פרק 1
דוגמה מהוללת של אמריקה הצעירה; עורך הדין במשרדו; זִקנה, לבוש מרופט; כניסת טֶלֶמָכוּס ואודיסאוּס; עסקה נסגרת.
בשעה שתים-עשרה וחצי בדיוק, עת זרחה שמש צהריים ממש על מדרכת ווֹל סטריט, הודיע צעיר הנושא את השם החסוד נתניאל, בהשליכו במהירות על ראשו בעל השׂיער הקצוץ מגבעת-קש, שעבורהּ שילם באותו בוקר סכום של עשרים וחמישה סנט, על כוונתו לצאת לארוחת הצהריים.
קוברט
עורך דין
שלט זה ניבט לתוך החדר (היה זה משרדו של עורך דין במרכז העיר) מבעד לדלת, שהיתה פתוחה לרווחה ומרותקת למקומה, לשם קרירוּת; וקוֹבֶרט הממשי הרים באותו רגע את עיניו משולחנו המכוסה מפה בחדר פנימי, שהשטיח שבו, כונניות הספרים שבו, ריחו המעופש, הכורסה הגדולה שבו עם כריות העור, ושמשת חלון אחד בלבד מתוך שלושה פתוחה, וגם זו רק בחלקהּ, הכריזו עליו כקודש הקודשים של האדון הריבון. לבושו של ג'נטלמן זה אִפיין אותו כאיש 'אגודת הידידים', או הקווייקרים. הוא היה איש גבוה במקצת, שכתפיו מעוגלות במידת מה, בעל פנים חיוורות, רבועות, מגולחות למשעי; וכל מי שהוא בעל מומחיות כלשהי בחוכמת הפרצוף לא היה עשוי לטעות במבט המתחסד, השטני משהו, הנשקף מעיניו. מתוך חשש שחלק זה של קלסתר פניו אינו מצטיין במראהו נהג מר קוברט להשפיל את איברי-הראייה שלו; אך במקרה זה הם נחו על נער השליחויות שלו.
'כן, לך לארוחת הצהריים; שניכם יכולים ללכת', אמר, 'כי אני רוצה להישאר לבדי'.
והלבלר ויגֶלסווֹרת', זקן מדיף ניחוח טבק – הוא עישן ולעס ללא הפסקה – ירד מכיסאו הגבוה, בפינה שבה עסק עד עתה בהעתקה אִטית של מסמך כלשהו.
ויגֶלסווֹרת' הזקן! כאן עלי לזרוק לעברך מילת שבח וצער; מפני שהאל חנן אותך בנשמה טובה, זקן תִמהוני, אווילי שכמוך.
אני מכיר רק כמה מראות נוגים יותר מחזוּתם של זקנים אלו, שאתה רואה פה ושם ברחבי ניו יורק; לא תואר להם ולא הדר, חשׂוכי ילדים, עניים מאוד, שִׂפתיהם משוכות כלפי פְּנים אל חניכיים חסרי שיניים, לבושים בלואים מטונפים, ומסיימים את חייהם באותו שטח מפוקפק שבין רעב מכובד לבין בית מחסה לעניים.
ויגֶלסווֹרת' הזקן היה איש אמיד לפנים. המפתח להפסדיו ולדלוּת זִקנתו היה לא פחות ולא יותר מאשר סביאה. הוא לא השׁתכר, לא לגמרי, אך מעולם לא היה פיכח לחלוטין. קוברט העסיק אותו עכשיו בשכר של ארבעה דולרים בשבוע.
נתניאל הנזכר לעיל היה נער נמוך-קומה בעל שאיפות מרקיעות שחקים, שמַשׂאת לבו היתה לרכוב יום אחד על סוס מהיר משלו בשדרה השלישית. לפי שעה עישן סיגרים זולים, טיפח במסירות על צדעיו את שׂערו החום הבהיר, בנוסח המכונה 'תלתלי-סבון',[1] טאטא את המשרד ויצא לשליחויות, תוך שהוא נעצר מדי פעם כדי ליישב מחלוקת כלשהי בלשונו או באגרופיו. כי נֶתָנִי היה בחור אמיץ ובעל נטייה בסיסית לדחוף את דעותיו-שלו לאנשים אחרים, בכוח אם היה צורך בכך.
פטוּר מנוכחות השניים ישב מר קוברט, מהרהר וכותב לסירוגין, עד שסיים מכתב שברור היה כי השקיע בו מאמצים רבים. – אחר כך קיפל אותו, הכניסו למעטפה, חתם ונעל אותו בשולחן הכתיבה שלו.
נקישה בדלת.
'יבוא'.
נכנסים שני אנשים. האחד הוא גבר חסון בגיל העמידה, השייך למה שמכוּנה מעמד הפועלים. האחר הוא עבדכם הנאמן, העושה את כל המאמצים הללו לגולל את הרפתקאותיו להנאתכם; שמו ג'ק אנגל, ובעת הצגתו בפניכם הוא בגיל עשרים המתהולל – מתנשא לגובה חמש רגליים ועשרה אינצ'ים ללא נעליים – מצויד בזוג עיניים חומות ולחיים אדומות תואמות, ונועץ מבטים נוקבים בנערות ההולכות הביתה ברחוב נסאו מעבודתן במרכז העיר.
'מר קוברט, אני מניח', אמר בן לווייתי.
'זה שמי, אדוני. התואיל בטובך לשבת?'
'שמי פוסטר', מתרווח בכיסא ומניח את מגבעתו על השולחן, 'קיבלת ממני הודעה קצרה אתמול, אני מניח?'
'אה, כן – כן', משיב עורך הדין לאִטו. אחר כך, נועץ מבט בי: 'וזה הבחור, אם כך?'
'זה הבחור, אדוני; ובאנו לראות אם נוכל להסדיר את העניין. אתה מבין, אני רוצה שהוא יהיה עורך דין, מקצוע שהוא אינו אוהב במיוחד, ולא היה בוחר בו בעצמו. אבל אני רוצה בכך מאוד; והוא בחור שנכנע לרצוני, והסכים ללמוד את המקצוע בנאמנות במשך שנה אחת. אחר כך אני מסכים שיעשה כרצונו'.
'הוא לא בנך, אם הבנתי נכון', אמר קוברט.
'לא בדיוק', השיב האחר, 'ובכל זאת כל כך קרוב לבֵן עד שאין שום הבדל. עכשיו אתה יודע לְמה אני נוטה, והיות שאינני דברן גדול, הייתי רוצה לדעת לְמה אתה נוטה'.
'טוב, ננסה אותו, מר פוסטר, בכל אופן'.
ואז, פונה אלי: 'אם תבוא לכאן מחר לפני הצהריים, בחור, בין תשע לעשר, יהיה לי יותר פנאי לשוחח אִתך; ואז נתחיל. למרות שאני מזהיר אותך מראש שהתקדמותך תלויה לגמרי בך. חלקי בעניין לא יהיה אלא להצביע על הדרך הטובה ביותר'.
ובזאת תם הפרק הראשון.