בראש שניר וחרמון
שבת. גופו הערום ישוב על כסא רם. ממתניו ולמטה לובן שלוש אמות שלג, וממתניו ולמעלה תכול שמים. שמש מלטפת את בשרו. שפתיו דובבות את הגמרא המונחת על ברכיו, וצלילי הרקוויאם של מוצרט יורדים כטל, עוטפים את הררי הלובן חיים עד העולם. חורף תשכ"ח. מוצב עֻבָּרִי בראש שניר וחרמון, מקופל בשנת בוקר חלומה. שביל מנומר מצעדי ישימון שלג מטפס ועולה אל ראש הפסגה, נשען אל ארבע רגלי הברזל השחורות של הכסא הצהלי, שמושבו וגבו פלסטיק ירקרק חרוץ. יחידי יושב שם הגבר הצעיר, פוסק את עירומו להתעלס עם זהרי החמה, הפוגעים בצלמון השלג, ושבים אליו צמריים ורכים לגעת במחשופיו. רק מכנסי התעמלות כחולים, מפוספסי לובן משני צידיהם, מצניעים את צניעותו, ונעלים גבוהות, פרועות שרוכים, מצילות את כפות רגליו מצינת הקרח. שערות ראשו אורות שמש ותכלת ולובן, ועיניו מסונוורות מאותיות הכתב. שתי ירכותיו נושאות את הגמרא הפתוחה, עמודי בֵּית על ירך ימין מזה, ועמודי אָלֶף על ירך שמאל מזה. מסכת עירובין דף סט, עמוד א, בין צנעא לפרהסיא. לימינו הטרנזיסטור הקטן, מצופה קשקשי סקאי חומים דמויי עור, המלווה אותו בכל הליכותיו בשירות הצבא. צלילים צלולים כאויר המרומים, משתפכים ויוצאים, מתפשטים ועולים עד שמי השמים, ושבים ונוטפים, שבים ונוזלים כאגלי טל על דשאי השלגים. הרקוויאם של מוצרט. הרקוויאם של מוצרט. לרגע נתרופפו רגלי הכסא, והוא החל מרתת. באותה שעה צעקה המקהלה קדוש קדוש קדוש, והיתה נפשו הומה מארץ חרמונים ורוחו מתעלה לגבהי מרומים, נושאת עמה אותיות זהב פורחות בנצנוצי השמש. משגווע האמן האחרון, היו עיניו עצומות וראשו מוטה לאחור וידיו שמוטות בהתמסרות שלימה. קול דממה דקה דמם סביב. צפור לא צווח עוף לא פרח, אדם לא דבר, והיה העולם שותק ומחריש.
כשנשא את עיניו נפרשה לפניו כל הארץ. מראש הפסגה ראה את ארץ ירדנים ואת ארץ כנרות, ואת דגניה. חפונות בין ארץ הגולן והבשן והגלעד מקדם, לבין הרי נפתלי ויששכר ותבור וגלבוע, מים. ואת ארץ מנשה ואפרים, ואת ארץ יהודה, עד הים האחרון. אילו זכה, היה האויר מצטלל יותר והיה רואה גם את ארץ מואב ואת פני יריחו ואת ים המלח. מגבו קרב ובא לאיטו ענן כבד על ההר, ענן ערפל עבה. חרישי הלך, ללא קול, מכסה פסגה אחר פסגה, שלג אחר שלג, וחרדה גדולה ירדה על כל ההר. נסע הערפל ובא ונגש אל האיש היושב, ובלע אותו מראשו ועד המילה, ולא שייר ממנו אלא רגליו.
בינתים הקיץ המחנה ונקהלו החיילים בפתח הצריף, צופים מלמטה ברגלים העירומות פליטות הענן. מהם בקשו לעלות למעלה, לדעת מה היה לו לחברם. מהם עצרו בהם פן יפלו בערפל. אלה ואלה קול ענות צחוק עולה מגרונם, אוכלים ושותים. זה חתיכת בשר שימורים בין שיניו וזה כוס קפה רותח בידו. אותה שעה ראו הכל את הרגלים קמות על רגליהן, ונקרע הענן ופלט את הגוף העירום. והיה הולך ויורד, יורד והולך, וספרו הפתוח בידו, מוחה ממנו את רסיסי הערפל. כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל־הַמַּחֲנֶה נכנס אל הצריף. פגע בו משגיח הכשרות. מה זה בידך, שאל. מסכת עירובין, עניתי. תיקן המשגיח את כיפתו השחורה על ראשו ואמר: מה ענין שמיטה אצל הר סיני. המתן לי עד שאלבש את בגדי ואכין לי כוס קפה, ניסיתי לחמוק. בשובי, מָדָי עלי, מרוכך באדי הקפה, חזר השואל ושאל: מה עשתה לך הגמרא שאתה נוהג בה מנהג בזיון. מי שמך מגן לגמרא, טענתי, והלא כל ישראל יש להם חלק בה. כל ישראל הכשרים, הנקראים בשם ישראל, ענה. מעגל החיילים הלך והתהדק סביב הלוחמים, הכלב המוצבי מתלבט בין רגליהם, ואף מפקד המוצב ניצב מרחוק לדעת מה יעשה. גדול אני ממך ומחבריך, שאתם עושים את התורה עטרה להתגדל בה וקרדום לחפור בה, כגון אתה שאתה משגיח עלינו לפרנסתך. וכבר אמר הלל הזקן שכל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם. ואילו לימודי מזוקק מכל חשבונות, נקי מכל מחשבה זרה, והוא הוא לימוד תורה לשמה. קולות רצון הקיפו אותי וחיוכי נצחון דגדגו בעורפי, ותחושת קלות נשבה בכפות רגלי. אף הוא לא נשתברה רוחו ונתחזק וענה, מהו לשמה, לשם התורה, והתורה עיקרה מצוותיה, לפיכך לא אמרו אלא שיהא אדם לומד תורה על מנת לשמור המצוות לעשותן, שהלומד על מנת שלא לעשות נוח לו שלא נברא בעולם. באותה שעה ידעתי מה שידעתי מעולם, שהצדק עמו. ואולם לסגת לא יכולתי, והמשכתי ללחום במלחמתה של תורה. כי מה אעשה לחברי שחברו עלי, עוד מעט וסקלוני. ומה אומר לעצמי שעצמתי ממני. אזרתי עוז ואמרתי לו, רבי מאיר למד תורה מפי אַחֵר רבו, שהיה רוכב על הסוס בשבת. התורה עומדת לעצמה, ואין היא שבויה במצוותיה, ממש כשם שהשבת איננה נפגמת על ידי הסוס. לא כל הרוצה ליטול את השם יטול, אמר המשגיח, ומיד משך את החבורה לעונג שבת של חמין, המטיל שלום בין כל ישראל, וביותר בחורף הקר, ויותר מיותר על פסגת החרמון.