קימפולונג, עיר הולדתי
כשמביטים מקרוב בזכוכית מגדלת נראה הכול גדול יותר; כשמביטים מרחוק – נראה הכול קטן יותר. מבעד לזכוכית המגדלת שירשתי מאבי, אומן השעונים, אני רואה את עיר הולדתי בבּוּקוֹבִינָה, שביידיש נקראה קִימְפֶּלִינְג ובגרמנית קראו לה קִימְפּוֹלוּנג, אבל למען האמת שמה היום הוא Câmpulung (קמפולונג), שפירושו ברומנית "שטח מוארך". אני רואה את עירי, הן מקרוב והן מרחוק, הן בתמימות ילדותית בהירה, הן מבעד לעננה של השלמה עצובה.
מבעד לזכוכית המגדלת שירשתי מאבי, אומן השעונים, מתגלה גם המעמד המיוחד של הקהילה היהודית בעיר הולדתי, שבעל כורחה הסתבכה במהפכות היסטוריות, במעבר מממשלת הקיר"ה (הקיסר ירום הודו), שהייתה לכאורה "טובה ליהודים", לממשלה הוואלכית,[2] שהייתה מלכתחילה "רעה ליהודים"; קהילה, שיחד עם שפת אמהּ, היידיש שלה, התענתה בין גרמנית לרומנית, ולבסוף גורשה אל מעבר לדנייסטר; שם נגזר עליה להיאלם בנכר, יחד עם הקהילות היהודיות האחרות של בוקובינה.
את עירי ראיתי אך ורק מבעד לזכוכית המגדלת של אבי אומן השעונים, ולכן מבטי חד-צדדי לעתים, מואר מקרן זווית צרה. אבל אינני מתכוון לכתוב את תולדותיה של קימפולונג, והדייקנות ההיסטורית אינה בנפשי. מי שיביט מנקודת מבט אחרת יוכל כנראה לראות תמונה אחרת ולהגיע למסקנות אחרות. אני נזכר רק בפנים שנחרתו בזיכרוני, בילדותי בעיקר, ואני רוצה להאמין שהם חיכו שם עד שאמצא להם תיקון כלשהו. למען האמת אני מבקש, באמצעות הזיכרונות הללו, לסגור את המעגל, שכבר כמעט אינו יכול להכיל עוד משהו בתוכו.
מגיל בר מצווה ועד היום, כשאני כבר בשנות ה-70 לחיי, חייתי חיים של כפילוּת סותרת: מאוהב בנוף של עירי, ומר נפש בגלל בגידתה; מתגעגע ליערות בוקובינה, לסתווי הזהב שלה ולאביבים השיכורים מריח הלילך, אבל גם נדכא ועצוב בגלל שנאת החינם העיקשת של הגויים בה.
הזיכרונות תובעים ממני לעצב אותם ומבטיחים לי אפילו שאני רשאי, פה ושם, לטוות אותם בחוט משי דמיוני, בתנאי שהגרעין לא ייפגע. בכל מקרה, יש בזיכרונותיי מחסן, ששמורים בו דברים נוקשים וחתומים, דברים שנשמרו מהוריי, מקרובים ומקרובים-רחוקים, מהסגה המשפחתית ומהזיכרון הקולקטיבי של עירי. אניח אפוא לזיכרונות הללו להשתעשע בחופשיות באריג שלי, ואברך עליהם: "ברוך מזכיר נשכחות".
