תותים ושוקולד

תותים ושוקולד
(הזאב, היער והאדם החדש)
מאת סֵנֵל פָּאס

איסמעאל ואני יצאנו מן הבר ונפרדנו – מצטער, דוִד, אבל השעה כבר שתיים – ואני נשארתי עם הצורך לשוחח, לא להיות לבד. עמדתי להיכנס לקולנוע אבל התחרטתי כשכמעט הגעתי לקופה, וחשבתי שכדאי לי להתקשר לוִיויאן, אבל התחרטתי כשכמעט הגעתי לטלפון. "תראה, דוד", אמרתי לעצמי, "הכי טוב שתלך לחכות לאוטובוס לקופליה, ל'היכל הגלידה'." ואז… אה, דייגו.
'היכל הגלידה' – כך כינה את המקום הזה חבר שלי, מתרומם. אני אומר 'מתרומם' בחיבה ובגלל שכך הוא מעדיף שאקרא לו. הייתה לו התאוריה שלו. "'הומוסקסואל' זה כשהם מוצאים חן בעיניך עד נקודה מסוימת וכשאתה יכול לשלוט בעצמך", אמר, "וגם אלה שהמעמד החברתי (זאת אומרת, הפוליטי) שלהם מגביל ועוצר אותם עד שהם נראים כמו תאנים מיובשות." אני ממש יכול לשמוע אותו ברוחי, עומד בדלת המרפסת עם ספל תה ביד: "אבל אלה שהם כמוני, שמראה הרמז הכי קטן לפאלוס גורם להם לאבד את הראש, אנחנו, יותר נכון לומר, מתרוממים, דוד, מת-רו-מ-מים, אין דרך אחרת לתאר את זה."
הכרנו בדיוק כאן, בקופליה, באחד מאותם ימים שבהם אתה לא יודע לאן תיקח אותך הרוח כשתסיים ללגום את הקפה של אחר הצהריים. הוא ניגש לשולחן שלי, מלמל "סליחה" והתמקם בכיסא מולי עם השקיות והתיקים שלו, מטרייה, גיליונות נייר וגביע גלידה. העפתי בו מבט: לא היה צריך להיות גאון כדי לעמוד על טיבו; בתפריט היה שוקולד, הוא הזמין תותים. ישבנו במרכז הגלידרייה, שאינה רחוקה מהאוניברסיטה, כך שבכל רגע עשוי היה מישהו מחבריי לראות אותנו. אחר כך ישאלו אותי מי זאת העלמה שישבה בחברתי בקופליה, ולמה שלא אביא אותה פעם למעונות ואציג אותה בפניהם. סתם בשביל הקטע, בלי כוונה רעה, אבל מאחר שאני מתגונן הכי גרוע ומתעצבן כל כך דווקא כשאני חף מפשע, הצחוק היה הופך לחשד, ואם מוסיפים לכך את זה שדוד קצת מסתורי ושומר על מוצא פיו – שמעתם אותו אי פעם אומר 'קיבינימט, על הזין שלי'? – ומאז שוִיויאן עזבה אותו אין לו חברה… היא עזבה אותו? מעניין למה היא עזבה…? – כל שיקול הגיוני הוביל למסקנה שהדבר הטוב ביותר לעשותו כעת יהיה להניח את הגלידה ולצאת בנונשלנטיות, לא משנה לאיזה כיוון. אבל באותה תקופה כבר לא עשיתי חישובים הגיוניים כמו פעם, כשמרוב חישובים כמעט חרבנתי לעצמי את החיים… הרגשתי כאילו פרה מלקקת לי את הפרצוף. זה היה מבטו שטוף התאווה של היושב מולי, ידעתי זאת, ככה זה האנשים האלה, והקיבה שלי התהפכה. בעיירות הקטנות הגברים הנשיים האלו חסרי הגנה, הכול לועגים להם והם נמנעים מלהיראות בציבור; אבל בהוואנה, כך שמעתי, הדברים שונים, יש להם תחבולות משלהם. אם בפעם הבאה שהוא יסתכל עלי אעיף לו סטירה שתפיל אותו על הרצפה והוא יקיא את גלידת התותים שלו, הוא יצעק אלי משם למטה, בקול מספיק רם כך שהכול ישמעו: "הֵי, מתוק, למה עשית את זה? אני נשבע שלא הסתכלתי על אף אחד אחר, נשמה." לכן, מצדי, שילקק כמה שהוא רוצה, אני לא מתכוון ליפול בפח שלו. כאשר הוא ראה שההססנות שלו אינה מניבה תוצאות, הוא הניח על השולחן חבילה נוספת. חייכתי לעצמי כי הבנתי שזה פיתיון, ובשום אופן לא הייתי מוכן לנגוס בו. רק התבוננתי בו מזווית העין, וראיתי שאלה ספרים במהדורות זרות, וזה שבראש הערמה, בדיוק מסיבה זו, מאחר שהיה בראש הערמה, היה בהישג מבטי: סשׁ באראל, ביבליוטקה בּרֶוֶה[1], מַרִיּוֹ וַרְגַס יוֹסָה[2], 'מלחמת סוף העולם'. אלוהים אדירים, הספר הזה, לא פחות ולא יותר! וַרְגַס יוֹסָה היה רֵאקציונר שהשמיץ את קובה ואת הסוציאליזם בכל הזדמנות, אבל השתוקקתי עד טירוף לקרוא את הרומן האחרון שלו. ושם הוא היה: המתרוממים משיגים הכול ראשונים. "ברשותך, אכניס אותם לתיק", אמר, והספרים נבלעו בתיק בעל רצועות ארוכות להפליא שנתלו מצווארו. "לעזאזל אתו", חשבתי, "לבחור יש יותר כיסים מלקנגורו." "יש לי יותר כיסים מלקנגורו", הוא אמר בגיחוך. "החומר הזה רגיש מדי בשביל להציג אותו בציבור. השוטרים שלנו הם אנשי תרבות. אבל אם הם מעניינים אותך, אני אראה לך אותם… במקום אחר." העברתי את כרטיס החברות האדום שלי בארגון הקומוניסטים הצעירים מכיס אחד למשנהו, כדי להבהיר לו שההתעניינות שלי כקורא לא תיצור שום קרבה בינינו – או שמא הוא מעדיף שאקרא לאחד משוטרי התרבות שלו? הוא לא קלט את המסר. הוא גיחך לעברי שוב והתרכז בהעלאת טיפת גלידה על קצה הכפית, שאותה קירב אחר כך לקצה לשונו: "טעם משגע, לא? זה הדבר היחיד שעושים כמו שצריך בארץ הזאת. עוד מעט הרוסים ירצו לקבל את המתכון, ונצטרך לתת להם." למה אני צריך לסבול דברים כאלה ממתרומם? מילאתי את פי בגלידה והתחלתי ללקק אותה. כעבור כמה שניות הוא אמר: "אני מכיר אותך. המון פעמים ראיתי אותך עובר כאן עם עיתון מתחת לבית השחי. חבוב, כמה שאתה אוהב את שדרות גאליאנו." שמרתי על שתיקה. "חבר שלי, שלא רואים עליו כלום ושגם הוא מכיר אותך, ראה אותך בכינוס מחוזי של אני לא זוכר מה וסיפר לי שאתה ממחוז לָאס וִילָאס[3], כמו קרלוס לובֵירָה[4]." צעקונת חדווה התמלטה מפיו: הוא מצא תות כמעט שלם בגלידה שלו. "זה יום המזל שלי, אני מוצא אוצרות." שמרתי על שתיקה. "מדברים על תושבי מזרח המדינה ועל תושבי הוואנה, אבל אתם, מלָאס וִילָאס, גאים להיות משם. איזה שטויות." הוא התאמץ להעלות את התות על הכפית, אבל הלה סירב להתמקם בה. אני כבר גמרתי את הגלידה שלי ולא ידעתי איך ללכת משם, כי זו עוד אחת מהבעיות שלי: אני לא יודע לא ליזום שיחה ולא לסיים אותה, אני מקשיב לכל מה שאנשים רוצים לספר לי גם אם זה מעניין את הסבתא שלי. "אתה מתלהב מוַרְגַס יוֹסָה, חבר קומוניסט צעיר?", שאל, הודף את התות באצבעו. "היית רוצה לקרוא אותו? כאן בחיים לא יפרסמו את היצירות שלו. את הספר שראית, הרומן האחרון שלו, קיבלתי ממש עכשיו מגוֹיְטִיסוֹלוֹ[5], מספרד." הוא המשיך לנעוץ בי את מבטו. התחלתי לספור: כשאגיע לחמישים אקום ואתחפף מכאן. הוא נתן לי להגיע לשלושים ותשע. הוא הגיש את הכפית אל פיו, ומתענג על דבריו יותר מאשר על התות, אמר: "תראה, אם תבוא אתי הביתה ותיתן לי לפתוח לך את החנות כפתור אחר כפתור, אשאיל לך אותו, טוֹרְוָאלד[6]."...