כנגד כל הסיכויים

1
ברלין, 1933

הכל החל ב־30 בינואר 1933. ידידי הראלד ואנוכי חזרנו בהפסקת הצהרים מן הקפטריה של אוניברסיטת ברלין למכון באנטומיה לסיים את הניתוח האנטומי. היה יום סגרירי, אפור וערפילי, וכשחלפנו על פני דוכן עיתונים ראינו מודעה קטנה על החלון, "הבוקר ביקש הנשיא הינדנבורג ממר אדולף היטלר להקים קבינט חדש". שקטים והמומים המשכנו בדרכנו. לבסוף אמרתי, "אתה יודע, עניין זה עלול להוביל להשלכות מסוימות גם עלינו כאן באוניברסיטה".

"שטויות", השיב הראלד. "הוא לעולם לא יוכל להגשים את תוכניתו האנטישמית. התבונן בעמדותיהם החשובות של היהודים באקדמיה, באומנויות ובמדעים, ברפואה ובמקצועות המשפטים".

"אני מקווה שהצדק איתך", אמרתי.

אף על פי כן, תוך פחות מעשר שנים, חייו של כל אדם על פני כדור הארץ הושפעו בדרך זו או אחרת מהשלכות הכרזה קצרה זו.

באותו ערב בבית, הוריי לא נראו מודאגים במיוחד. אבי אמר, "רק עוד קנצלר. כמה זמן הוא יחזיק מעמד? לא יותר מכמה שבועות או חודשים. אולי הדבר יהיה לטובה — הוא יגלה שאין ביכולתו לנהל את המדינה על פי תוכניתו המטורפת. תוך זמן קצר לא תיוותר רוח במפרשיו". אבי שוב קבר את פרצופו בעיתון היומי. לרוע המזל, חלפו עוד 12 שנים טרגיות בטרם יצאה הרוח ממפרשיו של היטלר.

דברים רבים מדי התרחשו בשבועות הספורים הבאים. הוקם קבינט חדש בקואליציה עם כמה מפלגות ימין מתונות שהתפטרו לאחר חודשים מעטים. החלה שריפה פומבית של ספרים. ספרים שהוגדרו אנטי־גרמניים או קומוניסטיים וכל ספריהם של מחברים יהודיים הועלו באש. הייתה זאת פעולה סמלית שנועדה להמחיש את סופו של חופש הביטוי. הדבר כבר התרחש דה־פקטו כמה שבועות קודם לכן. באותה עת, עיתונאים, עורכים, סופרים, שחקנים וקרייני רדיו מן האגף השמאלי, נשלחו למחנות ריכוז, שכונו רשמית "מחנות לחינוך מחדש", בגלל השקפותיהם ה"לא גרמניות".

לאחר מכן המפלגה הקומוניסטית הוצאה אל מחוץ לחוק ומנהיגיה ונציגיה נעצרו. המפלגה הסוציאל־דמוקרטית שמחה לאידם. עכשיו יהיה ביכולתה לגייס חברים חדשים מקרב הקומוניסטים לשעבר. יריביהם הוותיקים, הקומוניסטים, סולקו סוף סוף מן הדרך. אך כמה חודשים לאחר מכן הסוציאל־דמוקרטים הוצאו אף הם אל מחוץ לחוק ומנהיגיהם נשלחו אף הם למחנות ריכוז.

הרָייכסטַג, הפרלמנט הגרמני, נשרף עד היסוד באש. הקומוניסטים הואשמו בביצוע המעשה. קומוניסט לשעבר מהולנד, חולה נפש, נעצר במקום הפשע. חקירה היסטורית מאוחרת גילתה שגֶרינג נראה מצית את האש. למעשה, גרמניה לא נזקקה עוד לפרלמנט. לפשיזם היו מנהיגים, כגון דוּצֶ'ה, פיהרֶר, קָאוּדיליוֹ וכדומה, שניהלו ארצות רבות באירופה עם פרלמנטים ששימשו חותמת גומי.

אביב הגיע לברלין. האוויר היה מתוק ופרחי האביב לבלבו. הצבעים זהרו תחת השמיים הכחולים הבהירים. אבל צבעם החום של מדי קבוצות הסער וצבעם השחור של מדי יחידת האליטה שוּטצוואפל, אנשי האס־אס מעוררי האימה היו בולטים מהם. אנשים רבים לבשו עתה את מדי המפלגה שלהם במקומות ובמשרדים ציבוריים.

תכננתי חופשת סקי עם נערה שפגשתי כמה פעמים במפגשים ארציים של תנועת נוער שנמניתי עימה. היא חיה בפרנקפורט. התכתבנו במשך זמן מה וקשרינו התהדקו. הייתי מאוהב באותה בחורה נערית על שיערה השחור כזפת ועיניה הכחולות הבהירות. כל החורף המתנתי בקוצר רוח לגלישות סקי בחברתה בעת פגרת הסמסטר. עתה, חודש לפני נסיעתנו, החלטנו לבטל אותה בגלל המצב הפוליטי. חשנו באי־נוחות כשני יהודים המטיילים יחדיו בארץ. יתרה מזאת, עתידנו לא היה ודאִי באקלים הפוליטי הנוכחי. דומה שהייתה זאת החלטה חכמה, קורבן קשה אך נבון של שני בני עשרה. שיפוטנו התבגר במהירות בתקופה הקצרה של חיינו תחת המציאות החדשה.

בוקר אחד, בעת פגרת הסמסטר, ישנתי עד שעה מאוחרת. אּמי העירה אותי משנתי העמוקה. "ראה, זה צריך לעניין אותך", היא אמרה בקול נחוש באופן יוצא דופן, כשהיא מחזיקה בידה את עיתון הבוקר. הכותרת בעמוד הראשי אמרה, "כל הסטודנטים היהודים יסולקו מן האוניברסיטאות". המאמר הכריז שסטודנטים יהודים לא יוכלו עוד ללמוד בבתי ספר גרמניים ויצטרכו להירשם למוסדות יהודיים. כל היהודים יסולקו מכל האוניברסיטאות, פרט לבניהם של ותיקי מלחמה שיוכלו להשלים את חוק לימודיהם אם כבר נרשמו. סטודנטים יהודים חדשים לא יתקבלו ללימודים.

האווירה הכללית נהפכה בהדרגה לקריטית יותר ויותר, ועתה היא הכתה קרוב לבית. החלטתי כיצד להגיב לאקלימה המגביל יותר ויותר של גרמניה. האם עליי להוסיף ללמוד בברלין? אילו הגבלות הם עתידים להטיל עכשיו? לא רציתי לחיות כאזרח מדרגה שנייה בארצי, ועוד פחות מכך רציתי לשנות את עיסוקי. יכולתי להוסיף ללמוד בברלין על ידי ניצול שירותו הצבאי של אבי, אך הייתי פציפיסט ולא ראיתי בעין יפה את השתתפותו במלחמת העולם הראשונה האיומה. ניצול זכויותיו כוותיק מלחמה נגד את עקרונותיי.

בגיל 16 החלטתי שברצוני להיות רופא. עסקים, כמו אלה של אבי, לא משכו אותי. אלה היו "מטריאליסטיים מדי" עבור איש צעיר "אידאליסטי" כמוני. אלברט שווייצר היה מודל החיקוי שלי. רציתי להיות לרופא למרות כל הקשיים הנוכחיים. הפתרון היה להמשיך בלימודיי מחוץ לגבולות גרמניה. במצב בלתי יציב זה, הגירה הייתה התשובה הברורה היחידה.

בשנת 1926, בהיותי בן 13, הצטרפתי למועדון הסיירוּת היהודי־גרמני. בהנהגתו של נער מבוגר ממנו, שוטטנו כל סוף שבוע ובעת כל חופשה לרבות חופשת חמשת השבועות של הקיץ. ישנו באוהלים, באסמים או באכסניות נוער. היו אלה חיים נפלאים, הדומים לסגנון של תנועת הצופים האמריקנית. כשהיינו בבית, נפגשנו מדי שבוע לדון על ספרים, היסטוריה, פוליטיקה ולבקר את רעיונותיהם המיושנים והזעיר־בורגניים של הורינו. התוצאה של סגנון חיים זה הייתה גישה ביקורתית ומרדנית ותאוות נדודים שאינה יודעת שובעה, דחף לחוות את המקומות הרחוקים וההרפתקניים. היטלר עתיד להשביע תאווה זו, אך בדרך שלא קיוויתי ואף לא ציפיתי לה.

הגירה נשמעת כהחלטה רציונלית מאוד. אך האם באמת הייתה כזו? בגיל 19, האם קיימת בכלל חשיבה רציונלית? החלטותינו הושפעו מפנטזיות, מאשליות ומגעגועים להרפתקאות ולהפתעות. כשאנשים שומעים שעזבתי את גרמניה שישה חודשים לאחר עליית היטלר לשלטון, הם מתפעלים מן החוכמה וראיית הנולד שגיליתי. ראיית נולד כן, אך האם חוכמה? ההתלהבות מחיים ומלימודים בארץ זרה מחו לחלוטין את הפחד מן הסכנות האפשריות הטמונות בבלתי ידוע.

הלכתי לסוכנות הסיוע היהודית לקבל מידע. הם טיפלו במקרים רבים הדומים לשלי והיו מעודכנים מאוד. צרפת ואיטליה היו הארצות שהיו פתוחות לסטודנטים זרים. צרפת לא הייתה יכולה להכיר בשלושת הסמסטרים שלמדתי בברלין, אך באיטליה יכולתי להיכנס לשנה השנייה בתוכנית הלימודים בת שש השנים של בית הספר לרפואה.

קיבלתי רשימה של אוניברסיטאות איטלקיות — בולוניה, פירנצה, גנואה, מילנו ורומא. גנואה, נמצאת בין הריוויירה המזרחית ובין זו המערבית, הלהיבה את דמיוני. רומנטית, מושכת, אקזוטית — מדוע לא ללמוד במקום מופלא כעין זה כשאפשר לבחור בכל עיר בארץ מקסימה זו? החלטתי ללמוד בגנואה!

לסמסטר הקיץ כבר נרשמתי לאוניברסיטת ברלין, משום שהשנה האקדמית באיטליה אינה מתחילה לפני נובמבר. כשקיבלתי את תעודת הסטודנט החדש שלי מרַשָם האוניברסיטה, גיליתי להפתעתי שאני רשום כ"חבר בארגון הסטודנטים הנאצים". היה מצחיק לראות כותרת זאת, או מוטב לומר מעליב, מתנוססת תחת התצלום היהודי כל כך שלי. כשהראיתי את התעודה לשלושת ידידיי, פרצנו בצחוק.

היינו ארבעה אנשים צעירים שנפגשו מדי יום מאז התחלנו ללמוד רפואה. הכרתי את ראלף מחוג הסיירות. הוא הכיר לי שניים מידידיו הוותיקים, הראלד וגֶרד. פיתחנו ידידות שנמשכה כל חיינו ונקטעה רק בשנות המלחמה.

מאז עלייתו של היטלר לשלטון נהגנו לספר זה לזה בדיחות פוליטיות בראשית הבוקר לפני שאיש סביבנו יכול היה להאזין. הסתכנו במאסר אילו מישהו היה שומע אותנו ומדווח על כך. כפי שקורה לעתים קרובות כל כך בקהילות במצבי לחץ, "הומור שחור" או "הומור גרדומים" התפשט בכל מקום, בעיקר בקהילה היהודית, וכל אחד מאיתנו ליקט כמה בדיחות ביום הקודם. הצחוק סייע לנו לעמוד במתחים.

ראלף ואני היינו יהודים. גֶרד היה חצי יהודי והראלד היה גוי, או בלשון אותם ימים "ארי". ראלף וגֶרד עתידים להמשיך את לימודיהם באוניברסיטת ברלין ולהשלים אותם בשוויצריה. לאחר המלחמה ראלף עתיד להיות פסיכיאטר בניו יורק, שבה מת בשנות השמונים של המאה ה־20. גֶרד הגיע לארצות הברית לאחר המלחמה, נעשה פתולוג והשתקע באריזונה. הראלד נמנע מחברות במפלגה הנאצית, שהייתה חובתם של כל בעלי המקצועות החופשיים, בזכות גיוסו לשורות הצבא כרופא צבאי. אנשי הצבא לא היו מחויבים להצטרף למפלגה הנאצית. הוא נשלח לחזית הסובייטית ושרד את לנינגרד. עם שובו לגרמניה, הוא חיפש זמן רב את משפחתו ולבסוף התאחד איתם בברלין. הוא נהפך לפרופסור ולראש מחלקה פנימית בבית החולים האוניברסיטאי של מזרח ברלין. אף שמעולם לא הצטרף למפלגה הקומוניסטית, הוא שימש יועץ רפואי לראשי המדינה ולבוסים הגדולים של המפלגה באימפריה הקומוניסטית. הוא יצא לגמלאות וכיום הוא חי בברלין, שאוחדה מחדש.

יום אחד, כשסיימתי לשמוע הרצאה, עוכבתי לביקורת. "כולם, הציגו את תעודות הזהות שלכם". שני אנשי אס־אס במדים שחורים בדקו ביציאה את תעודות הזהות של כולם. כשהגיע תורי, הם ראו את התעודה שלי, עיכבו אותי וגרמו לי להמתין עד שיסיימו לבדוק את כולם. הם אמרו לקחת את התעודה ביום המחרת במשרד באוניברסיטה.

למחרת נחקרתי על ידי חבר אחר ביחידת הסער. הוא רצה לדעת כיצד השגתי את התעודה עם הכותרת "חבר בארגון הסטודנטים הנאצים". אמרתי לו שזו הייתה בוודאי טעות ביורוקרטית ושלא הבחנתי בה קודם לכן. "אתה בוודאי אינך חבר בארגון הסטודנטים הנאצים", הוא אמר. "ודאי שלא", אמרתי, "אך מאחר שלא הבחנתי בכותרת בתעודה שלי ברור שלא הפקתי ממנה כל תועלת, וגם אילו ידעתי לא היה עולה בדעתי להפיק מכך תועלת כלשהי". השיחה הייתה מנומסת מאוד ועובדתית, לאחר מכן גלשה להכללות על "הבעיה היהודית" בגרמניה, והסתיימה, לאחר יותר משעה, בהשקפתו האופיינית של גזען, "אילו כל היהודים היו כמוך, לא הייתה אנטישמיות בגרמניה". הדברים היו אמורים להוות מחמאה, אם כי עקומה במקצת, אך הם הגדירו בדיוק את האיש שהוא היה: גזען ושונא זרים. אני עצמי כאדם הייתי בסדר גמור, אך "הם", אותו גוש חסר פנים של אנשים בעלי עור שחור או צהוב, אותם יהודים, צוענים או מוסלמים, אותם אנשים עם מבטאים זרים, מדוע אין הם יכולים להתנהג כמונו? דעות קדומות גזעניות לא נולדו בגרמניה, אך הגרמנים הפכו אותן לדת ולסגנון חיים.

את החודשים האחרונים בבית ביליתי בהכנות להגירה שלי. אּמי לא הייתה בבית מרבית הזמן משום שסייעה לאבי במשרד. הייתה האטה כלכלית, ולאחר שהנאצים עלו לשלטון, רבים מלקוחותיו היהודיים של אבי לא היו במצב הרוח המתאים להזמין סחורות רבות מבית עסק הסריגים הסיטונאי שלו.

קיבלתי כמה שיעורי איטלקית מאישה איטלקית צעירה שהייתה יפה מאוד וכנראה עשירה מאוד, משום שמדי בוקר הייתה רוכבת על סוסים. זה היה ספורט יקר למדי באותם ימים. עם זאת, היא לא הייתה מורה טובה ולא ידעה גרמנית. לפחות למדתי את ההגייה וגיליתי כי שש השנים של לימודי לטינית בבית הספר התיכון סוף סוף מצאו שימוש. בגלל קווי הדמיון בין שתי השפות, הפסקתי לאחר שלושה שיעורים.

בסוף הסמסטר הייתי חופשי במשך כמה שבועות. ידיד של הוריי שאל אותי אם אוכל לעבוד אצלו בעסק של ציוד רפואת השיניים. זמן מה עבדתי כשוליה ולמדתי את יסודות הנהלת החשבונות. הוא היה אדם חביב מאוד שהתייחס אליי כאל בן. הוא ואשתו היו חשוכי ילדים. הם היו בסוף שנות החמישים לחייהם, והרגשתי שהוא חשב שיוכל להכניס אותי לעניינים, כדי שאוכל לתפוס את מקומו בעסק עם צאתו לגמלאות. מכל מקום, יום אחד הוא אמר לי, "מדוע אתה נוסע ללמוד בארץ אחרת? אתה יכול להישאר כאן ולעבוד איתי. אם תרצה לקחת כמה קורסים בצד באוניברסיטה, תוכל לעשות זאת". הודיתי לו על הצעתו אך לא נעניתי לה.

אּמי אמרה לי יום אחד, "ג'וני, מדוע אתה רוצה ללמוד רחוק כל כך? אם אתה רוצה לעזוב את הבית, מדוע לא תלך להיידֶלבֶּרג, לטיבּינגֶן, למַרבּוּרג או לכל אוניברסיטה אחרת בגרמניה? מדוע בארץ אחרת"? אחותי המבוגרת חיה בשוויצריה בשלוש השנים האחרונות ועבדה כצלמת עצמאית. אחותי הצעירה הייתה רק בת 13 ולמדה עדיין בבית ספר. אּמי האומללה חששה מתסמונת "הקן הריק" וניסתה להתעלם מהאסון הפוליטי הממשמש ובא.

נסיעתי תוכננה ל־30 באוגוסט. חברת לופטהנזה העניקה לסטודנטים כרטיס טיסה לטיסות שלא התמלאו במחיר של כרטיס רכבת. הדבר נתן לי הזדמנות לטוס עד ציריך, הטיסה הראשונה בחיי. אּמי לקחה אותי לשדה התעופה. זו לא הייתה פרידה שוברת לב. חשבנו שאבוא לביקור, אם הנסיבות תאפשרנה זאת. המראתי משדה התעופה טֶמפֶּלהוֹפֶר במטוס פוקֶר דו־מנועי. המושבים היו כמו כיסאות גן והקירות היו עשויים קנבס עם חלונות פלסטיק. נחתנו פעמיים לפני שהגענו לציריך. מעל טוּרינגיה הייתה סופת רעמים. לאחר שהגשם פסק, האוויר היה צלול וטסנו בגובה 2000 רגל בלבד מעל גבעות טוּרינגיה. שם למטה על הדרך הרטובה, ניתן היה להבחין בעין בלתי מזוינת במדיו החומים של איש קבוצת סער. הנאציזם התקיים עדיין, גם גבוה באוויר, כתם בנוף הפסטורלי.

עם השמש השוקעת נחתנו בציריך, ורק אז יכולתי לנשום לרווחה. הסכנה המיידית חלפה. החלה ההרפתקה!