ויטה נובה

*
המאסטר אמר  אתה צריך לכתוב את מה שאתה רואה.

אבל מה שאני רואה לא מרגש אותי.

המאסטר ענה  שנה את מה שאתה רואה.

וִיטָה נוֹבָה   

אַתָּה הִצַּלְתָּ אוֹתִי, אַתָּה וַדַּאי זוֹכֵר אוֹתִי.

הָאָבִיב שֶׁל הַשָּׁנָה; בַּחוּרִים צְעִירִים קוֹנִים כַּרְטִיסִים

לַמַּעְבּוֹרוֹת.

צְחוֹק, כִּי הָאֲוִיר מָלֵא בִּפְרִיחוֹת תַּפּוּחִים.

כְּשֶׁהִתְעוֹרַרְתִּי, הֵבַנְתִּי שֶׁאֲנִי מְסֻגֶּלֶת לְאוֹתוֹ

      רֶגֶשׁ.

אֲנִי זוֹכֶרֶת קוֹלוֹת כָּאֵלֶּה מִיַּלְדוּתִי,

צְחוֹק לְלֹא סִבָּה, פָּשׁוּט מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹלָם

    יָפֶה,

מַשֶּׁהוּ כָּזֶה.

לוּגָאנוֹ. שֻׁלְחָנוֹת מִתַּחַת לַעֲצֵי הַתַּפּוּחַ.

נַעֲרֵי סִפּוּן מַעֲלִים וּמוֹרִידִים אֶת הַדְּגָלִים הַצִּבְעוֹנִיִּים.

וּבִקְצֵה הָאֲגַם, בָּחוּר צָעִיר זוֹרֵק אֶת כּוֹבָעוֹ לְתוֹךְ

    הַמַּיִם;

אוּלַי אֲהוּבָתוֹ הִסְכִּימָה לְקַבֵּל אוֹתוֹ.

קוֹלוֹת

מְלֵאֵי חַיִּים אוֹ מֶחֱווֹת כְּמוֹ

פַּסְקוֹל מֻקְלָט לִפְנֵי הַתֶּמוֹת הַגְּדוֹלוֹת יוֹתֵר

וְאַחַר כָּךְ לְלֹא שִׁמּוּשׁ, קָבוּר.

אִיִּים בַּמֶּרְחָק. אִמִּי

מַגִּישָׁה צַלַּחַת עִם עוּגוֹת קְטַנּוֹת –

לְמֵיטַב זִכְרוֹנִי, לֹא הִשְׁתַּנָּה

שׁוּם פְּרָט, הָרֶגַע

חַד, שָׁלֵם, מֵעוֹלָם לֹא

נֶחְשַׂף לָאוֹר, כָּךְ שֶׁהִתְעוֹרַרְתִּי מְרוֹמֶמֶת, בְּגִילִי

רְעֵבָה לַחַיִּים, כֻּלִּי מְלֵאַת בִּטָּחוֹן –

בְּסָמוּךְ לַשֻּׁלְחָנוֹת, טְלָאִים שֶׁל דֶּשֶׁא חָדָשׁ, הַיָּרֹק הַבָּהִיר

מְשֻׁבָּץ בְּתוֹךְ הַקַּרְקַע הַקַּיֶּמֶת הַכֵּהָה.

לְלֹא סָפֵק הָאָבִיב הוּשַׁב לִי, הַפַּעַם

לֹא כִּמְאַהֵב אֶלָּא כְּשָׁלִיחַ שֶׁל הַמָּוֶת, אַךְ בְּכָל זֹאת

עֲדַיִן זֶה אָבִיב, עֲדַיִן זֶה אָמוּר לִהְיוֹת בְּרַכּוּת.

שִׁיר שַׁחַר

הָעוֹלָם הָיָה גָּדוֹל מְאֹד. אַחַר כָּךְ

הָעוֹלָם הָיָה קָטָן. אָה

מְאוֹד קָטָן, קָטָן דַּיּוֹ

לְהִשְׁתַּלֵּב בְּמוֹחַ.

הוּא הָיָה חֲסַר צֶבַע, כֻּלּוֹ

חָלָל פְּנִימִי: דָּבָר לֹא

נִכְנַס אוֹ יָצָא. אַךְ הַזְּמַן

בְּכָל זֹאת חִלְחֵל פְּנִימָה, זֶה

הָיָה הַמֵּמַד הַטְּרָגִי.

הִתְיַחַסְתִּי לַזְּמַן בִּרְצִינוּת רַבָּה בְּאוֹתָן שָׁנִים,

אִם אֲנִי זוֹכֶרֶת בִּמְדֻיָּק.

חֶדֶר עִם כִּסֵּא, חַלּוֹן.

חַלּוֹן קָטָן, מָלֵא בַּצּוּרוֹת שֶׁהָאוֹר יוֹצֵר.

בָּרֵיקָנוּת שֶׁלּוֹ הָעוֹלָם

הָיָה שָׁלֵם תָּמִיד, לֹא

שְׁבִיב שֶׁל מַשֶּׁהוּ, עִם

הָעַצְמִי בַּמֶּרְכָּז.

וּבַמֶּרְכָּז שֶׁל הָעַצְמִי,

יָגוֹן שֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁלֹּא אוּכַל לִשְׂרֹד.

חֶדֶר עִם מִטָּה, שֻׁלְחָן. הֶבְזֵקִים

שֶׁל אוֹר עַל הַמִּשְׁטָחִים הַחֲשׂוּפִים.

הָיוּ לִי שְׁנֵי רְצוֹנוֹת: רָצוֹן

לִהְיוֹת בְּטוּחָה וְרָצוֹן לְהַרְגִּישׁ. כְּאִלּוּ

הָעוֹלָם קִבֵּל

הַחְלָטָה נֶגֶד לָבָן

כִּי הוּא סָלַד מִפּוֹטֶנְצְיָאל

וְרָצָה בִּמְקוֹמוֹ מַהוּת:

סְפִינִים

שֶׁל זָהָב שָׁם הִכָּה הָאוֹר.

בַּחַלּוֹן, עָלִים

אֲדַמְדַּמִּים שֶׁל עֵץ אֲשׁוּר הַנְּחֹשֶׁת.

מִתּוֹךְ הַסְּטָזִיס, עֻבְדּוֹת, חֲפָצִים

מְטֻשְׁטָשִׁים אוֹ שְׁלוּבִים בְּיַחַד: בְּמָקוֹם כָּלְשֶׁהוּ

הַזְּמַן הוֹמֶה, הַזְּמַן

מִתְחַנֵּן לִנְגִיעָה, לִהְיוֹת

גַּשְׁמִי,

הָעֵץ הַמְּמֹרָק

מִתְנוֹצֵץ בִּיקָר

וְאָז הָיִיתִי פַּעַם נוֹסֶפֶת

יַלְדָּה בְּתוֹךְ שֶׁפַע

וְלֹא יָדַעְתִּי מִמָּה הַשֶּׁפַע הָיָה עָשׂוּי.