נגיעות

הסוֹד
הכינרת, 2013

הם הפליגו לתוך הכינרת, כקילומטר וחצי פנימה, להטיל זרים במקום האסון. זרי פרחים לזכר המתים. עוד קודם לזה, כשעלו על סירת הדייג בעין-גב, הוא פנה בחיוך אל הקפטן: יש מספיק חגורות הצלה היום? והקפטן חייך בתשובה כמי שיודע מדוע. שבעים שנה קודם, לילה נעים וחמים בשנת 43', מתרחשת כאן, במים האלה ובסירת דייג דומה, אחת הטרגדיות הגדולות של היישוב בארץ. אחד עשר נשים וגברים, חברי קיבוצים ומושבים, מוצאים את מותם בכינרת בדרך מדגניה א' לעין-גב, במה שייקרא אסון הרפתנים.

זה הכנס הארצי הראשון של אנשי הרפת. המשתתפים מגיעים מקרוב ומרחוק לדגניה א', מקום הרפת הראשונה של היישוב. סבתה של אשתו, מי שהקימה את הרפת בקיבוצו, גם היא בין הבאים. ובתום הכנס זוכים הבאים לפינוק מיוחד: הפלגה לילית על האגם. סירת דייג גדולה מגיעה מעין-גב גוררת אחריה סירה נוספת, קטנה יותר. על החוף, בליל ירח מלא, עולים כמאתיים איש על שתי הסירות. הם מפליגים בתשע בערב ובתוך זמן קצר מתחילה הסירה הנגררת לספוג מים. היא מתחילה לשקוע כקילומטר וחצי מחוף עין-גב. צוות הסירה המובילה עוד לא התנסה במצב כזה, ורבים מהנוסעים, פליטי מלחמה ממזרח אירופה, מעולם לא למדו לשחות. בחשיכה מתפתחת אנדרלמוסיה גמורה, והטרגדיה, בסיטואציה כזו, היא בלתי נמנעת. הניצולים יגיעו על הסירה הגוררת לעין-גב והחיפושים יימשכו לתוך הלילה, ולאורך יום המחרת. כמה מגופות הנספים יאותרו רק ימים אחר כך. סבתה של אשתו תהיה ביניהן...

שבעים שנה אחר כך, באותה דגניה, מתכנסים ילדי קורבנות האסון. זו פגישתם הראשונה ורק מעטים מהם דיברו על מה שעברו מאז. עכשיו הם עולים לבמה ומדברים. אנשים מבוגרים, בעשור השמיני לחייהם, חיים את אסונם מחדש. והדברים קשים מנשוא, גם היום. וקשה מכולם הוא הסוֹד.

הדסה היא בת יחידה לאביה שטבע בכינרת. היא לא יודעת על כך דבר כי איש לא טורח לגלות לה. אבא נסע לאמריקה, אומרים לילדה. שנים אחר כך, כשתלמד את האמת, היא תשמע את זה מהילדים, בני קבוצתה.

גדעון בא להתארח בקיבוץ. אבא שלו, הוא מספר לילדי המשק, נסע לטיול בעולם ויחזור עוד מעט. אבל הילדים יודעים כבר מזמן שאבא של גדעון טבע בכינרת ויש לו קבר בבית העלמין של הקיבוץ. מה שהם לא מבינים זה איך גדעון, הבן שלו, עוד לא יודע.

ירדנה היא בת שלושה חודשים כשאיבדה את אביה. אימה תינשא מחדש אחרי שלוש שנים,  וירדנה תקרא לאיש אבא מיום שהיא זוכרת את עצמה. היא תהיה בת תשע כשאחד הבנים בקבוצתה, במהלך מריבה, יטיח את האמת בפרצופה. ירדנה תפרוץ בבכי ותרוץ לספר לאימה, וזו, בלי ברירה, תגלה לבתה כל מה שהוסתר ממנה.

אנשים מבוגרים עומדים על הבמה, מול המיקרופון, נאבקים בזיכרון ובדמעות. חלקם מצליח יותר, חלקם פחות. עמוק בפנים הפצעים לא הגלידו. אשתו מניחה את ראשה על כתפו. הוא מניח את ידו על ידה. שניהם עוד לא נולדו אז, כשכל זה קורה, אבל הדברים קרובים ונוגעים

עד כאב...

והסוד שלך, אשתו לוחשת לו, מה איתו.

מסך של שתיקה. הסוד שלו, גם אחרי כל השנים, נותר תעלומה עבורו. זה מתחיל עם הידיעות הראשונות שמסתננות על אביו, חודשים לאחר שנעלם כלא היה. עכשיו, קיץ שנת 52', כבר ברור שהוא יושב בכלא, בפּראג, ומחכה למשפט. על מה ולמה איש לא יודע (זה יתברר עם הזמן), אבל אביו בחיים, תודה לאל, ומקומו ידוע. בתו בת הארבע-עשרה כבר יודעת. ממנה לא ניתן להסתיר דבר. אבל מה אומרים לבנו בן הארבע? בקהילה הסגורה של הקיבוץ החלטה כזו אינה שמורה לאימו. כל חברי המשק יהיו שותפים לה, והם ידאגו ליישומה. הנטייה הרווחת אותם ימים היא שלא מדברים על מה שלא חייבים. ואיש לא רוצה לפגוע בילד בן ארבע שצפוי, כך נראה, לתקופה ארוכה בלי אב. איש הרי לא יודע מתי, ובאיזו צורה, כל זה יסתיים. לכן מוטב שלא לומר דבר, ובמקרה שהילד ישאל תהיה התשובה אחת: אבא נסע בשליחות לחוץ לארץ, והנסיעה תיארך הרבה זמן.

להחלטות כאלה, מטבע הדברים, לא יימצא תיעוד בכתב (הן תורה שבעל-פה מלכתחילה), אבל שנים אחר כך, לגמרי במקרה, תימצא לו עדות לזה, וביומנו של ראש ממשלה, מכל המקומות...

באביב 1955, ימי חג הפסח, יעלה עם אימו לירושלים להתארח בבית ראש הממשלה.[7] ואותו לילה, כמנהגו מדי יום, יכתוב האיש ביומנו -

ר' באה עם בנה הקטן להתארחות של חופש פסח... הילד בן שבע...אינו יודע גורל אביו, סבור כי הוא בשליחות ונפשו יוצאת לשובו.[8]

ובלילה הבא, באותו יומן, יוסיף ויכתוב -

שביעי של פסח. התעסקתי קצת בבוקר עם הילד הקטן ואשתי ציפורה הסיעה אותו ואת אימו, יחד עם ליוויה מהדסים המתארחת אצלנו, להר הרצל... לארוחת צהריים ר' והילד הסבו עם כל האורחים, שהוזהרו לפני כן לא לשאול שאלות כאילו הכל כשורה...[9]

והסוד, יעידו מילותיו של ראש הממשלה, חי וקיים (אינו יודע גורל אביו... סבור כי הוא בשליחות... לא לשאול שאלות... כאילו הכל כשורה...). כעת, עם ההוכחה בידו, יוכל להשלים את החשבון. באביב 55' אביו שלוש שנים בפּראג, בכלא, והוא כבר בן שבע. לסוד מלאו שלוש שנים, לפי החשבון הזה, והוא עדיין בתוקף!

במבט לאחור, ואיך שלא מסתכלים על זה, מדובר בסיפור דמיוני. בלתי נתפס בעליל. רק לחשוב על המאמץ שנדרש פה, מרבים כל כך. כיוון שאביו הוא נושא שהשתיקה יפה לו נפרש סביב הבן מסך של שתיקה. לא מדברים על זה עם הילד, לא לפניו או בנוכחותו. ו"הלֹא" כולל את כולם: אימו, אחותו, המטפלת, המחנכת, שומרת הלילה (אם וכאשר יקרא לה), אפילו השומרים. מותר לדבר על הכל עם הילד - הכל חוץ מזה.

בני קבוצתו הם שנים-עשר במספר, וגם לפניהם לא מדברים על זה. כך נכנסים גם הוריהם למעגל השתיקה (והאחים הבוגרים, כשיש כאלה), עם זהירות כפולה ומכופלת בארוחות הארבע, כשהילדים עושים את דרכם לחדרי ההורים. ושם יש רדיו, ושומעים חדשות...

והעיתון. איך בשם אלהים הסתירו ממנו את העיתון?! כי כל הקיבוץ קורא את העיתון (על המשמר) שמחולק כל בוקר לתאי החברים. והוא, מגיל מוקדם מאד, קורא הכל. כל דבר שייפול לידו. ואת העיתון לבטח (בגלל מדורי הספורט). וכיוון שאביו, מזה כמה שנים, הוא הסיפור החם בחדשות (כל שני ושלישי בכותרות העיתון), איך הם מצליחים להעלים את זה ממנו? ומבני קבוצתו...? אבל הנה עוּבדה: הוא לא יודע. ועוד עובדה אחת: גם הם לא יודעים. ומפה לשם עברו שלוש שנים.

פיסת העיתון. עם הזמן, כשיחזור להרהר בזה, יגיע למסקנה בלתי נמנעת: זה לא רק הם - גם לו חייב להיות חלק בזה. לעיתים אדם פשוט לא רוצה לדעת, במודע או שלא במודע. וטום סטוֹפּארד, המחזאי האהוב עליו, יכול לשמש כדוגמא.

הוא יהיה בן שבע, או מעט יותר, כשסודו יתגלה לו. סטופּארד מתוודע לשלו כשהוא בן חמישים ושש! וזה מפליא עוד יותר כשמדובר באדם נבון כל כך, בסקרן גדול מילדות (האיש הכי חכם שפגשתי, כותב עליו קלייב ג'יימס).    

טום ואחיו המבוגר רק במעט נולדו בצ'כוסלובקיה לזוג הורים יהודי. עם פרוץ מלחמת העולם נמצאת המשפחה בסינגפּוּר, וכשהצבא היפאני סוגר על העיר שולח אותם האב בספינה להודו (ימים ספורים אחר כך הוא ימצא את מותו בהפצצת מטוסים). בהודו תפגוש אימם האלמנה קצין צבא בריטי שיישא אותה לאישה. הקצין, גזען מוצהר, יאסור עליה לדבר על עברה ומוצאה. אף מילה על כך, גם לא לבניה. הזוג חוזר לאנגליה בתום המלחמה והאחים סטופּארד גדלים כג'נטלמנים אנגלים לכל דבר. טום עצמו, בסגנון כתיבתו, בבחירותיו האמנותיות, יהיה לג'נטלמן הבריטי של הבמה בלונדון. ואימו, לאורך כל השנים, תקפיד לשמור את הסוד לעצמה.

רק ב-93' תגיע קרובת משפחה מגרמניה לפגישה חשאית בתיאטרון הלאומי בלונדון. היא תחשוף לעיניו של סטופּארד את עץ המשפחה של אימו. אותו יום ילמד, לראשונה בחייו, על עברו הצ'כי ומוצאו היהודי. עוד שנה אחר כך, בשעת לילה, כשיחזור למלון מכנס סופרים בפּראג, יחכה לו בלובּי צעיר לא מוּכּר עם אלבום תמונות ישן. האיש, נכד לאחותה של אימו, יפגיש אותו לראשונה עם תמונות מעולם אחר. מעבר שמעולם לא ידע. אימו כילדה בבית הוריה. הוריו כזוג צעיר ומחויך. ועשרות קרובי משפחה שלא פגש מימיו...

ומכאן לשאלה המתבקשת: האם זה אפשרי? האם ניתן להסתיר עבר כזה, עובדות חיים כאלו, מאיש כסטופּארד, ולזמן רב כל כך? השכל הישר פשוט לא מסתדר עם זה, וכך גם מידת ההיגיון. ואולי במקום כלשהו, עמוק בפנים, האיש לא רצה לדעת.

הסוד הפרטי שלו נשמר היטב עד שנת 55'. אבל אז הגיע דני.

דני הוא ילד חוּץ, מאותם שבאים אליהם מהעיר (עם הזמן הם ירכיבו את מחצית הקבוצה), מבוגר מכולם בגילו, נבון ובטוח בעצמו. ודני שמע דבר מה אצלו בבית, או ראה דבר מה בעיתון, או קלט איזה רמז במשפחתו המאמצת בקיבוץ. דני, כך או אחרת, גילה מה קורה. וכיוון שלא קיבל את ההיגיון שבדבר החליט לעשות מעשה. השאלה היחידה שנותרה היא איך, ובאיזו דרך, והפיתרון שמצא מרשים גם היום במקוריותו.

נייר טוּאלט איננו בשימוש אותם ימים, לא בבית הקבוצה מכל מקום, והמטפלת יושבת כל בוקר לגזור פיסות נייר מהעיתון. עשרות פיסות צרות, מלבניות, שבהן תמלא את קופסאות העץ בשירותים (קופסאות שתלו על הקיר, לצד האסלה, בצמד בתי השימוש בבית הקבוצה). וגם פה, אם חושבים על זה, נדרשה זהירות במה שגוזרים. במה שאסור שיגיע לקופסה. ודני, בכל ביקור בשירותים, דואג להשלים את החסר.

כי דני יודע כמו כולם: הילד קורא הרבה. כל דבר, כל הזמן. וכן, גם בשירותים. ופיסות הנייר הללו, בקופסת העץ על הקיר, הן חומר הקריאה היחיד במקום. וכך, בסבלנות רבה, באורך רוח, דני מצטייד בגזרי עיתונים משלו (אותם יסתיר בכיסיו) ומזין את קופסאות העץ במידע הסודי, החסוי. בכל מה שהמבוגרים מקפידים להסתיר מהילד. והתכנית, אחרי הכל, עובדת! ממושבו על האסלה שולח הילד יד לקופסה, אל פיסת העיתון האסורה, ופורש אותה על ברכיו וקורא...

שישים שנה אחר כך הוא מנסה לחזור לשם, לאותו רגע. מה עובר בראשו? מה בדיוק הוא חש? האם עולמו קורס עליו? האם הוא קופץ ממושבו לצרוח? האם הוא טס לחדרה של אימו (עם העדות המרשיעה בידו) לתבוע את האמת במלואה? לתבוע את עלבּוֹנוֹ?

התשובה לכל אלה - ככל שזה יישמע מפתיע, או בלתי אפשרי - היא פשוט לא. שום דבר מזה או מזה. אז עכשיו הוא כבר יודע, כן, והסוד הגדול מה איתו? זה מוזר אבל גם שם, על מושב האסלה, עוד לא עולה בדעתו שהיה כזה. ויידרשו עוד שנים כדי שיבין באמת.

post scriptum. השאלות יעלו עם הזמן: האם אביו, אחרי שחזר מפּראג, מהכלא, שמע על כל זה? האם אימו סיפרה לו? ובהנחה ששמע, שידע, מה חשב על כך? גם היום הוא פשוט לא יודע כי הוא מעולם לא שאל. אז בוא נראה אותך מסביר את זה...

ואולי, כך יגיד לעצמו שנים אחר כך, אולי צריך לחפש את התשובה בסוד אחר, גדול וכבד פי כמה, שנעלם ממנו לאורך כל הזמן. סוד שלא ידע לפענח מעולם.

בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת עוזב אביו את פּולין עם אחד מאחיו. הוא יגיע לכאן, לפּלשתינה. אחיו יחצה את האוקיאנוס בדרך לאמריקה. בפּוֹדהַייצֶה, עיר הולדתם הקטנה, נותרו ההורים, שני אחים ואחות. קצת יותר מעשור אחר כך כולם ייסַפּוּ בשואה.

אביו לא ידבר על זה לעולם. אף מילה. והוא, שוטה שכמותו, לא ישאל. עוד יגיע הרגע הנכון, יחזור ויגיד לעצמו. עוד תבוא השעה המתאימה... הוא מתכוון לעשות את זה אחרי שישובו לארץ, בתום השנתיים שעשו בהוואי, אבל אביו לא ימתין לו. אירוע מוֹחי ראשון, השני זמן קצר אחר כך, יקפדו את חייו כשהוא עדיין שם, בלב הפּאסיפיק. כך יצא שאיחר את הרכבת. שהם כבר לא יצליחו לדבר על זה, אף פעם. והסוד הגדול של ילדותו, הוא חושב, כמה הוא מִתגמֵד מול זה? וכל השאלות שלו, אולי הן כולן נבלמוּ, נאלמוּ, בגלל זו האחרת, הגדולה והכבדה פי כמה, שלא נשאלה מעולם...

ואחרי כל זה, בסופו של יום, נותרה ההחמצה. החמצה ארורה וצורבת שכולה שלו. איך, בשם אלהים, נתן לזה לקרות? הוא פשוט לא יודע (הלוואי וידע). כי גם זה סוד בעיניו, עד היום, ואולי העצוב מכולם.

[7] משה שרת. 
[8] "משה שרת - יומן אישי", 12.4.1955.
[9] "משה שרת - יומן אישי", 13.4.1955.