והרעב כבד בארץ

פרק א
השפעת שינויי האקלים על ההיסטוריה של ארצות המקרא – הפרדיגמה הניאו־דטרמיניסטית

צעדיו הראשונים של עם ישראל על במת ההיסטוריה, לפי סיפורי המקרא, הושפעו על־ידי סדרה של שנות בצורת ורעב שהביאו אותו לנדוד מהארץ היעודה לו לארץ היאור. גם בתקופות שלאחר־מכן משולבים בדברי הימים של העם הזה תקופות של בצורת ותקופות שפע. המנהיגים הרוחניים השתמשו באיום של עצירת הגשמים להזהיר את העם מלסטות מתורת אלוהיהם, לעומת זאת התמלוגים עבור שמירת החוקים והמצוות הם גשמים בעיתם, יורה ומלקוש. אולם למרות ששינויי האקלים משולבים במסורות הקדומות של העם הזה, הרי הקורא בספרי ההיסטוריונים בני תקופתנו על תולדות עם ישראל בארצו, שהיא על גבול המדבר, כמעט ולא ימצא התייחסות לנושא שינויי האקלים. הסיבה לכך, כפי שיפורט להלן, היא הפרדיגמה האנתרופוגנית, שהשתלטה בסביבות שנות השלושים של המאה העשרים על השקפת־עולמם של רוב הארכיאולוגים וההיסטוריונים. פרדיגמה זו גורסת שהאדם הוא האשם העיקרי בהרס הסביבה ואילו השפעת שינויי האקלים היא זניחה.

המידע שהחל להצטבר בשנים האחרונות שכנע את מחברי הספר שיש לערער על הפרדיגמה האנתרופוגנית. מידע זה כלל תוצאות של מחקרים על גובה מפלסי האגמים והנהרות באזורנו במשך התקופות ההיסטוריות.[5] עלייה של המפלסים מצביעה על שפע בגשמים ולהיפך. לאלו הושוו תוצאות המחקרים על מפלסי הים־ התיכון.[6] עלייה במפלסי הים מצביעה על תקופה חמה שגורמת להמסת הקרחונים באזורי הקוטב ואילו ירידה במפלס הים מצביעה על תקופה קרה והקפאת מי הים בקרחונים. ההשוואה בין עליית מפלסי האגמים למפלסי הים הראתה שהיחס הפוך, כלומר, שכאשר הים עולה פני האגמים יורדים, ולהיפך. זה מראה שבתקופות חמות שרר יובש באזורנו ותקופות קרות הצטיינו בשפע משקעים. גם כיום הנתונים המטאורולוגיים מצביעים על כך ששנים קרות ברוכות בגשמים. במקביל, נבדקו יחסי האיזוטופים של חמצן כבד (18) לחמצן (16) במשקעים שבקרקעית האגמים[7] ובנטיפי מערות בגליל ובהרי יהודה.[8] במקרה זה, יחס גבוה של איזוטופים כבדים מציין אקלים חם יותר.[9] במחקר על נטיפי מערת שורק בהרי יהודה השוו החוקרים, בר־מתיוס וחוב', נתוני איזוטופים בגשם לטמפרטורות הממוצעות ומצאו יחס ישיר בין שניהם בהם ממוצע הגשמים היה בעל הרכב איזוטופי כבד, טמפרטורה ממוצעת גבוהה ומיעוט גשמים.[10] על סמך זה הם הרכיבו עקומת ממוצעי גשמים לתקופות ההיסטוריות (איור 1 א). בכמה מקרים הושוו גם ממצאים על מאספי אבקנים שנרבדו בקרקעיות האגמים,[11] כאשר יחס גבוה של עצי יער מעידים על כמות גשמים גבוהה וכן עובי טבעות עצים ואף ההרכב האיזוטופי של העצה, שיטות שיוסברו בהמשך הדברים. תמונת הפסיפס הושלמה בעזרת הנתונים מהסקרים הארכיאולוגיים על גלי האכלוס והנטישה של יישובים בגבול המדבר.

בשנים האחרות התווסף מידע על התקדמות ונסיגת הקרחונים בסקנדינביה[12] שכפי שניתן לראות קיימת התאמה ברמה גבוהה (שלא ניתנת להסבר כתוצאה ממקריות), בין תקופות של התקדמות הקרחונים בסקנדינביה לבין תקופות גשומות בארץ ישראל והפוך. (איור 1ב) כמו כן נמצאה התאמה בין השינויים באקלים באזורנו לבין אלו שבאזורים אחרים בעולם.[13] ההקבלה על ציר הזמן בין כל השינויים הללו מראה שמדובר בתופעה בקנה־מידה עולמי.

לגבי אזורנו, הרי המסקנה הבסיסית אליה הגיעו המחברים היא ששינויי האקלים המשמעותיים השפיעו לחיוב ולשלילה על ההיסטוריה של הממלכות והתרבויות. תקופות קור גרמו לתזוזה דרומה של מסלול השקעים הברומטריים ובעקבות זאת לתדירות וכמות גדולה יותר של אירועי גשם. זה הביא לפריחה כלכלית של אזור המזרח התיכון. לעומת זאת, הקור הביא להרעת תנאי המחיה בערבות וברמות ההרריות צפונה לאזור המזרח התיכון, מה שגרם לפלישה דרומה של השבטים שהתגוררו באזורים אלו. בתקופות חמות הרמות הברומטריות שמאפיינות את האזור הצחיח של הסהרה וחצי־האי ערב נעו צפונה, ואזור הים־התיכון נקלע להשפעה של אקלים יותר יבש. שינוי אקלימי זה גרם להצחחה של האזור, לנטישה של הערים והחקלאות בספַר המדבר ולנדידה של שבטי הרועים אל תוך האזורים בהם כמויות הגשם וזרימת הנהרות עדיין אפשרו חקלאות ומרעה.

המסקנות הללו היו ברוח התיאוריה שנקראה דטרמיניסטית (כלומר: "הקובעת מראש") ששלטה לקראת תחילת המאה העשרים. הוגה תיאוריה זו היה הגיאוגרף הגרמני פרידריך ראטצל (Friedrich Ratzel, 1844-1904) שטען שאופי החברה נקבע על־ידי התנאים הסביבתיים והאדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו. ראטצל היה גם זה שטבע לראשונה את המונח "מרחב מחיה" (Lebensraum). הגיאוגרף האמריקאי אלסוורת הנטינגטון (Elsworth Huntington) מאוניברסיטת ייל, שחי בתחילת המאה העשרים, אימץ את התיאוריה הזו בדבר השפעת תנאי הסביבה, וביניהם האקלים, על ההיסטוריה והפך לנושא הדגל של התיאוריה הזו. על־מנת לבדוק אותה הוא סייר בעשור הראשון של המאה בכל אזורי המזרח, כולל במדבריות של סין וטורקמניסטן וקזחסטן, ושם הגיע למסקנה שאכן שינויי האקלים הם שקבעו את ההיסטוריה של האזורים הללו. באופן מיוחד הוא התרשם מהחורבות של הערים בעבר הירדן ובנגב כגון פטרה, שבטה, עובדת, ממשית וכדו'. כל אלו היו ערים פורחות בתקופות הנבטית־רומית־ביזאנטית, מוקפות בחוות חקלאיות, בהן מפעלי מים וגִתות יין ושמן. בספרו Palestine and its Transformationי[14] הציג הנטינגטון את התיאוריה הדטרמיניסטית שלו שהתקבלה בחוגים רחבים והייתה השלטת במשך כשלושה עשורים.

מאז שנות השלושים של המאה העשרים החל מהפך רעיוני כאשר הגיאוגרפים וההיסטוריונים החלו להטיל את אשמת המדבור על הנוודים של המדבר, בטענה שעל־ידי רעיית היתר של עדרי הצאן שלהם הם גרמו להרס הצמחייה וכתוצאה מכך לסחיפת אדמתו הפורייה של המזרח התיכון. בין התומכים העיקריים בגישה זו היו גם ארכיאולוגים שעבדו באזורנו כגון ויליאם אולברייט[15] ונלסון גליק,[16] חוקר הקרקע לאודרמילק,[17] וכן מדעני האוניברסיטה העברית, חוקר הקרקע רייפנברג[18] והבוטנאים מיכאל אבן־ארי ונפתלי תדמור, ומהנדס המים לסלי שנן,[19] אשר טענו שפריחתו של מדבר הנגב בזמנם של הנבטים והביזאנטים נבעה רק כתוצאה מתבונתם ופיקחותם של האנשים בפיתוח שיטות של איסוף מים והשקיה, בעוד שהנטישה הייתה בגלל התמוטטות המשטר הביזאנטי ופלישתם של הנוודים הערבים, שלא התמחו בחקלאות ובתחזוקתם של הסכרים ושל הטראסות.

גם במסופוטמיה הוטלה אשמת הנטישה, בתקופת המעבר מהאלף השלישי לשני לפנה"ס, על האדם. שם, רצועות גדולות מאוד של המדינה שהיו פוריות בזמן פריחת התרבויות השוּמֵרית והאכדית העתיקות, הפכו לאזורים מדבריים. הארכיאולוגים החוקרים את טבלאות החרס, שנשארו בארכיונים של המקדשים בערים האלה שהפכו לתִלי עפר, הגיעו למסקנה שבערך משנת 2300 לפנה"ס יש עדויות לתהליך של המלחה של הקרקעות. זאת לאור הפער באחוזים בין השעורה לעומת החיטה בתרומות למקדשים. במקביל נמצאו דיווחים רבים על בניית מפעלי מים רבים. מאחר שהשעורה היא יותר עמידה למלחים מאשר החיטה, הגיעו הארכיאולוגים למסקנה שהגזמה בהשקיה בגלל מפעלי המים החדשים גרמה להצפת יתר של האזור במים, ולכן מפלס מי התהום היה גבוה, מה שהביא לעלייה בשיעור המלחים בגלל עלייה קפילרית, ולכן נגרמה ההמלחה לכל העמק המסופוטמי.[20]

טענות אלו ואחרות הביאו לכך שהתיאוריה הדטרמיניסטית ננטשה על־ידי רוב ההיסטוריונים והארכיאולוגים בערך באמצע המאה העשרים ולעומתה התפתחה האסכולה המחשבתית הנגדית, שניתן לכנות אותה התיאוריה האנתרופוגנית (פועל האנוש) ששלטה עד לאחרונה בעולם של מדעי הסביבה. זו גורסת, שהשפעת שינויי האקלים על החברה האנושית היא שולית ולעומת זאת כל השינויים שחלו בסביבה מקורם במעשים שליליים של האדם. אמנם לאחרונה חל שינוי בגישה קיצונית זו של הטלת האשמה באורח בלעדי על כתפי האדם, ומדענים החלו לטפול חלק מהאשמה גם על הטבע. אחת הסיבות לשינוי הזה בגישה הוא בגלל סדרה של תקופות בצורת שהביאו לרעב ומחסור בארצות באזור הסַהֶל שבאפריקה במשך שני העשורים האחרונים. לבַצָרות אלו לא היה ולא כלום עם הפעולות שנעשו על־ידי האדם. גם המחקרים השונים שהראו שחל "עידן קרח קטן", שנמשך מהמאה ה־14 ועד למאה ה־18 לספירה, ושנודעה לו השפעה על ההיסטוריה של אירופה, ובין היתר גרם לנטישת המושבות בגרנלנד, הביאו לשינוי ביחס המבטל כלפי התיאוריה הדטרמיניסטית. גם תוצאות מחקריו של הארכיאולוג הרווי וייס, מאוניברסיטת ייל שבארה"ב, בתל ליילאן בצפון מסופוטמיה הביאו לשינוי בגישה שמטילה את כל האשמה על האדם.[21]

עם זאת ראוי לציין שלמרות שהמחברים של הספר הנוכחי הגיעו, על סמך מחקריהם, למסקנה שאין להטיל את כל האשמה על האדם וכי האשם העיקרי בתופעות המדבור והנטישה של אזורי ספַר המדבר במהלך ההיסטוריה הוא האקלים המשתנה, אין בספר הנוכחי אימוץ כולל ומוחלט של התיאוריה הדטרמיניסטית, זאת משום שתושייתו של האדם ותרבותו הן גורמים חשובים הן בעִתות משבר והן בתקופות פריחה. ולכן אנו מציעים לכנות את התיאוריה המוצגת בספר הזה כ"ניאו־ דטרמיניסטית".

אמנם אין אנו יודעים עדיין אל־נכון מה גרם לשינויים אלו,[22] אך גם בלי ידיעה זו הרי ההקבלה שתוצג בפרקים הבאים בין שינויים אקלימיים לבין השינויים שהתחוללו בהיסטוריה של העמים באזורנו מצביעה על קשר נסיבתי.

[5] המחקרים בישראל נעשו בעיקר על מפלסי ים המלח. אלו נעשו על־ידי הגיאוגרפית צ. קליין1983, C. Klein, חוקר המערות ע. פרומקין וחוב' על מערות הר סדום Frumkin et al., 1991ור. בוקמן קן־תור וחוב' על משקעי חופי ים המלח Bookman et al., 2004, באנטוליה נחקרו מפלסי ומשקעי אגם ואן על־ידי E.T. Degens et al. 1984, G. Lemcke and M. Sturm 1997, ראו רשימה ביבליוגרפית כללית. 
[6] בעיקר מחקריהם של א. רבן וא. גלילי 1985 Raban and Galili. 
[7] המחקר של מ. שטילר וחוב' Stiller et al. 1983-4 על משקעי הכינרת (כנ"ל). 
[8] Geyh et al 1988, מ. בר מתיוס וחוב' 1993, Bar-Matthews et al., 1997, 1998a, b (כנ"ל). 
[9] הסבר מפורט יותר על נושא האיזוטופים ימצא הקורא בנספח ב'. 
[10] בר־מתיוס וחוב' 1991 Bar-Matthews et al. אילון וחוב' 1998 Ayalon et al. בר־מתיוס וחוב' 1996 Bar-Matthews et al. 
[11] א. הורוביץ, 1980, 1989 Horowitz, A., 1973, 1977, 1979 (כנ"ל). 
[12] W. Karlen, 1999 (כנ"ל). 
[13] Issar 2003 (a) (כנ"ל). 
[14] Huntington 1911. ראו ביבליוגרפיה כללית. 
[15] ו.פ. אולברייט, הארכיאולוגיה של ארץ ישראל, תרגם א. אמיר, עם עובד, ת"א 1951. 
[16] נ. גליק, אפיקים בנגב, תרגם צ. בן מאיר, הקיבוץ המאוחד, ת"א, 1960.
[17] ו.ק. לאודרמילק, ארץ ישראל הארץ היעודה, תרגם ש. גלאי, הקיבוץ הארצי, 1944. 
[18] א. רייפנברג, מלחמת המזרע בישימון, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1950. 
[19] מ. אבן־ארי, ל. שנן, נ. תדמור, מלחמת קיום במדבר, עיבד ותרגם ק. פינס, מוסד ביאליק, ירושלים 1980. 
[20] Jacobsen and Adams 1958, Jacobsen, 1957-8, 1960. 
[21] ה. וויס, סופה במדבר, מתורגם לעברית על־ידי לירן כרמל, "גלילאו", 20, ינואר-פברואר 1997. 
[22] איסר העלה השערה שהתקופות החמות הן המצב היציב ואילו התקופות הקרות הן כתוצאה מסדרות של התפוצצויות געשיות (ראו רשימה ביבליוגרפית Issar A.S. 2003 (b)).