*
"מוקמתי במרחק שווה בין המצוקה לבין השמש", כתב אלבר קאמי בפנים וחוץ (L'envers et l'endroit). הוא נולד בחווה לגידול ענבי יין ליד מוֹנדוֹבי, במחוז קוֹנסטַנטין שבאלג'יריה. אביו נפצע אנושות בקרב ליד נהר מארְן ב-1914. ילדות של מצוקה באלג'יר; מורה ששמו מר גֶ'רמֶן, ולאחר מכן פרופסור ז'אן גרֶנייה, שידעו לזהות את כישרונותיו; השחפת שבה חלה בגיל צעיר, ועמם התחושה הטרגית שהוא מכנה "האבסורד", שהעניקו לו תשוקה נואשת לחיות, אלה הם הנתונים שעיצבו את אישיותו. הוא כתב, נעשה עיתונאי, ניהל להקות תיאטרון ובית תרבות, עסק בפוליטיקה. מאמריו בעיתון "אלג'ר רפובליקן" שהוקיעו את מצוקת המוסלמים אילצו אותו לנטוש את אלג'יריה, שם כבר לא היו מוכנים להעסיקו. בזמן מלחמת העולם השנייה בצרפת היה אחד העורכים של עיתון המחתרת "קוֹמבָּה" ("מאבק"). לאחר השחרור, הופיע "קומבה" (שקאמי שימש אז עורכו הראשי) בכל יום, וסגנונו ותובענותו טבעו את חותמם על ההיסטוריה של העיתונות.
כבר אז בלט קאמי הסופר כאחד מחשובי הסופרים של דורו. באלג'יר הוא פרסם את כלולות ואת פנים וחוץ. אף ששויך בטעות לתנועה האקזיס-טנציאליסטית שהגיעה לשיאה מיד לאחר המלחמה, יצירתו של אלבר קאמי בנויה על יסודות של אבסורד ומרידה. ייתכן שפוֹקנֶר הוא שהיטיב להגדיר את תמציתה: "קאמי אמר שתפקידו האמיתי היחיד של האדם, שנולד בעולם אבסורדי, היה לחיות, להיות מודע לחייו, למרידתו ולחירותו", וקאמי עצמו הסביר את תפיסתו לגבי מכלול יצירתו: "רציתי קודם כול לבטא את השלילה בשלוש צורות. ספרותית: זה הזר. במחזה: קליגולה, אי ההבנה; אידאולוגית: המיתוס של סיזיפוס. ובעוד שלוש צורות הקציתי גם מקום לחיובי. בספרות: הדֶבֶר; במחזות: המָצוֹר ורודפי הצדק; באידאולוגיה: האדם המורד. תכננתי גם רובד שלישי סביב נושא האהבה".
כך מגפת הדֶבֶר, שבכתיבתו החל ב-1941 באוֹרָאן, העיר ששימשה רקע לספר, סימלה את הרוע, קצת כמו המיתוס של מובי דיק שהסעיר את קאמי. בספרו אימצו בני האדם לעצמם גישות שונות לנוכח הדֶבֶר, ונוכחו שהאדם הוא לא לגמרי חסר ישע מול הגורל שנקבע לו. הרומן הזה, שיש בו פרדה, גורל אכזר, ותקווה, שהזכיר בסמליותו לבני דורו את מה שעבר עליהם, זכה להצלחה אדירה.
האדם המורד מ-1951 אינו מבטא דבר אחר. "רציתי לומר את האמת מבלי לחדול להיות נדיב", כתב קאמי, וגם הוסיף בעניין החיבור הזה שעורר כלפיו ביטויי עוינות רבים, ובעיקר גרם לקרע בינו לבין הסוריאליסטים וסארטר: "היום שבו הפשע מתקשט בסחבות ניקיון הכפיים, הוא היום שבו בהיפוך משונה האופייני לתקופתנו ניקיון הכפיים נדרש להתייצב להצטדק. שאפתנותו של החיבור הזה היא להיענות לאתגר המוזר הזה ולבחון אותו".
כעבור חמש שנים נראה הנפילה כפרי המר של זמן ההתפכחות מאשליות, של הפרישה, של הבדידות. הנפילה כבר אינו שופט את העולם האבסורדי שבו בני האדם מתים ואינם מאושרים. הפעם האשמה היא בטבע האנושי. "היכן מתחיל הווידוי והיכן ההאשמה?" כותב קאמי עצמו על הסיפור הזה שהוא יוצא דופן ביצירתו. "קיימת בכל מקרה רק אמת אחת במשחק תעתועי המראות הזה: הכאב, ומה שהוא מבטיח".
כעבור שנה, ב-1957, הוענק לקאמי פרס נובל בזכות ספריו, ובלא ספק גם בזכות המאבק שמעולם לא חדל ממנו בכל מה ששואף לרסק את האדם. הייתה ציפייה להתפתחות חדשה ביצירתו, כאשר ב-4 בינואר 1960 הוא נהרג בתאונת דרכים.
*
הקדמה מאת הוצאת גלימאר לכרך הראשון של "הזמן הזה".
הקדמה
מאת
פרננד ברטפלד
כשהתפרסם הכרך הראשון של הזמן הזה ב-1950, עדיין לא הגלידו פצעי מלחמת העולם השנייה, שבסופה הרסו פצצות אטום את הערים הירושימה ונגסקי. מתח המלחמה הקרה הסלים. היה נדמה שהעולם לא שקט, ולא זו בלבד אלא שהוא מתקדם לעימות חדש, הרסני, שלא היה כמוהו.
כבר ב-1946 היה אלבר קאמי חדור דחיפות שיש למנוע בכל דרך את העימות הזה, וכבר אז התריע על כך. הוא יצא לארצות הברית (מרס-מאי 1946) ונשא בכמה ערים אמריקניות נאום שנושאו "מַשׁבֵּר האדם". בד בבד עם ניתוח תסמיני החולי שתקף את בני האדם הוא מתווה דרכים למנוע את חזרת האסון: התקשורת בין בני האדם, הדו-שיח ביניהם, והאחווה. עיקר מאבקו הוא נגד נטייתם של בני אנוש לאלימות ולרצחנות.
בסוף 1946 הוא כתב בכתב העת "פרָאנשִׁיז": "היום די בכך שאדם אחד ויחיד יוכל לשער בנפשו מלחמה חדשה מבלי שירעד מרתיעה, כדי שהמלחמה תתאפשר". ועוד: "קיימת היום רק בעיה אחת והיא הרצח". באותו נתיב מחשבה הוא כתב ב-1946 את מאמריו "לא קרבנות ולא תליינים", שהם מרכזיים בהזמן הזה, ובהם ניסה לשכנע את העולם שאין בשום פנים להצדיק הרג של בני אדם.
כפי שציין קאמי, חלקו הראשון של הזמן הזה מציג "מבחר מאמרי מערכת שהתפרסמו בעיתון "קוֹמבָּה" (מאבק) עד 1946, וסדרת מאמרים או עדויות שהגיבו על המאורעות בשנים 6-1948", רובם בעת שהיה עורכו הראשי (בשנים 1944-1947). את הסדרה הזאת אפשר להגדיר כבעלת ממד מוסרי, או אולי ממד הומניסטי, למרות שקאמי לא אהד כלל את המילה הזאת.
בייחוד מפתיעה אחת מכותרות המשנה של החיבור הזה: "מוסר ופוליטיקה". אך עובדה היא שקאמי האמין באפשרות הדו קיום בין שני המונחים האלה, שלעתים הם מנוגדים זה לזה. רמתו הגבוהה, ועריכתו המופתית של "קומבה" האגדי, נשענו על שאיפה מוקפדת להשגת המטרה היומרנית הזאת.
עוד רעיון אחד בולט בספר: ההגנה על החופש ועל הצדק, מושגים מופשטים ורחבים שקאמי מחדדם לכדי המחשה באמצעות אירועים עכשוויים. הוא קורא לדברים בשמם וקובע שבמחנה ריכוז נאצי ובמחנה ריכוז סובייטי נעשים אותם מעשי עוולה. הוא האינטלקטואל הצרפתי הראשון שהעז להשוותם בבירור: "המחנות היו חלק ממנגנון המדינה בגרמניה. הם חלק ממנגנון המדינה ברוסיה הסובייטית [...]. אין שום סיבה בעולם, אם היא היסטורית אם לאו, מתקדמת או ראקציונית, שתגרום לי לקבל את קיומם של מחנות ריכוז". השנה שבה נכתבו הדברים היא 1948, שלוש שנים לפני הופעת האדם המורד שבו הוצגו שוב השאלות האלה במישור ההיסטורי והפילוסופי. ב-1948 הופיע גם הספר הדֶבֶר שמוקע בו הרוע, הלוא הוא הדיכוי ופניו הרצחניים.
חזונו על אירופה שבה ייכון סדר בין-לאומי מקרב אותו לזמננו באורח מפתיע. לפי קאמי, ראוי להעמיד חוק בין-לאומי "מעל לממשלות, כלומר לחוקק את החוק הזה, לכונן פרלמנט ולהקימו בבחירות עולמיות שבהן ישתתפו כל העמים... למשל, יהיה צריך לקבוע שהחוקה הצרפתית תישקל רק בהקשר לשירות שהיא מעניקה, או לא מעניקה, לסדר בין-לאומי הנשען על הצדק ועל הדו שיח". ובהמשך: "אם נגבש מחר פתרונות בין-לאומיים בזיקה לבעיית רוסיה-אמריקה, אנו עלולים שוב למצוא את עצמנו משתרכים מאחור. ההתנגשות בין המעצמות נעשית כבר עתה משנית יחסית להתנגשות בין הציוויליזציות (...). בתוך עשר שנים, חמישים שנה, הגמוניית הציוויליזציה המערבית היא שתוטל בספק, לכן מוטב (...) לכונן לציוויליזציות האלה פרלמנט עולמי". הוא דוגל ב"נוהל של צדק בין-לאומי" שמשימתו הראשונה תהיה ביטול עונש המוות.
לעתים הוא הרים את קולו כלפי מי שהפנו עורף לערכים האלה. בעמדו מול אנשי הכנסייה במנזר לַטוּר-מוֹבוּר, קאמי לא היסס להתחשבן עם האפיפיור פיוס ה- שקולו נדם בתקופת מלחמת העולם השנייה: "המתנתי בכל אותן שנים איומות שקול רם ונישא יישמע מרומא... שכן ידעתי שהרוח תאבד אם היא לא תשמיע את זעקת ההוקעה בפני הכוח".
נושא אחר הקרוב ללבו הוא תפקידם של האמנים בחברה. למעשה העסיק אותו נושא זה מרגע שהתחיל לכתוב, וזה גם היה הנושא בשתי הרצאות שנשא בשוודיה בטקס קבלת פרס נובל ב-. ב-1948 בעת כינוס של סופרים מן השמאל שמיקד תשומת לב רבה והשתתפו בו לצד קאמי גם אישים כסארטר, רייט, ברטון, הוא הדגיש את עניין המעורבות. בנאום שכותרתו "עֵד החופש" הוא קבע בנחרצות שאמנים אינם צריכים להצטדק לנוכח הטענה שהם כביכול חסרי תועלת. מעצם טבעם הם מגויסים. "מעבר לגבולות המדינות, לעתים מבלי לדעת זאת, הם מעצבים יחדיו את אלף פניה של אותה יצירה שתזדקף מול היצירה הטוטליטארית".
הכרך השני של הזמן הזה נפתח באודיסיאת ספינת המעפילים "בן הכט", שכמו הספינה "אקסודוס", נשאה גם היא על סיפונה ניצולי שואה שביקשו לעלות לארץ ישראל שבשלטון המנדט הבריטי. קאמי כתב הקדמה לספרו של העיתונאי ז'אק מֶרי: אפשרו לעמי לעבור (1948). מֶרי הוציא לאור את ספרו לאחר ששום עיתון לא הסכים לפרסם את עדותו במלואה. הקדמתו של קאמי נועדה לעורר ולזעזע את הקוראים נוכח האלימות והעוול שנעשו ליהודים.
אולם עיקר עניינו של הכרך השני של הזמן הזה הוא בוויכוח שעורר האדם המורד והוא מתואר בפרק "מכתבים על המרידה". המאמר החשוב ביותר "מרידה ועבדות", נכתב ב- כשהתרחש הקרע בין סארטר לבין קאמי. כתב העת "לֶה טאן מוֹדֶרן" ("הזמנים החדשים"), שסארטר היה עורכו הראשי, הטיל על חבר המערכת פרנסיס ז'אנסוֹן לסקור את ספרו החדש של קאמי שהציג עמדה חריגה באותה תקופה לתקינות הפוליטית של אנשי השמאל. ז'אנסוֹן ביצע את המטלה על פי דרכו: הוא הקניט את המחבר וגינה את ספרו שנתקבל בחוגי האדיקות הנוהגת כבלתי נסבל. במכתבו רומז קאמי במרירות שהביקורת נכתבה בעצה אחת עם סארטר, ושהוא חדל להיות ידידו. הראיה לכך היא שמכתבו של קאמי נמען ל"אדוני המנהל" (של "לה טאן מודרן"). ז'אנסון לא נזכר בו בשמו אלא רק כ"שותפך", ומאמרו מכונה "מאמרך".
קאמי ניסה להפריך את טיעוניו של ז'אנסון בפזרו כאן ושם כמה הערות סרקסטיות, כמו זו שנותרה (ובצדק) מוכרת: "אני מתחיל להיות קצת עייף מ[...] לקבל ללא הרף שיעורים בענייני יעילות מצֶנזוֹרים שרק הזיזו את הכורסה שלהם בכיוון ההיסטוריה [...]". סארטר לא נשאר חייב והוביל את ההתנצחות לכיוון אישי עוד יותר. הוא ניסה לפגוע במעמדו של קאמי בלעגו לו: "כשכיבדת אותנו בהשתתפותך בגיליון הזה של 'לה טאן מודרן' גררת אתך כָּן נייד". מכאן ואילך לא החליפו ביניהם שני הידידים הוותיקים האלה אפילו מילה אחת. אך כשנודע דבר מותו של קאמי, ידע סארטר לומר לזכרו דברי הוקרה מרשימים.
הטקסטים האלה, הנקראים "כרוניקות" כפי שרצה קאמי, חוזרים וממחישים בחדות כמה מן האירועים החשובים ביותר של אמצע המאה שעברה. האם צריך לזקוף זאת בעיקר לקאמי העיתונאי? בלא ספק. אך צריך גם לזכור שלעתים קרובות קאמי העיתונאי הכותב מאמרים לא נפרד מקאמי הכותב מסות. גם בהקשר זה יש לזכור את מילות הסיום של שיחתו עם פּיֶיר בֶּרזֶ'ה: "נדמה לי שיצירותיהם של סופרים מסוימים מרכיבות מכלול שבו כל יצירה מוארת בידי האחרות וכולן מתבוננות בכולן".
ברור שקאמי הוא אחד מאותם הסופרים. כדי להעריכו כראוי צריך לקרוא את כל יצירתו. ואולם עד כה לא עמד לרשות הקורא הישראלי תרגום של הזמן הזה. בזכות יזמתה של הוצאת כרמל ולעבודתה של המתרגמת נמלא במידה מסוימת החסר הזה. שכן עלינו לקוות שלמרות המטלה הלא פשוטה, תושלם המלאכה ויועמד לרשות הקוראים בישראל תרגום עברי להזמן הזה III.
ב-2013 יציינו ברחבי העולם מאה שנים להולדתו של קאמי. באירועים שיועדו לכך בצרפת יבלוט כנס חשוב באוגוסט 2013 בסֶריזי-לָה-סָל (בנורמנדי) על "קאמי האמן". בזמן האחרון הופיע "מילון קאמי", והתפרסמה מהדורה חדשה של כל כתביו ב"לָה פּלֶייאד", ומכאן שבתוך העשייה המרובה הזאת יצא גם התרגום העברי שלפנינו.
יוני 2012
ראשית דבר
כרך זה מסכם את התנסותו של סופר שארבע שנים היה מעורב בחיי הציבור של ארצו. ניתן למצוא בו מבחר מאמרי מערכת שפורסמו בעיתון "קוֹמְבָּה" ("מאבק") עד 1946, וסדרת מאמרים או עדויות שנבעו מן האירועים בשנים 1946 עד 1948. לפיכך מדובר במאזן מסכם.
תוצאתה של התנסות זו כרוכה בדרך הטבע באבדנן של כמה אשליות ובחיזוקה של הכרה פנימית עמוקה יותר. אני רק שקדתי, כנדרש, שבחירתי לא תסתיר כלל נקיטות עמדה שלימים התנכרתי להן. כמה ממאמרי המערכת של "קומבה" למשל נכללו כאן לא בשל ערכם (היחסי בדרך כלל), ולא בשל תכנם, שלעתים שוב אינו משקף את דעתי, אלא משום שהם נראו לי בעלי משמעות. למען האמת אני שב וקורא היום אחד או שניים מהם באי-נוחות, בעצב, ונזקקתי למאמץ כדי לשוב ולפרסמם. אולם העדות שכאן אינה יכולה לשאת שום השמטה.
סבורני שבזאת הבעתי את עוולותיי. ניתן רק לראות שבה בעת הבעתי גם אמונה; זו למצער לא השתנתה. ולבסוף הבעתי גם נאמנות ותקווה. מספר זה לא השמטתי דבר ממה שחשבו וממה שנחווה באותם הימים, ומכיוון שאני מודה בספק כמו גם בוודאי, ומקבע את הטעות, זו שבפוליטיקה היא בבואתו של השכנוע, יישאר ספר זה נאמן להתנסות שהייתה משותפת לרבים מהצרפתים ומהאירופים. כל זמן שאפילו בנפש אחת תתקבל האמת בשל מה שהיא וכפי שהיא, תיתכן התקווה.
לכן אינני מסכים עם הסופר המוכשר שהוזמן לא מכבר לדיון על התרבות האירופית, וסירב להשתתף בהצהירו שתרבות זו נחנקה וגוועה בין שתי אימפריות ענק. אין ספק שלפחות חלק מתרבות זו מת ביום שמחשבה זו נהגתה בנפשו של הסופר הזה. ועם זה אני סבור, שאף שהספר שלפנינו הוא אסופה של כתבים שהתיישנו, הוא בא לענות בדרך כלשהי לאותה פסימיות. הייאוש האמיתי לא נוצר נוכח יריב עקשן ולא מאפיסת כוחות בִּקְרָב נגד חזקים יותר. הוא נוצר משום ששוב אין יודעים את הסיבות להילחם ואם בכלל צריך להילחם. בדפים הבאים נכתב בפשטות שגם אם הקרב קשה, הרי לפחות הסיבות להילחם נשארו תמיד ברורות.
דם החופש
("קוֹמְבָּה", 24 באוגוסט 1944)
פריס יורה אש מכל רוביה בליל אוגוסט. בתוך תפאורה עצומה של אבנים ומים, סביב הנהר הזה שגליו עמוסי היסטוריה, שוב הוקמו מתרסי החופש. שוב צריך לקנות את הצדק במחיר דמם של בני אדם.
אנו מכירים היטב את המאבק; יותר מדי מעורבים אנו בגופנו ובלבנו משנסכים בלא מרירות למצב הנורא הזה. אולם אנו יודעים היטב גם את מחירו ואת האמת שלו, ולפיכך איננו יכולים לסרב לגורל הקשה הזה שאנו נידונים לשאתו בבדידות.
הימים יעידו שבני האדם בצרפת לא רצו להרוג; הם יצאו בידיים טהורות למלחמה שלא בחרו בה. היו צריכות להיות סיבות אדירות כדי שיאחזו לפתע ברובים ויירו בלילה ובלא הפסק על החיילים האלה, ששנתיים האמינו שהמלחמה היא עניין קל.
נכון, סיבותיהם אדירות, הן בשיעור מידתה של התקווה וכעומקו של המרי. הן הטעם לעתידה של ארץ שימים רבים כל-כך ניסו להחזיקה במצב של העלאת גירה משמימה של עברהּ. פריס נלחמת היום כדי שצרפת תוכל להשמיע את קולה מחר. העם נטל את נשקו הערב משום שהוא מקווה לצדק מחר. יש האומרים שהמאמץ מיותר, ועם קצת סבלנות פריס תשוחרר במחיר נמוך. אך הם אומרים זאת משום שהם חשים במעורפל כמה רבים הם הדברים הנתונים בסכנה מן ההתקוממות הזאת, ושהיו נשארים על כנם אם הכול היה מתרחש אחרת.
להפך; צריך שיהיה ברור: אין להעלות על הדעת שהחופש, שנרכש בעוויתות האלה, יעטה פנים שלוות ומבויתות כפי שאחדים היו שמחים לחלום. הלידה הקשה והנוראה הזאת היא לידתה של מהפכה.
אי-אפשר לצפות שבני אדם שלחמו ארבע שנים בדממה, ונשאו ימים שלמים הפצצות מן האוויר וירי רובים, יסכימו בכל דרך שהיא לשובם של אנשי האפס מעשה והעוולות. אי-אפשר לצפות מן הטובים ביותר והטהורים ביותר שישובו לנוהג שנהגו עשרים וחמש שנים – לאהוב בדממה את ארצם ולבוז בדממה לעומדים בראשה. פריס זו, הנלחמת הערב, רוצה להנהיג מחר – לא למען השררה אלא למען הצדק; לא למען הפוליטיקה אלא בשביל המוסר; לא כדי לשלוט על הארץ אלא למען גדולתה.
אנו משוכנעים שכך יהיו פני הדברים לא רק בעתיד אלא לנגד עינינו כבר היום, בתוך הסבל והעיקשות של המאבק. וזו הסיבה שמעבר לסבלם של בני האדם, למרות הדם והזעם, המתים האלה שאין להם תחליף, עוול הפציעות והכדורים התועים, אין אלה דברי צער וחרטה אלא מילים של תקווה, תקוותם הנוראה של בני אדם הניצבים בודדים מול גורלם ומול הצורך לבטאוֹ.
פריס הענקית הזאת, העיר האפלה והחמה, ושתי הסופות המשתוללות בה בשמים וברחובות, נדמית בעינינו בסופו של דבר מוארת יותר מ"עיר האורות" שהייתה קנאת העולם כולו. היא זוהרת בכל אורות התקווה והכאב, בוערת בלהבה של אומץ חד ומפוכח, ובכל הזוהר, לא של השחרור בלבד, אלא של החופש הקרב ובא.
