קריאות ושריקות

איפה נמצאת התרבות?

זה מצחיק אותם כשאני מסבירה שזו לי הפעם הראשונה באמריקה. כאן, בבוסטון רבתי, אני מין מוהיקני תמהוני, שריד הולך ונכחד של פיגור נוגע ללב. בכל מקום אנשים מוצאים משהו משעשע במי שנמצא בפעם הראשונה במקום שבו הם גרים תמיד או היו בו הרבה פעמים. אני מסבירה – את זה אני חייבת להסביר גם כאן לפני הכול – שבחרתי בבוסטון ולא בניו-יורק, למשל, כי אמרו לי שבוסטון היא העיר האירופית ביותר באמריקה. את תאהבי את בוסטון, כי את טיפוס שאוהב את אירופה, אמרו לי, כאילו אמריקה הייתה בריכה שיש בה גם מקום לילדים.
לפני זה הייתי ארבעה חודשים בקייב, ושם התאמצו מאוד להוכיח לי שהאוקראינים הם הרבה יותר אירופאים מהרוסים. בשבילם, קייב היא יותר אירופה ממוסקבה, כי היא יותר קרובה לפאריס. בקייב, הרבה יותר מאשר בפאריס, גברים (לא משנה בני כמה) מנשקים את ידי הגברת (לא משנה בת כמה היא ואיך היא נראית), מסירים את המעיל מכתפיה ואוחזים את שרווליו מוכנים להרכבה על זרועותיה, נושאים את תיקה לא משנה מה משקלו, מושיטים לה יד כשהיא עולה או יורדת מכל כלי רכב כאילו היה זה כרכרה, ואוחזים במרפקה בזמן חציית הכביש. ראיתי ישראלית שניסתה להתנגד לעניין של התיק, ואחרי מאבק קצר הצליחה, כי הכרזתה ש"אצלנו נשים עושות הכול לבד" הנחיתה על בן-לווייתה מהלומת נחיתות תרבותית.
לעומת זאת בשנת 1784 כתב הרוזן דה סגיר: "ברגע שאתה נכנס לפולין אתה משוכנע שעזבת את אירופה לחלוטין". ומאדאם דה סטאל הגדירה את רוסיה רבתי כ"תערובת של תרבות אירופית ואופי אסיאתי". בשלהי המאה התשע-עשרה לא היה איש שפקפק בכך שפאריס היא מרכז התרבות העולמית. כל מי שרצה להיות תרבותי (קרי: אמנותי) נסע לשם. ולאן נוסע היום אמן הזקוק לחניכה ולאישור? אולי לבוסטון, או מוטב לניו-יורק. מכל מקום, האישור יושב בבוסטון לא פחות מאשר בניו-יורק. מנקודת-מבט מרקסיסטית הדברים הם פשוטים: התרבות נוצרת במקום שבו יש תנאים חומריים מתאימים. לפי הנוסחה הזאת בבוסטון צריכה הייתה להיות תרבות בערך פי אלף מאשר במוסקבה או בקייב, זאת על סמך השוואה בין השכר הממוצע של פרופסור באוניברסיטה.
כשהגעתי לבוסטון היה סופשבוע וקור של עשרים מתחת לאפס. חיכתה לי דירה מצוידת באינטרקום, מיקרוגל, קונדישונר וטלוויזיה עם שבעים ערוצים. שבעים! נדהמתי, זאת ממש חגיגה, אני מתארת לעצמי. כן, כן, נעניתי. אם את רוצה להכיר את אמריקה את חייבת לצפות בטלוויזיה. יש ערוץ שמשדר מוסיקה קלאסית? שאלתי. אה... יש משהו שנקרא ערוץ המוסיקה, אבל הוא משדר מוסיקה שאת לא אוהבת, להקות וזה... לא נורא, אמרתי, אני אחפש משהו בכיוון של תיאטרון או סרט טוב. שום הצגת תיאטרון לא הייתה רשומה בחוברת תכניות הטלוויזיה של אותו שבוע (וגם לא בכל החודש שלאחריו), ואשר לסרטים – כמעט את כל מה שהיה מסומן בארבעה כוכבים לאותו שבוע ראיתי כבר בארץ, חוץ מסרט אחד על אשה שמתגרשת מבעלה כי הוא מכה אותה. פתחתי, צפיתי והבנתי שאי-אפשר לסמוך על מי שמסמן שם את הכוכבים. בייאושי פניתי לחדשות. בשעה שש בערב יש חדשות בסי-אן-אן, סי-בי-אס, אן-בי-סי ועוד כמה רשתות. בערך אחרי כל פריט של חדשות יש סדרה של פרסומות שמציעות לחסוך יותר אם תקנה יותר. למשל, אתה יכול לחסוך עשרה דולר אם תקנה את קלטת הווידאו של סיפורי הבייבל, "עשרת הדיברות", "בן-חור" ועוד, כל אחד עולה 9,99 דולר בלבד, ולשם הדגמה, מופיע משה שמשליך את הלוחות על העם כמו לבנת חבלה מלאה זיקוקים. אחר-כך פרסומת לכל מיני מכשירי שמירה על הפיטנס, לחנויות גלנטריה, לטמפונים, לערוץ עצמו שאין נפלא ממנו ומה ישדר במשך השבוע הקרוב, הכול ללא שנייה של נשימה בין פריט פרסומת אחד לשני, מה שיוצר – אם תרצו – רצף פוסט מודרניסטי. הבעיה היא שהאנשים בפרסומת העושים את הדבר הנכון הם כל-כך אנטיפתיים, שהחדשות לעומתם הן ממש ברכה. נגאלתי משבעים הערוצים של הטלוויזיה כשגיליתי שברדיו האמריקאי יש – יש! – מעין 'קול המוסיקה', עם מוסיקה קלאסית מצוינת, רק שבמקום "רגע של שיר" ו"המסך עולה" יש שם – מה אם לא – פרסומות, וגם תחזית מזג האוויר.
ברוסיה, כל-אימת שפתחתי את אחד מארבעת ערוצי הטלוויזיה, היה שם איזה פוליטיקאי, איש רוח או משורר שהביע את דעתו על המצב הפוליטי, הרוחני והקיומי, באריכות שאפשרה להבין מה הוא רוצה לומר, ומולו ישב מראיין צעיר ומתוח, שנתן לו לגמור את כל המשפטים בלי לקטוע אותם, ושאל אותו בטאקט זדוני שאלות שהעלו למרואיין את הטמפרטורה עד לנקודת הרתיחה. או שהייתה איזו רופאה שהסבירה את הקשיים שלה בקמצ'אטקה. את הרדיו נהגתי שם לפתוח (כמו כאן, בבוסטון), בזמן הבישול והאוכל, שלוש פעמים ביום, ולא תמיד זה היה באותן השעות. היה סיכוי של 1:1 לשמוע משהו ספרותי. פעם הקריאו את הקטעים הכי מרגשים מאנה קָרֶנינה וגם הסבירו קצת, אבל ממש קצת (על חמישים דקות קריאה אולי שבע דקות של הסברים). פעם הקריאו תרגומים לרוסית משירת פרסי ביש שלי. פעם הייתה תכנית על בולגאקוב. היו תכניות רבות על ספרות רוסית בולשוויקית, ראיונות עם משוררות ומשוררים צעירים וקריאה מיצירתם. בין התכניות הלא-ספרותיות אני זוכרת קריאת מכתבים שנשלחו על-ידי פנסיונרים. הייתה תכנית על ילדים מהגרים באמריקה, שהופקה בשיתוף עם איזו רשת אמריקאית. הייתה תכנית על דליפת תחנת האטום בסיביר בשנות השבעים. גם ברדיו הרוסי יש עכשיו – ותהיינה בוודאי יותר – פרסומות שמנסות לחקות את הסגנון האמריקאי, אבל יש בהן איזה חוסר אונים נלעג, של מי שמשחק תפקיד שלא מתאים לו.
מה זה מקום תרבותי? אני שואלת את עצמי, מודעת לסכנת החד-צדדיות שבנטיותי האישיות ולמקריות של המידע שלי. בבוסטון הדיילת התולשת את כרטיסי הכניסה לתיאטרון שואלת אותך מה שלומך, והקופאים בסופרמרקט אומרת לכל אחד – ממש לכל אחד – Have a nice day. אבל ידידתי הצעירה סיפרה לי שביום גשם שוטף יצאה עם בתה בת השנתיים מהמעון וניסתה לשווא להשיג מונית, והאמהות האחרות, שהיו מצוידות במכונית, עברו על פניה ובמתיקות רבה נפרדו ממנה באותו See you to-morrow מתנגן (שלושה טונים קצרים ושניים ארוכים. לעלות ב"מוֹ" ולרדת ב"רוֹ") שבו הן מברכות אותה יום יום. אין צורך לומר שמעולם לא הגיעה שום הזמנה הביתה. אני עצמי נתקלתי בהרבה נדיבות ורצון לעזור כמעט בכל מקום, ונדיבות בעיני איננה תכונה אנושית מובנת מאליה, אלא בפירוש תוצר של תרבות. אלא מה? הנדיבות בקייב הדהימה אותי יותר, על רקע הנתונים.
למה התכוון ידידי הישראלי המרבה לשבת בבוסטון כשאמר לי "מועדון הפקולטה, מקום מאוד תרבותי"? בהחלט, רהיטים עתיקים, אח מסוגננת, סחלבים. ואיזה אוכל! אם לא רוצים ארוחה ממש אפשר לגשת לבר ולשים משהו על הצלחת, למשל סלמון מעושן, פרוסות סושי יפני, סוגים שונים של פטריות, גבינות ובשרים, וכמובן ירקות ופירות (בפברואר). ואולי עיקר התרבות הוא דווקא במפיות הנייר? או במלצר המתנהג כמו אדון ונותן לך הרגשה שאתה עוד יותר אדון? לא לא, אי-אפשר להשוות את המלצרים שם לבחורה שלועסת מסטיק ומזמן לא הסתרקה במועדון הפקולטה באוניברסיטה שלי.
במוסקבה אכלתי במועדון של אגודת הסופרים, הארמון הישן של משפחת רוסטוב, כמדומני, זו שהונצחה במלחמה ושלום. זה היה בתחילת ספטמבר, זמן קצר לפני ההפיכה, לפני פירוק אגודת הסופרים. יין, מרק פטריות מצוין, בשר, ירקות ואינני זוכרת מה עוד, כי הייתי מרותקת לשיחה. כולם עישנו בעיניים נוצצות (בבוסטון סיגריות זה כמו לקטוף פרחי בר אצלנו. שכחו מזה), התחבקו, ביקשו סליחה על משהו, הבטיחו זה לזה שהם כמו אח ואחות, סיפרו את תולדות חייהם, וקבעו נחרצות את עמדתם ביחס לספרות ולדת.
במוסקבה גרתי בשלושה מקומות במשך חודשיים, כי הגעתי עם רשימה של ידידים של ידידים, וכשצלצלתי מהמלון ביום הראשון, הגיעו הורים של ידידה של ידידה עם פרחים ואמרו: מה את עושה כאן? בואי אלינו. הביאו אותי במכוניתם לדירה בת חדר וחצי ומטבח, סידרו לי מקום בחצי החדר, למחרת הודיעו לי שהם נוסעים לדאצ'ה שלהם והשאירו אותי בדירה עם המקרר המלא למשך כל השבוע. כשסיפרתי לידידים של ידידים אחרים, הוא עיתונאי והיא צלמת עיתונות ידועה, שאני נוסעת בכל יום שעה ורבע הלוך ושוב, אמרו מיד: מה את עושה שם? בואי לגור אצלנו, ונתנו לי את החדר שבו גר לפני-כן הבן, שעלה לישראל. יום יום בשעות אחר הצהריים הזמינו אותי לטייל אתם ליער הלִבנים הסמוך, שם יש אגם קטן ואפשר לשחות. רק מהמקום הזה חבל לנו להיפרד, אמרו. חשש נוסף, גדול יותר, מהעלייה לארץ היה שיאבדו שם את חוש ההומור.
בקייב שכרתי דירה. כשהרמתי טלפון למי שלא יהיה, הגיעה תמיד הזמנה הביתה. והזמנה – לא משנה באיזו שעה של היממה – פירושה לפתוח שולחן ולשים עליו את הטוב והיפה ביותר שיש בבית. שם חשבו ששאלה מסוג "איפה אפשר לקנות?" היא מצחיקה. צחקו כששאלתי איפה אפשר לקנות יין, משחת שיניים, נורת חשמל. התשובה הגיעה למחרת או למחרתיים בצורת בקבוק יין, משחת שיניים, נורת חשמל. מדובר בשכנים או מכירים לא-יהודים שזה עתה הכירו אותי, אנשים פשוטים שלא היה להם שום דבר להרוויח ממני.
בבוסטון הסבירה לי ידידה יורדת: הם לא מזמינים ולא כלום, כי יש להם מה להפסיד. הבנתי, שאין להם זמן. ואילו ברוסיה ובאוקראינה לזמן אין עכשיו ומעולם לא היה ערך כה רב. נכון גם שהישראלי מעורר שם עדיין התרגשות וסקרנות, שיעברו כשהחידוש יפוג. אבל לא זהו שורש העניין. הוא הוגדר כבר לפני יותר ממאה וחמישים שנה, כשהרוסים קיבלו על עצמם את ההבחנה החדשה יחסית בין "מערב אירופה" ל"מזרח אירופה", זו שנוצרה במערב במאה השמונה-עשרה, והתחילו להגדיר את ההבדל בינם לבין המערב מנקודת-ראותם: עצלות לעומת חריצות, יעילות ומדעיות; רגשנות לעומת שכלתנות; אלטרואיזם ספונטני לעומת אגואיזם מחושב. כשקראתי על זה לפני נסיעתי למזרח-אירופה צחקתי בספקנות.
לאמריקאים, מזרח אירופה, כמו ישראל, היא שדה ניסויים של הערכים האמריקאיים: דמוקרטיה, כלכלת שוק, סובלנות כלפי מיעוטים, חופש דיבור. אלה הם ערכי התרבות וההישגים שבהם מתגאה אמריקה, אלה הם הדברים שפגיעה בהם כמוה כחילול השם. והתקשורת האמריקאית צופה במתרחש בברית-המועצות-לשעבר, כמו במזרח התיכון, ומהמרת: יצליח או לא יצליח? נכון, בבוסטון יש מוזיאונים הנחשבים למצוינים, ויש הצגות תיאטרון לא רעות והמון פעילות מוסיקלית על רמה גבוהה ופחות גבוהה, אבל מי שעוסק בזה אינו מרגיש שהוא מניע את התרבות. את התרבות מניע מי שעוסק בפוליטיקה, מלה שיש לה מובן מאוד רחב כאן. במוסקבה ובקייב סופרים וציירים בטוחים שהם קובעים את גורלה של תרבות מתהווה. פוליטיקאים (לא אנשי כנסייה, זה סיפור בפני עצמו) מבטיחים ברצינות לבוחר שדרכם מובילה אל "נפשיות" חדשה. כתבי חדשות מצטטים שירה כשקורה משהו מרגש באמת.
במוסקבה, ועוד יותר בקייב, רוצים עכשיו לחזור לתרבות המערב. איך חוזר הבן-אדם אל המערב? קודם כול הוא אנטי-קומוניסט, זה ברור, ומזה נובע כל השאר. למשל, הוא מתלבש בסגנון מערבי (חליפה עם עניבה או ג'ינס ואביזריהו), הוא בעד לאומיות, בעד יחס חופשי למין ובעד דת. הלאומיות והדת הן – ככל שזה נראה אבסורדי – סימני קדמה עכשוויים בברית-המועצות-לשעבר, סימני התחברות-מחדש לתרבות האירופית, אולי לתרבות בכלל. אנשים בסביבות גיל השלושים סיפרו לי שנטבלו לאחרונה לנצרות בשנים האחרונות, לראשונה בחייהם, כמובן, כי קודם זה היה אסור. ציירת צעירה בקייב ובעלה, טכנאי במקצועו אך ספוג התעניינות בספרות, אמרו: בדתיות הזאת אין שום רוחניות.
"רוחניות", "נשמה" הן מלים העולות לעתים קרובות למדי על שפתי בני שיחי המשכילים בקייב ומביאות אותי במבוכה מסוימת. אצלנו המלים האלה נעשו למונופול של השיח הדתי. בן-אדם חילוני שיאמר אותן ברצינות מסתכן בתדמית של צדקנות או של תמהונות. בבוסטון הסימן של הגדולה היא שכתבו על זה ביקורת טובה בניו יורק טיימס. התנועה התרבותית הנמרצת ביותר היא של הפמיניזם, שיש אומרים כי כבר מיצתה את עצמה. באיזה משני המקומות אני יותר בבית?
אני יודעת שעוד לא הגדרתי לעצמי מה זאת תרבות, ושאני מתחמקת מזה. ובכלל, מי צריך תרבות? יש בני-אדם בכל מקום, רק תגרד את הקליפה החיצונית וכבר, כמו דולי עם נשות האיכרים באנה קרנינה, אפשר להגיע לאינטימיות וללימוד הדדי מעבר למחיצות התרבות. לא בזה העניין. תהיה אשר תהיה הגדרתה של תרבות, לא נוכל כיום להתעלם מהחותם שהיא מטביעה לא רק על סגנון חיינו אלא גם שיפוטינו, על אמונותינו, על מטרות חיינו. אמריקה הוכיחה לעולם שהיא לא רק המעצמה החזקה ביותר, אלא שיש לה גם התרבות המשפיעה ביותר, ולכן הנכונה ביותר. לא נותר לאמריקאים אלא להדוף את ההשמצות של היפנים, שהם עובדים ביתר יעילות. קל לבוז לתרבותם של מיעוטים או של חברות שניחתו עליהן אסונות, ומי כמונו יודעים זאת? מנקודת התצפית הזאת של מיעוט, שמושגיו נידונו להיראות מעוותים ומפגרים, אני מוצאת את עצמי מתנהלת בשיירה הישראלית והכלל-עולמית הצועדת לאמריקה, יותר ויותר לאמריקה.
(הארץ, 11 בדצמבר, 1992; גם בתכנית לימודים להוראת המסה בבית-הספר העל-יסודי, משרד החינוך. הנחיות להוראה בתוך: איגרת מידע מ"ו: ידיעת הלשון הבעה והבנת הנקרא (סתיו תשנ"ט): עמ' 131–139)