אולי הלילה זה יקרה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אולי הלילה זה יקרה

אולי הלילה זה יקרה

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: מאי 2022
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 151 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 31 דק'

ניבה שפר אשכנזי

נולדתי בארץ בתאריך 3.5.1950 בבית החולים הסקוטי בטבריה. בילדותי קראתי המון ספרים, אהבתי גם לכתוב מכתבים. התגייסתי לנח"ל יחד עם חברי הגרעין שלי שנה אחרי מלחמת ששת הימים בשנת 1968.

אני כותבת ספרים. הייתי "סופרת צללים" – כתבתי על שלושה אנשים שסיפרו לי את סיפורם ואני הפכתי זאת לספר.

כמו כן כתבתי ספר עיון על נושא איסוף וטיפול בילדים ניצולי שואה, בבתי ילדים בגרמניה אחרי המלחמה. עכשיו אני כותבת ספר חדש על מה שעבר על אמי בזמן המלחמה.

תקציר

"זהו סיפור שנרקם לכל אורך חיי", כותבת המספרת באחד מעמודי היצירה הכֵּנה ומעוררת המחשבה, "שולח רמזים ואותות, פעם כבדיוֹן ופעם כתמונה, מתרחק ומתקרב חליפות".

שתי נערות, לאחת עיניים תכולות כעומק הים, ולשנייה כצבע השמים בסתיו, הבטיחו זו לזו על שפת נהר הדווינה שלנצח הן לא ייפרדו, אך מלחמה אחת טרפה להן את כל הקלפים.

אולי הלילה זה יקרה נע בתנועת שאלה, כקליידוסקופ יפהפה של מרחב וזמן, של בריתות ופרימתן, של בריחות ובחירות. שלושה סיפורים משתרגים בו זה בזה – סיפורה של לאה, צעירה הבורחת מפני הנאצים לערבות רוסיה, סיפורה של אלה, חברת נפשה המגיעה לארץ-ישראל טרם מלחמה, וסיפור הדהוד האירועים הללו בחיי בת הדור השני, המספרת, המותיר אותנו עם תהיות עד לעמוד האחרון של הספר – האומנם נסגר מעגל?

ניבה שפר אשכנזי, בוגרת תואר שני בתולדות עם ישראל, מחברת ספר המחקר על אודות איסוף ילדים ששרדו את השואה, "ארץ ישראל באה אליהם", שראה אור בהוצאת יד ושם. חברת קיבוץ מעגן מיכאל, נשואה ואם לשלושה ילדים, סבתא לארבעה נכדים.

פרק ראשון

איך להתחיל?

הכול היה צריך לקרות אחרת; שמי תכלת, עננה קלה, להקת חסידות חוצה את קו הרקיע בדרכה חזרה מארצות החום. כך היית רוצָה לספר את סיפורה של אמֵך, מילים של בוקר, בהירוּת, שמחות קטנות. אלא שלא כך התגלגלו הדברים. חלונות נטרקו, דלתות נפערו, ולא היה מי שיעצור את הרוח הרעה. ומה שהתחיל כהבטחה לשֹשֹונות הסתבר כהקדמה קצרה לסערה ולתוהו. ושום דבר לא הכין אותה למה שיהיה, ושום דבר לא הכין אותָך למה שהיה.

כמה שבועות לפני מותה, כמעט מאוחר מדי, הבנתן, אחותך ואת, שאולי לא תדעו על אמא דברים שרק היא יכלה לספר. בבולמוס, גייסתן אותה להתראיין מול המצלמה, קבעתן לבוא ביום חמישי. רוח סתווית קלילה נשבה מכיוון הוואדי ברחוב הנוריות, השקט המוכר כל כך עטף אתכן, התמזג עם הדממה הצפופה ששררה בבית פנימה. מיקמת את מצלמת הווידאו הביתית מול פניה של אמך. היא בחרה לשבת על הספה הבז'ית הישנה אך השמורה היטב, שבּה קבעה את מושבה לימיהָ ולילותיה, אחרית ימי חייה. לכבוד הצילומים החליפה את החלוק בשמלה חומה משובצת, אפילו חבשה את הפאה לראשה שהקריח בעקבות טיפולים, ובכוחות, שלא ברור מאין גייסה, סידרה בקפידה את התמונות לקראת המפגש. ערימת האלבומים הייתה מונחת על השולחן, בטווח הישג ידה. תמונה אחת נשרה לרצפה והיא מתחה את ידיה לאסוף אותה. עזרת לה בעדינות וביקשת לראות.

"את ואֵלָה", לחשת.

"על שפת הדווינה", השלימה אותָך, הנהנה בגעגוע והחזירה אותה לכיס האלבום בעמוד שתחת הכותרת, דווינסק, 1936. לימים התבוננת שוב באותו תצלום, הנראה יותר כמו ציור יפני עתיק, התבוננות עמוקה. ניסית לדלות ממנו רמזים ראשונים לאמיתוֹת חיים, האם תצליחי?

"לאה, שלבי את הידיים מאחור, כן, ככה, מצוין".

אוּלי ציווה עליה ברוסית הצלם הדווינסקאי של שנות השלושים, אבל את חושדת שהידיים פשוט נמתחו שם מעצמן כדי שחס וחלילה לא תיאלץ לאה אמך, הנערה בת ה־16, להתרווח, להתפנק, לחבק. פירשת לעצמך את תנוחת מסדר־הבוקר החתומה הזו כאילו בכך ניסתה לבשר לכן על הימים המרים שעוד נכונו לה. ולצדה בתמונה, אֵלָה שלה. תמיד גבוהה ממנה בכמה סנטימטרים, נערה נאה, נשית, כמעט אמהית. שמלתה הפרחונית, מצטנעת מאחורי הבגד הצבאי־משהו של לאה, כמו עוטפת ברכּותה, באהבתה אותה, את נוקשות חזותה של אמך. ודאי שלא בהוראת הצלם אחזה בה אֵלָה בעדינות, אבל כזו שלא תרפה בקלות. הגם שבאו זמנים בהם, שלא מרצונה, שמטה את האחיזה בה. ואולי אֵלָה זיהתה שם משהו שאת לא זכית לראות בה לאורך כל חייך. בעצם, לא היה לך סיכוי להבחין בכך כי היית קרובה מדי ללוח המטרה, או כמו עין שלא רואה את עצמה, שרוטת חץ דמיוני מורעל, לא העזת לפגוש שם את עצמך.

התלתל השובב; למה לא השאירה קצת ממנו למענך, כשהביאה אותך לעולם? שש שנים רעות מתחו אותו לתוך צמה מהודקת — וכך פספסת גם אותו. ובכל זאת אולי יכולה הייתה לפרום אותו למענך? אבל לא! וככה, במשך חיים שלמים, החמצת את התלתל הקופצני, את הפנים התמות, הבהירות, כמעט יפות, של מי שתהיה אמך. את בהרות השמש שעיטרו את לחייה ואפה, את המבט המתגעגע שנשלח הרחק מעבר לכַּן הצלמנייה. לא ראית את הקִרבה שביקשה נפשה, והיא נשענת קלות על כתף חברתה התמירה, וגם את ראשה הנוטה ומחפש מגע פספסת. ואיך לא הבחנת בהן רוכנות על ברכיהן, אולי נושאות תפילה תמימה על שפת הדווינה הצלולה, שהזמנים יעכירו את מימיה מאוד.

ובעצם, סנטת בעצמך, אולי פשוט מילאו את הוראת הצלם הדווינסקאי שסימן בידיו:

"בנות, על הברכיים".

ואילו אַת סתם מחפשת משמעויות במקום הלא־נכון, כך מתאים לךְ לקבע את דמותה בלבך, יישארו שם הידיים הקפוצות עד סוף ימיה. לך ולא לאחותך, שזכתה להרגיש אמא אחרת, חיבוק אחר, כאילו התפצלה אמך לשתיים, שתי אמהות לשתי בנות. ומה היא יותר? מי היא באמת? היית משלמת הון כדי שתהיה אחרת גם בשבילך. ואולי תביני, תצבטי את עצמך להתעורר, שמשהו — תגדירי אותו וילון או מסך — מנע ממך לצפות בעומק התמונה, לראות את אמך, אישה קטנה בגוף אך גדולה במובנים אחרים. תאמיני ואולי, אולי את בדרך לשם. ובאותו אחר צוהריים סתווי שבו באת לתעד את סיפורה של אמך, כיוונת היטב את העדשה, לחצת על הכפתור, עדיין היית תמימה לחשוב שאם תשאלי את השאלות הנכונות תגיעי לשורש הדברים. האם כך מתחילים?

"אמא, ספרי לנו על חייך, ממש מהרגע שאת זוכרת את עצמך".

פניה התמתחו, עיניה הצטעפו מעט, "נולדתי בדווינסק, עיר דרומית בלטביה, וסיפרו שהייתי תינוקת ערנית, שהזדרזתי לזחול, ללכת ולהוציא מילים ראשונות".

כך אמך בחרה להתחיל, במידע לא מדויק. כאשר פשפשת במסמכיה לימים, הסתברה התחלה זו כלא־נכונה כלל. היא נולדה במקום אחר. הוריה הוגלו למעמקי רוסיה, כגורמים החשודים בחוסר נאמנות למשטר בתחילת מלחמת העולם הראשונה, ושם, ולא בדווינסק, נולדו אמך וצבי, אחיה הבכור. וכשהותר להם, חזרו ההורים מהגלות לעירם עם שני תינוקות בידיהם. ארבעת אחיה הקטנים כבר נולדו בדווינסק. מדוע פסחה על מידע זה? אולי כי היו מספיק נדודים בחייה.

"גדלנו במשפחה ציונית, אמא הייתה בבונד אמנם, אך אבא שלי..."

"אמא, קצת יותר בקול", ביקשת.

"ככה?" התמתחה והגבירה את קולה.

"כן".

"אבא היה ציוני נלהב, והצליח לקרב אותה להשקפות שלו, ואפילו מחשבות על עלייה לארץ־ישראל עלו על הפרק". עצרה לשנייה, אולי גם במוחה חלפה המחשבה שצבטה את לבך, אילו רק היו ממהרים יותר להחליט ולעלות.

לרגע נעלמת מהסיפור של אמך, שהמשיך להתגולל בפני המצלמה, ומחשבותייך נעו על רצף ה'אילו' בחייך, אילו הכול התחיל אחרת.

ניבה שפר אשכנזי

נולדתי בארץ בתאריך 3.5.1950 בבית החולים הסקוטי בטבריה. בילדותי קראתי המון ספרים, אהבתי גם לכתוב מכתבים. התגייסתי לנח"ל יחד עם חברי הגרעין שלי שנה אחרי מלחמת ששת הימים בשנת 1968.

אני כותבת ספרים. הייתי "סופרת צללים" – כתבתי על שלושה אנשים שסיפרו לי את סיפורם ואני הפכתי זאת לספר.

כמו כן כתבתי ספר עיון על נושא איסוף וטיפול בילדים ניצולי שואה, בבתי ילדים בגרמניה אחרי המלחמה. עכשיו אני כותבת ספר חדש על מה שעבר על אמי בזמן המלחמה.

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: מאי 2022
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 151 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 31 דק'
אולי הלילה זה יקרה ניבה שפר אשכנזי

איך להתחיל?

הכול היה צריך לקרות אחרת; שמי תכלת, עננה קלה, להקת חסידות חוצה את קו הרקיע בדרכה חזרה מארצות החום. כך היית רוצָה לספר את סיפורה של אמֵך, מילים של בוקר, בהירוּת, שמחות קטנות. אלא שלא כך התגלגלו הדברים. חלונות נטרקו, דלתות נפערו, ולא היה מי שיעצור את הרוח הרעה. ומה שהתחיל כהבטחה לשֹשֹונות הסתבר כהקדמה קצרה לסערה ולתוהו. ושום דבר לא הכין אותה למה שיהיה, ושום דבר לא הכין אותָך למה שהיה.

כמה שבועות לפני מותה, כמעט מאוחר מדי, הבנתן, אחותך ואת, שאולי לא תדעו על אמא דברים שרק היא יכלה לספר. בבולמוס, גייסתן אותה להתראיין מול המצלמה, קבעתן לבוא ביום חמישי. רוח סתווית קלילה נשבה מכיוון הוואדי ברחוב הנוריות, השקט המוכר כל כך עטף אתכן, התמזג עם הדממה הצפופה ששררה בבית פנימה. מיקמת את מצלמת הווידאו הביתית מול פניה של אמך. היא בחרה לשבת על הספה הבז'ית הישנה אך השמורה היטב, שבּה קבעה את מושבה לימיהָ ולילותיה, אחרית ימי חייה. לכבוד הצילומים החליפה את החלוק בשמלה חומה משובצת, אפילו חבשה את הפאה לראשה שהקריח בעקבות טיפולים, ובכוחות, שלא ברור מאין גייסה, סידרה בקפידה את התמונות לקראת המפגש. ערימת האלבומים הייתה מונחת על השולחן, בטווח הישג ידה. תמונה אחת נשרה לרצפה והיא מתחה את ידיה לאסוף אותה. עזרת לה בעדינות וביקשת לראות.

"את ואֵלָה", לחשת.

"על שפת הדווינה", השלימה אותָך, הנהנה בגעגוע והחזירה אותה לכיס האלבום בעמוד שתחת הכותרת, דווינסק, 1936. לימים התבוננת שוב באותו תצלום, הנראה יותר כמו ציור יפני עתיק, התבוננות עמוקה. ניסית לדלות ממנו רמזים ראשונים לאמיתוֹת חיים, האם תצליחי?

"לאה, שלבי את הידיים מאחור, כן, ככה, מצוין".

אוּלי ציווה עליה ברוסית הצלם הדווינסקאי של שנות השלושים, אבל את חושדת שהידיים פשוט נמתחו שם מעצמן כדי שחס וחלילה לא תיאלץ לאה אמך, הנערה בת ה־16, להתרווח, להתפנק, לחבק. פירשת לעצמך את תנוחת מסדר־הבוקר החתומה הזו כאילו בכך ניסתה לבשר לכן על הימים המרים שעוד נכונו לה. ולצדה בתמונה, אֵלָה שלה. תמיד גבוהה ממנה בכמה סנטימטרים, נערה נאה, נשית, כמעט אמהית. שמלתה הפרחונית, מצטנעת מאחורי הבגד הצבאי־משהו של לאה, כמו עוטפת ברכּותה, באהבתה אותה, את נוקשות חזותה של אמך. ודאי שלא בהוראת הצלם אחזה בה אֵלָה בעדינות, אבל כזו שלא תרפה בקלות. הגם שבאו זמנים בהם, שלא מרצונה, שמטה את האחיזה בה. ואולי אֵלָה זיהתה שם משהו שאת לא זכית לראות בה לאורך כל חייך. בעצם, לא היה לך סיכוי להבחין בכך כי היית קרובה מדי ללוח המטרה, או כמו עין שלא רואה את עצמה, שרוטת חץ דמיוני מורעל, לא העזת לפגוש שם את עצמך.

התלתל השובב; למה לא השאירה קצת ממנו למענך, כשהביאה אותך לעולם? שש שנים רעות מתחו אותו לתוך צמה מהודקת — וכך פספסת גם אותו. ובכל זאת אולי יכולה הייתה לפרום אותו למענך? אבל לא! וככה, במשך חיים שלמים, החמצת את התלתל הקופצני, את הפנים התמות, הבהירות, כמעט יפות, של מי שתהיה אמך. את בהרות השמש שעיטרו את לחייה ואפה, את המבט המתגעגע שנשלח הרחק מעבר לכַּן הצלמנייה. לא ראית את הקִרבה שביקשה נפשה, והיא נשענת קלות על כתף חברתה התמירה, וגם את ראשה הנוטה ומחפש מגע פספסת. ואיך לא הבחנת בהן רוכנות על ברכיהן, אולי נושאות תפילה תמימה על שפת הדווינה הצלולה, שהזמנים יעכירו את מימיה מאוד.

ובעצם, סנטת בעצמך, אולי פשוט מילאו את הוראת הצלם הדווינסקאי שסימן בידיו:

"בנות, על הברכיים".

ואילו אַת סתם מחפשת משמעויות במקום הלא־נכון, כך מתאים לךְ לקבע את דמותה בלבך, יישארו שם הידיים הקפוצות עד סוף ימיה. לך ולא לאחותך, שזכתה להרגיש אמא אחרת, חיבוק אחר, כאילו התפצלה אמך לשתיים, שתי אמהות לשתי בנות. ומה היא יותר? מי היא באמת? היית משלמת הון כדי שתהיה אחרת גם בשבילך. ואולי תביני, תצבטי את עצמך להתעורר, שמשהו — תגדירי אותו וילון או מסך — מנע ממך לצפות בעומק התמונה, לראות את אמך, אישה קטנה בגוף אך גדולה במובנים אחרים. תאמיני ואולי, אולי את בדרך לשם. ובאותו אחר צוהריים סתווי שבו באת לתעד את סיפורה של אמך, כיוונת היטב את העדשה, לחצת על הכפתור, עדיין היית תמימה לחשוב שאם תשאלי את השאלות הנכונות תגיעי לשורש הדברים. האם כך מתחילים?

"אמא, ספרי לנו על חייך, ממש מהרגע שאת זוכרת את עצמך".

פניה התמתחו, עיניה הצטעפו מעט, "נולדתי בדווינסק, עיר דרומית בלטביה, וסיפרו שהייתי תינוקת ערנית, שהזדרזתי לזחול, ללכת ולהוציא מילים ראשונות".

כך אמך בחרה להתחיל, במידע לא מדויק. כאשר פשפשת במסמכיה לימים, הסתברה התחלה זו כלא־נכונה כלל. היא נולדה במקום אחר. הוריה הוגלו למעמקי רוסיה, כגורמים החשודים בחוסר נאמנות למשטר בתחילת מלחמת העולם הראשונה, ושם, ולא בדווינסק, נולדו אמך וצבי, אחיה הבכור. וכשהותר להם, חזרו ההורים מהגלות לעירם עם שני תינוקות בידיהם. ארבעת אחיה הקטנים כבר נולדו בדווינסק. מדוע פסחה על מידע זה? אולי כי היו מספיק נדודים בחייה.

"גדלנו במשפחה ציונית, אמא הייתה בבונד אמנם, אך אבא שלי..."

"אמא, קצת יותר בקול", ביקשת.

"ככה?" התמתחה והגבירה את קולה.

"כן".

"אבא היה ציוני נלהב, והצליח לקרב אותה להשקפות שלו, ואפילו מחשבות על עלייה לארץ־ישראל עלו על הפרק". עצרה לשנייה, אולי גם במוחה חלפה המחשבה שצבטה את לבך, אילו רק היו ממהרים יותר להחליט ולעלות.

לרגע נעלמת מהסיפור של אמך, שהמשיך להתגולל בפני המצלמה, ומחשבותייך נעו על רצף ה'אילו' בחייך, אילו הכול התחיל אחרת.