ביקורת המילים

אילו הייתי בלשן (1935)

אילו הייתי בלשן, קרוב לודאי שהייתי עושה את אותם הדברים שבלשנים נוהגים לעשות מימים ימימה: הייתי מקשיב רוב קשב לדרך שבה אנשים מדברים, והוגה בכך זמן רב, עד שהייתי מצליח לזהות את הכללים האוניברסאליים הספציפיים, את המחלקות, את המערכות ואת החוקים שבמלים ובמילות-הקישור, במשפטים ובאינטונאציה. אני חושב, עם זאת, שלא היה עולה בידי להפריד את השפה מן האנשים; שלא הייתי מצליח לדמיין את הדיבור כתופעה נפרדת של השפה, אלא רק כביטוי של אנשים מסוימים, של עיסוקים אנושיים, של סוגים של בני אדם, של קבוצות, של תרבויות, ובסופו של דבר גם של השקפות עולם. אני יודע שתפישה כזו אינה חדשה בשום אופן; אבל אני מאמין שטרם הגענו, מבחינה בלשנית, לשלב שבו נוכל להשתמש בניתוח הלשון ובביקורתה לשם ניתוח וביקורת של בני אדם, כמו גם של תפישותיהם, של אמונותיהם, של רעיונותיהם, של העמדות שלהם ביחס לחברה, של המערכות התרבותיות והפוליטיות שלהם וכן הלאה.
נאמר כך: נניח שניתן היה לבחון כיצד משפיעים החינוך, המעמד החברתי וההשתייכות לקבוצה מסוימת על מספרן של המלים המכלילות, המופיעות בדבריהם של בני האדם; ועוד, לאילו השקפות חברתיות או פוליטיות אפשר לשייך את היכולת או את הנטייה להשתמש במלים כלליות ומעורפלות. אין ספק כי התנהלותו הפוליטית של אדם, אשר חושב ומשתמש במלים פשוטות, תהיה שונה מזו של אדם, אשר חושב במונחים מופשטים ובלתי-מוגדרים; במקרה זה תהיינה ללא ספק הכללות רבות יותר, הצהרות רדיקאליות רבות יותר, הרבה פחות סובלנות. אפשר כי חשוב לבחון אילו מין בני אדם מחבבים מילים זרות, שאותן הם מבינים באופן שגוי; או מילים גדולות, נעדרות גבולות ברורים; לאיזה כשל ברוח האנושית, לאיזו הפרעה חברתית, לאיזה חוסר-בטחון פנימי עונה הצורך הלשוני הזה. היחפן של גורקי, שהתמכר למלים "אורגניסמוס, אורגאנון"[1], הוא היום תופעה המונית; גם בפוליטיקה הוא יצעד בעקבות מילים גדולות ומעורפלות, מוקסם מהדהודן.
ייתכן שנוכל לאבחן דמגוגיה בעזרת ניתוח בלשני. אין ספק שנמצא כי הדמגוגיה, ככל שהדבר נוגע לדיבור, מוכרחה להיות מובנת בקלות וציוריות. אך עליה להיות גם בלתי-מדויקת, ככל שהדבר אפשרי; היא מוכרחה להיכנס בקלות לראשי האנשים, אך אל לה להיצמד לעובדות – כדי שניתן יהיה להכליל תחת ניסוחיה כמה שיותר השקפות, תחומי-עניין ורעיונות. האמצעים המובהקים שלה הם דו-משמעות, רגשנות, המרת רעיונות בסיסמאות שחוקות, ומהירוּת, שטף מהיר שמעלימים מן המאזין או מן הקורא אי-בהירויות בוטות, חוסר עקביות וכיוצא בזה.
בעזרת ניתוח בלשני נוכל אף לעמוד על ההבדל העמוק שבין המערכות הלשוניות של הציווי ושל השכנוע; במלים אחרות, בין השפה של הדיקטטורים ושפת הדמוקרטיה. די לנו שנסובב את הכפתור ברדיו ונאזין לקולות המדינות ונציגיהן; כמה קל לזהות כיצד מתוך בחירת המלים, מתוך התחביר ומאופן המסירה של הדברים עולים – באופן לשוני טהור – מופעים של סמכות, של כוח, של פאתוס ההמונים ושל רצון ההמונים, ושל נחרצות; או להיפך: מופעים של הרהורים בפומבי, של הצגת טיעונים ושל שכנוע, שפחות או יותר הולמים את השיטה הפרלמנטרית. בעזרת ניתוח של הסגנון הלשוני האוטוריטארי או הפרלמנטרי נוכל לזהות, בדיוק רב למדי, לאילו תכונות אינטלקטואליות, לאילו צדדים אנושיים וחברתיים פונה השלטון, על מה הוא נשען ומה הוא מנכס לעצמו.
בלשנות זו של המבע הציבורי תהפוך בסופו של דבר, ובאופן בלתי-נמנע, לביקורת החברה; לא במובן של הערכה, כי אם במובן של אבחון רוחני; חשיפת אי-הסדרים, העוולות, אי-הבהירות אי-הדיוקים של המבע תוביל להכרה בכשלים דומים במחשבה החברתית. אין לי ספק כי במוקדם או במאוחר תתפתח הבלשנות לכדי סוג כזה של אבחונים; שהרי הדיבור האנושי הוא מבע ישיר כל כך, כזה שאין לטעות בו, של חיינו הרוחניים, כשם שפעימות הלב או חילוף החומרים הם סימן לחיינו הגופניים.