פסואה פי שלושים ושלושה

המתמהמה

כאשר הגעתי סוף כל סוף לתחנה, נוכחתי לדעת אל מול לוח הזמנים שהרכבת עתידה להגיע רק כעבור כשעה ורבע. לעומת זאת, לפי המידע שקיבלתי מפיו של בן אנוש, היא הייתה עתידה להגיע רק כעבור שעתיים. בפרץ אלים של ייאוש החלטתי לעשות סיבוב איטי ברחבי הכפר. אילו הייתי ממהר לעשות את הסיבוב הזה, הייתי נאלץ לעשות כמה וכמה סיבובים, ואפילו אז הייתה הרכבת מגיעה מבחינתי באיחור.

הסתובבתי באיטיות מנוכרת ברחובותיו הכמעט שוממים מאדם של הישוב שצמח וגדל. בחנתי בהתעניינות רצופה רצף של עניינים נטולי כל עניין. כבר עמדתי לפנות לכביש שאי־אז היה עוד רחוב, כביש ששימש עתה ליציאה מהכפר אל מרחב השדות, אלא שמודעותי חטפה אז מהלומה לנוכח שלט קטן שראיתי, שלט שהתיישן זה מכבר ובכל זאת הוסיף להתבלט מעל לדלת סגורה. על השלט היה כתוב: ״פָּסוּשׁ,³ מתמהמה״.

עצרתי. קראתי שוב את הכתוב על השלט הקטן. אחר כך שבתי וקראתי אותו כמה וכמה פעמים. ניסיתי להסיק איזו משמעות גורפת ומתקבלת על הדעת עשויה להיות טמונה במילים האלה. ניסיתי להעסיק את דעתי גם בהגיגים אחרים. נכשלתי בכולם. הרכבת ממילא עמדה להתאחר בעוד כמעט שעתיים. למה שלא אברר בינתיים במה בדיוק מדובר? ניגשתי אפוא לדלת ודפקתי עליה.

מתוך קו האופק הפנימי של הבית בקעה תנועת פסיעות נגררות, והיא התקרבה לאורך מסדרון שניתַן להאזין למתרחש בו, עד שחרקה מעֵבר לדלת בצליל צורמני של מפתח המסתובב בחור המנעול. תנועתו של המפתח הגיעה לסיומה בנקישה רכה, אחריה חרק אי־שם בסמוך אליה גם בריח ישן, ותכף לאחר מכן החלה הדלת להיפתח. באותו שלב נזכרתי שכבר לא זכרתי מה בעצם רציתי לשאול. עטיתי על פניי חיוך וחיכיתי. אף אחד — אחת היא מי ואיפה — לא היה מיטיב לחכות ממני.

כשהדלת נפתחה לרווחה, הופיעה במרווח החלל שנפער דמותו של קשיש, ואותו האיש לבש מה שהיה למראית עין מעיל ארוך ומיושן, ולראשו ברט מסעות מן הסוג שחובשים לראשיהם אלה שאינם יוצאים כלל מפתח ביתם. זה זמן־מה לא גילח הקשיש את זיפי זקנו, ועיניו נראו גדושות חיוניוּת ועצב גם יחד. הוא הביט מבעד למרווח הדלת הפתוחה בלי שמץ של סקרנות, אבל משהבחין בי, הביט בסקרנות בדמותי שתפסה את חללו של אותו המִרווח.

״מה אתה רוצה?״ שאל בקול נמוך, מופשט ומנותק מהכול, זולת העובדה ההכרחית של קיומו כקול.

״שום דבר,״ עניתי. ״או ליתר דיוק התכוונתי לומר שרציתי לברר מה פירוש המילה ‘מתמהמה’, שמופיעה כאן על השלט הזה.״ הצבעתי על השלט הקטן במלוא הטבעיות המתבקשת ממי שמצביע על דבר־מה שאין שום צורך להצביע עליו. ממילא לא היה במקום שום שלט אחר, והמילה ״מתמהמה״ כציון לעיסוק מקצועי לא הופיעה, למיטב הבנתי, על השלט של אף אדם מלבד זה.

הקשיש השיב לי משסיימתי לשאול. ״אתה רוצה להיכנס?״ שאל.

נכנסתי ותכף נתקפתי לבטים. למעשה לא התביישתי מעצם המעשה. דברים מעין אלה הרי קורים לרבּים בעולם הזה, דברים כאלה ועוד כהנה וכהנה במקומות שאינם בהכרח בתים כפריים, וללא ספק מתחת לשלטים שונים לגמרי.

הקשיש סגר את הדלת ובלי לומר לי עוד דבר וחצי דבר התקדם, ואני בעקבותיו, לאורך המסדרון שהיה ארוך, ושנמצא בדיוק באמצע אותו הבית, עד כמה שיכולתי להעריך זאת. לבסוף הגיע עד לסוף, אשר הוסתר מאחורי קיר ובו צוהר קטן וגבוה שניכר בו כי לא היה בשימוש, ולאחר שפתח איזושהי דלת מימִינו, עצר ועשה לי סימן להיכנס לפניו. נכנסתי. זה היה חדר אוכל ובו רהיטים מיושנים שלא עוררו בי שום עניין. על השולחן הרחב שלא כוסה במפה וגם לא צויד במפיות, עמדו בקבוק וכוס שאותה הקשיש הושיט לי. הכוס הייתה גבוהה, מאלה המיועדות למים. הבקבוק נראה בקבוק יין. הכוס הייתה ריקה, הבקבוק — כמעט ריק. במחווה מזמינה הורה לי הקשיש לשבת, הוא אחז בבקבוק ובשעה שעבר על פני המזנון, הוציא מתוכו כוס נוספת והניח אותה על השולחן. לאחר מכן עזב את החדר שאני נשארתי לשבת בו, בלי לחשוב על שום דבר ובלי לסקור עוד את מה שמסביבי. כעבור זמן קצר — שניות ספורות בלבד — חזר והבקבוק מלא בידו, או אולי היה זה בקבוק אחר, שכּן הזכוכית השקופה של הבקבוק שהביא עתה, נראתה לי ירוקה יותר מזו של הבקבוק הקודם. אחר כך התיישב האיש על כיסא מולי. תחילה מילא את כוסי ולאחר מכן את כוסו. משלגם לגימה ארוכה הורה לי לעשות כמוהו, וכך בדיוק עשיתי. אחר כך הניח לכוס ושאל אותי:

״בקשר למילה ‘מתמהמה’, מה בדיוק אתה רוצה לדעת?״

״למען האמת שום דבר, חוץ מאשר מהי המשמעות שלה...״

״במילים אחרות, בעצם הכול. כשלא מדובר בפוליטיקה, המשמעות של המילים היא המשמעות הבסיסית שלהן.״

״אז תואיל בטובך להסביר לי את זה.״

״מתמהמה,״ השיב הקשיש, ״זה מה שאני במקצועי. הייתי בעצם אמור להסביר לך את זה ביתר דיוק: אני באופן מיוחד ונקודתי מורֶה להתמהמהות.״

״אם כך, בוודאי כבר עברו אצלך די הרבה שָׂרִים,״ ציינתי ושאלתי בעת ובעונה אחת, והקפדתי ללוות את מילותיי בחיוך.

״לא,״ ענה לי האיש בלי חיוך, ״אף שׂר לא בא הנה אף פעם. כששׂרים מתמהמהים, הם אינם מתמהמהים, אלא מעכבים. ברור לך מן הסתם שהם אנשי מעשה פעלתנים. אני מתמהמה באמת ובתמים, וגם מלמד להתמהמה — להתמהמה בפשטות, לא־לעשות במורכבוּת, לדחות למחר באצילוּת.

אני מחנך למודעוּת כלפי המורכבוּת של כל הפעילויות האנושיות, כלפי הוודאוּת ביחס לטעוּת שכּל מחווה טומנת בחובּהּ, כלפי הביטחון בידיעה שאחריתם של כל הניצחונות ושל כל ההישגים היא התבוסה. אם רוב בני האדם נאלצים בלית ברירה להיות מנוצחים, למה שלא יתחנכו להתקיים כמנוצחים? למה לא לחנך את האנושות להיות לא־כלום, אם על רובּהּ — מה אני אומר? אם על כל כולה — נגזר ממילא להיות לא־כלום?

בכולנו יש חיוניוּת, תבונה, דמיון ומרץ כשאנחנו ילדים, או, מכל מקום, זה המצב ביחס לרובנו המכריע. בשלב שאנחנו מתבגרים, אנחנו מאבדים בהדרגה את כל הסגולות האלה. כשאנחנו מבוגרים, נדמה שהן מעולם לא היו בכלל חלק מאיתנו. הקשישים יודעים זאת מצוין. שמעתי אמירות מהממות מפי זאטוטים בני חמש שהמטומטמים בני הארבעים, הם שאליהם הופנו אותן האמירות, בשום פנים ואופן לא היו מסוגלים להבין. אצל פעוטות בנות שלוש ראיתי עיניים בורקות בגלל המודעוּת ליופי של סיפור כלשהו, או של איזשהו עניין, ואילו כיום, כשהן כבר בנות שלושים, השֵׂכל שיש להן במוח זהה בדיוק לזה של סמרטוט, ואילו הרטט האינטימי העובר בגופן אינו עולה על הרטט שעובר בדלי כאשר מכניסים לתוכו מגב רצפה.

בגיל הנעורים לכולנו היו גם חלומות גדולים, או זה לפחות היה המצב אצל רובנו. בדמיוננו אהבנו נשים שהיו בלתי ניתנות להשגה, ואף על פי כן אהבנו אותן... התעלינו על עצמנו בחלומנו והצלחנו להתגבר על מכשולים בלתי־עבירים, כאלה שבכל זאת גברנו עליהם... ואילו כאשר נעשינו מבוגרים, נעשתה כל אישה קבילה מבחינתנו... וכשהגענו לגיל גבורות, נעשה כל דבר למכשול בעינינו, וחיי השעמום נהפכו לרף בלתי־עביר...

וכי למה שלא נחנך את האנושות לקראת גורלה הקבוע?

אולם לא רק המובסים הם אלה אשר נכשלים בכך. גם המנצחים נכשלים, בלי שום יוצא מן הכלל. הכישלון מסומן על אחדים והוא בולט למרחוק בפער העצום בין ההרבה שהשיגו, לבין ההמון שהשתוקקו להשיג. על אחרים הכישלון מוטבע בפער בין האיכות של מה שכמעט השיגו, לבין האיכות של מה שנכספו להשיג. כך, למשל, מצליח לזכות בעושר מי שלמעשה היה מעדיף לזכות דווקא בפרסום. הזוכה בעוצמה ובכוח פוליטיים מקונן על השירים שלא כתב, ואילו המשורר קורא בסונט הטוב ביותר ששורר אי־פעם, ובו בזמן מייבב על שלא נזדמן לו לזכות בתהילה של איש צבא, בקריירה צבאית שעצם החלום עליה הוא שהפעים מזמן את נפשו, הוא שבעצם האציל עליה את החיוניוּת שנסכה בשיריו, אותם שירים שחיסלו אחת ולתמיד את התהילה ההיא.״

״אבל להיכשל אין משמעו להתמהמה...״