1
דורון שפירא עמד ליד היונדאי i35 שזה עתה רכש וסקר אותה בגאווה. קרני השמש של שלהי אוגוסט השתקפו בחמוקיה המבהיקים, והוא היה משוכנע בכל לִבּו שמכוניתו היא היפה ביותר בכל השכונה, או לפחות במגרש החנייה שליד ביתו. אומנם היונדאי כבר לא הייתה צעירה וזה עתה מלאו לה חמש שנים, אך הדבר לא ניכר בה כלל. כזו מכונית בדיוק רצה; עם מזגן יעיל, שתוך דקות משאיר את חום הקיץ המעיק בחוץ. ומערכת סאונד שמנגנת חרישית את השירים החביבים עליו היישר מהטלפון הסלולרי שלו באמצעות הבלוטות’, ומשאירה מחוץ לאוטו את הרעש, החום הדביק וגזי הפליטה הרעילים של כל שאר כלי הרכב שמסביב.
שבוע קודם לכן ראה את המודעה באתר אינטרנט המפרסם רכב משומש. יד שנייה, 60,000 ק”מ, מחירון, כחדשה. פשוט מציאה לרכב בן חמש.
כאשר הגיע לכתובת שקיבל בטלפון, מיד נשבה בקסמיה של היונדאי. הרכב נראה שמור היטב, והפח הלבן היה נקי וללא מכות או שריטות של ממש.
בעל הרכב, שירד מביתו, נראה בשנות ה־20 לחייו. הוא היה לבוש בגופיה, במכנסי ספורט קצרים וכפכפים. כשדורון ביקש לראות את רישיון הרכב, התברר שהרכב רשום על שם יצחק צדוק. לבחור, לעומת זאת, קראו עומר. “תראה אחי,” הסביר עומר, “את הרכב רשמתי על הדוד שלי צדוק, בגלל מס הכנסה.” למרות זאת, הרכב מצא חן בעיניו. מאוד. הוא רצה לקחת אותו לבדיקה במכון “דוקטור־רכב” שאותו הכיר היטב, אך עומר התעקש על בדיקה במכון קרוב יותר, “אוטו־פוליגרף,” נוכח הלו”ז הצפוף שלו. הרכב, מיותר לציין, עבר את הבדיקה בהצלחה מרובה. למכונאי הבודק שישב אִתם לשיחת הסיכום בתום הבדיקה היו רק שבחים, ודבריו היו שיר הלל ליצרניו ולבעליו הקודמים.
כשהגיע דורון לסניף הדואר לשם העברת הבעלות על הרכב, חיכה לו צדוק על יד היונדאי הלבנה שחנתה בסמוך לדואר. לעומר לא היה כל זכר.
“הוא בעבודה,” הסביר צדוק. צדוק הציע שהם יחתמו על טופס העברת הבעלות והוא יבצע את ההעברה מאוחר יותר.
“חבל לעמוד בתור,” אמר.
דורון לא הסכים. בסופו של דבר, הוא לא הכיר את המוכר ולא רצה לקחת סיכון.
את הנסיעה הביתה ברכב החדש דורון עוד יזכור שנים מאוחר יותר כמהנה ביותר. הוא יזכור את הישיבה הנינוחה במושב הרך, שעה שהרכב החליק לו חרישית, משתלב ללא כל מאמץ בתנועה הצפופה על הכביש הסואן, ואיך שר בקול עמוק עם יהודה פוליקר את “בוקר יום ראשון”, וראשו נד לפי קצב המנגינה היוונית שבקעה מהרמקולים סביבו.
עתה, שעה שהתבונן ברכב הנוצץ בשמש, חכך בדעתו אם להדביק על שמשותיו את סמל הרופא של הר”י, הלוא היא ההסתדרות הרפואית בישראל.
הוריו רצו מאז ומתמיד שיהיה רופא. אביו, שעלה מרומניה בגיל צעיר, עבד כנהג באגד. וברומניה כשרופא הכפר היה נכנס בבוקר למרפאה, החולים כולם היו קמים על רגליהם. אמו, שאותה הביאו הוריה כתינוקת מפרס, עבדה כאחות בהדסה. היא תמיד אמרה לו שנמאס לה לתקן את הטעויות של הרופאים, ולכן טוב יעשה אם יצטרף למקצוע שזקוק לאנשים כמוהו.
מצד אחד, כרופא צעיר, דורון היה גאה מאוד במקצועו. ואין לדעת, ייתכן אף ששוטר או פקח מזדמן יתחשבו בו כאשר יבחינו בסמל הרופא על השמשה, במקרה שימצאו את הרכב חונה במקום אסור.
מצד שני, אולי דווקא יתנקמו בו אם במקרה איתרע מזלו והזדמן להם להתייבש בחדר המיון לאחרונה? שלא לדבר על זה שיש לרכוש את המדבקות בסניף הר”י שבעירו, ולזה אף פעם לא היה לו זמן.
הוא החליט להתנתק מהרכב ולעלות לביתו.
משפחת שפירא התגוררה בבית משותף ללא מעלית בדירת ארבעה חדרים צנועה שבקומה השלישית. “תתחדשי,” הכריז בחגיגיות כשפתח את הדלת ועיניו נחו על אשתו, שהייתה עסוקה במטבח בהכנת ארוחת־הצהריים. רונית לבשה ג’ינס וטריקו, ונראתה כחיילת בחופשה ולא כאישה אחרי שתי לידות. גברים ברחוב עדיין סובבו את ראשם אחריה, ודורון, שאף פעם לא התרגל לכך, עדיין התקשה לעתים להאמין למזלו הטוב.
“קניתי לנו אוטו. רוצה לראות?”
“ברור,” ענתה רונית וירדה למטה בעקבות בעלה.
בעוד דורון עומד לצד הרכב מדושן עונג, ידיו שלובות על חזהו, סקרה רונית את היונדאי בקפידה, תוך כדי הליכה סביב סביב.
“נו?” שאל דורון, “מה את אומרת?”
“פתח מכסה מנוע,” ביקשה רונית.
“מה מכסה מנוע,” התפלא דורון, “מה את מבינה במנועים?”
“שום דבר,” השיבה זוגתו, “בוא נראה את המנוע.”
דורון משך בכתפיו, פתח את דלת הנהג, התכופף ומשך בידית. הוא הרים את מכסה המנוע וסקר בקורת רוח את המנוע המבהיק בניקיונו.
“הוא נראה לי חדש מדי, המנוע.” העירה רונית. “זה נראה לך כמו מנוע של אוטו בן חמש?”
“אנא עארף,” ענה דורון, “כל אחד והשיגעונות שלו, אז עומר הזה אוהב מנועים נקיים. מה רע?”
רונית סקרה אותו בספקנות. “לא יודעת. נראה לי מוזר. פתח את הבגאז’.”
“גדול הבגאז’,” אמר תוך שהוא מרים את מכסה תא המטען וסוקר בסיפוק את מרחביו. “יש מקום לעגלה וגם לכל הקניות.”
רונית סקרה את הבגאז’ בעיני נץ ולפתע התכופפה, הושיטה את ידה, ושלפה פתק קטן ממעמקיו.
“מה מצאת?” התעניין דורון.
רונית בחנה את הפתק תוך שהיא מכווצת את גבותיה, ולבסוף הושיטה אותו ללא אומר לדורון.
הרופא הצעיר סקר את הממצא החדש, ופניו נפלו.
הייתה זו קבלה על רכישת דלק ובראשה התנוסס שם החברה: “אלביט מערכות.” גם מספר הקילומטרים בספידומטר צוין בקבלה כמתחייב – 200,000 ק”מ.
“אני לא מאמין. הבני־זונות עבדו עלי ואני נפלתי בפח כמו טירון,” הפטיר דורון, מובס. הוא התנחם בכך שהמבט של רונית, לכל הפחות, לא היה מבט מאשים.
***
למחרת בבוקר דורון הגיע לבית החולים בו התמחה אבל וחפוי ראש.
“מה זה הפרצוף תשעה באב הזה,” התעניין ד”ר זילברמן, “שוב דחו לך מאמר ששלחת לפרסום?”
“יותר גרוע,” ענה דורון בצער, “עבדו עלי. רציתי להחליף אוטו סוף כל סוף. חשבתי שאני קונה מאדם פרטי אוטו שעשה 60,000 ק”מ, וקניתי מנוכל אוטו שהיה בבעלות חברה עם 200,000 ק”מ.”
ד”ר זילברמן, קרדיולוג בכיר בבית החולים האוניברסיטאי ע”ש מילינובסקי, הקשיב קשב רב, נד בראשו ולבסוף סיכם: “אין שום בעיה. נתקשר לאלחנן.”
“אלחנן? מי זה אלחנן?” תמה דורון.
“אלחנן כץ. ראש מחלק הונאה במחוז מרכז של המשטרה. טיפלתי בשני הוריו, מנוחתם עדן.”
“אני מאוד מקווה שהם היו מרוצים מהטיפול,” הפטיר דורון, מתקשה להסתיר את הדאגה בקולו.
“אתה יכול להיות רגוע. שניהם מתו בשיבה טובה אחרי שהיו בטיפולי המסור במשך שנים רבות. אני מציע שתלך עכשיו ותעשה ביקור על החולים במחלקה, ותתרכז בחולים החדשים שהתקבלו הלילה, בזמן שאני אתקשר לאלחנן. אין כמו עבודה כדי להסיח את הדעת מצרות.”
דורון, שקיבל את עצתו של ד”ר זילברמן, עבד ביעילות וגמר את הביקור בתוך שעתיים. לאחר מכן מצא את ד”ר זילברמן, וביחד הם עברוּ על החולים. אחד החולים שצונתר עקב כאב בחזה יום קודם לכן היה גבר כבן 40. כצפוי בגילו הצעיר, לא נמצאו היצרויות בעורקים הכליליים של הלב, אך היה בצנתור ממצא לא רגיל – פיסטולה קורונרית. דורון לא היה בטוח מה משמעות הממצא ומה עליו לעשות עם החולה.
“מדובר במום לב מוּלד נדיר למדי, כלי דם אבנורמלי שנוצר בתקופה העוברית, בנוסף לשלושת העורקים הכליליים הרגילים,” הסביר ד”ר זילברמן. “במקרה זה מדובר בממצא אקראי שאינו מסביר את הכאב בחזה ואינו מחייב טיפול. אבל אתה יודע מה, דורון, זה נושא מעניין שמעט אנשים יודעים עליו והוא שווה סמינר. אני אוסיף אותו לתכנית הסמינרים השנתית של המחלקה, ואתה תציג אותו בבוא הזמן. ככה נוכל כולנו ללמוד על המחלה הנדירה.”
דורון הסכים מיד להצעה, מה גם שתוכנית הסמינרים לחודשים הקרובים הייתה מלאה והיה ברשותו זמן רב להתכונן.
“בזמן שהיית עסוק בביקור דיברתי עם אלחנן כץ,” המשיך ד”ר זילברמן. “אני מציע שתצא היום מוקדם מהמחלקה ותקפוץ לביקור במחלק ההונאה – אלחנן מצפה לך. ודורון?”
“כן בוס?”
“אל תשכח בדרכך למחלק ההונאה לקחת אתך הפעם את רונית.”
***
כשדורון הגיע מלווה באשתו רונית למחלק ההונאה של מחוז מרכז, לא יכול היה שלא לשמוע את קולו הרועם של אלחנן, שעה שדיבר בטלפון: “מר צדוק, נמאס לי כבר ממצעד הלקוחות הבלתי מרוצים שלך שמגיע אלינו באופן קבוע. תפסיק לרמות את האנשים!”
הם קרבו לדלת משרדו הפתוחה לרווחה של ראש מחלק ההונאה והציצו פנימה בזהירות. רפ”ק אלחנן כץ היה שעון לאחור בכיסאו השחור הגדול, רגליו מונפות על השולחן, שיערו מאפיר ושפם מפואר מעטר את שפתו העליונה. משראה אותם, החווה בידו לעבר הכיסאות שלפניו, והם התיישבו מולו בדממה והמתינו עד שסיים את שיחת הטלפון.
“אלחנן כץ,” הציג עצמו תוך שהוא לוחץ את ידם. “הבנתי מד”ר זילברמן ידידי שיש לכם בעיה עם מר צדוק. אתם לא לבד.”
דורון קיווה שהצהרתו זו של אלחנן ניתנה כדי לאותת להם שהמשטרה תעשה את תפקידה נאמנה, על מנת שהצדק יצא לאור והפושעים יבואו על עונשם כמתחייב בחוק, אך עתה לא היה בטוח בכך. ואכן רפ”ק כץ סיפר בהרחבה על מעלליו המרובים של מר צדוק, סוחר רכב ידוע לשמצה, ועל שובל הקורבנות התמימים, אחיהם לגורל המר, שהותיר אחריו.
הם הופנו לבסוף לרס”ל כהן שלקח מהם עדות מפורטת, ואף צילם את רישיון הרכב, טופס העברת הבעלות, זיכרון הדברים, המודעה באינטרנט והקבלה מתחנת הדלק שנמצאה בתא המטען.
לאחר שהחזיר את אשתו הביתה, דורון נסע למוסך הקבוע שלו. חיים, בעל המוסך הוותיק, בדק את הרכב וסיכם: “האוטו בסדר. נחליף שמן ופילטרים, ברקסים וגם פלגים. המנוע חדש לגמרי וכנראה נלקח מאוטו חדש שעבר תאונה, אבל הם חסכו על הפלגים, הממזרים. כסף זה כסף, בסופו של דבר. אבל אל תדאג. האוטו ייסע לך כמו בובה אחרי הטיפול. סע לשלום ותשכח מהממזר הזה.”
אלא שדורון כבר לא אהב את הרכב שקנה, ועוד פחות אהב את העובדה שעבדו עליו. הוא התקשר לצדוק והציע לו לבטל את העסקה, להחזיר לו את הרכב ולהיפרד כידידים.
“אני לא יודע על מה אתה מדבר,” היתמם סוחר המכוניות, “אתה ידעת שזה רכב מחברה. ואני יודע שהיית במשטרה. אתה חושב שאני מפחד משוטרים? כולם חברים שלי שם במשטרה.”
“אתה רציני?” ענה לו דורון, “ואיך קרה שהספידומטר הסתובב אחורה 140,000 ק”מ?”
“לא יודע על מה אתה מדבר,” דבק צדוק בגרסתו בעקביות. “הספידומטר היה בתיקון, לא יודע מה הם עשו אִתו שם.”
“אם כך, נתראה בבית המשפט,” סיכם דורון.
“לך תזדיין יא מניאק!” הייתה התשובה מצִדו השני של הקו, ולדורון לא נותרה ברירה אלא לנתק את השיחה מחשש לפגיעה בלתי הפיכה באוזן הפנימית ובעצב השמיעה שלו.
לאחר שחיים סיים לטפל ביונדאי, הרכב באמת נסע כמו בובה. אבל דורון עדיין לא סבל אותו, ובכל פעם שנחו עליו עיניו הוא חווה מחדש את ההשפלה. לא נותר לו אלא להמתין בסבלנות עד ששלטונות החוק ישלימו את עבודתם, ולהטיל את יהבו על רפ”ק כץ ואנשיו ועל רגשי הכרת התודה שרחש קצין המשטרה הוותיק לד”ר זילברמן.
