לילה בדירתה
בשעת לילה מאוחרת זו, הדירה הגדולה שמול הכיכר המרכזית, כיכר "הבימה" ואולם הקונצרטים של הפילהרמונית, מלאה צללים המתנועעים בחדרים המוארים למחצה מאורות הכיכר. על מיטתה בחדר הפנימי שדלתו פתוחה, שוכבת לאה. שוכבת ואינה ישנה. ראשה שעון על הכר ובידה סיגריה. כך תעשן ממחצית הלילה ועד סופו. מתבוננת בריצודי האורות בווילונות וברהיטים. הרוחות הבאות מן הים מניעות את הווילונות, משוות לצללים דמויות אנושיות מוכרות וגם לא מוכרות, גם חיות, גם חפצים משונים. לידה חפיסת נומבון שממנה תשלוף עוד כדור לקראת הזריחה וחפיסת סיגריות. לא תדליק את המנורה שלידה. אין מורא הצללים ומשחקי האורות עליה. גם הבדידות בדירה הגדולה שממול הכיכר אינה מפחידה אותה.
וכך היא שוכבת לילה לילה, כבר עשר שנים מאז מות בעלה, ומבטה מישיר לחלון המרוחק, הפונה לכיכר. מתעלמת לגמרי מתזזיות הלילה של הצללים והאורות. היא שקטה. לא נסערת. מתעלסת עם זיכרונותיה. עכשיו טוב. עכשיו שקט. הכאבים מיטיבים אִתה. טוב לכאוב בזיכרונות. כבר לא יהיו כאבים. אלכס מת, בעלה מת, גם אביה ואמה. עכשיו היא בבור לבדה לגמרי. אך זה בור מואר, גדול, מלא אור ורוחות נעימות מן הים. אפשר לעשן בשקט, לא לצפות לכלום. בעיקר לא לסבל הנורא הקשור לבור ההוא, בשכונה ההיא, לימים ההם, שעכשיו הם זיכרונות מענים. אהובים עליה כל כך, מענים-מהנים, עם כל שאיפה מן הסיגריה.
