מחר ירד גשם

1

אבא שלי היה רוצח.

ועדיין הוא אבא שלי. אבא שאני אוהב. אבא שהחזיק אותי בידיו. שלימד אותי על ציפורים. איך אפשר להסביר כזה דבר? בקושי אפשר לתאר. אני מתכוון לנסות. אני חייב. אחרת אין כל טעם לחיי. אם לא אנסה, אמשיך להסתובב סביב עצמי כמו אידיוט. אמשיך לחפש את אבא שלי בכל אדם שאפגוש. זה לא ייגמר טוב. אני רוצה להיות אבא אחר. בלי הצל שלו שחודר מתחת לעור. אני רוצה לקלף את השכבה שעוטפת אותו, השכבה הרעילה. אני רוצה להמשיך לאהוב אותו.

אבי הרוצח. אבי שכבר מת. אני חושב שהוא מת. אני רוצה לראות את זה דרך עיניו. אולי זו הדרך היחידה שלי להבין בלי להשתגע. אני הולך לכתוב את זה כפי שאולי הוא היה כותב את זה. אולי ככה אמצא מרגוע.

אם הוא היה כותב, אם הוא היה כותב את זה כדי לספר לי, אולי הוא היה כותב את זה ככה. הינה אני מתחיל. בלי "פעם אחת", בלי "היֹה היה". מהאמצע, שהוא גם ההתחלה, שהוא גם הסוף. קטעים־קטעים. שבור. זיכרונות קרועים. כתב חידה. מבוך חיי.

אם הייתי מוצא יומן שהוא השאיר אחריו. אם הייתי מוצא מכתב שכתב למישהו. אולי שם הייתי קורא את זה. אבל לא היה יומן. אין מכתבים. לכל היותר גלויה ששלח פעם מדרום צרפת. יש זיכרון, אבל אני מפחד להאמין שהוא אמיתי.

יש כמה תמונות. הן מפוזרות עכשיו על השולחן, סביב המחשב הנייד. אני מסתכל עליהן ורואה אותו. בתמונות, המבט שלו נראה אדיש. עייף. ככה נראה רוצח? הוא בכלל מסוגל לספר סיפור?

אני כותב אליו. אני אומר: תכתוב, אבא יקר שלי, אבא רוצח שלי. אני אקרא. אני כותב ואני קורא. תספר לי. אני מקשיב. מי יודע, אולי ככה אפגוש אותך. אולי אם אני אכתוב את מה שאתה היית כותב, ייווצר מקום בעולם, שבו נוכל להיפגש.