רקדני הריקושט

פרק 1 — יורים וילדה

בבוקר זינק אבא מהמיטה, אף על פי שרוב הלילה לא ישן, והיה מופתע כמו ילד מנשימתו, מאור הבוקר, ממגע עורו עם החולצה הקרה. הוא הרגיש כל כך טוב עד כי חשש שייסוג מהחלטתו, אבל אז ניער את ראשו בסירוב. הוא התארגן מתוך תשומת לב לתחושת ההקלה שמילאה אותו. לאחר מכן יצא לַמטווח בדרום תל אביב, שאליו נרשם לאחרונה.

"דוקטור בן זיו, מה שלומך?" בירך אותו השומר בפתח.

כתמיד הרגיש מגוחך כאשר צירף השומר את התואר לשמו. "ממהר היום", הוא מלמל בקושי אל מול עיניו הסקרניות של השומר ופנה למטה במדרגות, מדרגה ועוד מדרגה ועוד אחת. הוא האיץ עד שצביטה בבטן עצרה אותו.

אבא עצר ונשען על הקיר המלוכלך שהוביל למרתף, וליבו התחיל לדפוק בחוזקה. הוא נשם בכבדות ותהה אם מדובר בדום לב. פעימות הלב נרגעו לבסוף, ורק הצביטה המכאיבה המשיכה לזחול לו בתחתית הבטן. לעזאזל! חודשים של שימוש בסמים שיבשו את גופו, והוא היה חייב לרוץ לשירותים. הוא רץ לקומה התחתונה, סגר את הדלת והתיישב על האסלה, מניח את תיקו על ברכיו. רק אז הבין שזיעה קרה מטפטפת ממצחו. ההתרוקנות הייתה מהירה והוא לעג לעצמו בשקט, "כמעט עשית במכנסיים! פחדן!" הוא הכריח את עצמו להתנקות ולהתבונן באסלה. היה משהו מגוחך במחשבה שהוא מביט בתוצר האחרון שיְיַצר. "המוות יהיה היצירה האחרונה שלי", התנחם כאשר התרוקנה האסלה.

אבא שטף את פניו במי הברז הקרים והתבונן במראה. עיניו הבהירות כהו, אך הוא שם לב לכך שלמבטו נוסף עתה שקט. טעמו המתכתי של הייאוש שליווה אותו בשנה האחרונה התפוגג. הוא יצא מאושש מהשירותים ונערך ליציאה לעמדה. הניח את התיק שלו בארונית בלי לטרוח לנעול אותה, הוציא את המכתב עם ההוראות הלקוניות לחלוקת קרן ההשתלמות הצנועה שלו והכניס אותו לכיסו, פנה למדף ההשאלה וביקש בקול החלטי אקדח.

אקדח עם קנה קצר, כדי לא לפספס ולהיוותר נכה.

שוב חש חיוני. הוא לא דמיין לעצמו עד כמה נעימה תהיה ההקלה. הוא הרכיב את האוזניות על ראשו, כיוון למטרה והחל לירות. כל ירייה זיעזעה את גופו, אך ידו נותרת יציבה. לידו צלפו עוד יורים והוא סקר אותם מהצד, מרוצה כתמיד מבדידותו.

מדריך הירי נעמד מאחוריו וטפח על כתפו. לרגע התבלבל וניסה לחשב כמה כדורים עוד נותרו לו. את הכדור האחרון יִיעד לעצמו. הוא נדרך, וחיכה שיסתלק. ידו המשיכה לירות ביציבות. המדריך התחבר לאיש צוות והסתלק, ולאבי רווח.

אבא טען את האקדח הקטן, פתח את הנצרה והכניס את הקנה לפיו. בקושי הצליח. מִפרק הלסת שלו היה מאובן. בשניות האחרונות עלתה בו תמונת אביו הזקן, מוכיחו באצבע. כל חייו נפנף לו אביו באתוס הציוני של התקומה והגבורה, נתן לו הרגשה שנכשל במשימותיו. היום הוא עמד להדגים לו גבורה מסוג אחר. גבורה או שפלות? השתהה.

עוד רגע יתמוטט לרצפה. הוא התנחם בתמונה שעמדה מול עיניו בחודשים האחרונים: גופתו שרועה, חסרת חיים, על המיטה במכון הפתולוגי. שנים רבות עבד כרופא במכון וראה מאות מתים, תמיד קינא בשקט שלהם.

קנה האקדח הרותח צרב את שפתיו, ופיו היה יבש ובלום. תחושותיו האחרונות היו הכווייה בשפתיו, מלאוּת הפה והחנק בגרון. הוא סחט את ההדק.

***

אבא צץ מקצה הרחוב הארוך, שהעצים גדלו בו מוטים פנימה והתחברו לקשת שהסתירה את השמיים. מתחת להם השתרעו בתים בעלי גגות רעפים אדומים ועם אדניות של פרחי גרניום תלויות בחלונות. האווירה הביתית של מרכז הכרמל עוררה בו את הרצון לפרוץ פנימה ולהשתייך, ובו־זמנית את הדחף לברוח. טיפות זיעה נקוו על שפתו העליונה והוא הידק את שפתיו. הכאבים הציקו לו והוא ידע שלא יוכל להאריך את הפגישה, אבל ההחלטה שקיבל סייעה לו להתגבר על המצוקה. הוא ידע כי בעוד כמה ימים יפסיק לסבול.

אבא התקרב לבית שבו גרתי, דפק על הדלת ואימא יצאה אליו. "גדעון! חבל שלא הודעת לנו מראש! תצטרכו להיפגש בחוץ". היא הסבירה שהוריה הגיעו מהקריות והורי בעלה השני הגיעו מחולון, ושתי המשפחות נסעו עד אלינו לחיפה. "אני לא רוצה בלגן!"

גם לו היה נוח יותר להישאר מעבר לגדר.

"אולי תוכלי להוציא לי צלחת צ'ולנט. צ'ולנט, נכון? זה מה שאתם אוכלים?"

"כן. צ'ולנט. אשלח עם הבנות צלחת".

הוא הסתכל בעיניה של אימי, זיהה כעס ורחמים והתענג עליהם כקבצן מורעב. הוא לא הגיע לפגישה במטרה להגיש לה את החשבון. בשלב הזה כבר ידע שהחטאים שלו ושלה אינם משתווים, ושאם בכלל קיימת אשמה בין בני אדם, החלק שלו גדול יותר. אני, בתו, איני שופטת אותו, ואולי דווקא כן, אבל ברור לי שאף פעם לא טרח לשתף אותה במחשבותיו. רק ארבע שנים ארכו נישואיהם של הוריי, וכאשר הייתי בת שנתיים הוא הבין שדַי לאמלל את כל הנוגעים בדבר, כולל את עצמו, והם התגרשו. כאשר הכירו, אימא ראתה בו אדם מבריק ואציל נפש; בהמשך גילתה פרא שאותו אי אפשר לאלף, שהעמיד את החופש שלו בראש סדר העדיפויות, והיה מי שטען שרימה אותה.

"אני אשלח אותן החוצה אחת אחרי השנייה", אמרה.

"רגע. אני רוצה לדעת מה הן חושבות עליי". השאלה נפלטה מפיו בכנות. אימא התפלאה: "תראה, גדעון, הקשר ניתק ואתה אבא שלהן. אני חושבת שהן מאוכזבות. ברור שהן רוצות לפגוש אותך!"

הוא ידע שהיא צודקת. הימים חלפו עליו בבידוד. ככל שהניח לקרוביו, נסוג לחוסר מגע. מבחינתו לא נותר בו ערך עבור אף אחד, והוא חשב שיעשה לכולנו טובה אם ייעלם מן העולם. הקיום עצמו הכאיב לו. "אם ישנאו אותי", בוודאי ניחם את עצמו, "יהיה להם קל יותר".

יצאתי אליו. הייתי אמנם כבר בת שתים עשרה, אבל לא ידעתי אם החליט פתאום להכיר אותי או שהגיע מתוך שאיפה נסתרת לרדת על הברכיים ולהתחנן לסליחה. גם איני בטוחה איזו תשובה אני מעדיפה עכשיו. הייתי הצעירה שבבנותיו, וגבהתי בהרבה מאז פגישתנו האחרונה. בינתיים בא החורף, ואיתו התחלפה החיוניות הילדותית שלי בסרבול פנימי של גיל ההתבגרות. התיישבנו על ספסל שאוטובוסים כבר לא עצרו לידו, ואני מודה שכמו קסם, גם הזמן נעצר לרגע.

אני מנסה לדמיין מה ראה בי: שיער ארוך סביב פנים צרות, גוף רזה עם הנצה של חזה שניסיתי להסתיר, ועיניים בגוון דבש שקיוו למשהו שלא יתממש. לבשתי חצאית הודית, והרגליים שלי היו יחפות. התגאיתי בעור הקשה שהצמחתי בכפות הרגליים ובתחושה שאני יכולה ללכת גם על אספלט או זכוכיות, אבל בתוכי הייתי ילדה רגישה, ומכל חבורת ילדיו, שגדלו אצל אימהותיהם, הייתי זאת המתחננת לחיבוק או ליטוף כמו חתול עזוב.

"ככה את מסתובבת?" הוא התחיל.

"כן, יחפה עוד מאז הקיץ", אמרתי, ואולי הגאווה ושמחת החיים שלי הרגיעו אותו. אולי לרגע קיווה שהוא לא הזיק לי...

הייתי ילדה ביישנית ומופנמת, ובתחילת הפגישה התבוננתי בו במבט מסתייג. פחדתי מהדמיון שלי אליו, כי הרי תמיד היה קרוע בין ניגודים, כאילו היו לו אלף נשמות.

"אז מה את קוראת?" ניסה לפתוח בשיחה מאולצת.

סיפרתי לו את העלילה של "נשים קטנות", הספר שקראתי, ובאותו הרגע לא זכרתי את שם המחברת. בקושי זכרתי את שם הספר. אני מנחשת שהוא נהנה לשמוע אותי, אבל בכל זאת לא ויתר. "זה חשוב, חשוב לזכור מי כתב", אמר ונזכר שכך דיברו אליו הוריו ונבהל.

"למה?" התרסתי.

"כדי שתוכלי לקרוא עוד מהספרים של אותה הסופרת. כדי שתוכלי להכיר אותה טוב יותר ולהעמיק ברעיונות שלה", ניסה ברוך וחדל להטיף. הספרות היא ירושה משפחתית. הוריו הלעיטו אותו בספרים ובשמות סופרים מגיל צעיר, הוא ידע שזה לא סייע לו לנהל את חייו באופן נבון יותר ובכל זאת לא היה יכול להימנע מלתת ליוצריהם את הכבוד המגיע להם.

"לא. לא אכפת לי. לא רוצה. לא מעניין אותי", אמרתי.

נראה ששם לב שהתגריתי בו, ואולי אף העדיף שאתמרד ואכעס בגלוי? הוא התעלם מהערתי ודיבר איתי עוד על הספר שקראתי, הנושא היחיד שבו היה יכול כנראה לפתוח לאחר שלא נפגשנו חודשים. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שהקשיב לי ושהתעניין בדבריי. כל כך התרגשתי, אפילו נפתחתי. דיברנו על רוחה החופשית של גיבורת הספר. הוא התוודה שמאז ומתמיד שחה נגד הזרם ונרתע מכל התערבות בחייו, ואני עניתי בהתנשאות של ילדה בת שתים עשרה שגם אני לא אתן לאף אחד להשפיע על חיי, אפילו לא להוריי.

בדיעבד קשה לי להאמין שלא הרהר באותו הרגע על השפעת מותו עליי. נפגשנו בחורף 1980, ימים מעטים לפני התאבדותו, והלוואי שהיה רומז לי שזאת פגישתנו האחרונה, או נותן לי באופן כלשהו את ברכת הדרך. אני זוכרת שהוא לא ניסה להסיט אותי מהעמדה הילדותית שלי, זוכרת את ההתרגשות שלי מהמבט המרוכז שלו ואת תשומת ליבו לכל מבט ומילה שלי. אבא הקשיב לי והתעניין בי!

בסיום ביקש שאקרא לאחותי, והשתררה שתיקת מבוכה. אני לא זוכרת הרבה חיבוקים ממנו, אבל כאשר קמתי ללכת הוא פתח את ידיו לקראתי. הוא אימץ אותי אליו בחיבוק דומם, ובניגוד לרצון שנינו, משהו מהשבר שלו חדר אליי. גופו איבד משקל והפך לפחות ענק, זרועותיי כמו גדלו והתארכו, ובכל זאת לא הצלחתי להקיף אותו ונותר לי פער בין ידיי.

***

במהלך השִבעה על אבא חשתי בַּפער, בקצוות שנותרו פרומים. אנחנו ישבנו בבית שלנו, סבי ישב בבית שלו, ויכול להיות שישבו עליו שבעה גם בביתה של אשתו השנייה. אצלנו החברים של אימא באו והלכו, ומיעטו להזכיר את אבא. אני התנהגתי כרגיל, שכנעתי את עצמי שדבר לא השתנה, רק שמעכשיו כולם יודעים שאני ילדה בת שתים עשרה בלי אבא. אבל המצב לא היה חדש, גם לפני כן כעסתי על כך שהוא נוכח־נפקד בחיי.

ביום שישי הסתיימו ימי השבעה וידעתי שיש ערב כיתה. קיבלתי את רשותה של אימא לצאת, אבל חששתי שהילדים בכיתה יסתכלו עליי באופן מוזר: לא רק שההורים שלה התגרשו, גם אבא שלה התאבד?!

לבשתי את מכנסי הליווייס היחידים שהיו לי וחולצת טריקו סתמית וגייסתי לטובתי את הליכת הרקדנית שלי. מאז ותמיד הערצתי רקדנים השומרים על יציבה אצילה. פישקתי מעט את כפות הרגליים וסובבתי את הקרסוליים כך שהאצבעות יצביעו החוצה, שאבתי פנימה את הבטן והארכתי מאוד את הגב. את הקודקוד נשאתי כלפי מעלה כאילו יש לי ספר על הראש. נשימתי נעצרה כאשר התקרבתי אל "כיכר אחוזה" וראיתי את ה"מקובלים" בכיתה יושבים על ספסל אחד. סביבם עמדו עוד כמה ילדים. העמדתי פנים שאיני מבחינה שכולם מסתכלים עליי. איתרתי את החברה הכי טובה שלי, שעמדה כמובן בצד.

"היי", אמרתי, זוכרת להגביה את ראשי, "איזה שיר לימדה פודל היום?"

פודל, המורה המקורזלת לאנגלית, קיוותה שנתאהב בשפה אם תלמד אותנו שירים, אבל היא הייתה כל כך יבשושית עד שאפילו שירים של "הביטלס" לא הצילו את השיעורים שלה. השיחה התפתחה, תחושת חוסר הנוחות שלי פחתה, וקיוויתי שגם אחרים לא הרגישו מוזר בחברתי.

***

השאלה למה התאבד אבא ליוותה אותי כנביעה תת קרקעית. התעלמתי ממנה. סיפרתי לעצמי ולאחרים שאבי מעולם לא היה משמעותי בחיי. סיימתי תיכון, התגייסתי, למדתי לכמה תארים, התחתנתי וילדתי שלושה ילדים. עמוק בתוכי ידעתי שאם אעצור לשאול את השאלה הזאת, למה אבא שלי התאבד, הזרם יתפרץ ואני אתפרק.

השנים חלפו, נדמה שנטעתי שורשים, אבל שוב ושוב אני שואלת את עצמי מי אני ולא מוצאת תשובה. אני כבר בת יותר מארבעים, ומשהו בי משתוקק להתוודע לאבי מחדש, אך גם נרתע. אני מכירה את העוּבדות, אבל משמעותן אינה מחלחלת אל השכבות העמוקות של הלב.

אני מחליטה להתוודע — בזהירות — להיסטוריה המשפחתית. במשפחה ידוע שלאביו של אבא — סבי — יש סיפור מעניין. אני זוכרת אותו בתור זקן שתקן וחולני שלא חיבבתי במיוחד, ומחליטה להתחיל בו.

אני מדפדפת בספרים של אבי וסבי שהשתמרו בספרייתי, קובעת פגישות עם מכריהם וקוראת עדויות היסטוריות בארכיונים, ולאט לאט אני מצליחה לשרטט את דמותם. אני חשה בנוכחותם המתחדשת. בעזרת הכתיבה אני לומדת להציב אותם מול משקפת פנימית ולקרב ולהרחיק אותם בעזרת צמצם דמיוני. אני עוצמת עין אחת, מכַוונת ומחַיָּה אותם, והם נרקמים לפניי פיסה אחר פיסה.

***

אני מתבוננת בתמונה מוקדמת של סבי באלבום ומגלה נער עומד ביציבה קשוחה ובמדי צבא. יש לו פנים עגולות, בלורית שופעת ומבע רומנטי ומיוסר כשל משורר. בתמונה הוא נראה כבן שש עשרה — הגיל שבו כתב יומן, שהגיע לידי. אני נסחפת לקרוא את הסיפור שלו בנשימה אחת. אני חושבת שככה גם הוא חי. בלי הפוגות ובלי אוויר.

בעמוד הראשון ביומן הוא רשם "אודסה 1919", ומתחת לתאריך כתב על הקרב הראשון שלו. הוא מתאר אש שנדלקה בעיניו התכולות. אני שומעת זמזום חד ומבינה שכדורים אמיתיים שרקו ליד אוזניו. חום איום ניצת בחזהו והלב הדף במהירות את הדם הרותח אל הגוף. הפחד המוכר לו התמקם בתוכו עמוק מתחת לסרעפת, והוא שאף אוויר בנשימות מהירות ושטוחות. ההכרה של חיה ניצודה שבה והשתלטה עליו, ויחד איתה הבושה. הוא היה מוכן למות כשרובהו בידו, אם רק היה יכול להשיב מלחמה לתוקפים. עד אז ספג כמו בובת סמרטוטים מכות ועלבונות מחיילי הצבאות שחצו את אודסה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה התפשטה אנרכיה בעיר. בכל פעם כבש אותה צבא אחר ופגע באזרחים. הנורא מכול היה שכל כיבוש שימש תירוץ לפוגרום ולרצח יהודים. סמוך ליום הקרב שבו נלחם התחרו על אודסה שני צבאות: "הצבא הלבן", צבאו של הצאר ששלט בעיר, ו"הצבא האדום", צבא הבולשביקים שאיים לכבוש אותה.

בשיא המתיחות גייסה ההסתדרות הציונית את סבי ואת חבריו להגנת היהודים. הוא נקרא למשרד מועצת הקהילה היהודית, ושם נפגש עם חבריו החלוצים. לא עוד אימונים מחתרתיים, לא עוד איסוף נשק חשאי וחלומות בהקיץ. הם נאספו, כשלושים נערים יהודים בראשות מפקדם, ומולם התייצבו שלושה קצינים "אמיתיים", גברים קשוחים שלחמו בעבר בצבא הצאר. על פי פקודתם הוא סייע להסב את משרדי המועצה למוצב צבאי, העמיס רובים וארגזי תחמושת, סידר ציוד עזרה ראשונה, ובמטבח ערם מצבור של כיכרות לחם, סוכר ועלי תה, כי הרי הצבא צועד על קיבתו.

נודע להם כי מתנהל משא ומתן בין רשויות העיר ובין הצבא האדום הכובש. סבא וחבריו חולקו לכיתות והתבקשו להתפקד:

"אברהם הלפר!" שאג הקצין שהוצב על קבוצתו.

"בן זיו!" צעק סבא והרים את ידו.

"אברהם זילברג!" שאג הקצין שוב.

"תהומי!" צעק חברו הטוב והאהוב של סבא והרים את היד.

"אליהו בינדר...", המשיך המפקד, מבולבל מעט.

"בן חורין!" צעק אליהו.

סבא והחברים שלו צעקו לאוויר את שמות המשפחה העבריים שבחרו לעצמם כאשר התגייסו. כך השלימו את תהליך הפיכתם לחיילים עברים.

"מי יודע לירות פה?" שאל הקצין, ושתיקת מבוכה עלתה. סבי וחבריו לא ידעו לירות. הם התאמנו ברובי דמה של הסתדרות התלמידים, וכעת הרגישו מגוחכים. הקצין היה אובד עצות. מה לו ולילדים הללו, ואיך הוא אמור להפוך אותם ללוחמים? הוא פלט קללה אוקראינית עסיסית וארוכה במיוחד והראה להם במהירות איך פורקים וטוענים נשק ואיך מכוונים אותו למטרה. לכל אחד מהנערים הוקצו רובה וחמישה קליעים.

כבר באותו יום פטרל בשדרות אודסה, שבהן גולשים פרחי עץ האקציה הזורחים בצהוב רך בין עלוות עלים ירוקה, אבל דעתו לא הייתה פנויה ליופי. הוא הסתכל על הרכבות והכרכרות, החולפות ריקות למחצה על פני אודסה כנושאות רוחות רפאים. אנשים מעטים במעילים ארוכים וכובעים בעלי קצה מחודד חצו את הרחובות, מכונסים פנימה, פוזלים בחשש לכיוונו. סבא החזיק בנשק, ואיש לא העז להיטפל אליו. הוא דמיין שהפך לחלק ממכונת הקרב העומדת להכניע את האויב. אילו רק היה יכול היה נמתח מעבר לכיפות ההיכלים האפורות של העיר ודוקר בקצה הנשק את השמיים, שהתבוננו בנעשה באדישות.

מחוץ למשרדי המועצה שמע קולות קרב והתהלך חסר מנוחה. אמרו שהצבא הלבן של הצאר נמלט מהעיר. הוא וחבריו נהנו לצחוק על החיילים שברחו. "צבא המלך הוא צבא של נמושות", הם לעגו להם.

הם יצאו לפטרול נוסף בעיר הנתונה בעוצר, מחזיקים בנשק טעון. צעדי הקבוצה הדהדו ברחובות הראשיים, המרוצפים אבן אפורה. בכניסה לעיר הורה להם הקצין לכרוע ברך ולהמתין. פה ושם נשמעו יריות רחוקות. לפתע זיעזעה את האוויר החשוך נהמה, שהלכה והתגברה. באופק נראו משאיות כבדות. סבי בחן את פנסי המשאיות, שהאירו באור צהוב כמו עיניים, את זגוגיות החלונות שלהן, שהבריקו כמו מצח ואת גלגליהן הכבדים, שרמסו את האדמה.

ממרחק של מאה שנים וכמה מדינות אני חשה עד כמה הוא פחד. הוא נשכב עם חבריו על פי סימן על המדרכה הקפואה, השעין את סנטרו על קת הרובה, עצם עין אחת והתמקד, מוכן להסתערות. המשאיות עצרו ואחד הקצינים יצא ונפנף בידיו. "הצבא האדום! הבולשביקים מרוסיה!" סבא נשטף הקלה. היו שמועות שהצבא האדום יהיה טוב ליהודים, והוא רצה מאוד להיפטר מעוּלו של צבא הצאר השנוא. הוא בחן בהערצה את הקצינים והחיילים "האדומים", העטויים בתחמושת. המפקדים שלו ושל הצבא האדום נפגשו לתדרוך. מייד לאחר מכן נעו המשאיות שוב, התרחקו ונעלמו.

הרחובות השקטים נותרו מאפירים ובודדים באוויר הלילה הקר. שקט השתלט. הנערים שכבו בעמדת הירי זמן כה רב עד שגופו של סבא הפך לקהה ומוחו היטשטש.

"יריות!" הוא לא ראה דבר דרך הערפל החיוור ששרר מעל העיר.

"מאיזה כיוון?" אם היה יודע לאן ומדוע, היה מסתער. מבולבל, הוא הציץ בחבריו הצמודים אליו. חברי כיתת היחידה להגנה העצמית של הסתדרות הסטודנטים הציונים כרעו על המדרכה, ופניהם דרוכות כשלוֹ. לפניהם שכב מפקד היחידה, כבן עשרים, במעיל ארוך ומבע קשוח. "מטחי יריות!" הפעם הן נשמעו בבירור מהסמטה היהודית שלפניהם.

אני יכולה לראות את התנועה הכלואה בגופו מתפרקת בבת אחת. איך הרגיש תנופה שאי אפשר לעצור אותה. עינו איתרה את כיוון גיצי האש, זרועו כיוונה את הקנה ואצבעו סחטה את ההדק. הוא נדהם מעוצמת ההדף שחש בכתפו והזדעזע מהקול הרועם שהפיק הרובה שבידיו. גם אני שומעת את הירייה ומרגישה כמוהו במכה הזאת.

סבא לא נרתע, טען שוב את הרובה וחיפש את המטרה. שוב ירה, כשהוא מתעלם מזמזום הכדורים שנורו בחזרה לכיוונו. הוא היה נער צעיר והרגיש שאינו מוכן עוד לחוש מושפל לעולם. הקרבות ברחובות התירו את דמו, אבל באותו הרגע התהפך הגלגל. הוא התרומם על ברכיו והמשיך לירות. הרעם המיידי של הרובה היווה עבורו עונג טהור. ריח אבק השרֵפה רומם אותו, הוא היה חיוני, באבחה אחת הפך לחייל בעל עוצמה!

"חבורת אידיוטים! אימבצילים! מספיק, נצור אש!" הקצין שפיקד על הכיתה קילל והתחיל לבעוט, מתרומם בלא פחד מהאש החיה. "דגנרטים! לא פותחים באש חיה בלי פקודה. לא פותחים אף פעם! חדלי אישים!" הקצין הנחית בעיטות לכל עבר. "מפגרים! יריתם על החברים שלכם, על כיתת תלמידים ציונים סמוכה!" סבי עצם את עיניו וניסה להסדיר את נשימתו. בחילה השתלטה עליו תוך כדי שהוא מעכל את המצב. הוא התחיל לרעוד, ואצבעותיו התקשו סביב הרובה. ירה באחים שלו? כיצד זה ייתכן? ללא ספק מדובר בטעות! הוא תפס מחדש את הנשק ונצמד לחומו, חיבק וליטף אותו כחושש שיילקח.

המפקד שלו צדק.

כמה דק ההבדל בין תחושות גדוּלה לשפלוּת. לרגע אחד היה חייל גיבור, ובאחר אידיוט היורה על חבריו. ההסבר שניתן אחר כך לתקרית האש החיה בבניין המועצה רק העצים את השפלתו. התברר שפטרול של כיתת תלמידים ציונים מקבילה נתקל בשוד בחנות יין, והמפקד שלה ירה יריות אזהרה באוויר. הוא והחברים בקבוצה שלו ששמעו את היריות נכנסו לפאניקה וירו עליהם. הוא כמעט השתגע כאשר הבין שבפעם הראשונה בחייו שבה אחז בנשק אמיתי, כיוון את הרובה על החברים שלו.

חברו האהוב תהומי ניסה לראות את חצי הכוס המלאה: "טוב, פעם ראשונה שנגענו ברובה... ומה הם ציפו? שנהפוך מייד לכיתת חיילים ממושמעים? אולי דווקא הכישלון יגרום להם להבין שאנחנו חייבים יותר אימונים".

האכזבה ניכרה בפני סבי. אני רואָה מולי את פני הירח העגולים שלו מתארכים ואת האש בעיניו העקשניות והתכולות כָּבָה. בלי הנשק חזר להיות שוב נער נמוך קומה, רגיש ופגיע, מופקר לכל צמא דם. סבא שתק ונאנח.

*המשך הפרק בספר המלא*