"לָה נינְיָה דֶל מַסילְיָה"
ריקרדו וִינְיֶיס, הפסנתרן שידיו ככנפי יונה, היה לוחש באוזני בכל בוקר על הסיפון:
"קוֹנסוּאֶלוֹ, את לא אשה."
נהגתי לצחוק. הייתי מנשקת אותו על לחייו, מסיטה הצדה את שפמו הארוך שגרם לי להתעטש לפעמים. בעודו מדקלם את טקסי החיזור הספרדיים, מברך אותי בשלום, שואל אותי על חלומותי, מכין אותי ליהנות מעוד יום של הפלגה לעבר בּוּאֶנוֹס איירֶס. ובכל יום שאלתי את עצמי למה באמת התכוון דון ריקרדו באִמרת הבוקר הקטנה שלו.
"אם כך אני מלאך? אני בהמה? אני לא קיימת?" אמרתי לו לבסוף בתוקפנות.
הוא הרצין. קלסתרו, פנים בסגנון אל גרֶקו, פנה אל הים לכמה רגעים. הוא נטל את ידי בין ידיו:
"ילדה, את יודעת להקשיב, אח, זה לא רע... מאז שעלינו על האונייה הזאת אני שואל את עצמי מה את. אני יודע שאני אוהב מה שיש בך, אבל אני יודע שאת לא אשה. הרהרתי לילות שלמים בעניין הזה ובסופו של דבר התחלתי לעבוד. ייתכן שאני מלחין יותר משאני פסנתרן, ורק דרך המוסיקה אני יכול לבטא את מה שאת כמו שאני מרגיש את זה."
הוא פתח את הפסנתר שבטרקלין באלגנטיות הקסטליאנית שפרסמה אותו כל-כך באירופה. הקשבתי, זה היה יפה מאוד. הים עִרסל אותנו, האריך את המוסיקה, ואנחנו התחלנו לספר, כרגיל, את נדודי השינה שלנו, את תגליותינו על הים הזה שהניח לנו מדי פעם בפעם להבחין במגדלור, באי או באונייה אחרת.
חשבתי שלעולם לא אטריד עוד את מחשבותי במשפט הקטן של וינייס, שנאמר בצלילים. והתערבתי בין נוסעי המַסילְיָה.
היו שם אירופים, שסוכני הנסיעות שלהם שכנעו אותם שימצאו את היבשת האמריקאית הצעירה רוקדת טנגו. היו גם תיירים בני אמריקה הדרומית, שהביאו מפריס מטענים של שמלות, בשמים, תכשיטים וביטויים שנונים. נשים מבוגרות סיפרו בלי בושה כמה קילוגרמים השילו מעליהן במהלך טיפולי יופי. ואחרות, חסרות בושה עוד יותר, הראו לי תמונות שבהן אפשר היה למדוד במילימטרים את השינויים שחלו באפיהן היפים. אדון אחד גילה לי את סיפור ההצלחה של ניתוח עדין: השתלת שיניים שנקנו במחיר נמוך מאנשים עניים...
הנשים הצעירות יותר שיחקו בלהציג לפנינו ארבע או חמש שמלות שונות ביום. הן היו מוכרחות ללבוש אותן קצת, כי המכס בדרום אמריקה החמיר מאוד עם מנהגן של נשים ברחבי העולם להבריח פריטי מותרות. בשעת החלפת הבגדים טבלו באמבטיות בניחוחות משכרים. הן, הארגנטינאיות והברזילאיות, ניצחו את האירופיות בהפרש ניכר במרוץ מלתחות הפאר. לא היה צורך להפציר בהן כדי שינגנו בגיטרה או ישירו משירי ארצן. ככל שהתקדמה האונייה במסעה נעשו בנות הארצות החמות טבעיות יותר, ואופיין הודגש. זקנות וצעירות ליהגו בפורטוגלית שלהן, בספרדית שלהן, בלי לתת לצרפתיות הזדמנות לספר ולו סיפורון אחד.
ריטה, ברזילאית צעירה, מצאה דרך להפיק מן הגיטרה שלה חיקוי לצליל פעמונים, לפעמים פעמוני המיסה, לפעמים דנדון של מגדל שעון. היא אמרה שקיבלה את ההשראה לכך בזמן קרנבל בארצה, באחד מאותם לילות של מכשפים שחורים ואינדיאנים, שבו כל הנשים מתמסרות לתאוותיהן, לאמת שלהן, לחיים שלמים של יערות בתוליים שטרם נחקרו. פעמוניה של ריטה הטעו לפעמים את הנוסעים והביאו אותם אל הסיפון. היא טענה שהגיטרה שלה היא חפץ מאגי, וחשבה שתמות ביום שבו יקרה הדבר והגיטרה תישבר. האב לנדֶה, שהתוודתה אצלו לעתים קרובות, הרגיש חסר אונים מולה, ויתר ולא הטיף לה מוסר על תאוותיה הפגאניות ועל אמונותיה המאגיות.
אהבתי מאוד את האב לנדה. היינו מטיילים יחד טיולים ממושכים, מדברים על אלוהים, על בעיות של הלב, על החיים ועל דרכים להשתפר. כששאל אותי מדוע איני באה לחדר האוכל, עניתי לו שאני אבלה על בעלי, אֶנריקֶה גוֹמֶס קַרִייוֹ, ושאני מפליגה בשל הזמנה של ממשלת ארגנטינה, שבעלי המנוח היה בשירותה הדיפלומטי, וייצג אותה זמן-מה באירופה. האב לנדה, שהכיר היטב כמה מספריו, עשה כמיטב יכולתו לנחמני: הוא הקשיב לי כשסיפרתי לו, בכל הכנות של נעורי, על האהבה שעורר בי גבר בן חמישים במהלך תקופת נישואינו הקצרה מדי. ירשתי את כל ספריו, את שמו, את כספו ואת העיתונים שהיו ברשותו. חיים – חייו שלו – הופקדו בידי, ואני רציתי להבין אותם, לחיותם מחדש ולהמשיך במחווה לזכרו. רציתי לגדול רק למענו והפכתי את המתנה הזאת למשימתי.
ריקרדו וינייס היה ממקורביו של בעלי. משכתי את תשומת לבו בפריס מפני שמצד אמי אני נושאת את שמו של אחד מחבריו, המרקיז מסַנדוֹבַל, ובשביל וינייס ייצג סנדובל את האוקיינוס, את הסערה, את החיים החופשיים ואת זכרם של הכובשים הגדולים. כל נשות פריס העריצו אותו, אך הוא היה סגפן והפלירטים הגדולים שלו היו תמיד מוסיקליים בלבד...
יום אחד שמענו את ריטה הגיטריסטית לוחשת באוזנו בקול צרוד:
"נכון שאתה שייך למסדר סודי ומחמיר מאוד, משהו חזק יותר ממסדר הישועים, כת שמרשה לך רק להיות אמן?"
"ודאי, וללא ספק סיפרו לך גם שאנחנו קוצצים חצי משפמנו בלילות ירח מלא, והוא בכל זאת צומח בחזרה מיד?"
היה לי עוד בן-לוויה על אוניית הנוסעים, בֶּנזַ'מַן קְרֶמְיֶה, שהפליג כדי לתת הרצאות בבואנוס-איירס. היה לו פרצוף של רב, מבט יוקד וקול חם. דבריו נראו לי טעונים בעוצמה סודית ומרגיעה.
"כשאת לא צוחקת, השערות שלך הן שנעשות עצובות, הן אלה שמתעייפות הכי הרבה. תלתלייך נופלים כמו ילדים שנרדמים... זה מוזר, כשאת מתלהבת, כשאת מספרת סיפורים על מאגיה, על קרקס, על הרי הגעש של ארצך, שערותייך מתעוררות לחיים. אם את רוצה להיות יפה, תצחקי תמיד. ותבטיחי לי שהערב לא תניחי לשערותייך להירדם."
הוא דיבר אלי כמו אל פרפר שמבקשים ממנו לפרוש את כנפיו כדי להיטיב לראות את צבעיהן. על אף מקטורנו הארוך, המרופט מעט, והזקן ששיווה לו מראה רציני, הוא היה הצעיר בידידי. דמו היהודי היה טהור והולם. נראה שהוא שמח להיות הוא עצמו, לחיות את חייו שלו. הוא אמר שמצאתי חן בעיניו מפני שאני יודעת להשתנות לפי השעה. זה לא החמיא לי. רציתי להיות כמוהו, יציבה ומרוצה ממה שאלוהים והטבע הניחו לי להיות.
לקראת סוף ההפלגה נעשינו, וינייס, קרמיה ואני, בלתי נפרדים.
מאוחר בלילה שלפני הגיענו לבואנוס-איירס ניגן דון ריקרדו פרלוד מוזר ומבריק, ואז הכריז שהקטע נקרא "לָה ניניָה דל מַסיליָה".
"זאת את," אמר והושיט לי את דפי התווים. "את ה'ניניה' של האונייה הזאת."
מיד הציעה ריטה ללוות אותו בגיטרה שלה, כי רק הגיטרה שלה, כך אמרה, תוכל לגלות את משמעותה של המוסיקה הזאת ואת מה שווינייס חושב עלי.
הגענו. קדחת הפריקה והעלייה ליבשה עלתה לראשינו ולא דיברנו עוד אלא מלות נימוס, כמו מכונות, ואז שמעתי קריאה מן הסיפון:
"מחפשים את אלמנתו של גומס קַרייו. Dónde está la viuda de Gómez Carrillo?"
לקח לי רגע להבין שמדובר בי.
"זאת אני, רבותי," מלמלתי בביישנות.
"אה! חשבנו שאת גברת זקנה!"
"אני מה שאני יכולה," אמרתי בעוד הבזקי המצלמות מטרטרים סביבי. "תוכלו להפנות אותי למלון?"
הם חשבו שאני מתבדחת. אחד השרים בא לקבל את פני על הרציף. הוא הודיע לי שאני אורחת של הממשלה ושאשהה במלון אֶסְפַּנְיָה, מקום מגוריהם של האורחים הרשמיים. הנשיא מתנצל על שלא קיבלני אצלו, אך הוא עסוק במהפכה הקרבה.
"מה פירוש מהפכה?"
"כן, גבירתי, מהפכה של ממש. אבל הוא חכם, דון אל פֶּלוּדוֹ. הוא נמצא בתקופת הכהונה השלישית שלו. הוא יודע איך להתמודד עם תקריות כאלה."
"היא אמורה להתרחש בקרוב, המהפכה הזאת שלכם? זה קורה הרבה במדינה הזאת?"
"כבר מזמן לא קרה. אומרים שהיא תתרחש ביום רביעי."
"ואין דרך למנוע אותה?"
"לא," קבע השר, "אני לא חושב שיש. הנשיא לא רוצה להתערב בזה. הוא מחכה בשקט שהמהפכה תבוא אליו. הוא מסרב לנקוט צעדים נגד הסטודנטים שמפגינים ברחוב וקוראים 'הלאה אל פלודו'. המצב חמור אבל אני שמח שיש לפנייך עוד ימים אחדים לבקר אצל הנשיא. אני מציע לך ללכת לראות אותו כבר מחר בבוקר. הוא מאוד אהב את בעלך, וישמח לדבר עליו עם אלמנתו."
למחרת נסעתי אפוא במונית אל "הבית הוורוד", משכן הממשלה. עברתי לפני גורד השחקים הניו-יורקי היחיד שעיר הבירה מתהדרת בו, שממנו צולל המבט אל שטחי ההפקר שבלב העיר, ואל בתים קטנים שנראים כאילו יעמדו שם לנצח.
באל פלודו – כפי שכינו את הנשיא – מצאתי אדם חכם מאוד ושליו מאוד. הוא אמר לי בחיוך שהוא מזדקן, שאינו אוכל עוד כמעט שום דבר חוץ מביצים טריות, ושהשיג לו תרנגולות מטילות מוצלחות והוא מגדל אותן בחצרו. תמיד סירב לגור בארמון הנשיאות, לשם בא כל יום ברגל מביתו. מכיוון שחששתי להעלות את נושא מותו הפתאומי של יקירנו גומס קרייו, שאלתי את הנשיא מה עלה בדעתם של כל האנשים שמדברים בכל מקום על מהפכה ביום רביעי. הוא הרצין אך לא התעצב:
"הם החליטו לעשות מהפכה... הסטודנטים... הם מדברים על זה כבר כמה שנים. אולי יעשו אותה יום אחד. אני מקווה שזה יקרה אחרי מותי. תמיד נתתי להם את מה שדרשו. אני חותם, אני חותם, כל היום, ואני מסכים עם כל עמדותיהם."
"אולי אתה חותם יותר מדי," הסתכנתי, "וזאת הבעיה?"
"מותו של גומס קרייו," אמר בלי לענות לי, "גרם לי צער רב. את יודעת שהוא הבטיח לי לבוא לכאן, לבואנוס-איירס, ולנהל את משרד החינוך לתקופת-מה. אני חושב שזה החשוב מבין המשרדים. קיבלתי את אחת העצות שלו: החלפתי את המורות הזקנות בנערות צעירות ויפות. נזכרתי שכשהייתי קטן, זה היה סיוט בשבילי לפגוש בכל בוקר את המורה הזקנה שלי שהיתה מצוידת בשיניים תותבות, ושכבר לא אהבה את הילדים. היום, כשבאה נערה נעימה, אנחנו מקבלים אותה גם בלי תעודה... אני חושב שהילדים לומדים בקלות רבה יותר מיצור יפה."
בחיוך קליל הנחתי לו לדבר. ציירתי לי את תלונותיהם של ההורים שילדיהם נמסרים לידי עלמות החן האלה, הבורות, חסרות הניסיון...
השר ג' הזמין אותי לארוחת ערב באותו היום, בהשתתפות אישים רבים. המהפכה עדיין היתה צפויה ליום רביעי. הנשים היו יפות מאוד והתפריט עשיר. הארוחות בבואנוס-איירס שופעות פי שלושה מהארוחות באירופה. הייתי מאושרת משהִייתי שם.
