבנה לקויה, היו מנמיכים רדת ומכוונים את שנאתם ואת חמתם למקומות שרחובות שלמים נאנקים ונוהמים שם מבערות גסה, מתאוותנות, מגערות שווא, מזוהמה, מקללות, מצווחותיהן של נשים...
נשמעה נקישת גלגלי כרכרה שקטעה את מחשבותיו של הדיאקון. הוא הציץ מבעד לדלת וראה מרכבה ובה שלושה: לייבסקי, שׁשׁקובסקי ומנהל בית הדואר והמברקה.
"סטופ!" אמר שׁשׁקובסקי.
השלושה ירדו מן הכרכרה והחליפו ביניהם מבטים.
"הם עדיין לא הגיעו," אמר שׁשׁקובסקי, מנער את הלכלוך שדבק בו. "טוב, אם כן, כל עוד הם מתמהמהים, בואו נלך לחפש מקום נוח. כאן אי-אפשר לזוז."
הם הוסיפו ללכת במעלה הנחל ועד מהרה נעלמו מן העין. העגלון הטטארי עלה אל המרכבה, הרכין את ראשו אל כתפו ונרדם. הדיאקון המתין כעשר דקות, ואז יצא מצריף הייבוש, הסיר את כובעו השחור כדי שלא יבחינו בו, והחל לפלס את דרכו על הגדה בין השיחים לרצועות התירס, כורע ומביט לצדדים; טיפות גדולות נשרו עליו מהעצים והשיחים, העשב והתירס היו רטובים.
"בושה וחרפה!" מלמל, אוסף את שולי בגדו הרטובים והמטונפים. "אילו ידעתי, לא הייתי בא."
כעבור רגע שמע קולות וראה דמויות של אנשים. לייבסקי, שחוח, ידיו תחובות בכיסיו, התהלך מהר הלוך וחזור על פני כר דשא לא-גדול; השושבינים שלו עמדו על הגדה וגלגלו סיגריות.
"מוזר..." חשב הדיאקון, שלא זיהה את הליכתו של לייבסקי. "כמו זקֵן."
"כמה זה לא מנומס מצדם!" אמר פקיד הדואר והביט בשעונו. "אפשר שלפי שיטת המלומדים ראוי לאחר, אך לדעתי זו חזירות."
שׁשׁקובסקי, אדם שמן בעל זקן שחור, היטה אוזן ואמר:
"הם באים!"
 
19
"פעם ראשונה בחיי שאני רואה דבר כזה! כמה מלבב!" אמר פון קורן, מתהלך על כר הדשא ומושיט את שתי ידיו אל עבר המזרח. "תראו: קרניים ירוקות!"
במזרח התמתחו מעבר להרים שתי קרניים ירוקות, וזה באמת היה יפה. השמש החלה לזרוח.
"שלום!" המשיך הזואולוג, מהנהן בראשו לשושביניו של לייבסקי. "לא איחרתי?"
אחריו הלכו השושבינים שלו, שני קצינים צעירים מאוד שקומתם זהה, בּוֹיקוֹ וגוֹבוֹרוֹבסקי, בסגינים לבנים, ודוקטור אוּסטימוֹביץ' הכחוש והלא-חברותי, שהחזיק ביד אחת צרור כלשהו וידו האחרת היתה מקופלת מאחוריו; כרגיל היה מקל הליכה מתוח לאורך גבו. הוא הניח את הצרור על הארץ בלי לברך איש מהנוכחים לשלום, שילח גם את ידו השנייה אל אחורי גבו והחל לצעוד על כר הדשא.
לייבסקי חש יגֵעוּת ואי-נוחות, כשם שחש אדם שאולי ימות בקרוב ולכן ממקד אליו את תשומת הלב הכללית. היה לו חשק שיהרגו אותו מהר ככל האפשר, או שייקחו אותו הביתה. עתה ראה לראשונה בחייו את זריחת השמש; הבוקר המוקדם הזה, הקרניים הירוקות, הלחוּת והגברים במגפיים הרטובים נראו לו מיותרים בחייו, לא נחוצים, ונוכחותם הכבידה עליו; כל זה לא היה לו שום קשר ללילה שעבר עליו, למחשבותיו ולתחושת האשמה, ולכן היה ברצון עוזב את המקום, בלי להמתין לדו-קרב.
פון קורן היה מרוגש במידה ניכרת, אך ניסה להסתיר זאת ולהעמיד פנים שהקרניים הירוקות מעניינות אותו יותר מכול. השושבינים היו נבוכים והחליפו ביניהם מבטים, כמבקשים לשאול לשם מה הם כאן ומה עליהם לעשות.
"אני מניח, רבותי, שאין לנו צורך להתרחק עוד," אמר שׁשׁקובסקי. "גם כאן זה בסדר."
"כן, בוודאי," הסכים פון קורן.
השתררה שתיקה. תוך כדי צעידה פנה אוסטימוביץ' פתאום בחדות לעברו של לייבסקי ואמר בחצי קול, נושם בפניו:
"אני מניח שעוד לא הספיקו ליידע אותך לגבי התנאים שלי. כל צד ישלם לי חמישה עשר רובל, ובמקרה מותו של אחד היריבים, זה שיישאר בחיים ישלם את כל השלושים."
לייבסקי כבר הכיר את האיש הזה, אך רק עתה ראה לראשונה את עיניו העכרוריות, את שפמו הקשה ואת צווארו הכחוש, כשל חולה שחפת: זה לא רופא, אלא מלווה בריבית! נשימתו הדיפה ריח לא נעים, כשל בשר בקר.
"יש בעולם אנשים מכל המינים והסוגים," חשב לייבסקי והשיב:
"טוב."
הדוקטור הנהן בראשו והמשיך לצעוד, וניכר בו שאין לו כל צורך בכסף ושהוא מבקש אותו מתוך שנאה גרידא. כולם הרגישו שכבר הגיעה העת להתחיל או לסיים את מה שהוחל בו, אך במקום להתחיל או לסיים הם התהלכו, עמדו ועישנו. הקצינים הצעירים, שנכחו בדו-קרב בפעם הראשונה בחייהם וכעת התקשו להאמין באמיתותו של הדו-קרב האזרחי הזה, והמיותר, לדעתם, בחנו בעיון את סגיניהם וליטפו את שרווליהם. שׁשׁקובסקי ניגש אליהם ואמר בשקט:
"רבותי, עלינו לעשות כל מאמץ כדי שהדו-קרב הזה לא יתקיים. צריך לפייס ביניהם."
והמשיך, מסמיק:
"אתמול היה אצלי קירילין והתלונן שלייבסקי תפס אותו אמש יחד עם נדייז'דה פיודורובנה, וכולי וכולי."
"כן, גם אנחנו יודעים על זה," אמר בויקו.
"טוב, אז כפי שאתם רואים... לייבסקי רועדות לו הידיים וכולי... אפילו להרים אקדח לא יוכל עכשיו. להילחם בו זה לא אנושי כמו להילחם בשיכור או בחולה טיפוס. אם לא נצליח להשכין שלום, אז, רבותי, צריך לכל הפחות לדחות את הדו-קרב... טירוף כזה, מוטב שלא הייתי מביט בו."
"דבֵּר עם פון קורן."
"אני לא מכיר את כללי הדו-קרב, השד ייקח אותם, וגם איני רוצה להכיר; הוא עוד עלול לחשוב שלייבסקי נבהל ושלח אותי אליו. אבל בעצם, שיחשוב מה שירצה, אדבר אתו."
בהיסוס, צולע מעט כאילו נרדמה לו הרגל, פנה שׁשׁקובסקי לעברו של פון קורן. שעה שהלך, מהמהם ונאנק, כל דמותו אמרה עצלות.
"ברצוני לומר לך דבר-מה, אדוני הנכבד," פתח ואמר, בוחן בריכוז את הפרחים על חולצתו של הזואולוג. "זה חשאי... איני מכיר את כללי הדו-קרב, השד ייקח אותם, וגם איני רוצה להכיר ולכן אינני שוקל וחושב כשושבין וכולי, אלא כאדם, וזהו זה."
"כן. ובכן?"
"כשהשושבינים מציעים ליריבים להתפייס, לרוב לא מקשיבים להם, רואים בכך עניין פורמלי. כבוד עצמי וכל זה. אבל אני מבקש ממך בהכנעה לשים לב לאיבאן אנדרייץ'. הוא היום אינו במצב נורמלי, כמו שאומרים, הוא מעורר רחמים ודעתו אינה עמו. קרה לו אסון. איני סובל רכילויות," שׁשׁקובסקי הסמיק וסובב את ראשו לאחור, "אך בהתחשב בדו-קרב אני מוצא לנכון להודיע לך. אתמול בערב הוא תפס את המדאם שלו בביתו של מיורידוב בחברתו של... אדון אחד."
"איזה גועל נפש!" מלמל הזואולוג; הוא החוויר, העווה את פניו וירק בקול: "טפו!"
שפתו התחתונה החלה לרעוד; הוא התרחק משׁשׁקובסקי, מביע בכך את אי-רצונו להוסיף להקשיב לו, שוב ירק בקול, כאילו טעם בשוגג דבר-מה מר, והביט בלייבסקי בשנאה בפעם הראשונה בכל אותו בוקר. התרגשותו והאי-נוחות שחש התפוגגו, הוא טלטל את ראשו ואמר בקול רם:
"רבותי, לְמה אנחנו מחכים, אני שואל? מדוע איננו מתחילים?"
שׁשׁקובסקי החליף מבטים עם הקצינים ומשך בכתפיו.
"רבותי!" אמר בקול רם, בלי לפנות לאיש. "רבותי! אנו מציעים לכם להתפייס!"
"הבה נסיים מהר את העניינים הפורמליים," אמר פון קורן. "על ההתפייסות כבר דיברנו. ועכשיו, מה העניין הפורמלי הבא? מוטב שנמהר, רבותי, שהרי הזמן אינו עומד במקום."
"אבל אנחנו בכל זאת מתעקשים שתתפייסו," אמר שׁשׁקובסקי ונעימה של אשמה נמסכה בקולו, כשם שיקרה לאדם הנאלץ להתערב בעניינים לא-לו; הוא הסמיק, הניח את ידו על לבו והמשיך: "רבותי, איננו רואים קשר סיבתי בין הפגיעה בכבוד לבין הדו-קרב. עלבונות, שאנחנו גורמים זה לזה לפעמים בשל חולשת אנוש, ודו-קרב – אין להם שום דבר מן המשותף. הנכם בוגרי אוניברסיטאות ואנשים משכילים, וכמובן, בעצמכם רואים בדו-קרב אך ורק עניין פורמלי ריק מתוכן שאבד עליו הכלח, וכן הלאה וכיוצא בזה. כך גם אנחנו תופשים אותו, שאם לא כן, לא היינו נוסעים, מפני שאיננו יכולים להרשות שאנשים יירו זה בזה בנוכחותנו, וזהו זה." שׁשׁקובסקי ניגב את הזיעה מפניו והמשיך: "רבותי, שימו קץ לאי-הבנה ביניכם, הושיטו זה לזה ידיים ובואו ניסע הביתה לשתות לכבוד השכנת השלום. בהן צדק, רבותי!"
פון קורן שתק. לייבסקי הבחין שמביטים בו ואמר:
"אין בלבי דבר נגד ניקולאי וָסילְיֶיבִיץ'. אם הוא מוצא אותי אשם, אני מוכן להתנצל בפניו."
פון קורן נעלב.
"כפי הנראה, רבותי," אמר, "רצונכם שהאדון לייבסקי יחזור הביתה בתורת אדם אציל נפש ואביר, אך לא אוכל להסב לכם ולוֹ את העונג הזה. לא היה כל צורך להשכים קום ולהרחיק עשר וֶרסטאוֹת מהעיר רק כדי לשתות לכבוד השכנת השלום, לנגוס במתאבנים ולהסביר לי שדו-קרב הוא עניין פורמלי שאבד עליו הכלח. רצוני להילחם!"
השתררה שתיקה. הקצין בוֹיקוֹ הוציא שני אקדחים מתוך תיבה: הגיש את האחד לפון קורן, ואת האחר ללייבסקי, ואז היתה אתנחתא קצרה של מבוכה, שעוררה לשעה קלה את עליצותם של הזואולוג ושל השושבינים. התברר שאיש מהנוכחים לא היה בדו-קרב אף לא פעם אחת בחייו, ואיש לא ידע לבטח כיצד מציבים את היריבים ומה צריכים השושבינים לומר ולעשות. אבל לאחר שהות-מה בויקו נזכר והחל להסביר, מחייך.
"רבותי, מי זוכר את התיאור אצל לרמונטוב?" שאל פון קורן, צוחק. "וגם אצל טורגנייב החליף בּזארוֹב יריות עם מישהו..."
"לשם מה להיזכר?" אמר אוסטימוביץ' בקוצר רוח, ועצר במקומו. "תמדדו מרחק, וזהו זה."
וצעד שלושה צעדים, כמבקש להראות כיצד יש למדוד. בויקו מנה את הצעדים, וחברוֹ שלף חרב מנדנה ושרט בה את האדמה בקטבים, כדי לסמן את קווי הגבול.
היריבים תפסו את מקומותיהם, מלוּוים בשתיקה כללית.
"חפרפרות," נזכר הדיאקון, שהסתתר בתוך השיחים.
שׁשׁקובסקי אמר דבר-מה, בויקו חזר והסביר דבר-מה, אך לייבסקי לא שמע אותם, או ליתר דיוק, שמע בלי להבין. כשהגיעה העת לכך, דרך את אקדחו והרים את כלי הנשק הכבד והקר בקנהו כלפי מעלה. הוא שכח להתיר את כפתורי מעילו, שלחץ מאוד בכתפו ותחת שחיו; ידו התרוממה בסרבול כה רב, כאילו השרוול היה תפור מפח. הוא נזכר בשנאה שחש אתמול למצח השחום ולשיער המקורזל וחשב שאפילו אז, ברגע של שנאה עזה וחמת זעם, לא היה מסוגל לירות בבן אדם. מפּחד שמא יפגע הקליע באקראי בפון קורן, הגביה עוד ועוד את אקדחו והרגיש שגדלות הנפש הראוותנית מדי הזאת שלו אינה מנומסת ואין בה גדלות כלל, אך לא ידע ולא יכול לנהוג אחרת. מביט בפניו החיוורות והמחייכות בלגלוג של פון קורן, שכפי הנראה היה בטוח מלכתחילה שיריבו יירה באוויר, חשב לייבסקי שתכף הכול ייגמר, תודה לאל, עליו רק ללחוץ חזק יותר על ההדק...
הוא חש הדף חזק בכתפו, נשמעה ירייה, והד חזר מן ההרים: טאח-טאח!
פון קורן דרך את אקדחו והביט אל עבר אוסטימוביץ', שהוסיף לצעוד, ידיו שלובות מאחורי גבו, ולא שם לב כלל למתרחש.
"דוקטור," אמר הזואולוג, "עשה לי טובה, תפסיק להסתובב כמו מטוטלת. בגללך הכול מרצד לי בעיניים."
הרופא עצר. פון קורן החל לכוון לעבר לייבסקי.
"זה הסוף!" חשב לייבסקי.
קנה האקדח המכוון היישר אל הפנים, תנוחתו וכל דמותו של פון קורן, המביעות שנאה ובוז, והרצח הזה שתכף יעולל אדם מהוגן באמצע היום בנוכחותם של אנשים מהוגנים אחרים, והדממה הזאת, והכוח העלום המצמית את לייבסקי אל מקומו ואינו מניח לו לברוח – כמה כל זה מסתורי, וסתום, ונורא! פרק הזמן שפון קורן כיוון בו את אקדחו נראה ללייבסקי ארוך ממשכו של הלילה. הוא הביט בתחינה אל עבר השושבינים; הם לא זעו והיו חיוורים.
"מהר, תירה כבר!" חשב לייבסקי וחש שפניו החיוורות, הרוטטות, העלובות, לבטח רק מגבירות את שנאתו של פון קורן אליו.
"תכף אהרוג אותו," חשב פון קורן, מכוון אל מצחו וכבר ממשש באצבעו את ההדק. "כן, כמובן, אהרוג אותו..."
"הוא יהרוג אותו!" נשמעה פתאום זעקה נואשת קרוב מאוד למקום עומדם.
מיד רעמה הירייה. הכול ראו שלייבסקי עומד במקומו ואינו נופל, הביטו לכיוון שממנו נשמעה הצעקה וראו את הדיאקון. חיוור, שיערו רטוב ודבוק אל מצחו ואל לחייו, כולו רטוב ומלוכלך, הוא עמד בגדה מנגד בתוך קלחי התירס, מחייך חיוך משונה ומנופף בכובעו הרטוב. שׁשׁקובסקי צחק משמחה, פרץ בבכי והתרחק הצדה...
 
20
זמן-מה אחר כך נועדו פון קורן והדיאקון ליד הגשרון. הדיאקון היה מרוגש, נשם בכבדות ונמנע מלהישיר מבט. הוא בוש בפחד שלו ובבגדיו המלוכלכים, הרטובים.
"היה נדמה לי שרצית להרוג אותו..." מלמל. "כמה שזה מנוגד לטבע האדם! כמה שזה לא טבעי!"
"איך הגעת לכאן, בעצם?" שאל הזואולוג.
"אל תשאל!" נופף הדיאקון בידו במחוות ייאוש. "השטן פיתה אותי: לך ל... אז הלכתי, וכמעט מתּי מפחד בשדה התירס. אבל עכשיו, תודה לאל, תודה לאל... אני מרוצה ממך למדי," מלמל הדיאקון. "וגם סבא-טָרַנטוּלָה שלנו יהיה מרוצה... איזה צחוק, איזה צחוק! רק דבר אחד: אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה, אל תגיד לאיש שהייתי כאן, שאם לא כן, אני עלול לקבל נזיפה הגונה מהממונים. יגידו: הדיאקון שימש כשושבין בדו-קרב."
"רבותי!" אמר פון קורן. "הדיאקון מבקש מכם לא לספר לאיש שראיתם אותו כאן. עלולה להיגרם לו אי-נעימות."
"כמה זה מנוגד לטבע האדם!" נאנח הדיאקון. "סלח לי, בנדיבותך, אבל היתה לך הבעת פנים כזאת, שחשבתי שבהכרח תהרוג אותו."
"היה לי פיתוי עז לחסל את המנוול הזה," אמר פון קורן, "אבל צעקתָ בדיוק כשייצבתי את היד, והחטאתי. אם כי, כל ההליך הזה מעורר סלידה אצל מי שאינו מורגל בו והוא עייֵף אותי, דיאקון. לא נשאר בי כוח. ניסע..."
"לא לא, תרשה לי ללכת ברגל. אני צריך להתייבש, נרטבתי כולי והקור חדר לי לעצמות."
"טוב, כרצונך," אמר בקול לאה הזואולוג, שכוחו נחלש, ועצם את עיניו. "כרצונך..."
שעה שהכול התהלכו בין הכרכרות ועלו אליהן, עמד קרבּליי לצד הדרך וקד קידות עמוקות, חושף את שיניו ואוחז בבטנו בשתי ידיו; סבור היה שהאדונים באו ליהנות בחיק הטבע ולשתות תה, ולא הבין מדוע הם עולים אל הכרכרות. השיירה זעה ממקומה בלי שאיש יוציא הגה מפיו, וליד הפונדק נשאר רק הדיאקון לבדו.
"הולך פונדק, שָׁתָה תה," אמר לקרבּליי, "רוצה אָכַל."
קרבּליי היטיב לדבר רוסית, אך הדיאקון היה סבור שהטטארי יבין אותו מהר יותר, אם ידבר אתו רוסית רצוצה.
"טיגן חביתה, נתן גבינה..."
"תיכנס, תיכנס, כומר," אמר קרבּליי וקד לפניו. "הכול אתן לך... יש גבינה, וגם יין... תאכל מה שתרצה."
"איך אומרים אלוהים בטטארית?" שאל הדיאקון שעה שנכנס אל הפונדק.
"אלוהים שלך ואלוהים שלי – אותו דבר," אמר קרבּליי, שלא הבין אותו. "אלוהים הוא אחד לכולם, רק בני האדם שונים. יש רוסים, ויש תורכים, ויש אנגלים – הרבה אנשים מכל הסוגים, ואלוהים אחד."
"טוב, אם כן. אם כל העמים עובדים אלוהים אחד, מדוע אתם, המוסלמים, רואים בנוצרים את אויביכם הנצחיים?"
"למה אתה כועס?" אמר קרבּליי ואחז בבטנו בשתי ידיו. "אתה כומר, אני מוסלמי, אתה אומר רוצה לאכול, אני נותן... רק העשיר חשוב לו לדעת איזה אלוהים שלך ואיזה שלי, והעני אין בשבילו שום הבדל. תאכל, בבקשה."
שעה שבפונדק התנהלה שיחה תיאולוגית, לייבסקי נסע הביתה ונזכר באימה שאחזה בו כשנסע עם שחר, כשהדרך, המצוקים וההרים היו רטובים וטבלו בחשכה והעתיד הלא-נודע הצטייר לו נורא כמו תהום שאין רואים את תחתיתה, ואילו עתה, טיפות הגשם שנתלו על העשבים והאבנים הזדהרו בשמש כמו יהלומים, הטבע שׂחק בעליצות והעתיד הנורא נותר מאחוריו. מפעם לפעם הציץ בפניו העגומות של שׁשׁקובסקי שניכרו בהן סימני הבכי, והביט קדימה, בשתי הכרכרות שישבו בהן פון קורן, השושבינים שלו והרופא, והיה נדמה לו שהם חוזרים כולם מבית קברות, שם קברו זה עתה אדם קשה, בלתי נסבל, אשר הפריע לכולם לחיות.
"הכול נגמר," חשב על עברו וליטף בזהירות את צווארו באצבעותיו.
בצדו הימני של צווארו, ליד מִפְתח הבגד, בצבצה תפיחה קטנה, אורכה ועוביה כזרת, והוא חש כאב, כאילו מישהו העביר מגהץ על צווארו. זו היתה כוויית הקליע.
אחר כך, כשהגיע הביתה, יומו נתמשך, ארוך, מוזר, מתוק וערפילי כַּשכחה. כאדם ששוחרר זה עתה מכלא או מבית חולים, התבונן בעצמים המוכרים לו זה כבר והתפלא שהשולחנות, החלונות, הכסאות, האור והים מעוררים בו שמחה חיונית, ילדית, ששנים ארוכות-ארוכות לא ידע כמותה. נדייז'דה פיודורובנה, אשר היתה חיוורת ורזתה במידה ניכרת, לא הבינה את פשר קולו הרך-הכנוע והליכתו המשונה; היא מיהרה לספר לו את כל שאירע לה... היה נדמה לה שהוא לבטח לוקה בשמיעתו ואינו מבין את אשר היא אומרת, ואם ייוודע לו הכול, יקלל ויהרוג אותה; אך הוא הקשיב לה, ליטף את פניה ואת שערותיה, הביט אל תוך עיניה ואמר שוב ושוב:
"אין לי איש מלבדך בעולם..."
אחר כך ישבו שעה ארוכה בגינה, מתרפקים זה על זה, ושתקו, או חלמו בקול על חייהם המאושרים בעתיד ואמרו משפטים קצרים ומקוטעים, והיה נדמה לו שמעולם עוד לא דיבר כה יפה ולא האריך כה בדבריו.
 
21
חלפו שלושה חודשים ומעלה.
הגיע היום שפון קורן גמר בדעתו לעזוב בו. משעות הבוקר המוקדמות ירד גשם קר וגדל טיפות, ונשבה רוח צפונית-מזרחית שהקימה בים גלים גדולים. בעיר אמרו שבמזג אוויר שכזה מעטים הסיכויים שהאונייה תעגון בפתח הנמל. לפי לוח הזמנים היא היתה אמורה להגיע בין תשע לעשר בבוקר, אך פון קורן, שיצא אל הרציף בחצי היום וגם אחר הצהריים, לא ראה במשקפת דבר, זולת גלים אפורים וגשם שכיסה את האופק.
לקראת סוף היום פסק הגשם והרוח החלה שוככת במידה ניכרת. פון קורן כבר השלים עם הרעיון שלא יעלה בידו להפליג היום, וישב לשחק שחמט עם סמוילנקו; אך כשהחשיך, השרת דיווח שבים נראו אורות ושנצפו זיקוקים המבשרים על בוא האונייה.
פון קורן נתקף בהילות. הוא הצליב את תיקו על כתפו, החליף נשיקות עם סמוילנקו ועם הדיאקון, סייר ללא כל צורך בכל החדרים, נפרד לשלום מהשרת ומהטבחית ויצא החוצה בהרגשה, כאילו שכח דבר-מה בביתו של הרופא או בדירתו שלו. הוא הלך ברחוב לצדו של סמוילנקו, אחריהם הדיאקון ובידו ארגז החפצים, ובזנב כולם השרת, שנשא שתי מזוודות. רק סמוילנקו והשרת הבחינו בים באורות קטנים עמומים, ואילו האחרים הביטו אל תוך המחשכים ולא ראו דבר. האונייה עגנה במרחק רב מהחוף.
"מהר, מהר," נחפז פון קורן. "אני פוחד שהיא תפליג!"
כשעברו על פני בית קטן ולו שלושה חלונות, שלייבסקי עבר להתגורר בו זמן קצר לאחר הדו-קרב, פון קורן לא התאפק והציץ בחלון. לייבסקי ישב רכון אל השולחן, בגבו אל החלון, וכתב.
"אני מתפלא," אמר הזואולוג חרש. "איך שהוא הכניע את עצמו!"
"כן, ההתפעלות במקומה," נאנח סמוילנקו. "יושב לו כך מבוקר עד ערב, יושב ועובד, ועובד. רוצה להחזיר את חובותיו. ואיך הוא חי, אחי, גרוע מעני מרוד!"
כחצי דקה עברה בשתיקה. הזואולוג, הרופא והדיאקון עמדו ליד החלון והוסיפו להביט בלייבסקי.
"בסופו של דבר לא נסע מכאן, המסכן," אמר סמוילנקו. "ואתה זוכר, כמה טרח?"
"כן, הוא הכניע את עצמו בכוח רב," חזר ואמר פון קורן. "החתונה שלו, העבודה הזאת ימים על גבי ימים בעבור פת לחם, ההבעה החדשה על פניו ואפילו אופן הילוכו – כל זה כל כך יוצא מגדר הרגיל, שאיני יודע איך לכנות זאת." הזואולוג אחז בשרוולו של סמוילנקו והמשיך, התרגשות בקולו: "מסור לו ולאשתו, שהתפעלתי מהם כשנסעתי מכאן ואיחלתי להם כל טוב... ובקש ממנו שלא יזכרני לרעה, אם זה ניתן. הוא מכיר אותי. הוא יודע שאילו יכולתי לִצפות אז את השינוי הזה שחל בו, אפשר שהייתי הופך לטוב בידידיו."
"היכנס אליו, היפרד לשלום."
"לא. זה לא נעים."
"למה? אלוהים יודע, אולי לעולם לא תתראו שוב."
הזואולוג חשב קמעה ואמר:
"זה נכון."
סמוילנקו נקש בשקט באצבעו על זגוגית החלון. לייבסקי נרעד וסובב את ראשו.
"ואניה, ניקולאי וסילייץ' מבקש להיפרד ממך," אמר סמוילנקו. "הוא תכף נוסע."
לייבסקי קם מהשולחן והלך אל המסדרון, לפתוח את הדלת. סמוילנקו, פון קורן והדיאקון נכנסו אל תוך הבית.
"אני רק לרגע אחד," פתח ואמר הזואולוג, חולץ בכניסה את ערדליו וכבר מצר על שנכנע לרגש ונכנס לכאן בלי שהוזמן. "זה כאילו כפיתי את עצמי עליו," חשב, "כמה טיפשי." "סלח לי שאני מטריח אותך," אמר כשנכנס אל חדרו של לייבסקי בעקבותיו, "אבל אני נוסע עכשיו, ולבי משך אותי לכאן. אלוהים יודע אם נתראה עוד אי-פעם."
"אני מאוד שמח... היכנסו, אני מבקש בהכנעה," אמר לייבסקי, קירב אל אורחיו כסאות בתנועה מגושמת, כמבקש לחסום את דרכם, ונעמד במרכז החדר, משפשף את ידיו.
"חבל שלא השארתי את העדים בחוץ," חשב פון קורן ואמר בנחישות:
"אל נא תזכרני לרעה, איבאן אנדרייץ'. מובן שאי-אפשר לשכוח את העבר, הוא עצוב מדי, וגם לא לשם כך באתי לכאן, כדי להתנצל או לנסות לשכנע שאיני אשם. פעלתי בלי לעשות שקר בנפשי ולא שיניתי מאז את אמונותיי... אמנם, כפי שאני נוכח עתה, לשמחתי העצומה, טעיתי בכל הנוגע אליך, אך הרי יש שמועדים גם במשטח ישר, זה טיבו של הגורל האנושי; אם אינך שוגה בעיקר, סופך לשגות בפרטים. איש אינו יודע את האמת לאמיתה."
"כן, איש אינו יודע את האמת..." אמר לייבסקי.
"טוב, הֱיֵה שלום... יברך אותך האל בכל טוב."
פון קורן הושיט את ידו ללייבסקי; הלה לחץ אותה וקד לו קידה.
"אז אל נא תזכרני לרעה," אמר פון קורן. "מסור פריסת שלום לרעייתך ותגיד לה שהצטערתי מאוד שלא יכולתי להיפרד ממנה."
"היא בבית."
לייבסקי ניגש אל הדלת וקרא לתוך החדר הסמוך:
"נאדְיָה, ניקולאי וסילייביץ' מבקש להיפרד ממך."
נכנסה נדייז'דה פיודורובנה; היא עצרה בפתח הדלת והביטה באורחים במבט מבויש. לפניה היתה ארשת אשמה ומפוחדת, ואת ידיה החזיקה בתנוחה של תלמידת גימנסיה שעה שגוערים בה.
"אני תכף נוסע, נדייז'דה פיודורובנה," אמר פון קורן, "ובאתי להיפרד."
היא הושיטה לו בהיסוס את ידה, ולייבסקי קד לו קידה.
"כמה הם מעוררים חמלה שניהם!" חשב פון קורן. "הם משלמים על החיים הללו מחיר יקר."
"אהיה במוסקבה ובפטרבורג," אמר. "אולי תרצו שאשלח לכם משהו משם?"
"ובאמת, מה?" שאלה נדייז'דה פיידורבנה והחליפה מבט חרד עם בעלה. "שום דבר, נדמה לי..."
"כן, שום דבר..." אמר לייבסקי, משפשף את ידיו. "מסור פריסת שלום."
פון קורן לא ידע מה עוד אפשר וצריך לומר, והרי קודם לכן, כשנכנס, חשב שיאמר דברים טובים, וחמים, ובעלי משמעות לרוב. בשתיקה לחץ את ידיהם של לייבסקי ואשתו ויצא מביתם בלב כבד.
"אילו אנשים!" שח בקול מהוסה הדיאקון, שהלך מאחור. "אלי הטוב, אילו אנשים! באמת ובתמים, ימינו של האל שתלה את אלו הכרמים! אלי, אלי! יש הגוברים על אלפים, ויש הגוברים על האופל. ניקולאי וסילייץ'," אמר בהתפעמות, "דע לך שגברת היום על הגדול שבאויבי אנוש – הגאווה!"
"די לך, דיאקון! אילו מין מנצחים אנחנו, אני והוא? מנצחים יש להם ארשת של נשרים, והוא עלוב למראה, מבויש, פוחד מצלו-שלו, קד קידות כמו צלמית סינית, ולי... לי עצוב."
מאחור נשמעו צעדים. זה היה לייבסקי, שביקש להשיגו כדי ללוותו. על המזח עמד השרת ובידיו שתי המזוודות, וקצת הלאה ממנו – ארבעה חותרים.
"איזו רוח... בררר!" אמר סמוילנקו. "בים בוודאי משתוללת עכשיו סערה: אוי, אוי! מצאת לך זמן להפליג, קוֹלְיָה."
"אינני פוחד ממחלת ים."
"לא לכך התכוונתי... שהטיפשים האלה לא יהפכו את הסירה. היית צריך לשוט בסירה של חברת הספנות. איפה הסירה של חברת הספנות?" צעק אל עבר החותרים.
"כבר יצאה, הוד מעלתך."
"וסירת המכס?"
"יצאה גם היא."
"אז למה לא דיווחתם?" התרגז סמוילנקו. "מטומטמים!"
"אין דבר, אל תדאג..." אמר פון קורן. "טוב, הֱיֵה שלום. ישמור אתכם האל."
סמוילנקו חיבק את פון קורן והחווה עליו שלוש פעמים אות של צלב.
"אז אל תשכח, קוליה... כתוב... נחכה לך באביב הבא."
"הֱיֵה שלום, דיאקון," אמר פון קורן ולחץ את ידו של הדיאקון. "תודה לך שאירחת לי חברה, תודה גם על השיחות הטובות. ותחשוב על המשלחת."
"כן, אלי הטוב, אפילו עד קצה העולם!" צחק הדיאקון. "אין לי התנגדות."
פון קורן זיהה במחשכים את לייבסקי והושיט לו בשתיקה את ידו. החותרים כבר עמדו למטה ובלמו את הסירה, שנחבטה בכלונסאות, אף על פי ששובר הגלים סוכך עליה מפני רגשת הגלים העזה. פון קורן ירד במורד הכבש, קפץ אל תוך הסירה והתיישב ליד ההגה.
"כתוב!" צעק לו סמוילנקו. "שמור על בריאותך!"
"איש אינו יודע את האמת לאמיתה..." חשב לייבסקי, זוקר את צווארון מעילו ותוחב את ידיו אל תוך השרוולים.
הסירה הקיפה בזריזות את המזח ויצאה אל הים הפתוח. היא נעלמה בין הגלים, אך החליקה כהרף עין מבור עמוק אל גבעה נישאה, עד כי אפשר היה להבחין בדמויות האנשים ואפילו במשוטים. הסירה עברה כשלושה סאזֶ'נים והושלכה כדי שני סאז'נים לאחור.
"כתוב!" צעק סמוילנקו. "נשא אותך השד במזג אוויר שכזה!"
"כן, איש אינו יודע את האמת לאמיתה..." חשב לייבסקי והביט בתוגה בים האפל הרוגש.
"הגלים משליכים את הסירה לאחור," חשב, "היא מתקדמת שני צעדים לפנים וצעד לאחור, אך החותרים עקשנים, הם מניפים את המשוטים בלי לדעת עייפות מהי ואינם פוחדים מהגלים הגבוהים. הסירה מתקדמת והולכת, הנה כבר נעלמה מן העין, וכעבור חצי שעה יראו החותרים בבירור את אורות האונייה, ובעוד שעה כבר יתקרבו לכבש האונייה. כך גם בחיים... בחיפושיהם אחר האמת צועדים בני האדם שני צעדים קדימה וצעד לאחור. הסבל, הטעויות ושיממון החיים משליכים אותם לאחור, אך הצימאון לאמת וכוח הרצון העיקש מאיצים בהם להמשיך להתקדם עוד ועוד. ומי יודע? אולי בסופו של דבר יגיעו בהפלגתם אל האמת לאמיתה..."
"הֱיֵה שלו-ו-ום!" צעק סמוילנקו.
"לא רואים ולא שומעים דבר," אמר הדיאקון. "דרך צלחה!"
גשם החל מטפטף.

אנטון צ'כוב

אַנְטוֹן פַּאבלוֹבִיץ' צֶ'כוֹב (ברוסית: Антон Павлович Чехов;‏ 29 בינואר 1860 – 15 ביולי 1904‏‏) נולד בטָגַנרוֹג שבדרום רוסיה. סבו היה איכר צמית, שהצליח לקנות את חירותו וחירות בני ביתו בכסף. אביו, שהיה סוחר זעיר, עקר ב-1876 עם בני המשפחה למוסקבה, אך צ'כוב נשאר בטגנרוג לסיים את לימודיו בגימנסיה והצטרף אל משפחתו ב-1879, עם כניסתו לפקולטה לרפואה באוניברסיטת מוסקבה. עוד כשהיה סטודנט החל לכתוב סיפורים היתוליים קצרים, שהתפרסמו בכתבי עת הומוריסטיים בחתימה "צ'כונטה". גם לאחר שהוסמך כרופא לא עסק צ'כוב במקצועו, אלא הקדיש את כל עיתותיו לכתיבה. ב-1886 ראה אור קובץ סיפוריו הראשון וזכה להצלחה גדולה; אך כבר באותה שנה החל צ'כוב להשתחרר מן הסגנון ההיתולי והגס במקצת שסיגל לו בהשפעת כתבי העת ההומוריסטיים והתחיל שוקד על ליטוש הפרוזה המעודנת ורבת־הניואנסים המייחדת את סגנונו הבשל. ב-1890 יצא צ'כוב למסע (שהיה קשה ואף מסוכן בימים ההם) לאי האסירים סָחָלין, ופרסם את רשמיו בספר תיעודי מזעזע האי סחלין. ב-1891 קנה לו צ'כוב אחוזה במליכוֹבוֹ, מדרום למוסקבה, והתיישב בה עם הוריו, אחותו ואחיו הצעיר. כאן כתב את הטובים שבסיפוריו. ב-1897 אילצה אותו מחלת השחפת שלקה בה לעזוב את מליכובו ולהתגורר במקומות היפים לבריאותו: עד יום מותו הוא התגורר לסירוגין בחצי האי קרים ובנאות מרפא בצרפת ובגרמניה. בשנים האחרונות לחייו כתב את מחזותיו הנודעים ("בת שחף", "הדוד ואניה", "שלוש אחיות", "גן הדובדבנים", ראו אור בתרגומו של אברהם שלונסקי, עם עובד, 1969) והעלה אותם על בימת התיאטרון האמנותי המוסקבאי בשיתוף פעולה עם הבמאי הדגול ק"ס סטניסלבסקי. צ'כוב מת ב-2.7.1904 בבאדנוַיילר שבגרמניה. כמעט כל מחזותיו ורבים מסיפוריו תורגמו לעברית.

עוד על הספר

  • תרגום: דינה מרקון
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2006
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 248 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 8 דק'
דו-קרב וסיפורים אחרים אנטון צ'כוב
דו-קרב
 
1
השעה היתה שמונה בבוקר – שעה שבה קצינים, פקידים ונופשים היו רוחצים בים אחרי לילה חם ומחניק, ואחר כך הולכים לשתות קפה או תה בביתן שעל החוף. איבאן אַנדרֶיִיץ' לָיֵיבְסְקִי, איש צעיר כבן עשרים ושמונה, בהיר שיער וצנום, בכובע מדים של משרד האוצר ונעליים קלות לרגליו, פגש בחוף מכרים רבים בבואו להתרחץ, ובהם את סָמוֹילֶנקוֹ מיודעו, הרופא הצבאי.
סמוילנקו זה, מגודל ראש וגזוּז שיער, נטול צוואר, אדום, חָטמְתן, גביניו שחורים ושעירים ופאות לחייו כסופות, שמן, צבֶה, ונוסף לכול בעל קול באס צרוד של איש צבא, הותיר בכל מי שזה מקרוב בא רושם לא נעים של אדם מחוספס ועבד-כי-ימלוך, אך יומיים-שלושה לאחר ראשית ההיכרות פניו היו נעשות חביבות למראה, כמפיקות טוּב לב בלתי רגיל, ואפילו יפות. למרות גולמניותו ונעימת דיבורו הגסה במקצת, היה זה אדם כנוע באופיו, טוב לב עד בלי די, בעל מזג נוח לבריות ונכון לעזור תמיד. הוא דיבר בלשון "אתה" עם כל בני העיר, הלווה לכולם כסף, ריפא ושידך והשכין שלום בין כולם, ארגן פיקניקים שצלה בהם שישליקים ובישל מרק דגים טעים מאוד מקיפוֹנים; תמיד טרח וביקש למען אדם זה או אחר, ותמיד מצא לו סיבה לשמוח. הכול הסכימו שהוא חף מכל חטא, ורק שתי חולשות שלו נודעו ברבים: ראשית, הוא בוש בטוּב לבו והתאמץ להסוות תכונה זו במבט קשוח ובגסות מעושה; ושנית, אהב שהחובשים והחיילים יפנו אליו בתואר הוד מעלתך, אף על פי שהיה רק יועץ מדיני.
"ענה לי על שאלה אחת, אלכסנדר דָווידיץ'," פתח ואמר לָיֵיבְסְקִי כשהשניים, הוא וסָמוֹילֶנקוֹ, נכנסו למים עד כתפיהם. "נניח שהתאהבת באישה ועברתם לגור יחד; חיית אִתה, נניח, יותר משנתיים ואחר כך הפסקת לאהוב אותה, כדרכו של עולם, והתחלת להרגיש שהיא זרה לך. איך היית נוהג במקרה כזה?"
"פשוט מאוד. לכי לך, חביבתי, לארבע רוחות השמים – ונגמר הסיפור."
"קל לומר! אבל אם אין לה לאן ללכת? היא אישה בודדה, בלי קרובי משפחה, אין לה פרוטה, לעבוד אינה יודעת..."
"אז אתה דוחף לה חמש מאות רובל בפעם אחת, או עשרים וחמישה מדי חודש, וחסל. פשוט מאוד."
"נניח שיש לך גם חמש מאות וגם עשרים וחמישה מדי חודש, אבל האישה שאני מתכוון אליה היא אישה אינטליגנטית וגאה. באמת היית מעז להציע לה כסף? ובאיזה אופן?"
סמוילנקו ביקש להשיב לו דבר-מה, אבל אותו רגע כיסה את שניהם גל גדול, שנחבט אל החוף והתגלגל בקול שאון חזרה על פני חלוקי האבן הקטנים. המיודעים יצאו אל החוף והחלו להתלבש.
"כמובן, לחיות עם אישה שלא אוהבים זו משימה לא פשוטה," אמר סמוילנקו, מנער את החול מתוך מגפוֹ. "ובכל זאת, וָאנְיָה, אסור לשכוח שאנחנו בני אדם. אילו אני הייתי נקלע למצב כזה, לא הייתי מראה לה שהפסקתי לאהוב אותה, והייתי ממשיך לחיות אִתה עד יום מותי."
לפתע בוש בדבריו; כתופס עצמו בקלקלתו, התעשת ואמר:
"אבל אילו שאלו אותי, אפשר היה בלי הנקבות כלל. השד ייקח אותן!"
המיודעים התלבשו ופנו ללכת אל הביתן שעל החוף. סמוילנקו נחשב כאן לבן בית, ואף יועדו לו כלים מיוחדים. מדי בוקר היו מביאים לו על מגש ספל קפה, מים עם קרח בכוס גבוהה מזכוכית מלוטשת וכוסית של קוניאק; תחילה היה שותה את הקוניאק, אחר כך את הקפה הרותח, אחר כך את המים עם הקרח, וזה היה, כנראה, טעים מאוד, שכן לאחר השתייה עיניו היו נעטפות דוק שמנוני, הוא היה מחליק את פאות לחייו בשתי ידיו, מביט אל הים ואומר:
"נוף מרהיב להפליא!"
אחרי לילה ארוך שנתבזבז על מחשבות עגומות וחסרות טעם, אשר הפריעו לו לישון וכמדומה העצימו את המחנק ואת עלטת הלילה, הרגיש לייבסקי רצוץ ונרפה. הרחצה ושתיית הקפה לא שיפרו את הרגשתו.
"אלכסנדר דווידיץ', בוא נמשיך בשיחה," אמר. "לא אסתיר ממך ואומַר בגילוי לב, כמו שמדברים עם חבר: מצב העניינים ביני לבין נָדְייֶז'דָה פְיוֹדוֹרוֹבנָה בכי רע... בכי רע! סלח לי שאני משתף אותך בסודותי, אבל אני מוכרח לפרוק את מה שמעיק עלי."
סמוילנקו, שצפה מבעוד מועד את נושא השיחה, השפיל את עיניו והחל לתופף באצבעותיו על השולחן.
"חייתי אִתה שנתיים והפסקתי לאהוב אותה," המשיך לייבסקי, "או ליתר דיוק, הבנתי שלא היתה שום אהבה בינינו מלכתחילה... השנתיים האלה היו אחיזת עיניים."
ללייבסקי היה הרגל לבחון בשעת שיחה בעיון רב את כפות ידיו הוורודות, לכסוס את ציפורניו או למולל באצבעותיו את חפתי שרווליו. גם עתה עשה כן.
"אני יודע מצוין שלא תוכל לעזור לי," אמר, "אבל אני אומֵר לך זאת מפני שלא-יוצלחים ואנשים מיותרים כמוני, ישועתם בדיבורים. אני מוכרח להכליל מכל מעשה שאני עושה, אני מוכרח למצוא הסבר והצדקה לחיי המגוחכים בתיאוריות למיניהן, בטיפוסים מהסִפרות, בטענה, למשל, שאנחנו, בני האצולה, מתנוונים והולכים, וכיוצא באלה... הלילה, למשל, ניסיתי לנחם את עצמי בכך שחשבתי ללא הרף: אח, כמה צדק טולסטוי, צדק ללא רחם! והוקל לי מעצם המחשבה הזאת. בחיי, אחי, איזה סופר נפלא! תגיד מה שתגיד."
סמוילנקו, שמעולם לא קרא את טולסטוי ובכל יום ויום התכוון לקוראו, נבוך ואמר:
"כן, כל הסופרים כותבים מדמיונם, ואילו הוא – ישר מהחיים..."
"אלוהים אדירים," נאנח לייבסקי, "הציביליזציה עיוותה את כולנו, הטילה בנו מום! התאהבתי באישה נשואה; וגם היא בי... בהתחלה היו בינינו נשיקות, וערבים שקטים, ושְבועות אמונים, וספֶּנסֶר,[1] ואידיאלים, ותחומי עניין משותפים... איזה שקר! לאמיתו של דבר, ברחנו מהבעל, אבל השלינו את עצמנו שאנחנו נמלטים מפני הריקנות של חיי האינטליגנציה. העתיד הצטייר לנו כך: תחילה, בקווקז, עד שנתוודע למקום ולאנשיו, אני אלבש בגדי שרד של פקיד ואעבוד בשירות הציבורי, אחר כך נמצא לנו פיסת קרקע במרחב הפתוח ונעמול בזיעת אפנו, נשתול כרם, נעבד שדה וכן הלאה. אילו היית אתה במקומי או הזואולוג הזה שלך, פון קוֹרֶן, הייתם חיים עם נָדייז'דָה פיודורובנה ביחד שלושים שנה אולי, ומשאירים ליורשיכם כרם שופע ואלף דֶסיאָטינוֹת[2] של תירס, ואילו אני הרגשתי כמו פושט רגל כבר מהיום הראשון. בעיר חום בלתי נסבל, שעמום, אין חברה, ובשדה, מתחת לכל אבן ולכל שיח אתה מדמה לראות עכבישים ארסיים, עקרבים ונחשים, ומעבר לשדה, רק הרים ומדבר. אנשים זרים לרוחך, נוף זר, תרבות עלובה – כל זה, אחי, אינו פשוט כל כך כמו לטייל בשדרות נייֶבְסְקִי[3] לבוש פרווה, שלוב זרוע עם נדייז'דה פיודורובנה, ולחלום על הארצות החמות. כאן נחוצה מלחמה לחיים או למוות, אבל איזה מין לוחם אני? ברייה עלובה שעצביה רופפים, לא מורגל בעבודת כפיים... כבר מהיום הראשון הבנתי שהחלומות שלי על חיי עמל ועל כרם – אין בהם כלום. ואם מדברים על אהבה, אני מוכרח לומר לך שלחיות עם אישה שקראה את ספֶּנסֶר והלכה אחריך עד קצה העולם, זה לא-מעניין בדיוק כמו לבלות את חייך עם איזו אַנְפיסָה או אָקוּלינָה. אותם ריחות של מגהץ, פודרה ותרופות, אותם ניירות לתלתוּל השיער מדי בוקר ואותה הונאה עצמית..."
"מגהץ זה דבר חיוני במשק הבית," אמר סמוילנקו והסמיק מן ההכרה שלייבסקי מדבר אתו בגילוי לב שכזה על גברת ממכרותיו. "אתה, ואניה, רוחך אינה טובה עליך היום, אני רואה. נדייז'דה פיודורובנה היא אישה נפלאה, אינטליגנטית, וגם אתה אדם בעל חוכמה לא מצויה... כמובן, לא נישאתם כדת וכדין," המשיך סמוילנקו, סוקר אגב כך את השולחנות הסמוכים, "אבל הרי זו לא אשמתכם, וחוץ מזה... צריך להיפטר מהדעות הקדומות ולהתעלות לרמת התפישות של ימינו. אני עצמי בעד נישואים אזרחיים, כן... אבל אם תשאל אותי, כיוון שאתם כבר חיים ביחד, עליכם להישאר יחד עד יום מותכם."
"בלי אהבה?"
"תכף אסביר לך," אמר סמוילנקו. "לפני כשמונה שנים היה כאן סוכן, זקן בעל חוכמה לא מצויה. הוא היה אומר: בחיי משפחה, העיקר הוא אורך רוח. אתה שומע, ואניה? לא אהבה, אלא אורך רוח. האהבה ימיה קצרים. חיית באהבה כשנתיים ועכשיו, כנראה, חיי המשפחה שלך עברו לשלב שבו, כדי לשמור, כמו שאומרים, על שיווי המשקל, תצטרך לגייס את עתודות אורך הרוח שלך במלואן..."
"אתה מאמין לסוכן הזקן הזה שלך, אבל בעיניי העצה שלו חסרת משמעות. הזקן שלך היה מסוגל להעמיד פנים, היה מסוגל לאמן את רוחו ולראות תוך כדי כך את האישה הלא-אהובה כחפץ שנחוץ לו לאימוניו, אבל אני עוד לא ירדתי לשפל כזה; אם ארצה להתאמן באורך רוח אקנה לי משקולות להתעמלות או סוס קשה עורף, אבל את הבן-אדם אניח לנפשו."
סמוילנקו ציווה להביא לו יין לבן עם קרח. כששתו כל אחד כוס, לייבסקי שאל לפתע:
"תגיד לי, בבקשה, מה פירוש התרככות המוח?"
"זה, איך אסביר לך... מחלה כזאת, כשהמוח נעשה רך יותר... דליל, כביכול."
"זה ניתן לריפוי?"
"כן, אם לא מזניחים. מקלחות קרות, רטיות אבקת זבובים...[4] וגם תרופות דרך הפה."
"אהה... אז אתה מבין את מצבי. לחיות אִתה אני לא מסוגל: זה למעלה מכוחותי. כל עוד אני אתך, אני מתפלסף ומחייך, אבל בבית אני שפוף לגמרי. כל כך רע לי, שאילו אמרו לי, למשל, שאני חייב לחיות אִתה ולוּ עוד חודש אחד, אני חושב שהייתי תוקע לעצמי כדור בראש. ובה בעת אני לא מסוגל להיפרד ממנה. היא בודדה, לעבוד אינה יודעת, כסף אין לה, וגם לי לא... למי היא תפנה? לאן תלך? אין שום פתרון... אז תגיד: מה עושים?"
"הממ... כן," נהם סמוילנקו, בלי שיידע מה להשיב. "היא אוהבת אותך?"
"כן, אוהבת במידה שבה אישה בגילה, ועם מזג כשלה, זקוקה לגבר. היא היתה מתקשה להיפרד ממני בדיוק כמו מהפודרה או מגלגלי השיער. אני בשבילה מרכיב חיוני של הבּודוּאָר."[5]
סמוילנקו נבוך.
"רוחך אינה טובה עליך היום, ואניה," אמר. "לא ישנת, אני מניח."
"כן, לא ישנתי טוב... ובכלל, אחי, אני מרגיש נורא. הראש ריק, הדופק לא סדיר, איזו חולשה משונה... צריך לברוח!"
"לאן?"
"לשם, צפונה. אל האורנים, אל הפטריות, אל בני האדם, אל הרעיונות... את מחצית חיי הייתי נותן עכשיו כדי לרחוץ בנהר, אי-שם בפלך מוסקבה או טוּלָה, להצטמרר מהמים, אתה יודע, ואחר כך לשוטט שלוש שעות, אפילו בחברת סטודנט חלש שבחלשים, ולדבר, לדבר... וריח החציר באוויר! אתה זוכר? ובערבים, כשמטיילים בגן, מהבית נישאים צלילי פסנתר, שומעים את הרכבת נוסעת..."
לייבסקי הצטחק מעונג, בעיניו נקוו דמעות וכדי להסתירן נפנה, בלי לקום מהכיסא, אל השולחן הסמוך והושיט את ידו לגפרורים.
"אני כבר שמונה-עשרה שנה לא הייתי ברוסיה," אמר סמוילנקו. "כבר שכחתי איך זה שם. אם תשאל אותי, אין לך חבל ארץ מרהיב מהקווקז."
"לוֶורֶשְׁצָ'גין יש תמונה: בתחתיתה של באר עמוקה להחריד מתייסרים הנידונים למוות. גם הקווקז המרהיב הזה שלך נראה לי כמו באר כזאת בדיוק. אילו הציעו לי לבחור דבר אחד מהשניים: להיות מנקה ארובות בפטרבורג או להיות נסיך כאן, במחוזות הללו, הייתי בוחר במשרת המנקה."
לייבסקי שקע בהרהורים. סמוילנקו, שהביט בגווֹ הכפוף, בעיניו הממוקדות בנקודה אחת, בפניו החיוורות והמיוזעות וברקותיו השקועות, בציפורניו הכסוסות ובנעל שניסוטה סמוך לעקבו וגילתה גרב מטולא ברשלנות, התמלא חמלה, וכפי הנראה מפני שלייבסקי הזכיר לו ילד חסר אונים, שאל:
"אמך עוד בחיים?"
"כן, אבל דרכינו נפרדו. היא לא יכלה לסלוח לי על הקשר הזה."
סמוילנקו אהב את מיודעו. בעיניו לייבסקי היה נשמה טובה, סטודנט לשעבר, אדם פשוט הליכות שאפשר לשתות ולצחוק אתו בצוותא, וגם להמתיק שיחה. הדברים שהבין אצלו עוררו בו דחייה. לייבסקי הִרבה לשתות, שתייה שלא בעִתה, שיחק קלפים, בז לעבודתו, חי שלא לפי האמצעים, זרה לעתים בדיבורו ביטויים לא-מהוגנים, התהלך ברחוב בנעליים קלות ורב עם נדייז'דה פיודורובנה בנוכחות זרים – וכל הדברים הללו לא נשאו חן בעיני סמוילנקו. ואילו העובדה שלייבסקי למד פעם בפקולטה לפילולוגיה, היה מנוי כעת על שני ז'ורנלים עבי כרס, אמר לעתים דברים כה חכמים שרק מעטים הבינו אותו, חי עם אישה מהאינטליגנציה – את כל זה סמוילנקו לא הבין וזה נשא חן בעיניו, הוא החשיב את לייבסקי לנעלה ממנו ורחש לו כבוד.
"עוד פרט אחד," אמר לייבסקי וטלטל את ראשו. "אבל שזה יישאר בינינו. בינתיים אני מסתיר את זה מנדייז'דה פיודורובנה, אל תגיד כלום בנוכחותה... לפני יומיים קיבלתי מכתב, שמודיע שבעלה מת מהתרככות המוח."
"ינוח בשלום על משכבו..." נאנח סמוילנקו. "אבל למה אתה מסתיר את זה ממנה?"
"אם אראה לה את המכתב, זה כמו לומר לה: הנך מוזמנת אל הכנסייה, להינשא כדת וכדין. אבל קודם אנחנו צריכים לברר את היחסים. כשהיא תשתכנע שאנחנו לא יכולים להמשיך לחיות ביחד, אראה לה את המכתב. אז כבר לא תהיה בכך סכנה."
"אתה יודע מה, ואניה?" אמר סמוילנקו ופניו לבשו לפתע ארשת עצובה ורוויית תחינה, כאילו עמד להציע דבר-מה מתוק עד מאוד ופחד שיסרבו לו. "תתחתן, חביבי!"
"בשביל מה?"
"מלא את חובתך כלפי האישה הנפלאה הזאת! בעלה מת, ובאופן כזה ההשגחה בכבודה ובעצמה מורה לך מה לעשות!"
"אבל תבין, תמהוני אחד, זה לא בא בחשבון. להתחתן בלי אהבה זה מעשה נבזי ולא לפי כבודו של אדם, בדיוק כמו לערוך מיסה בלי אמונה."
"אבל אתה חייב!"
"וכי למה אני חייב?" שאל לייבסקי ברוגז.
"מפני שלקחת אותה מבעלה והיא נתונה תחת אחריותך."
"אבל אומרים לך בשפה רוסית טהורה: איני אוהב!"
"טוב, אם אין אהבה, אז כבד אותה... התחשב ברצונותיה..."
"כבד אותה, התחשב ברצונותיה..." חיקה אותו לייבסקי בקנטרנות. "אפשר לחשוב שהיא אם המנזר... אינך מתמצא בפסיכולוגיה ובפיזיולוגיה, אם אתה חושב שבחיים עם אישה די בכבוד ובהערצה כדי לצאת ידי חובתך. האישה יש לה צורך קודם כול בחדר מיטות."
"ואניה, ואניה..." נבוך סמוילנקו.
"אתה ילד זקן ותיאורטיקן, ואני זקן צעיר ופרקטיקן, ולכן לעולם לא נבין זה את זה. מוטב שנפסיק את השיחה הזאת. מוסטפא!" צעק לייבסקי לשָׁרָת. "כמה אנחנו חייבים לך?"
"לא, לא..." נבהל הרופא, תופס את לייבסקי בידו. "אני אשלם. אני הזמנתי. תרשום על חשבוני!" צעק למוסטפא.
המיודעים קמו ממקומם והלכו, שותקים, לאורך הטיילת. בכניסה לשדרה הם עצרו ולחצו ידיים לפרידה.
"כמה שאתה מפונק, אדוני!" נאנח סמוילנקו. "הגורל שלח לך אישה צעירה, יפה, אינטליגנטית – ואתה מפנה לה עורף, ואני, אילו אלוהים היה נותן לי אפילו זקנה עקומה, אבל רכה וטובת לב, כמה הייתי מאושר! הייתי חי אִתה ליד הכרם שלי ו..."
סמוילנקו תפס את עצמו בקלקלתו ואמר:
"ושתעמיד שם סמובר, המכשפה הזקנה."
לאחר שנפרד מלייבסקי לשלום, החל להלך לאורך השדרה. כשהלך כך, כְּבַד-גוף, קומתו נישאת, פּניו חמורות סבר, בסגינו הצח כשלג ובמגפיו המצוחצחים לעילא, חזהו מעוטר באות ולדימיר עם סרט ומובלט לפנים, מאוד נשא חן אותה שעה בעיני עצמו והיה נדמה לו שעולם ומלואו נהנה להביט בו. בלי להפנות את ראשו, צידד מבט לשני עבריו והגיע למסקנה שהשדרה נאה ומרווחת למדי, שהברושים הצעירים, האקליפטוסים והדקלים הכעורים, הכחושים, יפים מאוד ובבוא העת יטילו צל רחב, שהצ'רקסים הם עם ישר ומכניס אורחים. "מוזר שלייבסקי לא אוהב את הקווקז," חשב, "מוזר מאוד." חמישה חיילים חמושים ברובים נקרו בדרכו והצדיעו לו. במדרכה בצדה הימני של השדרה עברה אשת אחד הפקידים בחברת בנה, תלמיד גימנסיה.
"מָארְיָה קוֹנסטַנטינוֹבנָה, בוקר טוב!" צעק סמוילנקו לעברה וחייך בנועם. "הלכתם לרחוץ בים? חה-חה-חה... פריסת שלום לניקוֹדים אלכסנדריץ'!"
והוסיף ללכת, עודנו מחייך בנועם, אבל כשראה את החובש הצבאי שהלך לקראתו הזעיף פתאום את פניו, עיכב אותו ושאל:
"יש מישהו בבית החולים הצבאי?"
"אף אחד, הוד מעלתך."
"אה?"
"אף אחד, הוד מעלתך."
"טוב, לך..."
מתנודד ברוב חשיבות, פנה אל דוכן הלימונדה, שבו ישבה ליד הדלפק יהודייה זקנה, דדנית, שהציגה את עצמה כגרוזינית, ואמר לה בקול כה רם, כאילו פיקד על גדוד:
"אנא בטובך, תני לי מֵי סודה!"
 
2
אי-אהבתו של לייבסקי אל נדייז'דה פיודורובנה התבטאה בעיקר בכך, שכל מה שאמרה ועשתה היה בעיניו שקר או כעין-שקר, והיה נדמה לו שכל הדברים שהוא קורא נגד הנשים והאהבה הולמים מאין כמותם אותו, את נדייז'דה פיודורובנה ואת בעלה. כשחזר הביתה היא כבר ישבה ליד החלון, לבושה ומסורקת, ובפנים דאוגות שתתה קפה ודפדפה בכרך של ז'ורנל עבה, והוא חשב ששתיית קפה אינה מאורע כה ייחודי שראוי ללבוש בגללו ארשת דאוגה, ושבזבזה את זמנה לחינם על תסרוקת אופנתית, מפני שאין כאן בעיני מי למצוא חן ולשם מה. וגם בז'ורנל הוא לא ראה אלא שקר. עלה על דעתו שהיא מתלבשת ומסתרקת כדי להיראות יפה, וקוראת כדי להיראות חכמה.
"זה בסדר אם אלך היום לרחוץ בים?" שאלה.
"למה לא? תלכי או לא תלכי, אני מניח שהעולם לא יתהפך בגלל זה..."
"לא, אני שואלת כי אני פוחדת שהרופא יכעס."
"אז תשאלי את הרופא. אני לא רופא."
הפעם יותר מכול צרם ללייבסקי מראה צווארה הלבן, הגלוי של נדייז'דה פיודורובנה והתלתלים שעל עורפה, והוא נזכר שאנה קרנינה, כשחדלה לאהוב את בעלה, חשה קודם כול סלידה למראה אוזניו, וחשב: "כמה שזה נכון! כמה נכון!" כיוון שנתקף חולשה וראשו היה ריק ממחשבות, הלך לחדר עבודתו, נשכב על הספה וכיסה את פניו במטפחת כדי שהזבובים לא יציקו לו. מחשבות לאות וכבדות על אותו עניין עצמו החלו להזדחל במוחו כמו שיירה ארוכה ביום סתיו סגרירי, נפלה עליו מועקה והוא התנמנם. היה נדמה לו שהוא אשם בפני נדייז'דה פיודורובנה ובפני בעלה, ושבעלה מת באשמתו. היה נדמה לו שהוא אשם בפני חייו, מפני שקלקל אותם, בפני עולם הרעיונות הנשגבים, הידע והעמל, והעולם הפלאי הזה הצטייר בעיניו כאפשרי ובר-קיימא לא כאן, על החוף שמשוטטים בו תורכים רעבים ואַבּחַזים עצלנים, אלא שם, בצפון, מקום שיש בו אופרה, ותיאטראות, ועיתונים, וכל צורות העמל הרוחני. רק שם יכול אדם להיות ישר, חכם וטהור, רק שם הוא יכול להגיע לידי התעלות, ולא כאן. הוא האשים את עצמו שאין לו אידיאלים ורעיון שידריך אותו בחייו, אף על פי שכעת הבין רק במעורפל מה פירוש הדברים הללו. לפני שנתיים, כשנבטה בלבו האהבה לנדייז'דה פיודורובנה, היה נדמה לו שאם אך יחבור אליה וייסע אִתה לקווקז, יינצל מתִפלותם של החיים ומריקנותם; בה במידה היה בטוח גם עתה, שאם רק יעזוב את נדייז'דה פיודורובנה וייסע לפטרבורג, יזכה בכל אשר חשקה נפשו.
"לברוח!" מלמל, התיישב והחל לכסוס את ציפורניו. "לברוח!"
דמיונו צייר לו כיצד הוא עולה על אונייה ואחר כך אוכל ארוחת בוקר, שותה בירה קרה, משוחח עם הגברות על הסיפון, אחר כך עולה לרכבת בסֶוָוסטוֹפּוֹל ונוסע. שלום לך, חופש! התחנות מרצדות בזו אחר זו, האוויר הולך ונעשה קשה וקר יותר, הנה לִבנים ואשוחים, הנה קוּרְסְק, מוסקבה... במזנונים מגישים מרק חמיצה, בשר כבש עם גריסים, פילֶה של חדקן, בירה, קיצורו של דבר, זו כבר לא אסיה על כל הנלווה אליה אלא רוסיה, רוסיה האמיתית. הנוסעים ברכבת מדברים על מסחר, על זמרים חדשים, על החיבה ההדדית בין רוסיה לצרפת; בכל מקום שוקקים חיי תרבות, חיים אינטליגנטיים, מלאי מרץ... מהר, מהר! הנה הן, סוף סוף, שדרות נְיֶיבְסְקִי, בּוֹלשָיָה מוֹרְסְקָיָה, והנה סמטת קוֹבֶנְסְקִי שהתגורר בה פעם בצוותא עם סטודנטים אחרים, הנה השמים האפורים החביבים, זרזיף הגשם, עגלונים שהתרטבו...
"איבאן אנדרייץ'!" קרא מישהו מן החדר הסמוך. "אתה בבית?"
"אני כאן!" השיב לייבסקי. "מה רצונך?"
"ניירות!"
לייבסקי התרומם בעצלות, ראשו סחרחר, והלך אל החדר הסמוך, מפהק ומדשדש בנעליו הקלות. ברחוב, ליד החלון הפתוח, עמד אחד מעמיתיו הצעירים וסידר ניירות משרדיים על אדן החלון.
"מיד, חביבי," אמר לייבסקי בְּרכות והלך לחפש את הקסת. כשחזר אל החלון חתם על הניירות בלי לקרוא אותם, ואמר: "חם!"
"כן. תבוא היום למשרד?"
"אני לא מאמין... אני מרגיש לא כל כך טוב. חביבי, תגיד לשֶׁשְׁקוֹבסקי שאיכנס אליו אחר הצהריים."
הפקיד הלך. לייבסקי שוב נשכב על הספה בחדר העבודה והחל לחשוב:
"ובכן, צריך לשקול את כל הנסיבות ולהבין מה עושים. לפני שאסע מכאן, עליי להחזיר את חובותי. אני חייב קרוב לאלפיים רובל. אין לי כסף... זה לא חשוב, כמובן: חלק אשלם עכשיו איכשהו, וחלק אשלח אחר כך מפטרבורג. העיקר זו נדייז'דה פיודורובנה... קודם כול צריך לברר את היחסים... כן."
זמן-מה אחר כך החל חוכך בדעתו: אולי מוטב שילך לסמוילנקו ויתייעץ אתו?
"אפשר ללכת, כמובן," חשב, "אבל מה זה יועיל? שוב אדבר אתו דיבורים שלא לעניין על הבּוּדוּאָר, על נשים, על מה מהוגן ומה לא מהוגן. איזה מקום יש כאן, לכל הרוחות, לדיבורים על מהוגן ולא מהוגן, אם עלי למהר ולהציל את חיי, אם אני נחנק מחוסר אוויר בשבי הארור הזה והורג את עצמי? צריך להבין, סוף כל סוף, שלהמשיך לחיות חיים כמו שלי זוהי נבזות והתאכזרות, שכל השאר מחוויר ומתגמד לעומתה." "לברוח!" מלמל, מתיישב. "לברוח!"
חוף הים השומם, החום היוקד שאינו מרפה וחדגוניותם של ההרים הסגולים שדוק אפרפר משוך עליהם והם לעולם דמומים ואינם משתנים, לעולם גלמודים, הפילו עליו תוגה וכמדומה, השרו עליו תנומה ורוששו את רוחו. אפשר שהוא חכם מאוד, כשרוני, ישר להפליא; אפשר שאלמלא ההרים והים שסוגרים עליו מכל עבר, היה נעשה לפעיל מקומי ראשון במעלה, מדינאי, נואם, פובליציסט, אדם המקריב עצמו למען רעיון. מי יודע! אם כך, האם אין זה טיפשי לדוש בשאלה, מה מהוגן ומה לא מהוגן, כשאדם עתיר כישרון ומועיל לחברה, למשל מוזיקאי או צייר, פורץ את הקיר ומרמה את סוהריו, כדי להימלט מן השבי? כל שיעשה אדם שנקלע למצב כזה יהיה מהוגן.
בשעה שתיים ישבו לייבסקי ונדייז'דה פיודורובנה לאכול צהריים. כשהטבחית הגישה להם מרק אורז עם עגבניות, לייבסקי אמר:
"כל יום אותו הדבר. למה שלא תבשל חמיצה?"
"אין כרוב."
"מוזר. אצל סמוילנקו מבשלים חמיצה עם כרוב, וגם אצל מאריה קונסטנטינובנה מגישים חמיצה, ורק אני נאלץ משום-מה לאכול את התערובת הדלוחה-מתקתקה הזאת. אי-אפשר כך, יונתי."
כדרך רובם המוחץ של הזוגות, לפנים לא היתה נשלמת אף ארוחת צהריים משותפת אחת של לייבסקי ונדייז'דה פיודורובנה בלי גחמות וסצינות, אך מאז החליט לייבסקי שכבר אינו אוהב, השתדל לוותר לנדייז'דה פיודורובנה בכל דבר ועניין, דיבר אתה ברכות ובאדיבות, חייך וכינה אותה "יונתי".
"המרק הזה מזכיר בטעמו לַקריץ," אמר וחייך; הוא התאמץ למשול ברוחו ולגלות חביבות, אבל לא התאפק ואמר: "אף אחד לא משגיח אצלנו על משק הבית... אם את כל כך חולה או עסוקה בקריאה, אז ברשותך, אדאג אני לתפריט שלנו."
בעבר היתה עונה לו: "אז תדאג" או: "אני רואה שאתה רוצה להפוך אותי לטבחית", אבל כעת רק הביטה בו בביישנות מהוססת והסמיקה.
"אז איך את מרגישה היום?" שאל ברוֹך.
"היום לא רע. בסדר, חוץ מקצת חולשה."
"את צריכה לשמור על עצמך, יונתי. אני נורא חושש לך."
נדייז'דה פיודורובנה סבלה מחולי עלום. סמוילנקו טען שמדובר בקדחת התוקפת אותה לסירוגין וציווה עליה לבלוע כינין; ואילו רופא אחר, אוּסטימוביץ', אדם גבוה וכחוש שהדיר עצמו מחברת הבריות, ישב במשך היום בבית ובערבים טייל בשקט לאורך הטיילת והשתעל, ידיו שלובות על גבו ומקל ההליכה האחוז בהן זקור לאורכו, מצא שהיא סובלת ממחלת נשים, ורשם לה רטיות חמות. בעבר, כשלייבסקי אהב, מחלתה של נדייז'דה פיודורובנה עוררה בו חמלה ופחד, ואילו עתה ראה בה שקר. הפנים הצהובות, המנומנמות, המבט היגע והפיהוקים שפקדו את נדייז'דה פיודורובנה אחרי התקפי הקדחת, וגם זאת, שבשעת ההתקף שכבה מתחת לשמיכה המשובצת והיתה דומה לנער יותר מאשר לאישה, ושבחדרה עמדו מחנק וריח לא טוב – כל זה, לדעתו, ניפץ את האשליה, והיה בבחינת מחאה כנגד האהבה והנישואין.
למנה השנייה הגישו לו תרד עם ביצים קשות, ונדייז'דה פיודורובנה, בתורת חולה, קיבלה רפרפת עם חלב. כשבתחילה נגעה קלות ברפרפת בכף, בפנים דאוגות, ואחר כך החלה לאכול אותה בעצלות, לוגמת מן החלב, והוא שמע את קול בליעותיה, נתקף שנאה קשה כל כך שאפילו חש גירוד בראשו. הוא תפש שרגש ממין זה היה מבזה אפילו ביחס לכלב, אך לא על עצמו התמרמר אלא על נדייז'דה פיודורובנה, על כי היא מעוררת בו רגש זה, ובאותה שעה הוא מסוגל היה להבין מדוע האוהבים הורגים לפעמים את מאהבותיהם. הוא עצמו לא היה הורג, כמובן, אך אילו הציעו לו כעת להיות בחבר מושבעים, היה מזכה את הרוצח.
"Merci, יונתי," אמר לאחר ארוחת הצהריים ונישק את נדייז'דה פיודורובנה על מצחה.
חזרה בחדר העבודה הוא התהלך כחמש דקות מפינה לפינה, מלכסן מבט אל מגפיו, אחר כך התיישב על הספה ומלמל:
"לברוח, לברוח! לברר את היחסים ולברוח!"
הוא נשכב על הספה ונזכר שוב שבעלה של נדייז'דה פיודורובנה מת, אולי, באשמתו.
"להאשים אדם בכך שהתאהב או חדל לאהוב, זה טיפשי," ניסה לשכנע את עצמו בעודו שוכב וזוקר את רגליו כדי לנעול את מגפיו. "האהבה והשנאה אינן בשליטתנו. ובאשר לבעל, ייתכן שבדרך עקיפה הייתי אחד הגורמים למותו, אבל שוב, האם אני אשם בכך שהתאהבתי באשתו, ושאשתו התאהבה בי?"
אחר כך קם, ומשמצא את כובע המצחייה שלו פנה ללכת לשֶׁשְׁקוֹבסקי, עמיתו לעבודה, שהפקידים התאספו אצלו מדי יום לשחק קלפים ולשתות בירה קרה.
"בלבטים שלי אני מזכיר את הַמְלֶט," חשב לייבסקי בדרכו לשם. "כמה ששייקספיר דייק בהבחנתו! אח, כמה דייק!"
 
3
כדי להפיג את השעמום, ומתוך היענות למצוקה הכספית החריפה של חסרי המשפחה ואנשים שזה מקרוב באו, שמפאת העדרו של בית מלון בעיר לא היה להם מקום לסעוד בו, הנהיג דוקטור סמוילנקו בביתו כעין שולחן סועדים משותף. בעת המתוארת סעדו על שולחנו רק שניים: הזואולוג הצעיר פון קורן, שנהג לבוא בעונת הקיץ אל חופי הים השחור כדי לחקור את האמבריולוגיה של המדוזות, והדְיאָקוֹן[6] פּוֹבֶּדוֹב, אשר סיים זה לא כבר את לימודיו בסמינר לכמרים ונשלח לעיירה למלא את מקומו של הדיאקון הזקן, שנסע לטפל בחולאיו. שניהם שילמו תמורת ארוחת הצהריים והערב שנים-עשר רובל בחודש כל אחד, ונתנו לסמוילנקו את דִבְּרתם להקפיד להתייצב לארוחה בשעה שתיים בדיוק.
פון קורן נהג על פי רוב לבוא ראשון. הוא היה מתיישב בלא אומר בחדר האורחים, נוטל אלבום מן השולחן ומתחיל לבחון בעיון את תצלומיהם הדהויים של גברים אלמונים במכנסיים רחבים ובכובעי צילינדר ושל גברות בקרינולינות ובמצנפות; סמוילנקו זכר את שם משפחתם של מעטים מהם בלבד, ועל אלה ששכח נהג לומר, אגב אנחה: "אדם נפלא, בעל חוכמה לא מצויה!" לאחר שסיים לעלעל באלבום, היה פון קורן נוטל אקדח מהכוננית, מצמצם את עינו השמאלית ומכוון שעה ארוכה לדיוקנו של הנסיך ווֹרוֹנְצוֹב, או נעמד מול הראי ובוחן את פניו השחומות, את מצחו הגדול, את שערותיו השחורות, המקורזלות כשיערו של כושי, את החולצה מבד כותנה דהוי מעוטר בדגם של פרחים גדולים, שהזכיר שטיח פרסי, ואת אבנט העור שחגר במקום חזייה. ההתבוננות בדמותו שלו הסבה לו עונג שלא נפל מזה שהפיק מבחינת התמונות או האקדח בנרתיקו היקר. הוא היה שבע רצון ביותר מפניו, מזקנו הגזוז בקפידה ומכתפיו הרחבות, אשר העידו בבירור על בריאותו הטובה ועל מבנהו החסון. גם לבושו הגנדרני, החל בעניבה שהותאמה לצבע החולצה וכלה בנעליים הצהובות, השביע את רצונו.
שעה שבחן את התמונות באלבום ועמד לפני הראי, באותה העת עצמה, במטבח ובמסדרון שלידו, היה סמוילנקו, בלי מקטורן ובלי חזייה, חשוף-חזה, מתרגש ושטוף זיעה, מתרוצץ סביב השולחנות ומכין סלט או רוטב זה או אחר, או בשר, מלפפונים ובצל לאוֹקרוֹשְׁקָה,[7] תוך שהוא לוטש בכעס את עיניו בשָׁרָת שסייע בידו ומאיים עליו, פעם בסכין מונפת ופעם בכף.
"תביא חומץ!" היה פוקד. "כלומר, לא חומץ אלא שמן זית!" צעק, רוקע ברגליו. "לאן זה, בהמה?"
"להביא שמן זית, הוד מעלתך," שח השרת המבוהל בקול טנור סדוק.
"מהר! הוא בארון! וגם תגיד לדָארְיָה שתוסיף שמיר לצנצנת של המלפפונים! שמיר! מה אתה בוהה, כסה את השמנת, שלא יבואו זבובים!"
היה נדמה שהבית כולו נעשה לתיבת תהודה של צעקותיו. ברבע או בעשרה לשתיים היה בא הדיאקון, איש צעיר בן עשרים-ושתיים לערך, צנום, ארוך שיער, בלא זקן ובעל חתימת שפם כמעט בלתי נראית. בהיכנסו אל חדר האורחים היה מצטלב כנגד האיקונין, מחייך ומושיט לפון קורן את ידו.
"שלום לך," היה אומר הזואולוג בקרירות. "איפה היית?"
"על המזח, דגתי קבַרנוּנים."
"אלא מה... כנראה, דיאקון, לעולם לא תירתם לעבודה רצינית."
"למה לא? העבודה איננה דוב, היא לא תברח ליער," שח הדיאקון וחייך, תוחב את ידיו אל מעמקי כיסיה של גלימתו הלבנה.
"אין מי שיצליף בך!" נאנח הזואולוג.
היו עוברות עוד חמש-עשרה או עשרים דקות, וטרם קראו להם לסעוד, והם עדיין יכלו לשמוע את קול נקישות מגפיו של השרת שהתרוצץ בין המסדרון למטבח ואת צעקותיו של סמוילנקו:
"שים על השולחן! לאן אתה תוחב את זה? תשטוף קודם!"
הדיאקון ופון קורן, שנתקפו רעב, היו מתחילים להקיש על הרצפה בעקביהם, מבקשים להביע באופן כזה את קוצר רוחם, כדרך הצופים ביציע התיאטרון. לבסוף הדלת היתה נפתחת, והשרת המיוגע היה מכריז: "האוכל מוכן!" בחדר האוכל היה סמוילנקו מקבל אתפניהם – ארגמני, כעוס ומיוזע מהמחנק ששרר במטבח. הוא היה מביט בהם בזעף, מרים את מכסה המרקייה בהבעת אימה על פניו ויוצק לכל אחד מהם צלחת, ורק משנוכח לדעת שהם אוכלים בתיאבון ושהמאכל ערב לחִכם, היה פולט אנחת רווחה ומתיישב בכורסתו העמוקה. פניו היו לובשות ארשת ענוגה, מתמוגגת... בלי חופזה היה מוזג לעצמו כוסית וודקה ואומר:
"לחיי הדור הצעיר!"
אחרי השיחה עם לייבסקי חש סמוילנקו, אף שהיה שרוי במצב רוח נפלא, כעין כובד במעמקי נשמתו בכל השעות שחלפו מהבוקר עד הצהריים; הוא חמל על לייבסקי וביקש לעזור לו. לאחר ששתה כוסית וודקה לפני אכילת המרק, נאנח ואמר:
"פגשתי היום את ואניה לייבסקי. מסכן, חייו קשים. הצד החומרי של החיים לא מעודד, והעיקר – המצוקה הפסיכולוגית. חבל על הבחור."
"אם יש אדם שלא חבל לי עליו, זה הוא!" אמר פון קורן. "אילו האיש החביב הזה היה טובע, הייתי עוד דוחף אותו פנימה במקל: טבע, אחי, טבע..."
"לא נכון. לא היית עושה את זה."
"למה אתה חושב כך?" משך הזואולוג בכתפיו. "אני מסוגל למעשים טובים בדיוק כמוך."
"האם להטביע בן אדם זהו מעשה טוב?" שאל הדיאקון ופרץ בצחוק.
"את לייבסקי? כן."
"נדמה לי שחסר משהו באוֹקרוֹשׁקָה..." אמר סמוילנקו, שביקש לשנות את נושא השיחה.
"לייבסקי הוא בלי ספק מזיק ומסוכן לחברה לא פחות מחיידק כולרה," המשיך פון קורן. "להטביע אותו זו מצווה."
"אין זה מוסיף לך כבוד, שאתה מתבטא כך על רעך. תגיד, למה אתה שונא אותו?"
"דוקטור, אל תדבר דברי הבל. לשנוא חיידק ולבוז לו זה מטופש, ולהתייחס לכל מי שנקרה על דרכך כאל רֵעַ, ללא שום הבחנה, זה, רוב תודות, פירושו לאבד את שיקול הדעת, לוותר על יחס הוגן כלפי בני אדם, ובקיצור, להתנער מאחריות. אני חושב שלייבסקי שלך הוא נבל, איני מסתיר זאת ואני מתייחס אליו כאל נבל, והמצפון שלי שקט לגמרי. ואם אתה רואה בו את רעך, לך תתנשק אתו; אתה רואה בו את רעך, פירושו שאתה מתייחס אליו בדיוק כמו שאתה מתייחס אלי ולדיאקון, כלומר, יחס של לא-כלום. אתה שווה נפש לכולם באותה מידה."
"לכנות בן אדם נבל!" מלמל סמוילנקו והעווה את פניו בסלידה. "זה כל כך לא ראוי, שאני לא יכול אפילו להביע זאת במילים!"
"האדם ניכר במעשיו," המשיך פון קורן. "כעת, שפוט בעצמך, דיאקון... דיאקון, אני אדבר אתך. פעילותו של האדון לייבסקי פרושה לפניך כמגילה סינית ארוכה, ותוכל לקרוא בה מתחילתה ועד סופה. מה הוא עשה בשנתיים האלה, שבהן הוא חי כאן? בוא נמנה על האצבעות. ראשית, הוא לימד את תושבי העיירה לשחק וינְט;[8] לפני שנתיים לא הכירו כאן את המשחק הזה, ואילו היום כולם משחקים וינְט מהבוקר עד השעות הקטנות של הלילה, כולל נשים ונערים; שנית, הוא לימד את הקרתנים לשתות בירה, שגם אותה לא הכירו כאן; לו ולא לאחר הם חבים את ידיעותיהם בכל הנוגע לסוגי הוודקה השונים, עד שהיום יוכלו להבחין בעיניים קשורות בין וודקה של קוֹשֶׁלֶב לסמירנוב מספר עשרים-ואחת. שלישית, בעבר חיו כאן עם נשותיהם של אחרים בחשאי, מאותם המניעים שבגללם גנבים גונבים בחשאי ולא בגלוי; הניאוף נחשב לדבר שמביש להציגו לעיני כול; אבל לייבסקי הוא חלוץ במובן הזה: הוא חי עם אשת איש בגלוי. רביעית..."
פון קורן אכל במהירות את האוקרושקה שלו והחזיר את הצלחת לשָׁרָת.
"עמדתי על טיבו של לייבסקי כבר בחודש הראשון להיכרותנו," המשיך, פונה אל הדיאקון. "הגענו לכאן באותה העת. אנשים מסוגו מאוד אוהבים את הידידות, ההתקרבות, הסולידריות וכיוצא באלה, כי תמיד יש להם צורך בחברה למשחק הווינְט, למשקה ולארוחה קלה; ובנוסף, הם פטפטנים וזקוקים למאזינים. התיידדנו, כלומר, הוא הופיע אצלי מדי יום, הפריע לי לעבוד ושפך את לבו בכל מה שנוגע לפילגש שלו. כבר מתחילת ההיכרות הוא הדהים אותי בשקריותו יוצאת הדופן, שפשוט עוררה בי בחילה. נזפתי בו בתור ידיד, מדוע הוא מרבה לשתות, מדוע הוא חי שלא לפי האמצעים וצובר חובות, מדוע הוא לא עושה ולא קורא כלום, מדוע הוא כל כך רחוק מהתרבות וידיעותיו מצומצמות כל כך. בתשובה על כל שאלותי הוא היה מחייך במרירות, נאנח ואומר: 'אני לא-יוצלח, אדם מיותר', או: 'אֵילו תביעות יכולות להיות לך, חביבי, מאתנו, שרידי משטר הצמיתות?', או: 'הולך ופוחת הדור...' או שהיה פוצח בדברי הבל ארכניים על אוֹניֶיגין, פֶּצ'וֹרין, קין של ביירון, בָּזארוֹב,[9] שעליהם נהג לומר: 'אלה הם אבותינו, בבשר וברוח'. מכאן היית אמור להסיק שאין זו אשמתו שחבילות משרדיות מתגלגלות במשך שבועות בלי שיפתחו אותן, ושהוא עצמו שותה לשוכרה ומדיח אחרים לשתות, אלא אשמים בכך אונייגין, פצ'ורין וטורגנייב, שהמציא את הלא-יוצלח ואת האדם המיותר. את הסיבה למופקרותו המחרידה ולהתנהגותו השערורייתית יש לחפש, אתה מבין, לא בו-עצמו, אלא במקום כלשהו מחוצה לו, במרחב הפתוח. וגם – איזו תחבולה מחוכמת! – לא הוא לבדו מופקר, מזויף ומבחיל, אלא כולנו... 'אנחנו, אנשי שנות השמונים', 'אנחנו, הצאצאים הנרפים והעצבניים של משטר הצמיתות', 'הציביליזציה הטילה בנו מום'... לא נותר לנו אלא להבין שבן אדם דגול מסוגו של לייבסקי, דגול גם בנופלו; שהפקרותו, השכלתו הלקויה וקלקול המידות שלו הם תופעה היסטורית-טבעית, מקודשת מכורח הנסיבות, שהסיבות כאן הן כלל-עולמיות, מקורן באיתני הטבע, ושיש להציב לפני לייבסקי את נר התמיד, שהרי אינו אלא קורבן של תמורות העתים, ההשפעות שברוח, פגמי התורשה וכן הלאה, שהגורל התעמר בו. כל הפקידים והגברות הקשיבו לו ונאנקו ופלטו קריאות של צער, ואני כשלעצמי, זמן רב לא הצלחתי לתפוש עם מי יש לי עסק: עם ציניקן או נוכל ממולח? טיפוסים כמוהו, מתורבתים למראה, מחונכים במקצת, שמרבים לדבר על אצילות הנפש שלהם עצמם, מיטיבים להעמיד פני אישיות מורכבת להפליא."
"שתוק!" סומק הציף את פניו של סמוילנקו. "לא ארשה להשמיץ בנוכחותי אדם אציל נפש מאין כמוהו!"
"אל תקטע אותי, אלכסנדר דווידיץ'," אמר פון קורן בנעימה צוננת. "תכף אסיים. לייבסקי הוא אורגניזם לא מורכב במיוחד. הנה עמוד השדרה המוסרי שלו: בבוקר נעליים קלות, רחצה וקפה, אחר כך, עד הצהריים, נעליים קלות, טיולים ושיחות, בשתיים נעליים קלות, ארוחת צהריים ויין, בחמש רחצה, תה ויין, אחר כך וינְט ושקרים, בעשר ארוחת ערב ויין, ואחרי חצות שינה ו-la femme.[10] כל קיומו נתון בתוך התוכנית הצפופה הזאת, כמו ביצה בקליפתה. בין אם הוא הולך, יושב, כועס, כותב, שמח – הכול מסתכם ביין, בקלפים, בנעליים קלות ובנשים. האישה ממלאת בחייו תפקיד הרה גורל, מכריע. הוא עצמו גולל לפנַי את סיפורו, שבגיל שלוש-עשרה כבר היה מאוהב; בהיותו סטודנט שנה ראשונה חלק את חייו עם גברת שנודעה לה השפעה מיטיבה עליו ושהוא חב לה את השכלתו המוזיקלית. בשנת הלימודים השנייה פדה זונה מבית בושת והגביה אותה לרמתו, כלומר, החזיק אותה כפילגש, והיא חיה אתו ביחד חצי שנה וברחה חזרה אל בעלת הבית, בריחה שגרמה לו לא מעט סבל נפשי. אבוי, הוא כל כך סבל שנאלץ לעזוב את האוניברסיטה ולבלות שנתיים בבית בלי כל עיסוק. אבל זה היה רק לטובה. באותה תקופה התוודע אל אלמנה אחת שיעצה לו לעזוב את הפקולטה למשפטים ולעבור לפקולטה לפילולוגיה. וכך עשה. אחרי סיום חוק לימודיו התאהב נואשות בזאת שלו... מה שמה?... הנשואה, ונאלץ לברוח אִתה לכאן, לקווקז, כביכול בחיפוש אחר אידיאלים... מחר-מחרתיים יפסיק לאהוב אותה ויברח חזרה לפטרבורג, גם כן למען האידיאלים."
"איך אתה יודע?" רטן סמוילנקו והביט בזואולוג בכעס. "מוטב שתאכל."
הגישו דגי קיפוֹן בציר פולני. סמוילנקו הניח קיפון שלם על צלחתו של כל אחד מהסועדים ויצק את הציר על הדגים בעצמו. כשני רגעים שררה שתיקה.
"האישה ממלאת תפקיד מהותי בחייו של כל אדם," אמר הדיאקון, "אין מה לעשות."
"כן, אבל באיזו מידה? לכל אחד מאתנו האישה היא אם, אחות, רעיה, ידידה, אבל לייבסקי – האישה היא תמצית קיומו, ולא סתם אישה אלא מאהבת. היא, כלומר, החיים אִתה, הם אושרו ותכליתו; הוא שמח, עצוב, מדוכדך, מאוכזב – בגלל האישה; מאס בחיים – האישה אשמה; שחר של יום חדש האיר את פאתי המזרח, נמצאו האידיאלים – חפש גם כאן את האישה... רק אלה מהכתבים והתמונות שיש בהם אישה נושאים חן בעיניו. התקופה שלנו פגומה, לדעתו, ונופלת משנות הארבעים והשישים רק משום שאיננו יודעים להתמסר, עד כדי שכחה עצמית, לשכרון החושים וללהט האהבה. בעלי התאווה הללו יש להם מן הסתם תפיחה מיוחדת במוח, מין גידול סרטני, שלוחץ על מוחם כצְבָת ומושל בכל חיי הנפש שלהם. צְפה בלייבסקי, בזמן שהוא יושב באיזה מקום בחברת אנשים. אתה תראה: כשמעלים בנוכחותו איזו שאלה כללית, כמו למשל על הרכב התא או על טיבו של האינסטינקט, הוא יושב לו בצד, שותק ואינו מקשיב; הוא נראה לאה, מאוכזב, שום דבר לא מעניין אותו, הכול תפל ובזוי; אבל מרגע שנפתחה שיחה על יחסי זכרים ונקבות, על כך, למשל, שנקבת העכביש זוללת את הזכר לאחר ההתעברות – או-אז ניצתת בעיניו הסקרנות, דוק העצב שעטה את פניו היה ואיננו, קיצורו של דבר, הבן-אדם נמלא חיים. כל מחשבותיו, ככל שיהיו נאצלות, נשגבות או סתמיות, לעולם יש להן נקודת מפגש משותפת. אתה הולך אתו ברחוב ובדרככם מזדמן, למשל, חמור... 'תגיד לי, בבקשה,' הוא אומר, 'מה יקרה אם מזווגים אתון עם גמל?' והחלומות שלו! הוא סיפר לך את החלומות שלו? זה נהדר! פעם הוא חולם שמשיאים לו את הלבנה לאישה, פעם מזמנים אותו לתחנת המשטרה ומצווים עליו לחיות עם גיטרה..."
הדיאקון פרץ בצחוק מצלצל; סמוילנקו הזעיף את גבותיו והעווה בכעס את פניו כדי לא לגחך, אך לא התאפק ופרץ בצחוק.
"והכול שקרים!" אמר, מנגב את הדמעות. "בחיי, שקרים!"
 
4
הדיאקון היה צחקן גדול, וצחק מכל שטות עד כדי דקירות בצד, עד להתפקע. היה נדמה שהוא אוהב את חברתם של בני אדם רק מפני שיש להם צדדים מבדחים ואפשר לכנותם בשמות מבדחים. לסמוילנקו הדביק את הכינוי "טָרַנטוּלָה", את שָׁרָתו כינה "ברווז" ולא ידע את נפשו מרוב התפעלות כשפון קורן כינה פעם את לייבסקי ואת נדייז'דה פיודורובנה "קוֹפֵי מַקאק". הוא בחן בשקיקה את פני הסובבים, הקשיב בלי למצמץ, ויכולת לראות כיצד עיניו מתחייכות ופניו נדרכות בציפייה לרגע שבו יוכל לתת לעצמו דרור ולהתגלגל מצחוק.
"זהו טיפוס מושחת ומעוות," המשיך הזואולוג, והדיאקון נעץ את מבטו בפניו, מצפה למילים מצחיקות. "חדל אישים כזה מזדמן לעתים רחוקות בלבד. גופו רפה, חלוש וזקן, ובשכלו הוא לא שונה במאום מאשת סוחר שמנה, שרק זוללת, שותה, ישנה על כסתות ומחזיקה את הסייס שלה בתור מאהב."
הדיאקון שוב פרץ בצחוק רם.
"אל תצחק, דיאקון," אמר פון קורן, "זה אווילי, בעצם. לא הייתי מבחין באפסות שלו," המשיך, ממתין עד שהדיאקון יחדל מצחוקו, "הייתי מתעלם ממנו, אלמלא היה כל כך מזיק ומסוכן. ההֶיזֵק שבו נעוץ קודם כול בכך שהוא קוצר הצלחה בקרב נשים, ולפיכך הוא עלול להוליד צאצאים, כלומר להביא לעולם תריסר לייבסקים, חלושים ומסואבים כמותו. שנית, דוגמתו מידבקת ביותר. כבר ציינתי בפניכם את הווינְט ואת הבירה. עוד שנה-שנתיים, והוא יכבוש את רצועת החוף הקווקזית לכל אורכה. אתם הרי יודעים עד כמה ההמון, ובייחוד שכבת הביניים בו, סוגדים לאינטלקטואליות, להשכלה אוניברסיטאית, לגינוני אצולה ולשפה הספרותית. גם אם יעשה מעשה נבלה בזוי שבבזויים, כולם יחשבו שזה טוב, שמעשהו ראוי, היות שהוא אינטלקטואל, ליברלי ובוגר אוניברסיטה. נוסף לכך הוא גם לא-יוצלח, אדם מיותר, בעל עצבים רופפים, קורבן התקופה, ופירוש הדבר שהכול מותר לו. הוא ברנש חביב, נשמה טובה, מתייחס בסלחנות לבבית כל כך לחולשות אנוש; נוח להסכים, קל לשכנוע, ותרן, לא גאוותן, אחד שאפשר לשתות אתו, ולנבל את הפה, ולרכל... ההמונים, שמאז ומעולם נטו להאנשה של עקרונות מופשטים בדת ובמוסר, יותר מכול חביבים עליהם אותם האלילים שחולקים את חולשותיהם. שפוט, אם כן, איזה שדה פעילות נרחב יש לו להדביק אחרים בסיאובו! ונוסף לכך הוא גם שחקן לא רע ודו-פרצופי במידה הראויה ויודע היטב מה הוא מעולל. קחו, למשל, את תחבולותיו ואת ההתחכמויות שלו, נניח אפילו, דבריו על הציביליזציה. מימיו לא טעם ולו בדל ציביליזציה, ובכל זאת: 'אח, הציביליזציה הטילה בנו מום! אח, כמה שאני מקנא בפראים הללו, בילדי הטבע שלא יודעים את הציביליזציה!' עלינו להבין, אתם תופשים, שאי-פעם, בזמנים עברו, דבק בציביליזציה בכל ישותו, שירת אותה וירד לעומקה עד שדבר לא נסתר ממנו עוד, אבל היא ייגעה, אכזבה אותו וכיזבה בו; הלוא הוא פאוסט, טולסטוי השני... ובשופנהאואר וספנסר הוא נוהג כבנערים וטופח להם באבהיות על שכמם: מה העניינים, ספנסר אחי? כמובן, הוא לא קרא את ספנסר, אך כמה שהוא שובה-לב באומרו על גבירתו, באירוניה קלילה ומרושלת: 'היא קראה את ספנסר!' ואף על פי כן מקשיבים לו, ואיש לא רוצה להבין שהשרלטן הזה לא רק שאין לו זכות להתבטא על ספנסר בנעימה כזאת, אלא אף אינו רשאי לנשק את סוליית נעלו של ספנסר! לחתור תחת הציביליזציה, תחת האוטוריטות, תחת מזבחות הזולת, לטנף אותם ולקרוץ לעברם כמו מוקיון רק כדי להצדיק ולהסתיר את רפיונך ואת העליבות המוסרית שלך עצמך – הרי לכך מסוגל רק יצור רודף כבוד, שָׁפָל ומאוס ביותר."
"קוֹלְיָה, איני מבין מה אתה רוצה ממנו," אמר סמוילנקו, והביט בזואולוג בהבעה שכבר לא היה בה כעס, אלא אשמה בלבד. "הוא בן אדם, בדיוק כמו כולם. כמובן, יש לו חולשות, אבל התפישות של ימינו אינן זרות לו, הוא משרת את המולדת ומביא לה תועלת. לפני עשר שנים שימש כאן כסוכן זקן אחד, אדם בעל חוכמה לא מצויה... ובכן, הוא נהג לומר..."
"די לך, די!" קטע אותו הזואולוג. "אתה אומר: הוא משרת את המולדת. אבל איך הוא משרת אותה? האם מאז הגעתו לכאן חלו שיפורים בסדרים ובנהלים, האם הפקידים נעשו דייקנים, הגונים ואדיבים יותר? נהפוך הוא, במוניטין שיצאו לו – של אדם אינטליגנטי, בוגר אוניברסיטה – רק נתן גושפנקה למופקרות שלהם. הוא ממלא את תפקידו כראוי רק בעשרים לחודש, ביום תשלום השכר, ואילו בשאר ימות השנה הוא מדשדש בנעליו הקלות בחדרי ביתו ומנסה להיראות כמי שעושה טובה גדולה לממשלה הרוסית בכך שניאות לחיות בקווקז. לא, אלכסנדר דווידיץ', אל תגונן עליו. זה לא ישר מצדך, לגמרי לא ישר. אילו אהבת אותו אהבת אמת וראית בו את רעך הקרוב, אז קודם כול לא היית נשאר אדיש לנוכח חולשותיו, לא היית מתייחס אליהן בסלחנות, אלא היית מנסה ליטול ממנו את העוקץ."
"כלומר?"
"ליטול את העוקץ. היות שהוא חסר תקנה, אז ליטול ממנו את העוקץ אפשר רק בדרך אחת..."
פון קורן העביר את אצבעו סמוך לצווארו.
"או אולי להטביע אותו, נניח..." הוסיף. "מתוך דאגה לטובתה של האנושות ומתוך התחשבות בטובתם-הם, אנשים מסוגו צריך להשמיד. זה כורח המציאות."
"מה אתה מדבר?!" מלמל סמוילנקו, מתרומם על רגליו ומביט בפליאה בפניו הקרות, השלוות, של הזואולוג. "דיאקון, מה הוא מדבר? האם יצאת מדעתך?"
"אני לא מתעקש על עונש מוות," אמר פון קורן. "אם הוכח שזהו אמצעי מזיק, תמציאו לו תחליף כלשהו. אי-אפשר להשמיד את לייבסקי, אם כן, בודדו אותו, תשללו ממנו את ייחודו, שִלחו אותו לבצע עבודות שירות..."
"מה אתה מדבר?" התפלץ סמוילנקו. "עם פלפל, עם פלפל!" צעק בקול נואש, כשהבחין שהדיאקון אוכל קישואים ממולאים בלי להוסיף פלפל. "אתה, אדם בעל חוכמה לא מצויה, מה אתה מדבר?! לשלוח את ידידנו, אדם גאה ואינטליגנטי, לבצע עבודות שירות!!"
"ואם הוא גאה, אם הוא יתנגד – לכבול אותו באזיקים!"
סמוילנקו לא היה מסוגל עוד להוציא הגה מפיו ורק הניע את אצבעותיו; הדיאקון הביט בפניו ההמומות והמצחיקות באמת, ופרץ בצחוק.
"בואו נפסיק לדבר על זה," אמר הזואולוג. "זכור רק דבר אחד, אלכסנדר דווידיץ', שבימי קדם, מלחמת הקיום והברירה הטבעית הגנו על האנושות מפני טיפוסים מסוגו של לייבסקי; ואילו כיום התרבות שלנו רופפה מאוד את מלחמת הקיום ואת תהליך הברירה הטבעית, ועלינו לדאוג בעצמנו להשמדתם של החלשים והלא-ראויים, אחרת הלייבסקים יתרבו, יקיץ הקץ על הציביליזציה והאנושות תתנוון כליל. ואנחנו נהיה אשמים בכך."
"אם יתחילו להטביע ולתלות אנשים," אמר סמוילנקו, "אז לעזאזל הציביליזציה שלך, לעזאזל האנושות! לעזאזל! אומַר לך דבר אחד: אתה אדם מלומד ביותר, בעל חוכמה לא מצויה וגאוות המולדת, אבל הגרמנים קלקלו אותך. כן, הגרמנים! הגרמנים!"
מאז עזב את דֶרפְּט,[11] שלמד בה רפואה, פגש סמוילנקו גרמנים רק לעתים רחוקות ולא קרא ולוּ ספר גרמני אחד, אך לדעתו היו הגרמנים מקור הרע בפוליטיקה ובמדע. בעצמו לא ידע לומר כיצד גיבש דעה כזאת, אך הוא דבק בה בנחישות.
"כן, הגרמנים!" חזר ואמר. "בואו נלך לשתות תה."
שלושתם קמו, חבשו את כובעיהם ויצאו אל הגן, שם התיישבו בצִלם של עצי אדר חיוורים, אגסים וערמון. הזואולוג והדיאקון ישבו על ספסל ליד שולחן נמוך קטן, וסמוילנקו שקע בכורסת נצרים עם מסעד רחב ומשופע. השרת הגיש תה, ריבה ובקבוק של עסיס.
היה חם מאוד, כשלושים מעלות בצל. האוויר היוקד עמד חסר זיע, וקורי עכביש ארוכים, שהשתלשלו מן הערמון אל האדמה, נתלו רפויים בלא תנועה.
הדיאקון נטל את הגיטרה, אשר היתה מונחת תמיד על הארץ סמוך לשולחן, כיוון אותה והחל לשיר בשקט, בקול דקיק: "עלמי הסמינר ניצבו בפתח הפונדק...", אך מיד השתתק מפאת החום, קינח את הזיעה ממצחו והציץ למעלה, בשמים הכחולים המלוהטים. סמוילנקו התנמנם; החום היוקד, הדומייה ותנומת אחר הצהריים המתוקה אשר פשטה במהירות בכל איברי גופו, החלישו וביסמו אותו; ידיו נתלו רפויות, עיניו קָטנו, ראשו נשמט אל חזהו. הוא הביט בפון קורן ובדיאקון בהתמוגגות, על סף דמעות, והחל ממלמל:
"הדור הצעיר... כוכב עולה בשמי המדע ומאור הכנסייה... לא אתפלא אם ה'הללויה' ארוך הגלימה יתעלה למדרגת מֶטרופּוֹליט,[12] ועוד ניאלץ לנשק את ידו... נו טוב... מי ייתן..."
עד מהרה נשמעו נחירות. פון קורן והדיאקון כילו את שתיית התה ויצאו אל הרחוב.
"אתה שוב הולך אל המזח, לדוג קברנונים?" שאל הזואולוג.
"לא, חם מדי."
"בוא נלך אלי. תארוז אצלי חבילה וגם תעתיק דבר או שניים. ובאותה הזדמנות גם נגלגל שיחה ונחשוב מהו העיסוק הראוי לך. צריך לעבוד, דיאקון. אחרת אי-אפשר."
"דבריך הוגנים והגיוניים," אמר הדיאקון, "אבל עצלותי מוצאת לה תירוצים בנסיבות חיי הנוכחיות. אתה הרי יודע זאת בעצמך, מצבים לא מוגדרים טובים מאין כמותם כדי להביא את האדם לידי אפתיה. האם נשלחתי לכאן לזמן קצר או לתמיד, רק אלוהים יודע; אני חי לי כאן בלי לדעת מה יֵלֵד יום, והדיאקונית שלי נמקה בבית אביה ומשתעממת. וגם החום ממיס את המוח, חייבים להודות."
"הכול הבלים," אמר הזואולוג. "גם לחום אפשר להתרגל, וגם לחיים בלי הדיאקונית אפשר להתרגל. אסור להתפנק. צריך לקחת את עצמך בידיים."
 
5
נדייז'דה פיודורובנה הלכה בבוקר לרחוץ בים, ובעקבותיה הלכה הטבחית שלה אוֹלגָה, נושאת קנקן, גיגית נחושת, סדינים וספוג רחצה. בקרבת החוף עגנו שתי אוניות קיטור לא מוכרות ולהן ארובות לבנות מלוכלכות, כנראה אוניות מטען זרות. כמה גברים לבושים בלבן, בנעליים לבנות, התהלכו אנה ואנה על המזח וצעקו בקול רם בצרפתית, ומהאוניות השיבו להם. בכנסייה העירונית הקטנה צלצלו בעזוז בפעמונים.
"יום ראשון היום!" נזכרה נדייז'דה פיודורובנה, והמחשבה הסבה לה נחת.
היא הרגישה בריאה לגמרי והיתה שרויה במצב רוח עליז, חגיגי. בשמלתה החדשה שהיתה מונחת עליה בחופשיות, עשויה אריג משי צהבהב גס, מהסוג שנוהגים לתפור ממנו בגדי גברים, ובכובע הקש הגדול ששוליו היו מקופלים בחוזקה לעבר אוזניה כך שפניה השקיפו מתוכו כמתוך קופסה, היתה, כך דימתה, חמודה מאוד למראה. היא חשבה על כך, שבעיר כולה יש רק אישה צעירה, יפה ואינטליגנטית אחת – היא עצמה, ושרק היא לבדה יודעת להתלבש בבגדים שאינם עולים ביוקר, ויחד עם זאת יש בהם חן מעודן וטעם. השמלה הזאת, למשל, עולה רק עשרים-ושניים רובל, אבל כמה שהיא חמודה! רק היא, מכל נשות העיר, יכולה לשאת חן, והגברים רבים, ולכן הדעת נותנת שירצו או לא ירצו, הם בוודאי מקנאים בלייבסקי.
היא שמחה על כך שלייבסקי נהג בה לאחרונה בקור ובנימוס מאופק, ולפרקים אפילו בחציפות ובגסות; עד לפני זמן לא רב היו תעלוליו ומבטי הבוז הקרים או המשונים, הלא-מובנים שלו נענים מצדה בדמעות, הטחות אשם ואיומים שתעזוב אותו או תרעיב עצמה למוות, ואילו כעת היתה רק מסמיקה, מציצה בו במבט נכלם ושמחה שאינו מרעיף עליה רוך. היה אף טוב ונעים יותר אילו נזף בה או איים עליה, כיוון שחשה עצמה אשמה בפניו כליל. היה נדמה לה שהיא אשמה, ראשית, בכך שלא חלקה את חלומותיו על חיי עמל, שלמענם עזב את פטרבורג ובא לכאן, לקווקז, והיתה בטוחה שדווקא זו סיבת כעסו עליה בעת האחרונה. כשנסעה לקווקז דימתה בנפשה שכבר ביום הראשון תמצא כאן פינה מוצנעת על חוף הים, גן מוצל ונעים ובו ציפורים ופלגי מים, ותוכל לשתול בו פרחים וירקות, לגדל ברווזים ותרנגולות, לארח את השכנים, לטפל במוז'יקים העניים ולחלק להם ספרים; ואולם, התברר שהקווקז משמעו הרים קירחים, יערות ועמקים עצומי ממדים, שיש לבחור בהם בקפידה חלקת אדמה, לטרוח, לבנות ולהיבנות, ושאין כאן שום שכנים אבל חם מאוד ויש סכנה שישדדו אותך. לייבסקי לא שש לקנות חלקה; היא שמחה על כך, ושררה ביניהם כעין הסכמה שבשתיקה לעולם לא להזכיר עוד את חיי העמל. הוא שתק, חשבה, פירושו של דבר שכעס עליה בגלל שתיקתה.
שנית, במשך השנתיים האלה נטלה לעצמה מהחנות של אַצְ'מִיאָנוֹב מיני זוטות בשלוש מאות רובל בערך. בכל פעם לקחה קצת בד, או משי, או מטרייה, ובלי משים הצטבר החוב.
"עוד היום אספר לו על כך..." גמרה בדעתה, אבל מיד תפשה שמצב רוחו הנוכחי של לייבסקי אינו מתאים ביותר לדיבורים על חובות.
שלישית, כבר פעמיים אירחה בהיעדרו של לייבסקי את מפקח המשטרה קירילין: פעם אחת בבוקר, כשלייבסקי הלך לרחוץ בים, ופעם שנייה בחצות, כששיחק קלפים. נדייז'דה פיודורובנה נזכרה בכך והוצפה כולה סומק, ואז הסבה את פניה לעבר הטבחית כחוששת שזו תצותת למחשבותיה. הימים הארוכים והמשעממים, החמים לבלי נשוא, הערבים הנפלאים מלאי החמדה, המחנק של הלילות וכל החיים הללו, כשמהבוקר עד הערב אין יודעים מה לעשות בזמן שאין בו צורך, ומחשבות כפייתיות על היותה האישה הצעירה והיפה ביותר בעיר ועל כך שעלומיה חולפים לחינם, וגם לייבסקי עצמו, ישר, איש ערכים אך חדגוני, שמדשדש תמיד בנעליו הקלות, כוסס את ציפורניו ומשרה עליה שעמום בגחמותיו – כל אלה העירו בה אט-אט מאוויים נסתרים, וכמוכת טירוף חשבה בלילה וביום על אותו הדבר עצמו. היא חשה אותם מאוויים מפעמים בנשימתה, במבטיה, בנעימת קולה ובהליכתה; המיית הים שׂחה לה שצריך לאהוב, וכך גם חשכת הערב, וההרים... וכאשר קירילין החל לחזר אחריה, לא עמד לה כוחה ואף לא רצתה, לא יכלה להתנגד, והתמסרה לו...
אוניות הקיטור הזרות והאנשים בלבן הזכירו לה עתה, משום-מה, טרקלין ענקי; למשמע השפה הצרפתית החלו להצטלצל באוזניה צלילי ואלס וחזהּ נרעד בשמחה לא מוסברת. התחשק לה לרקוד ולדבר צרפתית.
בהדרגה תפשה, ושמחה למחשבה על כך, שבגידתה אינה מעשה נורא כמו שדימתה לחשוב. נשמתה לא נטלה בה חלק: היא מוסיפה לאהוב את לייבסקי, זה ניכר מכך שהיא מקנאה לו, חומלת עליו ומתגעגעת כשהוא נעדר מהבית. ובאשר לקירילין, התברר שהוא – ככה-ככה, לא מי-יודע-מה, יש בו גסות כלשהי על אף יופיו, היא ניתקה אתו מגע והכול ביניהם תם ונשלם. מה שהיה עבר ואינו נוגע לאיש, ולייבסקי, אם ייוודע לו על כך, לא יאמין.
על החוף היה רק ביתן רחצה אחד לגברות, ואילו הגברים רחצו תחת כיפת השמים. כשנדייז'דה פיודורובנה נכנסה לביתן הרחצה, היא פגשה שם גברת מבוגרת, מאריה קונסטנטינובנה בִּיטיוּגוֹבָה שמה, אשתו של פקיד, ואת קַטְיָה, בתה בת החמש-עשרה, תלמידת גימנסיה; שתיהן ישבו על ספסל והתפשטו. מאריה קונסטנטינובנה היתה אישה טובה, נוחה להתפעל ונעימת הליכות, שמתחה את המילים בשעת דיבורה החדור פאתוס. עד לשנתה השלושים ושתיים שימשה כאומנת במשפחות אצולה, אחר כך נישאה לפקיד בִּיטיוּגוֹב, גבר קטן קומה וקירח, שנהג לסרק את שיערו לעבר רקותיו והיה צייתן מאוד. היא היתה מאוהבת בו עד עצם היום הזה, קינאה לו, הסמיקה למשמע המילה "אהבה" וחזרה ושנתה באוזני כול שהיא מאושרת מאוד.
"יקירתי!" אמרה בהתפעלות למראה נדייז'דה פיודורובנה, ושיוותה לפניה הבעה שכל מכריה כינוה "דבשית". "חביבתי, כמה נעים שבאת! נתרחץ ביחד – זה מלבב!"
אוֹלגָה השליכה מעליה בחופזה את שמלתה ואת כותונתה, והחלה להפשיט את גבירתה.
"מזג האוויר היום לא חם כמו אתמול, לא כן?" אמרה נדייז'דה פיודורובנה, נרתעת ממגען הגס של ידי הטבחית העירומה. "אתמול כמעט מתתי מהמחנק!"
"הו כן, יקירתי! אני עצמי כמעט נחנקתי. אתמול רחצתי שלוש פעמים, תאמיני או לא... תארי לך, חביבתי, שלוש פעמים! אפילו ניקוֹדים אלכסנדריץ' דאג לי."
"איך אפשר להיות לא-יפות כל כך?" חשבה נדייז'דה פיודורובנה, סוקרת במבטה את אולגה ואת אשת הפקיד; היא הציצה בקַטְיָה וחשבה: "הנערה בנויה לא רע."
"ניקודים אלכסנדריץ' שלך מאוד, מאוד חביב!" אמרה. "אני ממש מאוהבת בו."
"חה-חה-חה!" צחקה מאריה קונסטנטינובנה צחוק מאולץ. "זה מלבב!"
משנחלצה מבגדיה, נתקפה נדייז'דה פיודורובנה חשק לעופף. היה נדמה לה שאם תנופף בידיה, בהכרח תתעופף אל-על. כשהתפשטה, הבחינה שאולגה מביטה בגופה הלבן במיאוס קל. אולגה, אשת חייל צעירה, חיתה עם בעלה החוקי ועל כן חשבה שהיא טובה ונעלה ממנה. נדייז'דה פיידורבנה חשה גם, שמאריה קונסטנטינובנה וקטיה אינן מכבדות אותה ופוחדות ממנה. זה לא נעם לה, וכדי לרומם את דמותה בעיניהן, אמרה:
"אצלנו בפטרבורג חיי הנופש כעת בעיצומם. לי ולבעלי יש מכרים רבים כל כך! היינו צריכים לנסוע לפגוש אותם."
"בעלך מהנדס, נדמה לי?" שאלה מאריה קונסטנטינובנה בהיסוס.
"התכוונתי ללייבסקי. יש לו מכרים רבים מאוד. אך למרבה הצער, אמו, אצילה גאוותנית, היא אישה צרת אופקים..."
נדייז'דה פיודורובנה לא השלימה את המשפט וזינקה אל המים; מאריה קונסטנטינובנה וקטיה נכנסו אחריה.
"אצלנו בחברה הגבוהה יש הרבה מאוד דעות קדומות," המשיכה נדייז'דה פיודורובנה, "והחיים אינם כה קלים כפי שנדמה."
מאריה קונסטנטינובנה, אשר שימשה כאומנת במשפחות אצולה והכירה את מנהגי החברה הגבוהה לאשורם, אמרה:
"הו כן! התאמיני, חביבתי, הגָרָטִינְסְקִים דרשו שלארוחת הבוקר והצהריים אלבש את מיטב הבגדים, ולכן חוץ מהשכר קיבלתי גם דמי מלתחה, כמו שחקנית."
היא נעמדה בתווך בין נדייז'דה פיודורובנה לקטיה, כמבקשת לחצוץ בין בתהּ לבין המים ששטפו את גופה של נדייז'דה פיודורובנה. מבעד לדלת הפתוחה אל הים נראתה דמות שוחה במרחק של מאה צעדים מביתן הרחצה.
"אמא, זה קוֹסְטְיָה שלנו!" אמרה קטיה.
"אח, אח!" קרקרה מאריה קונסטנטינובנה בבהלה. "אח! קוֹסְטְיָה," צעקה, "תחזור! קוסטיה, תחזור!"
קוסטיה, נער כבן ארבע-עשרה, שביקש להתפאר בעוז רוחו בפני אמו ואחותו, צלל ושחה הלאה, אך עיַף ומיהר לשוב, ופניו הרציניות והמתוחות העידו שאינו בוטח בכוחותיו.
"צרות צרורות עם הבנים האלה, חביבתי!" אמרה מאריה קונסטנטינובנה, נרגעת בהדרגה. "בכל רגע עלול לשבור לעצמו את המפרקת. אח, חביבתי, כמה נעים ועם זאת כמה קשה להיות אם! את פוחדת מכל דבר."
נדייז'דה פיודורובנה חבשה את כובע הקש שלה וזינקה החוצה, אל תוך הים. היא התרחקה כדי ארבעה סאזֶ'נים[13] והתהפכה על גבה. לעיניה נגלו הים עד האופק, האוניות, האנשים על החוף, העיר – וכל זה, יחד עם החום היוקד והגלים השקופים הרכים, גירו את עצביה וליחשו לה שצריך לחיות, לחיות... סירת מפרש חלפה על פניה ביעף, מפלחת במרץ את הגלים ואת האוויר; גבר שישב ליד ההגה הביט בה, ונעם לה שמביטים בה...
לאחר הרחצה הגברות התלבשו והחלו ללכת זו לצד זו.
"פעם ביומיים אני נתקפת קדחת, ואף על פי כן איני מרזה," שׂחה נדייז'דה פיודורובנה, מלקקת את שפתיה המלוחות מהרחצה ומשיבה בחיוך על קידות המכרים. "תמיד הייתי מלאה ונדמה לי שעכשיו התמלאתי עוד יותר."
"זו נטייה טבעית, חביבתי. אם אישה אין לה נטייה טבעית לגוף מלא, כמוני למשל, שום מזון לא יעזור. אבל הרטבת את כובעך, חביבתי."
"אין דבר, יתייבש."
נדייז'דה פיודורובנה ראתה שוב את האנשים בלבן שהלכו אנה ואנה לאורך הטיילת ודיברו צרפתית; שמחה עלומה שוב רגשה בחזהּ ועלה בה זיכרון עמום של טרקלין גדול, שרקדה בו פעם או אולי ראתה אותו בחלומה. ובמעמקים הכמוסים ביותר של נשמתה ליחש לה דבר-מה, לחש עמום ומהוסה, שהיא אישה קטנה, המונית, קלוקלת, חסרת ערך...
מאריה קונסטנטינובנה עצרה ליד שער ביתה והזמינה אותה להיכנס, לשבת אצלם מעט.
"היכנסי, יקירתי!" אמרה בקול תחינה ובה בשעה הביטה בנדייז'דה פיודורובנה במבט יגע ובתקווה: שמא תדחה את הצעתה ולא תיכנס!
"בעונג רב," הסכימה נדייז'דה פיודורובנה. "את יודעת כמה אני אוהבת לבקר אצלכם!"
ונכנסה לתוך הבית. מאריה קונסטנטינובנה הושיבה אותה, הגישה לה קפה, האכילה אותה במאפי שמרים, אחר כך הראתה לה את תצלומיהן של חניכותיה לשעבר – העלמות גָרָטינסקי, שכבר נישאו בינתיים, והראתה גם את ציוני הבחינות של קטיה וקוסטיה; הציונים היו טובים מאוד, אך כדי שייראו טובים עוד יותר, התאוננה באנחה עד כמה קשה היום ללמוד בגימנסיה... היא טרחה סביב האורחת ובה בשעה ריחמה עליה והתענתה במחשבה, שלנוכחותה של נדייז'דה פיודורובנה עלולה להיות השפעה מזיקה על טוהר המידות של קוסטיה וקטיה, ושמחה שניקודים אלכסנדריץ' שלה אינו בבית. היות שלדעתה, כל הגברים אוהבים "נשים כאלה", עלולה היתה נדייז'דה פיודורובנה להשפיע לרעה גם על ניקודים אלכסנדריץ'.
בשעת השיחה עם האורחת זכרה מאריה קונסטנטינובנה כל העת, שהערב צפוי להיערך פיקניק ושפון קורן הפציר בה לא לספר על כך למַקאקים, כלומר, ללייבסקי ולנדייז'דה פיודורובנה, אך הדבר נפלט מפיה בשוגג, והיא הוצפה כולה סומק ואמרה, נבוכה:
"מקווה שגם אתם תהיו שם!"
 
6
הם נדברו לנסוע למרחק של שבע וֶרסטָאוֹת[14] מהעיר בדרך המובילה דרומה, לַחֲנוֹת ליד הפונדק, במקום שמתמזגים בו שני נחלים – השחור והצהוב, ולבשל שם מרק דגים. יצאו לדרך מעט אחרי חמש. בראש כולם, בכרכרה קלה, נסעו סמוילנקו ולייבסקי, אחריהם, בעגלה רתומה לשלישיית סוסים, נסעו מאריה קונסטנטינובנה, נדייז'דה פיודורובנה, קטיה וקוסטיה; עמם היה שמור סל עם מצרכי מזון וכלים. במרכבה אחריהם נסעו המפקח קירילין ואַצְ'מִיאָנוֹב הצעיר, בנו של אותו סוחר אצ'מיאנוב שנדייז'דה פיודורובנה היתה חייבת לו שלוש מאות רובל, ומולם על ספסל ישב מכווץ, ברגליים מקופלות תחתיו, ניקוֹדים אלכסנדריץ' – קטן, נקי ומסודר, שיערו מסורק אל עבר רקותיו. בסוף הטור נסעו פון קורן והדיאקון; לרגלי הדיאקון היה מונח סל ובו דגים.
"ימי-י-י-נה!" צעק סמוילנקו במלוא הגרון, כשנזדמנו לקראתם עגלת איכרים או אַבְּחַזי רכוב על חמור.
"בעוד שנתיים, כשיעמדו לרשותי די אמצעים ואנשים, אארגן משלחת," סיפר פון קורן לדיאקון. "אצא לאורך החוף מוְולָדיווֹסטוֹק עד מיצר בֶּרִינְג ואחר כך מהמיצר עד לשפך נהר יֶנִיסֶיי. נשרטט מפה, נחקור את ממלכת החי והצומח ונירתם לעיסוק יסודי בגיאולוגיה, במחקרים אנתרופולוגיים ואתנוגרפיים. אם תיסע אתי או לא – זה תלוי בך."
"לא בא בחשבון," אמר הדיאקון.
"למה?"
"איני נתון ברשות עצמי, יש לי משפחה."
"הדיאקונית תתן לך ללכת. נספק לה אמצעי קיום. או מוטב אילו היית משכנע אותה, לתועלת הכלל, לפרוש אל המנזר; זה היה נותן גם לך אפשרות לפרוש מהנאות העולם הזה ולהצטרף למשלחת בתורת נזיר וכומר. אוכל לסדר לך זאת."
הדיאקון שתק.
"אתה בקיא בתיאולוגיה?" שאל הזואולוג.
"לא במיוחד."
"הממ... לא אוכל לתת לך שום הנחיות בעניין הזה, מפני שגם אני לא מתמצא. תן לי את רשימת הספרים שתזדקק להם, ואשלח לך אותם בחורף מפטרבורג. תצטרך גם לקרוא את רשימותיהם של נוסעים מאנשי הכמורה; מזדמנים ביניהם אתנולוגים טובים ומומחים לשפות המזרח. כשתתוודע אל דרכם, יהיה לך קל יותר לגשת לעניין. ובינתיים, כל עוד אין ברשותך ספרים, אל תבזבז את זמנך לריק, תבקר אצלי ונלמד את המצפן, נקנה לנו ידע במטאורולוגיה. כל אלה הם דברים חיוניים."
"כל זה טוב ויפה..." מלמל הדיאקון והצטחק. "ביקשתי לי משרה ברוסיה התיכונה, ודודי הפּרוֹטוֹהיירֶיאוּס[15] הבטיח לסייע לי. אם אסע אתך, ייצא שהטרחתי אותו לחינם."
"אני לא מבין את הלבטים שלך. אם תוסיף להיות דיאקון רגיל שמחויב לערוך תפילות רק בחגים, ובשאר הימים רשאי לשבות ממלאכה, גם בעוד עשר שנים תישאר בדיוק כפי שאתה כיום, אולי רק יתווספו לך שפם וזקנקן; ואילו בשובך מהמסע עם המשלחת, גם כן בתום עשר שנים, תהיה אדם אחר, וההכרה שהשארת חותם כלשהו, תעשיר אותך."
מכִרְכרת הגברות נשמעו צעקות של אימה והתפעלות. הכרכרות נסעו בדרך שנחצבה בצוק סלעי ניצב ממש מעל לים, ולכל הנוכחים היה נדמה שהם רוכבים על מדף שמחובר לקיר גבוה, ושעוד רגע קל יידרדרו הכרכרות לתהום. מימין השתרע הים, משמאל היה קיר חום מחוספס ובו כתמים שחורים, עורקים אדומים וקני שורש מזדחלים, וממעל רכנו והציצו למטה, כמתוך פחד וסקרנות, עצי מחט מקורזלים. כעבור רגע שוב נשמעו צווחות וקולות של צחוק: הנוסעים עברו מתחת לסלע ענקי שנתלה מעליהם.
"אני לא מבין למה אני נוסע אתכם, לעזאזל," אמר לייבסקי. "כמה זה אווילי והמוני! עלי לנסוע צפונה, להימלט, להציל את נפשי, ומשום מה אני נוסע לפיקניק המטופש הזה."
"אבל תראה איזה נוף!" אמר לו סמוילנקו, כשהסוסים פנו שמאלה ולפניהם נפתח עמק הנחל הצהוב ונצנץ הנחל עצמו – צהוב, עכור, שגיוני...
"אני לא רואה בזה שום דבר טוב, סָאשָׁה," השיב לייבסקי. "להתפעל מהטבע בלי הרף פירושו להוכיח את דלות הדמיון שלך. בהשוואה למה שדמיוני יכול להעניק לי, כל הנחלים והסלעים האלה הם לא יותר מערימת גרוטאות."
הכרכרות נסעו כעת על גדת הנחל. הגדות הגבוהות ההרריות קרבו זו לזו מעט-מעט, העמק הוצר והצטייר מלפנים כנקיק; ההר הסלעי שעברו בקרבתו היה מצבור שגיבב הטבע, של אבנים ענקיות אשר לחצו זו על זו בעוצמה נוראה כל כך, עד כי סמוילנקו נאנק בלי משים בכל בפעם שהביט בהן. בתוך ההר הקודר והיפה נבקעו במקומות אחדים סדקים ונקיקים צרים, שהדיפו אל פני הנוסעים משב לחלוחי של מסתורין; מבעד לנקיקים הציצו הרים אחרים, חומים-אפרפרים, ורודים, סגולים, עוטים דוק כסוף או טובלים באור עז. לעתים נדירות, שעה שעברו על פני הנקיקים, אפשר היה לשמוע את המים ניתכים אי-שם מלמעלה ומכים בסלעים.
"אח, הרים ארורים," נאנח לייבסקי, "כמה שהם נמאסו עלי!"
במקום שבו הנחל השחור נשפך אל תוך הצהוב והמים השחורים, שגונם כגון הדיו, הכתימו את המים הצהובים ונאבקו בהם, עמד בצד הדרך פונדקו של קֶרְבָּלָיי הטטארי, שעל גגו התנוסס הדגל הרוסי ובחזיתו היה קבוע שלט שעליו נכתב בגיר: "פונדק נועם"; בקרבתו היה גן קטן מוקף גדר נצרים ובו שולחנות וספסלים, ובינות לשיחייה העלובה הדוקרנית התנשא לגובה ברוש אחד ויחיד, יפה וכהה.
קֶרְבָּלָיי, טטארי קטן וזריז, בחולצה כחולה וסינר לבן, עמד באמצע הדרך וקידם את פני הנוסעים בכרכרות בקידות עמוקות, אוחז בבטנו ומחייך, ומציג אגב כך את שיניו הלבנות המבהיקות.
"שלום לך, קֶרבָּלָייקָה!" צעק לעברו סמוילנקו. "אנחנו נמשיך עוד קצת, ואתה תביא לשם סמובר וכסאות! מהר!"
קרבליי הנהן בראשו הגזוז ומלמל דבר-מה, אך רק היושבים בכרכרה שבסוף הטור יכלו לשמוע: "יש טרוטות, הוד מעלתך."
"מצוין, תביא!" אמר לו פון קורן.
הכרכרות התרחקו מהפונדק כדי חמישים צעדים ועצרו. סמוילנקו בחר כר דשא קטן שהיו פזורים עליו סלעים נוחים לישיבה, וגזע של עץ שנעקר בסערה היה מוטל בו, שורשיו השעירים כלפי מעלה, מחטיו צהובות וכמושות. במקום הזה עצמו היה נטוי מעל לנחל גשר רופף מקורות של עץ, ובגדה מנגד, בדיוק ממול, עמד צריף אשר נסמך על ארבעה כלונסאות לא גבוהים; היה זה חדר ייבוש לתירס, אשר הזכיר במראהו את הבקתה על כרעי תרנגולת מהאגדות. מדלת הצריף השתלשל אל הארץ סולם.
הרושם הראשון שהתעורר אצל כולם היה שלעולם לא ייצאו מכאן עוד. מכל עבר, לאן שרק הביטו, התנשאו ההרים וצרו עליהם, צללי הערב ירדו חיש-מהר מעברו של הפונדק והברוש הכהה, והעמק הצר והעקלתון של הנחל השחור הוצר בשל כך עוד יותר, בעוד ההרים התגבהו. אפשר היה לשמוע את רטינתו של הנחל ואת קריאותיהם הבלתי פוסקות של הצרצרים.
"מלבב!" אמרה מאריה קונסטנטינובנה, ושאפה את האוויר עמוק אל קרבה מרוב התפעלות. "ילדים, תראו כמה טוב! כמה שקט!"
"כן, באמת טוב," הסכים אִתה לייבסקי, שהנוף מצא חן בעיניו, וכשהביט בשמים ואחר כך בעשן הכחלחל שהיתמר מארובת הפונדק, ירדה עליו תוגה סתומה. "כן, טוב!" חזר ואמר.
"איבאן אנדרייץ', תאר את הנוף הזה!" אמרה מאריה קונסטנטינובנה בקול בוכים.
"לשם מה?" שאל לייבסקי. "הרושם עולה על כל תיאור. את עושר הצבעים והצלילים שהטבע מטביע בכל אדם באמצעות רשמים, פולטים הסופרים אל הנייר לאחר שעיוותו והשחיתו אותו לבלי הכר."
"האוּמנם?" שאל פון קורן בנעימה צוננת, לאחר שברר לעצמו את הסלע הגדול ביותר בקרבת המים וניסה כעת לטפס ולהתיישב עליו. "האומנם?" חזר ואמר, והביט אל לייבסקי בלי להתיק את עיניו ממנו. "ומה עם רומיאו ויוליה? או למשל, ליל אוקראינה[16] של פושקין? לא נותר לו לטבע אלא לבוא ולהשתחוות אפיים ארצה."
"נניח..." הסכים לייבסקי, שהתעצל להפוך במחשבתו ולסתור את הדברים. "אם כי," אמר כעבור זמן-מה, "מה זה רומיאו ויוליה, בעצם? אהבה יפה, פיוטית, קדושה, אינה אלא ורדים, שמתחתם מנסים להסתיר את הריקבון. רומיאו הוא חיה, בדיוק כמו כולם."
"כל נושא שמדברים אתך עליו, אתה מנמיך אותו לידי..." פון קורן הפנה את ראשו לעבר קטיה ולא סיים את דבריו.
"מנמיך לידי מה?" שאל לייבסקי.
"אומרים לך, למשל: 'כמה יפה הוא אשכול הענבים!', ואתה: 'כן, אבל כמה הוא מכוער לאחר שאנו לועסים אותו ומעכלים אותו בקיבותינו'. לשם מה לומר זאת? זה לא חדש... ובכלל, מנהג משונה."
לייבסקי ידע שפון קורן אינו מחבב אותו ולכן פחד ממנו וחש בנוכחותו, כאילו כולם צר להם המקום ומישהו עומד מאחורי גבם. הוא לא השיב דבר, התרחק הצדה והצטער על בואו לכאן.
"רבותי, קדימה צְעד להביא זרדים למדורה!" פקד סמוילנקו.
בני החבורה נפוצו לכל עבר, ורק קירילין, אצ'מיאנוב וניקודים אלכסנדריץ' נשארו על עומדם. קרבליי הביא כסאות, הציע מחצלת על הארץ והציב כמה בקבוקי יין. המפקח קירילין, גבר גבוה בעל חזות מרשימה, שבכל מזג אוויר לבש מעיל עליון מעל סגינו, הזכיר ביציבתו הגאוותנית, באופן הילוכו האומר חשיבות ובקולו העבה, הצרוד במקצת, מפקד משטרה קרתני צעיר. היתה לו ארשת נוגה ומנומנמת, כאילו העירו אותו זה עתה מהשינה כנגד רצונו.
"מה הבאת, בהמה?" שאל את קרבליי, מבטא לאט כל מילה. "אמרתי לך להגיש קְוָורֶל,[17] ומה הבאת, פרצוף טטארי? אה? מה? מוּ?"
"הבאנו הרבה יין משלנו, יֶגוֹר אלכְּסֶיִיץ'," העיר ניקודים אלכסדרניץ' בהססנות ובנימוס.
"מה-ה? אבל רצוני שיהיה גם יין שאני הבאתי. אני משתתף בפיקניק ומניח שיש לי מלוא הזכות לתרום את חלקי. מ-ני-ח! תביא עשרה בקבוקים של קוָורֶל!"
"בשביל מה כל כך הרבה?" התפלא ניקודים אלכסנדריץ', שידע שלקירילין אין כסף.
"עשרים בקבוקים! שלושים!" צעק קירילין.
"אין דבר, שיהיה," לחש אצ'מיאנוב לניקודים אלכסנדריץ', "אני אשלם."
נדייז'דה פיודורובנה היתה שרויה במצב רוח עליז וקונדסי. התחשק לה לקפוץ, לצחוק בקול, לצעוק, לקנטר, להתחנחן. בשמלת הכותנה הזולה שלה עם דוגמת פרחי התכלת, בנעליים אדומות ובאותו כובע קש, נראתה בעיני עצמה קטנטונת, פשוטה, קלילה ואוורירית כמו פרפר. היא רצה על פני הגשרון הרעוע והביטה רגע במים כך שיסתחרר הראש, אחר כך פלטה צעקה ורצה, צוחקת, אל הגדה הרחוקה, אל צריף הייבוש, והיה נדמה לה שכל הגברים, ואפילו קרבּליי, מתפעלים למראֶהָ. כשבדמדומים שירדו בחטף החלו העצים להתמזג בהרים והסוסים במרכבות, ובחלונות הפונדק נצנץ אור, היא טיפסה אל ראש ההר בשביל המתפתל בין הסלעים והשיחים הקוצניים, והתיישבה על סלע. למטה כבר בערה מדורה. הדיאקון התהלך ליד האש בשרוולים מופשלים, וצלו הארוך השחור הקיף את המדורה כאילו שרטטו אותו במחוגה; הוא הוסיף זרדים וערבב את התבשיל בקדרה בכף קשורה למקל ארוך. סמוילנקו, פניו אדומים-נחושתיים, טרח סביב האש כמו במטבח ביתו וצעק באימתנות:
"איפה המלח, רבותי? שכחתם, או מה? מה זה כולכם שרועים לכם כמו בעלי אחוזות בטלנים, ואני לבדי טורח?"
על גזע העץ המוטל על הארץ ישבו זה בצד זה לייבסקי וניקודים אלכסנדריץ', והביטו באש במבט מהורהר. מאריה קונסטנטינובנה, קטיה וקוסטיה הוציאו מן הסלים ספלים, צלוחיות וצלחות. פון קורן עמד על הגדה, ליד קו המים ממש, ידיו משוכלות ואחת מרגליו מוצבת על אבן, וחשב על דבר-מה. הכתמים האדומים שהטילה המדורה שוטטו על הארץ יחד עם הצללים, סמוך לדמויותיהם הכהות של בני האדם, ורטטו על ההר, על העצים, על הגשר, על צריף הייבוש; מנגד היתה הגדה התלולה והמחופרת מוארת כולה, ריצדה והשתקפה בנחל, והמים המקציפים ומהירי הזרם קרעו את בבואתה לגזרים.
הדיאקון הלך להביא את הדגים שקרבּליי ניקה ושטף על הגדה, אך עצר בחצי הדרך והביט סביב.
"אלי, כמה טוב!" חשב. "אנשים, סלעים, אש, דמדומים, עץכעור – ותו לא, אבל כמה טוב!"
בגדה מנגד, ליד צריף הייבוש, הופיעו דמויות של אנשים זרים. בגלל האור המתנצנץ ועשן המדורה שנישא לעבר ההוא, לא היה אפשר להקיף במבט את כל הדמויות בבת אחת; הן נראו חלקים-חלקים, פעם כובע שפרוותו סתורה וזקָן אפור, פעם כתונת כחולה, פעם בגד קרוע מן הכתפיים עד הברך וחרב לרוחב הבטן, פעם פנים צעירות שחומות וגבות שחורות, עבותות וחדות כאילו צוירו בפחם. חמישה איש מתוכם ישבו במעגל על הארץ, וחמשת הנותרים הלכו אל צריף הייבוש. אחד מהם עמד בפתח הדלת, בגבו אל המדורה, ובידיים שלובות מאחורי גבו החל לספר דבר-מה, מעניין מאוד כנראה, שכן כאשר סמוילנקו הוסיף זרדים למדורה והאש ניצתה, ירקה ניצוצות והאירה את צריף הייבוש באור בהיר, נגלו שם שני פרצופים שפנו אל הדובר מבפנים, אומרים שלווה ומביעים קשב עמוק, ויושבי המעגל שבחוץ נראו מסתובבים ומטים אוזן למספר. אחרי שהות-מה החלו היושבים במעגל לשיר חרש שיר מתמשך ועָרֵב לאוזן, דומה למזמור כנסייתי שנוהגים לזמר בימי הצום הגדול... שעה שהדיאקון הקשיב להם, דמיונו צייר לו מה יעלה בחלקו בעוד עשר שנים, כשישוב ממסע המשלחת: הוא – מיסיונר צעיר, נזיר וכומר, מחבר בעל שם ועבר מפואר; מקַדשים ומעלים אותו לדרגת האַרכימַנדריט, אחר כך מעניקים לו תואר של אַרכיהייֶריאוּס;[18] הוא עורך את תפילת השחרית בקתדרלה; במיטְרָה[19] של זהב, חזהו מעוטר מדליון עם דיוקן אם האלוהים, הוא עולה אל הדוכן, מחווה על המון העם אות של צלב בטְריקִירֶיאוּס ודִיקִירֶיאוּס,[20] ומכריז: "הבט עלינו ממרום, אלוהינו, וראֵה ופקוד את זה הכרם, הוא אשר שתלה ימינך!" והילדים שרים כנגדו בקולות של מלאכים: "אלוהינו הקדוש..."
"דיאקון, אז איפה הדגים?" נשמע קולו של סמוילנקו.
כשהדיאקון חזר אל המדורה, דמיונו צייר לו תהלוכת צלב המתנהלת בדרך עפר מאובקת ביום חם של חודש יולי; מלפנים נושאים המוז'יקים את הנס הקדוש, והנשים והעלמות – את האיקונות, אחריהם הולכים נערי המקהלה ושַמָש שלֶחיוֹ קשורה ותבן מזדקר משיערו, אחר כך, לפי הסדר, הוא, הדיאקון עצמו, אחריו כומר בכיפת קטיפה וצלב בידו, ומאחור משתרך בעננת האבק המון של מוז'יקים, נשים, זאטוטים; בין ההולכים בהמון גם אשת הכומר והדיאקונית, מטפחות לראשיהן. נערי המקהלה שרים, הילדים בוכים בקול, השְׂלָווים צורחים והזמיר נותן קולו בשיר מסתלסל... הנה הם עוצרים ומזליפים מים קדושים על עדר... ממשיכים ללכת, ואז כורעים על ברכיהם ומתפללים לגשם. אחר כך סועדים את לבם, מדברים...
"וגם זה טוב..." חשב הדיאקון.
 
7
קירילין ואצ'מיאנוב טיפסו בַּשביל במעלה ההר. אצ'מיאנוב נותר מאחור ועצר, וקירילין ניגש אל נדייז'דה פיודורובנה.
"ערב טוב!" אמר והצדיע.
"ערב טוב."
"כן-ן!" אמר קירילין, מביט בשמים וחושב.
"מה כן?" שאלה נדייז'דה פיודורובנה לאחר שתיקת-מה. היא הבחינה שאצ'מיאנוב עוקב אחר שניהם.
"ובכן, את רוצה לומר," שח הקצין לאט, "שאהבתנו קמלה עוד בטרם תפרח, כמו שאומרים. כיצד עלי להבין זאת? האם זו הצטעצעות מצדך או שאני בעינייך פרחח שאת יכולה לנהוג בו כאוות נפשך?"
"זו היתה טעות! תניח לי!" אמרה נדייז'דה פיודורובנה בנעימה חדה. בערב הנפלא, הקסום הזה היא הביטה בו בפחד ושאלה את עצמה, תוהה: האומנם באמת היה רגע שבו האיש הזה מצא חן בעיניה והיתה ביניהם קרבה?
"ובכן-ן!" אמר קירילין; הוא עמד זמן-מה, שותק, חשב קמעה ואמר: "אם כך, נחכה עד שמצב רוחך ישתפר, ולפי שעה אני רוצה להבטיח לך שאני אדם מהוגן ולא ארשה לאיש להטיל בכך ספק. בי לא משחקים! Adieu!"[21]
הוא הצדיע והלך הצדה משם, מפלס את דרכו בין השיחים. זמן-מה אחר כך ניגש בהיסוס אצ'מיאנוב.
"ערב נעים היום!" אמר במבטא ארמֶני קל.
הוא היה נאה למדי, התלבש לפי צו האופנה והליכותיו היו פשוטות, כיאה לעלם מחונך היטב, אך נדייז'דה פיודורובנה לא אהבה אותו, מפני שהיתה חייבת שלוש מאות רובל לאביו, וגם לא נעם לה שלפיקניק הוזמן חנווני, ולא נעם שניגש אליה דווקא הערב, כשנפשה כה זכה.
"פיקניק מוצלח בסך הכול," אמר לאחר שתיקת-מה.
"כן," הסכימה, וכאילו נזכרה בחוב שלה זה עתה, אמרה כבדרך אגב: "אה כן, תגיד בחנות שלך שאיבאן אנדרייץ' ייכנס אליכם בימים הקרובים וישלם את השלוש מאות... איני זוכרת כמה."
"אני מוכן לשלם עוד שלוש מאות בעצמי, רק שלא תזכירי בכל יום את החוב הזה. למה להתעסק בעניינים פרוזאיים?"
נדייז'דה פיודורובנה הצטחקה. עלתה בלבה המחשבה המבדחת שאילולא היתה מוסרית דיה, ואילו רצתה בכך, יכלה להיפטר מהחוב בן-רגע. אילו, למשל, היתה מסחררת את ראשו של הטיפשון היפה והצעיר הזה! כמה זה, בעצם, יכול היה להיות משעשע, מגוחך, מטורף! ופתאום נתקפה חשק לגרום לו שיתאהב בה, לשדוד אותו, לעזוב, ולראות מה ייצא מכל זה.
"הרשי לי לתת לך עצה אחת," אמר אצ'מיאנוב בהססנות מבוישת. "היזהרי מקירילין, אני מבקש ממך. הוא מספר עלייך בכל מקום דברים איומים."
"לא מעניין אותי לדעת מה מספרים עלי כל מיני מטומטמים," אמרה נדייז'דה פיודורובנה בנעימה צוננת ונתקפה חוסר שקט. הרעיון המבדח לשחק באצ'מיאנוב הצעיר, החמוד למראה, איבד לפתע מקסמו.
"צריך לרדת," אמרה. "קוראים לנו."
למטה כבר המתין להם מרק דגים. מזגו אותו בצלחות ואכלו אותו באותה חרדת קודש השמורה אך ורק לפיקניקים; כולם סברו שהמרק טעים מאוד ושבבית מעולם לא אכלו שום מאכל שישווה לו. כנהוג בכל הפיקניקים, אבודים בתוך ערימת המפיות, הצרורות, הניירות השמנוניים שאין בהם צורך אשר הזדחלו במשבי הרוח, הם לא ידעו היכן כוסו ופתו של מי, שפכו את היין על המחצלת ועל ברכיהם, פיזרו את המלח, ומסביב היה חשוך, ואור המדורה לא היה עוד בהיר ועז כלפנים, וכולם כאחד התעצלו לקום ולהוסיף זרדים. כולם שתו יין, ולקוסטיה ולקטיה נתנו חצי כוס כל אחד. נדייז'דה פיודורובנה שתתה כוס יין, אחריה עוד אחת, השתכרה ושכחה על אודות קירילין.
"פיקניק מפואר, ערב משובב נפש," אמר לייבסקי, שהיין נסך בו עליצות, "אך הייתי מעדיף על כל אלה חורף של ממש. 'בכפור של כסף מתעַפרֶרֶת חלקת צוורון-הבִּיבָרים'."[22]
"כל אחד וטעמו-הוא," העיר פון קורן.
לייבסקי חש אי-נוחות: בגבו צרבה בְּעֵרת המדורה, ובחזהו ובפניו צלפה שנאתו של פון קורן; השנאה הזאת של אדם מהוגן וחכם, שכפי הנראה היה לה בסיס מוצק, מסותר, השפילה אותו ורִפּתה את ידיו, אך כיוון שלא מצא בעצמו די כוח להתעמת אִתה, אמר כמבקש לרַצותו:
"אני אוהב את הטבע אהבה עזה וצר לי שאיני עוסק בחקרו. אני מקנא בך."
"ולי לא צר ואני לא מקנאה," אמרה נדייז'דה פיודורובנה. "אני לא מבינה איך אפשר לעסוק ברצינות בכל מיני חרקים ורמשים, בזמן שהעם סובל."
דעתו של לייבסקי היתה כדעתה. הוא היה בור גמור במדעי הטבע ולכן מעולם לא יכול להשלים עם הנעימה הסמכותית ועם חזותם המלומדת, האומרת עמקוּת, של אנשים שעסקו במשושי נמלים וברגלי תיקנים, ותמיד חרה לו שהאנשים הללו, בהתבסס על משושים, רגליים ואיזו פרוטופלסְמה עלומה (משום-מה דימה אותה לעצמו בתורת צדפה), מתיימרים להכריע בסוגיות המקפלות בתוכן את מוצאו של האדם ואת חייו. אך היה נדמה לו שהוא שומע זיוף במילותיה של נדייז'דה פיודורובנה, ורק כדי לסתור את דבריה, אמר:
"לא הרמשים הם העיקר, אלא המסקנות!"
 
8
כשהחלו לעלות לכרכרות כדי לחזור הביתה היתה השעה מאוחרת, לקראת אחת-עשרה. כולם עלו, וחסרו רק נדייז'דה פיודורובנה ואצ'מיאנוב, שהתחרו בריצה מעברו האחר של הנחל וצחקו בקול.
"רבותי, מהרו!" צעק להם סמוילנקו.
"לא ראוי היה להשקות את הגברות ביין," אמר פון קורן בשקט.
לייבסקי, יגע מן הפיקניק, משנאתו של פון קורן ומהמחשבות שהציקו לו, הלך לעברה של נדייז'דה פיודורובנה, וכשהיא, עליזה, שמחה וחשה עצמה קלה כנוצה, מתנשפת וצוחקת בקול, תפסה אותו בשתי ידיו והניחה את ראשה על חזהו, נסוג צעד אחד לאחור ואמר בארשת חמורה:
"את מתנהגת כמו... אישה מופקרת."
נעימת הדברים היתה כה גסה, עד כי מיד חס עליה. בפניו המרוגזות, היגעות, היא קראה שנאה, רחמים, התמרמרות על עצמו, ופתאום נפלה ברוחה. היא הבינה שהגדישה את הסאה והתנהגה בחופשיות יתרה, ועלתה, נעצבת ומרגישה כבדה, שמנה, גסה ושיכורה, אל הכרכרה הריקה הראשונה שהזדמנה לה, בצוותא עם אצ'מיאנוב. לייבסקי עלה לכרכרה אחת עם קירילין, הזואולוג – עם סמוילנקו, הדיאקון עם הגברות, והשיירה יצאה לדרך.
"זה טיבם של המַקאקים..." פתח ואמר פון קורן, מתעטף בשכמייה ועוצם את עיניו. "שמעת את טענתה, שלא היתה רוצה לעסוק בחרקים וברמשים מפני שהעם סובל. כך שופטים את שכמותי כל המקאקים באשר הם. שבט עבדים עָרוּם, שזה עשרה דורות תלויה מעליו אימת הפרגול והאגרוף; הוא מרטיט מיראה, מתמוגג ומקטיר קטורת רק לנוכח כוח הזרוע, אך אם תשחרר את המַקאק לרעות במחוזות החופש, שאין שם מי שיאחז אותו בעורפו, או-אז ייתן לעצמו דרור ויחשוף את מהותו. ראֵה איזו מידה של תעוזה מגלה המקאק בתערוכות, במוזיאונים, בתיאטראות או בעת הוצאת משפט על המדע: הוא מזדקף, נעמד על אחוריו, מגדף, מבקר... מבקר בהכרח – זה תו ההיכר של העבדים! הטה אוזנך: אנשים העוסקים במקצועות חופשיים זוכים לגידופים יותר מנוכלים. הסיבה לכך היא ששלושה רבעים מהחברה הם עבדים, מקאקים כמותם. שעֶבד יושיט לך יד ויודה לך בכנות על העבודה שאתה עושה – לא יקרה כדבר הזה."
"אני לא מבין מה אתה רוצה!" אמר סמוילנקו, מפהק. "למסכנה פשוט התחשק לדבר אתך על דברים חכמים, ואתה כבר ממהר להסיק מסקנות. אתה כועס עליו בגלל איזה דבר, ואם כבר, אז גם עליה. אבל היא אישה נהדרת!"
"אֶה, די לך! אישה מוחזקת רגילה שברגילות, מופקרת והמונית. שמע, אלכסנדר דווידיץ', כשאתה פוגש כפרייה פשוטה שאינה חיה עם בעלה, אינה עושה דבר, ורק חי-חי וחה-חה, אתה אומר לה: לכי לעבוד. אז מדוע במקרה הזה אתה נתקף היסוס וחושש לומר את האמת? רק מפני שנדייז'דה פיודורובנה היא פילגשו של פקיד, ולא של מלח?"
"מה תרצה שאעשה לה?" התרגז סמוילנקו. "ארביץ לה, או מה?"
"שלא תנהג בסלחנות כלפי מידות נפסדות. אנחנו מגנים את המידות הנפסדות רק מאחורי גבם של הלוקים בהן, וזה כמו להראות אצבע משולשת בתוך הכיס. אני זואולוג או סוציולוג – זה היינו- הך – ואתה רופא; החברה נותנת בנו אמון; חובה עלינו להצביע בפניה על הנזק הנורא שעשוי להסב לה ולדורות העתידיים קיומן של גברות מסוגה של אותה נדייז'דה איבאנובנה."
"פיודורובנה," תיקן אותו סמוילנקו. "ומה צריכה החברה לעשות?"
"החברה? זה כבר עניינה שלה. אם תשאל אותי, הדרך הישירה והנכונה ביותר היא שימוש בכוח הזרוע. Manu militari[23] יש לשגר אותה אל בעלה, ואם הבעל יסרב לקבל אותה, למסור אותה לעבודות פרך או לאיזה מוסד לתיקון המידות."
"אוף!" נאנח סמוילנקו; הוא שתק קמעה ושאל בשקט: "לפני ימים אחדים אמרת שאנשים מסוגו של לייבסקי, צריך להשמיד... תגיד לי, אילו נֹאמר... המדינה או החברה היו מטילות עליך להשמיד אותו, אז... היית מעז?"
"ידי נחושה."
 
9
בהגיעם הביתה נכנסו לייבסקי ונדייז'דה פיודורובנה לדירתם האפלה, המשעממת, ששרר בה מחנק. שניהם שתקו. לייבסקי הדליק נר, ונדייז'דה פיודורובנה ישבה, ובלי להסיר את כסותה הרחבה ואת כובעה, הרימה אליו את עיניה העצובות, האומרות אשמה.
הוא הבין שהיא מצפה ממנו להסבר; אך מתן ההסברים היה עשוי להיות משעמם, חסר תועלת ומייגע, ולבו היה כבד על כך שלא התאפק והיה גס כלפיה. ידו מיששה באקראי בכיסו את המכתב שהתכוון לקרוא באוזניה בכל יום, ועלה על דעתו שאם יראה לה את המכתב הזה כעת, יסיט בכך את תשומת לבה לעניין אחר.
"הגיע הזמן לברר את היחסים," חשב. "אתן לה אותו, ויהיה מה שיהיה."
הוא הוציא את המכתב והגיש לה אותו.
"תקראי. זה נוגע לך."
לאחר שאמר זאת, פרש לחדר העבודה ושכב על הספה בחשכה, בלי כר למראשותיו. נדייז'דה פיודורובנה קראה את המכתב והיה נדמה לה שהתקרה צונחת ושהקירות סוגרים עליה. פתאום נעשה לה צפוף, וחשוך, והיא נתקפה פחד. היא הצטלבה בחופזה שלוש פעמים ומלמלה:
"המצא מנוח לנשמתו, אלוהי... המצא מנוח, אלוהי..."
ופרצה בבכי.
"ואניה!" קראה. "איבאן אנדרייץ'!"
לא היתה כל תשובה. כיוון שחשבה שלייבסקי נכנס לחדר וניצב מאחורי הכיסא שישבה עליו, משכה באפה כמו ילדה קטנה והחלה לדבר:
"למה לא אמרת לי קודם שהוא מת? לא הייתי נוסעת לפיקניק, לא הייתי צוחקת צחוק נורא כל כך... הגברים אמרו לי גסויות. איזה חטא, איזה חטא! תציל אותי, ואניה, תציל אותי... דעתי נטרפה... אבדתי..."
לייבסקי שמע את יפחותיה. הוא חש מחנק בלתי נסבל ולבו הלם בחוזקה. אחוז תוגה, התרומם, עמד שעה קלה באמצע החדר, גישש בחשכה אחר הכורסה שליד השולחן וישב.
"זה בית כלא..." חשב. "צריך לעזוב... איני מסוגל..."
כבר היה מאוחר מכדי ללכת לשחק קלפים, ובעיר לא היו מסעדות. שוב שכב ואטם את אוזניו, כדי לא לשמוע את היפחות, ופתאום נזכר שהוא יכול ללכת לסמוילנקו. כדי לא לעבור ליד נדייז'דה פיודורובנה, טיפס מבעד לחלון אל הגינה, עבר את גדר הגן ויצא אל הרחוב. היה חשוך. זה עתה עגנה אונייה כלשהי, לפי אורותיה הרבים – אוניית נוסעים גדולה... נשמע קול שקשוק של שרשרת העוגן. אור אדום זעיר נע במהירות מהחוף אל עבר האונייה: זו היתה סירתם של אנשי המכס.
"הנוסעים ישנים להם בתאיהם..." חשב לייבסקי, והתקנא במנוחת הזולת.
החלונות בביתו של סמוילנקו היו פתוחים. לייבסקי הציץ בחלון אחד, אחר כך בחלון נוסף: בחדרים היה חשוך ודומם.
"אלכסנדר דווידיץ', אתה ישן?" קרא. "אלכסנדר דווידיץ'!"
נשמעו שיעול וקריאה נחרדת:
"מי זה שם? מה לעזאזל...?"
"זה אני, אלכסנדר דווידיץ'. סלח לי."
לאחר שהות-מה נפתחה הדלת; נצנץ אורה הרך של המנורה וסמוילנקו הופיע, במלוא קומתו הענקית, כולו בלבן ומצנפת לבנה לראשו.
"מה אתה רוצה?" שאל, נושם בכבדות, כדרכו של אדם שהוער זה עתה משנתו, ומתגרד. "חכה, תכף אפתח."
"אל תטרח, אטפס דרך החלון..."
לייבסקי נכנס דרך החלון, ניגש אל סמוילנקו ותפס אותו בידו.
"אלכסנדר דווידיץ'," אמר בקול רועד, "תציל אותי! אני מתחנן, אני משביע אותך, תבין אותי! מצבי איום ונורא. אם הוא יימשך אפילו עוד יום-יומיים, אחנוק את עצמי כמו... כמו כלב!"
"חכה... על מה אתה מדבר, בעצם?"
"תדליק את הנר."
"אוֹח, אוֹח..." נאנח סמוילנקו והדליק את הנר. "אלי הטוב, אלי הטוב... כבר אחרי אחת, אחי."
"סלח לי, אבל אני לא מסוגל לשבת בבית," אמר לייבסקי, שהאור ונוכחותו של סמוילנקו גרמו לו לחוש הקלה רבה. "אלכסנדר דווידיץ', אתה ידידי היחיד, הטוב בידידיי... כל תקוותי נתונות לך. תרצה או לא תרצה, חלץ אותי, בשם שמים. אני מוכרח לנסוע מכאן, יהיה מה שיהיה. תלווה לי כסף!"
"אוח, אלי הטוב, אלי הטוב!" נאנח סמוילנקו, מתגרד. "אני נרדם ואז שומע צפירה, הגיעה אונייה, ואחר כך אתה... אתה זקוק לסכום גדול?"
"שלוש מאות רובל לכל הפחות. צריך להשאיר לה מאה, ומאתיים לדרך... אני כבר חייב לך קרוב לארבע מאות, אבל אשלח הכול... הכול..."
סמוילנקו אסף את פאות הזקן שלו בשתי ידיו, פישק את רגליו ושקע במחשבות.
"ובכן..." מלמל, מהורהר. "שלוש מאות... כן... אבל אין לי כל כך הרבה. איאלץ ללוות ממישהו."
"תלווה, בשם אלוהים!" אמר לייבסקי, קורא בפניו של סמוילנקו שהוא רוצה לתת לו את הכסף ולבטח ייתן. "תלווה, ואני אחזיר, כך או אחרת. אשלח מפטרבורג ברגע שאגיע לשם. שזה לא יטריד אותך. יש לי הצעה, סאשׁה," אמר, ועליצותו שבה אליו, "בוא נשתה יין!"
"ובכן... אפשר גם יין."
השניים הלכו לחדר האוכל.
"ומה עם נדייז'דה פיודורובנה?" שאל סמוילנקו, מניח על השולחן שלושה בקבוקים וצלחת עם אפרסקים. "היא תישאר, או מה?"
"אארגן הכול, הכול..." אמר לייבסקי, וחש לפתע כיצד עולה בו גל של שמחה. "אשלח לה כסף אחר כך, ואז היא תבוא אלי... שם גם נברר את יחסינו. לחיי, חבר."
"חכה!" אמר סמוילנקו. "שתה את זה קודם... זה מהכרם שלי. הנה, זה בקבוק מהכרם של נָבָרִידְזֶה, וזה של אָחָטוּלוֹב... טעם את כל שלושת הסוגים ותגיד בכנות... בשלי יש כמין חמצמצות. אה? אתה לא חושב?"
"כן. ניחמת אותי, אלכסנדר דווידיץ'. תודה... חזרתי לחיים."
"יש חמצמצות?"
"השד יודע, אני לא יודע. אבל אתה אדם נפלא בכל המעלות, נהדר!"
סמוילנקו הביט בפניו החיוורות, המרוגשות, הטובות, נזכר בדעתו של פון קורן שיש להשמיד אנשים כמותו, ולייבסקי הצטייר בעיניו כילד חלוש, חסר מגן, שכל אחד מסוגל לעלוב בו ולהשמיד אותו.
"כשתיסע, תשלים עם אמך," אמר. "זה לא טוב, ככה."
"כן, כן, אשלים בהכרח."
הם שתקו שעה קלה. לאחר שכילו לשתות את הבקבוק הראשון אמר סמוילנקו:
"מוטב שתשלים גם עם פון קורן. שניכם אנשים נפלאים, חכמים ביותר, אבל מביטים איש ברעהו כמו זאבים."
"כן, הוא אדם נפלא, חכם ביותר," הסכים עמו לייבסקי, שהיה נכון עתה לשבח את כולם ולמחול לכולם. "הוא אדם נהדר, אבל אני לא רואה כל אפשרות של קרבה בינינו. לא! הטבע שלנו שונה מדי. לי יש אישיות נרפית, חלשה, תלותית; אולי ברגע של רצון הייתי מושיט לו יד, אבל הוא היה דוחה אותה... בבוז."
לייבסקי לגם מן היין, מדד את החדר בצעדיו מפינה לפינה, והמשיך, עומד באמצעו:
"אני מבין את פון קורן היטב. זוהי אישיות איתנה, חזקה, רודנית. בעצמך שמעת, הוא לא חדל לדבר על המשלחת, ואלה אינן מילים ריקות. הוא זקוק למדבר, לליל ירח; באוהלים ותחת כיפת השמים מסביב ישנים, רעבים וחולים, מותשים מהמסעות הקשים, הקוזאקים שלו, מורי הדרך, הסבלים, הרופא והכומר, ורק הוא לבדו אינו ישן, יושב על כיסא מתקפל כשם שסטֶנְלִי[24] היה יושב ומרגיש כמלך המדבר ואדונם של האנשים האלה. הוא הולך, והולך, והולך לאי-שם, אנשיו נאנקים ומתים בזה אחר זה, אבל הוא מוסיף ללכת, בסופו של דבר מוצא גם הוא את מותו ובכל זאת נשאר רודן ומלך המדבר, שהרי הצלב שעל קברו נגלה לשיירות העוברות במקום ממרחק של שלושים-ארבעים מייל ומוֹלֵך על המדבר. צר לי שהאיש הזה אינו משרת בצבא. הוא יכול היה להיות מצביא יוצא מן הכלל, גאוני. הוא היה מסוגל להטביע את חיל פרשיו בנהר ולהקים גשרים מגופות המתים, ואומץ לב שכזה חיוני יותר במלחמה מכל הביצורים והטקטיקות. הו, כמה טוב אני מבין אותו! תגיד, לשם מה הוא מתבזבז פה? מה הוא מחפש כאן?"
"הוא חוקר את ממלכת החי הימי."
"לא. לא, אחי, לא ולא!" נאנח לייבסקי. "מדען אחד שהפלגתי אתו ביחד באונייה סיפר לי שעולם החי בים השחור דל, ובמעמקיו לא ייתכנו חיים אורגניים בשל עודף מימן גופרתי. כל הזואולוגים הרציניים עובדים בתחנות המחקר הביולוגיות בנאפולי או בווילפראנש.[25] אך פון קורן הוא אדם עצמאי ועקשן: הוא עורך מחקר בים השחור כי איש אינו עורך כאן מחקרים; הוא ניתק את קשריו עם האוניברסיטה והפנה עורף למדענים אחרים ולעמיתים, מפני שהוא בראש ובראשונה רודן, ורק אחר כך זואולוג. ואתה עוד תראה, הוא יעשה גדולות ונצורות. כבר היום הוא חולם שבשובו מן המסע עם המשלחת יבער מן האוניברסיטאות שלנו את נגע התככים והבינוניות, ושאר המדענים יהיו לרגליו כאסקופה נדרסת. הרודנות במדע אינה נופלת מהרודנות במלחמה. הוא חי זה הקיץ השני בעיירה הסרוחה הזאת, כי מוטב להיות ראש לדרי הכפר מאשר שני בדרי העיר. כאן הוא מלך, נשר; מחזיק את כל התושבים במשטר של ברזל ומדכא אותם בכובד סמכותו. הוא קורא את כולם לסדר, מתערב בעניינים לא לו, דבר לא נעלם מעיניו, והכול מפחדים ממנו. אני חומק מטפריו, והוא חש זאת ושונא אותי. האם לא אמר לך שצריך להשמיד אותי או לשלוח אותי לעבודות שירות?"
"כן," הצטחק סמוילנקו.
לייבסקי צחק גם הוא ושתה יין.
"גם האידיאלים שלו הם אידיאלים של רודן," אמר, צוחק ונוגס באפרסק. "בני תמותה רגילים, גם אם הם עמלים לתועלת הכלל, רצונם שקרוביהם ייהנו מפרי עמלם: אני, אתה, בקיצור, בני אדם. ואילו בעיני פון קורן בני אדם הם בריות בזויות, אפסיות, פעוטות ערך מכדי שיהיו לתכלית חייו. הוא עמל כעת, וייצא אחר כך למסע עם משלחת וישבור לעצמו שם את המפרקת לא בשם אהבת רעיו, אלא בשם עקרונות מופשטים כגון האנושות, הדורות הבאים, הגזע האנושי האידיאלי. הוא טורח למען השבחת הגזע האנושי, ומן הבחינה הזאת אנחנו בעיניו לא יותר מעבדים, בשר תותחים, בהמות משא; את חלקנו היה משמיד או קובר בעבודות פרך, על חלק אחר היה כופה משמעת ברזל וכמו אָרַקצֶ'ייב,[26] מכריח אותם להשכים ולשכב לישון לפי הלמות התופים, ממנה סריסים שישמרו על תומתנו ועל מוסריותנו, מצווה לירות בכל אדם שיחרוג מגבולות המוסר הצר והשמרני שלו, וכל זאת בשם השבחת הגזע האנושי... ומהו הגזע האנושי? אשליה, תעתוע... רודנים מאז ומתמיד היו מאחזי עיניים. אני מבין אותו מצוין, אחי. אני מעריך אותו ואיני שולל את ערכו; העולם עומד על אנשים כמותו, ואילו היה העולם נתון בידי אנשים שכמותנו, היינו מעוללים לו, עם כל טוב לבנו וכוונותינו הטובות, בדיוק את מה שעוללו הזבובים לתמונה הזאת. כן."
לייבסקי התיישב לצדו של סמוילנקו ואמר בהתלהבות כנה:
"אני אדם ריקני, אפסי, אדם שהגיע לשפל המדרגה! יין ואהבה הם לי כאוויר לנשימה, במילים אחרות, קניתי עד היום את חלקי בעולם הזה במחיר השקר, הבטלה והפחדנות. עד היום רימיתי את זולתי ואת עצמי, סבלתי מזה, אבל הסבל שלי היה זול וחבוט. לנוכח שנאתו של פון קורן אני מרכין בביישנות את גבי, מפני שמעת לעת גם אני בז לעצמי ושונא את עצמי."
אחוז התרגשות, לייבסקי שוב מדד את החדר בצעדיו ואמר:
"אני שמח שאני רואה בבירור את חסרונותיי ומודע להם. זה יעזור לי לחדש את ימיי ולהיעשות אדם אחר. חביבי, אילו ידעת באיזו שקיקה, באיזה געגוע אני מצפה להתחדשות. אהיה בן אדם, אני נשבע לך! אהיה! איני יודע אם היין הוא שמדבר מפי או שכאלה הם פני הדברים באמת, אך נדמה לי שכבר מזמן לא ידעתי רגעים כה זכּים וטהורים, כמו אלה שחוויתי אצלך כעת."
"הגיע הזמן לישון, אחי..." אמר סמוילנקו.
"כן, כן... סלח לי. תכף."
לייבסקי החל להתרוצץ סביב הרהיטים והחלונות, מחפש את כובע המצחייה שלו.
"תודה..." מלמל ונאנח. "תודה... יחס של חיבה ומילה טובה נעלים יותר מנדבה. הפחת בי חיים חדשים."
הוא מצא את כובע המצחייה, עצר על עומדו והביט בסמוילנקו בארשת אשמה.
"אלכסנדר דווידיץ'!" אמר בקול תחינה.
"מה?"
"תרשה לי, חביבי, להישאר ללון אצלך!"
"ברצון... למה לא?"
לייבסקי שכב לישון על הספה ושוחח עם הרופא עוד שעה ארוכה.
 
10
כשלושה ימים לאחר הפיקניק ביקרה מאריה קונסטנטינובנה במפתיע אצל נדייז'דה פיודורובנה, ובלי לברכה לשלום ובלי להסיר את כובעה, תפסה אותה בשתי ידיה, הידקה אותן אל חזהּ ואמרה בהתרגשות עזה:
"יקירתי, אני נרגשת, נדהמת. הדוקטור החביב, הטוב שלנו סיפר אתמול לניקודים אלכסנדריץ' שלי שבעלך הלך לעולמו. אמרי לי, יקירתי... אמרי לי, זה נכון?"
"כן, נכון, הוא מת," השיבה נדייז'דה פיודורובנה.
"זה מחריד, מחריד, יקירתי! אבל אין רע בלי טוב. בעלך היה בוודאי אדם כליל המעלות, נפלא, קדוש, ואנשים כאלה יותר זקוקים להם בשמים מאשר עלי אדמות."
כל הקווקווים והנקודות הזעירות בפניה של מאריה קונסטנטינובנה החלו לרטוט רטט דק, כאילו מתחת לעורה ניתרו סיכות קטנות, היא חייכה חיוך דבשי ואמרה נפעמת, נשנקת:
"ובכן, את חופשייה, יקירתי. עכשיו תוכלי לזקוף את ראשך בגאווה ולהביט בלי היסוס בעיני הבריות. מהיום הזה והלאה ייתנו האל והאנשים את ברכתם לברית בינך לבין איבאן אנדרייץ'. זה מלבב. אני רועדת משמחה, איני מוצאת לי מילים. חביבתי, אהיה השדכנית שלכם... ניקודים אלכסנדריץ' ואני כל כך אהבנו אתכם, הרשו לנו לתת את ברכתנו לברית החוקית, הטהורה ביניכם. מתי, מתי אתם חושבים לערוך חתונה בכנסייה?"
"בכלל לא חשבתי על זה," אמרה נדייז'דה פיודורובנה וחילצה את ידיה.
"זה לא ייתכן, חביבתי. חשבת גם חשבת!"
"לא חשבתי, בחיי," הצטחקה נדייז'דה פיודורובנה. "לשם מה לנו חתונה בכנסייה? אני לא רואה בזה שום צורך. נחיה כמו שחיינו עד עכשיו."
"מה את שחה!" התפלצה מאריה קונסטנטינובנה. "מה את שחה, בשם אלוהים!"
"חתונה בכנסייה לא תשפר את המצב, אלא להפך, רק תזיק. אנחנו נאבד את החופש שלנו."
"חביבתי! חביבתי, מה את שחה!" קראה מאריה קונסטנטינובנה, נסוגה לאחור וסופקת כפיה. "התנהגותך אקסטרווגנטית! תתעשתי! מצאי לך מנוחה!"
"מה פירוש למצוא לי מנוחה? עוד לא חייתי, ואת – מצאי לך מנוחה!"
נדייז'דה פיידורבנה נזכרה שבאמת לא חיתה עדיין. לאחר סיום הקורס במכון נישאה לאדם שלא אהבה, אחר כך חָברה ללייבסקי וכל העת חיתה אתו בצוותא על החוף המשמים הזה, הריק מאדם, בציפייה לזמנים טובים יותר. האם לזה ייקרא חיים?
"ובכל זאת ראוי היה שנתחתן..." חשבה, אבל נזכרה בקירילין ובאצ'מיאנוב, הסמיקה ואמרה:
"לא, זה לא בא בחשבון. גם אילו איבאן אנדרייץ' היה כורע לפנַי על ברכיו ומתחנן, גם אז הייתי מסרבת."
במשך דקה ישבה מאריה קונסטנטינובנה על הספה ושתקה, עצובה ורצינית, והביטה בנקודה אחת, אחר כך קמה ואמרה בנעימה צוננת:
"היי שלום, חביבתי! סלחי לי על שהטרדתי אותך. אף שהדבר אינו קל לי, עלי לומר לך שמהיום הזה והלאה הכול בינינו תם ונשלם, ולמרות הכבוד העמוק שאני רוחשת לאיבאן אנדרייץ', דלת ביתי סגורה בפניכם."
היא ביטאה את הדברים בחגיגיות, ונעימת קולה החגיגית דכדכה גם אותה; פניה שוב רטטו וארשתן נעשתה רכה ודבשית, היא הושיטה את שתי ידיה לנדייז'דה פיודורובנה המבוהלת והמבולבלת, והפצירה בה:
"חביבתי, הרשי לי ולוּ לרגע להיות לך כאם או כאחות בכירה! אדבר אתך גלויות, כמו אם."
נדייז'דה פיודורובנה חשה בחזהּ חמימות ושמחה כה עזות, וחמלה כה עמוקה כלפיה-עצמה, כאילו באמת ובתמים קמה אמהּ לתחייה והנה היא ניצבת לפניה. בדחף-פתאום חיבקה את מאריה קונסטנטינובנה והידקה את פניה אל כתפהּ. שתיהן פרצו בבכי. הן התיישבו על הספה והתייפחו כמה רגעים, בלי להביט אישה ברעותה ובלי שיוכלו להוציא מילה מפיהן.
"חביבתי, ילדתי," פתחה ואמרה מאריה קונסטנטינובנה, "אומַר לך אמיתות קשות, בלי לחוס עלייך."
"בבקשה, בשם אלוהים!"
"תני בי אמון, חביבה. אל תשכחי שמכל הגברות המקומיות, אני לבדי אירחתי אתכם בביתי. עוררתם בי פלצוּת כבר מן היום הראשון, אך כוחי לא עמד לי להתייחס אליכם בזלזול, כמו כולם. כאבתי את כאבו של איבאן אנדרייץ' החביב, טוב הלב, כאילו היה בני. איש צעיר בחבל ארץ זרה, חסר ניסיון, חלש, ללא אם, ואני התייסרתי, התייסרתי... בעלי לא רצה להיות אתו בקשרי היכרות, אבל אני שכנעתי אותו... דיברתי על לבו... התחלנו לארח בביתנו את איבאן אנדרייץ', וגם אותך יחד אתו, כמובן, שאם לא כן, היה נפגע עמוקות. יש לי בת, בן... התבונה הרכה של הילדוּת, הלב הזך, את מבינה... 'וכל הנותן מכשול לפני אחד הקטנים...'[27] אירחתי אתכם אך הייתי חרדה לילדים. הו, כשתהיי לאֵם, תביני את הפחד שלי. כולם התפלאו שאני מארחת אותך בביתי, כאילו, סלחי לי, היית אישה מהוגנת, רמזו לי... וגם, כמובן, רכילויות, השערות... בעומק נשמתי דנתי אותך לכף חובה, אבל היית אומללה, עלובה, אקסטרווגנטית, ולבי נכמר מרחמים עלייך."
"אבל למה? למה?" שאלה נדייז'דה פיידורבנה, רועדת בכל גופה. "האם עשיתי רע למישהו?"
"חטאת חטא נורא. הפרת את השבועה שנשבעת באוזני בעלך לפני המזבח הקדוש. פיתית איש צעיר שניחן בכל המעלות, שאולי אלמלא פגש בך, היה בוחר לו חברה-לחיים חוקית ממשפחה טובה ששייכת לחוגו החברתי, והיה היום ככל האדם. את השחתת את נעוריו. אל תדברי, אל תדברי, חביבה! איני מאמינה שהגבר הוא שאשם בחטאינו. הנשים אשמות תמיד. הגברים קלי דעת בהוויה הביתית, שׂכלם, ולא לבם, הוא שמנחה אותם, דברים רבים אינם מבינים, אך האישה מבינה הכול. הכול תלוי בה. רבים הדברים שהוענקו לה, ועל דברים רבים תידרש לתת דין וחשבון. הו חביבתי, אילו האישה היתה מן הבחינה הזאת טיפשה יותר או חלשה יותר מהגבר, אלוהים לא היה מפקיד בידיה את חינוכם של ילדים וילדות. ואז, יקירתי, עלית על נתיב החטאים ואיבדת כל בושה; אישה אחרת במצבך היתה מסתתרת מחברת אדם ויושבת מוגפת בביתה, ואנשים היו רואים אותה רק בבית התפילה, חיוורת, לבושה כולה שחורים, בוכייה, וכל אחד היה אומר בדאבון לב אמיתי: 'אלי, המלאך החוטא הזה שב אליך בתשובה...' אבל את, חביבתי, שכחת ענוותנות מהי, חיית חיים גלויים, אקסטרווגנטיים, כמתגאה בחטאך, השתובבת, צחקת בקול, ואני רעדתי מאימה למראך ופחדתי שיכה את ביתנו רעם משמים שעה שאת יושבת אצלנו. חביבה, אל תדברי, אל תדברי!" קראה מאריה קונסטנטינובנה, כשהבחינה שנדייז'דה פיודורובנה מבקשת לדבר. "תני בי אמון, לא ארמה אותך ולא אסתיר מלִבּך שום אמת. הקשיבי לי, יקירתי... אלוהים מטביע אות בחוטאים הגדולים, והאות נטבע בך. תחשבי, הלבוש שלך היה תמיד מזעזע!"
נדייז'דה פיודורובנה, שסברה תמיד שלמבושיה עשויים לפי מיטב הטעם, חדלה לבכות והביטה בה בפליאה.
"כן, מזעזע!" המשיכה מאריה קונסטנטינובנה. "העידון והססגוניות של בגדייך העידו בפני כול על התנהגותך. כולם, כשהביטו בך, צחקקו ומשכו בכתפיהם, ואני סבלתי, סבלתי... וגם סלחי לי, חביבתי, אינך מקפידה על הניקיון! כשהיינו נפגשות בביתן הרחצה, היתה עוברת בי צמרמורת. הבגדים העליונים עוד נסבלים, אבל התחתונית, הכותונת... חביבתי, אני מסמיקה! גם איבאן אנדרייץ' המסכן אין מי שיקשור לו עניבה כראוי, ולבניו ומגפיו מעידים בו שבבית איש אינו דואג לו. ותמיד הוא רעב אצלך, חביב שלי, ובאמת, אם אין מי שידאג בבית להעמדת הסָמוֹבָר ולקפה, אז תרצה או לא תרצה, תבזבז חצי מהשכר שלך בביתן על החוף. ואצלכם בבית פשוט איום, איום! בכל העיר לאיש אין זבובים, ואצלכם אין מהם מנוח, כל הצלחות והצלוחיות השחירו. על החלונות ועל השולחנות אבק, תראי, פגרי זבובים, כוסות... מה הכוסות עושות כאן? וגם, חביבה, עד עכשיו לא סידרו אצלכם את השולחן. ולחדר השינה שלכם בושה להיכנס: בכל מקום זרוקים לבנים, הקירות מכוסים בגומיות האלה שלך, כלי אוכל שונים מונחים להם... חביבתי! הבעל אל לו לדעת דבר, ואשתו צריכה להיות זכּה לפניו כמו מלאך! אני משכימה לקום מדי בוקר ורוחצת את פנַי במים קרים, כדי שניקודים אלכסנדריץ' שלי לא יבחין שאני מנומנמת."
"כל אלה דברים של מה בכך," החלה מתייפחת נדייז'דה פיודורובנה. "אילו רק הייתי מאושרת, אבל אני כל כך אומללה!"
"כן, כן, את אומללה מאוד!" נאנחה מאריה קונסטנטינובנה, שבקושי התאפקה מלפרוץ בבכי. "ובעתיד מחכה לך צרה נוראה! זִקנה ערירית, מחלות, ואחר כך לתת את הדין על מעשייך ביום הדין הנורא... איום, איום! עכשיו הגורל עצמו מושיט לך יד לעזרה, ואת דוחה אותה בחוסר תבונה. הינשאי, הינשאי מהר כדת וכדין!"
"כן, צריך, צריך," אמרה נדייז'דה פיודורובנה, "אבל זה לא בא בחשבון!"
"וכי למה?"
"לא בא בחשבון! הו, אילו ידעת!"
נדייז'דה פיודורובנה רצתה לספר על קירילין ועל כך שנפגשה אתמול על המזח עם אצ'מיאנוב הצעיר, היפה, ועל הרעיון המטורף, המשעשע שעלה במוחה, כיצד תוכל לפטור עצמה מהחוב בסך שלוש מאות רובל. היא היתה משועשעת מאוד וחזרה לביתה מאוחר בערב, וחשה את עצמה אישה זולה, אישה שהגיעה לשפל המדרגה, שאין לה תקנה. היא עצמה לא ידעה כיצד זה קרה. תקף אותה חשק להישבע כעת בפני מאריה קונסטנטינובנה שתחזיר את החוב, יהיה אשר יהיה, אך ההתייפחויות והבושה לא הניחו לה לדבר.
"אני אסע," אמרה. "שאיבאן אנדרייץ' יישאר, ואני אסע."
"לאן?"
"לרוסיה."
"אבל ממה תחיי שם? הרי אין לך דבר."
"אעסוק שם בתרגום או... או אפתח ספריית השאלה קטנה..."
"את מפנטזת, חביבתי. כדי לפתוח ספרייה צריך כסף. טוב, אניח לך עכשיו ואת תירגעי ותחשבי, ומחר תבואי אלי עליזה ושמחה. זה יהיה מלבב! ובכן, היי שלום, מלאך שלי. בואי ואנשק אותך."
מאריה קונסטנטינובנה נשקה לנדייז'דה פיודורובנה על מצחה, החוותה עליה סימן של צלב ויצאה בשקט. כבר החל להחשיך, ואולגה הדליקה אש במטבח. נדייז'דה פיודורובנה הלכה אל חדר השינה ושכבה על המיטה, עודנה בוכה. היא נתקפה קדחת עזה. בעודה שוכבת, התפשטה, קימטה את שמלתה לגוש לרגליה והצטנפה תחת השמיכה. התחשק לה לשתות, ולא היה מי שיגיש לה משקה.
"אחזיר הכול!" אמרה לעצמה, והזתה שהיא יושבת לרגלי חולה ומזהה בה את עצמה. "אחזיר. היה זה טיפשי לחשוב שבשביל הכסף אני... אסע ואשלח לו את הכסף מפטרבורג. מאה תחילה... אחר כך עוד מאה... ואחר כך – מאה..."
לייבסקי חזר מאוחר בלילה.
"מאה תחילה..." אמרה לו נדייז'דה פיודורובנה, "אחר כך עוד מאה..."
"כדאי שתקחי כינין," אמר וחשב: "מחר יום רביעי, האונייה מפליגה ואני לא נוסע. זאת אומרת שאצטרך להמשיך לחיות כאן עד שבת."
נדייז'דה פיודורובנה התרוממה במיטתה על ברכיה.
"אמרתי עכשיו משהו?" שאלה, מחייכת ומצמצמת את עיניה מפני אור הנר.
"שום דבר. נצטרך לקרוא מחר בבוקר לרופא. תשני."
הוא נטל כרית ופנה אל עבר הדלת. לאחר שהחליט סופית לנסוע ולהשאיר כאן את נדייז'דה פיודורובנה, היא החלה לעורר בו חמלה ותחושת אשמה; בנוכחותה חש כעין נקיפות מצפון, כבנוכחותו של סוס חולה או זקן, שהוחלט להורגו. הוא עצר בפתח הדלת והפנה אליה את ראשו.
"בפיקניק הייתי עצבני ודיברתי אלייך בגסות. סלחי לי, בשם אלוהים."
לאחר שאמר זאת, פרש אל חדר העבודה, שכב ולא הצליח להירדם שעה ארוכה.
למחרת, כשסמוילנקו, שלרגל יום חג היה לבוש במדי טקס מהודרים, עטורים כתפות רקומות ואותות הצטיינות, יצא מחדר השינה של נדייז'דה פיודורובנה לאחר שמישש לה את הדופק ובדק לה את הלשון, שאל אותו לייבסקי, שעמד ליד הסף, בקול מודאג:
"נו, מה קורה? מה?"
פניו הביעו פחד, דאגה עמוקה ותקווה.
"הירגע, שום דבר מסוכן," אמר סמוילנקו. "קדחת רגילה."
"לא לזה התכוונתי," העווה לייבסקי את פניו בקוצר רוח. "השגת את הכסף?"
"סלח לי, נשמה," לחש סמוילנקו, מסב את פניו אל עבר הדלת במבוכה. "סלח לי, בשם אלוהים! לאיש אין כסף מזומן, קיבצתי בינתיים חמישיות ועשיריות – בסך הכול מאה ועשרה רובל. היום אדבר עם עוד אדם או שניים. התאזר בסבלנות."
"אבל התאריך האחרון הוא שבת!" לחש לייבסקי, רועד מקוצר רוח. "בשם כל הקדושים, עד שבת! אם בשבת לא אסע מכאן, לא יהיה לי עוד צורך בשום דבר... שום דבר! אני לא מבין איך זה שלרופא אין כסף!"
"כן, הכול ברצון האל," לחש סמוילנקו מהר, ומשהו אפילו חרק בגרונו מרוב דריכות. "לקחו ממני כל מה שיכלו, חייבים לי שבעת אלפים, וגם אני חייב לכולם. האם זו אשמתי?"
"אז תשיג עד שבת? כן?"
"אשתדל."
"אני מתחנן בפניך, חביבי! תשתדל שהכסף יהיה אצלי ביום שישי בבוקר."
סמוילנקו התיישב ורשם כינין בתמיסה של kalii bromati, מִשׁרת ריבָּס, tincturae gentianae aquae foeniculi – כל אלה בתערובת אחת, הוסיף סירופ ורוד כדי שלא יהיה מר, והלך.
 
11
"אתה נראה כאילו באת לעצור אותי," אמר פון קורן למראה סמוילנקו שנכנס לביתו במדי טקס.
"ואני עובר לי כאן וחושב: למה לא איכנס, אשאל לשלום הזואולוגיה," אמר סמוילנקו והתיישב ליד השולחן הגדול, שהזואולוג התקין במו ידיו מקרשים פשוטים. "שלום לך, האב הקדוש!" הנהן לעבר הדיאקון, שישב ליד החלון והעתיק דבר-מה. "אשב לי רגע ואחר כך ארוץ הביתה לדאוג לארוחת הצהריים. כבר הגיע הזמן... לא הפרעתי לכם?"
"כלל לא," השיב הזואולוג, שסידר על השולחן פתקים מכוסים בכתב צפוף. "אנחנו עסוקים בתכתובת."
"אהה... אוח, אלוהים אדירים, אלוהים אדירים..." נאנח סמוילנקו; בזהירות משך מן השולחן ספר מאובק שהיה מונח עליו עכביש ארסי מת ומיובש ואמר: "אכן כן! תאר לך, הולכת לה איזו חיפושית ירוקה, שקועה בענייניה, ובדרך פוגשת את המְאֵרָה הזאת. אני מתאר לעצמי כמה זה איום!"
"כן, אני מניח."
"הארס ניתן לה כדי שתגן על עצמה מפני אויבים?"
"כן, כדי שתגן ותתקוף בעצמה."
"אהה, אהה, אהה... כל התופעות בטבע יש להן תכלית, חביבים שלי, וגם הסבר," נאנח סמוילנקו. "אבל דבר אחד איני מבין. אתה תסביר לי, בבקשה, בתורת אדם בעל חוכמה לא מצויה. ישנן, אתה יודע, חיות שגודלן כגודל חולדה, יפות וחמודות למראה, אבל, מה אומר לך, נבזיות ולא מוסריות להחריד. נניח שחיה קטנה כזאת הולכת לה ביער: היא רואה ציפור, תופסת וטורפת אותה. ממשיכה ללכת ורואה בעשב קן ובו ביצים: כבר לא מתחשק לה לזלול, היא אכלה לשובע, ובכל זאת היא נוגסת בביצה אחת בשיניה, ואת הביצים האחרות משליכה מהקן בכפה. אחר כך פוגשת בצפרדע ומתחילה להשתעשע בה. אחרי שייסרה את הצפרדע למוות, היא הולכת לה ומתלקקת, והנה חיפושית באה לקראתה. היא חובטת בה בכפה... אותה חיה קטנה, הכול היא מקלקלת והורסת בדרכה... פולשת למחילות של חיות אחרות, נוברת בלי סיבה בקִנֵי נמלים, מבתרת חלזונות בשיניה... תפגוש בחולדה – מיד תתחיל להתקוטט אִתה; תראה נחש קטן או עכברון – היא חייבת לחנוק אותם. וכך כל היום כולו. אז תאמר לי, למה צריך חיה כזאת? לשם מה היא נוצרה?"
"אני לא יודע לאיזו חיה אתה מתכוון," אמר פון קורן, "כפי הנראה לאחד מאוכלי החרקים. אז מה בכך? הציפור נלכדה מפני שלא נזהרה; את הקן עם הביצים החיה הרסה מפני שהציפור אינה מתוחכמת דיה, היא התרשלה בבניית הקן ולא הצליחה להסוותו. הצפרדע יש לה כנראה איזה פגם בגוון, אחרת החיה לא היתה רואה אותה, וכן הלאה. החיה הזאת שלך ממיטה כליה רק על החלשים, חסרי התחכום, הלא-זהירים – בקיצור, בעלי חסרונות שהטבע אינו מוצא לנכון להעביר אותם בירושה לצאצאים. נשארים בחיים רק הזריזים, הזהירים, החזקים והמפותחים ביותר. בדרך זו החיה שלך משרתת בבלי דעת את התכלית הגדולה של שכלול המינים."
"כן, כן, כן... אגב, אחי," אמר סמוילנקו בחופשיות יתרה, "תלווה לי מאה רובל."
"טוב. בין אוכלי החרקים מזדמנים פריטים מעניינים מאוד. למשל, החפרפרת. אומרים עליה שהיא מביאה תועלת, מפני שהיא משמידה חרקים מזיקים. מספרים שגרמני אחד שלח, כביכול, לקיסר וילהלם הראשון אדרת עשויה מעורות של חפרפרות והקיסר ציווה כביכול לנזוף בו, על כך שהשמיד מספר כה רב של בעלי חיים מועילים. יחד עם זאת, החפרפרת אינה נופלת במאום באכזריותה מהחיה הקטנה שלך, ונוסף לכך גם מזיקה מאוד, מפני שהיא משחיתה את כרי המרעה."
פון קורן פתח תיבה קטנה והוציא משם שטר של מאה רובל.
"החפרפרת יש לה בית חזה חזק כמו של עטלף," המשיך, נועל את התיבה, "וגם עצמות ושרירים מפותחים מאוד, ופיה מצויד לתפארת. אילו ממדיה הגיעו לממדיו של פיל, היא היתה בעל חיים מהַרֵס-כול, בלתי מנוצח. מעניין שכששתי חפרפרות נפגשות מתחת לאדמה, שתיהן מתחילות לחפור משטח, כאילו נדברו ביניהן; הן זקוקות למשטח הזה כדי שיהיה להן נוח יותר להילחם. לאחר שיישרו את המשטח, הן פותחות במלחמת חורמה ונלחמות עד שהחלשה מבין השתיים נופחת את נשמתה. הנה, קח מאה רובל," אמר פון קורן והנמיך את קולו, "אבל בתנאי שאינך לוקח אותם בשביל לייבסקי."
"ואם זה בשביל לייבסקי!" התאדם סמוילנקו, "מה אכפת לך?"
"בשביל לייבסקי אני לא יכול לתת. אני יודע שאתה אוהב להלוות כסף. היית מלווה גם לכֶּרים השודד, אילו ביקש ממך, אבל סלח לי, איני יכול לעזור לך בעניין הזה."
"כן, אני מבקש בשביל לייבסקי!" אמר סמוילנקו, קם והחל לנופף ביד ימינו. "כן! בשביל לייבסקי! ושום שד, גם לא השטן בכבודו ובעצמו, אין לו זכות ללמד אותי מה עלי לעשות בכספי. אתה לא מוכן לתת? לא?"
הדיאקון פרץ בצחוק.
"אל תתרתח, תחשוב בהיגיון," אמר הזואולוג. "לעשות חסד עם האדון לייבסקי זה טיפשי, לפי דעתי, לא פחות מלהשקות עשבים שוטים או להאכיל ארבֶּה."
"ודעתי היא שאנחנו חייבים לעזור לרֵעֵינו!" צעק סמוילנקו.
"אז תעזור לתורכי הרעב הזה שמתגלגל מתחת לגדר! יש לו זוג ידיים עובדות ולכן הוא יותר מועיל, יותר יצרני מלייבסקי שלך. תן לו את מאה הרובלים האלה. או תרום לי מאה רובל למשלחת!"
"אתה נותן או לא, אני שואל אותך?"
"תגיד בכנות: לְמה הוא זקוק לכסף?"
"זה לא סוד. הוא צריך לנסוע לפטרבורג בשבת."
"אז זה העניין!" אמר פון קורן, מותח את מילותיו. "אהה... הבנתי. והיא תיסע אִתו, או מה?"
"היא בינתיים נשארת כאן. הוא יסדר את ענייניו בפטרבורג וישלח לה כסף, ואז גם היא תיסע."
"מתוחכם!" אמר הזואולוג, וצחק צחוק טנורי קצר. "מתוחכם! תכנון נאה."
הוא ניגש מהר לסמוילנקו ושאל אותו, ניצב עמו פנים מול פנים ומביט בעיניו:
"תגיד בכנות: הוא חדַל לאהוב? כן? תגיד: חדל? כן?"
"כן," אמר סמוילנקו והתכסה זיעה.
"כמה שזה מתועב!" אמר פון קורן, ופניו העידו שהוא חש תיעוב. "אחד מן השניים, אלכסנדר דווידיץ': או שקשרת קשר אתו, או שאתה, סלח לי, פתי מוחלט. אתה לא מבין שהוא מסדר אותך כאילו היית ילד קטן, בלי כל בושה? הרי ברור כשמש, שהוא רוצה להיפטר ממנה ולעזוב אותה כאן. היא תישאר למעמסה עליך וברור כשמש, שתיאלץ לשגר אותה לפטרבורג על חשבונך. האומנם ידידך הנפלא סימא את עיניך עד כדי כך במעלותיו, שאינך רואה אפילו את הדברים הפשוטים ביותר?"
"אלה רק השערות ותו לא," אמר סמוילנקו והתיישב.
"השערות? אבל למה הוא נוסע לבד, ולא יחד אִתה? ולמה, תשאל אותו, למה שהיא לא תיסע ראשונה והוא אחריה? יצור ערמומי שכזה!"
מדוכדך מן הספקות והחשדות הפתאומיים ביחס למיודעו, סמוילנקו נתקף פתאום חולשה והנמיך את קולו.
"אבל זה לא ייתכן!" אמר ונזכר בלילה שבו לייבסקי לן בביתו. "הוא כל כך סובל!"
"ומה בכך? גנבים ומציתי דליקות סובלים גם הם."
"נניח אפילו שאתה צודק," אמר סמוילנקו, מהורהר. "נניח... אבל הוא איש צעיר, בארץ זרה... סטודנט לשעבר, גם אנחנו סטודנטים לשעבר, ואין כאן מי שיתמוך בו חוץ מאתנו."
"לעזור לו לעשות מעשי נבלה רק מפני שאתה והוא למדתם באוניברסיטה בתקופות שונות ושניכם ביטלתם שם את זמנכם! אילו הבלים!"
"רגע, בוא נדון בעניין בקור רוח. אני מניח שאפשר יהיה לארגן את זה כך..." ניסה סמוילנקו לחשוב, מניע את אצבעותיו. "אתן לו את הכסף, אתה מבין, אבל לא לפני שיישבע לי בהן צדק, שבעוד שבוע ישלח לנדייז'דה פיודורובנה סכום כסף לנסיעה."
"והוא באמת יישבע לך בהן צדק, אפילו יזיל דמעה ויאמין לדבריו בעצמו, אבל מה ערכה של שבועה כזאת? הוא לא יעמוד בה, וכשבעוד שנה-שנתיים תפגוש אותו בשדרות נייבסקי מטייל שלוב זרוע עם אהבתו החדשה, ייתלה בתירוץ שהציביליזציה הטילה בו מום ושהוא בן-דמותו של רוּדין.[28] עזוב אותו, בשם אלוהים! התרחק מן הטינופת ואל תנבור בה בשתי הידיים!"
סמוילנקו חשב רגע ואמר בהחלטיות:
"ובכל זאת אתן לו את הכסף. כרצונך. איני מסוגל לסרב לבן אדם על סמך השערות בלבד."
"יוצא מן הכלל. וגם תנשק אותו."
"אז תן לי מאה רובל," ביקש סמוילנקו בהססנות.
"לא אתן."
השתררה שתיקה. סמוילנקו נחלש לגמרי; פניו לבשו ארשת אשמה, מבוישת ומבקשת לרַצות, והיה מוזר, איכשהו, לראות את הפנים הללו, מעוררות החמלה, מבוישות כפניו של ילד, שהיו מחוברות לגופו של אדם ענקי, מעוטר כתפות רקומות ואותות הצטיינות.
"הוד קדושתו[29] כאן סובב באֵפּרכיָה שלו לא בכרכרה אלא רכוב על סוס," אמר הדיאקון והניח את הקולמוס מידו. "מראהו, כשהוא יושב על סוס, נוגע ללב עד מאוד. פשטותו וענוותנותו אומרות שׂגב מקראי."
"הוא אדם טוב?" שאל פון קורן, ששמח לשנות את נושא השיחה.
"אלא מה? אלמלא היה טוב, האם היו מעלים אותו לדרגת ארכיהייריאוּס?"
"בין הארכיהייריאוסים מזדמנים אנשים טובים ומוכשרים מאוד," אמר פון קורן. "חבל רק שלרבים מהם יש חולשה אחת: לדמיין שהם מדינאים. יש מהם שעסוקים בהפצת התרבות הרוסית, ויש שמותחים ביקורת על המדעים. אין זה מעניינם. מוטב שהיו פוקדים לעתים קרובות יותר את מועצת הכנסייה."
"אדם חילוני אינו רשאי לשפוט ארכיהייריאוסים."
"וכי למה, דיאקון? ארכיהייריאוס הוא אדם בדיוק כמוני."
"כמוך, אבל גם לא כמוך," נעלב הדיאקון ואחז שוב בקולמוס. "אילו היית כמוהו, היתה נחה עליך רוח הקודש ואתה עצמך היית ארכיהייריאוס, וכל עוד אינך ארכיהייריאוס, אזי אינך כמוהו."
"אל תקשקש, דיאקון!" אמר סמוילנקו, תוגה בקולו. "שמע, יש לי רעיון," פנה לפון קורן. "אל תיתן לי את מאה הרובל האלה. אתה עוד עתיד לאכול על שולחני שלושה חודשים עד בוא החורף, אז שלם לי עכשיו בעבור שלושה חודשים מראש."
"לא אשלם."
סמוילנקו החל מפלבל בעיניו ובפניו פשט סומק ארגמני; מוכנית משך לעברו את הספר עם העכביש והביט בו, אחר כך קם ונטל את כובעו. פון קורן חש כלפיו חמלה.
"איך אפשר לחיות בצוותא ולעשות עסקים עם אדונים כאלה!" אמר הזואולוג ובשאט נפש בעט ברגלו אל פינת החדר נייר כלשהו. "תבין כבר שאין זה טוּב לב, ולא אהבה, אלא רפיון הרוח, מופקרות, ארס! את שעושה התבונה, הורסים הלבבות הנִרפים שלכם, שאין בהם כל תועלת! כשהייתי חולה בטיפוס הבטן בהיותי תלמיד גימנסיה, דודתי בחמלתה האביסה אותי בפטריות כבושות, עד שכמעט מתתי. תבינו, אתה והדודה גם יחד, שאהבת הזולת צריכה לשכון לא בלב, לא בסרעפת ולא בקו המותניים, אלא כאן!"
פון קורן טפח על מצחו.
"קח!" אמר והשליך לו את שטר מאה הרובל.
"לחינם אתה כועס, קוֹלְיָה," אמר סמוילנקו בכניעות, מקפל את השטר. "אני מבין אותך מצוין, אבל... תעמיד את עצמך במקומי."
"אתה נקבה זקנה, זה מה שאתה!"
הדיאקון פרץ בצחוק.
"שמע, אלכסנדר דווידיץ', בקשה אחרונה!" אמר פון קורן בלהט. "כשתיתן את הכסף לגונב הדעת הזה, תציב לו תנאי: שייסע יחד עם גבירתו או ישלח אותה לפניו, אחרת אל תיתן. אין מה לדקדק אִתו בנימוסים. בדיוק כך תגיד לו, ואם לא תגיד, אני נשבע לך בהן צדקי שאלך אליו למשרד ואגלגל אותו מכל המדרגות, ואתך לא אתראה עוד. תזכור את שאמרתי!"
"מה בכך? אם ייסע יחד אִתה או ישלח אותה לפניו, רק יהיה לו יותר נוח," אמר סמוילנקו. "הוא אפילו ישמח. טוב, הֱיֵה שלום."
הוא נפרד בְּרוֹך ויצא, אך בטרם סגר אחריו את הדלת הפנה את פניו לפון קורן, ובארשת מאיימת אמר:
"אלה הגרמנים שקלקלו אותך, אחי! כן! הגרמנים!"
 
12
למחרת, יום חמישי, חגגה מאריה קונסטנטינובנה את יום הולדתו של קוסטיה שלה. בחצי היום הוזמנו כולם לאכול פּירוֹג,[30] ולעת ערב – לשתות שוקולד. כשבערב באו לייבסקי ונדייז'דה פיודורובנה, הזואולוג, שכבר ישב בחדר האורחים ושתה שוקולד, שאל את סמוילנקו:
"דיברת אתו?"
"עוד לא."
"אז זכור, אל תיזהר בכבודו. אני לא מבין את עזות המצח של האנשים הללו! הרי הם יודעים מצוין איך רואה המשפחה הזאת את חייהם המשותפים, ובכל זאת נדחפים לכאן."
"אם נשים לב לכל דעה קדומה," אמר סמוילנקו, "ניאלץ להדיר את רגלינו מכל מקום."
"האומנם תיעוב ההמונים כלפי המופקרות והאהבה שמחוץ לנישואין, הוא דעה קדומה?"
"כמובן. דעה קדומה ושנאה לשמה. החיילים, ברגע שהם רואים אישה קלת דעת, מתחילים לשרוק ולצחוק בקולי קולות, אבל תשאל אותם: ומה טיבכם-אתם?"
"לא לחינם הם שורקים. זה שבחורות חונקות את ילדיהן הלא-חוקיים ונשלחות לעבודות פרך, ושֶׁאָנה קרנינה השליכה את עצמה אל מתחת לגלגלי הרכבת, ושבכפרים מורחים את שערי הבתים בזפת, ושמסיבה עלומה, תומתה של קטיה מוצאת חן בעיני שנינו, ושכל אדם חש במעומעם געגוע לאהבה טהורה, אף על פי שהוא יודע שאהבה כזאת אינה קיימת – האם כל אלה הם דעה קדומה? זהו, אחי, הדבר היחיד שנותר מן הברירה הטבעית, ואלמלא הכוח האפל הזה, המווסת את היחסים בין המינים, כבר היו האדונים לייבסקים מרביצים בך את תורתם, והאנושות היתה מתנוונת תוך שנתיים."
לייבסקי נכנס לחדר האורחים; הוא בירך את כולם לשלום וכשלחץ את ידו של פון קורן, חייך חיוך המבקש לרַצות. כשמצא שעת כושר, אמר לסמוילנקו:
"סלח לי, אלכסנדר דווידיץ', אני צריך לומר לך שתי מילים."
סמוילנקו קם, כרך זרוע סביב מותניו והשניים הלכו אל חדר עבודתו של ניקודים אלכסנדריץ'.
"מחר יום שישי..." אמר לייבסקי, כוסס את ציפורניו. "השגת את מה שהבטחת?"
"השגתי רק מאתיים ועשרה. את השאר אשיג היום או מחר. אתה יכול להיות שקט."
"תודה לאל!" נאנח לייבסקי, וידיו החלו לרעוד משמחה. "אתה מציל אותי, אלכסנדר דווידיץ', ואני נשבע לך באלוהים, באושרי ובמה שתרצה, שאשלח לך את הכסף הזה מיד עם בואי לשם. וגם את החוב הישן אחזיר לך."
"שמע, ואניה..." אמר סמוילנקו, אוחז בכפתור מקטורנו של לייבסקי ומסמיק. "סלח לי שאני מתערב בענייניך המשפחתיים, אבל... למה שלא תיסע יחד עם נדייז'דה פיודורובנה?"
"תמהוני אחד, האם זה בא בחשבון? אחד מאתנו מוכרח להישאר, אחרת בעלי החוב יקימו קול צעקה. הרי אני חייב לחנוונים שבע מאות רובל, אם לא יותר. חכה, אשלח להם את הכסף, אסתום להם את הפה, ואז גם היא תיסע מכאן."
"אהה... אבל למה שלא תשלח אותה ראשונה?"
"אח, אלוהים אדירים, האם זה בא בחשבון?" התפלץ לייבסקי. "הרי היא אישה, מה היא תעשה שם לבד? מה היא מבינה? זו תהיה רק דחיית הקץ ובזבוז של כסף."
"הגיוני..." חשב סמוילנקו, אבל נזכר בשיחתו עם פון קורן, השפיל את מבטו ואמר בהבעה קודרת:
"איני יכול להסכים אתך. או שתיסע ביחד אתה, או שתשלח אותה ראשונה, אחרת... אחרת לא אתן לך את הכסף. זו מילתי האחרונה."
הוא נסוג לאחור, הדף את הדלת בגבו ויצא לחדר האורחים אדום, במבוכה נוראה.
"יום שישי... יום שישי," חשב לייבסקי בדרכו חזרה אל חדר האורחים. "יום שישי..."
הגישו לו ספל שוקולד. השוקולד הרותח צרב את שפתיו ואת לשונו, והוא הוסיף לחשוב:
"יום שישי... יום שישי..."
המילים "יום שישי" לא יצאו משום-מה מראשו; הוא לא היה מסוגל לחשוב על שום דבר פרט ליום שישי, ודבר אחד היה ברור לו, לא בראש אלא אי-שם באזור הלב, שביום שבת כבר לא יעלה בידו לנסוע מכאן. ניקודים אלכסנדריץ', מסודר ומוקפד, שיערו מסורק לעבר רקותיו, עמד לפניו והתחנן:
"תאכל משהו, אני מבקש ממך בהכנעה..."
מאריה קונסטנטינובנה הציגה לאורחים את ציוניה של קטיה ואמרה, מותחת את מילותיה:
"היום נורא, נורא קשה ללמוד! הדרישות כל כך גבוהות..."
"אמא!" נאנקה קטיה, שלא ידעה היכן תסתתר מהבושה והתשבחות.
לייבסקי הביט גם הוא בציונים ושיבח. לימודי דת, לשון רוסית, התנהגות, חמישיות ורביעיות[31] החלו לקפץ לנגד עיניו, וכל אלה, יחד עם יום שישי שנטפל אליו, השיער המסורק לעבר הרקות של ניקודים אלכסנדריץ' ולחייה האדומות של קטיה, הצטיירו לו בתור שעמום כה עצום וכה ניצָח, שכמעט פלט קריאת ייאוש ושאל את עצמו: "האומנם, האומנם לא אסע מכאן?"
שני שולחנות מתקפלים הוצבו זה בצד זה והאורחים ישבו לשחק ב"דואר". לייבסקי הצטרף גם הוא.
"יום שישי... יום שישי..." חשב, מחייך ומוציא עיפרון מכיסו. "יום שישי..."
הוא ביקש להרהר במצבו אך חשש לחשוב. הוא פחד להודות שהרופא תפס אותו בשקר, שזמן כה רב הקפיד להסתירו מעצמו. בכל פעם שחשב על עתידו, לא נתן דרור מלא למחשבותיו. הוא יעלה אל הקרון וייסע – זה יפתור את בעיית חייו, והוא לא הניח למחשבותיו להרחיק לכת מעבר לכך. כאור רחוק ועמום המרצד בשדה, כן חלפה במוחו לעתים נדירות המחשבה שאי-שם, באחת מסמטאות פטרבורג, בעתיד הרחוק, ייאלץ להיזקק לשקר אחד קטן כדי להיפרד מנדייז'דה פיודורובנה ולשלם את חובותיו; ישקר רק פעם אחת, ואז יבוא תורה של ההתחדשות המלאה. וכך טוב ויפה: במחיר של שקר קטן יקנה אמת גדולה.
ואילו עתה, כשהרופא רמז לו בסירובו רמיזה גסה בדבר השקר, התברר לו שיזדקק לַשֶּׁקר לא רק בעתיד הרחוק, אלא גם היום, ומחר, ובעוד חודש, ואולי אף עד סוף חייו. אכן כן, כדי לעזוב יהיה עליו לשקר לנדייז'דה פיודורובנה, לבעלי החוב ולממונים עליו; אחר כך, כדי להשיג כסף בפטרבורג, ייאלץ לשקר לאמו ולומר לה שכבר נפרד מנדייז'דה פיודורובנה; וגם כך, האֵם לא תיתן לו יותר מחמש מאות רובל – פירוש הדבר שכבר הונה את הרופא, שהרי לא יהיה לאל ידו לשלוח לו את הכסף בזמן הקרוב. אחר כך, כשנדייז'דה פיודורובנה תגיע לפטרבורג, ייאלץ להשתמש בשורה שלמה של שקרים, קטנים כגדולים, כדי להיפרד ממנה; ושוב דמעות, שעמום, חיים מאוסים, הכאה על חטא, ופירושו של דבר, שלא תהיה שום התחדשות. רק שקר ותו לא. בדמיונו של לייבסקי צמח הר שלם של שקרים. כדי לדלג מעליו באחת, במקום לשקר במנות קצובות, היה עליו לאזור אומץ ולנקוט אמצעי קיצוני: למשל, לקום בלי לומר מילה, לחבוש את כובעו ולנסוע מיד בלי פרוטה בכיסו, בלי אף מילה, אך לייבסקי חש שמבחינתו זה לא בא בחשבון.
"יום שישי, יום שישי..." חשב. "יום שישי..."
הם כתבו פתקים, קיפלו אותם לשניים והניחו בכובע הצילינדר הישן של ניקודים אלכסנדריץ', וכשהצטברו פתקים די הצורך עבר קוסטיה, בתפקיד הדוור, מסביב לשולחן וחילק אותם. הדיאקון, קטיה וקוסטיה, שקיבלו פתקים מצחיקים והתאמצו לכתוב דברים מצחיקים ככל האפשר, התמוגגו.
"אנחנו צריכות לדבר," קראה נדייז'דה פיודורובנה בפתק שיועד לה. היא החליפה מבטים עם מאריה קונסטנטינובנה, אשר חייכה חיוך דבשי והנהנה לה בראשה.
"על מה נדבר?" חשבה נדייז'דה פיודורובנה. "אם אי-אפשר לספר הכול, אז אין טעם לדבר."
לפני יציאתם מן הבית היא קשרה ללייבסקי את העניבה, והמעשה הזה, פעוט הערך, מילא את נשמתה עדנה ועצב. החרדה שבפניו, מבטיו פזורי הדעת, חיוורונו והשינוי הלא-מובן שניכר בו בעת האחרונה, וגם זאת, שהיה לה סוד נורא, מתועב, השמור מפניו, ושידיה רעדו כשקשרה את העניבה – כל אלה רמזו לה משום-מה, שלא נותר להם עוד זמן רב לחיות ביחד. היא הביטה בו ביראה ובחרטה, כדרך שמביטים באיקונין, וחשבה: "סלח לי, סלח לי..." ליד השולחן מולה ישב אַצ'מיאָנוֹב ולא גרע ממנה את מבט עיניו השחורות המאוהבות; המאוויים הנסתרים עוררו בה רִגשה, היא בושה בעצמה ופחדה שמא אפילו התוגה והעצב לא ימנעו ממנה להיכנע לתשוקה הטמאה, אם לא היום אז מחר – ושמא, בדומה לשיכור מוּעד, לא תמצא עוד בנפשה כוח לעצור.
כדי לא להמשיך בחיים האלה, שממיטים עליה קלון ומבזים את לייבסקי, החליטה לנסוע מכאן. היא תפציר בו בבכי שיניח לה ללכת, ואם יתנגד, תעזוב אותו בחשאי. היא לא תספר לו על מה שאירע; מוטב שזִכרה בלבו לא ייפגם.
"אוהב, אוהב, אוהב," קראה. זה מאצ'מיאנוב.
היא תחיה לה באיזו פינה נידחת, תעבוד ותשלח ללייבסקי, בעילום שם, כסף, כותנות רקומות, טבק, ותחזור אליו רק בזקנתה, או אם ילקה במחלה מסוכנת ויזדקק למטפלת. כשייוודע לו בימי זקנתו מה הניע אותה לסרב להינשא לו ולעזוב אותו, יעריך את קורבנה ויסלח לה.
"יש לך אף ארוך." זה בוודאי מהדיאקון או מקוסטיה.
נדייז'דה פיודורובנה שיוותה בנפשה את פרידתה מלייבסקי, כיצד תחבק אותו בחוזקה, תנשק את ידו ותישבע שתאהב אותו כל ימיה, כל ימיה, ואחר כך, כשתחיה בפינתה הנידחת, בין זרים, תחשוב כל יום שיש לה אי-שם חבר, אדם אהוב, טהור ובעל נפש נאצלת ונשגבה, שבלבו חרות דיוקנה הזך.
"אם לא תקבעי לי פגישה עוד היום, אנקוט אמצעים, בהן צדקי אני נשבע לך. כך לא נוהגים עם אנשים מהוגנים, כדאי שתביני זאת." זה מקירילין.
 
13
לייבסקי קיבל שני פתקים. הוא פרש אחד מהם וקרא: "אל תיסע, חביבי."
"מי יכול היה לכתוב את זה?" חשב. "כמובן, לא סמוילנקו... וגם לא הדיאקון, היות שאינו יודע שאני רוצה לנסוע. שמא פון קורן?"
הזואולוג היה רכון אל השולחן ושקוע בציור של פירמידה. היה נדמה ללייבסקי שעיניו מחייכות.
"סמוילנקו פטפט, בוודאי..." חשב לייבסקי.
על פתק אחר נכתב באותו כתב יד זוויתי, משופע בזנבות ובסלסולים ארוכים: "מישהו לא ייסע בשבת."
"התעללות מטופשת," חשב לייבסקי. "יום שישי, יום שישי..."
גוש עלה אל גרונו. הוא נגע בצווארונו וניסה להשתעל, אך במקום שיעול פרץ מגרונו צחוק.
"חה-חה-חה!" צחק. "חה-חה-חה!" "על מה אני צוחק?" חשב. "חה-חה-חה!"
הוא ניסה להתאפק וכיסה את פיו בידו, אולם הצחוק לחץ על חזהו ועל צווארו, וידו לא הצליחה לסכור את פיו.
"אבל כמה שזה טיפשי!" חשב, מתגלגל מצחוק. "יצאתי מדעתי, או מה?"
הצחוק הרם הוסיף לטפס בסולם הצלילים והפך לדבר-מה שהזכיר נביחה יללנית של כלבת שעשועים קטנה. לייבסקי ביקש לקום מהשולחן, אך רגליו לא צייתו לו וידו הימנית ניתרה בצורה מוזרה, כנגד רצונו, על פני השולחן, אוחזת בעוויתיות בניירות ומכווצת אותם. הוא ראה מבטים מופתעים, את פניו הרציניות, המבוהלות של סמוילנקו ואת מבטו של הזואולוג, כל-כולו לגלוג קר ומיאוס, והבין שנתקף היסטריה.
"איזה גועל נפש, איזו בושה," חשב, חש על פניו חמימות של דמעות... "אח, אח, איזו חרפה! מעולם זה לא קרה לי..."
הנה נטלו אותו בזרועותיו והובילו אותו לאן שהוא, תומכים את ראשו מאחור; הנה נצנצה למול עיניו כוס והוא חש את נקישתה על שיניו, והמים נשפכו על חזהו; הנה חדר קטן, באמצעו שתי מיטות סמוכות, מכוסות כיסויים נקיים, צחורים כשלג. הוא קרס על אחת המיטות והחל להתייפח.
"אין דבר, אין דבר..." שח סמוילנקו, "זה קורה... זה קורה..."
נדייז'דה פיודורובנה, שצינה פשטה בגופה מפּחד ולבה בישר לה דבר-מה איום, עמדה ליד המיטה וחזרה ושאלה:
"מה אתך? מה? דבֵּר, בשם אלוהים..."
"שמא קירילין כתב לו משהו?" חשבה.
"שום דבר..." אמר לייבסקי, צוחק ובוכה גם יחד. "לכי מכאן... יונתי."
פניו לא הביעו שנאה, ואף לא תיעוב; אם כך, אינו יודע דבר. נדייז'דה פיודורובנה נרגעה מעט והלכה אל חדר האורחים.
"אל תדאגי, חביבתי!" אמרה לה מאריה קונסטנטינובנה, שהתיישבה לידה ונטלה את ידה. "זה יעבור. הגברים חלשים בדיוק כמונו, החוטאות. שניכם עוברים עכשיו משבר... זה כל כך מובן! אז חביבתי, אני מחכה לתשובה. בואי נדבר."
"לא, אין מה לדבר..." אמרה נדייז'דה פיודורובנה, מטה את אוזנה אל יפחותיו של לייבסקי. "אני מדוכדכת... הרשי לי ללכת."
"מה אתך, מה אתך, חביבתי!" נבהלה מאריה קונסטנטינובנה. "באמת חשבת שאניח לך ללכת בלי ארוחת ערב? נאכל משהו קטן, ואז לכי לך לשלום."
"אני מדוכדכת..." לחשה נדייז'דה פיודורובנה, ונאחזה בשתי ידיה בידית הכורסה כדי לא ליפול.
"יש לו עוויתות לידה!" אמר פון קורן בעליצות בהיכנסו לחדר האורחים, אך למראה נדייז'דה פיודורובנה נבוך ויצא.
בחלוף התקף ההיסטריה לייבסקי ישב על המיטה הזרה וחשב:
"חרפה, מתייפח כמו ילדה קטנה! אני בוודאי מגוחך ומאוס. אצא מהכניסה האחורית... אם כי, עלולים לפרש את זה כאילו אני מייחס להיסטריה שלי משקל רציני. מוטב שאהפוך הכול לבדיחה..."
הוא בחן את עצמו בראי, ישב קצת ויצא אל חדר האורחים.
"הנה אני!" אמר, מחייך; בושה ייסרה אותו והוא חש שגם האחרים מתביישים בנוכחותו. "גם דברים כאלה קורים," אמר והתיישב. "ישבתי לי ופתאום, אתם יודעים, אני חש כאב דוקר, נורא, בצד... בלתי נסבל... העצבים לא החזיקו מעמד, והנה... הנה יצא דבר אווילי שכזה. זו התקופה העצבנית שלנו, אין מה לעשות!"
בשעת ארוחת הערב הוא שתה יין, דיבר ולפרקים נאנח כנתקף עווית וליטף את צד גופו, כמבקש להראות שהכאב עוד מורגש. איש לא האמין לו, פרט לנדייז'דה פיודורובנה, והוא ראה זאת.
אחרי תשע הם יצאו לטייל בשדרה. נדייז'דה פיודורובנה, שפחדה שמא קירילין יפתח אִתה בשיחה, השתדלה להישאר כל העת בקרבתם של מאריה קונסטנטינובנה וילדיה. הפחד והדכדוך נטלו ממנה את כוחותיה, היא התייגעה בתחושה שהנה-הנה יבוא לה התקף קדחת, ובקושי הניעה את רגליה, אך לא הלכה לביתה כי היתה בטוחה שקירילין ילך בעקבותיה, או אצ'מיאנוב, או שניהם יחד. קירילין הלך מאחור, לצדו של ניקודים אלכסנדריץ', וזימר בחצי קול:
"לא א-ארשה-ה לשחק בי-י! לא ארשה-ה!"
מן השדרה פנו כולם אל הביתן והחלו ללכת לאורך החוף, והביטו שעה ארוכה בים המאיר בנצנוץ זרחני. פון קורן החל להסביר את סיבת הדבר.
 
14
"ובכן, הגיע הזמן שאלך לשחק וינְט... מחכים לי," אמר לייבסקי. "היו שלום, רבותי."
"גם אני אלך אתך, חכה," אמרה נדייז'דה פיודורובנה ושילבה את זרועה בזרועו.
הם נפרדו מהחבורה והלכו. קירילין נפרד גם הוא, אמר שהוא הולך לאותו כיוון והחל לפסוע לצדם.
"מה שיהיה, יהיה..." חשבה נדייז'דה פיודורובנה. "ניחא..."
היה נדמה לה שכל הזכרונות הלא-טובים הגיחו מתוך ראשה והם הולכים במחשכים לצדה ונושמים בכבדות, והיא עצמה, כמו זבוב שטבל בדיו, זוחלת בכוחותיה האחרונים על פני אבני המרצפת ומורחת את צדו ואת ידו של לייבסקי בשחור. "אם קירילין יעשה מעשה רע," חשבה, "לא הוא יהיה האשם בכך, אלא היא לבדה. הרי היו זמנים כששום גבר לא דיבר אליה כמו שדיבר קירילין, והיא עצמה פרמה את הזמן הזה כמו חוט וגרמה לאובדנו לבלי שוב – ומי אשם בכך? תאוותיה ערפלו את חושיה עד אשר החלה לחייך לגבר זר לגמרי, כפי הנראה רק מפני שהיה חטוב וגבה קומה, לאחר שתי פגישות הוא החל לשעמם אותה והיא זרקה אותו. האם לאחר כל זאת," חשבה כעת, "אינו רשאי לנהוג בה כרצונו?"
"כאן, יונתי, אפרד ממך," אמר לייבסקי ועצר. "איליָה מיכאיליץ' ילווה אותך."
הוא קד קידה לקירילין וחצה מהר את השדרה, עבר את הרחוב לכיוון ביתו של שׁשׁקובסקי שחלונותיו היו מוארים, ולאחר מכן נשמעה טריקת הפשפש מאחוריו.
"הרשי לי לברר היכן אני עומד אתך," פתח קירילין. "אינני נער, איני איזה אַצְ'קָסוֹב או לַצְ'קָסוֹב, זַצְ'קָסוֹב... אני דורש שתתייחסי אלי ברצינות!"
לבה של נדייז'דה פיודורובנה החל להלום בחוזקה. היא לא השיבה דבר.
"תחילה חשבתי שהשינוי החד שחל בהתנהגותך כלפיי, נובע מקוקטיות," המשיך קירילין, "אבל עכשיו אני רואה שאת פשוט אינך יודעת כיצד מתנהגים עם אנשים מהוגנים. פשוט התחשק לך לשחק בי, כמו בנער הארמני הזה, אבל אני אדם מהוגן ודורש שינהגו בי כבאדם מהוגן. ובכן, אני לרשותך..."
"אני מדוכדכת," אמרה נדייז'דה פיודורובנה והחלה לבכות, ונפנתה ממנו כדי להסתיר את הדמעות.
"גם אני מדוכדך, אבל מה בכך?"
קירילין שתק קמעה ואמר בבירור, מבטא בהדגשה כל מילה:
"אני חוזר ואומר, גבירתי, שאם לא תיוועדי אתי היום, אז עוד היום אקים שערורייה."
"הנח לי ללכת היום," אמרה נדייז'דה פיודורובנה ולא הכירה את קולה, עד כדי כך היה דק ומתחנן.
"עלי ללמד אותך לקח... סלחי לי על נעימת הדברים הגסה, אבל עלי ללמד אותך לקח. כן-כן, לצערי, עלי ללמד אותך לקח. אני תובע שתי פגישות: היום ומחר. מחרתיים הנך חופשית לחלוטין ורשאית ללכת לארבע רוחות השמים עם מי שיתחשק לך. היום ומחר."
נדייז'דה פיודורובנה קרבה אל פשפש ביתה ועצרה.
"הנח לי ללכת!" לחשה, רועדת בכל הגוף, בלי לראות לפניה במחשכים דבר, זולת הסגין הלבן. "אתה צודק, אני אישה איומה... אני אשמה, אבל הנח לי... אני מבקשת ממך..." היא נגעה בידו הקרה ורעד עבר בה, "אני מתחננת בפניך..."
"אבוי!" נאנח קירילין. "אבוי! להניח לך, זה לא כלול בתוכניותי, אני רק רוצה ללמד אותך לקח, כדי שתביני. מה גם, מדאם, שאמונתי בנשים קטנה מאוד."
"אני מדוכדכת..."
נדייז'דה פיודורובנה האזינה להמיית הים הרוגעת, הביטה בשמים הזרועים כוכבים ונתקפה חשק לשים מהר ככל האפשר קץ לכול ולהיפטר מתחושת החיים הארורה ומכל מה שיש בהם, הים, הכוכבים, הגברים, הקדחת...
"רק לא בביתי..." אמרה בקול צונן. "קח אותי מכאן לאן שהוא."
"בואי נלך למיוּרידוֹב. זה הטוב ביותר."
"איפה זה?"
"ליד הסוללה הישנה."
היא החלה ללכת ברחוב בצעדים מהירים ואחר כך פנתה לתוך סמטה שהובילה אל ההרים. היה חשוך. פסי אור מחלונות מוארים נחו אי-פה אי-שם על אבני המרצפת, והיה נדמה לה שהיא, כאותו זבוב, פעם טובלת בדיו ופעם זוחלת מתוכו אל האור. קירילין הלך בעקבותיה. במקום אחד מעד, כמעט נפל ופרץ בצחוק.
"הוא שיכור..." חשבה נדייז'דה פיודורובנה. "היינו-הך... היינו-הך... ניחא."
אצ'מיאנוב מיהר גם הוא להיפרד מהחבורה והלך בעקבות נדייז'דה פיידורובנה, כדי להזמין אותה לשוט בסירה. הוא ניגש אל ביתה והציץ אל מעבר לגינה: החלונות היו פתוחים לרווחה, אור לא היה בהם.
"נדייז'דה פיידורובנה!" קרא.
עברה דקה. הוא קרא שוב.
"מי שם?" נשמע קולה של אולגה.
"נדייז'דה פיודורובנה בבית?"
"לא. היא עדיין לא באה."
"מוזר... מוזר מאוד," חשב אצ'מיאנוב ונתקף דאגה עזה. "היא הלכה הביתה..."
הוא עבר בשדרה, אחר כך ברחוב והציץ בחלונותיו של שׁשׁקובסקי. לייבסקי ישב ליד השולחן ללא מקטורן ובחן בריכוז את הקלפים.
"מוזר, מוזר..." מלמל אצ'מיאנוב, וכשנזכר בהתקף ההיסטריה שאירע ללייבסקי, חש בושה. "אם אינה בבית, איפה היא?"
שוב ניגש אל דירתה של נדייז'דה פיודורובנה והביט בחלונות החשוכים.
"זו רמאות, רמאות..." חשב, כשנזכר שבפגישתם בחצי היום אצל הבִּיטיוּגוֹבִים הבטיחה לו היא עצמה שישוטו הערב ביחד בסירה.
חלונות הבית שקירילין גר בו היו מוחשכים, וליד השער על הספסל ישב שוטר וישן. כשאצ'מיאנוב הביט בחלונות ובשוטר, התברר לו הכול לאשורו. הוא החליט ללכת הביתה וכך עשה, אך מצא עצמו שוב ליד דירתה של נדייז'דה פיודורובנה. אז התיישב על הספסל והסיר את כובעו, וחש שראשו בוער מקנאה ומעלבון.
שעון הכנסייה העירונית צלצל רק פעמיים ביממה: בחצי היום ובחצות הלילה. זמן לא רב אחרי צלצול חצות נשמע קול צעדים חפוזים.
"אם כן, מחר בערב שוב אצל מיוּרידוֹב!" שמע אצ'מיאנוב וזיהה את קולו של קירילין. "בשמונה! להתראות!"
בקרבת הגינה נראתה נדייז'דה פיודורובנה. בלי להבחין בכך שאצ'מיאנוב יושב על הספסל, היא חלפה על פניו כצל, פתחה את הפשפש ובלי להגיפו, נכנסה אל תוך הבית. כשנכנסה לחדרה הדליקה את הנר ומיהרה להתפשט, אך לא שכבה במיטה אלא צנחה על ברכיה לפני הכיסא, חיבקה אותו ונצמדה אליו במצחה.
לייבסקי חזר הביתה אחרי שתיים בלילה.
 
15
כיוון שהחליט לשקר לא באחת אלא חלקים-חלקים, הלך לייבסקי למחרת, אחרי אחת בצהריים, אל סמוילנקו, לבקש ממנו כסף כדי להפליג בשבת, ויהי מה. אחרי התקף ההיסטריה של אמש, שהוסיף על מצבו הנפשי הקשה גם רגש חריף של בושה, להישאר בעיר היה בבחינת דבר שלא יעלה על הדעת. אם סמוילנקו יתעקש על תנאיו, חשב, יוכל להסכים להם ולקחת את הכסף, ומחר, כשתגיע שעת הנסיעה ממש, לומר שנדייז'דה פיודורובנה סירבה לנסוע; החל מהערב, אור לאותו יום, יוכל לשכנע אותה שכל זה נעשה לתועלתה-שלה. ואם סמוילנקו, הנתון בבירור להשפעתו של פון קורן, יסרב כליל לתת את הכסף או יעמיד לו תנאים חדשים כלשהם, אזי הוא, לייבסקי, יפליג עוד היום באוניית משא או אפילו בספינת מפרש, לנוֹבִיי אָפוֹן או לנוֹבוֹרוֹסִייְסְק, ישגר משם מברק לאמו שכולו השפלה עצמית, ויחיה שם עד שהאֵם תשלח לו כסף לדרך.
כשבא לביתו של סמוילנקו, פגש בחדר האורחים את פון קורן. הזואולוג הגיע זה עתה לאכול צהריים, וכהרגלו פתח את האלבום ובחן את הגברים בכובעי הצילינדר ואת הגברות במצנפות.
"כמה שזה לא מתאים," חשב לייבסקי כשראה אותו. "הוא עלול להפריע."
"שלום!"
"שלום," השיב פון קורן בלי להביט בו.
"אלכסנדר דווידיץ' בבית?"
"כן. במטבח."
לייבסקי הלך אל המטבח, אך כשראה מבעד לדלת שסמוילנקו שקוע בהכנת הסלט, חזר אל חדר האורחים והתיישב. בנוכחותו של הזואולוג תמיד חש עצמו שלא בנוח, וכעת חשש שמא ייאלץ לדבר על התקף ההיסטריה. דקה ויותר עברו בשתיקה. לפתע הרים פון קורן את עיניו אל לייבסקי ושאל:
"איך אתה מרגיש אחרי אתמול?"
"יוצא מן הכלל," השיב לייבסקי והסמיק. "הרי בעצם לא קרה שום דבר מיוחד..."
"עד אתמול הנחתי שהיסטריה היא נחלת הגברות בלבד, ולכן חשבתי תחילה שלקית במחול של ויטוּס הקדוש."[32]
לייבסקי חייך חיוך המבקש לרַצות וחשב:
"כמה לא מנומס מצדו. הרי הוא יודע היטב שקשה לי..."
"כן, זה היה סיפור משעשע," אמר והוסיף לחייך. "היום צחקתי כל הבוקר. הדבר המוזר בהתקף של היסטריה הוא שאתה יודע שזה מגוחך וצוחק על כך בלבך, ומתייפח בה-בעת. בתקופתנו העצבנית נעשינו עבדים לעצבינו; הם מושלים בנו ועושים בנו כרצונם. הציביליזציה במובן הזה עשתה לנו שירות דוב..."
לייבסקי דיבר ולא נעם לו שפון קורן מקשיב לו ברצינות ובריכוז ומביט בו בתשומת לב, בלי למצמץ, כחוקר אותו; והוא התמרמר על עצמו, על כי למרות אי-אהבתו לפון קורן, לא היה מסוגל לסלק מפניו את החיוך המבקש לרצות.
"אף כי עלי להודות," המשיך, "שהיו להתקף סיבות מיידיות ואפילו מבוססות למדי. בריאותי התערערה מאוד בעת האחרונה. הוסף לכך את השעמום, את חסרון הכיס התמידי... העדר של חברה ושל תחומי עניין משותפים... מצב גרוע מזה קשה לתאר."
"כן, מצבך הוא חסר מוצא," אמר פון קורן.
המילים הקרות הללו, שנעימתן היתה רוגעת, ואשר החזיקו בחוּבּן ספק לגלוג, ספק נבואה שלא ביקש, עלבו בלייבסקי. הוא נזכר במבט שהזואולוג נתן בו אמש, האומר כולו לגלוג ומיאוס, שתק קמעה ושאל, כבר בלי לחייך:
"ומנין אתה יודע מה מצבי?"
"כרגע דיברת עליו בעצמך, וגם ידידיך מגלים השתתפות עמוקה כל כך, שכל היום שומעים רק עליך."
"לאילו ידידים אתה מתכוון? לסמוילנקו, או מה?"
"כן, גם אליו."
"הייתי מבקש מאלכסנדר דווידיץ' ומידידיי בכלל, שידאגו לי פחות."
"הנה בא סמוילנקו, בַּקש ממנו שידאג לך פחות."
"איני מבין את פשר הנימה שלך..." מלמל לייבסקי; הוא נתקף תחושה, כאילו זה עתה תפש שהזואולוג שונא אותו, בז לו ומתקלס בו, ושהזואולוג הוא אויבו הקשה והעיקש ביותר. "שמור את הנימה הזו למישהו אחר," אמר בשקט, באין לו כוח להרים את קולו בשל השנאה שכבר לחצה על גרונו ועל חזהו, כמו הרצון לצחוק אמש.
סמוילנקו נכנס, בלא מקטורן לגופו, מיוזע וארגמני מהמחנק שבמטבח.
"אה, אתה כאן?" אמר. "שלום, חביבי. אכלת צהריים? בלי גינונים, תגיד: אכלת?"
"אלכסנדר דווידיץ'," אמר לייבסקי וקם, "אם פניתי אליך בבקשה אישית כלשהי, זה לא אומר שפטרתי אותך מהחובה לשמור על הצנעה ולכבד את סודות זולתך."
"מה קרה?" התפלא סמוילנקו.
"אם אין לך כסף," המשיך לייבסקי, מרים את קולו ומעביר משקל מרגל לרגל בהתרגשות, "אז אל תיתן, תסרב, אבל לשם מה להקים רעש וצלצולים בכל סמטה ולספר שמצבי חסר מוצא וכיוצא באלה דברים? איני יכול לסבול מעשי חסד וטובות של ידידים, כשעושים בפרוטה ומדברים כדי רובל! אתה רשאי להתפאר במעשיך הטובים ככל שתרצה, אבל איש לא נתן לך זכות לחשוף את סודותי!"
"אילו סודות?" שאל סמוילנקו, תוהה ואינו מבין, ומתחיל לכעוס. "אם באת לריב, אז לך. תבוא אחר כך!"
הוא נזכר בַּכְּלל, שאם אתה זועם על זולתך עליך להתחיל לספור בלב עד מאה, עד שתירגע; והחל לספור במהירות.
"אבקש ממך לא לדאוג לי!" המשיך לייבסקי. "אל תשים לב אלי. האם זה בכלל עסקו של מישהו, מה מעשיי וכיצד אני חי? כן, אני רוצה לנסוע מכאן! כן, אני צובר לי חובות, חי עם אשת איש, סובל מהיסטריה, אני המוני ואיני כה מעמיק כאנשים אחדים, אבל אין זה עניינו של איש! כבד את האדם בפרטיותו!"
"סלח לי, אחי," אמר סמוילנקו, משהגיע בספירה לשלושים וחמש, "אבל..."
"כבד את הפרטיות!" קטע אותו לייבסקי. "השיחות האינסופיות הללו על עניינים לא-לך, קריאות הצער וההשתתפות, מעקבים וציתותים תמידיים, חמלת הידידים הזאת... לעזאזל! מלווים לי כסף ומתנים לי תנאים, כאילו הייתי נער! נוהגים בי כבשד יודע מי! איני מבקש דבר!" צעק לייבסקי, מתנדנד מהתרגשות ופוחד שמא ייתקף שוב היסטריה. "אם כן, לא אסע בשבת," חלפה במוחו המחשבה. "איני מבקש דבר! רק אבקש לפטור אותי מהאפוטרופסות, בטובך. אינני נער ואינני מטורף, לכן אבקש להסיר ממני את הפיקוח הזה!"
הדיאקון נכנס ובראותו את לייבסקי, חיוור, מנופף בידיו ומפנה את נאומו המוזר אל דיוקנו של הנסיך ווֹרוֹנצוֹב, עצר ליד הדלת כנטוע על מקומו.
"ההצצות התמידיות אל תוך נשמתי," המשיך לייבסקי, "פוגעות בכבודי כאדם, ולכן אבקש מבלשים העושים את עבודתם בהתנדבות להפסיק לרגל אחרַי! די!"
"מה אתה... מה כבודו אמר?" שאל סמוילנקו, שספר בינתיים עד מאה, וניגש אל לייבסקי, מוצף סומק עז.
"די!" חזר ואמר לייבסקי, נשנק ונוטל את כובע המצחייה שלו.
"הנני רופא רוסי, בן אצולה ויועץ מדיני!" אמר סמוילנקו, קוצב את מילותיו. "מעולם לא הייתי מרגל ולא ארשה לאיש להלבין את פנַי!" צעק בקול רוטט, מטעים את המילים האחרונות. "לשתוק!"
הדיאקון, שמעולם קודם לכן לא ראה את הרופא כה נפוח, ארגמני ואימתני, וכה רב רושם, אטם את פיו, רץ אל חדר הכניסה והחל מתגלגל שם מצחוק. כמו מבעד לערפל, ראה לייבסקי את פון קורן קם ונעמד, ידיו בכיסי מכנסיו, כמחכה לראות מה יקרה הלאה; התנוחה הזאת, האומרת שלווה, נראתה בעיני לייבסקי חצופה ופוגעת במידה שלא תתואר.
"הואל בטובך לחזור בך מדבריך!" צעק סמוילנקו.
לייבסקי, שכבר לא זכר אילו דברים אמר, השיב:
"עזוב אותי במנוחה! איני רוצה שום דבר! כל רצוני הוא שאתה וצאצאי הז'ידים הגרמנים יעזבו אותי במנוחה! שאם לא כן, אנקוט אמצעים! אני אלחם!"
"עכשיו הכול ברור," אמר פון קורן, והסיט עצמו מהשולחן. "האדון לייבסקי חשקה נפשו להשתעשע בדו-קרב לפני נסיעתו. אוכל להעניק לו את העונג הזה. האדון לייבסקי, אני נענה להזמנתך."
"הַזמָנָתי?" שח לייבסקי חרש, ניגש אל הזואולוג והביט בשנאה במצחו השחום ובשערו המקורזל. "הזמנתי? כרצונך! אני שונא אותך! שונא!"
"העונג כולו שלי. מחר בבוקר, מוקדם ככל האפשר, ליד קֶרבּליי, כל הפרטים יהיו כפי טעמך. ועכשיו הסתלק."
"שונא!" שח לייבסקי חרש, נושם בכבדות. "שונא כבר מזמן! דו-קרב! כן!"
"סלק אותו, אלכסנדר דווידיץ', אחרת אלך," אמר פון קורן. "הוא עוד ינשוך אותי."
נעימת דבריו הרוגעת של פון קורן ציננה את רוחו של הרופא; פתאום באחת התאושש וחזר לעשתונותיו. הוא נטל את לייבסקי בשתי ידיו במותניו, מבקש להרחיקו מהזואולוג, והחל ממלמל בקול רך, רועד מהתרגשות:
"ידידיי... טובים, רחומים... היצרים התלהטו קצת, די לכם... די לכם... ידידיי..."
למשמע הקול הרך, הידידותי, חש לייבסקי שבחייו אירע זה עתה דבר-מה שלא נשמע כמותו, מפלצתי, כאילו כמעט נדרס תחת גלגלי רכבת; הוא כמעט פרץ בבכי, נופף בידו כמתוך ייאוש ויצא מהחדר בריצה.
"לחוות את שנאתו של הזולת כלפיך, לחשוף את עצמך בפני אדם ששונא אותך בצורה העלובה, הבזויה, חסרת האונים ביותר – אלי הטוב, כמה זה קשה!" חשב זמן-מה אחר כך, כשישב בביתן על החוף וחש כאילו השנאה שהתנסה בה זה עתה כיסתה את גופו חלודה. "כמה שזה גס, אלי הטוב!"
מים קרים עם קוניאק עודדו את רוחו. בבהירות רבה תיאר לעצמו את פניו השלוות, היהירות של פון קורן, את מבטו מאמש, את חולצתו המזכירה שטיח, את קולו, את ידיו הלבנות, ושנאה קשה, לוהטת, רעבתנית, החלה להתהפך בחזהו ולדרוש את סיפוקה. במחשבתו הפיל את פון קורן ארצה והחל לרמוס אותו ברגליו. הוא נזכר בכל אשר אירע לפרטי פרטים והתפלא כיצד היה מסוגל לחייך אל אדם בזוי חיוך המבקש לרַצותו, ובכלל, להוקיר את דעתם של בריות זערוריות, אלמוניות לחלוטין, המתגוררות בעיר עלובה ביותר שכמדומה, אפילו אינה מסומנת על המפה ושום אדם מהוגן בפטרבורג לא שמע על אודותיה. אילו היתה העיירה הזאת פתאום נעלמת או נשרפת, ברוסיה היו קוראים מברק המבשר על כך באותה מידה של שעמום, כמו מודעה על מכירת רהיטים מִיָד שנייה. להרוג מחר את פון קורן או להותירו בחיים – זה היינו-הך, שתי הברירות אין בהן כל עניין ותועלת. לירות ברגלו או בידו, לפצוע אותו ואחר כך לשים אותו ללעג, וכמו חרק שתלשו את רגלו, האובד בעשב, שיאבד גם הוא לאחר מעשה, נושא את סבלו השתוּק, בהמון של בריות חסרות ערך כמותו.
לייבסקי הלך לשׁשׁקוֹבסקי, סיפר לו את הדברים כהווייתם והזמין אותו לשמש לו שושבין; אחר כך שניהם פנו ללכת אל מנהל בית הדואר והמִברָקָה, הזמינו גם אותו לשמש שושבין ונשארו לסעוד אצלו צהריים. בשעת הארוחה הִרבּו לצחוק ולהתבדח; לייבסקי הקניט את עצמו על שכמעט אינו יודע לירות וכינה את עצמו הצלף המלכותי, וִילהלם טֶל.
"ראוי ללמד את האדון הזה לקח," חזר ואמר.
אחרי ארוחת הצהריים ישבו לשחק קלפים. לייבסקי שיחק, שתה יין וחשב שהדו-קרב כשלעצמו הוא אווילי וחסר טעם, מפני שאינו פותר את הבעיה אלא רק מסבך אותה, ואולם לפעמים אי-אפשר להסתדר בלעדיו. למשל, במקרה הזה: הרי לא תגיש תלונה על פון קורן לשופט השלום! וגם, הדו-קרב העומד להתקיים עוד תועלת בצדו: אחריו לא יוכל עוד להישאר בעיר. כיוון שהתבסם קמעה והקלפים הסיחו את דעתו, חש עצמו בטוב.
אך כשהשמש שקעה וירד החושך הוא נתקף אי-שקט. לא היה זה פחד המוות, מפני שבשעת הסעודה ומשחק הקלפים, כל אותה עת לא הניח לו משום-מה הביטחון שהדו-קרב יסתיים בלא-כלום; היה זה פחד מדבר-מה לא נודע, שעתיד לקרות מחר בבוקר לראשונה בחייו, ופחד מפני הלילה הקרב... הוא ידע שיהיה זה לילה ארוך של נדודי שינה, ושייאלץ לחשוב לא רק על פון קורן ועל שנאתו אלא גם על אותו הר השקר שניצב בפניו ושלא היה זה כפי כוחו ויכולתו לעוקפו. דומה היה כאילו חלה פתאום; לפתע איבד כל עניין בקלפים ובזולתו, נתקף בהילות והחל להפציר שיניחו לו ללכת הביתה. התחשק לו למהר ולשכב במיטתו בלי לזוז, ולהכין את מחשבותיו לקראת הלילה. שׁשׁקובסקי ופקיד הדואר ליוו אותו ושמו פעמיהם אל פון קורן, כדי לסכם את פרטי הדו-קרב.
ליד דירתו פגש לייבסקי את אצ'מיאנוב. נשימתו של האיש הצעיר נעתקה והוא היה מרוגש.
"ואני מחפש אותך, איבאן אנדרייץ'!" אמר. "בוא מהר, אני מבקש..."
"לאן?"
"אדון אחד שאינך מכיר מבקש לראותך בעניין חשוב מאוד. הוא מבקש ממך בכל לשון של בקשה לבוא לכמה רגעים. הוא צריך לדבר אתך על איזה עניין... בשבילו זו ממש שאלה של חיים או מוות..."
בגלל ההתרגשות אצ'מיאנוב אמר את הדברים במבטא ארמני מודגש, ואת המילה "חיים" ביטא במשיכה: "חאיים".
"מי האיש?" שאל לייבסקי.
"הוא ביקש לא לנקוב בשמו."
"אמור לו שאני עסוק. מחר, אם ירצה..."
"לא ייתכן!" נבהל אצ'מיאנוב. "הוא רוצה לומר לך דבר מאוד חשוב לך... מאוד חשוב! אם לא תלך, יקרה אסון."
"מוזר..." מלמל לייבסקי, בלי להבין מדוע אצ'מיאנוב כל כך מרוגש ואילו סודות יכולים להיות בעיירה המשעממת הזו, שלאיש אין צורך בה. "מוזר," אמר שוב, מהורהר. "טוב, אז נלך. שיהיה."
אצ'מיאנוב צעד מהר קדימה, והוא בעקבותיו. הם חצו רחוב אחד, אחר כך נכנסו לסמטה.
"כמה זה משעמם," אמר לייבסקי.
"תכף, תכף... זה קרוב."
כשקרבו לסוללה הישנה, עברו בסמטה צרה בין שני מגרשים ריקים מגודרים, אחר כך נכנסו לחצר גדולה ופנו לעבר בית קטן...
"זה ביתו של מיוּרידוֹב, לא כן?" שאל לייבסקי.
"כן."
"אבל למה אנחנו הולכים דרך חצרות אחוריות, איני מבין? יכולנו לגשת מהרחוב. משם זה יותר קרוב..."
"אין דבר, אין דבר..."
מוזר היה בעיני לייבסקי גם, שאצ'מיאנוב הוביל אותו אל הכניסה האחורית ונופף לו בידו, כמבקש ממנו ללכת יותר בשקט ולשמור על שתיקה.
"לכאן, לכאן..." אמר אצ'מיאנוב, פותח בזהירות את הדלת ונכנס על בהונות אל המסדרון. "בשקט, יותר בשקט, אני מבקש... עלולים לשמוע אותנו."
הוא האזין, הסדיר בקושי רב את נשימתו ואמר בלחש:
"פתח את הדלת הזאת ותיכנס... אל תחשוש."
תוהה, לייבסקי פתח את הדלת ונכנס לחדר נמוך תקרה שחלונותיו מחופים וילונות. נר עמד על השולחן.
"את מי מחפשים?" שאל מישהו בחדר הסמוך. "זה אתה, מיוּרידְקָה?"
לייבסקי פנה לאותו חדר וראה את קירילין, ולצדו את נדייז'דה פיודורובנה.
בלי לשמוע מה אמרו לו, נסוג לאחוריו ולא הרגיש כיצד נמצא עומד ברחוב. השנאה אל פון קורן וחוסר השקט – הכול נעלם מלבו. בדרכו הביתה הוא נופף בגולמנות בידו הימנית והביט בריכוז תחת רגליו, משתדל לפסוע על המשטחים החלקים. בבית, בחדר העבודה, מדד את החדר בצעדיו, משפשף את ידיו ומניע בתנועה זוויתית את כתפיו ואת צווארו, כאילו המקטורן והכתונת לחצו על גופו, אחר כך הדליק את הנר וישב אל השולחן...
 
16
"מדעי הרוח שאתה מדבר עליהם יוכלו לספק את מחשבת האדם רק כשייפגשו בתנועתם עם המדעים המדויקים ויתקדמו אלה בצד אלה. האם ייפגשו תחת המיקרוסקופ, או במונולוגים של הַמְלט החדש, או בדת חדשה, אינני יודע, אבל אני מאמין שהאדמה תתכסה מעטה של קרח לפני שזה יקרה. ענף הידע בעל כושר העמידות והשרידות הרב ביותר מכל המדעים ההומאניים הוא, כמובן, תורתו של ישוע, אך ראֵה עד כמה אפילו הפרשנויות של תורה זו שונות זו מזו! יש המורים לנו לאהוב את כל רעינו ללא הבדל, אך מוציאים מכלל זה את החיילים, הפושעים והמטורפים: את החיילים הם מתירים להרוג במלחמה, את הפושעים – לבודד או להוציא להורג, ועל המטורפים אוסרים לבוא בברית הנישואין. פרשנים אחרים מורים לאהוב את כל רעינו, בלי יוצא מן הכלל, בלא הבחנה בין פלוסים למינוסים. לפי תורתם, אם יבוא אליך מוכה שחפת, או רוצח, או חולה במחלת הנפילה ויבקש להתארס עם בתך – הרשה לו; אם חלושי השכל יאסרו מלחמה על הבריאים בגופם ובנפשם – הציגו ראשיכם. ההטפה הזאת לאהבה לשם אהבה, כמו לאמנות לשם אמנות, אילו יכלה לקבל תוקף ממשי, היתה בסופו של דבר מביאה להכחדתה הגמורה של האנושות, ובאופן כזה היה מתממש הרשע הכביר ביותר שידעה האדמה אי-פעם. הפרשנויות רבות מאוד, ובגלל ריבוין, המחשבה הרצינית אינה מסתפקת באף לא אחת מהן וממהרת להוסיף פרשנות משלה להמון הפרשנויות הקיימות ממילא. משום כך לעולם אל תעמיד שום שאלה על קרקע פילוסופית, או מה שמכונה הנצרות; זה רק ירחיק אותך מפתרון הבעיה."
הדיאקון הקשיב לזואולוג בקשב רב, חשב קמעה ושאל:
"חוקי המוסר, הטבעיים לכל אדם באשר הוא אדם, האם הם המצאה של הפילוסופים, או שאלוהים ברא אותם יחד עם בריאת הגוף?"
"אינני יודע. אבל החוקים הללו משותפים לכל העמים והעידנים במידה כזאת, שנדמה לי שראוי להכיר בזיקה האורגנית בינם לבין בני האדם. המוסר אינו מומצא, אלא הווה ויהיה. לא אוכל להבטיח לך שיצליחו אי-פעם לבחון אותו תחת המיקרוסקופ, אך המציאות הגלויה כשלעצמה מוכיחה את הזיקה האורגנית שלו: הסבל המוחי הקשה וכל אותן מחלות שנוהגים לכנותן מחלות נפש, ביטויָם הוא בראש ובראשונה בעיוות חוקי המוסר, ככל הידוע לי."
"טוב. אם כן, כשם שקיבתנו מבקשת לה מזון, כך הרגש המוסרי מבקש שנאהב את רעינו. לא כן? אבל טבענו, בשל עודף האהבה העצמית, מתנגד לקול המצפון והתבונה, וכך נוצרות שאלות רבות סבוכות וקשות לפענוח. למי, אם כן, נפנה בחיפושנו אחר פתרון השאלות הללו, אם אתה אוסר לעגן אותן בקרקע פילוסופית?"
"תפנה אל הידיעות המדויקות המעטות המצויות בידינו. תן אמונך בדברים הגלויים לעין ובהגיונן של העובדות. זה אמנם דל, אך פחות מתעתע ומעורפל מהפילוסופיה. נניח שחוקי המוסר תובעים שתאהב בני אדם. מה המסקנה מכך? האהבה צריכה להתגלם בסילוקו של כל מה שמזיק לבני האדם בדרך זו או אחרת, ושממנו נשקפת להם סכנה בהווה ובעתיד. מהידיעות שבידינו ומהעובדות הגלויות לעין אתה לָמֵד, שלאנושות נשקפת סכנה מצדם של הלוקים באי-תקינות מוסרית ופיזית. אם כך, היאבק בלא-תקינים. אם כוחך לא יעמוד לך להעלותם לרמה התקינה, אזי כוחותיך ומיומנותך יספיקו לך כדי ליטול מהם את העוקץ, כלומר, להשמידם."
"אם כן, האהבה מתמצה בכך שהחזק ינצח את החלש?"
"בלי ספק."
"אך הלא החזקים צלבו את אלוהינו, את ישוע הנוצרי!" אמר הדיאקון בלהט.
"זה כל העניין, שלא החזקים צלבו אותו אלא החלשים. התרבות האנושית רופפה את המאבק הקיומי ואת הברירה הטבעית ומבקשת לבטל אותם כליל; מכאן הריבוי הטבעי המהיר של החלשים ועדיפותם המספרית על החזקים. תאר לך שהיית מצליח להחדיר בדבורים את הרעיונות ההומאניים בצורתם הלא-מעובדת, הבסיסית. מה יקרה כתוצאה מכך? הזכרים, שיש להורגם, יישארו בחיים, יאכלו את הדבש, ישחיתו ויחנקו את הדבורים – וכתוצאה מכך יגברו החלשים על החזקים והחזקים יתנוונו. אותו הדבר קורה כיום גם לאנושות: החלשים משעבדים את החזקים. בשבטים הפראיים, שעוד לא ידעו את מגע התרבות, החזק, החכם והמוסרי ביותר הולך בראש כולם; זהו ראש השבט והשליט. ואילו אנחנו, המתורבתים, צלבנו את ישוע ומוסיפים לצלוב אותו. פירושו של דבר שמשהו חסר לנו... עלינו להשיב את ה'משהו' הזה על כנו, אחרת לא יהיה סוף למִשְׁגים הללו."
"אבל איזה קריטריון מצוי בידך כדי להבחין בין החזקים לחלשים?"
"היֶדע והראיות הגלויות לעין. השחפתנים וחולי החזירית ניכרים במחלותיהם, וחסרי המוסר והמטורפים – במעשיהם."
"אבל הרי ייתכנו טעויות!"
"כן, אך אין מה לחשוש מהרטבת הרגליים, כשמאיים מבול."
"זוהי פילוסופיה," הצטחק הדיאקון.
"כלל לא. הפילוסופיה שלימדו אותך בסמינר כל כך השחיתה אותך, שבכל דבר אתה מבקש לראות אך ורק ערפל. המדעים המופשטים שראשך הצעיר דחוס בהם מכונים מופשטים, מפני שהם מפשיטים את שכלך מכל מה שהוא גלוי לעין. היישר את מבטך בעיני השד, ואם הוא שד אז תאמר בפשטות שזה שד, ואל תרוץ לחפש הסברים אצל קאנט או הֶגֶל."
הזואולוג שתק קמעה והמשיך:
"שתיים כפול שתיים זה ארבע, ואבן היא אבן. הנה מחר ייערך בינינו דו-קרב. אתה ואני נגיד שזה אווילי ומגוחך, שהדו-קרב כבר עבר זמנו ושהדו-קרב של בני האצולה אינו נבדל במאום במהותו מקטטת שיכורים בפונדק; ובכל זאת לא נעצור, ניסע ונילחם. ישנו, אם כן, כוח העולה על נימוקי התבונה שלנו. אנחנו זועקים שהמלחמה היא גֶזֶל, ברבריות, אימה, רצח אחים, איננו יכולים לראות דם בלי להתעלף; אבל די שהצרפתים או הגרמנים יפגעו בכבודנו, ומיד נחוש כיצד רוחנו מתרוממת, נצעק 'הידד' מעומק לבנו ונסתער אל עבר האויב; אתה תישא תפילה לאל שיברך את נשקנו, ועוז רוחנו יעורר התפעמות כללית, וגם כנה, יש לומר. ושוב, פירושו של דבר שיש כוח שאף אם אינו נעלה, אזי הוא חזק יותר מאתנו ומהפילוסופיה שלנו. לא נוכל לבלום אותו כשם שלא נוכל לבלום את הענן הזה, הבא וקרב מצד הים. אז אל תהיה צבוע, אל תראה לכוח הזה אצבע משולשת בכיסך ואל תאמר: 'אח, זה אווילי! אח, זה מיושן! אח, זה סותר את כתבי הקודש!', אלא היישר מבט אל תוך עיניו והַכֵּר בחוקיותו התבונית, ואם רצונו, למשל, להשמיד את השבט התשוש, מוכה החזירית והמושחת, אל תפריע לו בסמי המַרפֵּא שלך ובציטוטים מהאוונגליון שלא הובנו כהלכה. לֶסקוֹב יש לו דמות, דָנִילָה בעל המצפון, שמצא מצורע בעיבורי העיר ומזין אותו, מחמם אותו בשם האהבה וישוע הנוצרי.[33] אילו דנילה זה באמת אהב בני אדם, היה גורר את המצורע הרחק מהעיר, משליך אותו לתוך תעלה ופונה לשרת את הבריאים. תקוותי היא שהצלוב ציווה עלינו אהבה תבונית ומועילה, שטעמיה עִמה."
"ראו אותו!" צחק הדיאקון. "הרי אינך מאמין בישוע, אז לשם מה אתה מרבה כל כך להזכיר אותו?"
"אני דווקא מאמין. אבל, כמובן, בדרכי שלי, ולא בדרכך. אח, דיאקון, דיאקון!" הצטחק הזואולוג; הוא אחז את הדיאקון במותניו ואמר בעליצות: "ובכן? ניסע מחר לדו-קרב?"
"מעמדי לא מתיר לי, אחרת הייתי נוסע."
"ומה פירוש 'מעמדך'?"
"קודשתי לעבודת האל. חסדו שורה עליי."
"אח, דיאקון, דיאקון," חזר ואמר פון קורן, צוחק. "אני אוהב לדבר אתך."
"אתה אומר שיש לך אמונה," אמר הדיאקון. "איזו מין אמונה זאת? לי, למשל, יש דוד שהוא כומר, אז אמונתו חזקה כל כך שכשהוא הולך אל השדה בעת בצורת, להתפלל לגשם, הוא לוקח אתו מטרייה ומעיל עור, כדי שלא יירטב בדרכו חזרה. זאת אמונה! כשהוא מדבר על הצלוב, כל-כולו קורן וכל האיכרים, המוז'יקים ונשותיהם, גועים בבכי. גם את הענן הזה היה עוצר וכל כוח מאלה שדיברת עליהם היה מַסּיג לאחור. כן... האמונה בכוחה להעתיק הרים."
הדיאקון צחק וטפח לזואולוג על שכמו.
"זהו זה..." המשיך. "הנה אתה כל הזמן מרביץ תורה, יורד לחקרן של מצולות הים, בורר בין החלשים לחזקים, כותב ספרים ומזמין אנשים לדו-קרב – והכול נותר על עומדו; אבל ראה, איזה ישיש רפה כוח שירדה עליו רוח הקודש ימלמל מילה אחת בלבד, או מוחמד החדש יינשא לכאן על סוסו מארץ ערב, עם חרב למותניו, והנה כל עולמך יתהפך על ראשו ואירופה לא תישאר בה אבן על אבן."
"נו טוב, דיאקון, אלה דברים שאין בהם ממש!"
"אמונה בלא מעשה אמונה מתה היא, ומעשה בלא אמונה אף גרוע מזה, בזבוז זמן ותו לא."
הרופא נראה בטיילת. הוא הבחין בדיאקון ובזואולוג וניגש אליהם.
"נדמה לי שהכול מוכן," אמר, מתנשף. "גוֹבוֹרוֹבְסְקי ובּוֹיקוֹ ישמשו כשושבינים. הם יבואו מחר בבוקר, בחמש. איך שהתענן!" אמר והביט בשמים. "לא רואים כלום. תכף יירד גשם."
"תיסע אתנו, אני מקווה?" שאל פון קורן.
"לא, חלילה, גם כך אני מתייסר. אוּסטימוֹביץ' ייסע במקומי. כבר דיברתי אתו."
הרחק מעל לים נצנץ ברק ונשמעו קולות עמומים של רעם מתגלגל.
"כמה מחניק לפני הסערה!" אמר פון קורן. "אני מוכן להתערב, שכבר ביקרת אצל לייבסקי ובכית אצלו על החזה."
"לשם מה לי ללכת אליו?" השיב הרופא, נבוך. "מה פתאום!"
לפני שקיעת השמש התהלך פעמים אחדות בשדרה וברחוב מתוך תקווה לפגוש את לייבסקי. סמוילנקו בוש בהתפרצותו ובגילוי הפתאומי של טוּב לב שבא בעקבותיה. הוא ביקש להתנצל בפני לייבסקי בנעימה היתולית, לנזוף בו קלות, להרגיעוֹ ולומר לו שהדו-קרב זהו שריד של ברבריות ימי-ביניימית, אך שההשגחה בכבודה ובעצמה היא שהורתה להם עליו כעל דרך להתפייס: מחר, לאחר שיחליפו ביניהם יריות, יידעו שניהם, אנשים נפלאים, בעלי חוכמה לא מצויה, להעריך זה את אצילות רוחו של זה, וייעשו ידידים. אך לייבסקי לא נקרה בדרכו ולוּ פעם אחת.
"לשם מה אלך אליו?" חזר סמוילנקו על דבריו. "לא אני פגעתי בכבודו, אלא הוא בכבודי. אמור לי בטובך, על שום מה הוא התנפל עלי? מה רע עשיתי לו? אני נכנס לי לחדר האורחים ופתאום, יש מאין: מרגל! ראו-נא! תגיד לי: ממה זה התחיל ביניכם? מה אמרת לו?"
"אמרתי לו שמצבו חסר מוצא. וצדקתי. רק ישרי הדרך והנוכלים יכולים למצוא מוצא מכל מצב, וזה שמבקש להיות ישר דרך ונוכל בעת ובעונה אחת, אין לו מוצא. ואולם, רבותי, השעה כבר אחת-עשרה, ומחר צריך לקום מוקדם."
לפתע נשבה רוח עזה; היא הקימה מרבצו את האבק על הטיילת, סחררה אותו במערבולות אוויר והשמיעה שאגה שהחרישה את שאונו של הים.
"סער!" אמר הדיאקון. "צריך ללכת, האבק נכנס לעיניים."
כשפנו ללכת, סמוילנקו נאנח ואמר, מחזיק את כובע המצחייה שלו:
"כנראה לא אישן הלילה."
"הסר דאגה מלבך," צחק הזואולוג. "אתה יכול להיות סמוך ובטוח שהדו-קרב יסתיים בלא-כלום. לייבסקי יירה בגדלות נפש באוויר, הוא לא יכול אחרת, ואני לא אירה כלל, יש להניח. לעמוד למשפט בגלל לייבסקי, לבזבז את הזמן לרִיק – ההימור אינו כדאי. אגב, איזה עונש מטילים על השתתפות בדו-קרב?"
"מעצר, ואם היריב מת, כליאה במבצר לפרק זמן של עד שלוש שנים."
"במבצר פֶּטרוֹפַּבְלוֹבְסְק?"
"לא, במבצר הצבאי, נדמה לי."
"אמנם ראוי היה ללמד את הבן-חיל הזה לקח!"
מאחוריהם, מעל לים, נצנץ ברק והאיר להרף עין את גגות הבתים ואת ההרים. סמוך לתחילת השדרה נפרדו הרֵעים. כשהרופא נעלם במחשכים וצעדיו כבר נָדַמו, צעק לו פון קורן:
"מזג האוויר עוד עלול להפריע לנו מחר!"
"עלול גם עלול. מי ייתן!"
"לילה טוב!"
"מה – לילה? מה אתה אומר?"
שאונם של הרוח והים וקולות הרעם הקשו על השמיעה.
"שום דבר!" צעק הזואולוג ומיהר לביתו.
 
17
... רוֹתְחִים הַחֲלוֹמוֹת בְּלֵב אָדָם סוֹבֵל
הַהִרְהוּרִים עָטִים בְּשֶׁפַע
הַזִּכָּרוֹן דוּמָם לְמוּל עֵינַי גוֹלֵל
מְגִלָּתוֹ – אָרְכָּהּ כְּצֶפַע.
כִּי בִּסְלִידָה קוֹרוֹת חַיַּי אֲנִי קוֹרֵא
אֲקַלְלָה וַאֲפַרְפֵּרָה,
בִּמְרִי אֲנִי קוֹבֵל, בִּמְרִי אֲנִי בּוֹכֶה,
אַךְ אֶת הָרַע לֹא אֲטַהֵרָה.[34]
אם יהרגוהו מחר בבוקר או ישימו אותו ללעג, כלומר, ישאירו לו את החיים האלה, הוא אבוד בין כה וכה. אם האישה הזאת שנתבזתה תשלח יד בנפשה מייאוש ומבושה ואם תמשיך בקיומה העלוב, היא אבודה בין כה וכה...
כך חשב לייבסקי כשישב ליד השולחן מאוחר בערב, עודנו מוסיף לשפשף את ידיו. החלון נפתח לפתע בקול חבטה, רוח עזה פרצה אל תוך החדר וניירות התעופפו מהשולחן. לייבסקי הגיף את החלון והתכופף כדי לאסוף את הניירות מהרצפה. הוא זיהה בגופו תחושה מסוג חדש, כמין גולמנות שלא ידע כמותה קודם לכן, ולא הכיר את תנועותיו; הליכתו היתה מהוססת, מרפקיו הזדקרו לצדדים והוא הרתיע בכתפיו, וכשחזר לשבת ליד השולחן, החל שוב משפשף את ידיו. גופו איבד את גמישותו.
אור ליום מוֹת עליך לכתוב לאנשים הקרובים לך. לייבסקי זכר זאת. הוא נטל את הקולמוס וכתב בכתב יד רועד:
"אמי החביבה!"
הוא ביקש לכתוב לאמו, שבשם האל הרחום שהיא מאמינה בו תיתן מחסה לאישה האומללה שהוא חילל את כבודה ותעניק לה מעט חום ורוך, לאותה אישה בודדה, אביונה וחלשה; שתשכח ותסלח הכול, הכול, הכול ותכפר בקורבנה ולוּ במשהו על חטאו הנורא של בנה; אך אז נזכר כיצד אמו, זקנה מלאה וכבדת גוף, במצנפת תחרה, נוהגת לצאת עם בוקר מהבית אל הגן, ובעקבותיה הולכת בת-לווייתה, אוכלת לחם חסדהּ, ובידיה כלבת שעשועים, כיצד האם צועקת בקול אדנותי על הגנן ועל המשרתים, נזכר בפניה הגאוותניות, היהירות – וכשנזכר בכל אלה, מחק את המילים שכתב.
הברק הבהיק עזות בכל שלושת החלונות, ומיד אחר כך הלם הרעם, מתגלגל ומחריש אוזניים, תחילה עמומות ואחר כך בקול שאון מתנפץ, כה רם שהזגוגיות בחלונות צלצלו. לייבסקי קם, ניגש אל החלון והצמיד את מצחו אל הזגוגית. בחוץ היתה סופת ברקים ורעמים עזה, יפה. באופק הוטחו הברקים בלא הרף, ברצועות לבנות מתפתלות, מחשרת העננים אל תוך הים, והאירו את הגלים השחורים הגבוהים למרחק רב. ברקים נצנצו מימין ומשמאל, וכפי הנראה גם מעל לבית.
"סערה!" לחש לייבסקי; הוא חש רצון להתפלל למישהו או למשהו, ולוּ גם לברק או לעננים. "סערה חביבה!"
הוא נזכר בילדותו, כיצד בשעת סערת קיץ רץ בראש גלוי אל תוך הגן, ושתי ילדות ששיערן מבהיק בלובנו ועיניהן תכולות רדפו אחריו, והגשם הרטיבם; הם צחקו בקול, נפעמים, אך כשהרעם היכה בחוזקה הילדות התרפקו על הילד, מלאות אמון, והוא נהג להצטלב אז ולקרוא בבהילות: "קדוש, קדוש, קדוש..." הו, לאן רחקתם, באיזה ים שקעתם, ניצני חיים נפלאים, טהורים? אינו מפחד עוד מסופת ברקים ורעמים ואת הטבע אינו אוהב, אלוהים אין לו, וכל הילדות מלאות האמון שהכיר אי-פעם, הוא ובני גילו כבר המיטו עליהן קלון, במשך כל חייו לא נטע ולוּ עץ אחד בגן ילדותו, לא הצמיח ולוּ ציץ אחד של דשא, וכיצור חי בין שאר היצורים החיים לא הציל אף לא זבוב אחד, אלא רק הרס, כילה ושיקר, שיקר...
"האם ישנו בעברי דבר-מה שאינו מושחת?" שאל את עצמו, מתאמץ להיאחז בזיכרון בהיר כלשהו, כשם שאדם הצונח לתהום מנסה להיאחז בשיחים.
הלימודים בגימנסיה? באוניברסיטה? אבל זו רמאות. הוא היה תלמיד גרוע ושכח את אשר לימדו אותו. שירות לחברה? גם זו רמאות, מפני שביטל את זמנו בעבודתו בשירות המדינה, קיבל את שכרו לחינם ועבודתו אינה אלא שדידה מאוסה של אוצר המדינה, שעליה לא עומדים למשפט.
לא היה לו צורך באמת, הוא לא חיפש אחריה, מצפונו, שהמידות הנפסדות והשקר סובבו אותו בכחש, נם את שנתו או החריש; כנוכרי או כיצור שנקלע לכאן מכוכב אחר, לא נטל חלק בחייהם המשותפים של בני האדם, היה אדיש לסבלותיהם, לאידיאות, לדתות, לידע, לחיפושים, למאבק, לא אמר לבני אדם אף לא מילה טובה אחת, לא כתב אף לא שורה אחת מועילה, שאין בה תִפלוּת, לא עשה דבר מועיל ולוּ בפרוטה, ורק אכל את לחמם של הבריות, שתה את יינם, לקח את נשותיהם, כלכל עצמו ברעיונותיהם וכדי להצדיק את חייו הבזויים, חיי טפיל, בפניהם ובפני עצמו, התאמץ תמיד לעטות חזות של מי שנעלה וטוב מהם. שקר, שקר ועוד פעם שקר...
בבהירות רבה נזכר במה שראה הערב בביתו של מיורידוב, ולבו נתקף אימה שאין לשאתה מן הקבס והתוגה. קירילין ואצ'מיאנוב נתעבים, אך הלוא הם המשיכו את מה שהוא התחיל בו; הם שותפיו לדבר עבירה ותלמידיו. הוא הפריד אישה צעירה וחלשה, שנתנה בו אמון רב יותר מאשר באחיה, מבעלה, מחוג מכריה וממולדתה, והביא אותה הנה – אל החום היוקד, אל הקדחת והשעמום; יום ביומו היה עליה לשקף, כבמראה, את בטלנותו, את מידותיו הנפסדות ואת שקריו – אלה, רק אלה היו התוכן היחיד של חייה, חיים רופסים, נרפים ועלובים; אחר כך בחל בה והחל לרחוש לה שנאה, אך לא היה בו העוז לעזוב אותה, והוא התאמץ ללפף ולהדק סביבה את חוטי השקר, כמו קורי עכביש... את יתר המלאכה עשו האנשים הללו.
לייבסקי ישב לרגע אל השולחן ומיד ניגש שוב אל החלון; כיבה את הנר והדליקוֹ לסירוגין. הוא המטיר בקול קללות על ראשו שלו, בכה, התאונן, ביקש מחילה; פעמים אחדות רץ אחוז ייאוש אל השולחן וכתב: "אמי החביבה!"
לא היו לו קרובי משפחה ושְׁאֵרים מלבד אמו; אך כיצד יכולה היתה אמו לעזור לו? וגם היכן היא? הוא התאווה לרוץ אל נדייז'דה פיודורובנה, כדי לצנוח לפניה, לנשק את ידיה ואת רגליה ולהתחנן לסליחתה, אבל היא היתה קורבנו, והוא פחד ממנה כאילו נפטרה מן העולם.
"אבדו החיים!" מלמל ושפשף את ידיו. "למה אני עדיין חי, אלי הטוב!"
הוא הפיל מן הרקיע את כוכבו שהאיר באור עמום, הכוכב שקע ועקבותיו נמזגו בחשכת הלילה; לא ישוב עוד אל הרקיע, מפני שהחיים ניתנים רק פעם אחת ואין הזדמנות חוזרת. אילו היה לאל ידו להשיב ימים ושנים עברו, היה מחליף את השקר שבהם באמת, את הבטלה בעמל, את השעמום בשמחה, היה משיב את הטוהר לאלה שנטל אותו מהם, היה מוצא את אלוהים ואת הצדק, אבל זה לא ייתכן, כפי שלא ייתכן להשיב אל הרקיע כוכב ששקע. והמחשבה על כך שהדבר לא ניתן הפילה עליו ייאוש.
לאחר שהסופה חלפה, הוא ישב ליד החלון הפתוח וחשב בשלווה, מה יעלה בחלקו. פון קורן יהרוג אותו, יש להניח. ראיית העולם הבהירה, הקרה של האדם הזה מביאה בחשבון את השמדתם של רפי הכוח וחסרי התועלת; ואם היא תבגוד בו ברגע האמת, הרי השנאה ותחושת המיאוס שמעורר בו לייבסקי יסייעו בידו. והיה ויחטיא, או, כדי לשים את יריבו השנוא ללעג, רק יפצע אותו או יירה באוויר, מה לעשות אז? לאן לפנות?
"לנסוע לפטרבורג?" שאל לייבסקי את עצמו. "אבל פירושו של דבר להתחיל מחדש את חיי הקודמים, שהם ארורים בעיניי. וגם, מי שמקווה להיוושע על ידי שינוי מקום, כמו ציפור נודדת, לא ימצא דבר, שהרי הארץ היא לו אותה ארץ בכל אשר יפנה. לבקש ישועה בבני אדם? אבל במי יבקש אותה וכיצד? טוּבו ורוחב לבו של סמוילנקו אין בהם כדי להושיע, בדיוק כפי שאין ישועה בצחקנותו של הדיאקון או בשנאתו של פון קורן. יש לחפש את הישועה אך ורק בתוכך, ואם לא תמצא אותה, לשם מה לבזבז זמן, צריך לשלוח יד בנפשך, ואז תם ונשלם..."
נשמע קול של כרכרה קרבה. כבר האיר אור יום. הכרכרה הוסיפה לנסוע, הסתובבה ועצרה ליד הבית, חורקת בגלגליה על פני החול הרטוב. בתוכה ישבו שניים.
"המתינו, אני תכף בא!" אמר להם לייבסקי מהחלון. "אני לא ישן. האם הגיעה השעה?"
"כן. עכשיו ארבע. עד שנגיע..."
לייבסקי לבש את מעילו וחבש את כובע המצחייה שלו, שם בכיסו סיגריות ועצר מהורהר; היה נדמה לו שעליו לעשות עוד משהו. בחוץ נשמעה שיחתם השקטה של השושבינים ונחרורי הסוסים, והצלילים האלה בדמדומי הבוקר הלח, כשכולם ישנים ורק רצועה צרה של שמים מוארת באור חיוור, מילאו את נשמתו של לייבסקי עגמומיות שדמתה לנבואת לב רעה. הוא עמד קמעה, מהורהר, והלך לחדר השינה.
נדייז'דה פיודורובנה שכבה במיטתה, גופה מתוח, עטופה בשמיכת משבצות עד מעל לראש; היא לא משה ודמותה, בייחוד ראשה, הזכירו מומיה מצרית. לייבסקי הביט בה בשתיקה, ביקש ממנה סליחה בלבו וחשב שאם השמים אינם ריקים ובאמת יש בהם אלוהים, אזי הוא ישמור עליה; ואם אין אלוהים, שתֹאבד, כי אין עוד טעם בחייה.
לפתע היא קפצה והתיישבה במיטה. הרימה את פניה החיוורות, הביטה בלייבסקי, נחרדת, ושאלה:
"זה אתה? הסערה חלפה?"
"חלפה."
היא נזכרה, הניחה את שתי ידיה על ראשה ונרעדה בכל גופה.
"כמה קשה לי!" אמרה. "אילו ידעת כמה קשה לי! ציפיתי," המשיכה, מצמצמת את עיניה, "שתהרוג אותי או תסלק אותי מהבית אל תוך הגשם והסערה, ואתה מתמהמה... מתמהמה..."
הוא חיבק אותה בחוזקה, כאחוז בולמוס, כיסה בנשיקות את ברכיה ואת ידיה, אחר כך, כשמלמלה לו דברים סתומים ונרעדה מהזכרונות, ליטף בידו את שערותיה, וכשהביט בריכוז בפניה הבין שהאישה האומללה הזאת, אישה שסרחה, היא לו האדם היחיד הקרוב והיקר, שאין לו תחליף.
כשיצא מן הבית ועלה אל הכרכרה, היה בו הרצון לחזור הביתה חי.
 
18
הדיאקון קם, התלבש, נטל את מקלו העבה המסוקס ויצא חרש מביתו. היה חשוך, וברגעים הראשונים, כשיצא אל הרחוב, הוא לא ראה אפילו את מקלו הלבן; בשמים לא נראה ולוּ כוכב אחד, ודומה היה ששוב יירד גשם. באוויר עמד ריח של חול רטוב וים.
"רק שלא יתקפו הצ'צ'נים," חשב הדיאקון, מאזין לנקישת מקלו על אבני המרצפת ורושם בלבו עד כמה נשמע הקול הזה צלול וגלמודי בדומיית הלילה.
כשיצא אל מחוץ לעיר, החל להבחין בדרך ובמקל; בשמים השחורים נראו במקומות אחדים כתמים עכרוריים, ובמהרה הציץ משם כוכב אחד והחל ממצמץ בהססנות מבוישת בעינו האחת. הדיאקון הלך על חוף סלעי גבוה ולא ראה את הים, שנעטף תנומה מתחתיו וגליו הלא-נראים נחבטו בעצלות כבדה אל החוף וכמו נאנחו: אוף! וכמה לאט! גל אחד נחבט, הדיאקון הספיק למנות שמונה צעדים, ואז נחבט גל שני, וכעבור שישה צעדים, השלישי. עדיין אי-אפשר היה לראות דבר, במחשכים נשמע שאונו העצל, המנומנם של הים, והאוזן יכלה לקלוט אותה עת רחוקה לבלי די, שאין לתארה, כשאלוהים ריחף מעל לתוהו.
הדיאקון נתקף אימה. עלה במחשבתו שאלוהים עוד עלול להעניש אותו על שהתיידד עם אנשים שאינם מאמינים, והוא אפילו הולך לצפות בדו-קרב ביניהם. יהיה זה דו-קרב בפרוטה, ללא דם, דו-קרב מגוחך, אך כך או אחרת זהו מחזה אלילי, ונוכחותו של איש כמורה בו כלל אינה מהוגנת. הוא נעצר וחשב: שמא ישוב על עקבותיו? אך סקרנות עזה, טורדנית גברה על הספקות, והוא הוסיף ללכת הלאה.
"הגם שאינם מאמינים, הם אנשים טובים וייוושעו," הרגיע את עצמו. "ייוושעו ללא ספק!" אמר בקול, מצית סיגריה.
באיזה קנה מידה יש לאמוד את מעלותיהם של בני האדם, כדי לשפוט על אודותיהם בהגינות? הדיאקון נזכר באויבו, המפקח על הסמינר לכמורה, שהאמין באלוהים, לא נלחם בשום דו-קרב וחי חיים של תומה וטוהר, אך האכיל אי-אז את הדיאקון בלחם שנתערבבו בו גרגירים של חול ופעם כמעט תלש את אוזנו. אם החיים האנושיים כוננו על יסודות כל כך נעדרי תבונה, שהכול רחשו כבוד למפקח האכזרי והלא-מהוגן הזה, שגנב קמח מן המוסד שעבד בו, והתפללו בסמינר לבריאותו הטובה ולישועת נשמתו, האם יהא זה צודק לסור מאנשים דוגמת פון קורן ולייבסקי, רק מפני שאינם מאמינים? הדיאקון ניסה לחשוב על הפתרון לשאלה הזאת, אך נזכר כמה מצחיקה היתה היום דמותו של סמוילנקו, והזיכרון קטע את מהלך מחשבותיו. כמה יצחקו מחר! דמיונו צייר לו כיצד יארוב מתחת לשיח ויציץ, וכשמחר בשעת ארוחת הצהריים יתחיל פון קורן להתפאר, הוא, הדיאקון, יצחק ויספר לו על הדו-קרב לפרטי פרטים.
"מאיפה אתה יודע הכול?" ישאל הזואולוג.
"זהו בדיוק. ישבתי בבית, אבל אני יודע."
טוב יעשה אם יעלה על הכתב תיאור משעשע של הדו-קרב. חמו יקרא ויצחק, הרי חמו יוותר על מנת הדייסה היומית, ובלבד שתספר או תכתוב לו איזו מעשייה מבדחת.
לפניו נפתח עמק הנחל הצהוב. מי הגשם הוסיפו לנחל רוחב ורתחת כעס, הוא לא רטן עוד כמו קודם אלא שאג. שחר החל להפציע. הבוקר האפרורי שאורו עמום, העבים שנעו מערבה במרדף אחר חשרת ענני הסופה, ההרים החגורים ברצועה של ערפל והעצים הרטובים – הכול נראה לו לדיאקון כעור וזעוף. הוא רחץ את פניו ואת ידיו בפלג מים, אמר את תפילות הבוקר, ואז חשקה נפשו בתה ובסופגניות חמות בשמנת, מאותן שנוהגים להגיש כל בוקר אל השולחן בבית חמו. עלתה בזכרונו הדיאקונית ו"לבלי שוב"[35] שהיא מנגנת בפסנתר. מה טיבה של האישה הזאת? הכירו ביניהם, שידכו והשיאו אותם במרוצת שבוע אחד; הוא חי אתה בצוותא פחות מחודש ימים, ואז נשלח לכאן, ולכן לא הצליח עד היום לתהות על קנקנה. ובכל זאת, בלעדיה משעמם במקצת.
"צריך לכתוב לה כמה שורות..." חשב.
הדגל על הפונדק נרטב מגשם ונתלה רפוי, וגם הפונדק עצמו, עם גגו הרטוב, נראה כהה ונמוך יותר מבעבר. ליד הדלת עמדה עגלת איכרים; קרבּליי, שני אַבּחַזים וטטארית צעירה במכנסיים רחבים, כפי הנראה אשתו או בתו של קרבּליי, הוציאו שקים מלאים בדבר-מה מן הפונדק והניחו אותם בעגלה, על מצע של תבן תירס. זוג חמורים עמדו ליד העגלה בראשים מורכנים. לאחר שהאבחזים והטטארית סידרו את השקים, הם החלו לכסותם בתבן, וקרבּליי נחפז לרתום את החמורים.
"סחורה מוברחת, כנראה," חשב הדיאקון.
הנה העץ השכוב שמחטיו כמושות, הנה כתם שחור שהותירה המדורה. עלה בזכרונו הפיקניק על כל פרטיו, האש, זִמרת האבחזים, החלומות המתוקים על משרת הארכיהייריאוס ועל תהלוכת הצלב... הנחל השחור השחיר ורָחַב ממי הגשם. הדיאקון עבר בזהירות על פני הגשרון הרעוע, שהגלים המטונפים כבר השיגו אותו בכרבולותיהם, וטיפס בסולם אל צריף הייבוש.
"ראש מצוין!" חשב, משתרע על התבן ונזכר בפון קורן. "ראש טוב, שאלוהים יברך אותו בבריאות. אבל יש בו מידה של אכזריות..."
על שום מה הוא שונא את לייבסקי, והלה שונא אותו? על שום מה יילחמו בדו-קרב? אילו ידעו מילדותם עוני ודלות מהסוג שידע הדיאקון, אילו התחנכו בסביבתם של בריות נבערות, אנשים קשי לב, תאבי רווח קל, החסים על פת לחם, גסים ומחוספסים במגעיהם עם בני האדם, שיורקים אל הרצפה ומגהקים בשעת ארוחת צהריים ובעת תפילה, אלמלא היו מוקפים מילדותם בסביבת חיים טובה ומפנקת ובחוג של אנשים מובחרים, כמה היו אז נאחזים איש ברעהו, כמה היו ששים לסלוח זה את חסרונותיו של זה ויודעים להעריך את מעלותיו של האחר. הרי אפילו אנשים השומרים על מראית-עין של מהוגנות הם כה מעטים בעולמנו! אמנם לייבסקי פרוע, פורק עול ומוזר, אך הרי לא יגנוב, לא יירק בקול אל הרצפה, לא יגער באשתו: "בעצמך זוללת, ולעבוד אינך רוצה", לא יצליף בילדו במושכות של סוס ולא יאכיל את משרתיו בבשר ממולח שמעלה צחנה – האם לא די בכך, כדי להתייחס אליו בסלחנות? מה גם שהוא הראשון שסובל מחסרונותיו, כמו חולה מפצעיו. אולי מוטב שבמקום לחפש איש ברעהו סימנים להתנוונות, לפחיתות הדור, לתורשה פגומה ושאר דברים סתומים למדי, שמקורם בשעמום ובהבנה לקויה, היו מנמיכים רדת ומכוונים את שנאתם ואת חמתם למקומות שרחובות שלמים נאנקים ונוהמים שם מבערות גסה, מתאוותנות, מגערות שווא, מזוהמה, מקללות, מצווחותיהן של נשים...
נשמעה נקישת גלגלי כרכרה שקטעה את מחשבותיו של הדיאקון. הוא הציץ מבעד לדלת וראה מרכבה ובה שלושה: לייבסקי, שׁשׁקובסקי ומנהל בית הדואר והמברקה.
"סטופ!" אמר שׁשׁקובסקי.
השלושה ירדו מן הכרכרה והחליפו ביניהם מבטים.
"הם עדיין לא הגיעו," אמר שׁשׁקובסקי, מנער את הלכלוך שדבק בו. "טוב, אם כן, כל עוד הם מתמהמהים, בואו נלך לחפש מקום נוח. כאן אי-אפשר לזוז."
הם הוסיפו ללכת במעלה הנחל ועד מהרה נעלמו מן העין. העגלון הטטארי עלה אל המרכבה, הרכין את ראשו אל כתפו ונרדם. הדיאקון המתין כעשר דקות, ואז יצא מצריף הייבוש, הסיר את כובעו השחור כדי שלא יבחינו בו, והחל לפלס את דרכו על הגדה בין השיחים לרצועות התירס, כורע ומביט לצדדים; טיפות גדולות נשרו עליו מהעצים והשיחים, העשב והתירס היו רטובים.
"בושה וחרפה!" מלמל, אוסף את שולי בגדו הרטובים והמטונפים. "אילו ידעתי, לא הייתי בא."
כעבור רגע שמע קולות וראה דמויות של אנשים. לייבסקי, שחוח, ידיו תחובות בכיסיו, התהלך מהר הלוך וחזור על פני כר דשא לא-גדול; השושבינים שלו עמדו על הגדה וגלגלו סיגריות.
"מוזר..." חשב הדיאקון, שלא זיהה את הליכתו של לייבסקי. "כמו זקֵן."
"כמה זה לא מנומס מצדם!" אמר פקיד הדואר והביט בשעונו. "אפשר שלפי שיטת המלומדים ראוי לאחר, אך לדעתי זו חזירות."
שׁשׁקובסקי, אדם שמן בעל זקן שחור, היטה אוזן ואמר:
"הם באים!"
 
19
"פעם ראשונה בחיי שאני רואה דבר כזה! כמה מלבב!" אמר פון קורן, מתהלך על כר הדשא ומושיט את שתי ידיו אל עבר המזרח. "תראו: קרניים ירוקות!"
במזרח התמתחו מעבר להרים שתי קרניים ירוקות, וזה באמת היה יפה. השמש החלה לזרוח.
"שלום!" המשיך הזואולוג, מהנהן בראשו לשושביניו של לייבסקי. "לא איחרתי?"
אחריו הלכו השושבינים שלו, שני קצינים צעירים מאוד שקומתם זהה, בּוֹיקוֹ וגוֹבוֹרוֹבסקי, בסגינים לבנים, ודוקטור אוּסטימוֹביץ' הכחוש והלא-חברותי, שהחזיק ביד אחת צרור כלשהו וידו האחרת היתה מקופלת מאחוריו; כרגיל היה מקל הליכה מתוח לאורך גבו. הוא הניח את הצרור על הארץ בלי לברך איש מהנוכחים לשלום, שילח גם את ידו השנייה אל אחורי גבו והחל לצעוד על כר הדשא.
לייבסקי חש יגֵעוּת ואי-נוחות, כשם שחש אדם שאולי ימות בקרוב ולכן ממקד אליו את תשומת הלב הכללית. היה לו חשק שיהרגו אותו מהר ככל האפשר, או שייקחו אותו הביתה. עתה ראה לראשונה בחייו את זריחת השמש; הבוקר המוקדם הזה, הקרניים הירוקות, הלחוּת והגברים במגפיים הרטובים נראו לו מיותרים בחייו, לא נחוצים, ונוכחותם הכבידה עליו; כל זה לא היה לו שום קשר ללילה שעבר עליו, למחשבותיו ולתחושת האשמה, ולכן היה ברצון עוזב את המקום, בלי להמתין לדו-קרב.
פון קורן היה מרוגש במידה ניכרת, אך ניסה להסתיר זאת ולהעמיד פנים שהקרניים הירוקות מעניינות אותו יותר מכול. השושבינים היו נבוכים והחליפו ביניהם מבטים, כמבקשים לשאול לשם מה הם כאן ומה עליהם לעשות.
"אני מניח, רבותי, שאין לנו צורך להתרחק עוד," אמר שׁשׁקובסקי. "גם כאן זה בסדר."
"כן, בוודאי," הסכים פון קורן.
השתררה שתיקה. תוך כדי צעידה פנה אוסטימוביץ' פתאום בחדות לעברו של לייבסקי ואמר בחצי קול, נושם בפניו:
"אני מניח שעוד לא הספיקו ליידע אותך לגבי התנאים שלי. כל צד ישלם לי חמישה עשר רובל, ובמקרה מותו של אחד היריבים, זה שיישאר בחיים ישלם את כל השלושים."
לייבסקי כבר הכיר את האיש הזה, אך רק עתה ראה לראשונה את עיניו העכרוריות, את שפמו הקשה ואת צווארו הכחוש, כשל חולה שחפת: זה לא רופא, אלא מלווה בריבית! נשימתו הדיפה ריח לא נעים, כשל בשר בקר.
"יש בעולם אנשים מכל המינים והסוגים," חשב לייבסקי והשיב:
"טוב."
הדוקטור הנהן בראשו והמשיך לצעוד, וניכר בו שאין לו כל צורך בכסף ושהוא מבקש אותו מתוך שנאה גרידא. כולם הרגישו שכבר הגיעה העת להתחיל או לסיים את מה שהוחל בו, אך במקום להתחיל או לסיים הם התהלכו, עמדו ועישנו. הקצינים הצעירים, שנכחו בדו-קרב בפעם הראשונה בחייהם וכעת התקשו להאמין באמיתותו של הדו-קרב האזרחי הזה, והמיותר, לדעתם, בחנו בעיון את סגיניהם וליטפו את שרווליהם. שׁשׁקובסקי ניגש אליהם ואמר בשקט:
"רבותי, עלינו לעשות כל מאמץ כדי שהדו-קרב הזה לא יתקיים. צריך לפייס ביניהם."
והמשיך, מסמיק:
"אתמול היה אצלי קירילין והתלונן שלייבסקי תפס אותו אמש יחד עם נדייז'דה פיודורובנה, וכולי וכולי."
"כן, גם אנחנו יודעים על זה," אמר בויקו.
"טוב, אז כפי שאתם רואים... לייבסקי רועדות לו הידיים וכולי... אפילו להרים אקדח לא יוכל עכשיו. להילחם בו זה לא אנושי כמו להילחם בשיכור או בחולה טיפוס. אם לא נצליח להשכין שלום, אז, רבותי, צריך לכל הפחות לדחות את הדו-קרב... טירוף כזה, מוטב שלא הייתי מביט בו."
"דבֵּר עם פון קורן."
"אני לא מכיר את כללי הדו-קרב, השד ייקח אותם, וגם איני רוצה להכיר; הוא עוד עלול לחשוב שלייבסקי נבהל ושלח אותי אליו. אבל בעצם, שיחשוב מה שירצה, אדבר אתו."
בהיסוס, צולע מעט כאילו נרדמה לו הרגל, פנה שׁשׁקובסקי לעברו של פון קורן. שעה שהלך, מהמהם ונאנק, כל דמותו אמרה עצלות.
"ברצוני לומר לך דבר-מה, אדוני הנכבד," פתח ואמר, בוחן בריכוז את הפרחים על חולצתו של הזואולוג. "זה חשאי... איני מכיר את כללי הדו-קרב, השד ייקח אותם, וגם איני רוצה להכיר ולכן אינני שוקל וחושב כשושבין וכולי, אלא כאדם, וזהו זה."
"כן. ובכן?"
"כשהשושבינים מציעים ליריבים להתפייס, לרוב לא מקשיבים להם, רואים בכך עניין פורמלי. כבוד עצמי וכל זה. אבל אני מבקש ממך בהכנעה לשים לב לאיבאן אנדרייץ'. הוא היום אינו במצב נורמלי, כמו שאומרים, הוא מעורר רחמים ודעתו אינה עמו. קרה לו אסון. איני סובל רכילויות," שׁשׁקובסקי הסמיק וסובב את ראשו לאחור, "אך בהתחשב בדו-קרב אני מוצא לנכון להודיע לך. אתמול בערב הוא תפס את המדאם שלו בביתו של מיורידוב בחברתו של... אדון אחד."
"איזה גועל נפש!" מלמל הזואולוג; הוא החוויר, העווה את פניו וירק בקול: "טפו!"
שפתו התחתונה החלה לרעוד; הוא התרחק משׁשׁקובסקי, מביע בכך את אי-רצונו להוסיף להקשיב לו, שוב ירק בקול, כאילו טעם בשוגג דבר-מה מר, והביט בלייבסקי בשנאה בפעם הראשונה בכל אותו בוקר. התרגשותו והאי-נוחות שחש התפוגגו, הוא טלטל את ראשו ואמר בקול רם:
"רבותי, לְמה אנחנו מחכים, אני שואל? מדוע איננו מתחילים?"
שׁשׁקובסקי החליף מבטים עם הקצינים ומשך בכתפיו.
"רבותי!" אמר בקול רם, בלי לפנות לאיש. "רבותי! אנו מציעים לכם להתפייס!"
"הבה נסיים מהר את העניינים הפורמליים," אמר פון קורן. "על ההתפייסות כבר דיברנו. ועכשיו, מה העניין הפורמלי הבא? מוטב שנמהר, רבותי, שהרי הזמן אינו עומד במקום."
"אבל אנחנו בכל זאת מתעקשים שתתפייסו," אמר שׁשׁקובסקי ונעימה של אשמה נמסכה בקולו, כשם שיקרה לאדם הנאלץ להתערב בעניינים לא-לו; הוא הסמיק, הניח את ידו על לבו והמשיך: "רבותי, איננו רואים קשר סיבתי בין הפגיעה בכבוד לבין הדו-קרב. עלבונות, שאנחנו גורמים זה לזה לפעמים בשל חולשת אנוש, ודו-קרב – אין להם שום דבר מן המשותף. הנכם בוגרי אוניברסיטאות ואנשים משכילים, וכמובן, בעצמכם רואים בדו-קרב אך ורק עניין פורמלי ריק מתוכן שאבד עליו הכלח, וכן הלאה וכיוצא בזה. כך גם אנחנו תופשים אותו, שאם לא כן, לא היינו נוסעים, מפני שאיננו יכולים להרשות שאנשים יירו זה בזה בנוכחותנו, וזהו זה." שׁשׁקובסקי ניגב את הזיעה מפניו והמשיך: "רבותי, שימו קץ לאי-הבנה ביניכם, הושיטו זה לזה ידיים ובואו ניסע הביתה לשתות לכבוד השכנת השלום. בהן צדק, רבותי!"
פון קורן שתק. לייבסקי הבחין שמביטים בו ואמר:
"אין בלבי דבר נגד ניקולאי וָסילְיֶיבִיץ'. אם הוא מוצא אותי אשם, אני מוכן להתנצל בפניו."
פון קורן נעלב.
"כפי הנראה, רבותי," אמר, "רצונכם שהאדון לייבסקי יחזור הביתה בתורת אדם אציל נפש ואביר, אך לא אוכל להסב לכם ולוֹ את העונג הזה. לא היה כל צורך להשכים קום ולהרחיק עשר וֶרסטאוֹת מהעיר רק כדי לשתות לכבוד השכנת השלום, לנגוס במתאבנים ולהסביר לי שדו-קרב הוא עניין פורמלי שאבד עליו הכלח. רצוני להילחם!"
השתררה שתיקה. הקצין בוֹיקוֹ הוציא שני אקדחים מתוך תיבה: הגיש את האחד לפון קורן, ואת האחר ללייבסקי, ואז היתה אתנחתא קצרה של מבוכה, שעוררה לשעה קלה את עליצותם של הזואולוג ושל השושבינים. התברר שאיש מהנוכחים לא היה בדו-קרב אף לא פעם אחת בחייו, ואיש לא ידע לבטח כיצד מציבים את היריבים ומה צריכים השושבינים לומר ולעשות. אבל לאחר שהות-מה בויקו נזכר והחל להסביר, מחייך.
"רבותי, מי זוכר את התיאור אצל לרמונטוב?" שאל פון קורן, צוחק. "וגם אצל טורגנייב החליף בּזארוֹב יריות עם מישהו..."
"לשם מה להיזכר?" אמר אוסטימוביץ' בקוצר רוח, ועצר במקומו. "תמדדו מרחק, וזהו זה."
וצעד שלושה צעדים, כמבקש להראות כיצד יש למדוד. בויקו מנה את הצעדים, וחברוֹ שלף חרב מנדנה ושרט בה את האדמה בקטבים, כדי לסמן את קווי הגבול.
היריבים תפסו את מקומותיהם, מלוּוים בשתיקה כללית.
"חפרפרות," נזכר הדיאקון, שהסתתר בתוך השיחים.
שׁשׁקובסקי אמר דבר-מה, בויקו חזר והסביר דבר-מה, אך לייבסקי לא שמע אותם, או ליתר דיוק, שמע בלי להבין. כשהגיעה העת לכך, דרך את אקדחו והרים את כלי הנשק הכבד והקר בקנהו כלפי מעלה. הוא שכח להתיר את כפתורי מעילו, שלחץ מאוד בכתפו ותחת שחיו; ידו התרוממה בסרבול כה רב, כאילו השרוול היה תפור מפח. הוא נזכר בשנאה שחש אתמול למצח השחום ולשיער המקורזל וחשב שאפילו אז, ברגע של שנאה עזה וחמת זעם, לא היה מסוגל לירות בבן אדם. מפּחד שמא יפגע הקליע באקראי בפון קורן, הגביה עוד ועוד את אקדחו והרגיש שגדלות הנפש הראוותנית מדי הזאת שלו אינה מנומסת ואין בה גדלות כלל, אך לא ידע ולא יכול לנהוג אחרת. מביט בפניו החיוורות והמחייכות בלגלוג של פון קורן, שכפי הנראה היה בטוח מלכתחילה שיריבו יירה באוויר, חשב לייבסקי שתכף הכול ייגמר, תודה לאל, עליו רק ללחוץ חזק יותר על ההדק...
הוא חש הדף חזק בכתפו, נשמעה ירייה, והד חזר מן ההרים: טאח-טאח!
פון קורן דרך את אקדחו והביט אל עבר אוסטימוביץ', שהוסיף לצעוד, ידיו שלובות מאחורי גבו, ולא שם לב כלל למתרחש.
"דוקטור," אמר הזואולוג, "עשה לי טובה, תפסיק להסתובב כמו מטוטלת. בגללך הכול מרצד לי בעיניים."
הרופא עצר. פון קורן החל לכוון לעבר לייבסקי.
"זה הסוף!" חשב לייבסקי.
קנה האקדח המכוון היישר אל הפנים, תנוחתו וכל דמותו של פון קורן, המביעות שנאה ובוז, והרצח הזה שתכף יעולל אדם מהוגן באמצע היום בנוכחותם של אנשים מהוגנים אחרים, והדממה הזאת, והכוח העלום המצמית את לייבסקי אל מקומו ואינו מניח לו לברוח – כמה כל זה מסתורי, וסתום, ונורא! פרק הזמן שפון קורן כיוון בו את אקדחו נראה ללייבסקי ארוך ממשכו של הלילה. הוא הביט בתחינה אל עבר השושבינים; הם לא זעו והיו חיוורים.
"מהר, תירה כבר!" חשב לייבסקי וחש שפניו החיוורות, הרוטטות, העלובות, לבטח רק מגבירות את שנאתו של פון קורן אליו.
"תכף אהרוג אותו," חשב פון קורן, מכוון אל מצחו וכבר ממשש באצבעו את ההדק. "כן, כמובן, אהרוג אותו..."
"הוא יהרוג אותו!" נשמעה פתאום זעקה נואשת קרוב מאוד למקום עומדם.
מיד רעמה הירייה. הכול ראו שלייבסקי עומד במקומו ואינו נופל, הביטו לכיוון שממנו נשמעה הצעקה וראו את הדיאקון. חיוור, שיערו רטוב ודבוק אל מצחו ואל לחייו, כולו רטוב ומלוכלך, הוא עמד בגדה מנגד בתוך קלחי התירס, מחייך חיוך משונה ומנופף בכובעו הרטוב. שׁשׁקובסקי צחק משמחה, פרץ בבכי והתרחק הצדה...
 
20
זמן-מה אחר כך נועדו פון קורן והדיאקון ליד הגשרון. הדיאקון היה מרוגש, נשם בכבדות ונמנע מלהישיר מבט. הוא בוש בפחד שלו ובבגדיו המלוכלכים, הרטובים.
"היה נדמה לי שרצית להרוג אותו..." מלמל. "כמה שזה מנוגד לטבע האדם! כמה שזה לא טבעי!"
"איך הגעת לכאן, בעצם?" שאל הזואולוג.
"אל תשאל!" נופף הדיאקון בידו במחוות ייאוש. "השטן פיתה אותי: לך ל... אז הלכתי, וכמעט מתּי מפחד בשדה התירס. אבל עכשיו, תודה לאל, תודה לאל... אני מרוצה ממך למדי," מלמל הדיאקון. "וגם סבא-טָרַנטוּלָה שלנו יהיה מרוצה... איזה צחוק, איזה צחוק! רק דבר אחד: אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה, אל תגיד לאיש שהייתי כאן, שאם לא כן, אני עלול לקבל נזיפה הגונה מהממונים. יגידו: הדיאקון שימש כשושבין בדו-קרב."
"רבותי!" אמר פון קורן. "הדיאקון מבקש מכם לא לספר לאיש שראיתם אותו כאן. עלולה להיגרם לו אי-נעימות."
"כמה זה מנוגד לטבע האדם!" נאנח הדיאקון. "סלח לי, בנדיבותך, אבל היתה לך הבעת פנים כזאת, שחשבתי שבהכרח תהרוג אותו."
"היה לי פיתוי עז לחסל את המנוול הזה," אמר פון קורן, "אבל צעקתָ בדיוק כשייצבתי את היד, והחטאתי. אם כי, כל ההליך הזה מעורר סלידה אצל מי שאינו מורגל בו והוא עייֵף אותי, דיאקון. לא נשאר בי כוח. ניסע..."
"לא לא, תרשה לי ללכת ברגל. אני צריך להתייבש, נרטבתי כולי והקור חדר לי לעצמות."
"טוב, כרצונך," אמר בקול לאה הזואולוג, שכוחו נחלש, ועצם את עיניו. "כרצונך..."
שעה שהכול התהלכו בין הכרכרות ועלו אליהן, עמד קרבּליי לצד הדרך וקד קידות עמוקות, חושף את שיניו ואוחז בבטנו בשתי ידיו; סבור היה שהאדונים באו ליהנות בחיק הטבע ולשתות תה, ולא הבין מדוע הם עולים אל הכרכרות. השיירה זעה ממקומה בלי שאיש יוציא הגה מפיו, וליד הפונדק נשאר רק הדיאקון לבדו.
"הולך פונדק, שָׁתָה תה," אמר לקרבּליי, "רוצה אָכַל."
קרבּליי היטיב לדבר רוסית, אך הדיאקון היה סבור שהטטארי יבין אותו מהר יותר, אם ידבר אתו רוסית רצוצה.
"טיגן חביתה, נתן גבינה..."
"תיכנס, תיכנס, כומר," אמר קרבּליי וקד לפניו. "הכול אתן לך... יש גבינה, וגם יין... תאכל מה שתרצה."
"איך אומרים אלוהים בטטארית?" שאל הדיאקון שעה שנכנס אל הפונדק.
"אלוהים שלך ואלוהים שלי – אותו דבר," אמר קרבּליי, שלא הבין אותו. "אלוהים הוא אחד לכולם, רק בני האדם שונים. יש רוסים, ויש תורכים, ויש אנגלים – הרבה אנשים מכל הסוגים, ואלוהים אחד."
"טוב, אם כן. אם כל העמים עובדים אלוהים אחד, מדוע אתם, המוסלמים, רואים בנוצרים את אויביכם הנצחיים?"
"למה אתה כועס?" אמר קרבּליי ואחז בבטנו בשתי ידיו. "אתה כומר, אני מוסלמי, אתה אומר רוצה לאכול, אני נותן... רק העשיר חשוב לו לדעת איזה אלוהים שלך ואיזה שלי, והעני אין בשבילו שום הבדל. תאכל, בבקשה."
שעה שבפונדק התנהלה שיחה תיאולוגית, לייבסקי נסע הביתה ונזכר באימה שאחזה בו כשנסע עם שחר, כשהדרך, המצוקים וההרים היו רטובים וטבלו בחשכה והעתיד הלא-נודע הצטייר לו נורא כמו תהום שאין רואים את תחתיתה, ואילו עתה, טיפות הגשם שנתלו על העשבים והאבנים הזדהרו בשמש כמו יהלומים, הטבע שׂחק בעליצות והעתיד הנורא נותר מאחוריו. מפעם לפעם הציץ בפניו העגומות של שׁשׁקובסקי שניכרו בהן סימני הבכי, והביט קדימה, בשתי הכרכרות שישבו בהן פון קורן, השושבינים שלו והרופא, והיה נדמה לו שהם חוזרים כולם מבית קברות, שם קברו זה עתה אדם קשה, בלתי נסבל, אשר הפריע לכולם לחיות.
"הכול נגמר," חשב על עברו וליטף בזהירות את צווארו באצבעותיו.
בצדו הימני של צווארו, ליד מִפְתח הבגד, בצבצה תפיחה קטנה, אורכה ועוביה כזרת, והוא חש כאב, כאילו מישהו העביר מגהץ על צווארו. זו היתה כוויית הקליע.
אחר כך, כשהגיע הביתה, יומו נתמשך, ארוך, מוזר, מתוק וערפילי כַּשכחה. כאדם ששוחרר זה עתה מכלא או מבית חולים, התבונן בעצמים המוכרים לו זה כבר והתפלא שהשולחנות, החלונות, הכסאות, האור והים מעוררים בו שמחה חיונית, ילדית, ששנים ארוכות-ארוכות לא ידע כמותה. נדייז'דה פיודורובנה, אשר היתה חיוורת ורזתה במידה ניכרת, לא הבינה את פשר קולו הרך-הכנוע והליכתו המשונה; היא מיהרה לספר לו את כל שאירע לה... היה נדמה לה שהוא לבטח לוקה בשמיעתו ואינו מבין את אשר היא אומרת, ואם ייוודע לו הכול, יקלל ויהרוג אותה; אך הוא הקשיב לה, ליטף את פניה ואת שערותיה, הביט אל תוך עיניה ואמר שוב ושוב:
"אין לי איש מלבדך בעולם..."
אחר כך ישבו שעה ארוכה בגינה, מתרפקים זה על זה, ושתקו, או חלמו בקול על חייהם המאושרים בעתיד ואמרו משפטים קצרים ומקוטעים, והיה נדמה לו שמעולם עוד לא דיבר כה יפה ולא האריך כה בדבריו.
 
21
חלפו שלושה חודשים ומעלה.
הגיע היום שפון קורן גמר בדעתו לעזוב בו. משעות הבוקר המוקדמות ירד גשם קר וגדל טיפות, ונשבה רוח צפונית-מזרחית שהקימה בים גלים גדולים. בעיר אמרו שבמזג אוויר שכזה מעטים הסיכויים שהאונייה תעגון בפתח הנמל. לפי לוח הזמנים היא היתה אמורה להגיע בין תשע לעשר בבוקר, אך פון קורן, שיצא אל הרציף בחצי היום וגם אחר הצהריים, לא ראה במשקפת דבר, זולת גלים אפורים וגשם שכיסה את האופק.
לקראת סוף היום פסק הגשם והרוח החלה שוככת במידה ניכרת. פון קורן כבר השלים עם הרעיון שלא יעלה בידו להפליג היום, וישב לשחק שחמט עם סמוילנקו; אך כשהחשיך, השרת דיווח שבים נראו אורות ושנצפו זיקוקים המבשרים על בוא האונייה.
פון קורן נתקף בהילות. הוא הצליב את תיקו על כתפו, החליף נשיקות עם סמוילנקו ועם הדיאקון, סייר ללא כל צורך בכל החדרים, נפרד לשלום מהשרת ומהטבחית ויצא החוצה בהרגשה, כאילו שכח דבר-מה בביתו של הרופא או בדירתו שלו. הוא הלך ברחוב לצדו של סמוילנקו, אחריהם הדיאקון ובידו ארגז החפצים, ובזנב כולם השרת, שנשא שתי מזוודות. רק סמוילנקו והשרת הבחינו בים באורות קטנים עמומים, ואילו האחרים הביטו אל תוך המחשכים ולא ראו דבר. האונייה עגנה במרחק רב מהחוף.
"מהר, מהר," נחפז פון קורן. "אני פוחד שהיא תפליג!"
כשעברו על פני בית קטן ולו שלושה חלונות, שלייבסקי עבר להתגורר בו זמן קצר לאחר הדו-קרב, פון קורן לא התאפק והציץ בחלון. לייבסקי ישב רכון אל השולחן, בגבו אל החלון, וכתב.
"אני מתפלא," אמר הזואולוג חרש. "איך שהוא הכניע את עצמו!"
"כן, ההתפעלות במקומה," נאנח סמוילנקו. "יושב לו כך מבוקר עד ערב, יושב ועובד, ועובד. רוצה להחזיר את חובותיו. ואיך הוא חי, אחי, גרוע מעני מרוד!"
כחצי דקה עברה בשתיקה. הזואולוג, הרופא והדיאקון עמדו ליד החלון והוסיפו להביט בלייבסקי.
"בסופו של דבר לא נסע מכאן, המסכן," אמר סמוילנקו. "ואתה זוכר, כמה טרח?"
"כן, הוא הכניע את עצמו בכוח רב," חזר ואמר פון קורן. "החתונה שלו, העבודה הזאת ימים על גבי ימים בעבור פת לחם, ההבעה החדשה על פניו ואפילו אופן הילוכו – כל זה כל כך יוצא מגדר הרגיל, שאיני יודע איך לכנות זאת." הזואולוג אחז בשרוולו של סמוילנקו והמשיך, התרגשות בקולו: "מסור לו ולאשתו, שהתפעלתי מהם כשנסעתי מכאן ואיחלתי להם כל טוב... ובקש ממנו שלא יזכרני לרעה, אם זה ניתן. הוא מכיר אותי. הוא יודע שאילו יכולתי לִצפות אז את השינוי הזה שחל בו, אפשר שהייתי הופך לטוב בידידיו."
"היכנס אליו, היפרד לשלום."
"לא. זה לא נעים."
"למה? אלוהים יודע, אולי לעולם לא תתראו שוב."
הזואולוג חשב קמעה ואמר:
"זה נכון."
סמוילנקו נקש בשקט באצבעו על זגוגית החלון. לייבסקי נרעד וסובב את ראשו.
"ואניה, ניקולאי וסילייץ' מבקש להיפרד ממך," אמר סמוילנקו. "הוא תכף נוסע."
לייבסקי קם מהשולחן והלך אל המסדרון, לפתוח את הדלת. סמוילנקו, פון קורן והדיאקון נכנסו אל תוך הבית.
"אני רק לרגע אחד," פתח ואמר הזואולוג, חולץ בכניסה את ערדליו וכבר מצר על שנכנע לרגש ונכנס לכאן בלי שהוזמן. "זה כאילו כפיתי את עצמי עליו," חשב, "כמה טיפשי." "סלח לי שאני מטריח אותך," אמר כשנכנס אל חדרו של לייבסקי בעקבותיו, "אבל אני נוסע עכשיו, ולבי משך אותי לכאן. אלוהים יודע אם נתראה עוד אי-פעם."
"אני מאוד שמח... היכנסו, אני מבקש בהכנעה," אמר לייבסקי, קירב אל אורחיו כסאות בתנועה מגושמת, כמבקש לחסום את דרכם, ונעמד במרכז החדר, משפשף את ידיו.
"חבל שלא השארתי את העדים בחוץ," חשב פון קורן ואמר בנחישות:
"אל נא תזכרני לרעה, איבאן אנדרייץ'. מובן שאי-אפשר לשכוח את העבר, הוא עצוב מדי, וגם לא לשם כך באתי לכאן, כדי להתנצל או לנסות לשכנע שאיני אשם. פעלתי בלי לעשות שקר בנפשי ולא שיניתי מאז את אמונותיי... אמנם, כפי שאני נוכח עתה, לשמחתי העצומה, טעיתי בכל הנוגע אליך, אך הרי יש שמועדים גם במשטח ישר, זה טיבו של הגורל האנושי; אם אינך שוגה בעיקר, סופך לשגות בפרטים. איש אינו יודע את האמת לאמיתה."
"כן, איש אינו יודע את האמת..." אמר לייבסקי.
"טוב, הֱיֵה שלום... יברך אותך האל בכל טוב."
פון קורן הושיט את ידו ללייבסקי; הלה לחץ אותה וקד לו קידה.
"אז אל נא תזכרני לרעה," אמר פון קורן. "מסור פריסת שלום לרעייתך ותגיד לה שהצטערתי מאוד שלא יכולתי להיפרד ממנה."
"היא בבית."
לייבסקי ניגש אל הדלת וקרא לתוך החדר הסמוך:
"נאדְיָה, ניקולאי וסילייביץ' מבקש להיפרד ממך."
נכנסה נדייז'דה פיודורובנה; היא עצרה בפתח הדלת והביטה באורחים במבט מבויש. לפניה היתה ארשת אשמה ומפוחדת, ואת ידיה החזיקה בתנוחה של תלמידת גימנסיה שעה שגוערים בה.
"אני תכף נוסע, נדייז'דה פיודורובנה," אמר פון קורן, "ובאתי להיפרד."
היא הושיטה לו בהיסוס את ידה, ולייבסקי קד לו קידה.
"כמה הם מעוררים חמלה שניהם!" חשב פון קורן. "הם משלמים על החיים הללו מחיר יקר."
"אהיה במוסקבה ובפטרבורג," אמר. "אולי תרצו שאשלח לכם משהו משם?"
"ובאמת, מה?" שאלה נדייז'דה פיידורבנה והחליפה מבט חרד עם בעלה. "שום דבר, נדמה לי..."
"כן, שום דבר..." אמר לייבסקי, משפשף את ידיו. "מסור פריסת שלום."
פון קורן לא ידע מה עוד אפשר וצריך לומר, והרי קודם לכן, כשנכנס, חשב שיאמר דברים טובים, וחמים, ובעלי משמעות לרוב. בשתיקה לחץ את ידיהם של לייבסקי ואשתו ויצא מביתם בלב כבד.
"אילו אנשים!" שח בקול מהוסה הדיאקון, שהלך מאחור. "אלי הטוב, אילו אנשים! באמת ובתמים, ימינו של האל שתלה את אלו הכרמים! אלי, אלי! יש הגוברים על אלפים, ויש הגוברים על האופל. ניקולאי וסילייץ'," אמר בהתפעמות, "דע לך שגברת היום על הגדול שבאויבי אנוש – הגאווה!"
"די לך, דיאקון! אילו מין מנצחים אנחנו, אני והוא? מנצחים יש להם ארשת של נשרים, והוא עלוב למראה, מבויש, פוחד מצלו-שלו, קד קידות כמו צלמית סינית, ולי... לי עצוב."
מאחור נשמעו צעדים. זה היה לייבסקי, שביקש להשיגו כדי ללוותו. על המזח עמד השרת ובידיו שתי המזוודות, וקצת הלאה ממנו – ארבעה חותרים.
"איזו רוח... בררר!" אמר סמוילנקו. "בים בוודאי משתוללת עכשיו סערה: אוי, אוי! מצאת לך זמן להפליג, קוֹלְיָה."
"אינני פוחד ממחלת ים."
"לא לכך התכוונתי... שהטיפשים האלה לא יהפכו את הסירה. היית צריך לשוט בסירה של חברת הספנות. איפה הסירה של חברת הספנות?" צעק אל עבר החותרים.
"כבר יצאה, הוד מעלתך."
"וסירת המכס?"
"יצאה גם היא."
"אז למה לא דיווחתם?" התרגז סמוילנקו. "מטומטמים!"
"אין דבר, אל תדאג..." אמר פון קורן. "טוב, הֱיֵה שלום. ישמור אתכם האל."
סמוילנקו חיבק את פון קורן והחווה עליו שלוש פעמים אות של צלב.
"אז אל תשכח, קוליה... כתוב... נחכה לך באביב הבא."
"הֱיֵה שלום, דיאקון," אמר פון קורן ולחץ את ידו של הדיאקון. "תודה לך שאירחת לי חברה, תודה גם על השיחות הטובות. ותחשוב על המשלחת."
"כן, אלי הטוב, אפילו עד קצה העולם!" צחק הדיאקון. "אין לי התנגדות."
פון קורן זיהה במחשכים את לייבסקי והושיט לו בשתיקה את ידו. החותרים כבר עמדו למטה ובלמו את הסירה, שנחבטה בכלונסאות, אף על פי ששובר הגלים סוכך עליה מפני רגשת הגלים העזה. פון קורן ירד במורד הכבש, קפץ אל תוך הסירה והתיישב ליד ההגה.
"כתוב!" צעק לו סמוילנקו. "שמור על בריאותך!"
"איש אינו יודע את האמת לאמיתה..." חשב לייבסקי, זוקר את צווארון מעילו ותוחב את ידיו אל תוך השרוולים.
הסירה הקיפה בזריזות את המזח ויצאה אל הים הפתוח. היא נעלמה בין הגלים, אך החליקה כהרף עין מבור עמוק אל גבעה נישאה, עד כי אפשר היה להבחין בדמויות האנשים ואפילו במשוטים. הסירה עברה כשלושה סאזֶ'נים והושלכה כדי שני סאז'נים לאחור.
"כתוב!" צעק סמוילנקו. "נשא אותך השד במזג אוויר שכזה!"
"כן, איש אינו יודע את האמת לאמיתה..." חשב לייבסקי והביט בתוגה בים האפל הרוגש.
"הגלים משליכים את הסירה לאחור," חשב, "היא מתקדמת שני צעדים לפנים וצעד לאחור, אך החותרים עקשנים, הם מניפים את המשוטים בלי לדעת עייפות מהי ואינם פוחדים מהגלים הגבוהים. הסירה מתקדמת והולכת, הנה כבר נעלמה מן העין, וכעבור חצי שעה יראו החותרים בבירור את אורות האונייה, ובעוד שעה כבר יתקרבו לכבש האונייה. כך גם בחיים... בחיפושיהם אחר האמת צועדים בני האדם שני צעדים קדימה וצעד לאחור. הסבל, הטעויות ושיממון החיים משליכים אותם לאחור, אך הצימאון לאמת וכוח הרצון העיקש מאיצים בהם להמשיך להתקדם עוד ועוד. ומי יודע? אולי בסופו של דבר יגיעו בהפלגתם אל האמת לאמיתה..."
"הֱיֵה שלו-ו-ום!" צעק סמוילנקו.
"לא רואים ולא שומעים דבר," אמר הדיאקון. "דרך צלחה!"
גשם החל מטפטף.