שני העולמות שלי

שני העולמות שלי

נותרו רק ימים ספורים לבואו של עוד יום הולדת אחד, ואם החלטתי לפתוח בדרך הזו, הרי זה בגלל שני ידידים שבאמצעות ספריהם נפקחו עיניי לראות כי התאריכים האלה יכולים להיות גורם מעורר מחשבה, או תירוץ וצידוק של השנים שנחיו. הרעיון עלה במוחי בברזיל, כשביליתי יומיים בעיר דרומית. בעצם לא הבנתי איך הגעתי לשם, בלי להכיר איש ועם ידיעות מעטות מאוד על המקום. זה היה אחר-הצהריים, היה חם, והסתובבתי בחיפוש אחר פארק שלא ידעתי עליו כמעט דבר, חוץ משמו המוזיקלי משהו, ועל כן הנושא איזו הבטחה, לפי אמת המידה שלי, והעובדה שבמפת העיר הוא מופיע כַּשטח הירוק הגדול ביותר. חשבתי שאם הוא נרחב כל כך, אין סיכוי שלא יהיה טוב. בעיניי פארקים הם טובים, קודם כול, אם אינם ללא רבב, ואם הבדידות שולטת בהם עד כדי כך שכבר נעשתה לסימן ההיכר שלהם, ולמאפיין המשותף של הולכי הרגל, האקראיים במקרה הטוב, אבל לטעמי, בהכרח פזורי דעת או שקועים בהרהורים, גם קצת מבולבלים, כמו אדם ההולך במקום שהוא זר וקרוב ללב כאחד. אינני יודע אם לכנות את המקומות האלה מוזנחים; הדבר שאני מתכוון אליו הוא אזורים מופקרים, שסביבתם מושעית לרגע, והאדם יכול לדמיין שהוא נמצא בכל פארק בכל מקום שהוא, אפילו בעברו האחר של העולם. מקום שנזרק, מטושטש, או מוטב מקום שבו האדם, הנתון למי יודע אילו הסחות דעת, נפקד, נהפך לשום אדם, ובסופו של דבר הוא עצמו מיטשטש.

יום קודם לכן נכחתי בהרצאה על ספרות, ולאחר שהסתיימה טיילתי בכיכר שנערך בה יריד הספרים המקומי, באחד האזורים העתיקים של העיר, כך שיערתי, אם כי נראָה ששרידים רבים או ציוני דרך היסטוריים כבר נעלמו לחלוטין. המוני האנשים התהלכו לאטם, גודשים את הרחובות. בוודאי הייתי המטייל הבודד היחיד באותו יום, דבר שעל כל פנים ולמזלי לא הפליא איש, כי המשפחות, קבוצות החברים והזוגות המשיכו לעסוק בענייניהם בשעה שהתהלכתי שם. לפני כן, כשהמתנתי באולם השומם לתחילת ההרצאה, קראתי בעיתון שבכל שנה, בימים של יריד הספרים, האומנים הקבועים מעתיקים את הביתנים והדוכנים שלהם מן הכיכר אל הרחובות הסמוכים. אינני יודע מדוע המידע הזה נראה לי חשוב, ויתר על כן, מדוע הוא נחרט בזיכרוני. (למחרת מצאתי את המקום הזמני של האומנים, במרחק רחובות אחדים מהכיכר; הם התארגנו לפי ענפי האומנות ונדמָה שנערכו לאיזה מצב חירום או התרעה.) אחר כך, בסוף ההרצאה, לא שאלתי שום שאלה; יתר על כן, הייתי הראשון שיצא מהאולם כדי לחפש מהר את הדרך אל הרחוב. ירדתי במעליות זכוכית שניבטו אל גן פנימי רחב ידיים, וכשיצאתי סוף-סוף מבניין הכינוסים, שאולי היה בעבר משרד ממשלתי, לא נותרה בידי ברירה אלא להצטרף אל תהלוכת האנשים, כאילו הייתי איזה עריק החושש להתגלות...