ארבעה מחזות חדשים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ארבעה מחזות חדשים

ארבעה מחזות חדשים

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2008
  • קטגוריה: שירה
  • מספר עמודים: 264 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 24 דק'

יוסף בר יוסף

יוסף בר-יוסף (11 בינואר 1933 – 15 באוקטובר 2021). סיפוריו הראשונים פורסמו ב-1951 בכתב-העת הספרותי 'משא' ומאז פרסם קובצי סיפורים, מחזות ורומאנים. ספרו הראשון פורסם תחת שם העט יוסף בר. מחזהו הראשון, "טורא", הועלה בשנת 1962, בתיאטרון הקאמרי בתל אביב. שני ספריו הראשונים פורסמו בשנות החמישים, "שפתיים מלוחות" קובץ סיפורים שהתפרסם ב-1954, והרומן "חייו ומותו של יונתן ארגמן" שיצא לאור ב-1959. ספרו הבא, יצא רק 40 שנה לאחר מכן ונקרא "לא בבית הזה". 

בר-יוסף נפטר ב-15 באוקטובר 2021 בגיל 88, לאחר שנדבק בנגיף הקורונה. 

תקציר

אב קשיש, בעבר רודף נשים, בן רודף טוהר וגרושה צעירה, בת למשפחה חרדית מירושלים, הם גיבורי המחזה "לא בבית הזה", ואִתם חנה לוין בת התשעים ושש, שמספרת שהיא בת תשעים וחמש "כי לא נעים לחיות כל כך הרבה". פעם הייתה אחות פרטית וקראו לה "האחות הבתולה" –  אף־על־פי שממש לא הייתה בתולה. אם רוצים, דווקא האב רודף הנשים הוא הבתול, בעצם.
המחזה "השמנה והרזה" מתאר מאבק על אישה, צילה השמנמנה, שמאיר, שעלה מאשפתות, מתאהב בה אחרי שיואל, האופטיקאי הבכיר, זרק אותה לטובת תל אביבית רזה ואפנתית. דווקא כשמאיר זוכה בה יואל משנה את דעתו, עוזב את אשתו ומנסה לחזור אליה, והכול נחשף יחד עם הצוואה המדהימה של המלווה בריבית שתום העין.
במחזה "תמרה" אישה יפה ומיוחדת שלבה נמשך אל הנשגב שולחת את הבת שלה לשלוש שנים קשות בג'וליארד. היא לא רואה מי הוא באמת האלוף במילואים, האלוף היפה הצולע, שבא להפיץ את "האמת האמתית" על מלחמת יום הכיפורים. את סופה לא נגלה עכשיו…
שלושת המחזות האלה נכתבו קודם כרומנים והתקבלו בהתלהבות.
המחזה "חשק" נכתב בשביל השעשוע, ולא רק.
המחבר הלוא הוא יוסף בר יוסף, חתן פרס ישראל למחזאות. מחזותיו מוצגים באחרונה בחו"ל, בעיקר ברוסיה.

פרק ראשון

לא בבית הזה
 
הדמויות:
 
חנה לוין – אחות פרטית לשעבר, אומרת שהיא בת 95 ובאמת היא בת 96
 
מנו – עמנואל רבינזון, איש עסקים, נדל"ן, כבן 65
 
עמי – הבן של מנו, עורך דין בסנגוריה הציבורית, רווק, כבן 35
 
נימי – בת משפחה חרדית, גרושה שהגיעה לתל אביב לעסוק באפנה.
 
המקום: באחד מבתי תל אביב הישנה, בית משפחתי מעוצב בצורת אניה, שקוראים לו "הבית הצהוב", וביתר פירוט – הדברים קורים בחצר בקדמת הבית, בדירת המרתף, שאת החלונות שלו רואים מן החצר, בסלון הדירה של מנו שבקומה השניה, ועל המדרגות המוליכות אל הדירה.
 
בגלל הייחוד של המקום נדרשת תפאורה לא גדושה ועם זאת מאוד יצירתית.
 
הזמן: בשנים האחרונות. עיקר המחזה מתרחש בתוך 24 שעות, אחרי חזרתו של מנו מניו יורק, עם שתי תמונות סיום מאוחרות.
 
תמונה 1: כל כך רוצה לספר הכל, כאילו אם תספר…!
 
(חנה לוין מקבלת שיחת טלפון מניו יורק.)
 
מנו:  (בטלפון, ברוגז) מה השעה? כמה זמן אני צריך לצלצל לך שתעני לי?
 
חנה:  זה אתה, מנו? איפה אתה? הלוא אתה בניו יורק.
 
מנו:  זהו בדיוק, ואת יודעת שאני בניו יורק, אז למה את שואלת. את תעני לי, מה השעה?
 
חנה:  אני כבר משקרת, אתה יודע. אלא מה, לומר אמת, שאני בת תשעים וחמש? לחיות כל כך הרבה, לא נעים. (מצטחקת) הלוא באמת אני בת תשעים ושש.
 
מנו:  אני שואל אותך מה השעה, לא בת כמה את.
 
חנה:  אוי, אתה מפונק, מנו. כמו אריך, אבא שלך, נשים פינקו. השעון על היד, כל כך קשה להסתכל? ואולי בניו יורק נעצרו השעונים.
 
מנו:  זהו בדיוק, נעצרו השעונים. (סוגר את הטלפון, ומיד הטלפון מצלצל שוב.)
 
חנה:  אלא מה? מי שמצלצל בשלוש בלילה מניו יורק לשאול מה השעה יצלצל עוד פעם. (בטלפון) הלו? מי שם?
 
מנו:  כאילו לא יודעת! כמה זמן ממשיכות צפורניים לצמוח? אחרי המוות!
 
חנה:  שאלה מעניינת. שבועות, אולי חודשים ואולי יותר. במתים לא טיפלתי. ממתי אתה מתעניין במוות?
 
מנו:  אני שואל על ציפורניים לא על מוות. ולמה הן צומחות עקומות, נתקעות חזרה בבשר? זה סימן של מוות בקרוב?
 
חנה:  לא שמעתי שרופאים לוקחים את זה בחשבון בדיאגנוזות שלהם.
 
מנו:  תצחקי לי, תצחקי! את לא תאמיני, אני מתחיל לגזור אותן ומין מחשבות באות… הרי הן דבר החי האחרון שיישאר חי אחרי! אלא מי? עמי, הבן המוצלח שלי? בן שלושים ושש ועוד לא… ובכן תשמעי! אני חוזר ארצה, בעשרים ושלישי, בדיוק, לא יום אחד קודם! את שומעת?
 
חנה:  אפשר לא לשמוע? הקול שלך…
 
מנו:  ודאי, שכל העולם ישמע, גם הדגים!
 
חנה:  באמת? מעניין.
 
מנו:  שום מעניין! וכי איפה עובר הכבל של הטלפון הזה? לא באוקיינוס? (ובקול) אותי לא מפחידים בכונס נכסים, את שומעת?! הפרויקט הגדול שלי בניו יורק יבלע את כל החובות שלי, כמו כריש הוא יבלע הכול! לא לדבר על הדירות בתל אביב, המחירים עולים כל יום, תענוג! (טורק את הטלפון.)
 
חנה:  (לעצמה) נשמע לא טוב, רק זה חסר לי, לישון ברחוב פתאום.
 
(הטלפון מצלצל שוב.)
 
חנה:  (בטלפון) כן? אני שומעת.
 
מנו:  את יכולה לישון בשקט, אף אחד לא ייגע בבית הצהוב, הבית היפה המפורסם שלנו!
 
חנה:  (לעצמה) הבית של אריך.
 
מנו:  עוד פעם אריך, הה? גם בניו יורק, בשלוש בלילה…!
 
חנה:  אבא שלך.
 
מנו:  ואם…? מי נותן לך לגור שם בחינם, אריך או אני? (טורק את הטלפון).
 
חנה:  (לעצמה) הוא, זה נכון. בעצם לא, הבית בכלל של עמי, הוא רק מרשה לו לנפנף אִתו, כבד את אביך. (ופתאום, בכל לִבה) לפעמים אני כל כך רוצה לספר הכול, כאילו אם אספר… מה יקרה? תחיית מתים פתאום?
 
תמונה 2: ההבדל בין לשקר ובין למרוח
 
(במרתף, עמי מנקה אבק מהקרמיקה שעל המדפים שעל הקיר. דפיקות בדלת.)
 
עמי:  (פותח) כן?
 
(נימי בפתח, מסתכלת בו, לא עונה.)
 
עמי:  דפקת בדלת, לא? את בכלל אלי? זה לא המשרד, גם המשרד לא בשעות האלה. אולי טעות.
 
נימי:  (מתעשתת) סליחה, לא, לא טעות. אני בגלל הבית. אני תמיד מסתכלת. בית מיוחד, מושך, לא ראיתי אנייה חיה, רק בז'ורנלים, אבל הבית הזה כמו אנייה, נכון? אפשר לחשוב, זהו, מפליגה, הבית זאת אומרת, זז.
 
עמי:  לא זז ולא מפליג, רק כמו אנייה, לא אניה חיה כמו שאמרת.
 
נימי:  אולי רוצה לזז, להפליג.
 
עמי:  אני עדיין לא מבין מה את מחפשת.
 
נימי:  תמיד חושך, גם בקומה האמצעית, רק למעלה בדירה הקטנה אור לפעמים.
 
עמי:  אני גר שם.
 
נימי:  אני מבינה והנה פתאום אור כאן למטה, בחלונות העגולים. אז הסתכלתי בחלונות וראיתי. ריק, מתאים לסטודיו. אני מחפשת מקום, אני באופנה, בענף.
 
עמי:  דוגמנית?
 
נימי:  מי? אני? איך? (צוחקת, במבוכה) ככה אני נראית? אני לא, אני מירושלים, מאה שערים זאת אומרת, בתי אונגרים, אני רק מעצבת.
 
עמי:  פה עשו פעם מלפפונים חמוצים, כרוב כבוש, לא אופנה. עוד יש ריח. אחר כך גם קדרות, אימא שלי, גם מהחימר נשאר ריח.
 
נימי:  לא מפריע לי. אני עוד לא באמת מעצבת. רוצה, מתלמדת. מחפשת מקום גם בשביל לגור. לא גם, זה הכי חשוב. הוציאו אותי מהמקום הקודם. המקום הזה לא מושכר, נכון?
 
עמי:  רואים לפי האבק, לא? (מציג את מניפת ניקוי האבק שבידו.)
 
נימי:  כן, תיכף ראיתי, הצצתי מהחלון. אתה ניקית, התחלת. את הקרמיקה.
 
עמי:  עבודות של אימא שלי.
 
נימי:  לא יפריעו לי. תוכל להשאיר אותן ככה פתוח, ואם תרצה – אני אכין וילונות, יש לי הרבה שאריות יפות. זה גם ישמור מהאבק. כל המקום יהיה נקי, יפה, אתה תראה. אני ככה החזקתי את הבית של אימא שלי, היא הייתה חולה, לא בריאה זאת אומרת.
 
עמי:  את רצה מהר מדי, עוד לא אמרתי שאני משכיר לך.
 
נימי:  (ממשיכה) גם את הבית של הרב החזקתי טוב. סליחה, יצא לי. אני גרושה, הוא רב חשוב, לא התאים לו אישה שעובדת באופנה. רוצה זאת אומרת.
 
עמי:  גם אני לא בדיוק מעריץ של אופנה.
 
נימי:  אני בטוחה שלא אותו דבר.
 
עמי:  כנראה. ובכל זאת אני עדיין לא… את לא רוצה לראות את השירותים? אין אמבטיה, רק טוש, גם פינת המטבח כמו שאת רואה…
 
נימי:  אני אסדר. יותר טוב מדירה, שבעל הבית מגרש אותך באמצע החוזה בגלל וירוס.
 
עמי:  אני לא מבין.
 
נימי:  הווירוס, זה שגורם סחרחורת, אין מה לעשות נגד, עובר לבד, רק לא נעים. הוא אמר שהוא השכיר את הדירה לי, לא לווירוס שלי.
 
עמי:  יש לו חוש הומור.
 
נימי:  אולי, מתי שהוא אמר לי את זה לא היה לי ראש לחשוב על דברים כאלה.
 
עמי:  כן, זה לא היה במקום. ובכל זאת עדיין לא החלטתי. לא בגלל הווירוס כמובן. יש לך ערבים? אולי איזה קרוב משפחה שיכול…
 
נימי:  יש לי הרבה, חצי ירושלים כמו שאומרים, אבל הם לחוד ואני לחוד, לבד בתל אביב, אני והאופנה. גם היא רק בראש שלי ובלב.
 
עמי:  לא בדיוק יחסי כוחות מאוזנים.
 
נימי:  גם עורך דין…! אין לי, גם כסף בשבילו…
 
עמי:  זה יהיה בסדר. ועדיין בעניין הערבים… אולי חברה או חבר, ידיד?
 
נימי:  (מצטחקת) זה באמת מצחיק מה שהוא אמר, בעל הבית הזה שלי, שהוא השכיר לי את הדירה, לא לווירוס.
 
עמי:  אמרת את זה כבר. אני שאלתי אותך משהו אחר, על הערבים.
 
נימי:  (צוחקת צחוק קל) כמו המורה שלי לחשבון. היא שאלה אותי פעם שאלה ולא ידעתי. אז אמרתי לה, כמה שאת יפה, המורה. היא כעסה, אמרה לי, אני לא שאלתי אותך אם אני יפה. והיא הוציאה אותי החוצה. אני בכיתי, לא הבנתי. זה לא היה בכוונה. לא ידעתי את התשובה ורציתי לבכות, אז יצא לי. היא באמת הייתה יפה, אז זה לא היה שקר. ובכלל רק לה יכולתי לומר משהו על יופי כי היא לא הייתה חרדית שחורה כמו כולן. והבנות אמרו לי שאני שיקרתי.
 
עמי:  מרחת. ככה קוראים לזה, למרוח. שואלים אותך דבר אחד ואת עונה בדבר אחר. זה כאילו יותר טוב משקר, אבל זה גם יותר רע. שקר זה שקר, כולם יודעים, גם את יודעת, אבל כשאת מורחת את בעצם משקרת, אבל יוצאת נקיה.
 
נימי:  (צוחקת) אתה קצת כמו הרב, הבעל שלי שהיה. רק קצת, משהו אחר.
 
עמי:  תודה. אבל יש גם צד שלישי, ואולי הוא הכי חשוב. כשמשקרים זה לרוב כדי להשיג משהו, וכשמורחים זה לרוב לברוח ממשהו, להתחבא.
 
נימי:  גם אתה מורח עכשיו, לא?
 
עמי:  אני?
 
נימי:  אתה לא אומר אם אתה מוכן להשכיר לי.
 
עמי:  (צוחק) מוצא חן בעיני.
 
נימי:  אתה גם צוחק.
 
עמי:  מה פירוש ה"גם" הזה?
 
נימי:  בהתחלה כשפתחת את הדלת ראיתי את הפה שלך, קצת פתוח, כאילו אתה הולך לצעוק עוד רגע. בגלל זה הסתכלתי, לא יכולתי לא להסתכל.
 
עמי:  מספיק להיום, אני חושב. בואי מחר למשרד שלי, הנה כרטיס, נחתום משהו.
 
נימי:  אתה בעצמך עורך דין. תודה רבה.
 
עמי:  ותוכלי להתקין פה וילונות, שיכסו את הכול.
 
נימי:  תודה רבה. (יוצאת.)
 
תמונה 3: איך יודעים מתי זאת האהבה האמִתית
 
(בחצר, מול הבית. בחלונות המרתף וילונות פרחוניים צבעוניים.)
 
חנה:  וילונות יפים, מין ערוגות פרחים קטנות.
 
עמי:  (פתאום) איך יודעים מתי זאת האהבה האמִתית?
 
חנה:  אני מבינה. הדיירת החדשה, באמת סימפאטית.
 
עמי:  אני שאלתי אותך משהו.
 
חנה:  אתה באמת רוצה לדעת?
 
עמי:  באמת.
 
חנה:  היה לי חולה אחד, והיה לו שיגעון של היהלום הטהור, בלי שום דֶפֶקט. והוא מחפש עד לקצות אוראל, קונה אצל איכרים, נסגר, בודק עם הלופה המגדלת שלו, בודק ולא עוזב עד שמוצא דפקט. והוא אמר לי שאם מחפשים באמת לא מוצאים.
 
עמי:  גם באהבה ככה? אם מחפשים באמת לא מוצאים? יש איזו לופה, איזו זכוכית מגדלת לעניין הזה?
 
חנה:  אולי יש סימן. כשהכרוב הכבוש נהיה שדה של כרוב.
 
עמי:  אני לא מבין.
 
חנה:  ככה זה, העולם קטן והדברים עלובים ויגעים, ואם אדם מרגיש את פנים הדברים הוא יכול להתעלות, אז כל מה שמסביב עולה יחד איתו.
 
עמי:  זה יפה אבל מה שייך כרוב כבוש? זה מה שעשו במרתף של הבית שלנו, לא? גם מלפפונים חמוצים. לפני שאימא התחילה עם הקרמיקה.
 
חנה:  ככה, כן.
 
עמי:  אולי גם אני מחפש עם לופה דפקטים אצל כל הנשים, לא?
 
חנה:  אולי. אני לא יודעת.
 
(הם פונים להמשיך כל אחד בדרכו.)
 
עמי:  (נעצר) את סיפרת לי משהו פעם, על חור בגרב. יכול להיות?
 
חנה:  אני…?
 
עמי:  כן, נדמה לי.
 
חנה:  כן, יכול להיות. מישהי שהכרתי פעם, משהו שקרה לה, היא הייתה אז בת עשרים וקצת, אחות פרטית, היה פעם מקצוע כזה…
 
עמי:  זה מה שאת…
 
חנה:  כן, גם אני. ופעם מהחלון שלה היא מציצה ורואה אותו, מישהו, רווק שרמנטי, גם דוקטור, והנה הוא נכנס לבית הגדול של… אני כבר לא זוכרת מה היה שמה, משפחה ידועה, עסקים, כספים, ותכף הוא יוצא, שמח, מסתובב לו – רוקד לו, ועקבי הנעליים שלו שחוקים. ודאי, מרוב ריצה אחרי בנות עשירים. נעל אחת נשמטת קצת והיא רואה את החור בגרב בעקב שלו. אתה מבין? הגבר הכי מבוקש, וגרב כזה עם חור כזה. (פונה ללכת) אני קצת ממהרת.
 
עמי:  ומה הלאה? התחלת את צריכה לגמור.
 
חנה:  מה הלאה…? מה כבר יכול להיות הלאה? אחת כמוה, החברה הזאת שלי, אחר כך היא גם מגלה, שיש לו חורים גם בריאות וגם בקיבה, אז היא לא תקפוץ לזרועות שלו? מציאה ממש! וככה יוצא שאני מציצה ורואה חור בגרב, ואני מוצאת את אהבת חיי, וגורלי נגזר ואני נשארת ערירית. רק… בתולה, כן.
 
עמי:  את…?
 
חנה:  מה פתאום אני? חולה שלי, טיפלתי בה. כל כך הרבה חולים וחולות היו, איך אפשר לזכור? (פונה ללכת, נעצרת) הוילונות שלה יפים, והיא סימפתית. (יוצאת).

יוסף בר יוסף

יוסף בר-יוסף (11 בינואר 1933 – 15 באוקטובר 2021). סיפוריו הראשונים פורסמו ב-1951 בכתב-העת הספרותי 'משא' ומאז פרסם קובצי סיפורים, מחזות ורומאנים. ספרו הראשון פורסם תחת שם העט יוסף בר. מחזהו הראשון, "טורא", הועלה בשנת 1962, בתיאטרון הקאמרי בתל אביב. שני ספריו הראשונים פורסמו בשנות החמישים, "שפתיים מלוחות" קובץ סיפורים שהתפרסם ב-1954, והרומן "חייו ומותו של יונתן ארגמן" שיצא לאור ב-1959. ספרו הבא, יצא רק 40 שנה לאחר מכן ונקרא "לא בבית הזה". 

בר-יוסף נפטר ב-15 באוקטובר 2021 בגיל 88, לאחר שנדבק בנגיף הקורונה. 

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2008
  • קטגוריה: שירה
  • מספר עמודים: 264 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 24 דק'
ארבעה מחזות חדשים יוסף בר יוסף
לא בבית הזה
 
הדמויות:
 
חנה לוין – אחות פרטית לשעבר, אומרת שהיא בת 95 ובאמת היא בת 96
 
מנו – עמנואל רבינזון, איש עסקים, נדל"ן, כבן 65
 
עמי – הבן של מנו, עורך דין בסנגוריה הציבורית, רווק, כבן 35
 
נימי – בת משפחה חרדית, גרושה שהגיעה לתל אביב לעסוק באפנה.
 
המקום: באחד מבתי תל אביב הישנה, בית משפחתי מעוצב בצורת אניה, שקוראים לו "הבית הצהוב", וביתר פירוט – הדברים קורים בחצר בקדמת הבית, בדירת המרתף, שאת החלונות שלו רואים מן החצר, בסלון הדירה של מנו שבקומה השניה, ועל המדרגות המוליכות אל הדירה.
 
בגלל הייחוד של המקום נדרשת תפאורה לא גדושה ועם זאת מאוד יצירתית.
 
הזמן: בשנים האחרונות. עיקר המחזה מתרחש בתוך 24 שעות, אחרי חזרתו של מנו מניו יורק, עם שתי תמונות סיום מאוחרות.
 
תמונה 1: כל כך רוצה לספר הכל, כאילו אם תספר…!
 
(חנה לוין מקבלת שיחת טלפון מניו יורק.)
 
מנו:  (בטלפון, ברוגז) מה השעה? כמה זמן אני צריך לצלצל לך שתעני לי?
 
חנה:  זה אתה, מנו? איפה אתה? הלוא אתה בניו יורק.
 
מנו:  זהו בדיוק, ואת יודעת שאני בניו יורק, אז למה את שואלת. את תעני לי, מה השעה?
 
חנה:  אני כבר משקרת, אתה יודע. אלא מה, לומר אמת, שאני בת תשעים וחמש? לחיות כל כך הרבה, לא נעים. (מצטחקת) הלוא באמת אני בת תשעים ושש.
 
מנו:  אני שואל אותך מה השעה, לא בת כמה את.
 
חנה:  אוי, אתה מפונק, מנו. כמו אריך, אבא שלך, נשים פינקו. השעון על היד, כל כך קשה להסתכל? ואולי בניו יורק נעצרו השעונים.
 
מנו:  זהו בדיוק, נעצרו השעונים. (סוגר את הטלפון, ומיד הטלפון מצלצל שוב.)
 
חנה:  אלא מה? מי שמצלצל בשלוש בלילה מניו יורק לשאול מה השעה יצלצל עוד פעם. (בטלפון) הלו? מי שם?
 
מנו:  כאילו לא יודעת! כמה זמן ממשיכות צפורניים לצמוח? אחרי המוות!
 
חנה:  שאלה מעניינת. שבועות, אולי חודשים ואולי יותר. במתים לא טיפלתי. ממתי אתה מתעניין במוות?
 
מנו:  אני שואל על ציפורניים לא על מוות. ולמה הן צומחות עקומות, נתקעות חזרה בבשר? זה סימן של מוות בקרוב?
 
חנה:  לא שמעתי שרופאים לוקחים את זה בחשבון בדיאגנוזות שלהם.
 
מנו:  תצחקי לי, תצחקי! את לא תאמיני, אני מתחיל לגזור אותן ומין מחשבות באות… הרי הן דבר החי האחרון שיישאר חי אחרי! אלא מי? עמי, הבן המוצלח שלי? בן שלושים ושש ועוד לא… ובכן תשמעי! אני חוזר ארצה, בעשרים ושלישי, בדיוק, לא יום אחד קודם! את שומעת?
 
חנה:  אפשר לא לשמוע? הקול שלך…
 
מנו:  ודאי, שכל העולם ישמע, גם הדגים!
 
חנה:  באמת? מעניין.
 
מנו:  שום מעניין! וכי איפה עובר הכבל של הטלפון הזה? לא באוקיינוס? (ובקול) אותי לא מפחידים בכונס נכסים, את שומעת?! הפרויקט הגדול שלי בניו יורק יבלע את כל החובות שלי, כמו כריש הוא יבלע הכול! לא לדבר על הדירות בתל אביב, המחירים עולים כל יום, תענוג! (טורק את הטלפון.)
 
חנה:  (לעצמה) נשמע לא טוב, רק זה חסר לי, לישון ברחוב פתאום.
 
(הטלפון מצלצל שוב.)
 
חנה:  (בטלפון) כן? אני שומעת.
 
מנו:  את יכולה לישון בשקט, אף אחד לא ייגע בבית הצהוב, הבית היפה המפורסם שלנו!
 
חנה:  (לעצמה) הבית של אריך.
 
מנו:  עוד פעם אריך, הה? גם בניו יורק, בשלוש בלילה…!
 
חנה:  אבא שלך.
 
מנו:  ואם…? מי נותן לך לגור שם בחינם, אריך או אני? (טורק את הטלפון).
 
חנה:  (לעצמה) הוא, זה נכון. בעצם לא, הבית בכלל של עמי, הוא רק מרשה לו לנפנף אִתו, כבד את אביך. (ופתאום, בכל לִבה) לפעמים אני כל כך רוצה לספר הכול, כאילו אם אספר… מה יקרה? תחיית מתים פתאום?
 
תמונה 2: ההבדל בין לשקר ובין למרוח
 
(במרתף, עמי מנקה אבק מהקרמיקה שעל המדפים שעל הקיר. דפיקות בדלת.)
 
עמי:  (פותח) כן?
 
(נימי בפתח, מסתכלת בו, לא עונה.)
 
עמי:  דפקת בדלת, לא? את בכלל אלי? זה לא המשרד, גם המשרד לא בשעות האלה. אולי טעות.
 
נימי:  (מתעשתת) סליחה, לא, לא טעות. אני בגלל הבית. אני תמיד מסתכלת. בית מיוחד, מושך, לא ראיתי אנייה חיה, רק בז'ורנלים, אבל הבית הזה כמו אנייה, נכון? אפשר לחשוב, זהו, מפליגה, הבית זאת אומרת, זז.
 
עמי:  לא זז ולא מפליג, רק כמו אנייה, לא אניה חיה כמו שאמרת.
 
נימי:  אולי רוצה לזז, להפליג.
 
עמי:  אני עדיין לא מבין מה את מחפשת.
 
נימי:  תמיד חושך, גם בקומה האמצעית, רק למעלה בדירה הקטנה אור לפעמים.
 
עמי:  אני גר שם.
 
נימי:  אני מבינה והנה פתאום אור כאן למטה, בחלונות העגולים. אז הסתכלתי בחלונות וראיתי. ריק, מתאים לסטודיו. אני מחפשת מקום, אני באופנה, בענף.
 
עמי:  דוגמנית?
 
נימי:  מי? אני? איך? (צוחקת, במבוכה) ככה אני נראית? אני לא, אני מירושלים, מאה שערים זאת אומרת, בתי אונגרים, אני רק מעצבת.
 
עמי:  פה עשו פעם מלפפונים חמוצים, כרוב כבוש, לא אופנה. עוד יש ריח. אחר כך גם קדרות, אימא שלי, גם מהחימר נשאר ריח.
 
נימי:  לא מפריע לי. אני עוד לא באמת מעצבת. רוצה, מתלמדת. מחפשת מקום גם בשביל לגור. לא גם, זה הכי חשוב. הוציאו אותי מהמקום הקודם. המקום הזה לא מושכר, נכון?
 
עמי:  רואים לפי האבק, לא? (מציג את מניפת ניקוי האבק שבידו.)
 
נימי:  כן, תיכף ראיתי, הצצתי מהחלון. אתה ניקית, התחלת. את הקרמיקה.
 
עמי:  עבודות של אימא שלי.
 
נימי:  לא יפריעו לי. תוכל להשאיר אותן ככה פתוח, ואם תרצה – אני אכין וילונות, יש לי הרבה שאריות יפות. זה גם ישמור מהאבק. כל המקום יהיה נקי, יפה, אתה תראה. אני ככה החזקתי את הבית של אימא שלי, היא הייתה חולה, לא בריאה זאת אומרת.
 
עמי:  את רצה מהר מדי, עוד לא אמרתי שאני משכיר לך.
 
נימי:  (ממשיכה) גם את הבית של הרב החזקתי טוב. סליחה, יצא לי. אני גרושה, הוא רב חשוב, לא התאים לו אישה שעובדת באופנה. רוצה זאת אומרת.
 
עמי:  גם אני לא בדיוק מעריץ של אופנה.
 
נימי:  אני בטוחה שלא אותו דבר.
 
עמי:  כנראה. ובכל זאת אני עדיין לא… את לא רוצה לראות את השירותים? אין אמבטיה, רק טוש, גם פינת המטבח כמו שאת רואה…
 
נימי:  אני אסדר. יותר טוב מדירה, שבעל הבית מגרש אותך באמצע החוזה בגלל וירוס.
 
עמי:  אני לא מבין.
 
נימי:  הווירוס, זה שגורם סחרחורת, אין מה לעשות נגד, עובר לבד, רק לא נעים. הוא אמר שהוא השכיר את הדירה לי, לא לווירוס שלי.
 
עמי:  יש לו חוש הומור.
 
נימי:  אולי, מתי שהוא אמר לי את זה לא היה לי ראש לחשוב על דברים כאלה.
 
עמי:  כן, זה לא היה במקום. ובכל זאת עדיין לא החלטתי. לא בגלל הווירוס כמובן. יש לך ערבים? אולי איזה קרוב משפחה שיכול…
 
נימי:  יש לי הרבה, חצי ירושלים כמו שאומרים, אבל הם לחוד ואני לחוד, לבד בתל אביב, אני והאופנה. גם היא רק בראש שלי ובלב.
 
עמי:  לא בדיוק יחסי כוחות מאוזנים.
 
נימי:  גם עורך דין…! אין לי, גם כסף בשבילו…
 
עמי:  זה יהיה בסדר. ועדיין בעניין הערבים… אולי חברה או חבר, ידיד?
 
נימי:  (מצטחקת) זה באמת מצחיק מה שהוא אמר, בעל הבית הזה שלי, שהוא השכיר לי את הדירה, לא לווירוס.
 
עמי:  אמרת את זה כבר. אני שאלתי אותך משהו אחר, על הערבים.
 
נימי:  (צוחקת צחוק קל) כמו המורה שלי לחשבון. היא שאלה אותי פעם שאלה ולא ידעתי. אז אמרתי לה, כמה שאת יפה, המורה. היא כעסה, אמרה לי, אני לא שאלתי אותך אם אני יפה. והיא הוציאה אותי החוצה. אני בכיתי, לא הבנתי. זה לא היה בכוונה. לא ידעתי את התשובה ורציתי לבכות, אז יצא לי. היא באמת הייתה יפה, אז זה לא היה שקר. ובכלל רק לה יכולתי לומר משהו על יופי כי היא לא הייתה חרדית שחורה כמו כולן. והבנות אמרו לי שאני שיקרתי.
 
עמי:  מרחת. ככה קוראים לזה, למרוח. שואלים אותך דבר אחד ואת עונה בדבר אחר. זה כאילו יותר טוב משקר, אבל זה גם יותר רע. שקר זה שקר, כולם יודעים, גם את יודעת, אבל כשאת מורחת את בעצם משקרת, אבל יוצאת נקיה.
 
נימי:  (צוחקת) אתה קצת כמו הרב, הבעל שלי שהיה. רק קצת, משהו אחר.
 
עמי:  תודה. אבל יש גם צד שלישי, ואולי הוא הכי חשוב. כשמשקרים זה לרוב כדי להשיג משהו, וכשמורחים זה לרוב לברוח ממשהו, להתחבא.
 
נימי:  גם אתה מורח עכשיו, לא?
 
עמי:  אני?
 
נימי:  אתה לא אומר אם אתה מוכן להשכיר לי.
 
עמי:  (צוחק) מוצא חן בעיני.
 
נימי:  אתה גם צוחק.
 
עמי:  מה פירוש ה"גם" הזה?
 
נימי:  בהתחלה כשפתחת את הדלת ראיתי את הפה שלך, קצת פתוח, כאילו אתה הולך לצעוק עוד רגע. בגלל זה הסתכלתי, לא יכולתי לא להסתכל.
 
עמי:  מספיק להיום, אני חושב. בואי מחר למשרד שלי, הנה כרטיס, נחתום משהו.
 
נימי:  אתה בעצמך עורך דין. תודה רבה.
 
עמי:  ותוכלי להתקין פה וילונות, שיכסו את הכול.
 
נימי:  תודה רבה. (יוצאת.)
 
תמונה 3: איך יודעים מתי זאת האהבה האמִתית
 
(בחצר, מול הבית. בחלונות המרתף וילונות פרחוניים צבעוניים.)
 
חנה:  וילונות יפים, מין ערוגות פרחים קטנות.
 
עמי:  (פתאום) איך יודעים מתי זאת האהבה האמִתית?
 
חנה:  אני מבינה. הדיירת החדשה, באמת סימפאטית.
 
עמי:  אני שאלתי אותך משהו.
 
חנה:  אתה באמת רוצה לדעת?
 
עמי:  באמת.
 
חנה:  היה לי חולה אחד, והיה לו שיגעון של היהלום הטהור, בלי שום דֶפֶקט. והוא מחפש עד לקצות אוראל, קונה אצל איכרים, נסגר, בודק עם הלופה המגדלת שלו, בודק ולא עוזב עד שמוצא דפקט. והוא אמר לי שאם מחפשים באמת לא מוצאים.
 
עמי:  גם באהבה ככה? אם מחפשים באמת לא מוצאים? יש איזו לופה, איזו זכוכית מגדלת לעניין הזה?
 
חנה:  אולי יש סימן. כשהכרוב הכבוש נהיה שדה של כרוב.
 
עמי:  אני לא מבין.
 
חנה:  ככה זה, העולם קטן והדברים עלובים ויגעים, ואם אדם מרגיש את פנים הדברים הוא יכול להתעלות, אז כל מה שמסביב עולה יחד איתו.
 
עמי:  זה יפה אבל מה שייך כרוב כבוש? זה מה שעשו במרתף של הבית שלנו, לא? גם מלפפונים חמוצים. לפני שאימא התחילה עם הקרמיקה.
 
חנה:  ככה, כן.
 
עמי:  אולי גם אני מחפש עם לופה דפקטים אצל כל הנשים, לא?
 
חנה:  אולי. אני לא יודעת.
 
(הם פונים להמשיך כל אחד בדרכו.)
 
עמי:  (נעצר) את סיפרת לי משהו פעם, על חור בגרב. יכול להיות?
 
חנה:  אני…?
 
עמי:  כן, נדמה לי.
 
חנה:  כן, יכול להיות. מישהי שהכרתי פעם, משהו שקרה לה, היא הייתה אז בת עשרים וקצת, אחות פרטית, היה פעם מקצוע כזה…
 
עמי:  זה מה שאת…
 
חנה:  כן, גם אני. ופעם מהחלון שלה היא מציצה ורואה אותו, מישהו, רווק שרמנטי, גם דוקטור, והנה הוא נכנס לבית הגדול של… אני כבר לא זוכרת מה היה שמה, משפחה ידועה, עסקים, כספים, ותכף הוא יוצא, שמח, מסתובב לו – רוקד לו, ועקבי הנעליים שלו שחוקים. ודאי, מרוב ריצה אחרי בנות עשירים. נעל אחת נשמטת קצת והיא רואה את החור בגרב בעקב שלו. אתה מבין? הגבר הכי מבוקש, וגרב כזה עם חור כזה. (פונה ללכת) אני קצת ממהרת.
 
עמי:  ומה הלאה? התחלת את צריכה לגמור.
 
חנה:  מה הלאה…? מה כבר יכול להיות הלאה? אחת כמוה, החברה הזאת שלי, אחר כך היא גם מגלה, שיש לו חורים גם בריאות וגם בקיבה, אז היא לא תקפוץ לזרועות שלו? מציאה ממש! וככה יוצא שאני מציצה ורואה חור בגרב, ואני מוצאת את אהבת חיי, וגורלי נגזר ואני נשארת ערירית. רק… בתולה, כן.
 
עמי:  את…?
 
חנה:  מה פתאום אני? חולה שלי, טיפלתי בה. כל כך הרבה חולים וחולות היו, איך אפשר לזכור? (פונה ללכת, נעצרת) הוילונות שלה יפים, והיא סימפתית. (יוצאת).