קולנוע ישראלי חדש

הקדמה למהדורה העברית

ספר זה הופיע במקור בצרפתית בשנת 2013. הוא נתן ביטוי לנוכחות המרשימה של הקולנוע הישראלי בזירה הבינלאומית, כעשור לאחר כניסתו לתוקף של חוק הקולנוע, שללא ספק היה בעל השפעה מכרעת על פריצתו של הקולנוע הישראלי לקדמת הבמה, בארץ ובעולם. אלא שיציאת הספר בצרפת קדמה לאחת מנקודות השיא של הקולנוע הישראלי, שנת שבה לא פחות מחמישה סרטים ישראלים באורך מלא, מספר חסר תקדים, הוצגו בפסטיבל הקולנוע החשוב בעולם, פסטיבל קאן. ביניהם בלטו שתי יצירות מפתח, מהמשמעותיות בעיני בקולנוע הישראלי החדש: גט של רונית ושלומי אלקבץ, והגננת של נדב לפיד. לפיכך, היה לי ברור שהמהדורה העברית המאוחרת יותר של הספר חייבת להתייחס לסרטים חשובים אלה, וכן לשורה שלמה של סרטים נוספים שנעשו מאז, ביניהם יצירות ביכורים רבות, שהוכיחו כי הקולנוע הישראלי החדש הולך וכובש בכל שנה טריטוריות אסתטיות חדשות.

המהדורה העברית של הספר היא אם כן גרסה מעודכנת, המתייחסת לסרטים שנעשו עד שנת 2017. עבודה רבה הושקעה גם בניסיון להתאים את הספר לקורא הישראלי, תוך עיבוד מחדש של חלקים בו, שהיו עלולים להיתפס בארץ כמובנים מאליהם. חלקו הראשון מציע ניתוח של המגמות המרכזיות בקולנוע הישראלי בשני העשורים האחרונים, תוך התמקדות בכמה נושאי מפתח, והחלק השני מציע פרספקטיבה סובייקטיבית יותר על אותם נושאים באמצעות שורת ראיונות עם הבמאים המרכזיים בקולנוע הישראלי החדש. אלה דנים, ובמקרים אחדים אף מעמידים במבחן, כמה מהתובנות המועלות בחלק הראשון.

אחד מהראיונות שתוכננו במיוחד למהדורה העברית היה עם רונית ושלומי אלקבץ. הוא היה אמור לעסוק בטרילוגיה המשותפת שלהם – ולקחת לך אישה, שבעה וגט – אלא שמותה הטרגי של רונית מנע את הדבר. הספר מוקדש לזכרה של רונית, מהדמויות החשובות ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי, והוא כולל ריאיון מוקדם עמה שנעשה ב־7, עם יציאתו לאקרנים בצרפת של סרטו של ערן קולירין, ביקור התזמורת.

הספר מיועד לקהל הרחב של שוחרי הקולנוע בארץ ולכל אלה המגלים עניין בקולנוע הישראלי. בשל כך הוא לא נכתב כטקסט אקדמי: אין בו הערות שוליים או מבוא מתודולוגי, ואין בו שום יומרה לריחוק ולאובייקטיביות מדעיים. להפך, הספר מצהיר בכל רגע על הסובייקטיביות שלו, והוא נותן ביטוי לאהבותיו (ולעתים אף לשנאותיו) של המחבר, אך תוך ניסיון לנמק נטיות לב אלו על ידי בחינה שיטתית של הסרטים. מטרתו של הספר היא להציע מבט כולל ולמפות את הקולנוע הישראלי החדש באמצעות כמה קטגוריות תמטיות, וזאת בלי לזנוח את העיסוק במבנה הנרטיבי של הסרטים ובאסתטיקה שלהם, היבטים שבהם מתמקד בעיקר חלקו השני.

החלק הראשון מציע אם כן ניתוח תמטי של הקולנוע הישראלי החדש וחלוקה שלו על פי כמה קטגוריות היסטוריות וסוציולוגית, המשקפות את המגמות המרכזיות בקולנוע הישראלי החדש, גם אם לא את כולן. אחדות מקטגוריות אלו – רב־תרבותיות, למשל – מבוססות על מונחים טעונים ובעייתיים, שיובהרו כאן ואף יועמדו בסימן שאלה. רוחב היריעה המוגבל של הספר לא איפשר למצות לחלוטין את העושר והגיוון המאפיינים קולנוע זה מאז תחילת שנות ה־2000. בשל כך, באופן טבעי, כמה מהסרטים המעניינים ביותר שנעשו בשנים האחרונות בארץ לא יזכו לדיון בספר זה, לא מפני שאינני אוהב או מעריך אותם, אלא מכיוון שלא יכלו להשתלב במבנה הכללי של הספר. כך באשר לכמה סרטים חשובים העוסקים ב"נורמליות ישראלית" ובשאלות קיומיות בעלות ממד אוניברסלי, כמו ההתחלפות (2012) של ערן קולירין, או המנון (2008, סרט קצר) והיורד למעלה (2015) של אלעד קידן. כך גם באשר לאת לי לילה, סרטו היפה של אסף קורמן המתמקד בצעירה הנאבקת לשמר את חיי הזוגיות שלה, על רקע מערכת היחסים שלה עם אחותה הסובלת ממוגבלות שכלית (סרט שהוצג גם הוא ב־2014 בפסטיבל קאן).

היססתי רבות אם לשלב בספר גם קטגוריה תמטית המתמקדת בסכסוך הישראלי־פלסטיני. גם אם תמה זו איבדה בשנים האחרונות ממרכזיותה בקולנוע העלילתי הישראלי (בהשוואה, למשל, לשנות ה־80 של המאה שעברה), היא עדיין הניבה כמה יצירות מרתקות כמו בית לחם (2013) של יובל אדלר. החלטתי בסופו של דבר לוותר על קטגוריה זאת, שכן, כך נוכחתי לדעת, הסכסוך הישראלי־פלסטיני מקבל ביטוי, ברמה זאת או אחרת, כמעט בכל אחת מהקטגוריות התמטיות האחרות (ובמיוחד באלו המתרכזות בקולנוע הרב־תרבותי ובקולנוע הנשי), והיא ללא ספק תמת מפתח בפרק המוקדש ליוצר הדוקומנטרי אבי מוגרבי.

באופן כללי, ההפרדה בין הקטגוריות התמטיות משמשת רק כנקודת המוצא של הספר, במטרה להקל על הבנת המבנה הכללי שלו. למעשה, הקטגוריות נוטות לעתים קרובות להשתלב ולהתערבב זו בזו. כך, למשל, כמה מהבמאיות המרכזיות בקולנוע הנשי הישראלי הן גם דמויות מפתח בקולנוע הפריפריאלי והרב־תרבותי או בזה העוסק בתמה הדתית. כך גם הקולנוע הדוקומנטרי החדש זוכה להתייחסות לא רק בפרק במוקדש לאבי מוגרבי, אלא כמעט בכל אחד מהפרקים המוקדשים לקטגוריות התמטיות האחרות. נזילות זאת מתמה אחת לאחרת, טשטוש הגבולות ביניהן, יאפשרו, כך אני מקווה, קריאה דינמית, פוליפונית ופתוחה של הטקסט.

ספר זה הוא פרי שיתוף הפעולה בין ההוצאה הצרפתית־בלגית, "Yellow Now", וההוצאה הישראלית "כרמל". ברצוני להודות מקרב לב למנהלי ההוצאות – גי יונגבלוט (Guy Jungblut) וישראל כרמל – על שיתוף הפעולה, על העזרה ועל התמיכה שהם נתנו לי לאורך כל הדרך. אני חב רבות לחברי ושותפי לדרך, ארי פולמן, על אחרית הדבר היפה שכתב, שהיא גם מחווה לבני המחזור שלנו בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, שחלקם הפכו לדמויות מפתח בקולנוע הישראלי החדש. תודתי העמוקה לכל הבמאים שפינו לי מזמנם, ובנדיבות רבה הסכימו להתראיין לספר זה: רפאל נדג'ארי, קרן ידעיה, ערן קולירין, רונית אלקבץ, דוד וולך, ארי פולמן, שמואל מעוז, ירון שני, דובר קוסאשווילי, מני יעיש ונדב לפיד. ברצוני להודות גם לעורכי כתב העת Les cahiers du cinéma ("מחברות הקולנוע"), שבו פורסמו במקור, בגרסאות שונות, כמה טקסטים וראיונות ששולבו בספר. תודותי הכנות גם לקרן הקולנוע הישראלי (כתריאל שחורי, דוד ליבקינד) שתמכה בספר וסייעה לתרגומו מצרפתית, וכן לכל המפיקים והמפיצים שאפשרו לי לעשות שימוש בדימויים מתוך הסרטים שבהם בחרתי לדון. תודה מיוחדת לדוד פולונסקי על תמונת הכריכה מתוך ואלס עם באשיר. תודתי העמוקה לחברי רן טל ודני רוזנברג על הערותיהם המחכימות והתמיכה לכל אורך העבודה על הפרויקט. ולבסוף, ספר זה לא היה רואה אור ללא העידוד והעזרה שקיבלתי מבני משפחתי. אמי שושנה ואחי ארז יודעים עד כמה אני חב להם.