שני העולמות שלי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שני העולמות שלי

שני העולמות שלי

5 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • תרגום: שוש נבון
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 128 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 8 דק'

סרחיו צ'חפק

הסופר היהודי-ארגנטיני סרחיו צ'חפק (1956) הוא אחד הסופרים החשובים והעדכניים בימינו בשיח הספרותי בעולם. קולו מזכיר סופרים גדולים אחרים, בייחוד את וו"ג זבאלד וחואן חוסה סאר. צ'חפק כתב עד כה 17 ספרים. ספרו "שני העולמות שלי" זכה לעשרות רבות של ביקורות נלהבות ופורסם להוצאות לאור מן האיכותיות ביותר בעולם.

תקציר

לכאורה, אין דבר פשוט ממתאר הרומן הזה. אדם המתקרב לגיל חמישים מגיע לעיר דרומית בברזיל במטרה להשתתף בכנס. הוא סופר ודמות מודרנית נפוצה: הולך רגל מקצועי. אירוע טקסי מיוחד - יום ההולדת ה"עגול" המציין את כניסתו לגיל העמידה - והצורך להמתין לתחילתו של הכנס בעיר הזרה, מביאים להחלטתו לטייל זמן מה בפארק שהוא מאתר במפת העיר.

ברגע יציאתו מן המתחם האורבני וכניסתו אל מרחבי הפארק, נפתח בעצם עולם הבנוי משרשרת מחשבות ההולכות ומתפתחות על פי קצה הבחירה בנתיבים השונים. האירועים המסופרים בספר הם אוניברסליים לחלוטין - עד כי הליכה ברחבי הפארק יכולה להיקרא כאודיסיאה מיניאטורית הנוגעת לכול.

במרחק שני עשורים מן החדירה המסיבית של האינטרנט לתוך החברה האנושית, שני העולמות שלי משיק מחדש בדרכו המיוחדת רעיון ארכאי הרבה יותר ומהפכני לא פחות מהשוטטות האינטרנטית: הגלישה הפיזית בתודעה באמצעות המרחב.

הסופר היהודי-ארגנטיני סרחיו צ'חפק (1956) הוא אחד הסופרים החשובים והעדכניים בימינו בשיח הספרותי בעולם. קולו מזכיר סופרים גדולים אחרים, בייחוד את וו"ג זבאלד וחואן חוסה סאר. צ'חפק כתב עד כה 17 ספרים; שני העולמות שלי זכה לעשרות רבות של ביקורות נלהבות ופורסם להוצאות לאור מן האיכותיות ביותר בעולם.

"ללא עלילה מסודרת, דיאלוג או רצף מובן, "שני העולמות שלי" שהוא לא בדיוק סיפור מסע, רומן או מסה - מצליח לגעת במקומות הבודדים והמדויקים ביותר במבנה האנושי. לפחות מהבחינה האינטלקטואלית. אם תצלחו אותו, לא תתאכזבו."

- עמיחי שלו, Ynet

פרק ראשון

שני העולמות שלי

נותרו רק ימים ספורים לבואו של עוד יום הולדת אחד, ואם החלטתי לפתוח בדרך הזו, הרי זה בגלל שני ידידים שבאמצעות ספריהם נפקחו עיניי לראות כי התאריכים האלה יכולים להיות גורם מעורר מחשבה, או תירוץ וצידוק של השנים שנחיו. הרעיון עלה במוחי בברזיל, כשביליתי יומיים בעיר דרומית. בעצם לא הבנתי איך הגעתי לשם, בלי להכיר איש ועם ידיעות מעטות מאוד על המקום. זה היה אחר-הצהריים, היה חם, והסתובבתי בחיפוש אחר פארק שלא ידעתי עליו כמעט דבר, חוץ משמו המוזיקלי משהו, ועל כן הנושא איזו הבטחה, לפי אמת המידה שלי, והעובדה שבמפת העיר הוא מופיע כַּשטח הירוק הגדול ביותר. חשבתי שאם הוא נרחב כל כך, אין סיכוי שלא יהיה טוב. בעיניי פארקים הם טובים, קודם כול, אם אינם ללא רבב, ואם הבדידות שולטת בהם עד כדי כך שכבר נעשתה לסימן ההיכר שלהם, ולמאפיין המשותף של הולכי הרגל, האקראיים במקרה הטוב, אבל לטעמי, בהכרח פזורי דעת או שקועים בהרהורים, גם קצת מבולבלים, כמו אדם ההולך במקום שהוא זר וקרוב ללב כאחד. אינני יודע אם לכנות את המקומות האלה מוזנחים; הדבר שאני מתכוון אליו הוא אזורים מופקרים, שסביבתם מושעית לרגע, והאדם יכול לדמיין שהוא נמצא בכל פארק בכל מקום שהוא, אפילו בעברו האחר של העולם. מקום שנזרק, מטושטש, או מוטב מקום שבו האדם, הנתון למי יודע אילו הסחות דעת, נפקד, נהפך לשום אדם, ובסופו של דבר הוא עצמו מיטשטש.

יום קודם לכן נכחתי בהרצאה על ספרות, ולאחר שהסתיימה טיילתי בכיכר שנערך בה יריד הספרים המקומי, באחד האזורים העתיקים של העיר, כך שיערתי, אם כי נראָה ששרידים רבים או ציוני דרך היסטוריים כבר נעלמו לחלוטין. המוני האנשים התהלכו לאטם, גודשים את הרחובות. בוודאי הייתי המטייל הבודד היחיד באותו יום, דבר שעל כל פנים ולמזלי לא הפליא איש, כי המשפחות, קבוצות החברים והזוגות המשיכו לעסוק בענייניהם בשעה שהתהלכתי שם. לפני כן, כשהמתנתי באולם השומם לתחילת ההרצאה, קראתי בעיתון שבכל שנה, בימים של יריד הספרים, האומנים הקבועים מעתיקים את הביתנים והדוכנים שלהם מן הכיכר אל הרחובות הסמוכים. אינני יודע מדוע המידע הזה נראה לי חשוב, ויתר על כן, מדוע הוא נחרט בזיכרוני. (למחרת מצאתי את המקום הזמני של האומנים, במרחק רחובות אחדים מהכיכר; הם התארגנו לפי ענפי האומנות ונדמָה שנערכו לאיזה מצב חירום או התרעה.) אחר כך, בסוף ההרצאה, לא שאלתי שום שאלה; יתר על כן, הייתי הראשון שיצא מהאולם כדי לחפש מהר את הדרך אל הרחוב. ירדתי במעליות זכוכית שניבטו אל גן פנימי רחב ידיים, וכשיצאתי סוף-סוף מבניין הכינוסים, שאולי היה בעבר משרד ממשלתי, לא נותרה בידי ברירה אלא להצטרף אל תהלוכת האנשים, כאילו הייתי איזה עריק החושש להתגלות...

סרחיו צ'חפק

הסופר היהודי-ארגנטיני סרחיו צ'חפק (1956) הוא אחד הסופרים החשובים והעדכניים בימינו בשיח הספרותי בעולם. קולו מזכיר סופרים גדולים אחרים, בייחוד את וו"ג זבאלד וחואן חוסה סאר. צ'חפק כתב עד כה 17 ספרים. ספרו "שני העולמות שלי" זכה לעשרות רבות של ביקורות נלהבות ופורסם להוצאות לאור מן האיכותיות ביותר בעולם.

עוד על הספר

  • תרגום: שוש נבון
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 128 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 8 דק'
שני העולמות שלי סרחיו צ'חפק

שני העולמות שלי

נותרו רק ימים ספורים לבואו של עוד יום הולדת אחד, ואם החלטתי לפתוח בדרך הזו, הרי זה בגלל שני ידידים שבאמצעות ספריהם נפקחו עיניי לראות כי התאריכים האלה יכולים להיות גורם מעורר מחשבה, או תירוץ וצידוק של השנים שנחיו. הרעיון עלה במוחי בברזיל, כשביליתי יומיים בעיר דרומית. בעצם לא הבנתי איך הגעתי לשם, בלי להכיר איש ועם ידיעות מעטות מאוד על המקום. זה היה אחר-הצהריים, היה חם, והסתובבתי בחיפוש אחר פארק שלא ידעתי עליו כמעט דבר, חוץ משמו המוזיקלי משהו, ועל כן הנושא איזו הבטחה, לפי אמת המידה שלי, והעובדה שבמפת העיר הוא מופיע כַּשטח הירוק הגדול ביותר. חשבתי שאם הוא נרחב כל כך, אין סיכוי שלא יהיה טוב. בעיניי פארקים הם טובים, קודם כול, אם אינם ללא רבב, ואם הבדידות שולטת בהם עד כדי כך שכבר נעשתה לסימן ההיכר שלהם, ולמאפיין המשותף של הולכי הרגל, האקראיים במקרה הטוב, אבל לטעמי, בהכרח פזורי דעת או שקועים בהרהורים, גם קצת מבולבלים, כמו אדם ההולך במקום שהוא זר וקרוב ללב כאחד. אינני יודע אם לכנות את המקומות האלה מוזנחים; הדבר שאני מתכוון אליו הוא אזורים מופקרים, שסביבתם מושעית לרגע, והאדם יכול לדמיין שהוא נמצא בכל פארק בכל מקום שהוא, אפילו בעברו האחר של העולם. מקום שנזרק, מטושטש, או מוטב מקום שבו האדם, הנתון למי יודע אילו הסחות דעת, נפקד, נהפך לשום אדם, ובסופו של דבר הוא עצמו מיטשטש.

יום קודם לכן נכחתי בהרצאה על ספרות, ולאחר שהסתיימה טיילתי בכיכר שנערך בה יריד הספרים המקומי, באחד האזורים העתיקים של העיר, כך שיערתי, אם כי נראָה ששרידים רבים או ציוני דרך היסטוריים כבר נעלמו לחלוטין. המוני האנשים התהלכו לאטם, גודשים את הרחובות. בוודאי הייתי המטייל הבודד היחיד באותו יום, דבר שעל כל פנים ולמזלי לא הפליא איש, כי המשפחות, קבוצות החברים והזוגות המשיכו לעסוק בענייניהם בשעה שהתהלכתי שם. לפני כן, כשהמתנתי באולם השומם לתחילת ההרצאה, קראתי בעיתון שבכל שנה, בימים של יריד הספרים, האומנים הקבועים מעתיקים את הביתנים והדוכנים שלהם מן הכיכר אל הרחובות הסמוכים. אינני יודע מדוע המידע הזה נראה לי חשוב, ויתר על כן, מדוע הוא נחרט בזיכרוני. (למחרת מצאתי את המקום הזמני של האומנים, במרחק רחובות אחדים מהכיכר; הם התארגנו לפי ענפי האומנות ונדמָה שנערכו לאיזה מצב חירום או התרעה.) אחר כך, בסוף ההרצאה, לא שאלתי שום שאלה; יתר על כן, הייתי הראשון שיצא מהאולם כדי לחפש מהר את הדרך אל הרחוב. ירדתי במעליות זכוכית שניבטו אל גן פנימי רחב ידיים, וכשיצאתי סוף-סוף מבניין הכינוסים, שאולי היה בעבר משרד ממשלתי, לא נותרה בידי ברירה אלא להצטרף אל תהלוכת האנשים, כאילו הייתי איזה עריק החושש להתגלות...