העלמה

פרק א

 

השמים מעל בלגרד גבוהים, רחבי ידיים, מִשתנים ובכל העונות מרהיבים ביופיים: בהתבהרויותיהם ההדורות בימי החורף; בעת סערות הקיץ, כשהרקיע נהפך כולו לענן קודר, נרדף על ידי רוח עִוועִים שמשביה נושאים גשם מהול באבק רוחף ממישורי פַּנוֹניָה; [1] באביב, כשנראה כאילו הם פורחים במקביל לאדמה; ובסתיו, כשפניהם הולכים ונטענים בנחילי כוכבים סגריריים. אלה תמיד שמים כלילי־יופי, כעין פיצוי לעיר משונה זו על כל מה שאין בה ונחמה על כל מה שלא צריך היה להיות.

 

ואולם מלוא תפארתם של שמי בלגרד מתגלה בשקיעות החמה, שבימות הסתיו והקיץ הן רְווּחות ויוקדות כהזיה מדברית, ובחורף חנוקות בעננים אפלוליים אפופי סומק ערפילי. עם זאת, בכל עונה ועונה תוכפים הימים שבהם כבשן החמה השוקעת במישור שבין הנהרות[2] בשיפולי העיר משתקף אפילו בכיפת השמים המתנשאת גבוה ממעל, ששם הוא מתפרק ובוזק את ברק אדמימותו על שכונות העיר הפזורה מתחת. אודם השקיעה צובע אז לשעה קלה גם את הפינות הנידחות ומזדהר בחלונות בתים שבדרך כלל אין השמש מרבה להאירם.

 

אור זה הציף בשעת בין הערביים של אחד מימי פברואר בשנת 1935 גם בית קטן ומוזנח שברחוב סטישקה. מפאת התפתחותו המהירה של הרחוב התנגשו מספרי הבתים והספרור העירוני שובש, כך שנוצרו שני מספרי 16, וצריך היה לסמן אחד מהם כ־16א’. במספר זה סומן הבית הנמוך, הצהוב, שנראה כדחוק בין שני מבנים חדישים גבוהים, מן הזמן האחרון. בית חד־קומתי עלוב זה היה קיים עוד מן הימים שקדמו למלחמות הבלקן, כשאנשים אמרו שהשכונה הזאת נמצאת מאחורי הגב של אלוהים, כשמחירי הקרקע כאן היו דינר למטר רבוע. ברחוב היו אז בתים בודדים, נמוכים כמוהו, מופרדים בגינות רחבות ידיים, חלקם בולטים לעין וחלקם מכונסים פנימה, לפי מזגו של בעל הבית וצרכיו. גם מספרי הבתים לא נחשבו במיוחד בימים ההם. הכול ידעו איזה בית שייך למי ואנשים לרוב הכירו זה את זה, אם בשמם ואם למראה פניהם. וגם אם לא הכירו אישית, נמצאו זה לזה על נקלה.

 

בתים כְּאלה, שמלפני המלחמה,[3] מצויים עדיין בשפע ברחובות המרוחקים שבפאתי בלגרד. כולם זהים למראה, לאו דווקא בגודלם כי אם בצורתם החיצונית ובסגנונם המבני, בחלוקת החלל הפנימי ופחות או יותר גם במערך חדריהם. שניים או ארבעה חלונות צופים אל הרחוב, תלוי במספר החדרים שבבית, אם שניים ואם ארבעה. על־פני משטח הטיח שמתחת לחלון ניכר היטב לעין עיטור שמבוסס על מוטיב גיאומטרי פשוט, מן המבחר הנצחי והחוזר לעייפה של אחד המומחים במלאכה זו, שלא מבני המקום. שער ברזל, חציו העליון מעשה סורג שחודי ברזל מעטרים את קצותיו, מוביל אל חצר קטנה מרוצפת באבנים מעוגלות. טור צר של פרחים נמשך לאורך הקיר, שעל פניו מטפסים גפנים או שיחי ורדים. כאן במרכז נמצאת דלת הכניסה ולפניה כמה מדרגות אבן, מחופות בגגון עץ קטן, שאצל האמידים עשוי זכוכית ונציאנית לבנה. בעומק החצר האחורית, במרכז הגינה, נטוע עץ אגוז ולצדו לרוב גם באר, ועצי שזיף ואפרסק בסמוך לגדר שחוצצת בינם לבין חצר הבית השכן. גם בתוך הבית הסידור כמעט תמיד זהה: חדר מבוא גדול שמסביבו שלושה עד ארבעה חדרים, ומטבח.

 

כיום נבדלים הבתים הזהים הללו רק בחיצוניותם. מהם מסוידים וניכר לעין כי הם מתוחזקים היטב ומעת לעת עוברים שיפוץ; שער הברזל בחצר נצבע בצבע שמן בהיר; החלונות נקיים ומחופים בווילאות מלמלה לבנים. בתים אלה מעידים כי דייריהם חיים ברוח הזמן, עובדים ומתפרנסים, משיגים את מבוקשם ומוצאים טעם והנאה בחייהם. אחרים, לעומת זאת, מוזנחים ומכוערים. גגות ששוליהם מתפוררים, מרזבים מעוקמים, צבעים דהים, קורות עליונות נרקבות והעיטורים הפשוטים מחוקים ומתפוגגים. הקיר מתחת לחלון מרובב בכתמי בוץ ומכוסה בשרבוטים ראשונים של אותיות אלף־בית, מעשי ידי ילדים. דרך זגוגית החלון מבצבצת לעין ההזנחה השוררת בפנים, אם בגלל עוני ומחסור ואם מחמת העדר צורך בסממני נוי.

 

עם אלה נמנה גם הבית שמספרו 16א’. יש בו רק שני חלונות הפונים לרחוב, ועליהם בולטים לעין סורגי ברזל חזקים המשווים לו חזות קודרת דמוית בית־כלא. על פי מראהו אפשר לחשוב כי ננטש או שהוא מצפה לקונה שירכוש אותו שלא על מנת להתגורר בו אלא כדי להרסו ולבנות תחתיו בית חדש וגדול ממנו, בדומה לשני הבתים השכנים, שדוחקים אותו מימין ומשמאל. אך אם תתבוננו היטב, תראו כי מאחורי אחד מן החלונות הנטולים וילון או עציצי פרחים יושבת רכונה בלא ניע אישה מבוגרת, על פניה מבע מרוכז, כְּזֶה שלובשות פניהן של נשים הרוכנות על מלאכת היד שבידיהן. זו העלמה רַיְיקָה רָדַקוֹבִיץ’.

 

דייריו הוותיקים של רחוב סטישקה, שהגיעו אליו לפני שנבנו בו בתי הקומות החדישים ודיירים חדשים וזרים נכנסו לגור בהם, מכירים את האישה גם בשמה, אך בפי כולם היא מכונה מאז ומתמיד פשוט העלמה.

 

היא עברה לכאן מסַראיֶיבוֹ בשנת 1919, מיד לאחר השחרור.[4] את הבית קנתה והתגוררה בו עם אמה, שהלכה לעולמה כעבור שנתיים. מאז היא חיה בו לבדה, ללא קרובי משפחה או משרתים וכמעט ללא ביקורים וידידים. ממה היא מתקיימת? (שהרי זו השאלה הראשונה והעיקרית שמציגים כאן שוב ושוב כשהשיחה עוסקת באנשים, עד שלא מוצאים או ממציאים לה תשובה.) ותיקי רחוב סטישקה גילו פעם כי העלמה חיה מקצבת גמלה ומחיסכון. אחדים טענו שהיא עשירה ודוגרת על הממון, אחרים שהיא ענייה מרודה וקשת יום. כך או כך, כבר שנים רבות שאיש אינו דואג במיוחד לעלמה המזדקנת שחיה בגפה ובבדידות מוחלטת בין המון האנשים שמנהלים חיים תוססים וססגוניים.

 

בשנים האחרונות אין מרבים לראותה. רק מפעם לפעם היא הולכת אל השוק שברציף קָלֶניץ’, או יוצאת בימי קרה לפנות בעצמה את השלג שנערם על המדרכה בפתח הבית. זוהי אישה רווקה, גבוהת קומה, צנומה, העומדת בשנות החמישים לחייה. פניה צהובים, חרושי קמטים. הקמטים עמוקים מאוד, ועל המצח, בדיוק מעל לאפה, הם מתלכדים ויוצרים משולש ישר זווית המתחבר לשתי גבות עבותות. בעומק כל אחד מן הקמטים חבויה צללית דקה, כעין משקע שחור. הדבר משווה לפניה מבע אפל ומעונה, שמבט עיניה אינו מפיג את קדרותו, כי חושך בוקע מתוכן. עם זאת הליכתה זקופה ומצעדה מהיר ונמרץ, נטול אותה הססנות שניכרת בתנועות גופם של אנשים דוויים וגלמודים. במעיל שחור וחצאית ארוכה שלא כרגיל, שאיש אינו לובש עוד כדוגמתה, בנעליים בלויות וגרביים עבים ובכובע גרב על שערה שזור השיבה היא לבושה מחוץ לכל צו אופנה וזמן. האנשים, שחייהם מתנהלים כיום בקצב מהיר עד שדומה כי הם ממהרים מכוח ההרגל, כמעט שאינם מבחינים בדמות האישה גבוהת הקומה, שחורת השיער ודקת הגו, שהופעתה יוצאת דופן.

 

גם ביום פברואר זה, בשעת בין הערביים, יושבת העלמה ליד החלון ומטליאה גרביים. באותו יום נאלצה לצאת אחר הצהריים לצורך עיסוקיה, אך היא חזרה בטרם כָּלָה האור, רטובה וקפואה מרוח פברואר גשומה, המהולה בפתותי שלג. משחלצה את הערדליים הישנים, פשטה את מעיל החורף הארוך השחור, דמוי סגין עשוי בד גס, שנטף מים. מהפינה משכה אל מרכז חדר המבוא את עמוד העץ הישן, ששימש כמתלה מעילים ותלתה עליו את המעיל, לזרז את ייבושו. כך ניצב לו המתלה כאיש גבוה נטול ראש, שנכנס אל הבית ונעמד דום במרכז החדר. לאחר מכן נכנסה אל החדר, נטלה לידיה את מלאכת היד והתיישבה בכיסאה.

 

האור הסמוק של שעת בין הערביים שמעל לבלגרד נדמה ארוך ויוקד ביתר שאת בהשוואה לערים אחרות, מאיר גם את חלונות ביתה. אם רק תתקרב אל החלון, לאורה האדמדם של השמש הנחבאת, תוכל עוד לעבוד יפה, שכן בעומק החדר גוברת העלטה הנארגת לאיטה. באפלולית היורדת מצטייר לעין תנור חימום קטן עשוי ברזל, כאחד מפריטי הריהוט הדל, שכולל ארון, מדפים ומיטת עץ מכוסה בשמיכת צמר גמלים. כל מה שבחדר, מן הקירות ועד לריהוט, טבוע בחותם של רישול והזנחה, כאילו הדייר שחי בו עיוור או אדיש לגמרי לסביבתו, והחפצים משמשים אותו רק כמידת ההכרח, ואחת היא לו היכן הם מונחים או איך הם נראים. על חדרים עלובים ומוזנחים אלה משרה הבוהק האדמדם של שעת בין־הערביים הבֶּלְגרָדית חזות עוד יותר עגומה, כשם שלחדרים נאים ומטופחים הוא משווה נוי ונועם.

 

בחדר מַשמים זה מעבירה העלמה את רוב זמנה, כי זה המקום היחיד שבו היא מסיקה תנור. כאן היא ישנה בלילה ומעבירה את שעות יומה, פה היא עובדת ובו היא מבשלת על גבו של התנור הקט את סעודתה הדלה, המשמשת לה ארוחת צהריים וערב כאחת. העלמה אינה מבזבזת זמן על מלאכות כגון סידור הבית ובישול, שכן היא שונאת כל בזבוז שהוא, ואפילו את שם הפועל לבזבז היא מתעבת בכל הֶקשר ובכל נטייה. עניין אחר הוא מלאכת היד שהיא עסוקה בה עכשיו, הטלאת הגרב. זו עבודה נעימה ומועילה; אמנם מכלים בה זמן והעיניים מתעייפות, אך לעומת זאת חוסכים בכל היתר; ואילו זמן ועיניים יש לו לאדם בשפע, מכל מקום יותר מאשר כל דבר אחר. “להטליא ולסבול עוד ועוד – כך את הבית מקיימים בכבוד” היא חוזרת בליבהּ על הפתגם העממי עתיק היומין, בישבה ליד החלון ובנטלה את הגרביים הישנים, שתוקנו והוטלאו פעמים אינספור – להטליא ולהטליא ולסבול! – כדרך שנערות צעירות השקועות בעבודה חוזרות בליבן מוכנית חרש על מילים ומנגינות של שיר אהבה כלשהו, חסר ערך כשלעצמו, שצמח מי יודע היכן ומתי, ושבו הן מוצאות תמונה חיה וביטוי מדויק להפליא לכמיהותיהן העמוקות ביותר.

 

“להטליא ולהטליא!” זה התענוג. זוהי אמנם מערכה יומיומית ומייגעת מכדי לגבור על אויב ענק, הסמוי מן העין. שכן במערכה זו יש רגעים משמימים, קשים, שלכאורה אינם מוליכים לשום מקום, ואפילו רגעי מפח נפש ותבוסה, אבל ישנם, והרבה יותר, רגעי החסד של מלאכת הקודש והניצחונות המרגשים, כמו למשל נעל־בית שסולייתה נשחקה ונוצר בה קרע או איזה תחתונים קרועים, פריט בלוי שאינו ראוי עוד לכלום, לא ללבישה ולא למסירה. אלא שבמקרה כזה, היכן שנשים אחרות מוותרות ומתמסרות לכוח הכל־יכול השוחק ומפורר כל מה שיש לנו והמלווה את חיי האדם בכל תנועה שיעשה כקללה שהקיום האנושי טבוע בה מאז חטא האדם הראשון, פה מתחילה עבור העלמה המערכה האמיתית ונפתחים אופקים ויעדים רחוקים וקשי השגה, כמו גם סיכויים מרנינים לניצחונות הגדולים. בכל און הנעורים החרישיים שמפכה בסתר ליבהּ היא מתנפלת בנחישות על הבגד הבלוי, דבקה במשימה ואינה מניחה אותו מידיה או מסירה ממנו את מבטה עד שהוא מטולא כיאות וכשיר לשימוש חוזר, אֶרֶך ימים. “כל בחורה אחרת היתה זורקת את זה, אבל אני לא זורקת כלום. אצלי אין נזק ואין בזבוז,” כך חוזרת ומשננת העלמה בליבהּ בהתלהבות, באהבה, מתבוננת בנעל־הבית שניצלה מידו של כוח שטני, השוחק ומחורר וקורע והורס כל מה שבתוכנו ומסביבנו. אמנם נעל־הבית כבר אינה נראית יפה, ובכלל, משהוצרה וצורתה אבדה לה, היא אפילו התעקמה וכעת היא אף לוחצת, משפשפת ופוצעת את כף הרגל, אך מה הם דברים קלי ערך כאלה לעומת הסיפוק הבא עם הניצחון והחיסכון? שתכאיב ותפצע, כאב מתוק הוא ופצע מבורך. היא מוכנה ומזומנה לסבול עוד הרבה יותר מזה. ואשר ליופי, לכך היא דואגת אפילו פחות. יופי הוא דבר יקר עד טירוף, נפסד ומתעתע. אין בזבוז ואשליה גדולים ממנו. מעולם לא נהתה אחריו ומאז ומתמיד הסתייגה ממנו, וניסיון חייה רק חיזק אותה בכך. מעולם לא ממש הבינה על שום מה אנשים עושים עניין כזה מהיופי, ומבחינים בין יפה למכוער, ומה הדבר שמלהיב אותם עד שכרון החושים, עד שבגלל דברים שהם מכנים יופי הם מאבדים את בריאותם ומכלים את כספם, הכסף הגדול הכל־יכול, שנמצא מעל לכול ושאינו משתווה אפילו בקירוב לכל יופי שהוא. אך כעת, בגיל מתקדם, כשבבהירות גדולה היא מגלה עוד ועוד מחוזות יפעה בלתי משוערת ואפשרויות עד בלי די לספק את תשוקתה לחיסכון, היא מתחילה לשנוא את היופי ביתר שאת, ככופרת ששונאת את האליל היריב, הזדוני, המתעתע בבריות ומפתה אותם לשרך דרכיהם ולהפנות עורף לאלוהות האמיתית האחת והיחידה, החיסכון. משום כך “להטליא” – עבודת אלוה היא, חרישית, נכונה וצודקת. להטליא, פירושו להילחם בהתרוששות ולסייע להימשכות הנצח. אמנם זוהי עבודה קטנה וקלת ערך, אך גדולה היא ומקודשת, והיא ממלאה את הנפש בתחושת רוגע וסיפוק. על כן ראוי עד מאוד לטרוח בעבורה, לשאת בכל סבלותיה ולהחזיק מעמד.

 

וגם “לסבול” – תענוג הוא. זאת היא יודעת, כיוון שבחייה הרבתה לסבול והפיקה מכך סיפוק רגשי רב. כי למה לא יסבול אדם פה ושם, ביודעו שבכך יימנע מרעה גדולה פי כמה ולעומת זאת יבטיח לעצמו טובה גדולה לאין ערוך? בן האדם לא היה נחשב ליצור תבוני אלמלא היה מסוגל להכיר בתועלת ובביטחון שמאמץ כזה מעניק לו. כי מה הם סבל קל וּויתורים קטנים שעלינו לשאת בעולם לטובת החיסכון, לעומת מה שהוא מעניק לנו והדבר שבכוחו להצילנו מפניו. החיסכון מקיים את החיים ואת משך מהלכם, הוא מעשיר אותנו בלי הרף ומבחינה מסוימת מעניק לחפצים שבבעלותנו חיי נצח; הוא שומר את נפשנו מפני בזבוז, אובדן ותוהו ובוהו, מהתרוששות, מחרפת העוני הצפוי לבסוף, שהוא קשה ואפל ממר המוות, גיהנום אמיתי עלי אדמות. וכשאדם חושב איך הכול מסביבנו חולף ונעלם, נהרס, מתפוגג וחומק מאחיזה, ועד כמה דל כוחנו וקצרה ידנו במאבק איתנים זה, הלא יסכים לכל סבל ולכל ויתור כדי לגבור על הרעה הגדולה, הלא יראה בכל שעת מנוחה בזבוז משווע ומחפיר ובכל נגיסה יזהה את מדוחי הפזרנות והמותרות. במאבק חסר תוחלת זה יש לנהוג בקנאות ובגבורה, בהשראת רוחם של קדושים מעונים.

 

מחמת המחשבה המלהיבה אחזה בעלמה צמרמורת אמיתית. היא נרעדה, נעצה את המחט בגרב, וכשכל גופה קָפוץ קמה במאמץ ממקומה וניגשה לבדוק את עוצמת הבעירה של האש בתנור. בעצם לא היתה זו אש כי אם להבה קלושה שלעולם אינה מצליחה לחמם את החדר, אף שהיא בולעת, כפי שנדמה לעלמה, את העץ והפחם כמו הוֶזוב והאֶתנה או איזה הר געש אמריקני ששמו כבר אינו זכור לה אך היא יודעת שהוא בולע ומכלה באִשו אפילו יותר מכל הרי הגעש הידועים. להרף עין היה בדעתה להוסיף מעט פחמים אך מיד התחלחלה, כאילו התכוונה לעולל רעה גדולה וחסרת תקנה, חשקה את שיניה ובגבורה חזרה למקומה. היא המשיכה במלאכת הטלאת הגרב, שבעת רצון מעצמה ומן העולם, שבכל מקום ובכל עת נותר בו מקום לפעולת החיסכון. פעם קראה בעיתון כי בחודשי החורף יש תקנה המחייבת לשמור במחנות הצבא על טמפרטורה של חמש־עשרה מעלות צלזיוס. במחשבה על כך אין היא מרגישה קור גדול במיוחד. כף הפחמים שלא הוסיפה לאש היא שמחממת אותה, אבל בתוך כך ידיה כחולות, שפתיה אפורות ואפה אדום. מחמת הקור היא נרעדת וכל יצורי גווה מצטמררים. אף על פי כן אין העלמה מוותרת ונוטשת את מקומה. גם טובי הלוחמים בשדה הקרב אינם מסוגלים להימנע מצמרמורת חולפת שאוחזת בהם ברגעי סכנה, אך בכוח גבורתם הם מתגברים עליה ומוסיפים להתקדם.

 

כך ישבה העלמה כשהיא מטליאה וסובלת, אך אינה קובלת ולא מוותרת. קפואה וצפודת גו חיזקה את המקום בגרב שנשחק עד דק, מקפידה להעביר את המחט בין החוטים, פעם מעל ופעם מתחת, לסירוגין, וכך קדימה ואחורה, עד לאיחוי הקרע.

 

עתה, בעודה מסתכלת בגרב, נמלאת העלמה מכף רגל ועד ראש בכעין חמימות, בהכרה שהנה עוד נקודה אחת נוספה לטור הזכות בהנהלת החשבונות המורכבת של רווח והפסד שהיא מנהלת במשק ביתה. יתר על כן: שעמידה נוספת בניסיון נזקפת לזכות המערכה הגדולה הנצחית נגד הקלקול, הנזק והבזבוז, וכי בספינת היקום הגדולה, המאוימת תדיר, נסתם עוד סדק נבזה. לעיתים קרובות, ברגעי האושר הללו, ההכרה בדבר גואה בקרבה ומציפה אותה בהתלהבות הקרובה לשכרון שנוסכת בה תחושת הניצחון.

 

לאחר מכן מגיע תורו של חור נוסף באותו גרב, או באחר. כל אחד מהם נראה בתחילה חסר תקווה ונעדר סיכוי, אך מעל לכל אחד מהם שורה לבסוף חיוך הניצחון. כך חולפות השעות במלאכה שרק למראית עין היא חד־גונית ומשמימה; בפועל, בעודה לוכדת את חוטי השתי ומעבירה ביניהם את החוט, נותנת העלמה דרור לדמיונה ולזיכרונותיה. היא חושבת, מדמיינת ובדרכה שלה גם זוכרת דברים, ברצף או לסירוגין. וכך מחוט לחוט, גם בערב זה חולפים כל חייה לנגד עיניה…

 

הילדוּת, שחר הילדות, תקופה שפילוסופים ומשוררים אומרים כי היא המאושרת בחייו של אדם, תקופת התום, כשעוד אינו יודע מהו כסף ואינו מודע למאמץ הכרוך בהשגתו, גם לא איך להתגונן מפני אובדן, תקופה זו לא היתה קיימת בחייה. בתודעתה המקום הזה ריק ונטול גוון כלשהו. חייה מתחילים אי שם בגיל חמש־עשרה. הם מתחילים בנקודה קודרת, בשעה קשה.

 

היה זה לפני כשלושים שנה. אביה, איש עסקים ידוע ובעל בעמיו, אובְּרֶן רַדָקוֹביץ’, נודע בימים ההם כאחד מחשובי הסוחרים הסֶרבּים. מוצאו לא היה מסראייבו, כי אם מקריישְׁנְיָק. לסראייבו הגיע בנעוריו, מיד לאחר הכיבוש האוסטרי, והודות לכישוריו ולמזל שהאיר לו פנים נעשה עד מהרה לבעל בעמיו. הוא נשא לאישה את רַדוֹיְקָה, נערה בלונדינית יפת תואר ועדינה, בת למשפחת הַאדְז’י־וַאסִיץ’, מהמשפחות האמידות בסראייבו. הדבר ביסס את מעמדו ברובע המסחרי. חנותו היתה ממש בפתח כיכר צ’וּרְצ’ילוּק הגדולה. הוא סחר בסיטונות בפרוות, אך מפעם לפעם הרחיב את עסקיו גם לענפים אחרים. נוסף לכך היה אחד מבעלי המניות של בית החרושת הראשון לבירה בשכונת קוֹבַצ’יצ’י וחבר הוועד המנהל בכמה חברות.

 

לעלמה נדמה כי מאז ומתמיד היא זוכרת את אביה. הוא הדמות המרכזית בזיכרונותיה המוקדמים ביותר. אבל כשהיא חושבת עליו, הוא ניצב לנגד עיניה תמיד כפי שהיה בשנת חייו האחרונה. הם גרו בימים ההם בביתם החדש רחב הידיים שעל גדת נהר מִילְיַצְקָה, בשיפולי הכנסייה הפרוטסטנטית, והיא עלתה לכיתה הרביעית בבית הספר התיכון לנערות. בעיני רוחה היא רואה אותו ועד לשעתה האחרונה תוסיף לראותו כך: גבה קומה, זקוף ודק גו; שפמו שזור שיבה ושער גביניו לבן כולו. על ראשו מגבעת־לבד אופנתית שחורה, חליפתו בצבע תכלת־אפור, כותנתו צחורה וצווארונה הגבוה קשיח, ועניבתו בהירה ומפוספסת בגוני שחור וכחול. על חזהו שרשרת זהב, אצבעותיו ענודות שתי טבעות זהב גדולות, טבעת הנישואים וטבעת הסוחרים, וכפתורי זהב עגולים נעוצים בחפתיהם המעוגלים של שרוולי כותנתו. גם ברחוב הילוכו זקוף וגא עד שהוא נדמה לפסל שאינו עשוי להתכופף ולהתיישב. על פניו, כעל פני אחד הקדושים, שפוכה ארשת רצינית. הוא אינו צוחק ואינו מרבה לדבר, אלא רק מחלק הוראות ופקודות קצרות. וגבר זה, הגדול והנהדר בעיניה, היה אביה, הוא היה מושיב אותה לאחר ארוחות הצהריים והערב בחיקו, ממש כפי שנהג כשהיתה בת שש, מלטף את שערה ושואל בקולו החם:

 

“ואת, חבּוּב, מה עשית היום?”[5]

 

ובעודה מספרת לו על ענייניה הפעוטים וחוויותיה ביום ההוא, היה מביט דרך החלון וניכר בו שאינו מאזין אלא להמיית דיבורה. אך מבחינתה גם זה היה חלק משיעור קומתו הבלתי נתפס של אביה, שהוא לא ממש מקשיב לדברים הנאמרים, כי אם שולח דרך החלון מבט מהורהר, אי שם למרחקים. ובכלל, כך נהג גם עם המבוגרים. מעולם לא אמר דבר על עצמו, ורק היה מציג שאלות ומאזין בפיזור נפש לתשובות כאדם היודע מראש כל מה שאנשים עשויים להגיד לו, והוא מנצל את שעת דיבורם כדי לחשוב ולהעלות השערות על מה שהם עתידים להגיד לו כעבור זמן, במענה על שאלותיו.

 

אביה הגדול, הכל־יכול, לא היה נתון למצבי רוח משתנים, מכל מקום כך הוא נתפס בעיניה. בעיניה היה חף מחולשות אנוש ומצרכים נחותים, לא הוטרד כשאר האנשים בדאגות וכאבי־לב; הקמטים העמוקים שחרצו את פניו ושערו הלבן היו בעיניה ביטוי להדרת כבוד ולשיעור קומה יחיד במינו. היא יכלה להשוותו רק לאלי האולימפוס, שעליהם החלה ללמוד בסתיו ההוא בבית הספר, הגם שאפילו הם לא היו עשויים להשתוות אליו.

 

בדיוק בעת ההיא, בעונת הסתיו, ובלי שום הכנה מוקדמת, התמוטטו לפתע עסקיו של אביה והוא נפל מכיסאו הרם. בנקודה זו נחרץ גם גורלה ונהפך על פניו. כפי שיום בהיר דועך ואורו מחשיך לעת ערב, כן קדרו והאפילו פניו של אביה. הוא החל לשהות יותר ויותר בביתו, ולעומת זאת היו אנשים שונים מגיעים אליו, מסתגרים עימו בחדר ובמשך שעות מתלחשים ועוסקים בחישובים.

 

אמה, הגברת רַדוֹיְקָה, בהירת שער, אישה שמטבעה לא היתה נתונה לדאגות, רכה ועדינה מבחינה נפשית וגופנית, לא ידעה דבר ולא היתה מסוגלת להסביר לה מאום. אף על פי כן, הדבר נתגלה לה בכל כובד משקלו הבלתי נתפס. באחד הימים הסתכסכה עם אחת מחברותיה לבית הספר, ילדה בריאה ותוקפנית, שבדומה לילדיהם של כל המתעשרים החדשים לא נאלצה לשמור על מוצא פיה. ילדים אומרים לא פעם דברים חסרי התחשבות, מן הסוג שמבוגרים יכולים לבטא רק במחשבותיהם. ילדה זו, שלגילה היתה מגודלת ומגושמת שלא כרגיל, נפלה תוך כדי משחק ורַיְיקָה צחקה לה. בתגובה לכך, סמוקת פנים ורותחת מזעם, התרוממה הילדה ולעיני כול אמרה לה:

 

“מה את צוחקת עלי? תצחקי על אבא שלך, שכמה שהוא ארוך ככה הוא נפל.”

 

פניה של רייקה לבשו רצינות כבמקום קדוש.

 

“אבא שלי לא נופל.”

 

בתגובה פרצה הילדה המגודלת בצחוק מרושע:

 

“אבא שלך פשט את הרגל. כולם מדברים על זה. ולא רק שהתמוטט בעצמו, אלא גם הפיל אנשים אחרים. תשאלי את מי שאת רוצה.”

 

אלה היו מריבות קצרות וטרופות בחצר בית הספר ומילות עלבון ראשונות שאינן נשכחות לעולם, כי כל העלבונות הבאים אחריהן רק מוסיפים על כאב הפצע הישן.

 

“פושט רגל!” אבא שלה התמוטט וכולם מדברים על זה, ורק היא אינה יודעת ואינה משערת כלום. איזו מין התמוטטות זו, ואיפה היא מסתיימת? ומה קורה למי שמתמוטט? במיוחד כשנופלים מגובה כזה, כפי שאל נכון קרה לאבא שלה.

 

בקמט קצר, קודר, בין גבותיה שבה ביום ההוא לביתה, העמיקה להתבונן בפני אמה, שכבר אז נראתה בעיניה כילדה חלושה חסרת דעת, ולראשונה ניגשה אל אביה כאל אדם שהתמוטט ונפל. איך, איפה, מדוע, את זאת לא יכלה להבין, אך כעת מצאה יותר ויותר אישורים לידיעה האיומה, הבלתי מתקבלת על הדעת. בימים ההם חדל אביה לצאת מביתו, והרופא החל לפקוד אותו. האב הסתגר בחדרו, שם עסק עם מנהל החשבונות וֶסוֹ בהכנת רשימות ומסמכים והיה מנהל שיחות חרישיות עם בעלי החנויות השותפות. לאחר מכן גם זה נפסק. איש לא פקד עוד את ביתם, למעט הרופא וקרובי משפחה מדרגה ראשונה. האם בכתה בגלוי ימים תמימים. וכשבפעם הראשונה משכנו את האח הביתית, נפל אביה למשכב. בשובה מבית הספר היתה רייקה מתיישבת לידו. בשרו כחש וכהה, מראהו היה מוזר, לא מגולח, בצווארו החשוף, שפיקת הגרוגרת בולטת בו כמין חוד, ובעיניו הדלוקות. הוא לא אמר כלום והיא לא העזה לשאול אותו דבר. היא רק הרגישה צורך לשבת לידו, גווה קשוי, שפתיה יבשות וכווצות, ובין גבותיה הקמט הדק השחור, שמאז לא התפוגג עוד.

 

באחד הימים הללו וכבר בחורף, התרחשה שבועת האמונים התמוהה והגורלית של חייה. האב זימן אותה לגשת אליו, הזדקף במאמץ, ליטף את שערה כבימים עברו ואמר לה בקול חרישי:

 

“חבּוּב, את ואני צריכים לדבר. חשבתי שאתגבר ו… אשרוד ושלא אצטרך לעזוב אותך במצב כזה. אבל עכשיו – ככה זה! את הילדה החכמה שלי ועליך לדעת הכול, ויבואו ימים שגם תביני זאת יותר. לא, אל תבכי, אלא הקשיבי וזכרי מה שאבא שלך אומר לך. מעתה עליך להיות אב ואם לעצמך, את הרי יודעת מה טיבה של אמא, היא טובה, אבל רכרוכית. לא אמיט עליכן חרפה, כי שילמתי גם את החובות שלא הייתי חייב לשאת בהם, עליך לזכור זאת היטב, אבל אינני יכול להשאיר לכן כלום, למעט בית המגורים שלנו, החנות בצ’וּרְצ’ילוּק ודמי הביטוח שלך בחברת ‘אַנְדְרִיָה’, שמועד פרעונם יחול בעוד שלוש שנים, בהגיעך לגיל שמונה־עשרה. הסכום נועד לנישואיך או לצרכי הקיום, איך שתרצי ותחליטי. לא, אל תבכי, אני רואה בךְ את בני הגדול, ואת תשכילי לבצע הכול היטב ובחכמה. הסנדק שלנו, מיכאילוֹ, ישמש לך אפוטרופוס והוא ינחה וידריך אותך בעצתו: עליך להאזין לדבריו ולכבדו, אך כבר עתה מוטב שתתחילי להתרגל לחשוב בכוחות עצמך ולקבל החלטות באופן עצמאי.”

 

אביה התרומם קמעה ממשכבו, קירב את פניו אל אוזנה ובנעימה שלווה וחגיגית החל לדבר במילים משונות על דברים שנשמעו לה תמוהים. רק המחושים, שהשתדל להתגבר עליהם, קטעו לרגעים את שטף דיבורו. היתה זו שיחת יחיד, מן הסוג שאנשים עשויים לנהל ברגעי אסון כבד או על ערש דווי, כשאדם משקיף על העולם ועל בני האדם מהיבט ייחודי משלו. ואילו היא האזינה לדבריו בעיניים יבשות, בלא קול בכי, נאלמת דום מגודל השעה שבמהלכה הלך ונחשף לפניה, אמנם במעורפל ועם זאת בכל מלואו, סוד קיומו החברתי של האדם.

 

“את נשארת לבדך, כי אמא לא תדאג לך, אלא את תיאלצי לדאוג לה, לכן עליך לדעת ולזכור היטב מה שאומר לך. עליך לדעת אחת ולתמיד ולעולם לא לשכוח, שכל אדם שאינו משכיל לאזן בין הכנסותיו להוצאותיו כפי שנדרש ממנו בחיים, נידון מלכתחילה לאבדון. אדם המשולל יכולת כזאת, שום ירושה ושום רכוש שישיג לא יושיעוהו. ההכנסות שלך אינן תלויות רק בך, אלא באנשים שונים וּבַנסיבות, אבל החיסכון שלך תלוי אך ורק בך. עליך לדבוק בו ולרכז בו את כל כוחך ואונך. בעניין זה את חייבת להתאכזר הן לעצמך והן לאחרים. כי לא די שתוותרי על הרצונות והצרכים שלך; זה החיסכון במיעוטו; את חייבת קודם כול ואחת וּלתמיד להצמית בתוכך את כל הצרכים המכונים נעלים, את הרגלי האדנות והאצילות, את גילויי הנדיבות וחולשות אנוש דומות. על החולשות הללו, שכדי להערים עלינו אנשים מכנים אותן בשמות נאצלים, בונה כל אדם שמתקרב אלינו. הן שבולעות את פירותיהם של כל הכישרונות והמאמצים שאנו משקיעים, ולרוב מביאות עלינו עוני קשה ועבודת פרך, עד שהן ממיטות עלינו אבדון. לכן את כל אלה צריך לעקור מהנפש ללא רחם, כי החיסכון צריך שיהיה אכזרי כחיים עצמם. אני במהלך חיי חשבתי ונהגתי אחרת. בגלל זה התמוטטתי. אך כעת, משנפקחו עיני, הייתי רוצה שהתמוטטותי תשמש לך דוגמא, משל ואות אזהרה. אני יודע שכל מה שבתוכך ומסביבך ידחק בך וינסה לשכנע אותך לנהוג אחרת, אבל אסור לך לוותר. עשי כמה שאת יכולה ורוצה, אבל לעולם תחסכי, חסכי בכל מקום ובַכול, בלי להתחשב בכל דבר שהוא או בכל אדם שהוא. כי בחיינו כפי שהינם, אנשים אינם מתקדמים בכוח עבודתם ובזכותה, אלא הודות לחיסכון. עוד עליך לדעת, שאנשים מתייחסים יפה ובאופן מוסרי אל מי שלא תלוי בהם ואינו מבקש מהם כלום, אך ברגע שאת קשורה לזולת ותלויה בו, הכול נעלם, אלוהים והנשמה, קרבת משפחה וחברות, מצפון והתחשבות. רק מה שאת מחזיקה היטב בשתי ידייך עשוי לעצור בעד האנשים, וגם זה תלוי ועומד ביחס ישיר לְמה שיש לך וכמה, ובאיזו מידה יעמדו לך כוחותייך וכישרונך כדי לבצר את רכושך ולהגן עליו. זכרי היטב: כל רגשי ההתחשבות שלנו אינם אלא חולשות וכל מה שמסביבנו אורב להם כדי לנצל אותם ולהפיק מהם טובת הנאה. עליך להתרגל כבר מגיל צעיר לא ללכת שולל אחר שבחים ולהתעלם לגמרי מהכינויים שידבקו בך, כמו קמצנית חסרת נשמה ואישיות לא חברותית. הדבר הראשון אומר: זהירות! והשני – משמעו שאת בדרך הנכונה. אדם טוב ונדיב אינו זוכה להצלחה בקרב הבריות, מצליח רק מי שמסוגל להיות לא זה ולא זה, ושאיש אינו יכול להזיק לו. ואשר לשבחים שאנשים חולקים לבני אדם טובים ונדיבי לב, זה מפני שהם חיים מהם ומחורבנם. אבל את למדי כבר בראשית דרכך לא להניח לעצמך לעולם להתבלבל או לתת למילים שיוליכו אותך שולל; לנגד עינייך צריך להיות רק העניין שעומד על הפרק ואת שמות התואר שאנשים ידביקו לך בשל כך הניחי למי שהמציאו אותם כדי להרדים את ערנותך. מי שמכבד את עצמו ושומר על רכושו, מתייחסים אליו יפה ומכבדים אותו; אין כל דבר אחר שתוכלי לסמוך עליו. לכן, שמרי על מה שיש לך, כדי שתוכלי להבטיח ככל יכולתך כי שום דבר שנוגע לך לעולם לא יהיה תלוי ברצונו הטוב או בנכונותו של אדם אחר. קשה לי שאני נאלץ להשאיר אותך כל כך צעירה ובלתי מנוסה בעולם הזה, שרק עתה, בסוף ימי, אני עומד על טיבו, אבל תוכלי להקל עלי את הכאב הזה, אם איווכח שהבינות את עצתי ואם תבטיחי לי לזכור אותה ולעולם לדבוק בה בכל אשר תעשי.”

 

כאן נשנק החולה, והילדה, שלא יכלה עוד לעצור בעד הדמעות, פרצה בבכי, ואילו הוא משכהּ אליו וכך, בעודה חבוקה, רועדת כולה, נשבעה לו כי תחסוך בנחישות ובלא רחם כל עוד היא עם אמה, וכי ידה לא תחלש בין אם תינשא לאיש או תישאר לבדה ויהיה אשר יהיה, לעולם לא תניח לעצמה להפוך קורבן לחולשותיה או לחולשות אנוש מצויות.

 

כעבור יומיים מת האב. הוא הוציא את נשמתו בשעת צהריים, לאחר שהיסב את פניו אל הקיר בלי לומר מילה לאיש, כדרכו מאז ומתמיד, ללא מילת קובלנה על מרי הגורל או על בני האדם. לאיש לא נודע מה בדיוק התרחש בין אדם זה, שפנה אל הקיר בלי להוציא הגה מפיו, לבין בתו, ואיזו צוואה רוחנית מסוכנת הותיר האב לבתו.

 

עתה החלו חיים חדשים. הילדה, שלא מכבר מלאו לה חמש־עשרה שנים ושעוד לפני כן נטתה להסתגרות, הרצינה והתכנסה לגמרי בדלת אמותיה. בסיימה כיתה ט’, עזבה את בית הספר התיכון. כעבור שנה, בתום תפילת האשכבה שערכה לאביה, פשטה את בגדי האבלות השחורים, האריכה והרחיבה את שמלותיה הישנות ועוד לפני שהפכה לנערה החלה להידמות לבחורה דעתנית חמורת סבר ונחרצת, שכל מעייניה מרוכזים אך ורק במטרה שהציבה לעצמה, תוך התעלמות גמורה מן השפע שהעולם מציע או מרעיף עליה.

 

קרובי המשפחה עשו כמיטב יכולתם להפוך את ליבהּ, לשובב את נפשה ולהניעה לשנות ממנהגה. הם הזמינו אותה לבקר בבתיהם ולהילוות אליהם בביקוריהם בבתי קרובים וידידים, במסיבות רעים ובחגיגות משפחתיות. זמן מה נענתה להם. היתה יוצאת עם בני גילה ובשפתיים קפוצות מאזינה לשיריהם, שבאוזניה נשמעו זרים ובלתי מובנים, לצחוקם המדבק, הסתמי, שהוא תמציתם יקרת הערך של ימי הנעורים וכמו הבריאות ערכו לא יסולא בפז. גם היא צחקה עימם, אבל רק בהנעת שרירי הפנים, בלי כל מבע רגשי של עצב או דאגה, אלא באופן מנוכר ומאולץ. הקמט הקצר השחור בין גבותיה לא סר משם. בדומה לכך איש לא היה מסוגל להשפיע עליה ללמוד לרקוד, להזמין חברות למסיבה בביתה, לקנות שמלות חדשות ואופנתיות. וכבר בגילה הצעיר בלטה בין בנות גילה בהופעתה הטבועה בחותם אישה בעלת זהות מוגמרת משלה. על פי הגיונם המוזר של חיי החברה וטבע הנשים, חברותיה לא דחו אותה. נהפוך הוא. ככל שבגדיה היו מיושנים ועלובים יותר והופעתה פחות נשית ומצודדת, כן גאו רגשי האהדה שגילו כלפיה חברות יפות־תואר ומטופחות. בתסרוקת חלקה, ללא שמץ איפור, ידיה לא מחופות בכפפות, תמיד באותה שמלה מיושנת ונעליים בלויות, זכתה לתשבחות ולגילויי חיבה והיתה אולי הנערה היחידה בסראייבו שאיש לא מצא בה דופי. עם זאת, עד מהרה התרגלו הכול להתייחס אליה שלא כאל נערה צעירה ולהתעלם מקיומה כשהיה מדובר בנשפי ריקודים או בחיזורים ובחישובי שידוכים מסובכים על משתניהם הרבים באשר לסיכוייהם להוביל לאירוסים או לנישואים; שהרי אם מישהו מתנתק מרצונו מן החברה, החברה מוותרת עליו בלי צער מיוחד ובלי שום מאמץ לפתותו לשוב אל חיקה, ואפילו ישַנה את טעמו, היא כבר תדאג לחסום את דרכו לשוב אליה.

 

עוד שנה או שנתיים הוסיפו קרובי המשפחה להתאמץ ופה ושם אף היתה אחת החברות מדברת על ליבהּ לוותר על מנהגה החריג ולנסות לגשר על המרחק ההולך ונפער בינה לבינן, כל עוד לא איחרה את המועד. רייקה היתה רק מושכת בכתפיה, מחייכת ובשלווה גמורה ממשיכה באורח חייה.

 

בין אלה שעשו מאמצים מופלגים לקרבהּ אל חיי החברה ולהרגילה למסיבות רעים היה דודהּ, וְלדימיר האדְז’י־ואסיץ’, “הדוד ולאדו”.

 

לאמהּ היו ארבעה אחים. הבכור, ג’וֹרגֶ’ה האדְז’י־ואסיץ’, עקר עוד בצעירותו לבלגרד; שם צבר רכוש, הפך לסוחר ונשא אישה. שני האחרים, וֶסוֹ ורִיסְטוֹ, ניהלו יחדיו את בית עסקם הישן בסראייבו והמשיכו באורח החיים שניהלו אבותיהם. צעיר האחים, ולדימיר, סיים בית ספר למסחר אך לא עלה בדעתו להצטרף אל אחיו הגדולים בעבודתם, והוא חי כבן טובים, נהנה להשתתף במסיבות שנערכו בקרב החברה הגבוהה ואהב מותרות ושכיות חמדה. בגילו היה בוגר מרייקה רק בארבע שנים, כי נולד שלוש שנים לפני שאחותו, אמהּ של רייקה, נישאה לאביה. בימים עברו היו מקרים רבים כאלה, כשנשים היו יולדות ילדים רבים ובנותיהן נישאו בצעירותן. רַייְקה זכרה אותו כילד, אך לרוב הופיע בזיכרונה כבחור בן תשע־עשרה, גבוה, בלונדיני, יפה תואר, פניו צוחקים והוא לבבי ושופע חיים. זה היה בשנים הראשונות לאחר מותו של אביה.

 

הם היו חברים קרובים. ביחסו אליה גילה עדינות והתחשבות, והיה רך כאח ודואג כאב. בחברתו יצאה למסיבות רעים ראשונות בבתי קרובים וידידים, וממנו קיבלה את המתנות הכי יפות. עד אז וגם לאחר מכן לא פגשה מעודה באדם שניחן בתשוקה עזה כזאת להעניק מתנות והיה מסוגל לבחור אותן בכישרון כזה. תמיד בחר תשורה ההולמת ביותר את נטיותיו ומשאלות לבו של המקבל, שעשויה להעניק לו את מרב השמחה. ואכן, נפלא היה ועם זאת גם מקולל לפי דרכו, חבר טוב לכל אדם למעט עצמו ובשרו. אפילו כיום, כעבור למעלה משלושים שנה, היא מתחלחלת בזכרה את האיש השמח הזה ונעצבת אל ליבהּ בחשבה על תשוקתו הלא בריאה והבלתי מרוסנת לנהוג בפזרנות כזאת, ולכלות לריק כוחות, בריאות, כסף ורכוש, ובאיזו מהירות אובדנית השליך מפניו את חייו בתשוקתו הבלתי מובנת להיפטר מהכול, להישאר חסר כול וגלמוד; כאילו לכל מה שנמצא ברשותו נודע ערך רק משהעניקוֹ במתנה וכשראה אותו נתון בידי הזולת. אפילו עכשיו היא יכולה להרגיש בַעדנה האימהית שחשה כלפיו; עדיין חי בה זכר העילפון הקל שהיה תוקף אותה נוכח פרצי בזבזנותו המטורפת וקלת הדעת. כי אף שהיה דודהּ ומבוגר ממנה במעט, בעיניה נדמָה תמיד לילד קטן וחלש, שאינו מסוגל להסתדר בכוחות עצמו, ושצריך רק להושיט לו יד כדי למשכו ולחלצו מן המערבולת, אך אין איש שיהא מסוגל או ישכיל לעשות זאת, אפילו לא היא עצמה. תחושות חטא וצער ליוו אותה כאשר צפתה מן הצד בהידרדרותו. שנים מעטות בלבד עוד הוסיף בחור יפה נפש זה בעל ההופעה המלאכית לנהל את אורח חייו המופקר, ובמהלכן הספיק לכלות ולבזבז כל מה שהיה לו, ובכלל זה את חייו. בשנתו העשרים ושלוש מת משחפת, מה שאל נכון היה בבחינת חסד הגורל, כי קשה לתאר איך היו חייו נראים בלא שיהיה באפשרותו לבזבז ולהעניק מתנות, לאחר שכבר כילה כמעט את כל משאביו.

 

דמותו מוסיפה לחיות בזיכרונם של כל בני המשפחה ולשמש אות ומופת לבחורים המגיעים לפרקם. ואילו בחיי העלמה הוא נותר עד עצם היום הזה זיכרון ענוג וגם מחריד, שאלה נצחית שלעולם לא תימצא לה תשובה, איך ייתכן שבאותו אדם עשויות לחבור לבלי הפרד תכונות גוף ונפש סותרות כל כך: נדיבות, יופי וטוב לב בכפיפה אחת עם עצלות, הפקרות ופזרנות הגובלת בטירוף. האיש שהיה לה יקר מכול ניחן במידה מופלגת בתכונה שמבחינתה היתה קשה מכל חטא ואפלה מן המוות עצמו. הבזבוז! איך אפשר להיות כל כך עשיר בכול, ובה בעת פזרן ובזבזן ללא סייג ובלי שום סיבה? אם בכלל קיים משהו נעלה ומזהיר בחייה, המורכבים מדאגות קטנות, חיסכון, עמל ובדידות מתריסה, הרי זה זכרו של הדוד ולאדו. ביחס אליו נשתמר בזיכרונה קמצוץ מן הכאב הבלתי־אנוכי ומעדנה נשית טהורה, ככל שהעלמה, באורח חייה התימהוני והקשוח ובמזגה החריג, היתה מסוגלת להרגיש.

 

במערכה היומיומית הבלתי פוסקת שניהלה במרוצת השנים נגד כל הוצאה, בזבוז ונתינה, היתה דמותו חוזרת ומופיעה לעיניה, חידתית ואיומה ועם זאת קרובה ויקרה ללב. הנה אפילו בשעה זו, באור הדמדומים היורד ונמהל בחוטי השתי־וערב שהיא שוזרת לסירוגין, צץ “דוד ולאדו” וכדרכו, אין הוא עצוב או אומלל, כפי שהיה אמור להיות, כי אם נהדר, בצחוקו הטוב השמח, ולא אנוכי, משמים או מכה על חטא. היא מישירה אליו מבט נוקב, בתוגה גדולה וחוסר הבנה מוחלט, אך גם בלא פחד. הנה הוא כפי שהיה כל ימיו – חוטא! וכך יישאר לעולמים. עיניו התכולות שופעות ברק חסר מנוח, מסתכלות בעיני בן שיחו כאילו ביקשו להימס בתוכן, תאבות להעניק; אפילו הבלורית בהירת השיער שמעל למצחו בוהקת ורוטטת, כמבקשת להציף את המקום בשפע מים חיים.

 

היא רואה אותו באופן ברור כל כך, כמו בחלום מיוחד, עומד כאן לפניה. היא מרגישה צורך לזעוק, לקרוא לו ולעצור בעדו, שלא יוסיף עוד להתקדם בדרך המוליכה אותו לאבדון במו ידיו, אך הוא חולף ועובר, צוחק, קליל, לא ניתן לעצור בעדו לממש את הכרעתו להעניק בטירוף את כל שיש לו, את כל כולו, באופן שאין נפסד ממנו, בין אם המקבל זקוק למתת ובין אם לאו.

 

ואכן העלמה פלטה זעקה קלה, לאחר שבהעבירה את המחט בין חוטי השתי נדקרה באצבע ידה השמאלית. החיזיון מימי נעוריה נפוג, והיא נעורה מהזיותיה ולרגע שבה אל ההווה והמציאות.

 

אפלולית הערב נארגת בחלל החדר. קר בתוכו ושומם לאחר המופע הזוהר של הדוד ולאדו. כל מאמץ לשמור ולחסוך נראה קלוש וחסר סיכוי לעומת המון האנשים שברגע זה עצמו מבזבזים בלא מעצור, חוטפים וחומסים. המערכה נגד אלה עגומה וחסרת תוחלת, אך אי אפשר לסגת ממנה ולהיכנע. היא חוזרת למלאכת ההטלאה. האש בתנור דועכת לאיטה. בחלל החדר משתררת אפלה. העלמה מתקרבת אל החלון עוד קמעה, וחשה ביתר שאת במגע הקור. עולה בה מחשבה להדליק את האור, אך כהרף עין היא נמלכת בדעתה, מתגברת על הדחף וממשיכה לעבוד ולהשקיע מאמץ נוסף במאבקה עם החושך. כך חולפות להן חמש דקות נוספות. צלצול השעון מכריז על השניות שנחסכו. בתחושת סיפוק היא חושבת: אילו נכנעתי לפני כמה רגעים לרצון להדליק את האור, עד עכשיו היה דולק חמש דקות מיותרות; והנה, במעט מאמץ גם עכשיו עוד אפשר לראות ואף להבחין בכל חוט וחוט. הו, היא יודעת זאת היטב, תמיד אפשר לחסוך עוד משהו כשממעיטים מהכול, מהזמן, מהחום, מהאור, מן המזון או המנוחה. תמיד, גם כשנראה שבאמת כלו כל הקצים.

 

במחשבות אלו מתענגת העלמה על שהיא מכלה את מאור עיניה תחת אור החשמל, עד שהדמעות מציפות את עיניה והחשיכה מסכסכת את החוטים. כעת באמת אין היא רואה עוד. אך לפני שתדליק את האור, היא נשארת ישובה כך עוד כמה רגעים, ידיה משוכלות על מלאכת היד שבחיקה, בתחושה כאובה אך מרוממת, שגבולות החיסכון הסופיים הם אף על פי כן בלתי נדלים. הדבר מעציב את ליבהּ אך אינו מרפה את ידיה. ככל שאלה רחוקים ובלתי מושגים, כן הם ראויים למאמץ, לוויתורים ולקורבנות, יותר מכל מטרה אחרת שאדם עשוי להציב לעצמו. ובשעה זו, ברדת החושך, מצטייר הדבר הזה לעיניה באופן ברור ומחוור יותר מאשר באור יום, כשהשמש זורחת, או בלילה, כשהאור דולק.

 

בחייה הנוכחיים, הנעדרים אירועים חיצוניים או שינויים נראים לעין, הכול ברור כביום בהיר והמרחקים נראים קרובים. בדמדומי העלטה, ליד התנור הכבוי, מעל למלאכת היד הבלתי גמורה, הכול נעשה עוד יותר בהיר וחי. העבר מתקרב, הזיכרונות צצים ועולים מעצמם. לנגד עיניה חולפים עתה כל ימי חייה, מראשיתם, כלומר מאז מות אביה. היא אוהבת להיזכר ברגעי התחלה אלה. זו העונה הלירית של חייה. שהרי גם לישימון הגדול מכולם עונת אביב משלו, אף אם שעתו קצרה ומראהו עלום.

 

בימים ההם היה חלום שהשתרר על חייה ומילא את נפשה בהזיות. כמובן, לא הזיות על אהבה או בילויים, כי אם על אמצעים ודרכים להשיג כסף, להגדיל את הסכום ולשמרו.

 

וכשהזיכרונות מתחילים לצוף, הם לא נעצרים בנקודת ההתחלה.