איריס הבר

מבוא

ג'יימס לונגנבאך

 

"אֲנִי אוֹמֵר לְךָ אֲנִי יָכוֹל שׁוּב לְדַבֵּר," כותבת לואיז גליק בשיר הכותרת של איריס הבר: "מַה שֶּׁחוֹזֵר מִנְּשִׁיָּה חוֹזֵר / לִמְצֹא קוֹל."

 

זה הנושא החשוב והמקיף של גליק. לדעת מי אנחנו, להעלות ידע זה בשפה, נראים כמשימה קלה, כמו להתעורר ולזהות את עצמנו במראה. אך בעולם השירה של גליק, שינוי חל לא רק מיום ליום אלא מרגע לרגע; התגלות מתיישנת מיד לאחר הופעתה. אנשים נעשים חכמים בעוד שהיו אמורים להיות מדוכאים, טען הפילוסוף הרומני א. מ. צ'ורן, כלומר שהצורך להגיע לידע טרנסצנדנטלי מוּנע על־ידי עימות מתיש עם האפשרות שמשהו יקרה. גליק נרתעת מחוכמה, אך היא אינה מדוכאת. בעוד הקריירה שלה אינה סטטית כלל וכלל, היא חושפת לא רק חוסר שביעות רצון ממסקנות קודמות, אלא גם את סירובה להעלות על נס את הגילויים שבאו בעקבותיהן. למצוא קול זה ללא ספק לגלות שהקול הינו שבור.

 

איריס הבר הוא ספר של פרחים מדברים. לעתים בני־אדם מדברים, לעתים אלוהים מדבר, אך רובו של הספר מלא בפטפוטי איריסים, סיגליות, שַלְגיוֹת, וחבצלות. איריס הבר הוא גם אחד הספרים הנערצים ביותר ורבי־ההשפעה הגדולה ביותר שנכתב על־ידי משורר אמריקאי במחצית השנייה של המאה העשרים, וכשהופיע לראשונה ב־1992, מן הייחודיות האיתנה שלו נראָה שאין זאת אלא פסגת ההצלחה של קריירה. היום, בעוד איריס הבר לא איבד מאומה מזוהרו, הוא ניצב במרכז הקריירה של גליק, והוא לא רק השיא של כל מה שקדם לו, אלא הבסיס לכל מה שבא לאחר־מכן. ספרה שיצא לאור לאחרונה, A Village Life, מכיל שירים בקולותיהם של גברים זקנים, ילדות צעירות, עובדי בית־חרושת, נשים בודדות. אך מיהו הדובר חשוב הרבה פחות ממעשה הדיבור עצמו, מעשה המייצג את האשליה היפה של קול. יפה כיוון שנדונה לאבדון. באיריס הבר וגם ב־A Village Life, לדבּר משמעו לשוב לנשייה, אל מה שאינו ניתן לביטוי.

 

משוררת הכותבת שירים במסווה של שלגיות וסיגליות – או עובדי בית־חרושת ונשים בודדות – אינה מסווה עצמה בפשטות תוך כוונה לחשוף את עצמה. היא מאלצת אותנו להיכנס אל תוך אי־היציבות של עולם השירה, שהוא במקרה של גליק, בלתי־ניתן להפרדה מהעולם האנושי. "זֶה נוֹרָא לִשְׂרֹד/ בְּעוֹד הַהַכָּרָה/ קְבוּרָה בָּאֲדָמָה הַחֲשׁוּכָה," אומר איריס הבר.

 

       אַתָּה שֶׁאֵינְךָ זוֹכֵר

 

       מַעֲבָר מֵהָעוֹלָם הָאַחֵר

 

       אֲנִי אוֹמֵר לְךָ אֲנִי יָכוֹל שׁוּב לְדַבֵּר: מַה

 

       שֶּׁחוֹזֵר מִנְּשִׁיָּה חוֹזֵר

 

       לִמְצֹא קוֹל:

 

 

 

       מִמֶּרְכַּז חַיַּי נָבַע

 

       מַעְיָן גָּדוֹל, צְלָלִים

 

       בְּכָחֹל עָמֹק עַל פְּנֵי

 

       מֵי יָם תְּכֻלִּים.

 

 

 

שורות אלה מבקשות מאתנו לדמיין פקעת מתעוררת מגשם אביב קל. בד בבד הן מבטאות דילמה של המשוררת: הידיעה שכתיבת שיר אחד בשום אופן אינה מבטיחה את מימושו של שיר אחר. אך אם אין די בכך לומר שהשיר בא מפי צמח רב־שנתי, גם לא יהיה בכך די כדי לומר שהשיר בא מפי משוררת. הקפיצה לדרגה שלישית של ישות (הפרח המבצבץ והקול, שניהם כמו "מעיין גדול") אינה מאחדת את הדמויות של המשוררת והצמח, אלא יוצרת משולש עם אלמנט שלישי. למצוא קול באיריס הבר משמעו לאבד את התחושה המהימנה של אני דובר יחיד. "לֹא אֲנִי, טִפְּשָׁה אַחַת, לֹא עַצְמִי," אומר בן החצב, "אֶלָּא אֲנַחְנוּ, אֲנַחְנוּ – גַּלִּים/ שֶׁל תְּכֵלֶת כְּמוֹ/ אַסְפַּקְלַרְיָה שֶׁל הַשָּׁמַיִם."

 

 

 

אלוהים עצמו מדבר באיריס הבר.

 

כְּשֶׁיָּצַרְתִּי אֶתְכֶם, אָהַבְתִּי אֶתְכֶם.

 

עַכְשָׁו אֲנִי מְרַחֵם עֲלֵיכֶם –

 

 

 

נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל צָרְכֵיכֶם:

 

מַצָּע שֶׁל אֲדָמָה, שְׂמִיכָה שֶׁל אֲוִיר כָּחֹל –

 

 

 

כְּכָל שֶׁאֲנִי מִתְרַחֵק מִכֶּם

 

אֲנִי רוֹאֶה אֶתְכֶם יוֹתֵר בְּבֵרוּר.

 

נִשְׁמוֹתֵיכֶם כְּבָר הָיוּ אֲמוּרוֹת לִהְיוֹת כַּבִּירוֹת,

 

לֹא כְּפִי שֶׁהֵן,

 

פַּכִּים קְטַנִּים מְדַבְּרִים –

 

 

 

שורות אלה, מ"רוח נסוגה", מאפשרות לנו לשוות קול משמיים רק אם אנו שומעים גם קולות אחרים: גננית מדברת אל הצמחים שלה, אם מדברת לילדיה, משוררת מדברת אל השירים שלה. השורה האחרונה נוטפת חוסר שביעות רצון: "פַּכִּים קְטַנִּים מְדַבְּרִים." בשום מקום אין גליק מתפנקת בהרעפת שבחים עצמיים על הגשמתה העצמית בשפה. כלום איננו טהור, כלום איננו מקורי. "בּוֹאִי: אִמְרִי מָה אַתְּ חוֹשֶׁבֶת. הַגַּן / אֵינוֹ הָעוֹלָם הָאֲמִתִּי." אנחנו יודעים שזה כך; לפרחים אין קולות. אבל אנו זקוקים לפרח שיזכיר לנו שגם לשירים אין בעצם קולות. "אִישׁ אֵינוֹ רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ / רְשָׁמִים מֵהָעוֹלָם הַטִּבְעִי," אומרות החינניות למשוררת: "שׁוּב / יִצְחֲקוּ מִמֵּךְ; לַעַג יֵעָרֵם עָלַיִךְ."

 

שיריה של גליק חוקרים את עצמם, אבל רגעים כאלה של שיח אינם מעוררים אותנו לשוות "דמויות" כפי שכמעט בוודאות היה קורה בפרוזה. ניתן להבחין בין הקולות באיריס הבר רק בקושי; הם אינם אמורים להיות מיוחדים במינם, אך הם גם אינם מותכים למקשה אחת. להשתוקק לדוברים שאינם מתפשרים על ייחודם, זה להשתוקק למראית של אחידות מושלמת, ובעוד איריס הבר מנופף קצוות מפתים שכאלה מול עינינו, הוא מסרב לקבל אותם. הספר, כמו כל ספריה של גליק, מתקיים באופן העמוק ביותר במעשה של היווצרותו, מעשה שנראה בה בעת מושלם ולעולם מתהווה.

 

"הַקְּצָווֹת הֵם קַלִּים. רַק / הָאֶמְצַע הוּא חִידָה." גליק פרסמה אחד־עשר ספרי שירה ועוד ספר עיוני בשם Proofs and Theories. היא זכתה בכל פרס אפשרי שמציעה תרבות הספרות של זמנה – פרס פוליצר, פרס בּוֹלינגֵן, פרס וואלס סטיבנס מהאקדמיה של המשוררים האמריקאים, פרס בוביט מטעם ספריית הקונגרס. היא מלמדת כתיבה באוניברסיטת ייל. אך עם כל הזוהר של הישגיה, גליק חיה באמצע הקשה, מקום בו כולנו חיים. שירים ליריים קיימים בחלקם כדי לפתות אותנו עם מראית של שלמות, ובמבט ראשון, איריס הבר מציע לנו פיתוי כזה, כל אמירה מתפתחת לחזון גדול יותר ממנה. הדבר הכי בלתי־נשכח בספר הזה, מה שכופה על הקורא לחזור אליו שוב ושוב, הוא הרִגשה שלו בקבלת החלקי, הבלתי־מושלם, הבלתי־ידוע.