פרק 1
איך נראית הפירמה "י' מינצל וס' ווֹקוּלְסְקי" מבעד לזכוכית הבקבוק?
בתחילת שנת 1878, כאשר עסקו הפוליטיקאים חוזה השלום בסן–סטפנו, בבחירת האפיפיור החדש או בסיכויים לפרוץ מלחמה באירופה,[1] גילו סוחרי ורשה ומשכיליה, אלה שהתרכזו בקטע מסוים של רחוב קְרָקוֹבְסְקֶה פְּשֶדמְיֶשְצֶ'ה, עניין רב בעתידה של חנות הסדקית שנשאה את השם י' מינצל וס' ווקולסקי.
במסעדה בעלת שם, שבה נהגו להתאסף לפת ערבית קלה בעליהם של מחסני לבנים ומחסני יינות, יצרני מרכבות וכובעים, ראשי משפחה מיושבים בדעתם המתקיימים ממשאביהם הפרטיים ובעלי בתים ללא תעסוקה, דיברו גם על חימושה של אנגליה וגם על הפירמה י' מינצל וס' ווקולסקי. תושבי הרובע, שקועים בענני עשן סיגרים ורכונים על בקבוקי זכוכית כהה, עסקו חלקם בהתערבויות על ניצחונה או תבוסתה של אנגליה, ואחרים על פשיטת הרגל של ווקולסקי; אלה כינו את ביסמרק גאון, ואלה — את ווקולסקי הרפתקן; אלה מתחו ביקורת על התנהגותו של הנשיא דה מק–מאון,[2] ואלה — טענו שווקולסקי הוא ללא ספק מטורף, אם לא גרוע מזה…
האדון דֶקלֶבְסקי, יצרן מרכבות שהונו ומעמדו באו לו הודות להתמדתו במלאכה אחת, כמו גם היועץ וֶנְגרוֹביץ', שהיה זה עשרים שנה חבר באותה "חברה לגמילות חסדים", הכירו את ווקולסקי זמן רב מן האחרים וניבאו לו חורבן בקול רם מן האחרים — כי חורבן ופשיטת רגל — חזר וטען האדון דקלבסקי — מצפים ללא ספק לאדם שלא מקפיד על מלאכה אחת, ושלא יודע לכבד את מתנותיה של פורטונה רבת החסד. ואילו היועץ ונגרוביץ' היה מוסיף אחרי כל משפט נוקב כזה של ידידו
— מטורף!… מטורף!… הרפתקן!… יוּזְיוּ, תביא עוד בירה. איזה בקבוק זה כבר?
— שישי, אדון יועץ. מביא בהרף עין! — היה יוּזְיוּ עונה.
— כבר שישי?… איך שהזמן רץ!… מטורף! מטורף! — היה היועץ ונגרוביץ' ממלמל.
לכל מי שנהגו לסעוד את לבם באותה מסעדה, כמו גם לבעליה, למלצריה, בכירים כזוטרים, היו סיבות המפולת שתתרגש על ס' ווקולסקי וחנות הסדקית שלו בהירות כמו שלהבות הגז שהאירו את המסעדה. הסיבות היו נעוצות באופיו התזזיתי, בחייו ההרפתקניים ובעיקר במעשהו האחרון של האיש, שאף כי פרנסתו בטוחה וידו משגת לפקוד את המסעדה הנכבדה הזאת, ויתר מרצונו החופשי על המסעדה, את החנות השאיר לחסדי ההשגחה העליונה, והוא עצמו, עם כל המזומנים שירש מאשתו, נסע למלחמה הטורקית כדי לעשות הון.
— ואולי יעשה הון… האספקה לצבא היא עסק שמן — העיר האדון שְפְּרוֹט, סוכן מסחר, שהיה כאן אורח נדיר.
— לא יעשה כלום — ענה האדון דֶקְלֶבְסְקי — ובינתיים חנות הגונה תלך לעזאזל. מאספקה מתעשרים רק יהודים וגרמנים; לפולנים אין ראש לדברים כאלה.
— ואולי לווקולסקי יש ראש?
— מטורף! מטורף!… — מלמל היועץ — תביא קצת בירה, יוזיו. איזה זה?
— שביעי, אדון יועץ, מביא בהרף עין!
— שביעי כבר?… איך שהזמן רץ! איך שהזמן רץ!…
הסוכן, שמתוקף עיסוקו נזקק למידע מקיף ומעמיק על כל סוחר, העביר את הבקבוק ואת הכוס לשולחנו של היועץ, שיקע מבט מתוק בעיניו הדומעות, ושאל בקול נמוך:
— סליחה, אבל… מדוע אדוני היועץ מכנה את ווקולסקי מטורף?… אולי יתכבד בסיגר… אני מכיר קצת את ווקולסקי. תמיד נראה לי איש מאופק וגאה. האיפוק הוא יתרון גדול בשביל סוחר, הגאווה — חיסרון. אבל בנטיות לטירוף אצל ווקולסקי — לא הבחנתי.
היועץ קיבל את הסיגר ללא גילויי תודה מיוחדים. פניו האדמדמות, העטורות קווּצות שֹער שיבה מעל המצח, על הסנטר ועל הלחיים, דמו באותו רגע לאבן אודם הנתונה במסגרת כסופה.
— אני מכנה אותו — השיב, כשהוא קוטם ומדליק לאטו את הסיגר — אני מכנה אותו מטורף, כיוון שאני מכיר אותו כמה שנים… חכה רגע… חמש עשרה… שבע עשרה… שמונה עשרה… זה היה בשנת 1860… היינו אוכלים אז אצל הוֹפְּפֶר. הכרת את הופפר?
— ועוד איך…
— ובכן ווקולסקי היה אז זבן אצל הופפר וכבר היה בן עשרים ומשהו…
— במסחר יינות ומעדנים?
— כך. וכמו יוזיו היום, הוא היה מגיש לי אז בירה, נתחי בקר בנוסח נלסון…
— ומן הענף הזה הוא עבר לסדקית? — שאל הסוכן.
— חכה רגע — הפסיק אותו היועץ — עבר, אבל לא לסדקית אלא לבית הספר המכין, ואחר כך לבית הספר הגבוה, אתה מבין?… התחשק לו להיות מלומד!…
הסוכן החל מנענע בראשו בצורה המביעה תמיהה.
— ממש סיפור! — אמר — ומאיפה זה בא לו?
— מאיפה?! פשוט — קשרים עם האקדמיה לרפואה, עם בית הספר הגבוה לאמנות… כולם היו אז אחוזי התלהבות גדולה, והוא לא רצה לפגר אחרי איש. ביום שירת לקוחות ליד הדלפק וערך חשבונות, ובלילה למד…
— בטח לא משהו היה השירות הזה.
— כמו של אחרים — השיב היועץ, מנענע ידו בביטול — רק שבשירות הוא היה לא נעים; על כל מילה הכי קטנה היה עושה פרצופים של שודד… בטח, היינו נטפלים אליו כמה שאפשר, והוא הכי כעס כשמישהו קרא לו "האדון הדוקטור". פעם התנפל על אורח אחד שכמעט הלכו מכות.
— וכמובן, המסחר סבל מזה.
— בכלל לא! כי כאשר השמועה פשטה בוורשה, שהזבן של הופפר רוצה ללכת לבית הספר המכין, המונים התחילו לבוא לאכול שם ארוחת בוקר. והכי הרבה התאספו שם סטודנטים.
— והוא הלך בסוף לבית הספר המכין?
— הלך ואפילו עמד בבחינה לבית הספר הגבוה. אבל מה תגיד על זה — המשיך היועץ, טופח על ברכו של הסוכן — במקום להתמיד בלימודים עד הסוף, כעבור פחות משנה נטש את בית הספר…
— ומה הוא עשה?
— זהו, שהוא הכין יחד עם אחרים את התבשיל שאנחנו אוכלים עד היום,[3] עד שהעיפו אותו רחוק, עד אירקוטסק.
— איזה סיפור! — נאנח הסוכן.
— וזה עוד לא הסוף… בשנת 1870 הוא חזר לוורשה עם הון קטנטן. חצי שנה חיפש תעסוקה, כשהוא מתרחק כמה שאפשר מחנויות מעדנים שהוא מתעב עד היום, עד שהודות לפרוטקציה של ז'צקי, זה המנהל את העסקים שלו היום, הוא התברג לחנות של הגברת מינצל שבדיוק התאלמנה, וכעבור שנה התחתן עם הנקבה, שהייתה מבוגרת ממנו בהרבה.
— וזה לא היה טיפשי? — זרק הסוכן.
— בטח. במכה אחת השיג לעצמו קיום ועסק שבו יכול היה לעבוד בשלווה עד סוף החיים. אבל כמה שהיא מיררה לו את החיים!
— הן יודעות לעשות את זה…
— ועוד איך! — המשיך היועץ — אבל תראה מה זה מזל. לפני שנה וחצי הזקנה פיטמה את עצמה במשהו ומתה, והנה ווקולסקי, אחרי ארבע שנים של עבודת פרך, היה חופשי כמו ציפור, עם חנות גדולה ושלושים אלף רובל במזומן, שבית מינצל צבר במשך שני דורות.
— יש לו מזל.
— היה לו — תיקן היועץ — אבל הוא לא כיבד אותו. מישהו אחר במקומו היה מתחתן עם איזו נערה הגונה, וחי לו חיים טובים, כי ידוע, אדוני, מה זה היום חנות עם מוניטין במקום מצוין!… אבל זה, מטורף, זרק הכול ונסע לעשות עסקים במלחמה. התחשק לו להרוויח מיליונים או השד יודע מה!
— אולי יהיו לו — אמר הסוכן.
— איפה!? — קרא היועץ — תביא, יוזיו, בירה. אתה חושב שבטורקיה ימצא אישה עוד יותר עשירה ממינצל המנוחה?… יוזיו!
— מביא בהרף עין!… השמיני בדרך…
— שמיני? — חזר היועץ — לא יכול להיות. רגע, קודם היה שישי, אחר כך שביעי… — מלמל כשהוא מליט את פניו בכף ידו — יכול להיות שמיני. איך שהזמן רץ!…
למרות הנבואות הקודרות של אנשים הרואים נכוחה, חנות הסדקית שנשאה את השם י' מינצל וס' ווקולסקי, לא רק שלא שקעה, אלא אפילו עשתה עסקים טובים. הציבור, שהסתקרן מן השמועות על פשיטת רגל, פקד אותה יותר ויותר, ומרגע שעזב ווקולסקי את ורשה, החלו לבקש בה סחורות מרוסיה. ההזמנות רבו, אשראי חו"ל היה זמין, שטרי חוב שולמו בדייקנות, והחנות הָמְתה לקוחות, עד שרק בקושי עמדו בלחץ שלושת הזבנים: האחד בלונדיני כחוש, שנראה כאילו כל רגע ימות משחפת; השני שָׁטֵני, בעל זקנקן של פילוסוף ותנועות של דוכס; והשלישי — גנדרן, מתהדר בשפמפם המפיל קרבנות בקרב המין היפה ומפיץ ריחות של מעבדה לכימיה.
אבל ייתכן שלא הסקרנות הכללית, לא תכונותיהם הפיזיות והנפשיות של שלושת הזבנים ואפילו לא המוניטין של החנות היו מצילים אותה ממפלה, לולא ניהל אותה עובד החנות זה ארבעים שנה, ידידו של ווקולסקי וממלא מקומו, האדון איגְנָצי זֶ'צְקי.
